בסתיו 1875 נוסדה בניו-יורק ‘האגודה התיאוסופית’. המנהיגה הרוחנית של האגודה היתה הרפתקנית ואשת-מסתורין מרוסיה, הילינה פטרובנה בלאוואצקי (נולדה 1 ביולי, 1831, ייקאטרינוסלב; מתה 8 במאי, 1891, אנגליה). השליח הפּעיל, אשר הפיץ את תורת גברתו בבריטניה, יבשת-אירופה והודו, היה עתונאי אמריקני, הנרי סטיל אולקוט. אחרי מות הגברת בלאוואצקי, פרצה מריבה בין אַני ביסאנט, נשיאת הסניף ההודי, ובין ויליאם פ. ג’ורג', נשיא הסניף האמריקני, והאגודה העולמית נקרעה לשניים. מני אז חלו עוד פילוגים וצמחו חברות שונות כיוצא באגודה התיאוסופית הראשונה.

ביסוד האגודה-האם הונחו שלוש מטרות: א) להקים מרכז לאחוות-האדם העולמית; ב) לעסוק בתלמוד הדתות והפילוסופיות; ג) לחקור כוחות חומר וחיים שיש בהם משום מסתורין. האגודות-הבנות, או שהן מדגישות ביותר אחת מן המטרות האלה, או שהן נסמכות אל זרמי-מסתורין ותנועות-דת אחרות, כגון ברית צלב-הוורד, וידאנטה, והספיריטואליסם. על-ידי כך נמלטה התנועה התיאוסופית מחדגוניות וקפאון. מוצאים בה מקום קוסמים אוחזי-עיניים: מחונכים-למחצה השוגים בז’ארגון קוסמולוגי-רוחני; דורש במופלא כמו אוספּנסקי, ומשורר-תפארת כמו ייטס. כל האגודות והיחידים נשענים על אגדה אחת סגיאה, אשר רבות גירסאותיה:

לפני כמה אלפי שנה (אפלטון ב’תימיאוס' אומר, תשעת אלפים שנה לפני זמנו) היה מעבר לעמודי-הראקלס אי גדול, אַטלאנטיס שמו. האטלאנטיקאים פרשו ממשלתם עד למצריים וסודאן בדרום ועד לפרס והרי-הימאלאיה בצפון. נושאי תרבותם הגיעו עד סין, איי האוקינוס השקט, וגם באמריקה נטעו כנם. שבטים פראים למדו מהם להסיע סלעים עצומים העומדים מצבות במקומות שונים על פני כדור-הארץ עד היום הזה, ולבנות פסלי-עד, כמו 550 ענקי-האבן הסמליים שבאי-איסטר.

וליושבי אטלאנטיס תרבות שבהתגלות אלוהית, המאחדת בקרבה את כל האמנויות, כל המדעים, כל הפילוסופיות, ללא פירוד וסתירה. מהפכת-ארץ שילחה את הים על פני האי ההוא, ויושביו נכרתו. ואולם הדים מקוטעים ופירורי-קליפות של תרבותם נשמרו בדתות הגדולות של כל האומות, בתוקף והוד בספר-מאנו והווידות הקדומות, בהעלם ורמז בספרי-התורה של ישראל, בטקסי הכנסיה הבודיסטית, בתיאולוגיה הנוצרית. אכן בקבלה הישראלית וברמזים בלתי-רשמיים שבין תלמידי אורפיאוס ותלמידי ישו, כמו כן אצל הדרואידים הקלטיים, נשתמר, אם כי בכלים רעועים ומשובשים, משהו מן הרוח החיה שבתרבות-האטלאנטיקאים.

הרבה הרסה הקנאות הדתית; קטעים רבים הושמדו אגב מלחמות או בשל גזירות-עריצים – דוגמא קלאסית: שריפת הספריה באלכסנדריה. בקושי-בקושי משתדלת האנושות למצוא סימוכים בין כל רסיסי-הדת אשר בידה בשביל למצות מהם את האמת הקדמונית ולהקים מחדש את המדע האבוד. ויש מסייעים בידה.

בהרי-טיבט יושב חבר-החניכים, או חבר-האחים, מורי-הסתר לאנושות. האחים האלה שומרים על גחלת המסורת האוניברסאלית העתיקה שלא תכבה, ולא תיחנק בכתות מקומיות וחלקיות. כוחות עצומים להם. יכולים הם לראות מסוף העולם ועד סופו. יכולים הם להתפשט את בשרם-ודמם ולרחף בגוף אסטראלי (כוכבי - כלומר, חשמלי-רוחני). המחיצה שבין החיים והמתים הרוסה לפניהם. בדרכי-חרש, הידועים רק להם, מנהיגים הם את האנושות בקו-העליה. יש אנשים זוכים לראות אחד מהם פנים-אל-פנים בגופו החמרי. אחד-האחים, ק. ה. (מאהאטמה קוֹט הוּמי), נגלה אל הגברת בלאוואצקי, וגילה לה שמץ מסתרי-התורה. אין הם מגלים לאנושות דעת אלא במידה שהאנושות יכולה לקבל. מאחר שמצאו את הדור הזה כשר לגילויים מעטים, יש לצפות בקרוב לגילויים חדשים, – והוא, אם נספיק לספוג לתוכנו את הקודמות.

הגברת בלאוואצקי היתה כותבת ספריה מתוך בולמוס, כאילו אחז מישהו בעטה וניהל אותו בשבילה. לפעמים, באחוז בה צורך-הכתיבה, לא אכלה מעת-לעת, והיא היתה דווקא תאוותנית באכילה, שלא לטובת גופה השמן והגדול. ספר אחד שלה (ראשון להוצאת האגודה התיאוסופית), ‘הסרת-הלוט מעל איסיס’, מוכיח בלמדנות מופלגת את דבר מציאותו של זרם מסתורי מתחתיהן ומאחוריהן של כל הדתות הגדולות, לרבות הישראלית. הטעמה מיוחדת ניתנת לאפלטון, שלפי דברי המחברת, ינק מחכמת-הנסתר ההודית. ספרה ‘תורת-הסוד’ נחשב כעיקר-תורה בעיני התיאוסופים. דומה מקומו בתיאוסופיה למקום ‘הזוהר’ במסתורין של ישראל. וכזה כן זה עורר הרבה ויכוח, הן בנוגע לעתיקוּת-תכנו והן בנוגע לאורח-חיבורו. פתיחה ויסוד לספר הם ‘פרקי דזייאַן’, אלו הימנונים קדמונים, מועתקים ממגילות אסטראליות שהוראו למחברת בחזון. מספּר הספר מחיי בראהמה, לילו ויומו. בראהמה, לא אלף שנים הם יום אחד בעיניו, כי אם, לפי חשבון יודעי-ח"ן, 311,040,000,000,000 שנה. לבראהמה יש יום (מאנוואנטארה) של האצלת עולמות מעצמו, ולילה פּראלאיה) של התכווצות בתוך ההעלם. יומו ולילו נקראים גם שאיפה ונשיפה. מקץ כל פראלאיה, העולמות אשר נבלעו ואבדו בתוך אחדות-הסתר של האלוהים, שוב הם נולדים. כל יום-בראהמה מחולק לשבעה ‘נצחים’ (תקופות). בכל ‘נצח’ בא גזע-אדם אחד על פריחתו. אנחנו עומדים כעת ב’נצח' החמישי. קודם לנו חיו כסדרם הגזעים הקרויים: בני-האלוהים, היפּרבּוריאנים, לימוּריאנים, אַַטלאנטיקאים. בני-האלוהים חיו בטרם התקררה הארץ מלבּוֹתיה, ולהם גופות אסטראליים; ההיפּרבּוֹריאנים היו להם גופות איתריאליים; רק הלימוּריאנים התחילו להיות דומים לבשר-ודם.

המחברת מגלה, כי נוסף לאבולוציה של מינים וגזעים על-אדמות על-דרך הירושה הטבעית, ישנה אֶבולוציה שניה הנשזרת על חוט-קיומו של היחיד. הנשמה עוברת מדרגה לדרגה, מעולם אל עולם. שבעה עולמות הם, כנגד שבע שכבות שיש בנשמת-האדם. רק שתי התחתונות שבהן קשורות בגוף, ואולם דרך-חייו של אדם נרשם לנצחי-נצחים בשכבות העליונות. הסכֵימה הקוסמית של המחברת, הנשענת הרבה על מסורות הודיות, כוללת בה את עקרון- הכּארמה, הוא גלגול-הנשמות ממצב למצב לפי כל שרשרת-מעשיהן בגלגולים קודמים, הכול על-דרך הצדק המוחלט. השפעת מעשי-אנוש אינה נמחית אפילו על-ידי ליל-בראהמה, כי רושם שלה נודע בטיב-הנולדות ביום-בראהמה הבא.

ספר שלישי, ‘קול הדממה’, מספר על אורח-העליה של הנשמה, כיצד יכול אדם להגיע ולהיות תלמיד וחבר ל’מורים' הנסתרים. מסיים הוא בדברים על האַוואטארים (משיחים) השונים, גילומי-האלוהות הקדושים אשר ויתרו על טוב-נירוואנה, ונתנו עצמם להתגלגל שוב בבשר-ודם למען המין האנושי.

שטופים הספרים בקפיצות גסות ונועזות: מאלילי-סין אל חיות-מצריים, מבאכּכוֹס אל ‘אדם קדמון’, מחכמת נביאי-אייר אל מסתורי כוהני-פּרו. מרובות בהם האזכרות העבריות. כמה מלים עבריות מפורשות על-דרך הסוד: ספר, ספר (פ"א קמוצה), סיפּור; בינה – בניה (בן-יה); נזר, נזיר. חנוך היה ‘חניך’ בחכמת-הנסתר. וכן מובאות מימרות מתרגום אונקלוס, ר' אברהם אבן-עזרא, הרמב“ם, פירוש רש”י, ה’זוהר'. – עתים מזדמנים בספרים האלה, שנכתבו בשנות-השבעים של המאה שעברה, פסוקים הדומים כאילו לוקחו מספרי-פיסיקה חדישים שבחדישים: על אחדות הזמן והמקום (ולא נעלם מן המחברת גם הדרוש על ‘מקום’ ככינוי-האלוהות), על התעגלות המקום כולו בצורה כדורית להסתכלות על-מקומית, על התפשטות העולם והתכווצותו חליפות דמות אקורדיון.

הגברת בלאוואצקי, נוסף על כתבה את ספריה המסתוריים-דמיוניים, עשתה בחייה כמה נפלאות ומופתים. לשלח סיגאריה דרך האוויר מחדר אל חדר ולהניחה, כשהיא דלוקה, בקופסה נעולה; ליצור מאין צלחת י"א הדומה בדיוק לסדרה של י' צלחות בשעה שמופיע אורח נוסף; לקרוא ספרים שהם בריחוק-מקום ממנה והם סגורים, – אלה היו מן הקלות בעיניה. ה’מורה' שלה, מאהאטמה קוּט הוֹמי, היה מופיע לפניה בקפיצת-הדרך. גם אנשים אחרים, מדבקי הגברת ומתלמידיה, ראו אותו (ואחדים מחבריו), אף קיבלו מכתבים ממנו. יש שהמכתבים האלה היו נופלים פתאום מתוך תקרת-רכבת בהיות אחד-התלמידים נוסע לדרכו, או נתקעים פתאום בצמרת-עץ. א. פ. סינט, ממקורבי הגברת, אסף בספר את אגרות-המאהאטמה שקיבל.

מפני שהיתה הגברת בלאוואצקי תינוקית באָפיה, בלתי-זהירה במספרים ותאריכים, מערבבת חזון ודמיון עם המציאות, עתים משתמשת בכוחותיה המופלאים לשם לצון וקינטור, מרבה לקלל קללות נמרצות בנוסח אנשי-הצבא הרוסיים שגודלה ביניהם בילדותה, – קנתה לה הרבה אויבים ונתנה פתחון-פה למטילי-דופי.

פעם הכפילה בקסמיה אבן טובה, והחזירה לבעליה שתיים במקום האחת; ובת-זוגה של האבן המקורית שמו (שי"ן ימנית קמוצה) אותה מומחים במאות לי"ש. – אם רמאית היתה, מהיכן לקחה את כל הסכומים המבהילים למתנות כעין אלה, ולרשת-תרמית הפרושׂה על כמה יבשות? היא עצמה לא חשבה את נפלאותיה כדברים שהם למעלה מן הטבע; היא היתה אומרת, כי טבעיים הם על-פי חוקי-טבע שהם נעלמים מאנשי-מדע מודרניים, אך היו ידועים היטב לחרטומי-מצרים, למשה רבן של ישראל, לפרצלסוס ושאר קוסמים, וכמובן גם ל’אחים' (הקריים גם ‘מורים’, ‘חניכים’, ‘חברים’, ‘מאהאטמות’) היושבים במרומי הרי טיבט.

האם באמת ישנם ‘אחים’ כאלה, והגברת הרוסית עמדה במגע אתם? אלפי תיאוסופים מאמינים כך. אם הדבר נוגע בדמיון אחד-הקוראים, יצא אל ההרים הטיבטיים ויבקש אותם. הנה, יצא פעם האיש שלימן, מתוך אמונה באגדות-הומירוס, וגילה את חרבות-טרויה וקברי מלכי-מיקיינה. אפשר ימצא מישהו נתיב גם אל מעונם של אותם החכמים הנסתרים. דא עקא, שהם יכולים להיות רואים ואינם נראים.