רקע
אדם ברוך
מה מותק הביאה למותק
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

עכשיו אני מציץ. הקומה העשירית של הצ’לסי־הוטל בנויה באופן המאפשר הצצה לקומה התשיעית. שטח הצצה מוגבל. משהו כמו שני מטר רוחב פנימה, ואתה בר־מזל אם יש שם מראָה הנותנת השתקפות של שטח הצצה נוסף. המראות במלון הזה נתונות במסגרות עץ כבדות חומות, מותקנות על שולחנות כתיבה מוצקים. אני יודע שהיא נכנסה לדירה. אני יודע שהיא יודעת שאני יודע. אד חם והביל מכסה את ניו־יורק. לא רואים את מי הנהר והאורות בקושי עוברים את האד. לפעמים מבקר אצלה מישהו. המישהו הזה מכה אותה, ואני בטוח שהוא קבוע, כי זו אותה טכניקה. לפעמים בא אליה מישהו אחר והוא יושב חצי־לילה ובוכה, וגם הוא, אני בטוח, קבוע, כי זו אותה טכניקה. לפעמים אנחנו נפגשים במסדרון או במעלית. יש לה יחס חם למציץ שלה. אני רוצה להגיד לה, אם המרביץ ישתגע ויתחיל לגמור עלייך, את יכולה לסמוך עלי, אבל בשביל זה אנחנו צריכים לקבוע בינינו אות. כי בלי אות אני לא יודע אם את עוד נהנית או שאת כבר ממש בצרות. אפשר לחשוב על אות. צריך רק לבחור בצליל אחד מתוך מאות אלפי הצלילים המסתובבים בחלל. ואם אני לא אזהה אותו, אז אשתי תזהה אותו, ואם לא היא אז הילדה שהיא בת חצי שנה וקולטת שידורים מהחלל.

בערבים, לפעמים, היא יורדת לבדה למכולת של היווני למטה לקנות מצרכים. המרביץ נשאר בחדר. אני רואה אותו בחום הזה, בתחתונים, שוכב על המיטה וצופה בטלוויזיה. הוא בגרביים אדומים עם נקודות לבנות. הוא קם מהמיטה ויוצא משדה ההצצה שלי. הוא חוזר, ניגש לחלון, משרבב את הראש, אני בערך מטר ממנו, אם הוא מסתובב הוא מביט ישר בעיני. לדירות בבית־מלון זה אין מרפסות. החלון הוא המרפסת, חלון צרפתי. לכל דבר מסוגנן קוראים כאן צרפתי. אני חושב שהוא בן ארבעים וחמש בערך. יכול להיות שיש לו כאן, במנהטן, ארבע־חמש כתובות כאלה. כל יום הוא מבקר אצל אשה אחרת, מרביץ לה, היא צועקת, הוא צועק. אחרי־כן, אולי, הוא יושב עם הגבר שלו על מיטה מול טלוויזיה. הגבר שלו מחבק אותו ביד אחת. הם רטובים. מאוורר כבד מצנן אותם. והוא מספר לו על מסלול ההכאות שלו, והגבר שלו אומר לו, תן להן את המכה ישר בעצם, אל תפחד, ישר בעצם, זה מה שהן רוצות לקבל מאבא־סוכר שלהן, הן, אתה יודע, אוהבות את אבא־סוכר שהיה רע לאמא וטוב להן, ועכשיו הן גדולות, והן עכשיו אמא, ועכשיו אבא־סוכר עושה את זה להן. והגבר צוחק וגם הגבר שלו צוחק, ושניהם צוחקים דרך רעוּת. אחרי־כן הם מתלבשים ויורדים למטה לבאר לשתות.

עכשיו הוא קם כי היא חוזרת עם המצרכים מהמכולת של היווני. המצרכים בשקית נייר חומה, ודרך המראָה אני רואה אותה נשענת על הדלת, ואני בטוח שהיא אומרת לו, אתה לא יודע מה מותק הביאה למותק. לח מאוד והאיפור נוזל על פניה. הוא חוזר לחלון, פניו אל תוך החדר, בונה את עצמו למצב של לוחם קאראטה. הוא קופץ אל מרכז החדר, צועק, קפיצה נוספת, תופש בשערה, גורר אותה, נשאר עם הפאה שלה בידו, מנופף את הפאה. היא נופלת על השטיח, ראש הקש שלה רטוב מלחות, והיא אומרת, פעם נוספת, מה מותק הביאה למותק.

בעל המלון אומר לי שהיא גברת מהוגנת שמשלמת שכר דירה בזמן. הגבר חוזר על דבריה, מה מותק הביאה למותק, פעם ועוד פעם. אני רואה רק את גבו. ובפעם הרביעית היא אומרת, לא, בשם ישו, לא, אני לא יעשה את זה יותר. והוא אומר, ככה מדברים לג’ון סמית?! אני לא קולט את השם, אבל זהו שם כלשהו. והוא אומר, ככה מדברים לג’ון סמית?! ועכשיו הוא מתחיל לצעוק, ככה מדברים לג’ון סמית?! את שכחת מי את ומי ג’ון סמית, מה מותק הביאה למותק, תגידי, תודה ג’ון סמית שאתה מואיל להרביץ לי, תגידי תודה, תודה, תודה. והאשה, עדיין על השטיח, שקית המצרכים החומה בידה, הזיעה והלחות מדבללים את שער הקש שלה, אומרת, תודה ג’ון סמית, תודה, תודה, תודה. הגבר צועק, תודה מה, תולעת, תודה מה?! והאשה אומרת, שבאת, והגבר צועק, שבאת מה, שבאת מה? האשה אומרת שבאת אתה יודע מה, שבאת אתה יודע מה. והגבר צועק, ג’ון סמית לא יודע אתה יודע מה, ג’ון סמית רוצה לשמוע בדיוק בשביל מה ג’ון סמית בא. ואז היא אומרת, להכות אותי, להכות אותי. ואז הגבר קופץ על המיטה ומתחיל לצחוק. היא לא יודעת אם גם לה מותר לצחוק. היא גם לא יודעת אם מותר לה לקום. היא נשארת על השטיח ומביטה בו. לאחר דקה היא מתחילה לצחוק, התחלה נמוכה, ואז הוא אומר לה, תני לי יותר מזה, ואז היא צוחקת עד שהיא גועה.

בדירה השלישית משמאל, מתגורר הצייר היהודי מואיז סוייאר. בבוקר אני שואל אותו אם שמע משהו. לא, הוא אומר, אני זקן, לא שמעתי, מה היה כבר לשמוע? ואני אומר לו, לא היה שום דבר לשמוע. ובערב מבקרת אצלה אשה. על־פי הלבוש היא לא ממנהטן, אפילו שבמנהטן לובשים כל מיני דברים. האשה מכינה לאורחת ולעצמה ארוחת ערב. הן יושבות לשולחן שליד הטלוויזיה. הטלוויזיה, בגבן, פתוחה, ואני רואה את התמונות רצות. עכשיו האורחת אומרת לה משהו. היא, בתגובה, מחייכת. האורחת קמה ומדגימה בתנועות מוגזמות תנועות של מישהו עליו הן מדברות ושאותן התקשתה לתאר במלים. מהתנועות, אני מבין שמדובר בזבן המנסה למכור כובע או קישוט שיער. אני צודק, בזה המדובר. שתי הנשים קמות וניגשות למראָה. האורחת מסייעת בעדינות לאשה להסיר את פאתה הצהובה ולהתקין פאה אחרת, שחורה. האשה בודקת את מראֶהָ החדש, סבה על צִדה, צוחקת. אני לא שומע מה הן אומרות, כי הטלוויזיה פתוחה כמעט עד הסוף. האורחת שמה לב לכך ומנמיכה את הקול. האורחת אומרת שהיא הולכת. האשה לוחצת את ידה, משהה את הלחיצה, מחבקת אותה בידה השמאלית. הן מתנתקות. האורחת הולכת. האשה חוזרת למראָה, מושכת כיסא, מתיישבת, בוחנת את פניה. אחרי־כן היא מורידה ראשה לשולחן, ידיה שמוטות, והיא שרה בקול רם במיוחד שיר עם: ג’וני עכשיו שט בנהר /ג’וני יגיע רחוק /הנערה בגדה השנייה מנופפת לו, ג’וני היזהר! /ג’וני יגיע רחוק /לכאן בטוח לא יחזור /ג’וני עכשיו שט בנהר.

ביום שני בבוקר הצייר מואיז סוייאר מת. המנקה השחורה פלטה צעקה. אנשים יצאו למסדרון. סוייאר גר בצ’לסי הוטל עשרות שנים. גם הדלת של האשה פתוחה. היא גוחנת החוצה כשמאחוריה ג’ון סמית. עכשיו ג’ון סמית מגולח למשעי ומסורק ונראה כמו פרסומת לאמריקה שקמה בבוקר רעננה כדי להרוויח ביושר את לחמה. מואיז סוייאר, איש קטן קומה, צייר אותו ציור במשך עשרות שנים. גם אחיו, רפאל סוייאר, מצייר כל חייו ציור אחד. ועכשיו, מוּטל על המיטה, סוייאר נראה כמו ילד קטן, ומהפרוזדור אפשר לראות בדים גמורים ולא גמורים, דמויות, נערות, קצת טבע דומם, סצינות רחוב. ג’ון סמית יוצא מהדירה, האשה מפנה את הפתח, הוא יוצא, היא שבה ותופסת את הפתח. ג’ון סמית לובש חליפה כחולה קלה, בידו תיק מזוודה שחור, חוצה את הפרוזדור לכיוון המעלית. האנשים מתפזרים, ואני רוצה להגיד לאשה שנשארה בפתח, מה מותק הביאה למותק, אבל אני לא אומר שום דבר מהסוג הזה. אני לא רוצה שהיא תחזור לחדרה, שהדלת תיסגר. אני רוצה אותה בחוץ, בפרוזדור, מחוץ לפינת השעשועים שלה. היא נשארת בחוץ. עכשיו אני אומר לה, האודי, יש לך ראש חדש, ואני מחייך. כן, היא אומרת, ראש חדש, שחור, ונוגעת בפאתה. אני רוצה להגיד לה שאני שומע בלילה את המכות, אבל אני לא אומר שום דבר מהסוג הזה. אני רוצה לשאול אותה מה ג’ון סמית מחזיק בתיק מזוודה, אבל אני אומר לה, סוייאר, זה שמת, היה צייר יהודי מפורסם. והיא אומרת, כן, שלום, וסוגרת את הדלת.

ובערב יורד מהשמיים אד על העיר. המלון מוקף אוויר שצבעו חום־סגלגל. האוויר מבודד את המלון. סמי דייוויס מחליף הערב את ג’וני קארסון ומארח את השחקן שמשחק את קינג קונג בקינג קונג החדש. סמי דייוויס משתגע מצחוק, והוא מבריק כאילו משחו אותו בשומן אווזים. אני יוצא לעמדת ההצצה שלי בחלון. האשה יושבת מול הטלוויזיה שלה, שעל ערוץ אחר משלי. אני חושב שג’ון סמית לא יחזור לעולם. הוא יצא עם תיק המזוודה לברוקלין ושם הלך לאיבוד, או שהוא אצל הגבר שלו, שלא מרשה לו יותר לצאת לציד. אני זוכר סרט על איש משפחה למופת המשׂתכר למחייתו כרוצח שכיר, והחי בשני עולמות. ג’ון סמית נראה מתאים מאוד לתבנית הזאת. ייתכן שהוא גמר, לפחות באופן זמני, את הסיבוב הזה בחייו, והוא עכשיו בשקט לבד בדירה, אוכל עוף בגריל בעמידה מעל לכיור, עושה כפיפות לפני השינה, מתקפל במיטה וברגע שהוא נרדם הוא חדל לחלום.

עכשיו האשה קמה, מַשירה את שׂמלתה על־ידי שחרור הכתפיות, הברכיים שלה מחודדות ואצבעות הרגליים ארוכות במיוחד, יד שמאל נטויה בקשיוּת כאילו נשברה פעם ולא אוחתה כראוי. היא נכנסת לעומק הדירה, חוזרת עם פחית בירה, יוצאת לחלון ומביטה בשמיים החומים־סגולים. מהמרחק הזה אני יכול להריח אותה. ברווח שבין ידה השמאלית לגופה, אני רואה מכשיר הקלטה חדיש תופש למשך עשרים שניות את מסך הטלוויזיה שלה. היא מסתובבת ומביטה במכשיר ההקלטה הנמוג לאיטו מהמסך, והמפנה מקומו לנערה הרוכבת על סוס, שׂערה מתבדר ברוח, בעמק קטן ירקרק, כשבעומק התמונה פרות מלחכות עשב. בערך בשתים־עשרה, ג’ון סמית נכנס. האשה אומרת לו שלום, הוא מלטף בעדינות את פניה, מעביר יד על שׂער הקש שלה. היא נעלמת בעומק הדירה. הוא מתפשט לאט, מקפל בקפדנות את בגדיו, תולה אותם בארון, נשאר בגרביים שחורים המתוחים כמעט עד ברכיו. האשה חוזרת עם פחית בירה בשבילו. הם פונים לחלון. נשענים על מעקהו, כך שמחצית גופם משורבבת החוצה. זה כשש דקות שאני שומע בדיוק את שיחתם. ג’ון סמית מספר לה על הקורות אותו במשך היום. מה הוא אמר למישהו, מה מישהו אמר לו. מפעם בפעם, הוא צוחק תוך סיפורו. הוא מצחיק אותה והיא צוחקת. היא אומרת שהיא לא עשתה היום שום דבר. הוא נושק בהטיית צד על לחייה, והיא מושיטה לו את לחייה. אני נמצא מטר וחצי מעליהם, חלון מעל חלון, חגורת החלון מפרידה בינינו. אם יתאמצו ויפשטו צוואר, יראו אותי. אני בהטיה קלה כלפי חוץ, רואה אותם. ג’ון סמית אומר לה, אני צריך מחר לנסוע לסיראקיוז. האשה אומרת, כן. אני יודעת, אתה כבר לא תחזור. וג’ון סמית אומר, כן, אני חושב. והאשה אומרת, תמיד רצית לנסוע לאיזה מקום ולהתחיל מהתחלה, לא? וג’ון סמית אומר, כן, אני חושב. והאשה אומרת, מקום חדש, בלי המחלה של מה מותק הביאה למותק. וג’ון סמית אומר, כן, בלי זה, והאשה אומרת, איך שלא יהיה, אני תמיד פה. האשה חזרה לפנים הדירה, וג’ון סמית אמר לאוויר, כן, מותק, אַת האלופה.


המלצות קוראים
תגיות