השעה היתה חמש לפנות בוקר. בפעם האחרונה שראיתי את סמל־הדת קרישק, אפשר היה להריח את המים של התעלה. למים היה ריח חמצמץ־מתוק שהזכיר גזוז במכל זכוכית שקוף שעמד יותר מדי זמן בשמש. בחמש לפנות בוקר היתה הרעשה מצרית על האזור שבו התחפרנו. חמישה־ששה אנשים עמדו בשטח פתוח כשנשמעה השריקה הארוכה הזדונית הזאת, שבאה משום כיוון שאתה יכול לזהות תוך חצי־שנייה, שמקיפה את האוזן, הופכת לממשות, נקלטת על־ידי המוח המשדר את האיתות: לתפוס מחסה. השטח היה כמו מוגן בסוללת עפר גבוהה. שולי הסוללה, ברוחב עשרה מטרים, היו מנומרים בשוחות־יחיד חפורות, נמוכות, שפצעו את האדמה ונראו כמו גומות גדולות המחכות לשתילי עצי אקליפטוס או תאנה. אולי גומות גדולות מדי בשביל עצים אבל בדיוק בגודל המתאים לאדם רגיל השוכב כשרגליו אסופות אל בטנו וראשו מכווץ בין כתפיו.
סמל־הדת קרישק נפרד מהחבורה, החל לרוץ לשוחה שנראתה לו כקרובה ביותר. וכשקרישק התחיל לרוץ, ראיתי מזווית־העין את כיוון ריצתו. הבנתי שקרישק טעה, שקרישק הוליך את עצמו שולל. השוחה שנראתה לקרישק כקרובה ביותר היתה הרחוקה ביותר. וכך, לאחר שכבר שכבתי בשוחה חמש או שש שניות, קרישק רק התקרב לסיום ריצתו אל השוחה הרחוקה ביותר.
לאחר הכול, לאחר חייו ומותו של הרץ־למרחקים־ארוכים־מוליכי־שולל קרישק, ניסיתי להבין מה גרם לו לטעות, להחליף נקודה קרובה בנקודה רחוקה. עמדתי בנקודה שבה בדיוק עמד קרישק ואמרתי לעצמי, עכשיו אתה קרישק, עכשיו אתה שומע את שריקת הפגז, עכשיו המוח קולט את השריקה, עכשיו אתה רץ. עמדתי במקום קרישק לפחות שלוש פעמים ובכל פעם ראיתי שהנקודה הקרובה קרובה והרחוקה רחוקה. בפעם הרביעית, אמרתי לעצמי, עכשיו אתה קרישק, יש לך סדק במערכת העצבים, הסדק מתרחב והולך, כל יום שעובר כאן על התעלה מרחיב את הסדק, הסדק מכסה את הראייה כערפל. אך גם אז, כשדמיינתי שקרישק איבד חלק מכושר הראייה, ושהוא רץ לנקודה הרחוקה כי זו היתה הנקודה האחת והיחידה שזכר, כלומר, גם כשאמרתי לעצמי, אתה קרישק, אתה שומע שריקה, אתה לא רואה, אתה רץ רק כעזרת כוח הזיכרון, גם אז ראיתי היטב איזו נקודה קרובה ואיזו רחוקה. ולאחר הכול, לאחר מותו של הרץ למרחקים ארוכים, הגיע למקום מישהו שהסביר את התופעה של אובדן קני־מידה, של אובדן תפיסת מרחקים וכו' כתוצאה משינויים פסיכולוגיים פתאומיים וכו' וכו'.
קרישק רץ בכבדות. עקבתי אחריו תוך התכווצותי בשוחה. העין שלי נחה על קו הקרקע. העין רצה על קו הקרקע עד שנעצרה בגבו הרץ של קרישק. צד אחד היה חסום בסוללת העפר המשופעת. הזווית הכמעט ישרה שנוצרה במפגש הסוללה עם פתח המלבן הסגור נחסמה בַּחלקה הקרובה אלינו. גובה שורת הצמיגים היה גובה המבט. לידי כלי־רכב, ובתחילה העין רצה על שורות הצמיגים. בשנייה שבה נפלתי לשוחה, ממש באותה שנייה, קלטתי את חבטת גופם של האנשים האחרים בשוחותיהם. ספרתי את החבטות ואז קלטה העין הרצה את גבו של קרישק. חבטות עמומות כנפילת שקים על רצפת משאית. שמעתי גם את חבטת גופי בשוחה.
אני זוכר שנזכרתי אז בבת־אחת בכמה דברים שונים. ראשית זכרתי ששמעתי את שריקת הפגז. אך באותה שנייה עצמה עדיין שמעתי את השריקה שלו בפועל וחשבתי, הנה, אתה כבר זוכר משהו שעדיין לא הסתיים, משהו שעדיין קורה. לאחר־מכן, זכרתי את הילדה שעדיין לא נולדה לי וחשבתי, הנה, אתה כבר זוכר משהו שעדיין לא קרה. פניה של הילדה גלויים ולבנים, עיניה שחורות. שני לפידים. והיא אמרה, אבא, אבא. אני זוכר שחשבתי שאני באמצע שיגעון וצעקתי, אני לא אבא, אני לא אבא. אחר־כך זכרתי שאת השוחה שבה אני נמצא חפר לפני יומיים חייל בשעת הפוגה. איש מילואים מבוגר, נהג, שמנמן, שעישן סיגריות חריפות ללא פילטר. האיש גר כל אותו שבוע בקבינה של מכוניתו שעל שני צדדיה היו מצוירים באדום “פאר הרהיט לילד, רעננה” ותינוק שראשו צהוב במיטת־עץ. הציור והכתובת היו תמונת אושר ביתי שליוותה אותנו כל אותו שבוע. תמונת אושר כזו הכרתי מציור של אמן אנגלי ששמו ריצ’רד המילטון שקרא לציורו: מה בדיוק עושה את בתינו היום לכה שונים, לכה מושכים? ועכשיו שכבתי בשוחה שחפר הנהג. זכרתי איך הוא חפר אותה. איך ראיתי אותו חופר אותה. העובדה שזכרתי משהו שאכן קרה בעבר, הרגיעה אותי. הרגשתי שאני חוזר לעצמי. זו היתה הפעם הראשונה והיחידה שהרגשתי כפי שמרגישים אנשים שהשפיות חזרה לשכון בתוכם לאחר פסק־זמן מדומדם.
הכרתי את קרישק כאן באזור התעלה. איך שראיתי אותו ידעתי שהוא דתי. הרחתי אותו. דתיים מזהים דתיים גם מבעד למדים צבאיים, לתחפושות. יש משהו באופן הדיבור, בשימוש במלים מסוימות בהקשרים מסוימים, שמעיד על הדובר את מוצאו, תרבותו. כשנפגשנו בפעם הראשונה, קרישק נשען על משאית קטנה שנתקעה עם שיירה ארוכה בכביש הצר שעליו התנהלה באִטיות שיירת הדוברות. אמרתי לו, עומדים, מה, והוא אמר, עומדות היו רגלינו. עדיין לא הייתי בטוח ואמרתי לו, על צל מברכים ברכת הנהנין? קרישק צחק וידעתי שהוא הוא. שאלתי אותו אם מברכים על צל, כי הוא עמד בצל שנתנה המשאית הקטנה.
אחר הצהריים היתה הרעשה. בערב ישבנו ליד אחת המשאיות. אפשר היה להריח את המים של התעלה. האנשים ניסו לשיר. לא מצאו שיר לשיר אותו. קרישק ואני שרנו אמר ה' ליעקב אל תירא עבדי יעקב אל תירא. מאז מוצאי השבתות בישיבה לא שרתי את השיר הזה. האנשים, בינתיים, מצאו שיר. שרו את סימונה מדימונה. לאחר נתן אלתרמן או לאחר אסתר עופרים או לאחר בלילה בלילה בנום כל כפר או אפילו לאחר נאצר מחכה לרבין, סימונה מדימונה היתה משהו כמעט חולה. אחר־כך האנשים שרו כשאור דולק בחלונך. זייפו, נצרדו והפסיקו. חשיכה כיסתה את השטח. המשאיות נראו כבהמות ענקיות ישנות בעמידה. ידענו שאנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים. לא ידענו מה נמצא סביבנו. בחשיכה הזאת, קרישק שאל אותי אם אני זוכר מה היתה ההפטרה של שבת. ואמרתי לו, קרישק, אני לא זוכר, כבר הרבה הפטרות אני לא זוכר, אתה יודע, עזבת הפטרה אחת עזבת את זו שאחריה. קרישק סיפר לי שהוא גר בנתניה, עובד בשתי משׂרות, אחת מלאה ואחת חלקית, שיהלומים זו המלאה והנהלת חשבונות החלקית. נשוי ואב לשתי בנות ואשתו מבלגיה. אחד האנשים שהצטרף אלינו שאל את קרישק, איך הבלגיות, מוצצות, מה, תגיד. וקרישק אמר, עזוב, לא יפה. התשובה של קרישק היתה רכה כחלה לבנה, והאיש אמר, מה עזוב מה, מוצצות או לא. קרישק שתק והאיש אמר, אם הבלגיות לא מוצצות אז הגיע הזמן שימצצו.
עכשיו קרישק המצוץ, הרצוץ, הרץ־למרחקים־מוליכי־שולל, רץ בכבדות לנקודה הרחוקה. אני רואה את תנועת רגליו, את הריצה הלא מיומנת, את כפות הרגליים שבקושי מוגבהות מהקרקע, כמעט נגררות. חלה לבנה נגררת על חול צהוב. הרבה אנשים משתינים במכנסיהם בשוחות. השתנתי ואיחלתי לקרישק השתנה שקטה וארוכה מארץ ההשתנות השקטות והארוכות. כשראיתי איך קרישק רץ ניסיתי להיזכר אם תיקנו חז"ל תקנה לפיה חייב אב ללמד את בנו לרוץ. זכרתי את הפסוק מתפילת שחרית: אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו שם השם נזכיר. רציתי שקרישק ירוץ כמו סוס, מהר, ושאחרי־כן ישכב בשוחה וישתין כמו סוס. ושאחרי שההפגזה תחלוף, רציתי שהוא יקום, ינער את עצמו ויגיד משהו כמו, וואללה, השתנתי כמו סוס מפחד. רציתי שיהיה לקרישק את יתרון המהירות של הסוס ולא את יתרון הפסוק המפחית בערך הסוס ובערך הרכב. קרישק, אמרתי לעצמי, כוס אוחתוק, קרישק, תזיז את עצמך. אני זוכר שרציתי להגביה עצמי מהשוחה ולזרז אותו בצעקות אבל הגוף, שחי חיים משלו ושפקד על עצמו פקודות משלו, סירב להתרומם מהשוחה. שכבתי בשוחה, ראשי מכונס בין כתפי, וקיוויתי שקרישק עכשיו ילד בין ילדים ומשתתף עכשיו בתחרות ריצה לששים מטר בחצר בית־הספר במסגרת שיעור התעמלות. אחר־כך קיוויתי שקרישק הרץ עכשיו לנקודה הרחוקה המתעה יחליט פעם אחת בחייו שהוא אינו קרישק, יעשה מה שקרישק אינו מסוגל עכשיו לעשות, שירים את הרגליים במהירות, או שיזרוק את עצמו על הקרקע, שיחסוך את עשרת המטרים שעד לשוחה. קרישק המשיך לנוע בכבדות. מטרה גבוהה, שמנה, תלת־ממדית, גוררת עצמה בעמידה על פני משטח החול הצהוב.
כמה ימים קודם־לכן נסענו למחנה רפידים העורפי להביא אספקה. בערב, בבית־הקולנוע המקומי, הופיע צוות הווי בפני החיילים. הזמרת שאלה את החיילים להעדפותיהם. אחד החיילים צעק, טוֹם בֶּלָנֶזֶ’ה. שיר של אדאמו על שלג יורד. הזמרת אמרה, לא יודעת טום בלנז’ה… מה לעשות, לא יודעת… היא היתה מבוגרת מהסוג העצוב הבלתי־מבוקש במיוחד גם בעִתות מלחמה. לידה עמדה חיילת שמנמנה, שקודם־לכן הציגה אותה לפני הקהל. הנסיבות או השהייה הממושכת יחד כצוות הווי, שחקו את הנימוס האלמנטרי והחיילת גיחכה כשהציגה את הזמרת המבוגרת בשמה ותוך ציון הישגיה כזמרת במופע שנערך לפני שנים. בדרך חזרה מרפידים היינו אמורים לקחת איתנו את צוות ההווי הזה. לאחר־מכן הקרינו בבית־הקולנוע סרט על־פי ספר של ז’קלין סוזן. הזמרת המבוגרת חיכתה לנו ליד גדר הרחבה שלפני בניין השקם. החיילת השמנמנה ושני חיילים שיחד הרכיבו את צוות ההווי ישבו בקרבת מקום על ארגז כלי נגינה. החיילת ניבלה את פיה לאורך כל הדרך. המוח שלה היה אלפון של בדיחות מסריחות. היו לה בדיחות על גרושות, על תימנים, על ייקים, על עיראקים, ולבסוף בדיחות על דתיות ועל דתיים. חייל אחד, שבכה מצחוק, אמר לה כל הזמן, יופי, אמא, תני גז. החייל האחר שתק בדרך־כלל ולפעמים אמר משהו כמו, חאלאס, יא ג’ירפה.
הזמרת המבוגרת ישבה בין קרישק, שנהג ברכב, וביני. קרישק הישיר מבטו אל הדרך שלפניו. באחת ההסתעפויות שמחנה חולי שכן בה היינו אמורים להוריד אותם. הזמרת המבוגרת היתה רחבת איברים ונעלה נעלי מלצריות שרוכות. רגליה נפשקו קצת והיא הגביהה את שׂמלתה עד לברכיה. היה לה בשר רך שהדיף ריח של בושם נשי מתוק מאוד וכבד. שׂערה היה מגולגל מעל לעורפה המלא וחשבתי איך נראה העורף הזה מאחור ושלאשה בגילה נשאר רק לשמוח כשמשהו קורה. מחשבות חראיות כאלה. קרישק, החלה הלבנה, מצא חן בעיניה. והוא בעזרת חוש ההסתגרות הטבעי של דתיים מסוגו קלט מהר את הזמרת. הוא שתק בדרך־כלל ותשובותיו היו קצרות. קרישק סיפר בקצרה לזמרת שהוא נשוי ושהוא דתי. והחיילת, שישבה מאחור, אמרה, אני מקווה שלא נפגעת מהבדיחות על הדתיים. קרישק אמר לה, לא, הן לא היו ראויות למאכל אדם. החיילת אמרה, מה, למאכל מה? והחייל, ששתק בדרך־כלל, אמר לה, זבל, הוא אומר שהבדיחות שלך פשוט זבל. הזמרת המבוגרת צחקה לעצמה בשקט. החיילת השתתקה למשך כמה דקות. הזמרת סיפרה לקרישק שגם היא ממשפחה דתית. זקן בן שבוע העלים את לחייו הבשרניות הסמוקות של קרישק. רציתי שקרישק יגיד לה, גברת, אני, קרישק, לא מועמד לרדת עלייך. אבל, קרישק לא אמר את זה, והאזין להסבריה האקולוגיים על יפי שבת ללא תחבורה ולהסבריה התרפיים על שבת בחיק המשפחה.
אחרי המלחמה, אחרי מותו של הרץ למרחקים, בתל־אביב, ראיתי את הזמרת יושבת ברוול. אמרתי לה, שלום מותק. היא לבשה חולצת טריקו הדוקה כשסרט אדום דמוי פרח קשור על שביל שדיה. הזמרת התחילה להיזכר, ואני אמרתי לה, כן, מהנסיעה ההיא בלילה מרפידים, את זוכרת, רצית להרים את הדתי. הזמרת רצתה להגיד משהו כמו איך אתה מדבר. אבל היא לא אמרה כי היא ידעה שאני יודע שכבר הרבה שנים כך מדברים איתה. ובמקום זה היא אמרה, מה אתה כועס, מה שלומו. אמרתי לה שהוא נהרג. היא אמרה, אבל אתה, ברוך השם, על הרגליים, אז מה אתה כועס כאילו זה אתה שנהרגת?! באור התל־אביבי היא נראתה זקנה. קצת ריחמתי על עצמי. על כך שהגעתי איתה לשיחה הזאת. רציתי לפגוע בה על משהו שהיא לא עשתה. היא בסך הכול חמדה את בשרו הרך של קרישק. בסך הכול לא קרה שום דבר שקשור בה. אביו הדתי של קרישק הדתי לא לימד אותו לרוץ. וקרישק לא הגיע לשוחה. והזמרת לא צד במקרה הזה.
אבל רציתי לפגוע בה. ואמרתי לה, אז מה, סבתא, עד למלחמה הבאה אין הופעות, מה. הזמרת אמרה, כשהיא קמה ונכנסת אל פנים בית־הקפה, ילד, לך תעשה את זה אצל אמא שלך. יושבי בית־הקפה לא הבחינו במתרחש. ניסיתי לראות אותה דרך זכוכית החלון הענקי אבל הזכוכית החזירה לי את דמותי שקופה. נפנפתי בידי לזמרת, שבוודאי ראתה אותי, והלכתי. בלילה חלמתי שאני חי עם הזמרת והיא אשה חמה ונעימה עם כמה זרויות מענגות.
השעה חמש לפנות בוקר. אפשר לראות. אפשר להבחין בין זאב לכבש. אם לא היתה הפגזת פתע קרישק כבר יכול היה להתפלל שחרית ולהיראות כמו תצלום באלבום מלחמה. תפילה, תפילין ומדבר מצטלמים נהדר ומעבירין את רוע הגזירה. קרישק צריך לעשות עוד ארבעה או חמישה צעדים כדי להגיע לשוחה. הוא לא מגיע. האזור מתכסה באבק ובעפר. אני לא רואה את קרישק מועף באוויר. אני יודע, לאחר־מכן, שהוא הועף באוויר. כמעט כל מי שנפגע כאן בשעה שעמד ניצב לקרקע הועף באוויר. כל מה שקרישק היה צריך לעשות זה פשוט לרוץ בכל כוחו ובכל מאודו.
לאחר עשר דקות אני רואה את קרישק מכיוון כפות הרגליים. האנשים עדיין בשוחות. להפגזות אין הוראות קבע. לפעמים הן באות בסדרה אחת, לפעמים הן מטפטפות ברווחי זמן. מישהו שם חושב לעצמו, תן להם לחשוב שגמרתי, תן להם לצאת מהחורים. ואז, אם כוחותינו לא טיווחו אותו, הוא משחרר לעברנו עוד סדרה. כפות הרגליים של קרישק לא זזות. לגמרי ברור מה קרה אבל אתה לא קולט. אתה חושב שאולי קרישק רק התעלף או משהו כזה. אין משהו כזה. יש רק דבר אחד. אבל אני אומר לעצמי, קרישק, החלה הלבנה, אמר השם ליעקב, הוא עכשיו תינוק ישן. מבעד לחלונות חדרו נשקפים הרים וגבעות. הוא תינוק ישן שמעל לראשו תולה רובה צעצוע. אבל שם על החול הצהוב במרחק של מאה מטר לא שוכב תינוק. שוכב שם קרישק, בחור דתי, שקשר איתי קשר שפה וסימנים מוסכמים של דתיים.
ועכשיו אני שומע את עצמי מדבר לעצמי, ואני אומר, קרישק אני לא חייב לך שום דבר, לא נהרגים פה לפי מכסות של דתיים ושל חילוניים, אנחנו לא באותה מכסה, אני לא מהמכסה שלך. אני לא מסוּוג פה בתור דתי, אני לא מהסִדרה של הדתיים. אחרי־כן, אני קולט ומתרגם את מה שאמרתי לעצמי, ואני צוחק לפרימיטיביות של הדיבורים האלה. אחרי־כן אני צוחק לרגשנות של הדיבורים האלה.
הקצין שהיה אחראי לפינוי הגיע מיד לאחר שההפגזה חדלה. פינו את קרישק. והקצין, שמילא איזה טופס, שאל משהו את האנשים. האנשים שתקו ובכך הכריחו אותי לענות לו. הוא שאל משהו, ואני עניתי, קרישק, אתה יודע, טיפוס דתי כזה, אתה יודע, חזק באותיות ובחשבון, חלש בריצה, פשוט איבד את הכיוון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.