האשה מצאה את חלפן הכספים בלום יושב בכיסאו מת. מחלון משרדו, במבט צִדי, ניתן היה לראות את שוק תשמישי הקדושה שליד בית־הכנסת הגדול. האשה עמדה לצעוק, החניקה את הצעקה, חסמה את פיה בידה. חלפן הכספים בלום היה בחליפה השחורה שנהג ללבוש בימים טובים. במבט ראשון, מאחור, קשה היה להבחין שהגולגולת מרוסקת. לאחר שתי דקות, האשה החלה לצעוק. כעבור כחמש דקות, אנשים שהגיעו מהמשרדים הסמוכים וממבוא המדרגות מילאו את משרדו הקטן של בלום. כתב שידורי ישראל, באותו ערב, מסר שהמשטרה קושרת את הרצח לעסקאות מטבע זר. הירש בלום, בנו של חלפן הכספים, שמע את הידיעה במכוניתו, חוצה את הרמזור שלפני בורסת היהלומים. נאגִ’י דויד, חלפן כספים, שמע את הידיעה במשרדו מטרנזיסטור.

האשה עזבה את חדרו של בלום המת לפני שהמשטרה הגיעה. יצאה מבניין המשרדים ובהליכה אִטית פנתה לכיוון בית־הכנסת הגדול, בוחנת מדי פעם את בבואתה בחלונות־הראווה. כתב שידורי ישראל הקדיש לפרשת רצח חלפן הכספים כעשרים שניות. המהדורה הוקדשה למערכה בחזית הסורית, יום כיפור 1973. הירש בלום החנה את מכוניתו במגרש החנייה של בורסת היהלומים ונשאר יושב בה כשמבטו נעוץ בחשיכה המתעבּה בה נעו מדי פעם אוטובוסים שיצאו מהחניון הסמוך. נאג’י דויד, חלפן כספים, כיבה את האור במשרדו ונשאר יושב בחשיכה, מביט אל הרחוב הריק.

בלום נרצח בן ששים ושש. האשה חצתה את אלנבי, פנתה לאחד העם, נכנסה למכונית חונה בפינת נחלת בנימין. במכונית ישבו גבר ואשה. נכנסה למושב האחורי ואמרה, הוא מת, גמור, הראש מפוצץ… ניסע עכשיו לנאג’י. הגבר שאל, השוטרים כבר באו? והיא ענתה, ראיתי אותם נכנסים. הגבר התניע את המכונית, והיא אמרה, סע, סע לנאג’י.

את הידיעה על רצח חלפן הכספים בלום, שמעתי באמצעות רדיו טרנזיסטור בביר גפגפה. בלום, אמרתי לעצמי, מי אם לא בלום גולגולת מרוסקת. ביר גפגפה היתה חשופה וצהבהבה באור היום. נשענתי על קיר סדנת רכב מוצלת, מֵצן את גופי. אני זוכר שצחקתי. שהצחוק הפחיד אותי. שניסיתי להחניק את הצחוק. חשבתי על חלפן הכספים נאג’י, שותפו לעת מצוא של בלום. על כך שהוא מבוהל עד מוות. על כך שהרצח נותן לו קנה־מידה אמיתי. חשבתי על הירש בלום, בנו של בלום המת, שהיה בורח לולא היה חייב לקבור את אביו המת. עצמתי את עיני ועל מסך הטלוויזיה של מוחי הופיע אוצר כתרי וטסי התורה של החצר החסידית מערלישר, הנמצא סגור בדירה ריקה באחד הפרברים הירושלמיים החדשים. קרוב לשלוש מאות כתרי תורה וטסים, עשויים כסף, בדירה אחת. מחצר מערלישר כולה השאיר הצורר הנאצי רבנית קשישה אחת, דודן המתגורר בברוקלין, ודודן רחוק ומנוכר לחסידות המתגורר בישראל. בלום המת היה הדודן הישראלי. האוצר הוערך בארבע מיליון דולר.

באותה תקופה התגוררתי בניו־יורק, ועסקתי, בין השאר, עם יהודים שסחרו בכתרי תורה ובטסים, בתשמישי קדושה פלֵיטת השואה היהודית. עשרה סוחרים יהודים מפוזרים ונעים על פני העולם ריכזו בידיהם את רוב המסחר הבינלאומי בתשמישי הקדושה שמצאו דרכם תוך כדי המלחמה ולאחריה אל העולם החופשי, היהודי. סביב עשרת הסוחרים סבבו עשרות מתווכים יהודים. חצרות חסידים מתות ובתי־כנסת חרבים המשיכו, גם בשנת 1973, לנוע בארגזים סגורים בין אירופה לישראל ולארצות־הברית. הון עתק במזומן החליף ידיים. הקונים היו יהודים פרטיים שביקשו לשמר את הזיכרון, או מוסדות יהודיים שזה ייעודם. לעתים, היו הקונים היורשים החוקיים עצמם. מדי פעם, ניסו סוחרים חדשים לפרוץ לשוק היהודי הסגור הזה. לחדור אל בין הסוחרים היהודים הוותיקים. להרחיב את המעגל המהודק שחישוקיו הם הפחד, הזיכרון, הדם, השואה, הכסף. והמתפרצים האלה, בדרך־כלל, נפלטו. לחלק מתשמישי הקדושה לא היה מחיר. לא היה מחיר לערך הרגשי או לזיכרון. לאוסף חסידות מערלישר לא היה למעשה מחיר. במשך עשרות שנים האוסף היה שלם. פירוקו היה חטא. החלפן בלום פירק אותו. החלפן בלום סחר גם בתשמישי קדושה. היתה אז מעין קרבה בין יודאיקה לחלפנות. קרבה מופרכת, נסיבתית, מסוכנת. ייתכן שבאותה תקופה, בניו־יורק, הייתי הישראלי היחיד שנכנס למעגל המסחר הזה. שראה בתי־כנסת ארוזים. שהבין את השפה ואת המחיר. שראה את עשן הכבשנים הבלתי־נראה המקיף את תשמישי הקדושה.

בלום הבריח לישראל כמחצית מאוצר חסידות מערלישר. ידעתי שלמשטרה אין סיכוי לגלות את רוצחו. המצב, כך אמרה לי לאחר זמן גברת שטריקר, שהיתה פילגשו של בלום, המצב הוא שהורג את החלפנים היהודים… רק המצב… לא אנשים הרגו אותו. להלן אפוא, עדותי האישית, בגוף ראשון, והיא מוקדשת לבלום המת, לעשרת הסוחרים היהודים, לאלוקי היהודים, לחסידים המתים.

ביום השני למלחמה ראיתי את בלום ואת בנו ואת נאג’י יושבים בבית־קפה בפינת אלנבי ושדרות רוטשילד. בלום, כהרגלו, נתן בי מבט ארוך ורק בסיומו עִפעף כברכת שלום. נאג’י, כהרגלו, היה שפוך על השולחן, ומשם, מתוך השולחן, הרים יד כברכת שלום. והירש, הבן, צעק לעברי, אין דבר, הם יאכלו אותה אצלנו. המבטא שלו היה ונשאר זר והוא התכוון לסורים. ניגשתי אליהם ופניתי ישר לחלפן הכספים בלום: הדודן מברוקלין ישחט אותך כמו תרנגולת, אם לא תחזיר הכול… את כל האוסף של תשמישי הקדושה, לברוקלין. ובלום שאל, מי אומר את זה? ועניתי, הוא אומר את זה. ובלום פנה לנאג’י, ואמר, הרב נאג’י שמע?! כמו תרנגולת?! מה הרב נאג’י אומר? ונאג’י, גבר מבוגר, שמן, אמר, חאלאס, בלום, חאלאס מהרב נאג’י… זה עניין שלכם, עזוב אותי… ובלום צחק ואמר, המפתח אצל נאג’י, הוא הממונה על העיזבון מטעם בית־דין של מעלה. אמרתי לו, בלום, אני מסרתי לך אזהרה. בלום השתתק לשניות אחדות ואמר, מה, נהיית לנו פה מתווך?! ואמרתי לו, בלום, אני מסרתי לך אזהרה… כמו תרנגולת… שמעת. והירש בלום, הבן, ניסה להתערב אבל אביו היסה אותו, ואמר לי, כמו תרנגולת? מעל לראש?!

בית־הקפה התרוקן מיושביו וגם אנחנו יצאנו לרחוב. אגודה קטנה של ארבעה גברים. וכשנפרדנו, בלום אמר לי, כשתחזור לברוקלין תגיד לו שבלום כאן, ושהרבנית כאן, ושהבית־דין צדק כאן ושהתורה כאן. אמרתי לו, אתה מדבר על התורה?! ונאג’י התערב ואמר, לא יפה, אדון ברוך, אפשר לגמור בדיבורים בשקט. נפרדנו. הירש בלום עשה צעד לעברי. אמרתי לו, הם יאכלו אותה, מה, הירש גיבער. הירש לא ענה, והסתלק.

הידיעה שבלום נרצח פשטה בתל־אביב. שם, בביר גפגפה, קיבלתי את הידיעה כאיתות מעולם אחר. הגעתי לביר גפגפה מניו־יורק. המטוס לתל־אביב היה המטוס של הישראלים שנענו לצו לבם או לקוד גנטי. כשחגנו מעל תל־אביב חשבתי משום־מה על בלום. דמיינתי את בלום יושב במשרדו, כשבחוץ, בעולם, מתנהלת מלחמת קיום. בלום המת ובלום החי היו האופציה היהודית הניידת, המתנתקת, המתאחדת לשעה קלה, המשקמת עצמה, המתקפלת, העובדת את אלוקי היהודים בדרכה שלה. מי הבושם של בלום היו יקרים. אופציה יהודית בתחתוני משי תוצרת סייגון על קו אנטוורפן תל אביב ז’נבה ברוקלין, הקפדה על מועדי אכילה, על מין מסודר, ידיים רכות בעלות כריות בוהן אדמדמות, ארבע שפות, נימוסי שולחן. בלום החזיק את נאג’י כפי שהיהודים בגולה החזיקו גוי נאמן. לפעמים, כשסבלנותו האינסופית נוצלה עד תום, היה משים נאג’י עצמו צועק: מה נאג’י?! מה נאג’י כלב של הדתיים?! אדון בלום, מה?! לאחר שצעק, היה נאג’י נשפך על השולחן וממשיך למלמל משם.

נאג’י הופיע בשנת 1972 בברוקלין כשבכיסו חצי מיליון דולר במזומן כתשלום ראשון על חשבון אוסף כתרי וטסי התורה של חסידות מערלישר. נפגשנו, בלום, נאג’י ואני עם הדודן מברוקלין בדירתו הקטנה המוגפת השוכבת על הכביש הראשי. נאג’י הביט במזוודות הענקיות הארוזות היטב שהדודן הכין מבעוד יום. הדודן אמר, הכול, כלומר חצי מהחצי, כלומר רבע מהאוסף יש במזוודות, אתם יכולים לקחת. ובלום אמר בשקט לנאג’י, אל תדאג, הכול בסדר, אל תזיע, עוד מעט נזוז, ונאג’י אמר, אני לא מזיע, אבל כסף זה כסף, ובלום אמר לי, איש צעיר תפתח את העיניים שלך, רבע פולין, כל היִידן המתים, שוכבים במזוודות האלה. לא עניתי, לא לבלום ולא לנאג’י. הדירה היתה חמה ולחה ובלום היה בחליפה שחורה ובתחתוני משי. נאג’י שהזיע שאל את בלום אם זה בסדר שהוא יפשוט את החולצה, ובלום אמר, כן, ממילא כולנו ערומים מתחת לבגדים, ונאג’י שאל, מה? ובלום לא ענה לו. הדודן הברוקלינאי ניגש מדי פעם לחלון והציץ החוצה. בחוץ חלפו מכוניות ומהחלון נראו שלטי ניאון של בתי עסק. הדודן, שותק רוב הזמן, ספר את הכסף לאט. נאג’י הציע לפתוח לפחות מזוודה אחת של תשמישי הקדושה. שלא ילכלכו עלינו, אמר, ובלום אמר, הרב נאג’י, זה רק כסף, ונאג’י, שמאס בכינוי, אמר, עזוב רבי, עזוב רבי, בוא נפתח מזוודה אחת, רק אחת, ובלום אמר, זה בסדר, אל תדאג נאג’י, בלום דואג. וביידיש בלום אמר לי, זה מעל לראש של המסכן. הדודן סיים את ספירת הכסף ואמר באנגלית־יידיש, הכסף בדיוק, המזוודות בדיוק, אתם בדיוק לקחת וללכת.

בחוץ חיכתה לנו משאית קטנה ובעזרת הנהג העמסנו את המזוודות. הדודן עמד בפתח מביט בנו. בלום ישב ליד הנהג, נאג’י ואני מאחור עם המזוודות. ובלום קרא לדודן, שלום, והדודן ירק לעברו. בלום לא הגיב. והדודן אמר, לא מפרקים את זה… הכול נוסע לישראל בחתיכה אחת… בשבועה שלכם. הדודן דיבר אל בלום מבלי להביט בו. ובלום אמר, לא מפרקים את זה בשבועה שלי. הדודן חזר וירק. נסענו לשדה־תעופה קנדי. פרקנו את המזוודות מהמשאית והנחנו אותן על המדרכה. בלום אמר, עוד מעט היהודים המתים יהיו באוויר בדרך לארץ הקודש. הוא הפסיק באמצע המשפט, פנה לנאג’י, החווה כלפיו קידה קטנה, תוך פרישת כפיים תיאטרלית, והוסיף, הכול בטובו של עם הארץ ועובד האלילים נאג’י, מלך הכסף החופשי. בלום אמר זאת ביידיש, ונאג’י, שלא הבין את הנאמר, החזיר לו חיוך מלא ואמר, עכשיו, מה שאני רוצה זה להיות כבר בבית, ובלום אמר לנאג’י, מה אתה ממהר?… אתה יכול עכשיו לקנות תחתונים ממשי, פה בחנות, כמו אשכנזי, ונאג’י אמר, מה אני כבר יעשה איתם? ובלום אמר, כל מיני דברים, מה אני כבר יודע עליך.

בלום פירק מחבילת המזוודות נרתיק צד מעוגל והחזיק אותו כשמבטו מקיף את המדרכה ואת הכניסות. ואז ממכונית שעצרה כעשרה מטרים מאתנו יצא אודי שיינמן, יורד ישראלי, ופנה אלינו. בלום אמר לו, זה כאן, מצביע על הנרתיק. שיינמן הביט בי ובנאג’י ואמר, מה זה? חתונה? ובלום אמר, לא, זה לוויה. ושיינמן אמר, בלום, תפחיד את הנאג’י שלך, לא אותי, עם הלוויות שלך, ובלום אמר, אותך אי־אפשר להפחיד? למה, בגלל שהיית בצנחנים אולי?… ושיינמן שאל, מצביע עלי, מה השמוק הזה עושה כאן? ובלום אמר, הוא מייצג את היורשים, ושיינמן אמר, קיבינימט, על איזה יורשים אתה מדבר?! ובלום אמר, קח את הנרתיק. שיינמן מסר לו מעטפה ולקח את הנרתיק, פתח אותו קמעה, הסיר נייר עיתון וראה כתר תורה, העמיק את ידו ונגע בחפצים נוספים. בלום הכניס את המעטפה לכיסו, ושיינמן שאל, אתה לא סופר ת’כסף? אתה לא מפחד מאיזה קונץ קטן, מיסטר בלום?! ובלום אמר, לא, אתה לא יכול להתחבא ממני, ושיינמן אמר, למה? ובלום אמר, כי אתה צנחן ישראלי גדול כזה ומטומטם עם חולצה אדומה, בגלל זה, ושיינמן אמר, יש במעטפה ארבעים אלף דולר על הסנט, חתיכת־יהודון. בלום חיכה שתיים־שלוש שניות ואמר לו, שיינמן, זה המשלוח הראשון, אל תמהר למכור את זה, תחכה כמה חודשים, אל תשרוף את האצבעות שלך.

שיינמן חזר למכונית, התיישב ליד הנהג, הביט בנו שניות אחדות ולאחר־מכן זז. ובלום, מביט בשיינמן המתרחק, אמר, עכשיו עכשיו, האוסף של חסידות מערלישר מתפרק, עכשיו כשגם טיפוס כמו שיינמן בסיפור הזה…

לאחר כשעתיים, נאג’י יצא עם המזוודות לישראל ובלום ואני חזרנו לברוקלין. בלום התגורר במלון שהיה חיקוי לא־נלעג של מלון יוקרה. החדר כלל שתי מיטות יחיד, שתי כורסאות, טלוויזיה צבעונית וקירותיו כוסו טפטים ירקרקים. מהחלון נשקף חלק של ברוקלין. מחצית אוסף מערלישר גלתה מברוקלין. מחצית אלוקי היהודים גלתה מברוקלין. בלום שישב על המיטה פתח את תיק הצד שלו והוציא ממנו שני טסי תורה ושתי ידיים. הטסים השטוחים מקשטים את גוף ספר התורה המגולגל והעטוף, והידיים, שהן אובייקט מסוגנן דמוי יד־אצבע, משמשות את הקורא בתורה בבית־הכנסת. הטסים העשויים מכסף היו קישוטיים מאוד, מסוגננים, בחלקם העליון דמות שני אריות וארון קודש רקועים, ובתחתיתם כתובות רקועות, בשתי שורות. שורה ראשונה: תנו כבוד לתורה. שורה שנייה: שם הקהילה או העיירה. כיסוי המיטה היה קטיפה שחורה וידי הכסף נחו עליו כבארון תצוגה פתוח. בלום שתק למשך דקות אחדות למראה הטסים וה“ידיים”. ולאחר־מכן אמר, מחר בבוקר זה יהיה בהמבשר, ובאותו רגע יתחיל הציד. המבשר היה עיתון יידיש מקומי קטן, מעין עלון ידיעות פנימי של ותיקי המהגרים היהודים. בלום ארז היטב את הטסים ואת הידיים, וביקש ממני לשלוח את החבילה, בדואר רגיל, לבנו הירש היושב באנטוורפן. בלום כתב על האריזה: כלי בית. ואמר, אל תעשה ביטוח על זה, שלא יחשדו ולא יבדקו. בלום הזמין ארוחה לשני אנשים לחדרו, נטל ידיים, בירך והזמין אותי. בטלוויזיה הקרינו תצלומים ממלחמת וייטנאם ובלום נגס במזון נגיסות עדינות ואמר, כשהוא מצביע על הוייטנאמים, משפחות האדמה. יהודים מודים בתפילה לקב"ה על שהוציא אותם מכלל משפחות האדמה. ואחרי־כן הוסיף, לא הייתי נותן מוישל’ה אחד על מיליון וייטנאמים. שאלתי אותו, ועל מיליון נאג’ים? בלום צחק ואמר, אם פנחס ספיר היה יודע כמה מזומן יש לנאג’י אחד ביד, יכול להיות שהיה מתפטר. וכשהוא צוחק את צחוקו הרך, הוסיף ואמר, נאג’י נוסע עכשיו עם רבע מיליון יהודים מתים במזוודות, הוא יעביר בשקט את המכס, שליח מצווה אינו ניזוק… אל תחשוש, נאג’י לא ייעלם עם הרכוש הזה, הוא בעסק הזה לא בשביל הכסף, הוא בשביל הַשפּיל, בשביל המשחק, בגדאד משחקת את המשחק של לודג‘, אתה מבין… זה הברידג’ האחרון של היהודים המתים…

אל תרחם עלי, אפילו שהשארתי שם משפחה שלמה מתה, אל תרחם… ובלום, שישב על המיטה, נמתח לאחור, ושמתי לב שגרביו אדומים. אמרתי לו, יש לך גרביים אדומים, ובלום אמר, כן, זה במידה, לא? גברת שטריקר קנתה לי אותם. אהדתי את בלום על שקרא לפילגשו גברת שטריקר, על הנימוס המרוחק.

לאחר שבלום נסע, קיבלתי את שכר טרחתי, שלושת אלפים דולר, באמצעות גברת שטריקר בביתה. גברת שטריקר הציעה לי קפה בחדר אורחים קטן ומטופח שקירותיו כוסו ברישומים ובאקוורלים של שאגאל, ליסיצקי, כץ, ליאופולד גוטליב, סוטין, קארס, קרמיין. הצבעתי על הקירות ושאלתי, זה הביטוח שלך מבלום? וגברת שטריקר אמרה, כן, בערך, ואמרתי, אם משהו קורה לבלום? והיא אמרה, כן, אם משהו קורה לו. שאלתי אותה, מישהו יודע על זה? והיא אמרה, אתה. צחקתי והיא הצטרפה לצחוק. אמרתי לה, יש לך פה לפחות רבע מיליון דולר על הקיר, והיא אמרה, אם אתה אומר. רציתי לנקום בבלום באמצעות גברת שטריקר, בת חמישים, לבנה, מנומסת, מטופחת, ישבנים כבדים, מחוך בטן, רגליים קצרות שלהן קרסוליים דקים, בשר זרועות שופע. אין לי מושג מדוע רציתי לנקום בו. ייתכן שרציתי ליצור שותפות באמצעות בגידה והשפלה. גברת שטריקר ניגשה למטבח להכין את הקפה. נכנסתי אחריה למטבח הוורוד והמקושט ועמדתי מאחוריה, סמוך לגבה. גברת שטריקר, פניה אל הקיר אמרה, אנחנו לא מאותו הסוג. אחזתי ביד אחת בכתפה ובאחרת במותניה, מהדק את אצבעותי וסוחט בעדינות את בשרה. לאחר שניות אחדות, גברת שטריקר אמרה בקול נמוך, בסדר, עכשיו זה הזמן שלך. גברת שטריקר נטתה אל הכיור, ומעל לגבה, לאחר מחצית הדקה, ספרתי את הדולרים. שלושת אלפים על־הסנט. לאחר כשתי דקות ניתקתי את עצמי. יצאתי מבלי לראות את פניה, משאיר אותה במטבח שוטפת את פניה במי הברז.

עיתון היידיש המבשר גילה למחרת, בעקיפין וברמז, שאוסף כתרי התורה של חסידות מערלישר עושה בימים אלה את דרכו מברוקלין לאירופה או לתל־אביב. קוראי העיתון יכלו להבין שהרבנית ממערלישר אינה בדיוק שותפה מלאה לעסקה, שחלק מהאוסף נמכר על המקום בניו־יורק, ושאת הדודן מברוקלין אי־אפשר להשיג בטלפון. עוד אני מעיין בעיתון, מתאמץ להבין את שבין השורות, ושיינמן, היורד הישראלי, מתקשר ושואל בשקט קר, מי המניאק שמסר את הידיעה? אתה? בלום? מי? לא ידעתי מה לענות לו, ושיינמן אמר, תגיד לבלום שאני מוכן להחזיר את העסק, אפילו להפסיד משהו, אני לא צריך צרות עם החסידים האלה. אמרתי לו, שיינמן, סע לאיפשהו לשבוע שבועיים, לא משנה לאן, עד שהעניין פה יירגע, שלא תישאר בסוף רק עם הקטן שלך ביד. אין לי קשר עם בלום, סע לאיפשהו. ושיינמן אמר, שמוק, זה מה שיש לך להגיד לי, מאיזה צד אתה בעצם? אמרתי לו, זה מה שיש, ואני מצד היורשים. שיינמן אמר, לא מצד היורשים, מצד המוצצים, זה מאיפה שאתה, ושיינמן עוד ישתווה איתכם. שיינמן ניתק את השיחה. התקשרתי לגברת שטריקר אך לא היה מענה. התקשרתי למערכת המבשר והצגתי עצמי כמכר של בלום וביקשתי לדעת מי נתן את הידיעה וכו' וכו'. האיש שענה צחק ואמר, זה אתה הישראלי שכותב לידיעות אחרונות… אתה יודע יותר ממני. ניתקתי את השיחה. בשולי הידיעה היה תיאור של אוסף מערלישר. כתרי התורה, כך נכתב, היו בני מאות שנים, נאספו מכל בתי־הכנסת החסידיים בעיצומה של ההשמדה, והופקדו בידי האדמו"ר הזקן והוצאו בדרך כלשהי מפולין. המשלוח, כך נכתב, הגיע בדרך לא דרך לברוקלין, תוך אובדן מספר פריטים, שבמשך השנים הוצעו למכירה בתל־אביב ובלונדון. המבשר העריך את האוסף בארבעה מיליון דולר, ואת בלום העיתון הגדיר כאיש עסקים וכבן אחות של הרבנית ממערלישר. התקשרתי פעם נוספת לגברת שטריקר וגם הפעם לא היה מענה.

הייתי לבד בדירתי שבצ’לסי הוטל, מנהטן. אשתי היתה אצל קרובת משפחה בבוסטון. מחלון הדירה נשקף קטע מהנהר. על הנהר שטה מעבורת שצפרה ברווחי זמן קבועים וירתה לשמיים סלסולי עשן. העברת אוצר כתרי התורה, להערכתי, נכשלה משום ששיינמן ניסה למכור בברוקלין או במנהטן, עוד באותו יום, את חלקו ברווח קטן. שיינמן שבר את הכללים. ובלום שמכר חלק לשיינמן היה הראשון ששבר את הכללים. חשבתי על החאפר הישראלי שיינמן. הוא לא הבין מה הוא מחזיק ביד. הוא חשב שהוא מחזיק כלי כסף. הוא לא ידע שהוא מחזיק זיכרון יהודי, קמיעות של שבט יהודי שהושמד. שבט יהודי שיש לו יורשים. שיש לו קשר דם. עד היום אינני מבין מדוע חלפן הכספים בלום מכר לשיינמן חלק מהאוסף. יש לי השערה. בלום היהודי, בלום העקור, בלום המתקפל, בלום הנייד, בלום הזה בחר בשיינמן, היורד הישראלי, להיות התליין שלו. גם אם תליין עקיף. אבל זו רק השערה, ולמה לי לשער השערות. ואם כך, מדוע בלום בחר בי? ואין ספק שהוא בחר בי. שיינמן, פרי התודעה הישראלית, לא הבין שמכירת כתרי תורה מתנהלת על־פי חוקים משלה, בפרט שהם מאוסף של חצר חסידית שיש לה יורשים. שהמדובר בכתרי תורה, בפמוטים, בכוסות קידוש, בקופסאות הבדלה, בפרוכות, בטסים ובידיים – כולם מסומנים. ריח ההשמדה מעורב בהם.

הוצאתי ממגירת שולחני יד כסף ארוכה, שכולה אצבע, שנשארה ברשותי כשכר טרחה מאחת עסקות־בלום. המתכת היתה קרירה. הצמדתי אותה לעיני וצינה קלה פשטה בגופי. לאחר־מכן, התחלפה בצמרמורת קלה. לאורך היד, לאורך בטנהּ, נחרט מעשה אמן שם התורם אותה לבית־הכנסת, ביידיש. נזכרתי בפגישה הראשונה עם היהודי בלום, מתישהו בתחילת שנות ה־60, בביתו של ראש ישיבת מאה שערים, אבי אמי. בלום הביא איתו שני יהודים. היהודים ישבו בצד עוטים מעילים אפורים כבדים, מגולחים, לראשם מגבעות. בלום ייצג אותם. על השולחן היו מונחים שני טסים וידיים אחדות. לאחר שהביט דקות ארוכות בטסים ובידיים, סבא אמר לבלום, את הכסף תקבל בעוד יומיים בתל־אביב מאדם זה וזה. לאחר־מכן סבא, ראש הישיבה, השתתק. בלום הבין שעליו ללכת ושהעסקה קמה והיתה. בלום והאנשים יצאו. ואז נקב ראש הישיבה בשמה של עיירה יהודית בפולין ואמר שזה משם, מבית־הכנסת הגדול. בלום יצא כמי שמוּדע לפחיתות ערכו ביחס לראש הישיבה. החפצים הועברו למחרת למוסד שעניינו הנצחת הזיכרון. התשלום עבר מהמוסד לסוחר תל–אביבי, כשראש הישיבה מפקח על כך ממרחק, מבלי שהכסף יעבור בין ידיו. יש לזה תקנה רק במסחר, אמר לי סבא, יש דברים שתקנתם רק במסחר. והיום אני רואה פנים נוספות בבלום המת.

הטלפון צלצל. הדודן מברוקלין היה המטלפן ובתערובת של יידיש ואנגלית אמר שדעתו של בלום נטרפה, שהוא מכר חלק לבהמה הישראלית שיינמן. הוא השתמש במלה בהמה. ושהבהמה מתרוצצת עם זה בעיר, ושזו תועבה שבלום הפר את ההסכמה לא לפרק את האוסף, שבלום השתגע, שבלום חייב מיד להחזיר את הכול. כפרות, אמר הדודן, בלום יהיה כפרות, אם לא… אתה מבין מה אני אומר בכלל?! אמרתי לו, כן, אני אשכנזי, והרודן אמר, אז אתה שליח, וצחק צחוק קצר. התקשרתי לגברת שטריקר, שאמרה לי, זה מתפורר, ישראלי ששמו שיינמן התקשר איתי, הוא רוצה כסף בשביל להחזיר את הסחורה שקנה מבלום בשדה־תעופה, רוצה עכשיו, מיד… כל העיר בוערת מזה שהאוסף של מערלישר התפרק… הישראלי רוצה שאני ישלם בשביל בלום… אני חושבת שהכי טוב שאני אסע… אבל אתה יכול להישאר, אתה הלוא רק מציץ. אמרתי לה, גברת שטריקר, תשמרי על עצמך, והיא אמרה, פילגש של בלום רחוק כבר לא יכולה לברוח.

עד כאן מה שאני יודע. מכאן ואילך, הכול על־פי גברת שטריקר. בינתיים, נרצח עוד חלפן כספים תל־אביבי. את רוצחו של בלום לא גילו. ומלחמת יום כיפור הסתיימה. את גברת שטריקר פגשתי לאחרונה בתל־אביב. באחת ההפוגות של מלחמת יום כיפור, נסעתי למשרדו של נאג’י דויד. הרבה לא למדתי ממנו. נאג’י אמר, הם הרגו את בלום. שאלתי אותו, מי זה הם, והוא אמר, הם זה הם. נאג’י זקן מאוד וגופו השמן התעבה והסתרבל. והוא אמר, מהתחלה זה היה משחק של אשכנזים, ונאג’י אפילו אם הוא מתחפש נשאר נאג’י. שאלתי אותו, איפה כל הרכוש? ונאג’י ענה, מה נאג’י יודע, זה בטח במזוודות נוסע בעולם… זה ברידג' של מתים, כמו שבלום אמר… ולך לפחות נשאר סיפור וגם מה שגנבת מהצד… נאג’י הפסיק את המשפט, חייך אלי כמתנצל על הביטוי גנבת, ואמר, אין דבר, גם לי נשאר מהצד. נאג’י הוציא ממגירת השולחן יד כסף מבריקה. הפכתי את היד ולא מצאתי כתובת רקועה. נאג’י אמר, נתתי אותה לחידוש, עשו אותה חדשה.

את גברת שטריקר פגשתי, כאמור, לאחרונה. חיכתה לי ברוול. מיד בפתח השיחה היא אמרה, אני עכשיו עם יהודי מדרום אמריקה, הוא ג’נטלמן. וסיפרה לי שלאחר שיחתנו הטלפונית האחרונה נסעה לתל־אביב, מצאה בלום עייף, הודיעה לו שצריך להחזיר את הרכוש לברוקלין, שצריך להחזיר את המצב לקדמותו, לקנות בחזרה משיינמן הישראלי, להשאיר את האוסף שלם, ובלום צחק ואמר, זה בסדר, מאמינ’קה, זה בסדר. בלום, כך סיפרה גברת שטריקר, כאילו חיכה שמישהו יבוא. הוא אמר, נחיה ונראה, נמות ולא נדע. הנאמנות של גברת שטריקר לבלום היתה מוגבלת. בלום אמר לה, אם את מוכרת את מה שיש לך על הקיר, תעשי את זה דרך הבחור. התכוון אלי. גברת שטריקר התגוררה אצל בתה הנשואה. היא שגילתה את גופתו של בלום אותו לילה והיא שנסעה במכונית שחיכתה בחוץ עם בתה ובעלה לנאג’י.

ברוֹול גברת שטריקר אמרה לי, יכול להיות שלמוות יש קשר לשיינמן הישראלי ולכל העסק הזה. אמרתי לה, כן, אני לא בטוח שלא, והיא אמרה, כן, זה ברידג' מסובך. בכל אופן, שאלתי אותה, מי רצח אותו בפועל? והיא אמרה, ומי הרג את החלפן השני, שטיין, לפני שנתיים, מי?… ומי הרג את זוג החלפנים, לפני שנה, בחולות… והם, כמו בלום, בבגדים הכי טובים שלהם, כמו לחתונה, מי?… המצב, אני חושבת… המצב היהודי הורג את החלפנים היהודים… כן… המצב היהודי מעלה אותם ואחרי־כן לוחץ אותם למטה. שאלתי אותה ובשביל מה נסעת באותו לילה לנאג’י? והיא ענתה, בלום מת, נכון?… מהחצר של מערלישר נשאר רק האיש ההוא, הבן־דוד מברוקלין שמכר לבלום, נכון?… אני יורשת של בלום, נכון?… יכול להיות שנאג’י מחזיק כמה חפצים, נכון? רציתי לקבל אותם בתור יורשת. תאמין לי שזה מגיע לי… אבל, נאג’י לא נתן לי כלום. הוא צחק לי בפרצוף. אז רציתי להפחיד אותו ואמרתי לו שגם תורו יגיע, והוא אמר, נכון, אבל אחרי כל האשכנזים.

גברת שטריקר אמרה, זה מה שהיה, והשתתקה. שאלתי אותה, איך הג’נטלמן החדש שלה. והיא אמרה, מאה אחוז ג’נטלמן… הנה, סיפרתי לו את כל הסיפור של בלום והקישוטים של התורה, והוא אמר שזה נשמע כמו אגדה אינדיאנית, אתה מבין? איפור הפנים הכבד שלה נסדק בחום התל־אביבי וטיפות זיעה קטנות נצצו ליד נחיריה, והיא מחתה אותן בממחטת נייר. אמרתי לה, אגדה אינדיאנית? וגברת שטריקר אמרה, מה אתה מתרגז?! הרי לא מדובר בבן־אדם שמחזיק שקית תפילין ספֵּייר בדירה של הפילגש שלו…