אשה מבוגרת אותתה מהחלון הפונה לרחוב שיינקין, וצבי מישור ראה אותה ומיד הסתובב ובהליכה מהירה, שלאחר כמאה מטרים התפתחה לריצה, פנה לשדרות רוטשילד, חצה אותן לכיוון התחנה המרכזית. האנשים, שעקבו אחר האשה, ניסו לאתר אותו. תנועת העוברים והשבים בשעת ערב מוקדמת זו באזור שיינקין ושדרות רוטשילד היתה ערה ומישור חמק מהעוקבים, הגיע לתחנה המרכזית, הצטרף לתור לא ארוך של נוסעים לירושלים, משתלט על נשימתו. האנשים הציצו לתוך מוניות נוסעות, מכוניות חונות, קפה תמר, שתיים־שלוש חנויות מכולת, בית־מרקחת. הם נעו במהירות, עדיין בהליכה, מחליפים קריאות קצרות, חוצים את הכביש, דרוכים, מעוררים תשומת־לב וחרדה.
חודש לאחר מלחמת ששת הימים. צבי מישור, בן חמישים, מנאמני משה סנה, משיק לשוליים של קבוצת נתן ילין־מור, נע בכפרים ערביים, בנצרת, ביפו, מנסה לחדש קשרים ישנים, מטיף נגד האימפריאליזם הציוני. וממרחק בטוח, מתנהל המעקב אחריו. אנשים נשאלו על תנועותיו ועל מעשיו. בבית־הדפוס שבו שכפל עלונים ביקרו אנשים שביקשו לראות את ההגהות הראשונות. סטודנט ירושלמי שנהג לשבת בטעמון ולשוחח עם צבי מישור, הוזמן לשיחת רקע והציעו לו להמשיך לשמור על קשר עם מישור. כמעט בכל מקום מצא מישור את סימני העוקבים. והוא דימה עצמו לכוהן הדת של גראהם גרין בהעוז והתפארת. גם הוא נע בכפרים, דובר את שפתם, מעורר, מנסה לקנות את אמונם, לבנות רשת חדשה. תושבי הכפרים קיבלו אותו בבתיהם, זהירים, מביטים ביהודי הקירח הזה, שלבושו עני, שגמגומו מסגיר את יצריו, ביהודי המבוגר הזה הבוחר שלא להצטרף לשמחת אחיו היהודים המנצחים, נושף בגחלים הכבויות של רעיון הברית השמית, הברית היהודית־ערבית, ביהודי הזה המגיע אליהם מהחצר האחורית של החיים היהודיים. התושבים שמעו אותו, מביטים מעבר לכתפו בעוקבים הבלתי־נראים, מצפים להם. זירזו אותו להיפרד מעליהם. מיעטו בדברים איתו. לא התחייבו לדבר. הדיבור ההחלטי שלו התמסמס באוויר שביניהם לבינו, ליוו אותו בחשיכה לכבישים ראשיים. עקבו ממרחק אחר האוטובוסים שאספו אותו. ועם הזמן כמו כף יד הנקמצת לאגרוף אצבע אחר אצבע, נסגרו בפניו כפרים אחדים. פה ושם, כתשובה לשאלותיו, התפלספו הכפריים על גורלו של מיעוט ועל זמנים קשים. צבי מישור ביקש אז לגעת בעורם, לגעת במעיהם, בלבם. הם דחו אותו דחייה עיקשת, כפרית, מבועתת.
האשה שאותתה לו מהחלון עקבה אחר מסלול מנוסתו עד שנעלם, הגיפה את התריסים, פנתה למרכז החדר, התיישבה על ספה אפורה, שלצִדה שתי כורסאות אפורות, מחכה לצלצול האנשים שעקבו אחריו בפעמון דירתה. לאחר שניות אחדות, קמה מהספה וניגשה למטבח להכין קפה. המטבח הקטן היה נקי מאביזרים מיותרים, כפי שייראה מטבחם של אנשים המוכנים לעקור או להיעקר ממקומם. מבעד חלון המטבח שמעה את המיית תפילת ערבית של תלמידי הישיבה החסידית הסמוכה. המיה מקָרבת לב, עולה ויורדת, בה מתערבים קולות מבוגרים, ניחרים, של מורי ומשגיחי הישיבה.
האיש, אחד מהעוקבים, שאל אותה, למה לא סגרת את הדלת, מה? היא הבינה שהוא מנסה לקשור איתה שיחה ובאותה שעה כמעט ונכנעה לעייפות המצטברת של חייה המחתרתיים. כמעט התרצתה לניסיון שלו לקשור שיחה, ואמרה, אתה רוצה קפה, יש מים על האש. וכשאמרה זאת הצביעה על המים המורתחים כפי שיעשו אנשים הרגילים להסמיך הוכחה לדבריהם. האיש, עומד בפתח המטבח הקטן, אמר, עם קצת חלב וכפית שטוחה סוכר. וכשהכינה את הקפה, אמר לה, פניו לגבה, הוא כבר זקן בשביל כל זה, זה מצחיק, בשביל מה הוא צריך את זה? האיש דיבר לאט, מפתל את לשון הקִרבה בה פתח כשנכנס לדירה. האשה לא ענתה, והוא המשיך, הוא כבר באמת זקן בשביל זה, הוא לא תופס שהמצב השתנה, שאנשים השתנו, מה הוא מתרוצץ בין הערבים, בכפרים, בלילות, בסוף מי שיעבוד עליו זה הערבים בעצמם… הם יפילו אותו… הוא לא תופס שהם בעצם שונאים אותו… שהוא בעצם מציע להם רק צרות בסופו של דבר. והאשה אמרה, אף פעם לא תבינו את זה, הנה הקפה שלך, סוכר שטוח וקצת חלב, והאיש אמר, יופי, תודה… הוא רץ מהר בשביל בן חמישים… ראינו אותך מאותתת וצ’יק־צ’אק הוא נעלם לנו… את בטח לא תגלי לי לאיפה? האשה שתקה, וכשהאיש פנה ללכת אמר לה, תגידי לו שסגרו עליו ושזה עניין של יום־יומיים, הצו המנהלי כבר יצא. האשה אמרה, אני אגיד לו. המיית תלמידי הישיבה דעכה, והאיש שקלט את סיומה, הצביע לעבר מקומה המשוער של הישיבה ואמר, להם הכי טוב בחיים, תאמיני לי, ויצא את הדירה, משאיר את דלת הכניסה פתוחה.
צבי מישור הבחין שהכפריים אינם כפי שהיו איתו גם בשעות המתוחות. הכפריים סבבו בחצר חסרי מנוחה, מקשיבים לקולות שעלו מהבתים הסמוכים, מנסים לזהות רעש מנועי מכוניות. המארח, כפרי מבוגר שאותו הכיר צבי מישור שנים אחדות קודם מלחמת ששת הימים, דחק במישור שיסיים את דבריו ואסף את דפי הסטנסיל שלו לתוך שקית חומה פשוטה. כפרי צעיר יצא ונכנס, בהפסקות קלות, מהבית אל החצר הקטנה, מהחצר אל הרחוב, ובחזרה. מישור פנה למארח, כשהוא מתאמץ לפגוש את מבטו, בערבית הספרותית שלו, שעכשיו, יותר מתמיד, נתקעה בפיו כבדה ופצעה כאבני חצץ. קודם שמישור סיים את הקדמתו הארוכה, קטע אותו המארח ואמר בעברית… עזוב ערבית שלך עזוב… זה זמן רע, מחכים למשהו רע, אולי עוד מעט. הכפרי המבוגר, תוך שהוא מדבר, עקף במבטו את מישור ותקע את מבטו בקיר שמאחור. הכפריים, איש בתורו, במעין טקס שכלליו ידועים רק להם, עזבו את החדר, קדים קידה קלה בצאתם, עד שבחדר נותרו המארח וצבי מישור, כשהכפרי הצעיר עדיין נכנס ויוצא. המארח העתיק את מבטו מהקיר והביט במישור, ביהודי הקירח הזה המנסה לגעת בעורו, שיומו אוזל והולך, המתארח בביתו.
קול מנוע מכונית אחד נבדל מהקולות האחרים. קול מהיר יותר וחלק יותר. הכפרי ומישור האזינו. ניסו לבודד אותו מהקולות האחרים. קולטים רעש ריצת רגליים, חלקן יחפות וחלקן נעולות, מהירה, על פני רצפת האבן ועל פני רצפת האספלט שסביב הבית. והמארח אמר למישור, כבר אין מה לעשות, זה הם. דלת החדר נפתחה. הכפרי הצעיר הצביע על מישור, כשמאחוריו עומדים שני אנשים, ואמר, בעברית, הנה הוא, כולו דיבורים, מה יש לכם עליו, זקן טיפש. וכשהוא פונה למישור, אמר, מסלסל קצת בקולו, מה יש להם עליך? כלום יש להם עליך, כלום, בחיי!
צבי מישור לא הגיב, וכך עברו שתי דקות בהן בחן את האנשים שבפתח, והם אותו. הצעיר הכפרי קפץ לעברו, בפתאום, והחל מחבק ומנשק אותו ומגפף את ראשו הקירח, את אוזניו הגדולות, נתלה עליו, מטלטל אותו וצועק, בערבית ובעברית, בליל מלים בו חוזרת הקריאה זקן טיפש, והקריאה כולה דיבורים.
המכונית יצאה מהכפר. האיש שישב ליד צבי מישור הציע לו סיגריה ואמר, זה לא רק הצעיר, זה כולם הסגירו אותך. נהג המכונית הביט דרך ראי החלון ושאל, מי זה התרח הזה בעצם? אויב העם מספר אחד?! איש לא ענה לו, ולאחר דקת נסיעה, אחד האנשים אמר לנהג, על־יד כפר סבא תעצור רגע ונזרוק אותו שמה. הנהג שאל, צוחק, את אויב העם? והאיש אמר, את צבי מישור, בתחנה של כפר סבא, בעוון שוטטות, בשביל סיפתח… הרעיון הזה עושה לי טוב על הנשמה… בחיי, זה נקי, אני אוהב את זה, בחיי, זה בלי אלימות, חלָק כמו תחת של תינוק, בעוון שוטטות.
צבי מישור התקשר לאשה מהתחנה, כשהאנשים שומעים ורואים אותו. היא שאלה, בעוון מה? והוא אמר, שוטטות. היא חזרה על השאלה, והוא אמר, בעוון שוטטות. היא שאלה, אתה צריך משהו? והוא אמר, אותך, רק אותך, והיא אמרה, בעוד כמה ימים, יהיה בסדר, איך כפר־סבא בלילה? האנשים סימנו לו לסיים את השיחה והוא אמר לה, תעשי מה שצריך. והיא חזרה ושאלה, איך כפר־סבא בלילה? ומישור אמר, מה יש לך עם כפר־סבא בלילה?! האנשים שבו וסימנו לו לסיים, ומישור חזר ואמר, תעשי מה שצריך, והאשה שאלה, מי עשה את זה? מי מסר אותך? ומישור, מסיים ונאסף על־ידי האנשים, אמר, לה, התקופה, התקופה, לא האנשים, התקופה.
אחד האנשים שאל אותו, אתה לא מצחיק את עצמך עם הדיבורים האלה, התקופה התקופה?! זה הערבים, פשוט מאוד, זה הערבים מסרו אותך… איזה תקופה ואיזה נעליים?!… הערבים, הערבים שלך בעצמם, אתה לא מבין?! וצבי מישור אמר, אתה לא מבין, הילד שהביא אותכם אלי הוא רק מכשיר… הוא לא אשם. והאיש אמר, הייתי מורח לך את הפרצוף, חתיכת־מטומטם קומוניסט, תאמין לי, מטומטם.
גופו של מישור עייף, עיניו כבדו, רגליו נעשו רכות, חום גופו עלה, מצחו הזיע, מוחו שִחזר את תמונת הכפר, את היעלמות הכפריים מהבית, את מבטו המתחמק של מארחו, את קולות מנועי המכוניות, את הנסיעה לכפר־סבא, את השיחה שזה עתה סיים עם האשה, את הליכי המעצר שבעיצומם הוא נמצא. עיניו מדדו את גופו, את קומתו הקטנה, השוו אותו לגופים האחרים שבחלל הזה, מוחו מנסה להתנגד לעייפות של שנים, ואז, כששמע את האיש צועק, מטומטם זקן, לפחות תודֶה שהערבים הסגירו אותך! אמר, אני מודה. האיש צחק ואמר, אתה רואה כמה שזה פשוט, ומישור אמר, כן, זה פשוט, והאיש צעק, על מי אתה עובד?! ממי אתה עושה צחוק, קומוניסט מטומטם?! ומישור שאל בשקט, מה אתה רוצה? והאיש אמר, שלא תסתובבו בכפרים ושהערבים יסגירו ערבים ולא יהודים, אתה מבין, אני לא מחפש יהודים, אתם מכריחים אותנו לחפש יהודים, זה מה שאני רוצה! ומישור אמר, אתה אוהב יהודים? והאיש אמר, כן, בעיקר יהודים, ומישור אמר, תפסיק עם ההצגה ותרשום אותי על שוטטות. והאיש אמר, אתה כבר רשום, נתראה מחר, תספר לי על כפר־סבא בלילה. מישור עקב במבטו אחר האנשים החוזרים למכוניתם. הנהג, שחיכה להם בפתח האולם, שאל, ומה עם אויב העם? והאיש אמר, מחר נזרוק אותו חזרה על־יד הכפר, ובסוף הערבים יחשדו בו… הוא לא יֵדע להסביר למה שחררו אותו, והם בעצמם יגמרו עליו. האנשים נכנסו למכונית, שסבבה שלוש פעמים ברחבה הגדולה, מאיטה ליד הפתח, יושביה מביטים בצבי מישור, מאיצה וחוזרת באִטיות, עד שסבבה ברחבה ויצאה לכביש הראשי, בעוד מישור יושב על ספסל עץ כחול, עיניו מודדות את גופו, את קומתו הקטנה, משווה עצמו לגופים האחרים שבחלל הזה, למאוורר, לספסל, לשוטר הקבלה, לארון, לעציץ, מוחו משחזר למפרע את יום המחר, משווה אותו לימים אחרים, קודמים, דומים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.