רקע
אדם ברוך
שום דבר כבר לא יהיה ביני ובין לאה
עריכה/ההדרה: משה רון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

בעומק החדר ישב בעלה המיועד של לאה, מעשן. החדר היה מלא קרובי משפחה. הבעל המיועד בא לפני פחות משנתיים מחוץ לארץ, בערך בן חמישים. אחד מבני הדודים הצעירים ששירת בתותחנים אמר, תראה איך החתן הצעיר הזה מזיע את הנשמה שלו. הקרובים הצעירים הסתכלו בלאה, כלה בת שלושים ושמונה. לאה ישבה על ספה, בין שתי נשים, בגדיה חומים, ושרה בקול נמוך עם זמרת שנשמעה מתוך הרדיו אם ייפול הכוכב שלי, והחתן אמר, יש לה קול טוב, לזמרת. ולאה אמרה, היא זמרת מצוינת. הקרובים הקשיבו לשיחת החתן והכלה וחייכו לעצמם. קשה היה לדעת אם כבר היה ביניהם משהו. החתן שתה קוניאק ודעתו הלכה והזדחחה. לאה לא הסתכלה בעיניו. ומזה אפשר היה להבין שכבר היה ביניהם משהו. לחתן היו גרביים ירוקים והוא דמה לאחת הדמויות שפר גינט פגש במסעותיו. הירוק היה ירוק חולה ובסופו הציצה רגל לבנה דקה. הקיבה שלי התהפכה כשחשבתי שלאה עשתה משהו עם הצפרדע הירוקה־לבנבנה הזאת, ששתתה קוניאק ושמעל לראשה תלה דיוקן של הרצל מעשה ידי הרמן שטרוק.

האנשים שישבו ליד החתן ניסו למשוך אותו במלים. הזמרת חדלה משירתה והחל שידור של תוכנית מלל. ומישהו אמר, תנו קצת מוסיקה, בחייכם. והסוחר, בעל הבית, העביר תחנות עד שעצר בתוכנית מערכונים. ולאה אמרה, יופי, אני אוהבת מערכונים. זו היתה מסיבת האירוסין של לאה והיא יכלה להגיד מה שהיא רוצה. ובעל הבית אמר לחתן, הילדה שלך אוהבת מערכונים, שמעת אותה, תיתן לה הרבה מערכונים. האנשים צחקו, ובעל הבית הסתכל בלאה לראות אם גם היא צוחקת. לאה לא צחקה, ובעל הבית אמר לה, לאה’לה, מערכונים מהבעל זה טוב, תשמעי אותי, ותוך כדי כך ליטף את ראשה של אשתו שאמרה, כן, מערכונים מהבעל זה טוב. האנשים לא ידעו מה בדיוק עושה החתן ששמו הירש. מישהו אמר לו, הירש זה בעברית צבי, אז נקרא לך צבי, אם לא אכפת לך. והחתן אמר, הירש זה הירש, ולאה אמרה, הירש זה יותר יפה מצבי. ובעל הבית אמר, שיהיה הירש, העיקר שיהיה במזל ושתהיה פרנסה וילדים ומערכונים מהבעל. ולאה אמרה, תפסיק כבר עם המערכונים מהבעל, זה לא מצחיק. ובעל הבית אמר, מה שאת אומרת לאה’לה, מה שאת אומרת.

האנשים חיכו לרב יונגרמן שהיה קרוב רחוק שלקח חלק בימי חג ובימי אבל, ואיש כבר לא יכול היה לשחזר את הקשר המשפחתי. לאה שאלה את בעל הבית, עם הרב יונגרמן זה בסדר? ובעל הבית אמר, אל תדאגי, פעם יונגרמן תמיד יונגרמן. והאנשים צחקו, ובעלת הבית התחילה לשיר, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, והאנשים הצטרפו אליה בקולות שונים ובקטעים שונים, ועד מהרה השירה גוועה ורק קולה של בעלת הבית נשמע. בעלה מחא לה כף וקרא, בראבו, בראבו, ופנה לחתן ואמר, היא נהדרת, לא? היא נהדרת האשה הזאת, איזה קול, שלושים שנה ביחד זה לא צחוק. והחתן אמר, נהדר, נהדר, בראבו, ועשה תנועת הצדעה ושלח נשיקה באוויר.

לאה הסתכלה בחתנה שהיה שתוי. הקרובים הצעירים הסתכלו בלאה, שלא החזירה להם מבט. הם הסתכלו בחזה שלה, בבטנה וברגליה שנראו שמנמנות בחליפה החומה. הצעירים ישבו בקבוצה אחת ומישהו אמר, היא, לאה, כבר שנים אוכלת עם זקנים, מסכנה, וכשאני רואה את זה בא לי להצביע בשביל מרשה פרידמן.

החדר נחלק לקבוצות. על הספה המרכזית ישבו לאה ולצִדה שתי נשים, לפניהן שולחן נמוך וסביבו כורסאות במעין ריבוע, כשבקצה הרחוק יושב החתן וסביבו שני גברים. על ספסל ביתי, מרופד כריות, ישבו בני משפחה שונים בגיל המעבר, ובפינת החדר ליד הדלת ישבו הקרובים הצעירים. הסוחר ואשתו התקינו לעצמם סלון ששיקף במדויק את הווייתם, וזה מה שעשה אותו “כה שונה וכה מושך”. אחד הצעירים אמר, הייתי מוציא את החתן הזה למסע אלונקות, וצחק. אחת הנשים, שישבה על הספסל המרופד, פנתה אל לאה’לה ואמרה, נו לאה’לה, מזל טוב, והחתן אמר, מזל טוב, מזל טוב, ורופף את קשר עניבתו. היא הולכת לחיות, חשבתי לעצמי, עם אחד שאין לו שרירים ברגליים.

בעל הבית אמר לחתן, היא מציאה כשרה, תאמין לי, ממשפחה טובה, כשהוא מחבק את כתפו, אנחנו משפחה טובה, תשאל את לאה’לה איך היינו איתה כל השנים, יהיה בסדר, אל תדאג. האנשים אכלו ושתו. מוסיקה קלה נשמעה מהרדיו. והחתן אמר לו, אני לא דואג, מה יש לי לדאוג. לאה הביטה בבעל הבית ובחתן וניסתה לנחש על מה הם מדברים. בעל הבית פנה אליה ואמר, אין לנו מה לדאוג, נכון לאה’לה? החתן צחק, ולאה אמרה, אני חותמת על כל מה שאתה אומר. ובעל הבית אמר לחתן, שמעת אותה, שמעת, היא חותמת, אני כמו אבא שלה. ואחד הצעירים אמר בקול, גם כמו אמא שלה. בעל הבית הסתכל עליו ואמר, אל תהיה חכם כזה גדול, והצעיר אמר, מחקה את לאה, אני חותם על כל מה שאתה אומר. ובעל הבית חזר לחתן ואמר לו, אל תשים לב, זה מצב־רוח, אל תדאג, יהיה בסדר, והחתן אמר, אני לא דואג, ובעל הבית אמר, אין דבר, אין דבר, תרנגולת מבוגרת נותנת מרק יותר טוב, וגם אנחנו כבר לא ילדים, מה. החתן צחק והבטן שלו רעדה. ומישהו שאל, על איזה תרנגולות אתם מדברים שם, ובעל הבית הסתכל בלאה שהורידה את עיניה, ואמר, תרנגולות, אתה יודע, קוקוריקו. והשואל צחק ואמר, קוקוריקו, מה, קוקוריקו, ונאנח מהנאה וגעה מצחוק.

החתן מזג לעצמו קוניאק וקרא, לחיים! מזל טוב! לעבר הצעירים שלא היו מוכנים לגילוי החיבה המגושם והגלותי הזה. והחתן אמר, אולי נרקוד משהו, יש מוסיקה, כשהוא עדיין פונה אל הצעירים. ואחד הצעירים אמר בשקט, תראו את החרדון הזה, ובקול אמר לחתן, כל הכבוד, הירש, באמת כל הכבוד. ובעל הבית התקין את הפטיפון. האנשים קמו, הזיזו כיסאות ויצרו רחבת ריקוד במרכז החדר. החתן הידק את קשר העניבה והזמין את לאה לריקוד הראשון. בעל הבית קרא, בראבו, בראבו. לאה קמה לקראת החתן, שעצם את עיניו וקפץ את שפתיו והיטיב את שפמו במין עליזות משונה. החתן חיבק את מותניה והחל נע באִטיות מגושמת, כשבעל הבית מוחא כף וקורא, אלה דיבורים, את זה אני מבין, מושך את אשתו ורוקד איתה, ידיו על ישבניה הנמוכים, מתכופף ומוזג קוניאק, עומד לרגע בין החתן ולאה ונותן להם את הכוסיות. האנשים הסתדרו לאורך הקירות וצפו ברוקדים. לאה סקרה במבטה, תוך ריקוד, את פני האנשים שחייכו אליה ביום שׂמחתה, והחתן הושיט, כל סיבוב, כוסית לעבר הרצל שעל הקיר, בעוד בעל הבית הרוקד דופק על כתפיו וצוחק לתוך פניו.

החתן התיישב מזיע ולאה נשארה עומדת במרכז החדר, ובעל הבית שאל את החתן, מותר? והחתן חסר נשימה נד בראשו, ובעל הבית התחיל לרקוד עם לאה, כשהכול צופים בהם. בפתח עמד הרב יונגרמן ולצדו בנו הבכור, שהחל את תקופת ההתמחות שלו ככלי קודש. מישהו אמר, הרב הגיע. לאה עצרה, אבל בעל הבית משך אותה לריקוד, אומר, זה בסדר, ליונגרמן לא אכפת שאנשים רוקדים, בואי, זה בסדר. בעל הבית קרא לו יונגרמן ולא הרב יונגרמן, כפי שיעשו אנשים שגדלו בבתים רבניים שהרבנות נזדלזלה בעיניהם. לאה עדיין עמדה, וידיו המושטות של בעל הבית צנחו לצדדיו. בעל הבית פנה לרב יונגרמן ואמר, ריקודים זה לא נגד התורה, נכון? הרב יונגרמן נכנס בינתיים לחדר ושוחח עם זה ועם זה, כשבנו עוקב אחריו ולומד את טכניקת השיחה הסתמית, פלבול העיניים, האנחה הקצרה, האנחה הארוכה, תקיעת הכף, לחיצת היד, המענה הקצר, ההנהון, והאיתור המהיר של בעל המעמד הגבוה ביותר בחדר. החתן ניגש אל הרב יונגרמן, שחייך אליו חיוך מרגיע ואמר, נו, שמחה גדולה. החתן לחץ את ידו הרכה של הרב שהִשהה את כפו בכפו. כשהרפה מידו, מיהר בנו ולחץ את ידו של החתן, ואף הוא השהה את אחיזתו. מישהו סגר את הפטיפון. האנשים חזרו לשבת. הרב יונגרמן ישב על הספה, מצדו האחד בנו ומצדו האחר החתן.

לאה עמדה ליד הדלת, מאחורי הקרובים הצעירים, ואפשר היה לשמוע את פעימות לבה. בעל הבית אמר, יונגרמן, טוב שבאת, תכיר את הירש, החתן של לאה’לה, בחור מצוין, וטפח להירש השיכור על כתפו. צריך לדבר על הסידורים. בעלת הבית הגישה לרב ולבנו תה. האנשים יצאו לחדרים האחרים והשאירו את הרב, את החתן ואת בעל הבית לשוחח על התנאים. ובעל הבית אמר להם לפני שיצאו את החדר, תדליקו את הפטיפון, זה ייקח רק כמה דקות, אין בעיות. במרפסת אמרתי ללאה, הסרחת אותה לגמרי עם התרח הזה, ולאה אמרה, אתה באמת גיבור גדול. התשובה שלה הצחיקה אותי ואמרתי לה, זה אפילו לא ברמה של סרט טורקי. ואז נכנס בעל הבית למרפסת ואמר, לאה’לה מותק, הכול בסדר, אנחנו כבר גומרים כמו שדיברנו, הוא רושם את הדירה על שם שניכם, ואת הפיצויים מהעבודה את שומרת בקרן לעצמך, כמו שדיברנו. לאה לא ענתה. הוא חזר לחדר. אמרתי לה, תהרגי אותי, אני לא מאמין למה שאני רואה, ולאה אמרה, אתה משתגע לעשות לי, עוד כשהיית ילד ראיתי שאתה משתגע, אז לפחות תדבר, אם זה עושה לך טוב. הסתכלתי ברגליים השמנמנות שלה, בשׂערה שהיה מגולגל מעל לחלקת עורפה הלבן שנשען על שכמות עגולות ורכות. בחיי, אמרתי זה סרט טורקי. אבל ידעתי שאני משתגע, שם על המרפסת, וששום דבר כבר לא יהיה ביני ובין לאה. 


המלצות קוראים
תגיות