מגורש מביתו ואחוזתו ונעור מרכושו כאחד מפליטי-ישראל, בא מוריס מטרלינק, המשורר הבלגי, אל ארצות-הברית. בן שבעים ושמונה שנים הוא ביום-טלטלתו, וזו לו פעם שניה בחייו שהוא רואה את זדון-גרמניה משתפך על ארצו וממעך חירותה. פעם ראשונה גורש הגרמני משם, ובלגיה בנתה הריסותיה. פעם זו, האם יזכה לחזות ארצו בבנינה? סב האיש; כי יסיר כובעו, יחבוש לראשו יארמולקה-של מלומדים מחשש קור ושמש; פיו ממעט מלים – מעוצר צער עמו וצער עם-צרפת, זאת צרפת אשר בלשונה ישורר והיא אחות-ארצו ומולדת שניה לו, ומתמרורי כוס-הגלות ניתן לו לשתיה בערוב-יומו.
אונס שיש לו למטרלינק לברוח, היא תוספת-חרפה לקלון-אירופה; כי זכרנו ימים, בהם היה מטרלינק מעצם-מנגינתה של תרבות-אירופה, קול עדין שלה, קול רועד ומתלחש על אפסי-הנפש. מחזותיו הקימו עולם-פייות, עולם-בובות, נפשות שבהם כמעט לא תדברנה, כי אם תגמגמנה. ומה הגמגום? פחד-מוות; אהבה מינית של תינוקות, שאין בה טעם חטא; הרגשת-עוורים, שהיא מחודדת יותר מראיית-פקחים; צללי זכרונות המתלווים אל החיים הממשיים, ועתים נוטלים את מקומם. מי סבר כי מחומר רופף כזה ייבנו ארמנות-דראמה? ויהי הדבר לנס ולקסם. יצאו ממטרלינק צינורות-השקאה אל שירותיהם של לאומים רבים. ממנו טופטפה השפעה אל נפש הגאון המר, סטרינדברג, והיא שנתנה לו דרך-כתיבה לאחר שנשרפה עליו בימתו הריאליסטית, המלאה שנאה ותאווה ומחולות-מוות. ממנו נטל ויילד סממנים ליריים ל’שלומית' שלו. וויליאם בוטלר ייטס הלך בעקבותיו בדבקו ברחשים דקים, המרתתים מעבר לאור-הידע הבהיר. ובמחננו – י.ל. פרץ, שלום אש, הירשביין, אין אחד מאלה שלא נחפּו כנפיו מן הגוונים המסתוריים אשר למטרלינק.
במסותיו כן במחזותיו, היה בו במטרלינק משום מחאה נגד הוודאי, החיובי, הפתרון אשר ביד ייאָחז. פלאָה –של-תבל דיבר אליו מעולם–הינקות, בו לחם ומים וכלב וחתול מסיחים אלו עם אלו, ואלו עם האדם, בנצנוצים קטועים, בשתיקות רומזות. בשולי-נשמתנו בלש את תוכה הכוסף, שהוא בלתי-רתום להרגל ולצורך-מעשה. מי שמתו עליו אלים עתיקים, ונפשו נתאכזבה במדע, והוא ביקש לו אלים העתידים להיוולד, נמשך אל ספרי מטרלינק, הללו שבאנגלית הם קטני-צורה ומכורכים בכריכת-ירק רעננה, ושמותיהם מגרים: ‘פּיליאס ומליסאנדה’, ‘מונה ואנה’, ‘אָגאלאוויין וסליזט’, ‘חכמה וגורל’, ‘בינת הפרחים’. חידוש-הכותרת ונופת-הלשון הסתירו מן הקורא כי הבעיות הנידונות פה הן ישנות-נושנות. ‘פּיליאס ומליסנדה’ חוזר על סיפור פּאָאולו ופראנציסקה; ‘מונה ואנה’ הוא מעין מעשה יהודית והוליפרנס. המסות נעות בספירת תלמידי פּלוטינוס המאוחרים ואמרסון האמריקני. השם ‘בינת הפרחים’ הוא הד לשיר כתוב בידי סבו של טשארלס דארווין; ‘אהבת הפרחים’ שם השיר ההוא, ובו כבר מסומן הרעיון האֵבולוציוני בקירוב לנוסח-לאמארק.
בבקש המשורר האָרה לאדם, הלך אצל פרחים ורמשים. בשדה-הפרחים אסף, מלבד רשמים וריחות, את התופעות המקרבות את הצומח לחי, כגון: פרחים טורפי זבובים; פרחים בעלי נקודות רגישות לאור, כדומות לעיניים; פרחים שיש להן התחלה למשטר-עצבים. אך ראש פעולת מטרלינק בחקירה ביאולוגית, ואחד מן הספרים המצויינים שבדור, הוא ‘חיי הדבורה’. היום ישנם אנציקלופדיות למשק-דבורים, ולשימוש ודאי הן מועילות יותר מחיבור-המשורר, אם כי גם הן אינן יכולות להסיח דעתן מתצפּיות שבו. ישנם תיאורים תצפּיתיים לדרכי-הדבורים, שמידת-הסתכלותם היא יותר דייקנית ויותר סבלנית משל זה החיבור. הנרי פאבּר, הוא שמטרלינק כינהו ‘הומירוס של החרקים’, סיפר באינטימיות מצודדת-לב את תולדות חייהן של ‘הדבורים הבנאיות’. ואולם אין כ’חיי הדבורה' של מטרלינק לפילוסופיה פיוטית, לתהיית-נפש המרחפת מעל הדברים הנראים לעין, להשתוממות על מעשי-אלוהים, אפשר לומר: לחסידות.
בדבורים, כמו בכל החרקים, מושל בעיקר האינסטינקט, זה כינוי לדחיפוֹת-פעולה גזעיוֹת העוברות בירושה והן מפעילות את היחיד מבלי שיהא לשכלו חלק בהן. אם הפעולות הן מכוּונות, לא כוונת-היחיד היא; אם הפעולות הן חכימות, לא חכמת-היחיד היא. מלבד ניאו-דארוויניסטים קיצוניים, מכירים כמעט כל חוקרי-הטבע ביסוד טליאולוגי בחיתוך-אבריהם של בעלי-החיים ובתפקידים המורכבים המתמלאים על-ידי אבריהם. מטרות אחרונות של הטבע, אין אנו יודעים. מטרות קרובות, אפשר לנו למשש אותן, ולהתבונן באיזה דרכים הן מתגשמות. הפצת-הזרע, למשל, שהיא צורך כל צמח, יש והיא נעשית באמצעות אכילת-פרי על-ידי בעל-חי וזריקת גרעין הזרע כבלתי ראוי למאכל, או יציאתו בלתי מעוכל לאחר השהייה בקיבה; יש והיא נעשית על-ידי קוץ, או חוח, הדבק בפרוות-חי ובלבוש אדם; יש והיא נעשית על-ידי כנפיים נישאות ברוח; יש והיא נעשית על-ידי התפוצצות-תרמיל שבעטיה הגרעינים נזרקים למרחוק; ועוד כמה דרכים שכולן משמשות למטרה האחת. כל דרך מן הדרכים הללו, דהיינו חוח או כנף או תרמיל מתפוצץ, - כל ‘רעיון’ יסודי של הטבע, יש לו כמה אופנים ובני-אופנים אצל צמחים שונים.
מה מטרה ורעיון רוצה הטבע להגשים בחיי-הדבורה? הווי אומר: את החברתיות. בשום חי לא הגיעו סדרי-חברה אל תכלית מוצלחת כמו אצל דבורי-הדבש, ושאריהן הנמלים. כבר חטאנו באנתרופּומורפיות באמרנו ‘רעיון’ למה שאינו דומה למחשבת-אדם. שוב אנו חוטאים בתיתנו שמות אנושיים למשרות, שאפילו אם יש כדומה להן בחיי-האדם, פשרן אצל האדם שונה מפשרן אצל הדבורים. יודע כל ילד, כי כוורת-הדבורים יש בה מלכה, שהיא האם, עצלנים, שהם הזכרים, פועלות, שהן נקבות בלתי-מפותחות. נקבה מתפתחת למלכה, על-ידי שמאכילים אותה מזון מיוחד. מטרלינק בנה כוורות זכוכית, והסתכל בהליכות הדבורים: ראה כיצד הן בונות את תאיהן, בנות ששת-הצדדים, מדונג; ראה כיצד הן מאכילות ‘מלכות’ צעירות, וכיצד מלכה נלחמת עם חברתה עד שתגבר יד האחת, והשניה נהרגת; ראה את הפלגת נחיל-הדבורים עם מלכה אחת צעירה לייסד משפחה חדשה (הכוורן שומר את הזמנים האלה, ואוסף את נחיל-הדבורים אל כלי שלו, בשביל ליישב כוורת חדשה); הסתכל בהנהגת המלכה, גידולה וכלולותיה, ולדתה רבואות ביצים; התבונן בפועלות, על עבודותיהן השונות; בדק את העצלנים-הזכרים, שסופם רע-רע, כי בבוא החורף, ויש הכרח לקמץ בדבש האָגור, כנפיהם נמרטות בידי הפועלות והם נזרקים החוצה למות בכפור; ואם ינסו לשוב אל חום-הכוורת ותאי-המזון – יירצחו.
בזבזן הטבע כשהוא מגיע לאהבה, וקמצן כשהוא מגיע לעבודה. כי הנה הזכרים, המתפרנסים מן הצדקה וימי חייהם קצרים, ומהם רק אחד מני אלף יגיע אל חמדתו – כל אחד מהם מבורך בשלושה-עשר אלף עינים בכל צד משני צידי ראשו, בעוד שהנקבה הפועלת רק ששת אלף עינים ניתנו לה בצדה האחד. זכר יש לו בקרן-מישוש שלו שלושים ושבעה אלף ושמונה מאות נקב-הרחה, ונקבה יש לה רק חמשת אלף נקבי-הרחה בשתי קרני-המישוש גם יחד.
ועיקש הטבע, וסרבן. אלו הדבורים-הפועלות אשר תילחמנה בחרף-נפש ומתוך אחדות גמורה בשביל להגן על אחת מהן בתוך הכוורת, הן אדישות לגמרי לאחות פצועה ואחות הרוגה בפתח הכוורת. אסון כי יבוא על מעונן, הן נחפזות ראשית-כל להציל את יקרת-הדבש ואת התולעים, זרע-העתיד. אחת פצועה, אם בתאונה פרטית ואם באסון כללי, הן מתנפלות עליה למצוץ ממנה את הדבש המעט, וייסוריה אינן נוגעים להן כלל. על מתה יעברו ויפסחו בלי תשומת-לב. אומר מטרלינק: האם אפשר כי אור-החיים נמזג בשיעור מדוד, ואם הוא מוגבר במקום אחד, על-כרחו הוא מתמעט במקום אחר? הדבורים שכל עצמותן מרוכזת בחברה ובקיומה הנצחי, אין לנשמתן עניין ביחיד ובחיי שעה שלו.
לא המלכה-האם מושלת בחברת-הדבורים, כי אם מה שאפשר לכנותו: רוח-הכוורת. זוהי מעין נשמה כללית המצווה על כל יחיד מה תפקידו, ויעשנה. דומות הדבורים לתאים של גוף אורגאני, שכל תא על-פי דרכו משרת לטובת הגוף כולו; אלא שבמקרה זה נתוקים התאים איש מעל אחיו, וכל אחד יכול להרחיק-עוף ולשוב. כמו בחוק-הכּבידה, אין הרווח שבמקום מונע קשר ואיחוד. רוח-הכוורת מקשרת את כל היחידים לפעולת-הרמוניה מכוּונת. רוח-הכוורת, לא די שהיא נושאת את האינסטינקטים, זו התורה הפנימית שהיא מורשת-המין: היא גם יודעת להסתגל למצבים חדשים. הדבורים מוצבאות למעשי-הנדסה כבירים בכל צורת-כוורת משוּנה שבני-אדם ממציאים להן. כאן אנו מתקרבים לכוח שכלי, כיוצא בשכל האנושי; אלא שאצלנו ההחלטה יוצאת מכּנסת-רבים או משלטון-יחידים, ואילו אצל הדבורים אין כּנסת ואין שליט. העבודה נעשית בסדר, כי לא תנום ולא תפשע רוח-הכוורת.
לרגש מטרלינק, אין אלוהי-הטבע כול-יכול וכול-יודע. אלוהי –הטבע, כביכול, כממציא בשר-ודם, פועל על פי ניחושים, גישושים, כשלונות ונסיגות, היאחזות בנסיונות מקריים שהצליחו, הזנחת נסיון שלא הצליח. רעיון-החברתיות לא על-פי צו ‘יהי!’ ירד ונתגשם בעולם. כחמשת אלפים מיני-דבורה ישנם, ורק בדבורת –הדבש האירופאית, חיי החברה הם מושלמים. מיני-הדבורים, מהם חיים בבדידות, אשה-אשה לנפשה; מהם מתאחדים למחנות גדולים, אלא שאין יחיד במחנה מקבל הנאה מחברו או משמש למחנה כולו; מהם מגלים איזה נבט של חברתיות ושל עזרה הדדית, וכן עד ראש-הסולם. והסולם הוא נזיז ביותר; כי כל דרגה לעצמה, אין לדעת אם היא במצב קפאון במקום אחד, אם היא במצב עלייה כלפי הגברת-החברתיות, ואם היא במצב ניוון מחברתיות שהתפוררה.
חין השירה שבספר מטרלינק מבהיק בעוזו בבואו לצייר את מעוף-הכלולות אשר לדבורה. ביום כחול אחד יוצאת המלכה מפתח הכוורת, ושומרות-ראש אחדות נלוות אליה. היא פורשת כנפיים, ועפה אל כיפת-הרקע. אחריה יוצאים למאותיהם, בזמזום ובשקשוק, כל הזכרים-העצלנים. היא ממריאה עוד ועוד. שומרות-ראשה כבר עיפו וצנחו ארצה. ביחידוּת ובכנופיות נשארים הזכרים הרחק מאחוריה. ובמרום התכלת, אחד ויחיד, החזק מכולם, זוכה לחבק אותה. בו ברגע בני-מעיו נשפכים. אָשרו הוא מיתתו. הוא צף, קליפּה ריקה, על הרוח, והיא שבה אל הכוורת לפתוח בהמלטת ביציה, כי רבואות גרעיני-חיים יצק הזכר אל חיקה במגעם. בשובה, אין טקס וחגיגה; רק שומרות אחדות מלוות אותה אל מקומה בכוורת. שאר הזכרים שבים אף הם להלעיט עצמם דבש, אבל לא עוד יש להם תפקיד בחיי-הכוורת, וימיהם ספורים.
מה בדבר חברת האדם? דרך משל נקראה גם חברתנו אורגאניסם. אבל אם אורגאניזם היא, הרי אין זה אלא במצב-עובּר. אפשר עתידה חברת-אדם אורגאנית להגיע אל גמר-בישולה, ורוחה – לא רוח-כוורת מאחדת יחידים בשבט מועט, כי אם רוח אנושית כללית, מאחדת לאומים וגויים. אין היקש מגזע-דבורה, שיחידיו הם נעדרי שכל, ורק בנשמת-הכוורת שוכן מעין ניצוץ-שכל, על גזע-האדם, שיחידיו הם מחונני-שכל. חייב כל יצור ללכת לאורו הוא, לקיים את מצוות הטבע המיוחדות למינו. אם נהיה אדוקים במה שמורגש לנו כמרומם ביותר, יפה ביותר, קדוש ביותר, מובטח לנו שנהיה משרתים על הצד היותר טוב לעתיד הכמוס לנו בכוונת אלוהים חיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.