מחר יקוב פניגשטיין מתגייס. עכשיו אנחנו אצלו בבית. את הערב אנחנו מתכוונים להעביר ביחד. ובסוף הערב להיפרד מיקוב. הבית שלו בגבול רמת־גן בני־ברק. כבר מחר, בצבא, יקוב יגיד שהוא גר ברמת־גן. כי גם בני־ברק וגם הראש והחזות הדתית שלו יהיו יותר מדי. גם הקבלנים עובדים כך. לדתיים הם מוכרים את המקום בתור בני־ברק, ולחילוניים בתור רמת־גן. פעם, היום קשה להאמין, המרחק מבני־ברק לרמת־גן היה כמרחק מברוקלין למנהטן. עכשיו, בינתיים, הכול עוד בסדר. אנחנו יודעים בדיוק מה הולך להיות. אבא של יקוב עובד בטקסטיל. מין סוכן חצי־עצמאי. הוא רוצה שליקוב יהיה מכל טוב. וזה כולל את כל מה שלו עצמו לא היה בחיים. שמענו את זה ממנו יותר מפעם אחת. ואנחנו יודעים בערך למה הכוונה. עד שכל החבר’ה יבואו, אנחנו שומעים את אבא של יקוב. הוא אומר, אם לבן אדם יש אפצס, הוא יודע שיש לו אפצס. הוא לא חושב שזה שבר או נזלת, נכון? מזה אתם מבינים שמשהו פיסי נראה כמו משהו פיסי, אבל דברים רוחניים אי־אפשר להראות… יקוב הולך לצבא, כי ככה, אבל הוא יהיה סמל דת. מה שישמור אותו מכל מיני דברים, שמיותר לדבר עליהם. פניגשטיין גר בקומה ראשונה. מצד הכניסה, הקומה הראשונה יוצאת אל הכביש. מה שמעמיד את פניגשטיין במצב חברתי לא נוח. אבל מצד הגבעה, מלמטה, הקומה הראשונה יוצאת על עמודים, מה שמקל על מצבו החברתי. צריך לזכור שזו רמת־גן בני־ברק החדשה, והאנשים נמדדים לפי הקומה שבה הם גרים. אביו של פניגשטיין עשה את המקסימום. גם הצליח לשלוח את יקוב לישיבה התיכונית לארבע שנים מלאות, וגם לצאת חצי על הכביש חצי על עמודים – פלוס נוף.
בחדר המרכזי היתה ספה חומה־אפרפרה מלווה בשתי כורסאות חומות אפרפרות, כשביניהן שולחן סלוני חום. מי שמכיר את סוג הריהוט הזה אינו צריך פירוט. קיר אחד הוקדש לספרים, והדרך הכי טובה לתאר אותו, היא לספר מה לא היה בו. לא היו בו ספר הפלמ“ח, שירי רחל, אלתרמן וכו‘. היו בו סיפורי ר’ נחמן מברסלב, שכדי להעריך אותם כערכם צריך להיות בדרך־כלל מלומד חילוני, כי הם ריחפו הרחק מעבר לראשו ולדמיונו של פניגשטיין זה או אחר. וכן כתבי הרב קוק זצ”ל. ואותם קרא פניגשטיין, מעת לעת, כפשוטם. פניגשטיין לא היה לבד בעניין סמל הדת. או שהבנים הלכו לנח"ל, או לישיבה גבוהה, או סמלי דת. יקוב לא רצה להיות סמל דת. ואני מציין את זה כי זה לא היה ברור מאליו. הרבה רצו להיות, ועשו מזה עניין גדול, שלפעמים הגיע ממש עד פיקוח נפש. כל זה היה בראשית שנות ה־60. הרבה לפני גוש אמונים. לפני התרוממות הרוח. יקוב היה בודק את עצמו ואומר לעצמו, עם קצת שיפוץ בהופעה אני נראה כמו כל אחד אחר, והולך רגיל לצבא. כל אחד אחר היה בחור חילוני מרמת־גן או מחיפה, בלי בעיות מיוחדות, שצריך בסך הכול להוכיח כושר ולא להוכיח את עצמו כמו שהדתיים היו צריכים.
פניגשטיין לא היה לבד בעניין סמל הדת. בבית־הכנסת היתה קבוצה, אם לא מעמד, של אבות שבניהם סמלי דת. קבוצה שראתה עצמה ממוזלת מכף רגל ועד ראש. חודש קודם הגיוס, בבית־הכנסת, פניגשטיין הצטרף לקבוצה זו. בדק בפעם המאה את התוכנית. לפי התוכנית, איך שהוא מגיע לקלט, הוא נפגש עם סמל דת אחד שלוקח את הפרטים שלו, מעביר אותם הלאה ובמקום שנקרא הלאה כבר יודעים מיקוב וכבר יודעים מה לעשות. לא ילדים. יקוב הולך לטירונות רגילה, לא קרבית. ואחריה הכול מסתדר.
עכשיו היה קיץ, אוגוסט. אוויר טוב בא מכיוון הגבעה וצינן את הדירה של פניגשטיין. אנחנו אחרי בחינות הבגרות. מחוץ לישיבה התיכונית. החיים התחילו לקבל צורה אחרת. בבוקר הלכנו לים, לחוף גורדון, ולפעמים להצגות יומיות. יקוב, כבר בכניסה מרחוב גורדון לים, היה מוריד את הכיפה בתנועה אחת מהירה. מחזיר את היד, מתקן את השיער שהתיישר מתחת לכיפה והעיד עליה. בדרך, בקטע עד לחוף, בדק את מראיתו שנשקפה במראות מזדמנות או בזגוגית מכוניות. יקוב ידע שהוא נראה ממש בסדר, ושאף אחת לא תגיד לעולם שהוא דתי. מפעם לפעם הגיעו שמועות, למשל מנתניה, שבחורות מהים הלכו עם דתיים. ושדווקא היה בסדר. עד לחוף, יקוב היה בטוח שהכיפה עדיין בוערת על ראשו. ולפעמים היה בודק ומגלה שהוא מזיע רק בשטח הכיפה, בעוד כל סביבת הפדחת יבשה.
יקוב היה בטוח שהחודש, במשך אוגוסט זה, יקרה לו משהו שישנה את חייו וייתן לו כיוון חדש. היה בטוח שיפגוש בחוף בחורה בת שלושים שתיפול ממנו ומהצורה שלו ותעשה בשבילו את המקסימום שלה. כשהוא שוכב על הגב ומחלק הוראות. הוא חשב על בחורה בת שלושים כי הוא חשב שבגיל הזה הן גם קצת מיואשות וגם קצת מתחילות להעריך מסורת. פניגשטיין, אבא של יקוב, היה מוכן גם לחתום על ישיבה גבוהה, לשנה שנתיים, ולדחות את הגיוס. אבל אם לא זה ולא נח"ל, אלא סתם צבא, אז סמל דת. עניין הישיבה הגבוהה, למען האמת, היה הרחק מעל לראש ולכוח העיכול של פניגשטיין. אבל הוא היה מוכן להיכנע. החיים, צריך לזכור, בבני־ברק, בגבול שבין הפועל מזרחי ובין האגודה, לא היו קלים כשביל אנשים כמו פניגשטיין. כי לאיפה שהוא לא זז הוא קיבל את זה בפרצוף. אנשים בסביבה, סוחרים מבוססים ואפילו עורך־דין אחד, שלחו את הבנים לישיבות גבוהות בירושלים ובכפר חסידים, ופניגשטיין לא יכול היה להגיד לעצמו שזה לא קורה. בינתיים, החיים הקשים הפכו לפחות קשים בסיוע כל מיני הסכמים קואליציוניים כתובים ולא כתובים, ועניין הישיבה הגבוהה קיבל, לגבי פניגשטיין, גם צד מעשי. תואר רב הוכר כתואר אקדמי מבחינת משרד החינוך והתרבות. חלק מבוגרי הישיבות הגבוהות נעשו טוענים רבניים. מעמד קרוב לזה של עורכי־דין. אלה היו הישגים ממשיים שגרמו לפניגשטיין להרגיש שהוא לא לבד. משהו כמו לא אלמן ישראל. אבל בסוף יקוב הפיל את הרעיון של ישיבה גבוהה ורצה פשוט ללכת לצבא.
ערב אחד לפני הערב שעליו אני מדבר, יקוב יצא עם בחורה. בבוקר, בחוף גורדון, הוא ראה אותה והתחיל להזיע כמו משוגע. היא שכבה בחול והכול היה אצלה בחוץ. יקוב איבד אוויר. הוא היה בטוח שרואים עליו ורצה כבר להיות בבית, בצל, אחרי מקלחת. אחרי הכול. איך שהיא התחילה לדבר הוא ראה עליה שהיא שונאת דתיים. ויקוב, על המקום, הבין את הכול והרגיש הרבה יותר טוב. הבין שהיא דתייה, או מבית דתי, ושהקיץ היא רוצה לצאת מזה. להשתנות לגמרי. ושהיא בפאניקה. ויכול להיות שהיא תלך עם זה עד הסוף. אבל רק עם בחור חילוני. ובין השאר, על הפתיחה, יקוב אמר לה, אני לא שונא דתיים, פשוט אין לי איתם עסקים משותפים. לא מכיר לא יודע. והבחורה אמרה, גם לי לא, אבל אני שונאת אותם. כשיצאו מהחוף וקבעו להיפגש בערב, יקוב אמר שייקח אותה מהבית שלה. אבל היא התחמקה וקבעה איתו ליד מוגרבי. ואחרי־כן עלתה על מספר 5 לכיוון דרום. ויקוב חשב שהיא יורדת בסביבת מאז"ה הדתית.
בערב הם נסעו ליפו. יקוב לקח טקסי כאילו כלום. הבחורה דיברה כל הערב ויקוב חלם בהקיץ על סוף הערב. הבחורה לבשה חולצה כפולת חלקים. וכשהסירה חלק אחד נותרה במין גופייה אופנתית. עכשיו יקוב היה משוכנע סופית שהיא דתית. כי החולצה השלמה היתה צנועה. הגופייה נועזת ושיטת שני החלקים סייעה לבנות האלה לעקוף את הוריהן. יקוב ניסה לחשוב מה מישהו אחר, בחור חילוני, היה עושה הערב במקומו. הצטער שהוא לא מישהו אחר. הצער, הפעם, היה בכל־זאת די מתוק, כי הסיכויים היו טובים לצאת עם משהו ביד. ואחרי־כן להירדם בשקט בלי קפיצות ובלי בושות. יקוב התנהג במשך הערב כאילו זה אצלו עניין יומיומי. התוכנית בחמאם היתה מצחיקה. יקוב הסתכל על האנשים ועל הבחורות שהתנהגו באופן חופשי.
ועכשיו, עם הבחורה, המשקאות, ההופעה, ובעיקר עם הגילוי המדהים שאיש אינו מזהה אותו כבחור דתי, יקוב נזכר בתצלום של בחור ובחורה, שראה במגזין אחד, והתחיל להאמין שזה קורה גם לו. יקוב חשב שהבחורה חושבת שיש לו חדר משלו ושבסוף הם ילכו שמה. יקוב לא ידע מה לעשות. מי שהיה פעם במצב כזה, יבין אותו. מי שלא היה, שיגיד תודה לאלוהים. אחרי החמאם הם ירדו לשעון. הבחורה התרגשה ועור הפנים שלה הבריק כאילו מרחו אותו בחמאה. פתאום, כנראה מרוב שמחה, היא עשתה סיבוב ריקוד שלם באמצע הרחוב. יקוב הביט בה ואמר לעצמו שבעצם לא אכפת לו שהיא בעצם דתייה. ושהיה רוצה שהיא תחכה לו עד סוף השירות ושאחרי־כן יתחתנו. ויעשו את הכול בשקט מתי שהם רוצים. הוא לקח טקסי וכשנכנסו לתל־אביב, שאל אותה איפה היא גרה ואם אפשר לעלות אליה. הבחורה אמרה, אי־אפשר. בסוף הם הלכו בשׂדרה של שׂדרות ח"ן. מאחורי הקיוסק, יקוב ניסה להשעין את הבחורה שהחלה להיענות לו. השירות הצבאי נראה לו כגוש שחור ללא חריץ אור. הוא ידע שאביו סיכם את עניין סמלות הדת. יקוב אמר לה, בפעם הבאה נעלה לדירה שלי והבחורה צחקה בהכנעה שמילאה את יקוב בהכרת ערך. ועוד הוא נלחץ ומפשפש, חשב מה הבחור בתצלום שבמגזין היה אומר עכשיו, ואמר, מותק, כל זה רק לפתן. הבחורה צחקה בהכנעה. הקיץ היא היתה מוכרחה לפרוץ החוצה אל החיים. יקוב העביר את ידה על גופו, התפרק, נרתע לאחור, ליטף את ראשה, והביט מנצח בשמיים. כמו קסיוס קליי אחרי פלויד פטרסון.
גם הערב הוא רצה לפגוש אותה. אבל כבר קבע עם החבר’ה שבאו להיפרד ממנו. אחרי בערך שעתיים נשארנו רק שלושה־ארבעה חברים עם יקוב שסיפר לנו על הבחורה, עם החמאם – הכול. החיים הטובים נראו לו בהישג יד עם טיפה אומץ. עדיין היה מוקדם ואף אחד לא רצה לישון. פניגשטיין, אביו של יקוב, ישב במרפסת, אכל ענבים והקשיב ליומן החדשות, משחק בבוהנו בסנדל פלסטיק ביתי חום צהבהב. מאחור, מתוך החדר, ראינו רק את ראשו ואת כתפיו. הראש היה מכוסה בכיפה שחורה ובשיער מסופר קצר, והכתפיים היו רחבות וגבריות. פניגשטיין־האב התמודד בהצלחה עם החיים, ורק חינוך וגידול ילדיו העיק עליו, כי היה נעלה מכוחותיו ומהבנתו. יקוב אמר לאביו שאנחנו יוצאים סתם לסיבוב.
בגבול רמת־גן בני־ברק אין מה לעשות. הסתובבנו בין שער המחנה הצבאי לבין הגינה הציבורית ועישנו סיגריות. יקוב חזר וסיפר איך היה בחמאם, ואיך לא הרגישו עליו שום דבר. הבחורה, הוא אמר, בכיס שלי. מה שלא היה נכון לגבי אף לא אחד מאתנו שלא החזיק שום בחורה, שלא לדבר על בטוח בכיס שלו. יקוב ללא ספק היה גיבור הערב והראשון מבינינו להתגייס. הסתובבנו עד חצות. והוא היה גיבור הערב גם כשאמר, אני חושב שבכל־זאת אני הולך על סמלות דת, זהו זה. ליווינו את יקוב הביתה, וכשירדנו מהגבעה, מהכיוון של העמודים, ראינו את יקוב ואת אביו יושבים במרפסת מדברים בשקט. כמו צד א' וצד ב' לחוזה הבנה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.