רקע
אדם ברוך
תקראי לי אבא
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

האיש אמר לאשתו, ביום שישי אבא יגיע מגרמניה, ואני רוצה שתתנהגי איתו יפה, שירגיש פה כמו בבית, את יודעת. האשה אמרה, אתה יודע שהוא בן־אדם עקור. האיש הפסיק אותה, מאיפה את יודעת את המלה עקור. האשה אמרה, מהעיתון, אני חושבת שמהעיתון… הוא בתור בן־אדם עקור לא יכול להרגיש בבית בשום מקום, גם לא אצל הבן שלו, אבל אני ינסה. והאיש אמר, את אשה טובה וגם בן־אדם טוב. היא חייכה אליו, ולא אמרה דבר. את לא תבגדי יותר, האיש אמר, נכון, נכון שלא, בייחוד עכשיו כשאבא שלי בא לביקור. האשה שתקה. והאיש אמר, זה כמו מחלה אצלך נכון, הבשר השחור והשרירים האלה שלהם עושים לך דברים, ואת לא יכולה, ואז זה לא את, נכון? האשה הניעה את ראשה. והאיש, מנסה לפענח את תנועת הראש, נואש, אמר, תגידי שנכון, תגידי, תרחמי עלי. האשה אמרה, אני לא יודעת, באמת, אל תכה אותי, בבקשה ממך… אולי כדאי שנחזור לאירופה, היה לך יותר טוב שמה. והאיש אמר, אבל אני מוכרח להכות אותך בשביל זה. האשה אמרה, טוב, אבל אל תבכה אחרי זה, ותדבר בשפה שלנו, לא בעברית, ואל תצעק, אני לא יכולה כשאתה צועק. האשה עצמה את עיניה, והאיש עצם את עיניו והיכה בפניה ובבטנה וצעק, תגידי שאת חולה, תגידי שאת חולה! האשה נפלה על המיטה והאיש אחריה, דוחק עצמו בתוכה, צועק, תפתחי את העיניים, תפתחי את העיניים! כשהתחיל לבכות, פקחה את העיניים וליטפה את ראשו, עד שפסק.


האיש לקח את אביו מאחד בתי־המלון שלאורך החוף ויצא איתו לטיול רגלי. אביו ישן היטב אחר הצהריים. האיש, כבנעוריו המאוחרים, חזר ונתקף קנאה למראה אביו. למראה שׂערו האפור והגלי, כתפיו הרחבות ומיניותו הדשנה.

תוך ישיבה באחד מבתי־הקפה שעל הים, אביו אמר, אשתך לא בסדר. האיש שתק, ואביו המשיך, אתה מכה אותה, היא בוגדת בך ואתה מכה אותה, ובסוף היא תברח עם ערבי. האיש שתק, ואביו המשיך, יהיה רע, לך יהיה רע, היא בכלל לא חשובה, מה גם שאין לכם ילדים.

אביו דיבר גרמנית רצוצה, שנעשתה רצוצה מתמיד בתל־אביב. הוא דיבר עם אביו עברית. ממועדון סמוך, יצא המון קטן של אנשים צעירים, ואביו, מצביע על נערה בלונדית ששׂמלתה שחורה, אמר, זה כמו בפרנקפורט, כמו במינכן, אין הבדל. אחר־כך, אביו שאל, אתה צריך כסף? כמה אתה צריך? והאיש אמר, ארבעת אלפים או חמשת אלפים מארק, בערך. אביו אמר, בסדר, ברצון רב. ואחרי־כן הוסיף, בן כמה אתה? האיש, קולט את הנאת ההשפלה הישנה של אביו, אמר, בן ארבעים ושתיים, בערך. אביו אמר, אתה יודע מה ההנאה הכי גדול בגילי? ההנאה שאני עוד עושה את זה, בלי לשלם להן, להיפך, תאמין לי, להיפך! אביו צחק מתוך שביעות רצון, ידיו מלטפות זו את זו. אנשים עברו על־פניהם בתנועה אִטית, קיצית מאוד, בגדיהם לבנים או כחלחלים, לרגליהם סנדלים או נעלי בד, וריחם טוב, נעים, מתפרץ מבשרם הרחק היטב.

הוא ליווה את אביו לבית־המלון, וכשעמדו בפתח, אביו, מרעיד קצת בצינת הלילה המאוחר, אמר, אל תספר לה על הכסף, היא לא משלנו, יותר טוב שהיא תדע רק קצת, תראה, אם תגמור את זה, אתה תמיד יכול לחזור לגרמניה, תעבוד איתי. והאיש אמר לאביו, אבל אני אוהב אותה. אביו הביט בו ולא אמר דבר. האיש חזר באחת לימי נעוריו. נער קטן בגרמניה, יוצא מן השפה העברית אל תוך השפה הגרמנית, חש לאורך כל נעוריו כאב עמום באשכיו. וכשאביו פסע לתוך אולם הקבלה, מתרחק, האיש שמע עצמו אומר, אבא. האיש, נרעש מעצמו, מיהר וסכר בידו את פיו.


האשה חיכתה לו, יושבת על שרפרף באר מוגבה שהושאר על־ידי הדיירים הקודמים, גבה שעוּן קצת על הקיר ובהונותיה מנופפות נעלי־בית. היא שאלה אותו, איך היה? והוא אמר לה, אולי חמשת אלפים מארק, את יודעת. האשה מנסה לחקות את אביו, אמרה, אל תספר לה על הכסף, היא לא משלנו. כשסיימה, צחקה. בצחוקה היה חום רב, וכאב אשכיו העמום שב ותקף אותו. האשה המשיכה לצחוק, מנענעת קצת את עצמה. האיש אמר, תרחמי עלי, אל תגידי עכשיו משהו בערבית, אני לא יכול, אני לא יכול. האשה אמרה טוב. האיש אמר, טוב טוב או טובל’ה. האשה אמרה, אתה יודע מה, טובל’ה, אבל אל תצעק, והתחילה להתפשט. האיש אמר, אבל תקראי לי אבא, והאשה אמרה, אבא או אבא’לה. והאיש אמר, אבא, רק אבא. האשה עמדה ערומה, עוקבת אחרי האיש שהתחיל לשיר, בקול נכאים, אבא בא אריה מכפר־סבא בא. היא שאלה, מה זה? והוא, חדל רגע משירתו, אמר, שיר ילדים פלשתינאי, קלטתי אותו מהרדיו, את יודעת, נתקע לי בראש, טמטום. האשה אמרה, אני משתגעת פה. הם נעמדו ליד החלון. האיש ליטף את גבה. האשה שאלה, מה זה כל העניין הזה? האיש אמר, מרים, זה החיים שלך והחיים שלי. והאשה אמרה, אני רוצה לשיר שיר־ילדים בערבית, למדתי אותו מבאשיר, הוא שר אותו… אתה יכול לספוג את זה? האיש לא ענה, והיא שרה, כשהוא מכה בבטנה מכות קצרות, ילדותיות, חסרות אונים.


המלצות קוראים
תגיות