לישראל כרמל

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ

לִפְנֵי־מְלָכִים יִתְיַצָּב

משלי כב כט

“האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כייצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו”.

משפטים מעוררי מחשבה אלה, פותחים את כל אחד ממאה ספרי הסדרה “פרשנות ותרבות, סדרה חדשה”, בעריכת אבי שגיא, הרואה אור בהוצאת כרמל בירושלים בחמש השנים האחרונות. בתוך הסדרה מצויות שש תת־סדרות בהן מצטרפים לשגיא עורכות ועורכים נוספים התורמים משיקול דעתם, מטעמם התרבותי, מניסיונם האקדמי ומנקודת מבטם המחקרית.

שגיא, עורך סדרת הספרים “פרשנות ותרבות, סדרה חדשה”, הוא פרופסור מן המניין בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן ברמת־גן, וראש התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות בה. כמו כן הוא פעיל שנים רבות כעמית מחקר בכיר במכון הרטמן בירושלים, תלמידיו ועמיתיו במוסדות אלה נמנים עם התורמים לסדרה. שגיא ראוי לברכה על היקף המיזם התרבותי שהוא עומד בראשו, על רוחב היריעה ורבגוניותה, ועל שיתוף הפעולה עם עשרות חוקרים וחוקרות, מתרגמים ומתרגמות, סופרים וסופרות, עורכים ועורכות, ממוסדות מחקר שונים, בשלבי חיים שונים, צעירים ובכירים, שתרמו לסדרה והעשירו אותה בתחומים רבים ומגוונים.

מהלכי הפרשנות השונים, שהעניקו משמעות לחוויה האנושית וליצירה האנושית, לאורך ההיסטוריה, משעה שהציעו קריאה חדשה במחשבות מוכרות או הציבו פרספקטיבה בלתי צפויה, הקשר מושגי חדש, פירוש לא נודע ותבנית מקורית לרעיונות חדשים ולנקודות מפנה, והציעו פענוח ופשר חדש לעדויות בכתב ובעל־פה, באמנות, בהגות, במדע או בספרות, בשירה ובסיפור, בריטואל ובדת, בתיאטרון, בפולחן ובליטורגיה, בטקסים ובהיסטוריה, בחוק ובמשפט, בפסטיבל ובקרנבל, מייחדים את האדם כיצור חי שאיננו פועל רק למען קיומו, המשכיותו והישרדותו, רווחתו הפרטית ושגשוגו המשפחתי, אלא מתקיים תמיד גם במישורים תודעתיים מופשטים נוספים, הקושרים בין הנגלה לנעלם, תוך כדי משא ומתן מתמשך בין הדורות בעבר, בהווה ובעתיד, ופועל ויוצר במרחבים מוחשיים, המעניקים לחייו טעם, פשר ומשמעות.

האדם היוצר, החושב ומפרש, מבקר ומתנגד, מתריס ומטיל ספק, סותר ומחדש, עושה זאת בשעה שהוא פועל כיצור סקרן, המבקש להרחיב אופקים ולפענח את העולם הסובב אותו בזיקה לעבר, להווה ולעתיד ולפרש את משמעותו ביחס לנגלה ולסמוי מן העין. הוא עושה זאת בשעה שהוא קורא וכותב, לומד וחוקר, חושב ומפענח, מבין, מצרף ומקשר, זוכר, תוהה ומהרהר, מתריס, מטיל ספק, שוקל, מעריך ומבקר, מציג, מדקלם, מרצה, מלמד, נואם או עורך טקסים או לוקח בהם חלק. הוא לוקח חלק במפעל הפרשני האנושי בשעה שהוא תר אחר פשר מעשיו ותכליתם, משווה את מעשיו למעשי קודמיו, מפרש את ייחוד עמדתו לעומת זו של בני הדורות הקודמים, תוהה על מקור הסמכות וגבולות הציות, ומבקש לפרוץ גבולות חדשים וליצור מרחבי שיח חדשים. האדם הוא היצור החי היחיד בעולם הנראה לעין, המבקש לפענח את משמעות מעשיו ביחס לרעיון ומשמעות החורגים מתכלית מידית, ולהציב את כוונותיו, מעשיו, מטרותיו, ערכיו, אמונותיו וכיוון חייו, ביחס לטקסט כתוב או ביחס לאופק מופשט, או בזיקה לאיזושהי תבנית רחבה של משמעות ופשר, הקושרת בין העבר לבין העתיד, ובין הנגלה לנעלם.

לפני למעלה ממאה שנה, אמר הסוציולוג הגרמני מקס ובר (1864–1920), משפט חכם ותמציתי בנושא זה, המאפיין את האדם ומייחד אותו מכל היצורים האחרים שחולקים עמו את כדור הארץ: ‘האדם הוא בעל חיים האחוז ברשתות משמעות שטווה הוא לעצמו’.

האנתרופולוג האמריקני, קליפורד גירץ (1926–2006), שהביא את דבריו של ובר, פירש את דבריו בחכמה רבה, בשעה שאמר: ‘רשתות אלו עצמן הן הוויית התרבות’. ניתוח הוויה זו לדעת גירץ הוא מדע פרשני הכולל את החיפוש אחר משמעות, את ביאור ביטוייה החברתיים של משמעות זו ואת חשיפת פשרם של ביטויים חברתיים אלה. [קליפורד גירץ, פרשנות של תרבויות [1973], תרגם יואש מייזלר, ירושלים 1990, מבוא].

בהתחשב בעובדה שחלקו הגדול של העבר, וכל העתיד כולו, קיימים בעיקר רק בתודעה ובשפה, ומוחשיותם קלושה עד מאוד לרוב בני האדם שאינם קוראים מתמידים, נוסעים מתמידים בין עתיקות, ארכיונים ומוזיאונים, ואינם היסטוריונים של אמנות או ארכיאולוגים או עתידנים מקצועיים, הרי שללא מאמץ פרשני מתמיד, הכרוך בעיון, בחקירה ובחינה, בהשוואה ובפענוח הרישומים שהטביע העבר על ההווה, בשפה, בתרבות, בחוק, בהיסטוריה, בפילוסופיה, בספרות, במשפט, באמנות, בטקס, או בתבניות חברתיות, דתיות, חוקיות, משפטיות, כלכליות, צבאיות, טכנולוגיות, מדעיות, פוליטיות ומושגיות, וללא חשיבה משווה, העמקה מנתחת ודיון מקיף על עולם הערכים והמושגים שמטביע העתיד המקווה, הנחזה או הנחלם, על האתגרים העומדים בפנינו היום, אין לנו דרך להיחלץ ממוסכמות תקופתנו וממגבלות שרירותיות המוטלות על חיינו בהווה.

חשיבה על העבר המשותף ועל העתיד המשותף, לצד המאמץ לקשר את שני אלה להווה דרך ספרות ושירה, אמנות ותיאטרון, פילוסופיה והיסטוריה, מדע ומחקר, בלשנות, ארכיאולוגיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, טכנולוגיה ומחשוב, וקישור של הידע הקיים במסגרת רשתות המשמעות שאנו טווים או בוחרים לפענח, על הצדדים הנגלים והנסתרים שלהם, הוא המהלך הפרשני היוצר את התרבות שבה אנו חיים.

סדרת ‘פרשנות ותרבות – סדרה חדשה’, העוסקת ברשתות המשמעות שהאדם טווה לעצמו, שהן עצמן הוויית התרבות, כוללת מאה כותרים עבריים מסוגים שונים. סדרה רחבת היקף זו, העוסקת במרחבים פרשניים שונים, הגותיים, אסתטיים, אמנותיים, היסטוריים, חברתיים, לאומיים ודתיים, מאפשרת לנו נקודת תצפית מרתקת באשר לשאלה המעניינת, שתעורר עניין רב, קרוב לוודאי, גם אצל בני הדורות הבאים: מה הם הנושאים העיקריים המעניינים חוקרות ישראליות וחוקרים ישראליים, הוגות והוגים בני זמננו, סופרות וסופרים, מתרגמות ומתרגמים, יוצרות ויוצרים, מורים ומטפלים, הכותבים בעברית, חוקרים בעברית או מתרגמים לעברית, הבאים מכל חוגי החברה במדינת ישראל, המעוניינים בשיח אקדמי רב־תחומי או אינטר־דיסציפלינארי, ובשיח יוצר וביקורתי המושפע מעולמות ההגות והפרשנות בזמננו, בכל הקשור להנחות יסוד המהוות מסגרת חשיבה שבתוכה נבנות תבניות פרשנות ככלי לפענוח המציאות.

סדרת ‘פרשנות ותרבות – סדרה חדשה’, מבקשת להראות לנו מה הן השאלות המאתגרות את בני זמננו, ומה הם הערכים, המושגים, הנושאים, הקשרי ההשפעה הבין־תרבותית, האזרחית, החילונית, הדתית והלאומית ומה הן המסגרות הפרשניות, הקרובות ללבם של כותבי עברית בני זמננו בארץ ובעולם, בעשור השני מאה ה־21. הסדרה מקצה מקום חשוב לתרגומים של ספרים בעלי חשיבות שהתחברו בשפות שונות ולחידוש הדפסה של ספרי מופת עבריים שנעלמו ממדפי חנויות הספרים, כאלה אשר לרבים מהקוראים יש עניין בהם. רבים מהמחברים ומהמחברות המשתתפים בסדרה, הם מרצים ומרצות בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן ותלמידים ותלמידות שסיימו שם דוקטורט בעשור האחרון, או חברים וחברות במכון הרטמן בירושלים. הסדרה היא סדרה רחבת היקף, בת מאה כותרים, המחולקת לשש תת־סדרות:

[א] פרשנות ותרבות, שכלולים בה 32 כותרים; [ב] פסיכואנליזה פרשנות ותרבות, שכלולים בה 18 כותרים; [ג] מסות פרשנות ותרבות, שכלולים בה 13 כותרים; [ד] תרגומים פרשנות ותרבות שכלולים בה 11 כותרים; [ה] פנים פרשנות ותרבות שכלולים בה 22 כותרים ושמה נגזר מהביטוי המכריע בחירות הפרשנית היהודית מתקופתם של חכמי המשנה ואילך ‘שבעים פנים לתורה’, ביטוי השולל משמעות סופית בלעדית אחת לכל טקסט כתוב ומתיר אין־סוף קריאות פרשניות [ו] ספרות עברית, עבר–הווה, פרשנות ותרבות, שנכללים בה שלושה כותרים.

הספר הראשון בסדרה היה ספרו של מנחם ברינקר, 'הספרות העברית כספרות אירופית', שראה אור בשנת 2016. כלומר, ראשיתה של הסדרה, המחשבה עליה והיוזמות האינטלקטואליות והמעשיות הכרוכות בה, הקשורות בשני שותפים –במערכת הסדרה, המונה שמונה עשר אקדמאיות ואקדמאים, רובם מתחום מדעי הרוח ומיעוטם ממדעי החברה, הבוחרת או אף יוזמת את הפרסומים הנכללים בה, בראשה עומד אבי שגיא; במערכת נוספת של סדרת ‘תרגומים פרשנות ותרבות’ הכוללת שמונה חברי מערכת נוספים העוסקים בבחירת היצירות הראויות לתרגום ולעתים גם בתרגומן, ובמערכת מסייעת של תת־הסדרות; ובהוצאת כרמל בירושלים, המטפלת בהדפסתם, בעריכתם, בהתקנתם, בעיצובם ובהוצאתם לאור, בראשה עומד ישראל כרמל, יוזם הסדרה, החלו במחצית הראשונה של העשור השני של המאה העשרים ואחת.

בין הספרים האחרונים שראו אור בסדרה בשנת 2021 ראויים לציון מיוחד הם שני הכרכים של שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו של גרשם שלום, בסדרת ‘פנים’, במהדורה חדשה בכריכה רכה, עם מבוא מאלף מאת פרופ' יהודה ליבס, הסוקר את ההיסטוריה המחקרית של השבתאות. לצד המבוא החדש נדפסה גם ההקדמה האבודה של הספר שכתב גרשם שלום בראשית שנות הארבעים, בהשראת ברל כצנלסון, יוזם כתיבת הספר ופרסומו. ההקדמה האבודה נמצאה יובל שנים אחרי שנכתבה בידי גרשם שלום, בידי אשתו, המתרגמת פניה שלום, שהוסיפה להקדמה דברי מבוא מעניינים על תולדות כתיבת הספר. ההקדמה האבודה ודברי המביאה לדפוס ראו אור במהדורה האחרונה של ספר מופת זה בשנת 1987, אשר ראה אור בהוצאת ‘עם עובד’ בכמה מהדורות מאז המחצית השנייה של שנות החמישים, אולם מבואו של יהודה ליבס למהדורה החדשה בכריכה רכה, מעניק לספר הקשר חדש.

באמצע שנת 2020 ראו אור שלושה ספרים חשובים: בסדרה ‘פרשנות ותרבות – סדרה חדשה’ – ‘פנים’, המוקדשת להגות יהודית ראה אור הספר: “עיוני תרבות: התחדשות החיים היהודיים במשנתו של אליעזר שביד”, בעריכתם של תלמידיו המובהקים, יהוידע עמיר ויוסי טרנר. הספר המכנס בשני כרכים את הגותו של בכיר ההוגים היהודים בישראל, חוקר המחשבה היהודית לדורותיה, אשר נולד בירושלים בשנת 1929, ואת השיחה התרבותית ההולכת ונמשכת לאורך השנים, של שלושים מתלמידיו ותלמידותיו בעיון, מחקר, פרשנות, הוראה וחינוך, אודות יצירתו רבת ההשראה. בסדרה ‘פרשנות ותרבות – סדרה חדשה’, ‘תרגומים’, המוקדשת לתרגום מסות וספרי מופת בעלי משמעות היסטורית, ראה אור תרגום עברי, מעשה ידי ניר רצ’קובסקי, של ספרו הנודע של המחבר היהודי הצרפתי, ז’יליין בנדה, “בגידת האינטלקטואלים” (1927), שקרא תגר על הלאומנות המתבדלת באירופה ועמד על מחירה המוסרי הכבד ועל תוצאותיה הפוליטיות הרות האסון; בסדרה זו ראה אור החיבור הביוגרפי בן המאה ה־14 “בשבח דנטה” בתרגומו של אריאל רטהאוז; בספר מתרחש מפגש יחיד מסוגו בין שני ענקי הספרות האיטלקית: ג’ובאני בוקאצ’ו (1313–1375), מחבר קובץ הסיפורים הגדול “דקאמרון”, מייסד הפרוזה הסיפורית האיטלקית, מגולל את סיפור חייו של אבי השירה האיטלקית, מחבר “הקומדיה האלוהית”, דנטה אליגיירי (1265–1321).

כלומר, הסדרה ‘פרשנות ותרבות – סדרה חדשה’ שנכתבה, נערכה ונדפסה בעשור האחרון, עוסקת ביצירה האנושית רחבת־האופקים, בעבר ובהווה, בספרות ובשירה, בפילוסופיה ומחקר, בתיעוד הומניסטי, בקריאת תיגר מוסרית, בתרגום, בפוליטיקה ומוסר, במחקר היסטורי, פסיכולוגי, חברתי ותרבותי, ובפרשנות רב־תחומית על כל אחד מתחומים אלה, במרחב גאוגרפי היסטורי ותרבותי רחב טווח, הן זה האירופי, הן זה היהודי, הן זה הישראלי.

בהתבוננות בשש הקבוצות המרכיבות את הסדרה עלו לנגד עיני ההבחנות הבאות.

בתת־הקבוצה הראשונה ‘פרשנות ותרבות’, הכוללת 32 כותרים, בולטת הפניית המבט לתרבות אירופה ובולט העניין במודרניות ובפילוסופיה, מהוגי הנאורות ועד ימינו, מצד אחד, ובספרות ובאמנות האירופית לדורותיה, מצד שני. הסדרה כוללת הן מחקר ישראלי מקורי, הן מחקר אירופאי מתורגם. כך למשל, מרים רינגל דנה ביצירתו של הסופר הפורטוגלי הגדול, זוכה פרס נובל, ז’וז’ה סאראמאגו, בספרה “דמיון מוסרי ביצירתו של ז’וז’ה סאראמאגו” (2016), שיצירתו הענפה תורגמה לעברית בידי מרים טבעון; ורוברט דרנטון, היסטוריון אמריקאי פורץ דרך, שהתמחה בהיסטוריה צרפתית וחקר את ההיסטוריה של המנטליות או את חשיבתם של אנשים רגילים, בעולם שרוב בני האדם היו בו אנאלפביתים, כותב על התרבות הצרפתית, בספרו הנודע “טבח החתולים הגדול” (2016), שתרגם עודד פלד. ספר זה בוחן את אורחות־החשיבה בצרפת של המאה השמונה־עשרה מנקודת מבטם של כל המעמדות לפני המהפכה הצרפתית, בעולם שרוב תושביו לא ידעו קרוא וכתוב. המחבר מנסה להראות לא רק מה חשבו בני האדם באותה עת אלא גם כיצד חשבו ללא ידיעת קרוא וכתוב – כיצד פירשו את העולם, העניקו לו משמעות ויצקו בו רגש באמצעות טקסים, מחוות וסמלים. נדמה לי שספר זה נבחר כדי לפתוח את הסדרה משום שמחברו כתב:

“אני מדגיש את המילה פרשנות, שכן אני תופס את ההיסטוריה, כמו את כל מדעי הרוח, כפרשנית מעצם טבעה. היא מַקנה מובן לדרך שבה הקנו בני אדם אחרים מובן למצב האנושי”.

המבט המופנה לאירופה ניכר גם בספרו של אביהו זכאי, “צלקתו של אודיסאוס: פרקים בחייו וביצירתו של אריך אוארבך” (2018), ובדיון הרחב בהגותו של הפילוסוף היהודי גרמני, תיאודור אדורנו (1903–1969), מההוגים המובילים והמשפיעים באסכולת פרנקפורט, וביצירתו של הפילוסוף הנודע, האוסטרי־בריטי ממוצא יהודי, לודוויג ויטגנשטיין (1889–1951) שחולל מהפכה בתפיסת השפה, בתפיסת הפילוסופיה ובתפיסת המצב האנושי –השבים והנזכרים בחיבורים שונים בסדרה.

העולם המודרני – שראשיתו שנויה במחלוקת, אבל מהותו היא שחרור האדם מאימת הסמכות העריצה ומחובת הציות מפחד העונש, או עידוד ההעזה לכפור באמונה עיוורת בסמכות ובחובת הציות לה, ונטילת הרשות להעז לדעת, להטיל ספק במושכלות ראשונים ולמתוח ביקורת על הסדר ההירארכי המחויב לאל ולא לאדם, ועיקרו החלפת האל הבורא, אלוהי ההיסטוריה והמוסר, המחוקק והמצווה, כמקור הסמכות החוקי, הנצחי והמקודש – שאליו כפוף האדם המציית בעולם המסורתי דתי ההירארכי, שנשלט בידי הכנסייה, המלוכה והסדר הפיאודלי־פטריארכלי – בחופש הבחירה של אדם אוטונומי בן חורין, היוצר בסקרנותו ולמדנותו, בתבונתו, בחקירתו ובהעזתו את החוק והמוסר, או באדם החופשי החושב, המטיל ספק והמותח ביקורת, כמקור ריבונות וכמקור החוק וסמכות, מאז שרנה דקארט (1596–1650) (René Descartes), מייסד הפילוסופיה המודרנית, תיאר לראשונה את האדם כיצור שמהותו היא החשיבה על חשיבתו – ניצב במרכז הדיון.

הצבת המחשבה העצמאית הכופרת באמתות המבוססות על בלעדיות סמכות הדעת של מלכים כוהנים, שופטים ואצילים, המאמינים בסדר הירארכי מקודש ומחזיקים בידיהם את בלעדיות סמכות הדעת, השמורה רק למתי מעט, בני מין אחד, מעמד אחד, לאום אחד, דת אחת או גזע אחד, בדבר החוק, המשפט והעונש, מחשבה הכופרת בסמכותם הלגיטימית של עריצים בעלי כוח הזרוע הנסמכים על חוקי אוון ומשפח הקשורים בניצול וקיפוח, בבורות כפויה, השתקה, מרות ואפליה, או של בעלי אינטרסים רכושניים חמדניים בעלי הטיות, שאינם כפופים לאמת הביקורתית ההומניסטית, לחירות, לצדק או לשוויון, הייתה ראשית המחשבה המודרנית.

ההעזה לרכוש דעת באופן עצמאי על כל נושא, באמצעות חופש הבחירה של אנשים ונשים בני חורין, הבוחרים בלימוד מרחיב הדעת, בכוח העיון, הסקרנות והתבונה המתבוננת, הבוחנים את טענותיהם באמצעות מחקר ביקורתי משווה, המובילים לבחינה המחודשת של מושכלות ראשונים לאור הביקורת והטלת הספק, לצד קביעה עצמאית של מהות המוסר וחזון הקדמה, ביחס לעולם הערכים האנושי, המתאפיין במעמדם הייחודי של ערכי החירות, השוויון, הדעת, האמת והצדק, השלום והאחווה, הקשורים באנושיות המשותפת המעוגנת בשפה ובזיכרון, בתודעה ובפרשנות, ביצירה ובאמנות, במחקר, במדע ובהיסטוריה – נחשבו כערכים החשובים ביותר.

ערכי יסוד של העולם המודרני נבחנים בסדרה ‘פרשנות ותרבות – סדרה חדשה’ מזוויות שונות: דוד אוחנה כותב על "הסדר המיתי של המודרניות" (2017) ובוחן את המיתוסים המצויים מאחורי התבונה, הנאורות והמודרניות, שביקשו לבטל את המיתוסים הקודמים של הכפיפות לאל במחשבה הדתית והציות לכנסייה בתפיסת המדע המסורתי. יואב אשכנזי כתב שלוש מסות המאוגדות בספרו: “שלוש מחשבות מודרניות; אהבה, חירות וחריגה” (2020). אשכנזי בוחן שאלות אלה על פי שלושה מקרי מבחן: כיצד יכול בעל “לראות” באופן בלתי אמצעי את מצבה הפנימי של אשתו האהובה ולהבין לאלתר את רגשותיה ומחשבותיה, היכן שזר יחמיץ אותם תמיד? כיצד יכולה חירות, הנתפסת כשחרור מכבלים, דווקא לאַיֵּן את החירות והעצמיות הממשיות האפשריות לבני אדם? כיצד יכול סוציופת אטום ומסוכן לזולת, בכל זאת לראות ולהבין מפניהם של האחרים ומהתנהגותם, את מה שנחוץ לו להישרדותו? מהו טבעה של החריגה העצמית אל האחרים והעולם, שדרכה אנו נעשים לבני אנוש ולאישיויות המוסריות הייחודיות שביכולתנו להיות? שאלות כאלה ואחרות עומדות במרכזו של הספר, המבקש לשרטט להן תשובות באמצעות דיון מרתק ומעורר מחשבה על מקומן ומשמעותן של האהבה, החירות, הראייה והחריגה העצמית מאנוכיותנו ומגבולות גופנו.

לפילוסופיה המודרנית שעסקה בפירוק אמתות מקובלות ובביקורת הטענות הפילוסופיות הקודמות ודנה בביקורת הצייתנות לסמכות ובביקורת הנאורות לאור הפורענויות של המאה העשרים, ותרמה תרומות חשובות להעמקת ההבנה במשמעות ההשגה, ההכרה והלשון וליחס בין זהות לטקסט, נודע בסדרה מקום מרכזי. לשני הוגי דעות ממוצא יהודי נודע בתחום זה מקום מיוחד: לתיאודור אדורנו, הפילוסוף הביקורתי, הסוציולוג והמוזיקולוג, שנודע באמרתו בשנת 1947: 'במובנה הכללי ביותר כהגות פרוגרסיבית, מטרתה של הנאורות הייתה תמיד לשחרר את האדם מן הפחד, ולבסס את ריבונותו. והנה העולם הנאור קורן כולו פורענות ניצחת“. וללודוויג ויטגנשטיין, הפילוסוף המתמטיקאי, שחולל תפנית דרמטית בתפישת הלשון, כאשר ראה את מהותה של הפילוסופיה כעיסוק בעובדות לוגיות, שהן מטיבן עובדות הכרחיות, ולא בטבע שהוא מה שישנו, וכל טענה ביחס אליו עשויה להיות אמתית או שקרית, בהתאם לערכי האמת של מרכיביה. יואב אשכנזי תרגם את ספרו של לודויג וויטגנשטיין, “פילוסופיה” והוסיף מבוא ביקורתי להגותו ולתרגום. אליעזר מלכיאל כתב פירוש לסעיפים 1–315 ב”חקירות פילוסופיות" של לודוויג וויטגנשטיין, והקדים לו מבוא וקרא לספר “ממשמעות לשימוש” (2017). עוד חיבר כרך נוסף ששמו “מהסתר לגילוי”, פירוש לסעיפים 316–693 ב“חקירות פילוסופיות” של לודוויג וויטגנשטיין (2020); ותדהר ניר כותב על “המרי הטרגי – אדורנו והלא־מודע החברתי ביצירת האמנות המודרנית” (2016).

למקבץ הספרים הפילוסופי שמקורותיו אירופאים אפשר להוסיף את הספרים הבאים: ספרו של עדי פרוש, “פילוסופיה ספרות ומה שביניהן” (2018); ספרה של רות לורנד, חוקרת הפילוסופיה של האסתטיקה, “סדר ואי סדר כמושגים של הכרה” (2016) וספרה של שרית בורנשטיין על סופרת, משוררת ומחזאית שווייצרית־הולנדית לא מוכרת, בת המאה ה־18 “הפילוסופית והפילוסופים: איזבל דה שרייר והוגי הנאורות”, (2019). גם ספרו של יואב אשכנזי על הוגת הדעות האירית, “יצירתה הפילוסופית של איריס מרדוק” (2019), וספרה של הילה נאות, על הפילוסוף הצ’כי הלא מוכר, יאן פטוצ’קה (1907–1977) “רפסודה בלב ים, האדם והעולם בפילוסופיה הפנומנולוגית של יאן פטוצ’קה” (2020), שייכים כולם לעיון הפילוסופי שמקורותיו אירופאיים.

גם לאמנות האירופאית נמצא מקום בסדרה: שלמה יהודה כתב ספר ששמו “בעיני המתבונן: חומרי ורוחני ביצירותיהם של מיכאלאנג’לו, אל גרקו וולסקז” (2017), ושרית ישראלי כתבה על אמן פלורנטיני בן המאה השש־עשרה, אניולו ברונצינו, "היראות, בדיה ומופע: מיצג האישיות באמנות הדיוקן של ברונצינו" (2018). עטרה איזקסון, מוזיקולוגית וחוקרת חינוך, כתבה שלושה ספרים: צלילו של השיר בקונצ’רטו הרומנטי (2019) על המפגש בין הקול לכלי במוסיקה האירופית; מוסיקה, יהדות, ישראליות ואנחנו: מסע של זהות (2020). ספר זה נכתב בשיתוף עם דב שוורץ ועוסק במפגש המוסיקלי בין התרבות המוזיקלית האירופית לתרבות היהודית־ישראלית. יצירתיות בהוראה – מורה ותלמיד בעולם משתנה (2021). הספר עוסק בשני נושאים רבי משמעות לעוסקים בהוראה: בתקשורת בין מורה לתלמיד בכללה והצעת פתרונות לבעיות משמעת בעולם משתנה; ובשינוי ועדכון שיטות ההוראה הקיימות לגישות רלוונטיות למאה ה־21 המשלבות חשיבה יצירתית.

להיסטוריה הפרשנית של העולם המודרני, שהוגדרה בפי תיאודור אדורנו במשפט: “מעבר לכל תוכן מסוים, המחשבה היא בראש ובראשונה כוח ההתנגדות”, הקשורה בהבנת האמנות היפה העוסקת בכינון האני, כממד מהותי של העולם המודרני, מצטרף מזווית בלתי צפויה הביטוי האמנותי של חיסול האני בזוועות המלחמה. עידן ירון כתב על חווית ההריגה, המוות והפציעה שהתממשה במלחמת החפירות בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה ובמלחמות נוספות במאה ה־20, בספרו, “קרבנות מלחמה: הריגה־פציעה בשדה הקרב” (2017).

* העובדה הבולטת בתת־הסדרה הראשונה שיש בה ספרים העוסקים במנעד רחב של נושאים, בפילוסופיה אירופית, באמנות אירופית, בספרות ישראלית, בהגות יהודית, ביחסי יהודים וגויים וביחסי יהודים ונוצרים, בארץ ישראל העות’מנית והמנדטורית, בשואה ובתקומה, ומשמיעים מגוון קולות מעניינים, חלקם נודעים, חלקם חדשים ולא מוכרים, היא שאין בה שום הפניית מבט אל המזרח המוסלמי או אל השפה הערבית, אל יחסי יהודים וגויים בגולה או בספרות מעבר לגבולות השיח הישראלי פלסטיני, או אל הוגים יהודים שגדלו בארצות האסלאם. המבט החוץ ישראלי מופנה רק אל עברה של אירופה הנוצרית. עובדה זו מתמיהה למדי במדינה שחלק ניכר מאוכלוסייתה קשור מלידה או ממוצא משפחתי של בית הוריו, לשפה הערבית ולתרבות האסלאם ולשפות המזרח התיכון. עובדה משמחת שיש לברך עליה, היא הנוכחות של קולות חדשים ולא מוכרים, בכלל, ושל קולות של סופרות וחוקרות חדשות, בפרט.

תת הסדרה ‘תרגומים פרשנות ותרבות’, הכוללת 11 כותרים, זיכתה את הקוראים בכמה טקסטים חשובים ובלתי צפויים מעולם היצירה הצרפתי, החל בחיבור הנודע “בגידת האינטלקטואלים” של ז’יליין בנדה, החיוני לזמננו ולמקומנו בשל דיונו במחיר העמדה הלאומנית הגזענית, כנזכר לעיל, עבור במבחר כתבים חברתיים ופוליטיים של סימון וייל (1909–1943) – הפילוסופית החברתית, מחברת “הכובד והחסד”, (כרמל 2014) – שתרגמה שירן בק וערכו דניס שרביט ואביעד חפץ, שכותרתו היא “האם אנו נאבקים למען הצדק?” (2019), העוסק בשאלות מרכזיות לאדם בן זמננו, שתמיד ראוי לו לאדם לשאול, וכלה בחיבור לא מוכר של פילוסוף צרפתי בן זמננו, קלמאן רוסה (1939–2018), “הממשי וכפילו: מסה על האשליה”, שתרגמו אלי שיינפלד ויואל טייב. לתרומה הצרפתית החדשה, מצטרפים חיבוריהם של הוגים נודעים וותיקים: מסה של ז’אן פול סארטר, “לשאלת המתודה”, ספרו של פול ואלרי “האדם והקונכיה” וחיבוריו של אנרי ברגסון, “הצחוק” ו“שני מקורות של המוסר והדת”. למדף הצרפתי נוספו גם מסתו של ז’אן־ז’ק רוסו, “מכתב לד’לאמבר על התיאטרון”. מהעולם הגרמני זכינו לחיבורו של ג. ו. לייבניץ “מאמר מטאפיסי. התכתבות עם ארנו” שתרגם אלחנן יקירה, ואף העיר וביאר והקדים לו מבוא.

אריאל רטהאוז, שתרגם מאיטלקית את ספרו של ג’ובאני בוקאצ’ו, “דקאמרון”, שראה אור בהוצאת כרמל, הוסיף מסה לא מוכרת של בוקאצ’ו על בן ארצו הנודע, המשורר דנטה אליגיירי, ששמה “בשבח דנטה” כנזכר לעיל. ויואב אשכנזי ורשף אגם־סגל תרגמו את ספרה של הסופרת והפילוסופית האירית, איריס מרדוק, "אהבה מעבר לאנוכי, דמיון מעבר לאשליה: דיאלוגים ומסות על אהבה, דת, אמנות ואתיקה (2019).

גם בקבוצה זו, המרחיבה את אופקיהם התרבותיים של קוראי העברית, ניכרת הפרספקטיבה האירופית השלטת, רבת הערך, לצד חסרונן הבולט של תרבויות לא אירופאיות.

*

לספרות הישראלית בת־זמננו ניתן בסדרת ‘פרשנות ותרבות – סדרה חדשה’ בתת־הסדרה 'ספרות עברית עבר והווה', מקום מרכזי ורבים מהכותבים והכותבות נמנים למרבה השמחה עם הקולות המחקריים החדשים: דורית למברגר כתבה על כינון עצמי בשפה פואטית בשירתם של זלדה, יהודה עמיחי, אדמיאל קוסמן ושמעון אדף, בספרה “שושנה אדומה בחושך” (2017). מזל קאופמן כתבה את הספר: “אני הוא גופי: עיונים פנומנולוגיים בשירת עזריאל קאופמן” (2016). ניצה קרן כתבה על “מכשפי השבט – אובות פואטיים וידעונים ספרותיים; קריאה מיתו־פואטית ביצירה הספרותית העברית בת ימינו” (2020); יעל ארליכמן כתבה על “שתיקת האדמה – דת ואקזיסטנציה ביצירתו של פנחס שדה” (2021); ומירי וסטרייך פרסמה ספר שירה חדש בשם, עולם לוחש בית (2021). בסדרה אמור לראות אור גם ספרו של חנן חבר: ‘האומה והשבט בספרות העברית המודרנית’.

*

להגות היהודית בכלל, ולהגות היהודית הישראלית בפרט, ולעמדתה ביחס ל’אחר' הלא־יהודי, ניתן מעמד בולט בסדרת ‘פרשנות ותרבות’. דב שוורץ כתב על הוגים יהודים במאה העשרים, ביניהם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מרטין בובר, אברהם יהושע השל, הרב יוסף דוב סולובייצ’יק, הרב אהרן ליכטנשטיין והפרופסור משה שוורץ, המתמודדים עם המסורת בספרו “הוגים קוראים” (2016); ההתמודדות נובעת מהמתח המובנה בין פתיחות ושמרנות במחשבת המאה העשרים. הפתיחות נבעה מטבעו של עולם מודרני ופוסט מודרני; השמרנות נבעה מהמסורת היהודית. המשותף לזרמי ההגות בתקופה זו, לדברי המחבר, הוא ההתייחסות לטקסט כראי המסורת. בחינת ההתמודדות עם המסורת מגלה עובדה מפתיעה: המסורת, שמטבעה היא מגבילה ומגדירה, התגלתה ככוח הגותי, פרשני ותרבותי רב עצמה.

דוד ברזיס, שהלך לעולמו בשנת 2020 בעקבות מגפת הקורונה, הציג את חז“ל בספרו הראשון “בין קנאות לחסד, מגמות אנטי־קנאיות במחשבת חז”ל” (בר־אילן 2015), ‘כאמנים בהטמעת הקנאות, בדחיקתה ובריסונה – כירח מלא המאיר את חשכת הלילה ומסתיר בעת ובעונה אחת את צדו האפל’, לדברי ישראל יובל שסקר את ספרו, הוסיף את הממד הבין דתי ואת ההתבוננות החדשה בעבר היהודי־נוצרי מנקודת מבט דיאלוגית בספרו האחרון, העוסק ביחסי הגומלין המורכבים בין שתי הדתות המונותאיסטיות האחיות והאויבות: “חז"ל והשיח הסמוי עם הנצרות” (2018). ישי רוזן־צבי ועדי אופיר כתבו על הנושא המרתק: מגוי קדוש לגוי של שבת – האחר של היהודים: קווים לדמותו (2021). ספר זה עוסק באופן שבו ישראלים ויהודים, דוברי עברית, ארמית ויוונית בעת העתיקה, דמיינו את “האחר” שלהם. הספר מזהה את הגוי כמבנה מחשבתי ולשוני שלם ומראה כי בניגוד לתפיסה המקובלת – לפיה הגוי, כמסמן של כל “לא־יהודי” באשר הוא, קיים כבר מן המקרא, מראשית ימי ישראל – מבנה זה לא הופיע למעשה לפני המאה הראשונה לספירה, בשעה שהיו יהודים שהפכו ל’אחרים' וכפרו בסמכות חכמים. אבנר בן עמוס ועפרי אילני ערכו את הספר “גוי קדוש – תנ"ך ולאומיות בעידן המודרני” (2021).

אבי שגיא כתב את הספר “עם מולדת וטקסט – על הטקסטואליזציה של העם היהודי” (בדפוס). ופרסם את ספרו “בראשית הוא המאמין” (2017). הספר בוחן מחדש את שאלת היחס שבין המאמין לבין אמונתו. הספר מתמודד עם הפרדוקס האופייני לחיים הדתיים: בחיים אלה האל נתפס כיש הראשוני ואילו האדם כיש המשני התלוי בו בכל היבט של חייו. אבל ההכרה באלוהותו של האל היא הכרתו של המאמין, ובאופן דומה מימוש החובה הדתית מותנית בהכרעתו של המאמין להכיר בחובה הדתית ולראות באל יש הראוי לעבדו. הטענה המרכזית של הספר היא שהמאמין קודם לאמונה, שכן האמונה היא אמונתו של הסובייקט המאמין ובלעדיו אינה מתקיימת.

קבוצה אחרת של ספרים עוסקת בזווית הראייה של ‘הציונות הדתית’, מושג טעון שעבר גלגולי משמעות רבים במאה העשרים בין קבוצה השותפה לחזון הממלכתיות היהודית והריבונות הישראלית, לבין המציאות בת־ימינו שבה ‘הציונות הדתית’ הוא שמה של המפלגה שעומדים בראשה חברי כנסת המבקשים להחליף את חוק המדינה בחוק התורה ובמדינת הלכה, מוקדם ככל האפשר כדי לקדם את בניית בית הבחירה, להשמיד את עמלק, להחיל מדינת הלכה ולזרז את ביאת המשיח.

המתח בין הכפיפות לסמכות התורה וההלכה, סמכות דתית מקודשת ממקור על־אנושית, הטרונומי, לעומת הכפיפות לחוקי מדינת ישראל החילונית, המעוגנים בסמכות אנושית אוטונומית, בשאלות השנויות במחלוקת ביחסי דת ומדינה וקדושת ארץ ישראל והיחס לתושביה הלא יהודים של המדינה, ומקומם של רעיונות מיתיים ומיסטיים הקשורים במשיח ובגאולה ובחידוש עבודת הקודש במקדש, הוא מהנושאים המכריעים ביותר במציאות הישראלית בעשורים האחרונים.

אבי שגיא ודב שוורץ כתבו ספר משותף בנושא זה: “מראליזם למשיחיות: הציונות הדתית ומלחמת ששת הימים” (2017). הספר דן בתמורה הדרמטית שעברה הציונות הדתית בעקבות המלחמה. טענת הספר לדברי מחבריו היא, “כי המלחמה הביאה לידי הבשלה וגימור מגמה שסתרה את האתוסים והמיתוסים הבסיסיים של הציונות הדתית הקלאסית. מלחמת ששת הימים “חילצה” את הציונות הדתית מהסקטוריאליות ומהדימוי הירוד שאפיין אותה בעבר. המפגש רב העוצמה בין היסוד המשיחי, לבין מנגנון הפיצוי על התדמית הירודה של הציוני הדתי, התרחש במלחמת ששת הימים, והפך אותה לאירוע מכונן של התנועה הציונית הדתית. המלחמה שינתה את התודעה הדתית והפוליטית של הציונות הדתית, ותפיסת ההיסטוריה הראלית, שניווטה את דרכה של התנועה מראשיתה, קרסה, ואת מקומה תפסה “היסטוריה קדושה”; התפיסה החדשה של ההיסטוריה הפכה להיות הפרוגרמה של הפעילות הפוליטית הממשית. התמורה הקרינה גם על תפיסת המרחב הגופני ושיח המיניות שהתפתחו בקרב התנועה”.

נעם חדד כתב על “הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה” (בדפוס); דב שוורץ כתב ספר בשם “על חבל דק: דמוקרטיה וערכיה בהגות הציונית הדתית” (2018); לדברי המחבר 'הציונות הדתית היא תנועה שנעה בין קטבים. מצד אחד היא שותפה מלאה למעשה הציוני, שהוא פרי יוזמה אנושית מובהקת, ומצד שני היא מכירה בסמכות אלוהית המעורבת בהיסטוריה ובאירועיה. היחס לדמוקרטיה כצורת שלטון וכמערכת ערכים, מחדד את המתח היסודי של הקיום הציוני־דתי. ספר זה בוחן את מערכת הזיקות שבין הציונות הדתית לדמוקרטיה בתקופת היישוב ובתקופות השונות של מדינת ישראל, החל מראשיתה, דרך תנופת ההתנחלות בהשראת “גוש אמונים” ועד לשנים האחרונות. כמו כן הוא דן ביחסה של הציונות הדתית לערכים דמוקרטיים ובמיוחד היחס לדמות הערבי". דוד אוחנה כתב על “כבלי משיח: מסות ומסעות”, במציאות הישראלית החדשה, שהוכתבה בהשראת עולם הערכים של הציונות הדתית אחרי 1967. נושא זה הנמצא במרכז חיינו בכל הנוגע להכרעה בזהותנו כמדינה חילונית דמוקרטית אוטונומית החברה במשפחת העמים הדמוקרטים־ליברליים, הכפופה לחוק הבינלאומי, או כמדינה דתית הכפופה לחוק הטרונומי, מיתי, מיסטי משיחי, להלכות משיח ולתקוות הגאולה, יניב ללא ספק עוד ספרות רחבת־ממדים, המתלבטת בהבנת מקומו של העבר הדתי היהודי על ההווה הישראלי החילוני, ומשקל הראוי לו, ועוסקת במתח שבין הריבונות הישראלית החילונית למדינת הלכה דתית ובפער העמוק שבין חוק דתי לחוק חילוני, בכל הנוגע לתוקף השלטון ולמעמדם של השטחים הכבושים וההתנחלות הבלתי חוקית ביחס לחוק ולמשפט הבינלאומי.

*

לנושא זה מהיבטים אחרים קשורה תת־סדרה נוספת הנקראת פנים – פרשנות ותרבות ומוקדשת להגות הציונית הדתית שכמה מהחיבורים שראו בה כבר נזכרו לעיל.

אבי שגיא ודב שוורץ כתבו ביחד שלושה ספרים: “נאמנות ביקורתית: עולמו והגותו של דוד הרטמן” (2018). טענת המחברים היא שלדוד הרטמן יש משנה פילוסופית סדורה, המתמודדת באופן כן ועמוק עם מכלול המחויבויות שבהן מוצא עצמו יהודי המחויב למסורתו, בד בבד עם מחויבותו המוסרית האוניברסלית. לדידו, האדם פוסק מלהיות הנתין הצייתן, ונעשה לבן ברית, שהעולם כולו בתחום אחריותו; “בין שמיים לארץ: עולמו של הרב חיים דוד הלוי” (2018); הרב חיים דוד הלוי מוגדר בידי המחברים כרב שהיה מהפכן בשמרנותו, ושמרן במהפכנותו, בשעה שהציע הגות יהודית עדכנית, המבטאת מחויבות עמוקה למסורת היהודית־הלכתית לצד מחויבות עמוקה למציאות היהודית שבהווה; "מחויבות יהודית רב תרבותית: הגותו של אליעזר גולדמן " (2015). גולדמן, שהיה חלוץ וחבר קיבוץ שדה אליהו, היה ההוגה שפתח את השׂיח על הפילוסופיה של ההלכה. הוא טבע את המונח רב ההשפעה: “מֶטַא־הלכה”, המציין שההלכה מושתתת על תפיסה ערכית אותה ניסח בשורה של פרסומים. שגיא ושוורץ כללו בסדרה שישה ספרים של אליעזר שביד, חלקם חדשים וחלקם מהדורות חדשות של ספרים שראו אור קודם לכן וחלקם עדיין בדפוס. בין ספריו של שביד אזכיר רק את להיות בן העם היהודי: מבט אישי; הגשמת יהדות וציונות במדינת ישראל: אוטוביוגרפיה, ומולדת וארץ יעודה. מנחם לורברבוים כתב את הספר “את פניך אבקש” (2018), העוסק בשאלת יחסי האדם והאל: כיצד נחשוב על אלוהים? כיצד נדבר עליו? מה היא עמידת האנוש בפני האלוה ומהי אמונה? ספר זה מבקש להיענות לשאלות אלו ולהציע תיאולוגיה יהודית המעודדת התייצבות מוסרית איתנה בעולם. ואריאל פיקאר חיבר את הספר “בלשון בני אדם: יסודות להתחדשות יהודית ישראלית” (2019). הספר עוסק במתח שבין עולמה של המסורת הדתית לחוויה הביקורתית המודרנית.

עידו פכטר כתב בספרו יהדות על הרצף (2021), שהשאלה כיצד ניתן להיות אדם דתי וגם אדם מודרני, היא השאלה שעומדת במרכזו של הספר. מחבר הספר טוען שהסתירה בין ההלכה למודרנה הינהּ מדומה ולא אמתית, שכן אותם ערכים הנחשבים כמודרניים, טמונים למעשה בדמותה המקורית של ההלכה. בעקבות זאת, הספר יהדות על הרצף קורא לחידוש פנֶיהָ של היהדות ההלכתית העכשווית לאורה של התודעה המודרנית, ואף מדגים את האופן שבו הדבר אמור להתבטא בהלכה הנהוגה כיום.

***

תת הסדרה הבאה שמה מסות – פרשנות ותרבות, והיא כוללת שלושה־עשר כותרים. היא עוסקת במורכבות החוויה היהודית־ישראלית־ציונית מראשיתה בארץ ישראל העות’מאנית והמנדטורית וברב־גוניות של המציאות היהודית־ישראלית־ערבית ואתגריה מאז כינונה של מדינת ישראל. הסדרה נפתחת בשתי מסות של זלי גורביץ', הראשונה כותרתה: העברית על פינו (2017) והשנייה לית מאן דפליג – חיים נחמן ביאליק (2018). "הספר “בשבילי הפנתיאון: מסות ומאמרים” (בדפוס), מכנס את עבודתו של העיתונאי והסופר אהרן זאב בן ישי שערך את עיתונה של העיר תל אביב; חיבור נוסף על הוגה ישראלי נשכח, נמצא בספרו של ישראל סגל, שכתב על “החשבון הלאומי של בועז עברון” (2018).

בסדרה זו נמצא לראשונה התייחסות מובחנת למחצית האוכלוסייה הנשכחת השותפה בבניין הארץ. מרגלית שילה כתבה מחקר מרתק על “נשים בונות אומה: הפרופסיונאליות העבריות 1918–1948” (2020), העוסק בתרומתן העצומה של שבע מאות עשרים נשים יהודיות שהגיעו לארץ ישראל המנדטורית כרופאות והיוו 20% מכלל ציבור הרופאים שמנה אז 3600 איש, ובנשים נוספות שהגיעו עם תארים אקדמיים מאוניברסיטאות באירופה בתחומים שונים ועצבו את חיי החברה והתרבות בארץ. היה זה הדור הראשון של נשים יהודיות שזכה להשכלה אקדמית, מאז שאוניברסיטאות ספורות באירופה נפתחו החל משנות השישים של המאה ה־19 בפני יהודים ונשים. העולות המשכילות ובעלות היוזמה, אשר נהרו לאוניברסיטאות בשוויץ ובאוסטריה ובמקומות נוספים שפתחו את שערי האקדמיה בפני נשים, מארצות מוצאן השונות בממלכת פולין־ליטא, ברוסיה הצארית ובאימפריה ההאבסבורגית, היו נשים ששילבו לראשונה השכלה וציונות, לימודים אקדמיים בתחומים שונים, פמיניזם והסמכה מקצועית אקדמית. הן הטביעו חותם בל־ישוער על תחומים רבים בארץ. החזרתן של נשים ציוניות נשכחות אלה למעגל הזיכרון הלאומי וניתוח תרומתן הייחודית לבניין הארץ, בחינוך, בתרבות, באמנות, ברפואה וסיעוד, באדריכלות ובקליטת עלייה, בתיאטרון, שירה וריקוד, ראויים לכל שבח.

*

אוכלוסייה נוספת המתועדת לראשונה בסדרה היא האוכלוסייה הערבית הפלסטינית. שלושה ספרים ראויים לציון העוסקים בהערכת משמעותן של בחירות מוסריות והכרעות חוקיות, משפטיות ופוליטיות, בעבר ובהווה, במציאות ובדמיון, בנושא זה תורמים תרומה רבת עניין: דוד שולמן, פעיל שלום המצטרף למאבקם של הפלסטינים בכיבוש, כתב ספר מרתק: “להיות חופשי: רשימות מדרום הר חברון” (2020), שתרגם מאנגלית עודד פלד. ספר חשוב זה, פרי עטו של פעיל ותיק ב’תעאיוש': "שותפות ערבית יהודית״, פותח אשנב למשמעות המוסרית של המציאות שבה “כל הפלסטינים החיים בשטח C, שבו מוקמו כמעט כל ההתנחלויות, חווים אלימות של מתנחלים” (עמ' 53), ולדרך שבה חיות הקהילות הפלסטיניות בדרום הר חברון התמודדות עם אלימות המתנחלים, צה״ל, המנהל האזרחי והמשטרה. המחבר, פרופסור אמריטוס במחלקה ללימודים הודיים וארמניים שבאוניברסיטה העברית בירושלים, חוקר נודע של השירה ההודית, עוסק ביחס בין מוסר לפוליטיקה, דן לעומק במהותה של החירות ובמשמעות גזלתה בזמננו ובמקומנו. יוסי קליין הלוי, סופר ישראלי, משמיע לנו קולות לא מוכרים בספרו: "מכתבים לשכן פלסטיני, עם מכתבי תגובה מקוראים פלסטינים [תרגמה מאנגלית ורד קלנר] (2021) במכתבים שכותב הסופר הישראלי, הפונה לשכנו הפלסטיני, הוא עוסק בניסיון להסביר לשכנו הקרוב מאוד מבחינה גאוגרפית ורחוק מאוד מבחינה תודעתית והיסטורית משותפת, מיהו עם ישראל ומדוע חזרו בני העם היהודי לארץ ישראל. הוא מביא בספרו את מכתבי התגובה של קוראים פלסטינים ומלמד אותנו על זוויות ראייה בלתי צפויות.

מנחם מאוטנר, פרופסור למשפטים, כתב ספר מעורר מחשבה בשם “הן אפשר: סיפור מזרח־תיכוני עתידני” (2019), שבו הוא בוחן את השאלות המאתגרות: כיצד תגיע ישראל לשלום עם העם הפלסטיני ועם מדינות האזור? כיצד ייראו חייה בעשורים שלאחר מכן? להערכתו של המחבר רק אלימות קשה תוביל לשלום, ואחר כך יתקיימו בחייה של ישראל אורות וצללים, אוטופיה ודיסטופיה. השלום יביא לפריחה כלכלית גדולה, שתאפשר קיומה של מדינת רווחה נרחבת. השלום יביא גם להעשרה תרבותית. אבל הקיצוניות הדתית והטרור יימשכו. ישראל תהיה אחד המקומות הצפופים בעולם, והמטריאליזם והשחיתות יהיו רכיבים מרכזיים בחייה. לדבריו של מאוטנר, פרופסור למשפטים במקצועו וסופר עתידני בתחביבו: “עשרות בשנים הכרזנו על רצוננו בשלום, אבל הבה נודה על האמת: איש מאתנו לא באמת חשב איך ייראו חיינו במצב של שלום; השלום היה בשבילנו מושג מופשט” אמרה האישה שתעמוד בראש ממשלת ישראל בעוד עשר שנים, 10.12.2031. הדמיון היוצר ביחס לעתיד היחסים בין שני העמים החיים בארץ אחת, לצד תיאור מאבקי ההווה בשטחים הכבושים לאור תיעוד העבר ההיסטורי של מאה ועשרים השנים האחרונות בארץ ישראל והשמעת קולות בני זמננו של בני שני העמים הדוברים זה אל זה בשפה העברית, לא רק בשפת הכוח אלא גם בשפה האנושית הדמוקרטית של אחווה וסולידריות, קשב ודיבור, הבנה ופיוס, המובאים לידיעת הקוראים בספרים אלה, הם תרומה ייחודית בעלת ערך רב להעמקת ההבנה ביחס לשאלה מכרעת הנוגעת בקיומנו ולהרחבת אופקי הדיון המשפיע על חיינו.

למציאות הישראלית המדממת והמשוסעת בעבר ובהווה בהקשרים כואבים נוספים ניתן בתת־סדרה זו מקום חשוב. משה ברנט כתב ביקורת נוקבת כלפי הנהגת התנועה הציונית במאה העשרים, בנוגע להפקרת יהודי אירופה לגורלם הנוראי בספר ששמו “עניינם של היהודים: מבוא להיסטוריה ישראלית אחרת” (2019). ברנט הדן בנושא השנוי במחלוקת ממלחמת העולם השנייה ועד היום, טוען שהתנועה הציונית והיישוב היהודי היו צריכים להעמיד את הצלת היהודים בתקופת השואה ובתקופה שקדמה לה בראש סדר העדיפויות שלהם – אך הם לא עשו זאת. אדרבה, התנהלותם, מנקודת מבט היסטורית, היא לא פחות מהזנחה שערורייתית של המוני יהודים שהפכו, בסופו של דבר, לקורבנות. כאמור, נושא מכאיב זה הנוגע לרבים, שנוי במחלוקת ורחוק מהכרעה, ותלוי בנקודת המוצא של הכותב ובעמדותיו הפוליטיות והמוסריות.

מולי ברוג כתב את הספר “יד ושם – למי? המאבק על דמותו של הר הזיכרון” (2019). הספר מתאר את הלבטים והמאבקים סביב הקמתו, עיצובו ומסריו של מוסד ‘יד ושם’ (1942–1996), כביטוי לקושי שהתעורר בארץ להנציח באופן ציבורי־ממלכתי טרגדיה שהתרחשה בגולה ושאחריותו של היישוב ביחס אליה שנויה במחלוקת.

***

תת־הסדרה הבאה נקראת פסיכואנליזה פרשנות ותרבות, כוללת 18 כותרים. הפסיכואנליזה המתמקדת בתפישת האישיות וזיקותיה לפילוסופיה, ליצירה, לאמנות ולספרות, היא התחום המושגי הבולט בפרשנות הספרות בדור האחרון, כפי שעולה בבירור מכותרות רבות בתת־סידרה זו, אולי משום שהפסיכואנליזה הנחילה לנו את התובנה המשולשת שהשיבה המודעת אל העבר משנה את ההווה, שהאמת נמצאת מתחת לפני השטח ושתת־המודע, הנמצא מחוץ לגבול הרציונלי המייחד את האדם, ניתן לחקירה, לידיעה ולהמשגה. לתת־סדרה זו ראוי לצרף ספר מתת־הסדרה הקודמת: הכוונה לספרה של אסתר הראל, “בחזרה ללאקאן: כיצד הפכה הפילוסופיה של היידגר לפסיכואנליזה של לאקאן” (2019). רוני אלפנדרי כתב על “גלות והתגלות: עיון פסיכואנליטי ביצירתו של לורנס דארל רביעיית אלכסנדריה” (2016); מירב רוט כתבה בספרה “מה קורה לקורא?” (2017) על “התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות”. המחברת שואלת: 'למה אנחנו קוראים ספרים? מהו פשר התהליך המסתורי דרכו הסיפור הכתוב משפיע על סיפורנו הפנימי ועל סיפור חיינו? הספר עוסק בעיון פסיכואנליטי ביצירות ספרות שבהן הגיבורים עצמם קוראים, חושף את התהליכים הנפשיים המרתקים המעורבים בקריאת ספרות, ומלמד על סוד כוחה של הספרות לחולל בנו שינוי. גדעון לב כתב על “אמת אהבה אמונה: מבט פסיכואנליטי והיסטורי על משמעות החיים” (2017); ורות קרא־איוונוב קניאל כתבה על “חבלי אנוש: הלידה בפסיכואנליזה ובקבלה” (2018). ענר גוברין כתב על “המוקסמים והמוטרדים: דימויי הידע של הפסיכואנליזה” (2017); נעמי לאור־בנקר כתבה על “האתיקה של ההבנה הטיפולית: תרומתו של גדמר לפסיכואנליזה” (בדפוס). ציפי רוזנברג־שיפר כתבה על “עדות היא מצב נפשי – חוויית העדות במבט פילוסופי, ספרותי ופסיכואנליטי” (2020). ונפתלי ישראלי כתב על “שפה רגשית: איך לדבר על מה שאי אפשר לדבר עליו?” (2019).

אין ספק שהפרספקטיבה הפסיכואנליטית המתעניינת במבנה הגלוי והנסתר של האישיות, בדחפים וברגשות, במודע ובלא־מודע, באסוציאציות חופשיות בדיבור, בפשר החלומות, ובפענוח הקשרים הגלויים והנסתרים בין הגוף לנפש, זוכה לייצוג בולט בסדרה זו ומלמדת על עניינם של חוקרות וחוקרים שונים העוסקים בספרות ובפילוסופיה, בטיפול, בסיעוד ובחינוך, בלשון המושגים הפסיכואנליטית המשמשת משאב רב השראה לתחומי עיון רבים. ככל הנראה הביקורת הרחבה שנמתחה על תקפותה של הפסיכואנליזה מהמחצית השנייה של המאה העשרים ואילך, בשל היותה לדעת מבקריה מיוסדת על הכללות חסרות תוקף ובשל היותה מבוססת על טענות שאינן ניתנות לאישוש מחקרי, עוד לא הטביעה את רישומה בחוגי המלמדים והלומדים בישראל.

מכיוון אחר, ארצי לגמרי ונוגע לרבים מאתנו, העוסק במציאות הישראלית בת ימינו ובהתמודדות הפרטית והציבורית עם פגיעה, מוות, אבדן, לקויות, אוטיזם, מחלות גוף ונפש, התאבדות ושכול, ונוגע במכאובים ובמצוקות בעולמם של קוראי עברית בתרבות הישראלית ובתפישות הטיפוליות של אנשי ונשות המקצוע המסייעים בהתמודדות זו במדינת ישראל, נכתבו הספרים הבאים הקשורים אף הוא בפרספקטיבה הפסיכואנליטית: “שכול ואובדן: הטיפול הסינותרפי: עיון פסיכואנליטי ופילוסופי”, אשר נכתב בידי רחל גוטרמן (2020); הסינותרפיה, מלשון סינמה, עושה שימוש בסרטים ככלי טיפולי כחלק מפסיכותרפיה ומסייעת לעיבודן הרגשי של חוויות השכול והאובדן. “הדור של 1940: מתאבדים וחולי נפש בחברה הישראלית”, שכתב עודד היילברונר (2020); ו“לקראת הבנה מחודשת של עולמו של הילד עם האוטיזם – מיהו הילד הנמצא בחדר?” (2021) שכתבה עירית חגי. הספר מציג את עולמם של ילדים עם אוטיזם שלא פיתחו שפה מילולית מכמה היבטים, אחד החשובים שבהם מנוסח באמצעות הגותו של לודויג ויטגנשטיין, העוסק בתהליכי המשׂגָה של החוויה ודן במהות היחסים האפשריים בין המילים שבשפה לחוויה ולרגש. לקבוצה זו אולי גם שייך בעקיפין, ספרו של רועי ששון, המבוסס על הדוקטורט שלו: “געגוע אל המוחלט: מבט פנומנולוגי על תפיסת המוות והאלמוות בפסיכולוגיה האנליטית” (בדפוס)

תמי פולק חיברה ספר ששמו “הגופאני: המרחב הפסיכו־פיזי הראשיתי כמרחב הביניים”; אילנה לח כתבה על השאלה המסקרנת: “מקורות הרוע בנפש האדם: קריאה יונגיאנית של מיתולוגיות בריאת העולם”; רועי שופן כתב על “מכיכר העיר לדף היומן: הסובייקטיביות כדיאלוג עצמי”, וציקי כהן כתבה ספר ששמו: “על סף העצמי: פנומנולוגיה של צורות היות ומבנים חברתיים”. הספר האחרון בתת־סדרה זו עוסק במשמעות הכתיבה בעיני סופרים וסופרות מן השורה הראשונה בתרבות האירופית המודרנית ובזיקתם למחשבה הפסיכואנליטית האירופאית, הוא ספרה המרתק של מיכל בן נפתלי, “לקראת אוטוביוגרפיה מינורית” (2021).

גם בקבוצה זו, שרוב הכותבים בה הם קולות חדשים שזה ספר הביכורים שלהם ומיעוטם כותבים מוכרים (היילברונר, בן נפתלי), הפרספקטיבה של הכותבים היא זו המופנית אל המערב ואל המורשת הפסיכואנליטית הפרוידיאנית או היונגיאנית האירופאית. כאן חוזרת ונשאלת השאלה: האם לעובדת מיקומנו הגאוגרפי, הלשוני והתרבותי במזרח התיכון, על שלל תרבויותיו העתיקות, ולזיקתנו מרצון, מבחירה או מכורח המציאות, לתרבות המזרח המוסלמית, ולהרכב האוכלוסייה של אזרחי מדינת ישראל ותושביה, אין שום משמעות בכל הקשור לתפיסת העולם שלנו?, לשאלות שמסקרנות אותנו?, למקורות ההשראה שלנו? או לסולם הערכים שלנו? האם אין מקום להרחבת הפרספקטיבה הפרשנית באשר למהות חיי אנוש בנגלה ובנסתר, בגוף ובנפש, או ליחסי המודע והלא מודע אל מעבר לדפוסי המחשבה האירופאית?, האם אין מקום לגיוון תרבותי בסגל ההוראה המנחה את כותבי הדוקטורטים ובמרחבי המחקר התרבותי, הספרותי והלשוני המעניינים אותם? גם בתקופות אחרות, בתרבויות ודתות אחרות, בארצות וביבשות אחרות חיו וחיים בני אדם שסבלו וסובלים ממגוון של אתגרים, הגבלות, מומים מולדים או רדיפות ומצוקות המצריכות סיוע ומבקשות פתרון, וחיו וחיים בני אדם המציעים תובנות שונות ומעניינות, פרספקטיבות פרשניות שונות, הקשרים חלופיים מאתגרים ופתרונות אחרים.

בהקשר זה נזכרתי בדבריו המאלפים של הסופר היהודי־פולני ברונו שולץ (1892–1942), מחבר ‘חנויות קינמון ובית המרפא בסימן שעון החול’, במסה קצרה בשם ‘מיתיזציה של המציאות’ שתרגם יורם ברונובסקי הנכללת במהדורה הראשונה של ספרו של שולץ:

“תוך שימוש במילה בחיי היום יום שלנו, אנו שוכחים שהמלים אינן אלא קטעים של סיפורים קדמונים ונצחיים ושאנו בונים את בתינו, בדומה לברברים, משברי הפסלים וצלמי האלילים. מושגינו והגדרותינו המפוכחים ביותר הם היפעלויות רחוקות של מיתוסים וסיפורים קדומים. אין אפילו פירור אחד מתוך האידיאות שלנו שאינו מתייחס על מיתולוגיה – שלא היה אי אז מיתולוגיה משונת צורה, חבולה, כזאת שלאחר גלגול”.

ההיסטוריה הפרשנית, כמו הספרות והאמנות, הקריאה והכתיבה, העיון, המחקר והיצירה, מַקנה מובן לדרך שבה הקנו בני אדם אחרים מובן למצב האנושי בדורות קודמים ובדורנו. בעשורים הראשונים של המאה ה־21 הכותבות והכותבים העורכים והמתרגמים משני המינים השותפים לסדרת ‘פרשנות ותרבות – סדרה חדשה’ בחרו להפנות את מבטם לתרבות אירופה כתרבות ההגמונית, ולעולם המודרני המצטיין בפתיחות, סובלנות וחדשנות, לבחון את ערכי היסוד של העולם המודרני, ולעסוק בכינון האני דרך העיסוק בפילוסופיה מודרנית ובלשון המושגים של הפסיכואנליזה. העניין הרב בתרגומים מספרות אירופה ביצירה ומחקר, לצד העיון בתרבות היהודית בזיקתה לפתיחות המודרנית ולגבולות המסורת, ביחסה ללא יהודי, מעלה תובנות מעניינות בדבר גבולות הזיכרון והשכחה.

העיסוק המועט בנשים ובתפישת עולמן, בסדרי עדיפויותיהן ובסולם הערכים שלהן בעבר ובהווה, המצער עד מאוד, או הדיון המוגבל בערבים פלסטינים משני המינים, כאזרחי ישראל או כנכבשים, והעיסוק הדל ביהדות המזרח ובתרבות האסלאם, בזרמים יהודיים חדשים או בחוגים הקוראים תיגר על המוסכמות, מלמד על הנושאים שהציבור האקדמי של הלומדים והלומדות, כמו של המלמדים והמלמדות, עדיין מתקשה להתמודד עם האתגרים האינטלקטואליים והתרבותיים שהם מציבים ועם הבעיות הטמונות בהם, משום שעדיין לא שמע ממקורות הדעת והסמכות המקובלים עליו, את משמעות הדברים בעבר ובהווה, ועוד לא קבע ערכים ברורים כקני מידה ראויים לדיון.

עורכי הסדרה, יוזמיה וכלל משתתפיה, ראויים לברכה על התרומה שהעלו בספריהם לתרבות הישראלית, בשל הרב־גוניות האינטלקטואלית הקשורה לעולם המודרני אשר ניכרת בהם ובשל ההעזה להציג קולות חדשים החורגים מהקונצנזוס. יש לקוות שיתווספו לסדרה תת סדרות חדשות שיעסקו גם בקולות שלא נשמעו די הצורך ובתרבויות שהודרו מהשיח.

משמעות קשורה תמיד במה שהשמיעו לנו הורינו ומורינו, והוריהם ומוריהם והורי הוריהם וסופריהם בשפה שאותה נחלו מקודמיהם, בספרים שאותם הוקירו והנחילו מדור לדור, בערכי־יסוד שהאמינו בהם, במנהגים מקובלים ובנורמות תשתית תרבותיות שקבעו הורים ומורים, מנהיגים, מחוקקים ושופטים, מכונני הערך והסמכות ובעלי הסמכות, הקשורה תמיד במסמכים ובברי־סמכא, כערכי יסוד בעלי משמעות וערך.

אנו מצדנו בעולם המודרני הדמוקרטי־ליברלי – המאמין בצביונו האידיאלי ברב־קוליות, בפתיחות, בגיוון פלורליסטי בהרחבת מעגל המשתתפים והמגדרים בדיאלוג הבין דורי, ובחיוניות המשא ומתן התרבותי בין הדורות המכונן פרשנות הולכת ונמשכת, ובסובלנות הולכת וגדלה לזוויות ראייה שונות מתוך התנגדות לבלעדיות סמכות הדעת של מין אחד, לאום אחד, מגדר אחד או דת אחת ־ קובעים משמעות וערך לעצמנו לא רק במה שאנו בוחרים לשמוע ממורינו ומתלמידינו, מחברנו, קרובינו ושכנינו ביחס לעולם הנראה שבו אנו חיים, וביחס לעולם הנעלם שעליו אנחנו מספרים לעצמנו, אלא גם במה שאנו מוסיפים על מה שהנחילו לנו בני הדורות הקודמים, שכן אנו מרגישים שחסרים מושגים חדשים וערכים חדשים המתארים את המציאות ומפרשים אותה באופן כולל יותר, מעמיק יותר, רגיש יותר, מכיל יותר, סקרן יותר, סובלני יותר, אחראי יותר, קשוב יותר ומקיף יותר.

כל דור טובע מילים חדשות, מושגי ערך חדשים, קני־מידה חדשים ומושגי סמכות חדשים בתחומים שהדורות הקודמים לא נתנו עליהם מענה מספיק. בפתח העשור השלישי של המאה העשרים ואחת מוטלת עלינו החובה המוסרית והאינטלקטואלית לבחון את גורלם של אלה שלא זכו ביד רחבה להישגי הנאורות, המודרנה, הפילוסופיה או הפסיכואנליזה, ההגות האירופית או ההגות היהודית המודרנית, ולחקור את גבולות ההדרה, השכחה וההשתקה וטעמיה, להאזין לקולות מושתקים, דחויים ונשכחים, ולשלב את כל אלה החיים עמנו שלא זכו לקול וייצוג, בדיון התרבותי־פרשני.

ירושלים 19.9.2021