רקע
אדם ברוך
ג'ואנה, כמו פרפר נדיר
עריכה/ההדרה: משה רון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

בעוד חודש בערך אני נוסע לבקר את שימון. אני יודע בדיוק מה הוא עושה עכשיו. הכובען המטורף של לואיס קרול בגרסה של צ’יק קוריאה שותה כל הזמן תה כי השעון שלו עומד כל הזמן על השעה שש שהיא שעת התה. עכשיו שש בערב ושימון כבר בערך שעה בדירת המלון שלו הקטנה שבמנהטן. עכשיו הוא יוצא מהמקלחת לפרוזדור הצר והמוארך המוביל לאורך פתחי השירותים וארונות הקיר והמטבחון אל החדר המרכזי המסתיים בחלון גדול ללא מרפסת. במחצית הפרוזדור קבועה בקיר מראה מוארכת. שימון נשען על הקיר, פניו אל תוך המראָה, בודק עצמו. הרגליים רזות, ובאור הפלורוסנט הלבן הן עוד יותר רזות. שימון חוזר לחדרון האמבטיה, מתיישב על השיש הצונן, מסיט את הדלת ובודק את עצמו במראה מהמרחק הזה. שימון חושב על הכובען המטורף ועל מלכת ומלך הקלפים של צ’יק קוריאה שעשו משפט לדמויות הקלפים כדי לברר מי אכל את העוגות. צ’יק קוריאה, עכשיו באמבטיה, אני יודע, נראה לו כמו אחד המלכים של אמריקה. כמו פראנק זאפה ועוד כמה.

שימון יוצא מהמקלחת אל המטבחון. הוא אוכל בעמידה מתוך שקית צ’יפ־בננות ושותה מיץ אפרסקים הנמכר בבקבוקים כרסתניים. הוא מרים מהשולחן את סְקְרוּ של אל גולדסטיין. בעמודים האחרונים של סקרו הוא מוצא בפעם העשרים תצלומם של בחורה שחורה פלוס מספר טלפון פלוס פירוט פלוס תעריף. חום של 44 מעלות צלזיוס מכסה את העיר ושימון חושב שאם הוא היה פראנק זאפה או צ’יק קוריאה, הוא יכול היה בשקט להתקשר לבחורה השחורה מהעיתון של אל גולדסטיין ולעשות איתה בדיוק מה שמתחשק לו בדיוק עכשיו כאן במטבחון האטום שצינור אוויר מתפתל מחבר אותו עם החוץ. צ’יק קוריאה, כך זה נראה, יכול לעשות מה שהוא עושה. לשלם חמישים דולר ולצאת מזה יותר בסדר מבסדר, כמו מלך אמריקה. המחשבה על צ’יק קוריאה מענגת את שימון.

בערב, בעוד כשעתיים, הוא יוצא לנגן בבית־קפה בברוקלין. בפעם קודמת, כשאנחנו עומדים ברחוב בפתח המלון והוא אומר, שימון יוצא לנגן הערב בברוקלין, זה לא שם טוב לאופרת־רוק משגעת? אני אומר שכן, ואני מרגיש איך שימון לאט לאט משתגע לי בידיים. אני אומר, כן, שימון־קוריאה זה נשמע לא רע. אנחנו כבר בכניסה לרכבת התחתית, וכשאני אומר שימון־קוריאה, אני רואה את מבטו ושומר אותו בלבי. מבט של מישהו שמשתגע לך בידיים. הוא יורד במדרגות של התחתית ולאט לאט נעלם לי מהעיניים. בעוד שלוש שעות, אני אחזור מאיפשהו והוא מברוקלין, וניפגש במעדנייה הפתוחה עשרים וארבע שעות נון־סטופ. אני רוצה לרוץ כעת אחריו ולחבק אותו ולהגיד לו, שימון, תעשה לזה סוף. אבל אני לא רץ אחריו ולא אחרי אף אחד מהחבורה הישראלית שלנו, המשפשפת רגליים כאן כבר כמה שנים. אני משתופף על מעקה המדרגות ורואה את שימון הולך ונעלם במסלול שאחרי שלט הניאון של האיש המעשן של מרלברו.


בחצות, במעדנייה המוארת שבפינת רחוב 23 והשדרה השביעית, שימון ואני שותים קפה אמריקאי בכוסות נייר ואוכלים עוגת קינמון מתוקה חריפה, מלאת אוויר. ואז אני שואל את שימון, איך היה, ושימון אומר, באו כמה פדלאות מקומיות פלוס יורדים ישראלים ואני שרתי להם שירי מולדת, ואז קרפדה אחת עם אף מלא ואזלין, ניגשה אלי בסטייל צעדי מחול, מיסיס דייאן גודבאר מברוקלין בחלומות שלה, ואומרת לי שהם היו רוצים לשמוע משהו שאפשר גם לרקוד אתו וגם להיזכר בישראל, איפה שהם היו בחופש האחרון שלהם, והיה לה רעיון שזה יהיה טנגו או משהו כזה, אם לא אִכפת לי, אז שרתי להם את מיכל שלי מיכל, בואי מיכל שלי, אנא ספרי לי מהו סודך הרז, שם ניצבת מיכל שלי, אז פיה ימלל סיפור עם ליל, מהו סודך הרז, ואחרי־כן הם מחאו לי כף, והקרפדה מרחוק, מהשולחן שלהם, הרימה לי כוס לברכה, סטייל גרטה גארבו, אם אתה מבין אותי, הייתי משעין אותה אל הגדר של הטיילת של תל־אביב עם הפנים אל הדגים ומזמין את כל הנוער העובד והלומד סטייל במשעול בלב שדות זוג פוסע לבדו וידה בתוך ידו לברכת שלום. וכאן שימון נותן חיקוי של הפזמון הוא והיא שומעים פעמוני חצות ולבם עונה להם כהד, ומלווה אותו בתנועות מוגזמות, ומסיים במלים של השיר רק ליל אמש הוא לא יחזור המחזיר אותנו לרגע הביתה, לשנות הנעורים המכווצות שלנו שלפני פרק החלום האמריקאי הזה. אני צוחק ואומר, שימון. והשימון יוצא לי חם, מלא רגש, מוגזם. ושימון אומר, מה שימון? ואני אומר, שום דבר, אתה יודע, ושימון אומר, מה שאני יודע זה שאני צריך למצוא מבוגרת בת ארבעים מסודרת עד הסעיף הכי קטן שלה, שתעשה לי כבוד ושתיקח בחשבון שאיך שאני עושה את זה כאן, תקליט רציני ראשון, אני יוצא קדימה, ונשאר אצלה בזיכרון רק בתור זיכרון.

אני לוקח את הניו־יורק טיימס של מחר בבוקר ועולה לחדר במלון. השעה שתיים לפנות בוקר, אני רואה בטלוויזיה סרט בדיוני, מזהה את אחד השחקנים כאורי לוי הישראלי. שימון מתקשר בטלפון הפנימי, ואומר שהוא לא יכול להירדם ושאו שאני נכנס אליו או הוא אלי. החום הכבד התחלף בלחות כבדה. שימון פותח את הדלת בתחתונים. הלחות דִבללה את שער חזהו הנראה כמו צמר פלדה מפורר. הוא משמיע לי את העיבוד הרביעי ליצירתו, מחווה לחברת החשמל המעוצבת בסגנון בוב דילני. שימון מנמיך את קול הטלוויזיה ושר: אני לא מאמין שאתם עוד שם /מצדי זה בסדר /אני מסתדר גם בחושך /אבל אלוהים אוהב אותנו באור /הוא מפחד מהחושך /שמזכיר לו כל מיני דברים /חברת החשמל /בלעדייך / הגיטרה של פראנק זאפה ושל כל החברים /היא רק קרש צבוע ונחמד /אני לא מאמין שאתם עוד שם /שאנחנו לא לבד…

אני אומר לשימון שזה בסדר גמור, ושימון רוצה עכשיו לשיר את מחווה לחברת החשמל לזונה השחורה המצולמת בסקרו, ואומר, אני מצלצל אליה ושר לה דרך הטלפון, צ’יק קוריאה היה עושה את זה בלי בעיות. אני אומר לו, למה שלא תזמין אותה לכאן, ותשיר לה כאן על חברת החשמל, בשביל חמישים דולר, היא עוד יכולה לאהוב את זה ולעשות לך הנחה. שימון אמר, זה בדיוק מה שאני יעשה. נכנס למטבח, חזר עם סקרו, דפדף, נעצר על תמונה ואמר, מה דעתך על זאת? אני אומר, היא הכי יפה בעולם, הייתי מתחתן אתה מחר בבוקר, ושימון אומר, יכול להיות שאין לה שמיעה מוסיקלית, וצוחק, אבל בחורה שחורה, בגודל הזה, עם תחת כזה, בטוח שיש לה שמיעה שצריכה להספיק לחברת החשמל שלי.

שימון מצלצל, ולאחר הצלצול הראשון מישהו בצד השני מרים אח הטלפון. שימון מבקש לדבר עם ג’ואנה מהמודעה. המישהו אומר שג’ואנה בחוץ, אבל אפשר להשאיר הודעה. שימון שואל, מתי היא חוזרת ומבקש שיודיעו לה שתתקשר איתו כשתחזור. שימון מניח את השפופרת ואומר לי, היא צריכה לחזור בערך בשלוש, שזה בערך עוד שעה. בינתיים שימון מספר לי על בחורה אחת שהיתה איתו בצוות הווי. אני מכיר אותה מהסיפורים הקבועים. איך שהם אהבו ומה שהם אהבו ומה שהם תכננו ואיך כל זה לא יצא ולמה. בשלוש וחצי הטלפון מצלצל. שימון מדבר עם ג’ואנה השחורה, ואני מהצד משלים לפי תשובותיו ושאלותיו את החלק שלה. היא מהר מאוד תופסת ששימון הוא בלאדי פורינר. שימון אומר שהוא רק רוצה לשיר לה בלדה על חברת החשמל. היא אומרת, אם ככה, למרות שהיא כבר נופלת מהרגליים, היא מוכנה לשמוע את הבלדה בישיבה דרך הטלפון. שימון אומר שהוא מוכרח שהיא תבוא לכאן, לשיר לה כשהוא רואה אותה. וג’ואנה אומרת, אין דבר, ילד, תשיר ותחשוב על תחת שחור קטן שלא מפסיק לזוז, וזה כבר יסדר לך את העניין. ושימון אומר שלא על זה הוא חשב כשהוא חשב על כל העסק הזה. וג’ואנה אומרת שבשביל החמישים דולר שהוא חוסך, הוא יכול לחשוב פעם נוספת על הסידור שהיא מציעה. ושימון שר לה על חברת החשמל דרך הטלפון. אחרי־כן, הוא צחק וג’ואנה צחקה, והוא אומר לה להתראות ותודה על היחס החם, והיא אמרה מתי שאתה רוצה ולהתראות.


את מלוא מסך הטלוויזיה באור הבוקר הראשון תופש איש דת נוצרי המטיף לאהבת האדם והשלום. שימון מכבה את המכשיר ומריץ את הטייפ של צ’יק קוריאה על הכובען המשוגע, ואומר, אתה יודע מה, היה לה קול נעים, ממש ידידותי, אולי עוד יֵצא מזה משהו, לך תדע. ואני אומר לו, חבל, חבל שלא אמרת לה שאתה צנחן ושנהרגת בתעלה, מי יודע זה יכול היה לחמם אותה… מה אתה יודע, אולי היא בת דודה שחורה יהודייה של סמי דייוויס. ושימון, בינתיים, מצייר על תצלומה בסקרו לב גדול, בקווים מגושמים, וכותב באותיות ילדותיות עבריות ג’ואנה מותק, אני אוהב אותך. הוא כתב בעט לבד צבעוני, והדיו הצבעוני נספג בנייר העיתון עד שהאותיות היטשטשו קצת והתרחבו לכל הצדדים. חבל שלא שמרתי את העיתון הזה. שימון הצמיד בעזרת נייר דבק את העיתון למסך הטלוויזיה, ותצלומה של ג’ואנה מכסה את כל המסך, והשוליים הכחולים־אפורים של המסך ממסגרים את התצלום. אנחנו יושבים מול התצלום של ג’ואנה. היא בחצי־ערום, בחצי־פרופיל, רגליה מקופלות וראשה מופנה אל הצופה. שימון נכנס למטבח, מחמם ארוחת טלוויזיה קפואה. הארוחה ארוזה בקופסה מודפסת מצוירת צבעונית. האנשים המצוירים נראים בריאים ומאושרים. למזון צבעוניוּת תעשייתית. ושימון שואל את ג’ואנה שעל המסך, אם היא רוצה להצטרף לארוחה. ג’ואנה שעל המסך נראית עכשיו באור היום המלא כמו מלכת אסתר מנעורינו, שעברה ניתוח שינוי תדמית.

ואני שואל את שימון, מה הכובען המשוגע של צ’יק קוריאה היה עושה עם מלכת אסתר, ואני מצביע על ג’ואנה. שימון צוחק ואומר, הכובען המשוגע היה מחתים אותה על חוזה שהיא תהיה איתו כשהוא יהיה בן ששים וארבע.


בחודש הבא, אם הכול בסדר, אני פוגש את שימון שכבר עשר שנים נראה בדיוק אותו הדבר, ואני הולך לשאול אותו אם הוא זוכר את ג’ואנה מלכת הלבבות. אם הוא לא זוכר, אז אני מזכיר לו שבאותו יום, כשנכנסתי אליו, לאחר כמה שעות, התצלום של ג’ואנה כבר ירד מהמסך, וכששאלתי איפה הוא, שימון הוציא ספר תצלומים ישן של ימת החולה, פתח אותו, ושם, בין הדפים, נח התצלום כמו פרפר נדיר או נייר זהב מגוהץ.


המלצות קוראים
תגיות