רקע
משה שרת
הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אורות שכבו, תל אביב: עם עובד; 1969

1

נאום ראש הממשלה משה שרת בישיבת־הזיכרון בכנסת, ד' בניסן תשי"ד, אפריל 1954, למחרת קבורתו בזיכרון־יעקב


ימים אלה היו לאומה חוויה כבירה. רוח־בראשית נשבה על־פני הארץ. נצטלל זיכרון העם, נתעמקה הכרתו, והוא עמד מחדש על הנס הגדול והסוד המופלא של תקומתו. נתגלו להמוני בית־ישראל מקורות החזון והתחלות המאמץ אשר בזכותם ובכוחם נגאלנו. זכר הראשית שהייתה מִצער חיזק את הביטחון באחרית אשר תשׂגֶה. זוהר שחר־התנועה הבוקע מנבכי עבר האיר את אופקו הרחוק של העתיד. כאילו נתעלינו לפסגה רמה ממנה ניתן לסקור בבהירות מחודשת את הדרך הארוכה שעברנו ואת המרחקים שעודם לפנינו.

עשינו את חשבון עולמנו זה, מתוך התרוממות־רוח והתעוררות רבה, בזכותה של אישיות נערצת מימים עברו, אשר נתייצבה לעינינו מחדש במלוא שיעור־קומתה. התגלותו של אדמונד רוטשילד לפני שבעים שנה ומעלה באה כחסד גדול ונדיר של השגחת התולדה. כמאמר הקדמונים, הייתה זו התגלות של “יחיד הדור ופלאו”. כל פרשת־חייו וסיכום פועלו הם מופת חותך לתפקיד היוצר והמכריע, שלעתים נודע לאישיות בהיסטוריה. עמנו נתקיים דורי־דורות תוך סבל אין קץ – והוא הולך ונגאל בימינו תוך מאמצים עליונים וקורבנות אכזריים – בכוח אמונתם ומסירותם של המוני אלמונים. אבל עם זאת זכה עמנו, כמו בעבר הרחוק כן בעבר הקרוב, להקים מתוכו יחידי־סגולה, נועזי -חזון וגדולי־מעש, אשר בכוחם האישי חרצו גורל העם ופילסו נתיב חדש לעתידו הלאומי. כזה היה האיש אשר אתמול מילאנו את חפצו האחרון בהביאנו את עצמותיו למנוחת־עולמים באדמת ישראל.

שום יחיד דגול, ויהי רב־עלילה, אינו מופיע על במת ההיסטוריה לבדד ואינו מבצע שליחות בכוחו האישי בלבד. גם לא תמיד ראשון הוא האיש הדגול. אכן הבארון רוטשילד היה בודד בסביבתו הקרובה, אך בשדה־פעולתו קדמו לו נחשונים, שאילמלא הם ספק רב אם היה מתעורר מאליו לפעולה חלוצית יזומה בבניין הארץ. בין אם נענה תחילה לחלוץ הנעלה יוסף פיינברג, שבא אליו כשליח המתיישבים בראשון־לציון, או לרב הנערץ ר' שמואל מוהליבר, שהתייצב לפניו כנושא דברם של חובבי־ציון ברוסיה, הרי זכותו היא שנזעק לעזרת מפעל שכבר החל לפניו. היחיד הדגול קם להושיע לאחר שקדמו לו רבים בני־בלי־שם – רבים לפי מושגי הזמן ההוא – אשר על דעת עצמם ובכוחם הם יצרו עובדה ניצחת שחייבה אחרים למאמצי ישועה.

אבל בבואנו למצות את הערך ההיסטורי של השליחות שמילא אדמונד רוטשילד כיחיד בתולדות התיישבותנו ובגורל מפעל תקומתנו שנוצר על אושיותיה, הבה ננקוט אמת־מידה פשוטה בתכלית. הדרך הטובה ביותר לעמוד על חשיבותו של נכס היא להניח כי אין הוא קיים כלל – ולתהות על תוצאות היעדרו. הבה נשאל, איפוא, מה היה עולה להתיישבות של ראשית שנות־השמונים אילמלא קם “הנדיב הידוע” והיה לה לאב? התשובה פשוטה וחותכת: המושבות הראשונות שפירפרו אז בין החיים והמוות, ראשון־לציון, זיכרון־יעקב וראש־פינה, וכן פתח־תקווה שעמדה כבר בגסיסתה וכמעט נעזבה מיושב, היו נידונות אז להרס ולחידלון. פירושו של דבר הוא, כי המפעל היישובי הכביר שהשתלשל ברציפות מאותן התחלות כושלות עם בוא ההתאוששות, ואשר שימש יסוד בל־יימוט ומנוף כביר־כוח להשגת עצמאותנו, לא היה, חלילה, בא לעולם בדור הזה.

הן נעשו בשנות השבעים של המאה שעברה ניסיונות־התיישבות בגליל העליון אשר נצמתו באבם ונמחו כליל. כזה היה ודאי גם גורלן המר של פתח־תקווה, שייסדוה יוצאי ירושלים, ושל מושבות העולים הראשונים מרוסיה ומרומניה, אילמלא באה התמורה המפתיעה במצבן עם הופעת הבארון כמציל. ואין זו רק מסקנתנו אנו כיום, כשאנו משקיפים אחורנית, ולאור הניסיון שצברנו, עורכים סך־הכל לתוצאות השלב הראשון בתולדות ההתיישבות של שבעים וחמש השנים האחרונות. זו הייתה הרגשתם הברורה של בני הדור ההוא. הצופה לבית ישראל באותם הימים, פרץ סמולנסקין, שעקב אחר ההשתלשלות מיום ליום, נתן ביטוי לאמת הזאת בדברים כדורבנות. כה כתב בעל “השחר” על “הנדיב הידוע”, בדברו עליו כעל אלמוני שזהותו אינה ידועה לו כלל:

הוא המייסד כיום אבן־הפינה לתחיית הגוי כולו וכל אשר ייעשה אך בעזרתו ייעשה. כי לולא קם לעזרה, כי אז אבדו בני המושבות, ושונאי ישראל פצחו פה לבשר כי תקנת ישראל אבדה.

אילו אך זו הייתה זכותו של אדמונד רוטשילד, שהציל את המושבות מהתמוטטות על־ידי מבצע יחיד של עזרה דחופה לצורך השעה, והניח לאחרים לצאת בעקבותיו ולשאת בעול בניין היישוב בהתמדה, היה קונה עולמו בדברי־ימי עמנו על־ידי המעשה הזה בלבד.

אבל הוא גרס אחרת. זעקת מתיישבי ראשון־לציון מזה ושידולי הרב מוהליבר מזה מצאו מסילות ללבו על רקע של חינוך יהודי, דבקות במסורת, קשר קדום של המשפחה עם ירושלים, אידיאליזם אישי עמוק, דמיון יוצר, ואולי אחרון־אחרון – חלומות משיחיים, תמוהים לכאורה, על החזרת מלכות־ישראל לישנה שניסרו אז בחללו של עולם וחדרו אפילו להיכל המחוטב של הספרות הצרפתית. התוצאה הייתה החלטה גורלית של אציל יהודי־צרפתי בן ל"ז, החלטה שנתקבלה על דעת עצמו בלבד, ליטול לידיו את מפעל בניין היישוב ולקבל עליו את האחריות האישית לעתידה הוה אומר, הוא לא הסתפק בהושטת עזרה ארעית וחלקית כעומד מהצד, אלא העמיס על עצמו את הנטל כולו כנתבע יחידי.

כך הוקם משטר ההתיישבות הבארוני, אשר לפי מושגי זמננו אפשר להגדירו כמוסד ממלכתי או כארגון לאומי בן־איש־אחד. התפקידים אשר קיבל על עצמו הבארון מרצונו ולפי תפיסתו הוא היו ממלכתיים במהותם: מימון רחב־ממדים, ניהול מרוכז ותכנון לטווח ארוך. בתנאי המשטר העותמני נתווסף על אלה עוד תפקיד חיוני ביותר: הגנת ההתיישבות מפני גזירותיו של השלטון המרכזי ושרירות־לבה של הפקידות הממשלתית המקומית גם יחד.

היסודות העיקריים של המשטר בראשיתו היו גאולת קרקע, ואגב כך חדירה נועזת לאגפי־הארץ המרוחקים, פיתוח החקלאות בהדרכת מומחים ולשם כך חתירה מתמדת להכנסת גידולים חדשים; יצירת תעשייה על יסוד החקלאות ולשמה; משמעת מוחלטת של המתנחלים לפקידות ממונה. הבארון הבין כי התיישבות יהודית לא תיכון על יסודות המשק הערבי הנחשל אלא היא מחייבת מהפכה חקלאית. את זו ביקש לבצע על־ידי מינהל מרכזי מחייב. במרוצת הזמן, תחת לחץ תביעות המתיישבים והביקורת הציבורית ולשם הסדרת היחסים המשקיים, העביר הבארון את הנהלת העניינים לידי חברת יק“א ואחרי־כן לידי פיק”א, אבל כל ימי־חייו הוא נשאר המקור לאמצעים ועד לזיקנה מופלגת היה הוא, במסגרת מפעלו, המנוף ליוזמה יישובית והרוח החיה שבה. תמיד דגל בעקרונות מוסריים ולאומיים ובכל ביקוריו הטיף להם: עבודה עצמית, שפה עברית, פשטות החיים, עזרת אחים ונאמנות למסורת. לא תמיד היו שיטותיו יעילות – לא בכפיית המשטר ולא בהטפה מוסרית – אבל תמיד היו כוונותיו טהורות, השקפת־עולמו שלמה ומאוזנת וחתירתו למטרה מלאה רצינות ולהט.

הוא לא היה מדינאי העומד בשער־בת־רבים. הוא סלד מכל פעולה מדינית פומבית. אבל עוד פחות מזה היה נדבן סתם. מלכתחילה, לא עזרה למספר יהודים נרדפים הייתה לנגד עיניו אלא הקמת בית להמוני עם, מושתת על יסוד כלכלי איתן, בראש וראשונה על עבודת־אדמה יוצרת. חזונו היה קיבוץ־גלויות. הוא לא הופיע כרחמן, אלא כגואל – גואל המוני־עם מגלותם ומרחבי ארץ משממתם. הוא האמין בכל חום נפשו ביכולת שניהם. אדיר חפצו היה להוכיח כי יהודים מסוגלים להפריח שממת אדמת אבותיהם ולהוות יסוד חקלאי מושרש, מבוסס ומתקדם. לא את הונו הפרטי בלבד הקדיש בממדים עצומים וברציפות ממושכת למפעל שהיה לאומי במהותו – מעשה שלא היה דומה לו בישראל ובגויים – אלא את כל נפשו ומאודו שיקע בעבודה שהייתה בעיניו מלאכת־קודש.

התנגשותו עם הרצל הייתה טרגית בשעתה, אם גם הבדלי־הגישות היו כה נוקבים שההסכמה ביניהם, אילו באה, הייתה מתמיהה יותר מהניגוד שנתגלע למעשה. אבל הוא האריך ימים עד כדי להודות, כי לא הבין את הרצל לאשורו. ומשעלתה התנועה הציונית אחרי הרצל על דרך־המלך של הגשמה הדרגית לאלתר, נתקרב הברון יותר להבנתה ולחיוב מטרותיה גם במדיניות. בימי הצהרת בלפור עזר בנאמנות לווייצמן ולסוקולוב ומאז עקב, תוך הזדהות נפשית גמורה עם ההנהגה הציונית, אחרי המאבק עם שלטון המנדט הבריטי. כשם שהכל נמנו וגמרו כי היוזמה היישובית שקדמה לו הייתה מתנוונת ונכרתת אילמלא חש לעזרתה בעוד מועד, כן הודה הוא בפה מלא, כי פעולתו היישובית הייתה נכנסת במרוצת הזמן למבוי סתום אילולא הדביקה אותה התנועה הציונית בתנופתה ההתיישבותית והמדינית. לבסוף נוכח לדעת כי לאמיתו של דבר מבטאת הציונות המדינית את חזונו הכמוס, שהיה כאש עצורה בעצמותיו כל הימים.

בשיחה עם נציגה המדיני של הסוכנות היהודית בירושלים, שנתקיימה בגן ביתו בפאריס בשלהי הקיץ של 1934, רק שבועות מספר לפני פטירתו, והוא אז ישיש ורפה־אונים, אך כולו דרוך לשמוע על העבודה הנעשית בארץ, מתפעל מההישגים וחרד לסכנות, אמר באוזני איש שיחו כדברים האלה:

קטני־מוח הם אלה החושבים כי כל כוונתי לא הייתה אלא לייסד מספר מושבות בארץ־ישראל. ידעתי היטב מלכתחילה, וזו הייתה שאיפתי, כי העבודה שאני ניגש אליה תביא בסופו של דבר לידי הקמת המדינה היהודית (L’Etat Juif). אבל שיטתי הייתה לעבוד בלי לקומם. נקטתי תמיד את הסיסמה של גמבטה ביחס לאלזס -לוריין: toujours, n’en parlons jamais!I Pensons -y

(הבה נחשוב על זאת תמיד, אבל אל־נא נדבר על זאת לעולם).

יש להניח, כי אז כבר הייתה כתובה צוואתו, בה ביקש להעלות את עצמותיו ועצמות אשתו לקבורה בארץ, במקום אשר הוא עצמו איווה לו לאחוזת־קבר.

מאז חלפו עשרים שנה. באו מאורעות־הדמים, המלחמה העולמית, השואה באירופה, המאבק בארץ, המערכה באומות המאוחדות, הכרזת העצמאות, מלחמת־השחרור, הנחשול האדיר של קיבוץ־גלויות, תנופת ההתיישבות ההמונית, וכל המאמצים והלבטים לביסוס מעמדה הכלכלי והמדיני של המדינה וכל בעיות הביטחון וקליטת העלייה שעודנו מתחבטים בהן.

אותו ישיש טהור ואציל לא פילל כי בהגיע מועד צוואתו להתמלא, יקבל שגרירה של ישראל העצמאית את ארונו וארון רעייתו מידי קהילת פאריס, אוניית־מלחמה ישראלית תובילם לחיפה, בטקס־מלכות יועלו הארונות אל החוף ונשיא ישראל ושריה ילוום יחד עם בנו וצאצאי משפחתו למקום־מנוחתם האחרון. ודאי לא העלה על דעתו, כי אותה מדינה יהודית אשר את החלום עליה נשא חבוי עמוק בלבו, בלי להעלות את שמה המפורש על דל שפתיו אלא בסתר ביתו – תעמוד על תלה לעיני השמש וקבל העולם כולו לקבל את ארונו למשמרת־נצח ותחת דגלה יורד ארונו אלי קבר.

הוא זכה במסעו האחרון יותר משייחל להשיג בדרך־חייו. אבל משאת הנפש הזאת הייתה תוכן חייו, ומפעלו שימש יסוד להגשמתה. השדות הפורחים, הכרמים והפרדסים השופעים פרי, היישובים המבוססים, הנוער החסון הגדל בהם ודגל ישראל העצמאית המתנוסס מעל כולם – הם עדות מפוארת כי חייו היו ברוכים וזיכרון־עולם הוא נחלתו.

העם עומד נפעם מאגדת חייו. ממרחקים ובכוח חזונו ויקוד לבו הבקיע לעצמו דרך למקום מרכזי על במת ההיסטוריה היהודית של זמננו. שלא ככל הדומים לו עשה את הונו ויוזמתו למכשירים כבירים בעיצוב עתיד העם, בהתאם לרצון העם אשר הוא עצמו נהפך לנושאו. בודד בתוך סביבתו, ובתחילה גם במשפחתו, הפך להיות אהוב ונערץ בקרב המוני ישראל. שימש מנוף ומשען נאמן למפעל הגאולה, מקור של נחמה ועידוד בסבל ובמאמץ. דמותו ודרך־חייו חיזקו את האמונה בנצח ישראל, כי יחזיר למכורה בנים נידחים בקצווי תבל ויצית בלבבות שנערם עליהם אפר זר את זיק ההכרה והגאווה היהודית. עתה נקשר זכרו לנצח בנופה המרהיב של הארץ אשר כה אהב ולה הקדיש את חייו. אכן הגיעה האגדה לגולת־כותרתה – לשם ולתפארת ולתהילה בתולדות עמנו עדי־עד.


  1. – הברון אדמונד דה־רוטשילד נפטר בפריס בכ“ד בחשוון תרצ”ה, 2 בנובמבר 1934, בן פ“ט.
    המילים ”יחיד הדור ופלאו“ מופיעות כתהילה לרמב”ם באחת השאלות שהופנתה אליו בענייני הלכה, אשר כתב־ידה שמור בגנזי המוזיאון הבריטי בלונדון.
    – דברי פרץ סמולנסקין על “הנדיב הידוע” נתפרסמו ב“השחר” (וינה) בשנת תרמ“ג (1883), בסיומו של מאמר שכותרתו ”נצח ישראל".
    – לאון גמבטה, מדינאי צרפתי, אשר ב־1870 אירגן את הגנת פריס הנצורה על־ידי צבא פרוסיה, ראש ממשלת צרפת ב־1881, השמיע את הסיסמה ביחס לאלזס־לוריין לאחר ששני חבלים אלה סופחו לגרמניה, והשאיפה להחזירם לצרפת בערה בלב כל צרפתי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות