¹

בעקבות דברים באזכרת יום־השבעה במשרדי הסוכנות היהודית בירושלים, ביום ב' בחשוון תש"ב, אוקטובר 1941

יהושע גורדון התהלך בתוכנו כאחד מיחידי־סגולה במזיגת היסודות שבו. עממיות יהודית עסיסית עם תרבות מערבית רחבה חברו בו יחד והתלכדו לשלמות אנושית מפליאה. הוא היה ספוג מסורת יהודית בכל יישותו, ועם זה היה בן־בית בהיכלי הספרות והאמנות של אירופה, אמון על ההשכלה הרוסית, הגרמנית, האנגלית. כשם שאירח לחברה עם “שועים ורוזנים” של אומות־העולם, תוך שליטה גמורה בגינוני טרקלין, מקפיד כחוט־השערה על כל דקדוקי הנימוס המקובל, כן נכנס באותה הקלות ותוך טבעיות שובה־לב לשיחת־חולין עם פשוטי־עם בישראל. עם כל ארשת החשיבות החיצונית והליטוש המבריק שבהופעתו ידע לגשת לכל יהודי פשוט כגשת איש אל אחיו, בין אם היה זה חורש שדהו, נוטר בודד על משמרתו, סבל מעדות־המזרח או עולה חדש בא־בימים מפולין או מגרמניה הנאבק קשה על קיומו בארץ. איש הטעם האמנותי והעידון הדק, הייתה אוזנו קשובה תמיד להלמות הלב הטוב גם מבעד למעטה אפור ומגושם.

האמנות הייתה נשמת חייו. את מיטב שנות־נעוריו בילה בעולמות עליונים של שירה, ציור, נגינה ותיאטרון. בעצמו לא היה משורר, אף לא צייר, אף לא מוסיקאי. אומנם ניסה כוחו בשחקנות, אך לא החזיק מעמד על הבמה – אפשר משום שכל הסתגרות בדי אמות של מקצוע הייתה זרה לרוחו. חתך להקיף את כל גילויי היופי הטבעי והאנושי, תמיד חי בספֵרות אלו של אצילות רוחנית ולא חדל להפליא את ידידיו בבקיאותו המופלגת ובהבחנתו הדקה לגבי כל יצירה אמנותית שנקרתה לפניו – בין אם היה זה שיר עברי חדש או סונטה קלאסית או תמונה נדירה. היה איש־עבודה נאמן, קפדן ומתמיד גדול במילוי חובה, ועם זה היה אמן של שעות־הפנאי וידע למצוא זמן לקריאת ספר, לשמיעת קונצרט, לביקור בתערוכה של צייר, להסתכלות בנוף קוסם.

בהנאות אלו ביקש תמיד לשתף אחרים. לא ידעתי נהנה כמוהו מההזדמנות להסב נחת־רוח לידידיו, אם על־ידי קריאת פרק משלום עליכם באוזניהם או מזירוזם לא להחמיץ קונצרט משובח או מהגשת מתנה לחבר שתהא יעילה ואמנותית כאחד. ואכן היה אמן בבחירת המתנה, אמן בזימון רעים למסיבה, אמן בהסברת תוכנה של יצירה – אמן של יחסי־רעות. לא היה נעדר שיגיונות. יש והטריד, יש והכביד, אך תמיד מאהבה, מתוך שפע של טוב־לב, מתוך עודף של נדיבות.

היה כמעיין המתגבר של רוח־לצון – אמן הבדיחה היהודית ושליט במכמני ההומור של אומות־העולם. שיחתו הייתה תמיד מתובלת בהלצות, שזורה סיפורי־מעשיות, משובצת באמרות שנונות. נשמת השחקן שבו הייתה מתגלה בכל סיפור ובכל הלצה שהשמיע. בספרו סיפור היה כמציג מחזה. נסיעה בחברתו הייתה הופכת לסרט נע של תמונות הווי יהודי, דברי־תורה, חידודי פלפול, בדיחות עממיות, הלצות של גויים. ובעוברו על־פני יישובים ומפעלים לא היה מחמיץ הזדמנות להגיב על המתרחש והמתחדש בתוכם ועל־ידי ניב אחד קולע היה מתאר עולם מלא.

תרבותו נראתה קלה ומבריקה, אך היא לא הייתה שטחית. הרוחניות הייתה לו צורך־חיים. הוא קרא תמיד, קנה תמיד דעת. לא היה יושב אוהל שקוד על תורתו. תמיד היה מעורב עם הבריות, נתון בתנועה, מרבה מגע עם חוגים מחוגים שונים, משוטט על־פני כל שטחי־החיים. אך יחסו לעניינים ולאנשים היה של תלמיד־חכם, של איש־תרבות. ידע להעריך את הרוחני, את המקורי, את היצירי שבכל אדם ובכל חברה. בעת ובעונה אחת התעניין בחקר קדמוניות הארץ והיה דרוך לכל חידוש בתהליך בניינה. בלי שיהא בעל־מקצוע רכש ידיעה רחבה בארכיאולוגיה, עקב בדבקות אחר כל תגלית וידע להחיות בהסברתו שרידי קדומים כאילו היו חיים לעיניו. בעוברו על־פני מקומות שהיו בימי־קדם גיא־חיזיון למאורעות כבירים, הפך בשיחתו את הנוף הדומם לדרמה חיה ורוטטת. עם כל זה לא נעלם מעיניו שום גילוי של כושר יצירה מעשי במשק הלאומי המתהווה, שום כיבוש בחיי־התרבות המתחדשים – כל מוצר חדש בתעשייה, כל גידול ותהליך חדש בחקלאות, כל הברקה חדשה באמנות. ראייתו הקיפה גדולות וקטנות גם יחד. תמיד הייתה מצויה בכיסו דוגמה של איזה מוצר חדש ומפתיע. היה שולח לידידיו ביכורי כל פרי חדש שנתאקלם בארץ. וזכורני באיזו התפעלות הצביע על אמצאתם של יהודים פשוטים להרכיב צמיגי־גומי על אופני עגלה קטנה רתומה לחמור. תמיד היה תוסס ונוצץ, ער ונלהב, מאוהב בחיים, מאמין בעתיד, מלמד זכות בהומור סלחני על שגיאות וחולשות ותקלות, שופע חום וחיבה.

ואיש־שעשועים זה, שהיה מרחף תמיד בעולמות רוחניים להנאתו, היה כולו רצינות וחומר־הדין בעבודה אשר עשה. אומנם גם בה ידע את סוד הצורה הנאה, המסגרת המחוטבת. אך אלו לא באו לקפח את העיקר – אלא רק לשוות לו דמות לוקחת־לב. שנים ארוכות עשה בשירות המפעל הציוני. הניח יסוד למשטר קבלת העולים בחופי הארץ, לארגון מחנותיהם וראשית קליטתם. בתפקידו כמקשר הסוכנות היהודית עם הפקידות הבריטית, עם שלטונות המשטרה והצבא של משטר המנדט, עשה גדולות. בשביל רבים מהזרים היה השם יהושע גורדון סמל כל הטוב והחיובי, הנעים והמלבב, שבמפעל היהודי. איתו הייתה תמיד לשון משותפת, ממנו אפשר היה תמיד לקבל הסברה מעניינת ומתקבלת על הדעת. הרבה אורחים אנשי־שם ראו את הארץ באמצעותו ולמדו להכירה ולהבינה מפיו. היה קצין־קשר בחסד עליון – נאמן בלי גבול לעניין הטעון הגנה והסברה ועם זה מחונן בחוש דק לגבי מושגיהם ויכולה קליטתם של אנשי־שיחו.

פורענויות שנות תרצ“ו־תרצ”ט היו לו תקופת התגלות הדשה. בתקופה זו הפך לאחד האישים המרכזיים בחזית הגנת היישוב. משטרת היישובים היהודיים וחיל־הנוטרים בכללותו – זו המסגרת החוקית היחידה של כוח־ההגנה העברי שלא הייתה למעשה אלא החלק הנגלה של ארגון־ההגנה הנסתר – היו פרי רוחו היוצרת, כישרון האמצאה הארגונית שבו נתברך ומסירותו השקודה לדבר ההגנה שעמד גם באותם הימים ברום עולמו של היישוב. צעד־צעד ושלב־שלב הוא פיתח ועיצב את הכוח יקר־הערך הזה, כשהוא פועל במגע הדוק עם מפקדת־ההגנה שבמחתרת מזה ועם השלטונות הזרים מזה, נהנה מאמונם של שני העולמות ועושה בלהטיו כדי שלא להסתבך – כדי לא להיכשל ולא להכשיל, אלא לקיים את שתי הזיקות שלכאורה סתרו זו את זו, אבל צירוף שתיהן היה הכרחי לביטחון היישוב. את מיטב כישרונו השקיע במאמץ זה להלך במאוזן על־פני המישור החלקלק. הוא ידע היטב את הדרוש ולמד היטב את האפשרי וחולל נפלאות – לפי המושגים והנתונים של אותם הימים – בהתאמתם זה לזה, על־ידי המצאת דפוסים ושיטות שישיגו אישור השלטונות ועם זה יבטיחו את צורכי הביטחון על דעת מפקדת־ההגנה. עם פרוץ מלחמת־העולם התמסר בכל חום־לבו לארגון תנועת ההתנדבות ליחידות היהודיות והאמין באמונה שלמה ותמה, כי סופה להביא לידי יצירת הצבא העברי.

בחייו הפרטיים היה גלמוד. אושר חיי־משפחה לא היה מנת־חלקו. עם כל היותו איש־רעים חביב על רבים, מקובל בחברה, נשאר אדם בודד. את רוחו הטובה ואת נפשיותו הכנה שפך על יחסיו עם ידידיו, עמם ועם ילדיהם, מהם האציל גם על יחסי־העבודה במוסד אשר כיהן ובארגון העממי הגדול שהיה למעשה אחד מעמודיו. בענווה ובמסירות קיבל עליו מרותם של צעירים ממנו, הודה ביתרון סמכותם האישית ללא קושי והעניק להם בשפע את חסד ידידותו הנאמנה. ועם כל חבריו לעבודה, לרבות הכפופים לו, חתר ליצור יחסי ידידות אישית והצליח בעבודתו המשותפת רק עם אלה שידעו להוקיר את תכונות נפשו והחזירו לו ידידות.

הוא נפל בריתמתו – בחשכת הלילה, בחדר קטן במלון – בעיצומו של מאמץ להרחיב את מסגרת ההתנדבות, עליו ניצח אז בתל־אביב. לא זכה לראות את מדינת ישראל על תִּלה ואת צה"ל במלחמתו ובניצחונו. לא ניתן לו אפילו לחזות בקום הבריגדה היהודית, זו הבבואה הראשונה של צבא עברי בחזית, אליה כה נשא את נפשו. חלקו הענו אך הממשי בבניין כוח־המגן של ישראל שמור בלב כל אלה שראוהו מוסר נפשו על מלאכת־הקודש הזאת, ומעל לכל ייזכר כנפש יקרה, כאיש רצוי לרוב אחיו, כדמות יהודית ואנושית נלבבת וקורנת.