רקע
משה שרת
יהושע חנקין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אורות שכבו, תל אביב: עם עובד; 1969

1

מאמר שהופיע ב“דבר” במלאות לו 60 שנה, בט"ו בכסלו תרפ"ו, דצמבר 1925


לא סקירה מקיפה על חיי האיש ופעולותיו באתי לערוך. כוונתי רק למסור צירופי רשמים מאישיותו וכמה פרטים מעבודתו. עוד רחוקה העת לעשות סך־הכל – כי העבודה עודנה בעצם תוקפה.

לפני 44 שנה עלה בתוך משפחתו לארץ, בחור בן שש־עשרה. אביו היה אחד ממייסדי ראשון־לציון ומראשוני המתיישבים בה. גאים וקשי עורף היו גם האב גם הבן, ולא האריכו שבת במושבה בימי משטרו של אוסובצקי. המשפחה עברה מהכפר אל העיר, ליפו, ומחקלאות למסחר. הבן ניסה להתאכר מחדש בגדרה, מושבת הביל“ויים, אולם לאחר נישואיו לפני ל”ח שנה עם אולגה בלקינד, אחות ישראל בלקינד הביל“ויי ואף היא ביל”ויית בזכות עצמה, התיישב ביפו ישיבת־קבע.

את עבודתו הגדולה בגאולת הארץ החל חנקין לפני ל“ו שנה, בשנת תרמ”ט (1889) בקנותו – לפתע ובבת־אחת – שטח בן עשרת אלפים דונם מאדמת דוראן. אדמה זו עברה לידי “מנוחה ונחלה”, אגודת מתנחלים שנוסדה בווארשה, ועליה נוסדה המושבה רחובות. חנקין עשה את המעשה לשם מלחמה בספסרות־הקרקעות שהתחילה מתפשטת. משך את לבו גם המעשה הנועז כשהוא לעצמו – רכישת שטח גדול לייסוד מושבה חדשה. הידיעה על קנייה זו הטילה סערה בין פקידי הבארון שבארץ. מתוך צרות־עין בהתנחלות ה“חופשית” הציעה הפקידות לחנקין מחיר יותר גבוה, אולם הוא עמד בדיבורו ל“מנוחה ונחלה”. הוא גם ידע, כי הפקידות איננה להוטה אחרי התיישבות חדשה והיא מבקשת לתפוס בידיה את הקרקע רק כדי לא לתת דריסת רגל לאחרים.

מעשה זה קבע את דרכו של חנקין. גאולת הקרקע הייתה מאז למפעל חייו.

אחרי רחובות באה חדרה שאדמתה גאל חנקין בשנת תרנ"א (1891).

ומייד אחרי חדרה בא מפעל כביר ורב־מעוף – רכישת שטח גדול מאדמת עמק יזרעאל. אותה אדמת העמק, ההולכת ונגאלת ונושבת לעינינו משנת תר"ף (1920) ואילך, ואשר עוד טרם נגאלה כולה, חנקין עמד לקנותה כשלושים שנה לפני־כן. נפתולי הקנייה הזאת עוברים מאז כחוט־השני בתולדות חייו. מפעם לפעם היה הדבר מתקרב להתגשמות, ושוב היה שוקע ונעלם ונדחה לשנים.

כאמור, בתרנ"א נחתם לראשונה ההסכם עם סורסוק מביירות, בעל מרבית אדמת העמק, בדבר הקנייה. לתשלום דמי־הקדימה גייס חנקין את כל אמצעיו ואמצעי בני־משפחתו וגם לווה לא מעט. אולם ביפו נתארגנה קבוצת יהודים, אשר בעזרת איזה ארמני באו אף הם בדברים עמ סורסוק והוסיפו לו על המחיר – מעשה ישן, המתחדש גם בימינו. סורסוק חזר בו מן ההסכם הראשון. בקושי עלה בידי חנקין להכריחו לשמור בשבילו חלק מן האדמה – הקרוב לחיפה – ולתת לו תמורת השאר אדמה בגליל התחתון. מייד אחרי זה נגזר איסור על כניסת יהודים לארץ ובחיי היישוב בא משבר חמור. פודים לאדמה לא נמצאו – גם הבארון לא נענה – והזדמנות יקרה לקידום ההתיישבות העברית בקפיצת־דרך הוחמצה לשנים רבות. הסכום שהשקיע חנקין ברכישה הלך לטמיון. מעמדו הכספי נהרס כליל ושנים רבות נאבק עד שנחלץ מן המצר.

באו שנות עבודתו עם יק“א, אשר אחר־כך הוסב שמה בארץ לפיק”א. על־ידיו נרכשו בשנת תרס“א (1900) רוב האדמות של מושבות הגליל התחתון. עם הופעת הקרן הקיימת וחברת הכשרת־היישוב בתור גואלי קרקע בארץ בשנת תר”ע (1910), החל חנקין לעבוד מטעם מוסדות אלה – והוא עובד בשמם עד היום הזה. הוא רכש בשנת תרע“א את אדמת עמק הירדן – דגניה וכנרת. קנה את כרכור ושטחים אחרים בשומרון וביהודה. ולאחר כמה ניסיונות־שווא תקע סוף־סוף יתד לחקלאות העברית בעמק על־ידי קניית פולה (מרחביה) וחכירת תל עדס (תל עדשים) בשנת תרע”ג (1913).

המלחמה העולמית מצאתו בעצם רתחת העבודה, עבודת הכנה לקניית חלק גדול של העמק. ולא די שהמלחמה שיתקה את פעולתו בגאולת הארץ, אלא גם בו פגעה אישית באכזריות יתרה. הוא היה אחד הקורבנות הראשונים של רדיפת הציונות על־ידי ג’מאל פחה ונידון לגלות. בראשונה עמד להישלח לסיוואס שבלב אנטוליה, אולם בקושטא עלה בידי הציר האמריקני, היהודי הנרי מורגנטוי, להמתיק את הגזירה, והוא נשלח לברוסה. שלוש שנים וחצי בילו הוא ואשתו (יחד עם ישראל ומניה שוחט) בעיר נידחת זו על חוף ים־השיש. אפס המעשה, הבדידות והתוחלת הממושכה לקץ המלחמה דיכאו את רוחו ורופפו את בריאותו. סוף־סוף עלה בידו לצאת מברוסה לקושטא ולהשיג שם רישיון לשוב לגליל, שהיה עדיין בידי התורכים. עם כיבוש הארץ כולה על־ידי הבריטים נתחדשה עבודתו.

הימים היו ימי החלומות הגדולים. הדמיון והשאיפה לא ידעו אז מעצור. נציגי היישוב עסקו בעריכת "פרופוזלס " (“הצעות” לממשלה הבריטית, בעלת הצהרת בלפור, ולוועידת־השלום בוורסאיל). ז’בוטינסקי היה אז המנצח על דעת הקהל בארץ. התקוות לישועה גדולה ולסיוע מדיני להתיישבות רחבה ומהירה מלכו בכיפה.

חנקין לא האמין בפיתרון שאלת־הקרקע בכוח השלטון ואת עניין הג’יפתליק של בית־שאן חשב להזיה. לא נתקבל על דעתו כי ממשלת המנדט תפקיע אדמה מידי בעליה החוקיים או המחזיקים בה, על מנת להעמידה לרשות ההתיישבות היהודית. את הדרך היחידה לרכישת שטחים גדולים ראה חנקין, כבעבר, בגאולת הקרקע מידי בעליה על־ידי קנייה.

הוא עבר באותם הימים בארץ ממטולה ועד באר־שבע וערך מפקד לכל המרחבים השוממים והאחוזות הניתנות להיקנות, כשהוא דולה מחדש מנבכי זיכרונו את פרטי מצבו המשפטי של כל שטח. כי אין כמעט אחוזה בארץ־ישראל, אשר לא נכנסה בזמן מן הזמנים לתוך חוג התעניינותו של חנקין, ומשנכנסה פעם שוב לא נעלמה מעינו הפקוחה.

אולם גם הוא שגה אז בדמיונות, ובתזכיר שהגיש להנהגה הציונית בתרע"ט (1919) הודיע כי אם יינתנו לו האמצעים, הריהו מקבל על עצמו לרכוש במשך עשר שנים שטח של 4 מיליונים דונם בארץ־ישראל המערבית ובעבר־הירדן. המספר היה מבוסס על רשימה ארוכה של שטחים ואחוזות בודדות בגלילות־הארץ השונים. וההתחייבות ניתנה מתוך אמונה גמורה כי בא יום גדולות, והאמצעים יימצאו.

את השנתיים שעברו עד שהותרה העברת־קרקעות רשמית בארץ (תר"ף – 1920) בילה חנקין בעבודת הכנה מאומצת של כמה חוזים מוקדמים. הקניות של אדמות מגדיאל וסביבותיה, הרצליה ועוד כמה שטחים בשרון הן תוצאה של העבודה ההיא. ובשנים ההן, בטרם ניתן ההיתר להעברות, עשה חנקין גם את המעשה המכריע, אשר חתך את גורל העמק להיות עברי בימינו.

בלי לשאול פי איש או מוסד, על דעת עצמו ועל אחריות עצמו, חתם חנקין על חוזה הקנייה של אדמת נוריס, חמדת עמק יזרעאל, ונתן לערובה שטר החתום בשמו. משיצר את העובדה, בא אל ראשי ועד הצירים וחברת הכשרת־היישוב והודיע להם: “כזה וכזה עשיתי. רצונכם – קבלו על עצמכם את האחריות לבצע את הקנייה. אם לא תרצו – אצא אני לחוץ־לארץ, אפנה לנדיבים בעם, למען תקום האדמה לנחלה לנו, ולבל יחולל שמי”. מעשהו של חנקין היה למופת למנהלי המוסדות.

מה הוא העמידם בפני עובדה, אף הם העמידו בפני עובדה את העומדים על גבם בחוץ־לארץ. הקפיצה הנחשונית נעשתה. החלה הפרשה המפוארת של גאולת עמק יזרעאל ויישוּבוֹ.

מעשה זה מלמדנו, כיצד תופס חנקין את תפקידו. להלכה וכלפי חוץ הוא פקיד, נושא משרה פעם במוסד יישובי זה, פעם במוסד יישובי אחר. אולם למעשה ומבחינת האמת הפנימית של הדברים, הוא בעל המפעל, האחראי למילוי התפקיד. המוסדות שבהם הוא עובד אינם בעיניו אלא כלים לאמצעי העם, המסייעים בידו למילוי שליחותו האחת והגדולה – גאולת הארץ. מבחינה זו שליט הוא בעומדים ממעל לו. תכסיסיו מכוונים כלפי שתי חזיתות – חזית בעלי־הקרקע שהוא שומרם לבל ישתמטו ויפלו בידי ספסרים, וחזית ראשי המוסדות ההתיישבותיים, אשר טבע האחריות שהם נושאים בה מחייבם לאיטיות ולזהירות מופרזת. והוא, האיש העומד בתווך, הנהו “רוח החיה באופנים”.

אחרי ארבעים שנות עבודה ותנועה בלי מרגוע, אש יוקדת תמיד בלבו של האיש, תשוקה לפעול גדולות בוערת בו בלי חשך, כוח דינמי כביר מבקש לו מוצא במעשה לאלתר, בפעולה מתמידה ומתגברת. ואין כאן רק עניין של יצר המעשה בלבד. בידי חנקין מרוכזות ידיעות ומצובר ניסיון, אשר אין להם ערוך, ואם יאבדו – לא יהיו להם שילומים. ברחבי זיכרונו, אשר קורטוב לא ייכחד ממנו, שמורים תלי־תלים של עובדות, מספרים ופרטים על שטחי־אדמה שונים וחלוקתם, מצבם המשפטי, שמות הבעלים והשותפים ויחסי משפחותיהם, המעצורים העומדים בפני חלוקת הקרקע בין בעליו והעברתו לרשות אחרת. נקודת־התורפה שבדבר, הסיבות לחשש ערעור על זכות הבעלים המוכרים מצד גורם שלישי וכו ' וכו '. ריכוז זה של הידיעות, הקשרים והניסיון בידיו דיו להעמיס עליו אחריות מיוחדת במינה לגורל הקניין היהודי באדמת הארץ.

חנקין הגיע לאותה דרגה של עבודת־מצווה, אשר למעלה ממנה אין. לא נותרו לו כמעט חיים אישיים מחוץ לעבודתו. כולו מכונס ומשוקע בה. אני יכול לצייר אותו לעצמי רק בשני מצבים: עושה את עבודתו, או חושב עליה. כי די להביט רגע, בשעת מנוחתו, על מצחו הגבוה ועיניו העצומות למחצה, כדי להבין, כי ענן־הכבוד של מחשבה מרוכזת שוכן על ראשו.

אילו באתי להגדיר במלה אחת את כישרונו, הייתי אומר, כי הוא בעיקר אסטרטגי: כישרון עריכת תוכנית והגשמתה, מזיגה נכונה של דימיון עם חוש־המציאות, תוקף־דעת והחלטה מהירה, אומץ־לב שאינו נרתע מפני סיכון, ועל הכל – הסגולה הברוכה לכוון את הצעד הנועז לשעת־הכושר.

ואולם נוסף על כישרונות יש לחנקין תכונות־נפש: רצון כביר, אמונה לוהטת ורוח גבורה אמיתית. מידת־גבורה זו, שלווה ואצילה, היא שהגדילה את כבודו וחינו בעיני הערבים מראשית פעולתו. הופעתו האמיצה – בודד ושקט – במקומות סכנה, הדרת־פניו היחידה במינה, מחלפות ראשו הארוכות, נזירותו המוחלטת מיין ומעישון – כל אלה נסכו עליו קסם מיוחד. מגע יום־יום במשך עשרות שנים רצופות עם הערבים לא טישטש אף כלשהו את דמותו והליכותיו כאיש־אירופה; קו זה מעיד כאלף עדים על אופיו המוצק. את נימוסי הערבים הוא יודע על בוריים, בשפתם הוא שולט בדיבור שליטה גמורה, אך אין הוא מתפאר באלה בחברת יהודים, כמנהג רבים מבני הארץ, ואין הוא מתגנדר בהם בבואו במסיבת ערבים. על הכל גדול כבודו בעיני הערבים הבאים איתו במגע בגלל היושר המוחלט שהוא נוהג בכל משאו־ומתנו איתם והשמירה המעולה שהוא שומר על כל הבטחה והתחייבות שהוא נותן, לקיימן באמונה.

חנקין הוא שקבע הלכות ויצר את המסורת לפיצוי האריסים המפנים באחוזות הנקנות מקום למתיישבים היהודים. ועוד לפני הרבה שנים חזה חנקין מראש, כי עתידים אנו להגיע בדרך רכישת הקרקע עד הצורך לקנות קרקעות מיוחדים כדי ליישב עליהם את האריסים הערביים שעיבדו לפני־כן את השטח שרכשנו.

בכל עבודתו אינו מסיח את הדעת לרגע ממטרתה הסופית. עם כל התמכרותו לגאולת הקרקע אין הוא רואה אותה כתכלית בפני עצמה, אלא היא בעיניו אמצעי למטרה – להנחלת הארץ לעם עובד. אמונתו הניצחת בחקלאות עברית עובדת ומסירותו לקניין הלאום בקרקע פועמות בו תמיד, מחיות ומכוונות את מעשיו. ימי גאולת העמק היו לו ימי אביב חדש בחייו והתגברות הספסרות בשנה האחרונה עכרה את רוחו.

אולם הוא לא יחת ולא יירתע. כל הגלים והמשברים שעברו עליו לא כפפו את קומתו החסונה. מרחבים שמצאם שוממים נרכשו על־ידיו ונושבו לעיניו זה אחר זה. באשר עבר שם פעם רכוב על סוס, בא יום ונסע בעגלה, והנה עכשיו – במכונית. שכבות על שכבות של מתיישבים השתקעו לעיניו, עברו מחיי בראשית והתחדשות להווי אפור של חיי יום־יום. והוא עודנו הולך בראש המחנה הכובש, בקו הראשון של חזית ההתיישבות, ועיניו צופיות למרחוק.


  1. – יהושע חנקין נאסף אל עמיו ביום ו‘ בכסלו חש“ו (11 בנובמבר 1945) בן 80, ונקבר, לפי צוואתו, באחוזת־הקבר אשר חצב לו ולרעייתו במורד הגלבוע, ליד מעיין חרוד. בשנים שחלפו מאז נכתב המאמר הזה ועד מותו לא פסקה עבודתו בגאולת קרקע. שלושת מפעליו הגדולים בתקופה זו הם קניית השטח הנרחב של מפרץ חיפה, גאולת עמק חפר ורכישת אדמת החולה עם הזיכיון על ייבוש ביצותיה מידי הבעלים הלבנונים.
    – יהושע אוסובצקי, מראשי הפקידות של הברון רוטשילד בארץ בשנים תרמ”ז־תר"ס (1900־1887), נתמנה מבין העולים לארץ, נהג ביד קשה ולא הקפיד על כבודם של האיכרים.
    – ג’יפתליק בית שאן הוא שטח גדול בעמק בית־שאן שנחשב לקניינו הפרטי של הסולטן העותמאני ועם כיבוש הארץ בידי בריטניה הפך לאדמת המדינה. התקוות שרווחו בתחילת תקופת המנדט הבריטי כי שטח זה יוקצה מראש להתיישבות יהודית רחבה – נתבדו. הנציב העליון הרברט סמואל העביר ב־1921 את הבעלות עליו למעבדי הקרקע הערבים, אשר מהם רכשה הקרן הקיימת במשך הזמן שטחים להקמת היישובים הראשונים באותו עמק.
    – אדמת נוריס היא גוש חרוד כיום.
    – חברת הכשרת היישוב הוקמה על־ידי ההסתדרות הציונית ב־1909 כמכשיר לרכישת קרקע על מנת להעבירו לקרן הקיימת או לבעלים פרטיים.
    – ג'מאל פחה היה אחד מראשי חבורת “אחדות וקידמה”, אשר מיגרה את הסולטן העריץ עבד אל־חמיד והפכה את הקיסרות העותמאנית לממלכה קונסטיטוציונית. בימי מלחמת־העולם הראשונה נתמנה למצביא עליון ומושל צבאי על סוריה וארץ־ישראל. רדף בחימה שפוכה הן את התנועה הערבית הלאומית בסוריה ובלבנון והן את הציונות בארץ־ישראל.
    – לעומת האפשרות שראה חנקין לגאול בעשר השנים 1930־1920 שטח של ארבעה מיליונים דונם, הוגדל למעשה הרכוש הקרקעי היהודי באותה תקופה בפחות ממיליון דונם.
    – ועד הצירים היה שם ההנהלה הציונית בירושלים באותם הימים. מוסד זה היה כפוף להנהלה הציונית הראשית בלונדון.
    – ישראל ומניה שוחט היו ממייסדי אגודת “השומר” וממנהיגיה.
    – משה שרת עבד במחיצתו של יהושע חנקין ב־1920־1919 כמזכיר המחלקה לענייני קרקעות והערבים בוועד הצירים בירושלים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות