קיבלתי את אחד החדרים הפנויים האחרונים בבית־המלון. בנובמבר היה קר למדי בפרנקפורט. מחלון החדר נשקפו אוטוסטרדה, גשרים קטנים, תעלת מים ופועלים חובשי קסדות מגן צבעוניות, שהתקינו מעברי־עץ אל בטן האדמה. החדר היה מרוהט בפשטות, שתי מיטות, שתי כורסאות, טלוויזיה, כיור, מקלחת־שירותים קטנה, חמישים מארק ללילה כולל ארוחת בוקר. נכנסתי למלון בשמונה בערב. בערך בעשר האנשים היו אמורים להגיע. הכרתי אותם מביקור קודם במערב גרמניה. בשְטֶרן, שהבאתי מהמטוס, הודפס תצלום נשיקה משותף של האמן המערב־גרמני, יוזף בּוֹיס, ושל אליל הזמר אוטו לינדברג. בּוֹיס בן חמישים ותשע, לינדברג בן עשרים ותשע. בתצלום היה אלמנט הומואי. התצלום לא הרפּה ממני. חשבתי על אמנים ישראלים שבאים בחשבון לתצלום־נשיקה משותף.

האנשים הגיעו בדיוק בעשר, והנקישה על הדלת נשמעה מבלי שקדמה לה הודעה מדלפק המודיעין של המלון. פגשתי את האנשים, לראשונה, לפני שנתיים, פחות או יותר, היו להם אז שתי הצעות: כסף תמורת אינפורמציה, או אינפורמציה תמורת אינפורמציה. בתל־אביב, אותה תקופה, התנהל דיון בפני בורר על אחזקת שני קטינים, ילדה וילד. האם ביקשה להחזיקם בגרמניה המערבית, והאב בישראל. אביה של האם הגיע לגרמניה עם תום המלחמה ועשה הון. האנשים שנפגשתי איתם היו מוכנים להסגיר אותו תמורת כסף, או תמורת מידע על עו“ד שטרוקר התל־אביבי. המשרד שלנו ייצג את אבי הילדים. לא כל האמצעים היו כשרים בעינינו. אני לא מתחסד. זו עובדה. לא כל האמצעים היו כשרים בעינינו. את עו”ד שטרוקר ראיתי פעמים אחדות בנסיבות חברתיות ומקצועיות. עד 1975, עו“ד שטרוקר הוציא את לחמו בכבוד מעסקי פיצויים גרמניים. מה שקרה, אם קרה, קרה מתישהו בשנת 1975, בגרמניה. לפעמים, כשאני נזכר בשטרוקר, אני חושב שהוא יותר ממקרה פרטי. שהוא סמל. שטרוקר, אמרו לי האנשים לפני שנתיים, שטרוקר הסגיר בשנת 1975, במינכן, שני יהודים לגרמנים. הוא מוסר. האנשים דיברו בתערובת של יידיש, גרמנית ועברית. הם הגיעו אלינו, או אולי אנחנו אליהם, בעקבות הסכסוך על אחזקת הילדים. עורך־דין יהודי מערב־גרמני הכיר בינינו. והם הציעו שתמורת איפורמציה מתאימה על עו”ד שטרוקר, יספקו לנו אינפורמציה על אבי האם, ושהוא, כתוצאה מכך, יגרום לכך שבתו תוותר על דרישתה להחזיק את הילדים.

האנשים ייצגו חבורה קטנה של יהודים תושבי מינכן. אחד מהם אמר לי, אז לפני שנתיים, מה שאנחנו רוצים זה לראות את שטרוקר היהודי על ארבע, לא פחות מזה. אמרתי לו שאני מצטער, אבל אין לי שום אינפורמציה מהסוג הזה על עו"ד שטרוקר. והוא אמר, תחפש ותמצא… ואולי בשביל עשר אלף מארק כבר תמצא. ואז, כדי לרכך את מצפוני, הוא הוסיף ואמר, וזה גם בלי קשר למשפט הילדים… זה בתור ג’וב נפרד, אתה מבין.

העניין של אחזקת הילדים נפתר. האב קיבל את הילדים מבלי שהיה צורך להפעיל טרור על עו"ד שטרוקר. אבל, תשובה או תשובה־הצעה שקיבלתי משטרוקר הצטברה אצלי כמו חול ניגר לאִטו לכף יד. ועכשיו, לאחר שנתיים, בפרנקפורט, האנשים באו לקבל אותה. הם נכנסו לחדרי ובידיהם שקיות ובהן עוגיות ובקבוק משקה. חשבתי שזה אפילו ספורטיבי, אבל שאלתי, מה זה? ואחד מהם אמר, כשהוא מגחך, זה סעודה שלישית. היה זה יום חול וסעודה שלישית נערכת בשבת. לא ידעתי מה לענות. ולכן, אולי, צחקתי. והאיש אמר, סעודה שלישית, לא טוב? האנשים התיישבו, עדיין במעיליהם ובמִגבעותיהם, בני שישים בערך, רזים, מגולחים למשעי, שעוני זהב וטבעות זהב, ציפורניים עשויות, עור לבן, גידים משורגים, עורף מגולח, חליפות אפורות־שחורות.

פגשתי את עו"ד שטרוקר בזכרון יעקב. הקיץ עמד להסתלק. עו“ד שטרוקר התארח בפנסיון ומחדרו ניתן היה לראות את הים. שטרוקר, בן ששים וחמש–שבעים, חיכה לי. קבענו את הפגישה בשיחת טלפון. אמרתי לו, זו פגישה מקצועית… אתה יכול לסרב… הקליינטים שלי הם היהודים ממינכן, ושטרוקר הפסיק אותי ואמר, היהודים, בהא הידיעה? מה זה? כל היהודים?! לא עניתי לו על התיקון הלשוני שלו, על־מנת להבהיר שאני מתכוון לעסקים ושאת השיחה ננהל פנים אל פנים, לא דרך הטלפון. ואז שטרוקר שאל, מתי ראית אותם? ראית גם את לאני פריד? אמרתי שכן, והוא אמר, הו, לאני פריד הוא באמת היהודי בהא הידיעה שביניהם. לא הגבתי, ועו”ד שטרוקר אמר, אם אתה דווקא רוצה אז תבוא, אבל תבוא לבד, יהיה לי בשבילך מקסימום חצי שעה… ואני כבר אומר לך שהרבה לא יֵצא מזה. אמרתי לו, נדבר על זה. הוא אמר, שלום, וניתק את השיחה. ניסיתי לנחש איך תתנהל הפגישה בינינו.

יולי 1975, מינכן, מערב־גרמניה. עדות מוקלטת שנמסרה על־ידי לאני פריד: רק שטרוקר יכול היה למסור את היהודים לגרמנים, במינכן. השוטרים הגרמנים, בבגדים אזרחיים, שהגיעו לבית־הקפה שליד משרד הקהילה היהודית, הגיעו לשם אחרי טלפון אנונימי. את הטלפון הזה עשה שטרוקר… או מישהו בשמו. אבל איך שלא יהיה שטרוקר… הוא ידע שלשני היהודים, הסוחרים, שבאו ממזרח אירופה, אין רישיון ישיבה בגרמניה… השוטרים סגרו את כל הכניסה של בית־הקפה. שני היהודים נשארו לשבת. כולם ידעו שזה אבוד… לברוח, עכשיו, אי־אפשר. השוטרים חיכו שמישהו ייתן להם סיבה לירות, האנטישמים… היהודי השמן שבין השניים, זה הזקן, ישב כשהאוויר יוצא ממנו והצטמק מפחד… ואפילו השתין שם… השני זרק לרצפה חבילה שהיתה לו בכיס ובעט אותה לשולחן אחר… אפילו המלצרית שלא ניחשה במה מדובר הרגישה שמשהו קורה ונעמדה על המקום. האנטישמים חיכו לסיבה לירות, האנשים זזו לקירות, ושני היהודים נשארו, לבד, באמצע האולם, יושבים ליד שולחן אחד… הם הפריעו לשטרוקר שמסר אותם, שסיפר לגרמנים עליהם… שמעתי, במוח שלי, את הצחוק של שטרוקר, של תן בלילה… הוא היה עד אז המלך של הפיצויים פה…. שני היהודים המזרח־אירופאיים האלה הפריעו לו… הכול נהיה פה צפוף… הגרמנים חיפשו תביעות פיצויים מזויפות… שטרוקר היה מעביר את הקליינטים שלו, את התביעות שלהם, תמורת מסירת זיופים של אחרים לגרמנים… והיהודי השמן, זה הזקן, תפש במקרה את השיטה של שטרוקר, לגמרי במקרה, כשבדק משהו בספרים של הקהילה… ורצה גם הוא להשתמש בה, לחיות ממנה, להתפרנס… השוטרים נכנסו לבית־קפה ולקחו את היהודים, ככה עם הידיים מאחורי הגב… ואחרי שבועיים החזירו אותם למזרח אירופה, לארץ מסוימת… איפה שגמרו עליהם… זה מה שקרה… זה מה ששטרוקר עשה לשני יהודים… חיסל אותם…. מה אנחנו רוצים? לא הרבה, לראות את שטרוקר זוחל על ארבע, באמת לא הרבה…

זכרון יעקב, הפגישה עם עו“ד שטרוקר. הפנסיון מוקף חורשה. בעומק החורשה להקת נגני כינור קטנה מתרגלת קטעים. המוסיקה מתארכת ונקטעת במהירות, מדי פעם. נשים מבוגרות, מוגנות על־ידי שמשיות פרחוניות, על כורסאות פלסטיק, בחורשה ולאורך השבילים המקשרים בין בניין הפנסיון והחורשה. עו”ד שטרוקר תחת שמשייה, לידו שולחן קפה ברזלי לבן, מקשיב לנגינת הכינורות. שטרוקר פתח בשיחה בלי הקדמות מיותרות. למעשה, אמר, אני לא חייב להיפגש איתך, אבל אני נפגש כי אני רוצה לחסל את העניין הזה… אני לא מפחד… אני יותר מדי זקן בשביל לפחד… אני רק רוצה לחסל את הפרשה. ואכן, שטרוקר נראה נינוח במידה מפתיעה. הוא שאל, אפשר בעזרתך לחסל את הפרשה… או שאתה רק עוד אחד מהרבה שליחים שהגיעו אלי במשך השנים ושום־דבר לא יצא מזה? לא ידעתי מה לענות לו. ידעתי על איזה שליחים הוא מדבר. בתל־אביב בלבד היו לפחות שנים־עשר מועמדים לג’וב הזה. שנים־עשר שאני הכרתי אישית. אנשים נחושים, מורעלים, צדקנים, אמיתיים, נוקמים־שכירים, סולידריים. שטרוקר חזר ושאל, אפשר לחסל את הפרשה, באמצעותך? לא עניתי לו, והוא אמר, אני יודע, לא מדובר רק בכסף… מדובר בהשפלה… לא רק כסף מעניין אותם… הם רוצים להשפיל אותי בחזרה. לא עניתי, והוא המשיך, מה אנחנו רוצים? לא הרבה, לראות את שטרוקר זוחל על ארבע… אתה יודע… אתה הרי מכיר את הטקסט הזה, זה ציטוט מהעדות של לאני פריד, קראת אותה, לא? אמרתי, כן, קראתי אותה, זה מה שהם רוצים. שטרוקר שאל, כשהוא מצביע על המנגנים בעומק החורשה, אתה מכיר את המוסיקה הזאת? אמרתי שלא. שטרוקר אמר, השאלה היא כבר לא אם הסגרתי את שני היהודים, את הנחשים האלה, לגרמנים או לא… השאלה היא באיזו השפלה יסתפקו היהודים האלה ממינכן, שהם עצמם, אתה יודע, עדיין מסגירים כל מי שמפריע להם. אמרתי לו, שטרוקר, זו כבר פילוסופיה, אני לא מבין בזה. ושטרוקר אמר, כן, זו פילוסופיה, ואני כן מבין בזה, כמו שאני מבין בהשפלות, תאמין לי, אני הייתי שם. שאלתי אותו, איפה? הוא אמר, בגיהינום. צחקתי ואמרתי לו, עו"ד שטרוקר, בוא נישאר על האדמה. והוא צחק ואמר, אני כל הזמן על האדמה, תאמין לי. סנטימטר אחד מעל האדמה… תראה, כל חודש, מאז שהפיצויים נהיו כסף גדול, הסגירו שם יהודי אחד לפחות, במינכן, בפרנקפורט, בברלין, בווינה, במזרח אירופה… היהודים עצמם הסגירו… היתה מין תורנות כזאת, רוטציה… על כל כמה תביעות מזויפות, היתה הסגרה אחת… על כל כמה יהודים שראו הרבה כסף, היה יהודי אחד שלא ראה…. אתה מבין, היהודים בסך הכול יצאו מזה בסדר גמור, ורק כמה יהודים פרטיים הפסידו. זה היה הסדר, והוא עבד טוב והרבה זמן… גם המתווך היהודי הקטן וגם נחום גולדמן, היהודי הגדול, ידעו שזהו הסדר, וקיבלו אותו בשתיקה… עבר זמן ועבר הרבה כסף, ואז היהודים, מתוך איזשהו שיגעון נקמה, התחילו להסגיר את המתווכים היהודים שלהם, את עורכי־הדין שטיפלו בפיצויים ואת המאכערים… הגלגל התהפך… היהודים היו התליינים שלנו, אתה מבין… ושני היהודים, המוזכרים בעדות של לאני פריד, חשבו שאני אתן להם להסגיר אותי… נאיביים… הקדמתי אותם, רק הקדמתי אותם… גם הם וגם לאני פריד וגם האחרים יודעים שרק הקדמתי אותם… אינסטינקט של יהודי, משהו שעובר בגֶנים… כבר כמה פעמים בעבר הצעתי לשלם כסף, כמו כופר, בשביל לסגור את הפרשה… נמאס לי מזה… אני לא צריך לשלם לאף אחד, רק הקדמתי אותם, אבל אני מוכן לשלם בשביל לגמור כבר… אבל הם לא מוכנים. השפלה, זה מה שהם רוצים, ואני לא מוכן לחשוב על מה שהם חושבים, הנחשים האלה.

נגני הכינור אספו את כליהם ובהליכה אִטית, פניהם קורנות ממאמץ או מסיפוק, עברו על־פנינו, משוחחים ביניהם בקולות נמוכים כאנשים בטוחים בערכיהם. מישהו מהם בירך לשלום את עו"ד שטרוקר, שבתשובה מחא לו כף וקרא, בראבו, מָאֶסטרו, בראבו. האיש צחק ואמר בגרמנית, תודה, באמת תודה רבה. ערב ירד. הנשים אספו עצמן מתחת לשמשיות, נעו לאִטן לפנסיון, שנורת הכניסה שלו הפיצה אור על רחבת כניסה קטנה זרועה חצץ לבן־שחור קצוץ דק. שטרוקר עקב אחר הנכנסים לפנסיון, מקשיב לרעשי הלילה, וכששאלתי אותו, לאיזו השפלה אתה כן מוכן? אמר, אני מוכן להגיד קדיש על עצמי. שתקתי, והוא שאל, אתה מבין? לא בדיוק הבנתי, ושאלתי, אתה מתכוון שאני אודיע להם בשמך שאתה מת, שאתה חי־מת כזה, מה? ושטרוקר אמר, מת, קדיש על עצמי… תגיד להם ששמעת אותי אומר בקול קדיש על עצמי… אתה רוצה לשמוע? בבקשה, הנה, יסגודל ויסקודש…

פרנקפורט. לאני פריד צחק ראשון, ולאחר שניות אחדות היהודי השני הצטרף אליו. לאני פריד, צוחק, שאל, עד הסוף? הוא אמר קדיש עד הסוף? אמרתי לו שכן. ואחרי־כן? שאל לאני פריד. ואחרי־כן הוא בכה, עניתי לו, והוספתי, ממש בכה, ממש רעד. לאני פריד חזר ושאל, יסגודל ויסקודש עד הסוף?… שמעת אותו עד הסוף, תגיד אח האמת, עד סוף הקדיש? אמרתי שכן. לאני פריד הגביר את צחוקו, וכששאלתי אותו, עכשיו זה בסדר? לאני פריד אמר ביידיש, איש צעיר, מה אתה כבר יודע מֵחייך… אתה השליח השלישי או הרביעי שמביא לנו לסעודה שלישית קדיש משטרוקר… אתה מבין… כל שנה חוזר שליח שלנו עם קדיש משטרוקר… המנוול הזה שטרוקר ישיר לנו קדישים עד לקדיש האחרון שלו, שאותו אנחנו נשיר.

לאני פריד והיהודי השני אכלו עוגיות מתוך השקיות ושתו את המשקאות הקלים שהביאו איתם, כשהם נתקפים מדי פעם פרצי צחוק, טופחים זה על זה והודפים זה את זה. לאני פריד הפסיק לרגע את צחוקו, ואמר לי, ישראלי מסכן שכמותך, אתה בטח שונא אותנו? וכשהוא פונה לחברו אמר, בכל־זאת מגיע לו בשביל הקדיש אלף־אלפיים מארקים, לא? וההוא אמר, מגיע, כן מגיע… אבל שישיר לנו את הקדיש של שטרוקר כמו ששמע משטרוקר, לא? לאחר כמה דקות הם קמו ללכת. לאני פריד נתן לי כסף, ואמר ביידיש, בלי ייסורי מצפון, ישראלי מסכן, זה כסף טוב, שטרוקר היה עושה לנו בדיוק אותו הדבר, תאמין לי, יסגודל ויסקודש.

הם יצאו ולאחר דקות אחדות, כשהבטתי מבעד לחלון, ראיתי אותם עומדים על מעברי־העץ, פניהם אלי, ונדמה היה לי שנופפו לי לשלום, ועל כל פנים הניעו את ידיהם. הכסף היה בכיסי וכף ידי התהדקה עליו. עו"ד שטרוקר, אם היה במקומי, היה עושה אותו הדבר.