המחנה שלנו שכן בגבול העיירה ולפעמים בצהריים רבצנו בשולי כביש הכניסה לעיירה תחת עץ שנתן צל. משם, מהכביש, למדנו את הרגליו של הסוחר. פעם בשבוע, בדרך־כלל ביום ב‘, ראינו אוטו מסחרי קטן עושה את הסיבוב ופונה אל העיירה. באוטו נהג סוחר בגדים כבן חמישים. הוא עבר בעיירה ובכפרים שסביבה ומכר מוצרי הלבשה יד שנייה ושלישית ותוצרת כללית סוג ב’. תושבים, בעיקר נשים ונערות, יוצאים לקראתו, והוא, הסוחר, מנהל בעמידה את עסקיו. וכשהאוטו עבר על־פנינו, היה סוחר הבגדים מעווה פניו בחיוך מתרפס. משבוע לשבוע הצטבר מתח. היינו חיילים ביחידת שירותים אלמונית. לא היה לנו קשר עם תושבי העיירה. בגב העיירה נבנה מפעל ובנייתו העסיקה חלק ניכר מהתושבים. בחצר המפעל החולית חנו דרך קבע פז’ו אחת ושתי סוסיתות. מהמפעל נמשך כביש אל תוך העיירה. בצדי הכביש ניצבו שלטי פרסומת ענקיים צבעוניים של מוצרי יוקרה ישראליים ושל משקאות קלים וסיגריות. סוחר הבגדים ומסלולו הקבוע היו עבורנו סוג מיוחד של קשר עם העולם החיצון.
ימים מוכי שעמום עשינו במחנה הקטן. החיוך המתרפס של סוחר הבגדים הסגיר את פחדיו מאיתנו, מהחבורה הרבוצה בצהריים בשולי הכביש. מפני האלימות הסתמית האצורה בה. ויום אחד הגיע אלינו עובד המטבח במחנה, שהיה תושב העיירה, ואמר לנו, הסוחר מרגיש שמשהו רע הולך פה, יש לו כבר ניסיון כזה מהחיים שלו קודם. הוא אומר שמשהו רע מתבשל והוא לא רוצה את זה. אז תעזבו אותו… גם הוא רוצה לחיות. היה ברור שסוחר הבגדים שלח אותו לפייס אותנו. ואחד החיילים אמר לעובד המטבח, תגיד לו שיעשה לנו כבוד, קודם שיעשה כבוד, אחרי־כן כבר נראה, ועובד המטבח אמר, איזה כבוד, מה, בחייך איזה כבוד, הוא בן־אדם חנוק, איזה כבוד? תגיד איזה כבוד יש לך כבר בראש? והחייל אמר, אתה רק תגיד לו מה שאמרתי לך, וזהו זה, קודם כול שיעשה לנו כבוד ואחר־כך אנחנו כבר נראה. עובד המטבח הוחזק בעיני האנשים ערמומי. הוא עשה כל מיני שליחויות ושירותים בשביל החיילים הסדירים שם וראה מזה כמה לירות לחודש. ועכשיו הוא אמר, מקסימום, אבל מקסימום, אפשר לראות ממנו סיגריות אמריקאיות. עובד המטבח חיכה לתשובה, אך ניצני ההנאה מהמשחק החדש כבר הנצו עם בקשת הפיוס של סוחר הבגדים. האנשים ביקשו להאריך במשחקם ואיש לא אישר אם סיגריות אמריקאיות הן כבוד או לא. החיילים ישבו בחדר הטלוויזיה. עשן הסיגריות הצטבר לעננה קטנה שטיפסה אל תקרת האזבסט. אור צפוני חדר מבעד לשכבת החלון, ולא ידענו אם הרגע התיישבנו או אם בעוד רגע נקום. ידענו רק שאנחנו כאן. שלכל מלוא העין משתרעת שממה. שאין תפארת ואין תוחלת בשירותנו כאן.
אחד החיילים שאל את עובד המטבח, הוא לא עולה חדש הבן־יונה הזה מהבגדים? ועובד המטבח תפש שנקלע לעמדה לא משתלמת. שהוא מייצג את סוחר הבגדים. שהשאלות כבר מתייחסות אליו כאל שותפו של הסוחר. ועובד המטבח אמר, מקסימום, אבל מקסימום הוא יכול להשאיל לכם טייפ־קסטות. איש לא ענה. ועובד המטבח אמר, חבר’ה, מקסימום הוא יכול להשאיל לכם טייפ־קסטות. הלהשאיל יצא חניוקי, נמוך, מסריח, ואחד החיילים אמר, הוא יכול להשאיל לעצמו את התחת של מזרחי, אם הוא רוצה. עובד המטבח צחק בהקלה. התחת־של־מזרחי נראה לו כמחווה מילולית של רצון טוב, כהפוגה, כהורדת מתח. אחד החיילים חזר ושאל, הוא לא עולה חדש הבן־יונה הזה, מה? ועובד המטבח אמר, הוא כן. והחייל שאל, הונגרי? ועובד המטבח אמר, אני חושב, אולי, והחייל אמר, אז איך אתם נותנים לחתיכת־הונגרי להרים אותכם עם הסמרטוטים האלה שהוא מוכר לכם? איפה הגאווה שלכם בתורת ישראלים? בתחת או מה? מה, אתם הפראיירים של ההונגרי הזה? ועובד המטבח ענה בנגינה ארוכה, ליצנית ומתחנפת, קיבוץ גלויות, חברים, קיבוץ גלויות.
החיילים לא שיתפו פעולה עם עובד המטבח, ואחד מהם אמר, היית נותן לו את אחותך? ועובד המטבח שאל, למי? והחייל אמר, למי, למי? להונגרי?! ועובד המטבח בניסיון נוסף, אמר, הייתי נותן לו את המה־שמו של מזרחי, זה מה שהייתי נותן לו. והחייל אמר, אל תסריח אותה, רק תגיד לו שיעשה כבוד ואחר־כך כבר נראה. עובד המטבח יצא מחדר הטלוויזיה. החיילים נותרו באפס מעשה, ויעקובה אמר, אני לא יעקובה אם אני לא גומר על ההונגרי הזה, הוא בטח אומר לילדות מהעיירה לֶכֶת מפה ילדה קטנה, ומסתכל להם על הרגליים, המניאק… אני לא יעקובה, אם אני לא גומר עליו. ומישהו אמר, מקסימום, אבל מקסימום הוא יכול להשאיל לכם טייפ־קסטות, וכולם צחקו. היה חם. מבעד לחלון המרושת נראה כביש האספלט השחור הצר ושוליו החוליים וגם בתיה הקדמיים של העיירה, ומישהו אמר, אנחנו עוד בסוף נשתגע בחוֹר הזה.
מעובד המטבח הבנו שהסוחר מוכר רק במזומן, שהאזור שלו, ושהוא שומר עליו כפי שהוא נשמר שלא לפלוש לאזור של סוחר אחר. לא ידענו מה בדיוק לעשות עם האינפורמציה הזאת, אבל צברנו אותה. ובשבוע שלאחר־מכן, חיכינו לסוחר הבגדים בשולי קטע הכניסה לעיירה. הסוחר הבחין בנו מקילומטר, מהנקודה בה הכביש מתיישר ומתייצב על גובה אחד. עבר על־פנינו במהירות בלי להביט בנו. רעדה של עונג אחזה באנשים ומישהו אמר, זה עניין של ימים עד שהוא נשפך לפנינו. ובשבוע שלאחר־מכן, עצר סוחר הבגדים ליד החבורה. כשיצא מהאוטו המסחרי, ראינו שהחלק האחורי של האוטו מסודר כחנות קטנה. הסחורה מקופלת בחלקה ותולה על קולבים בחלקה, ואת המושב הקדמי ניתן להפוך למיטה. הסוחר לבש חולצה ירקרקה, נערית, שלא תאמה את גופו השמן והנוזלי, ומכנסי גברדין בעלי גזרה רחבה אופנתית ולרגליו סנדלי אילת. הוא נעצר במרחק של שני מטר מהחבורה. ידענו שאם יהיו מכות, אז יעקובה יעשה את העבודה בידיים או עם אבן. יעקובה התחתן בגיל תשע־עשרה וגר עם אשתו אצל הורי אשתו באחד משיכוני העולים החדשים שבצפון. אחת לשבועיים היה אומר למפקד, המפקד, יעקובה מלא מלא, תעשה מצווה, המפקד, ויוצא לחופשה של עשרים וארבע שעות, חוזר סמוק עם עיתון ספורט, לבנים נקיים ושיער מדיף סבון כביסה. עכשיו, יעקובה תפש אבן ומילא בה את כף ידו, וחיכה.
הסוחר אמר, שלום חברים. לחברים שלו היה טעם משונה, אבוד, שהיכה את האנשים בקיבה. לא היינו מוכנים לצליל המתחנן, לחיתוך הדיבור המשונה והעילג של עולה חדש המנסה להסתגל לטכניקות הפנייה לזולת של ארצו החדשה, ובוחר בזו המיושנת, החניוקית. יעקובה הבין שהמשחק עלול להסתיים, אלא אם כן מישהו ימציא משהו, יחזיק את המשחק בחיים, וצעק כמשוגע, תן כבוד, חתיכת־הונגרי, תן כבוד, נאצי! גנב, מניאק, תן כבוד, יא חרא, יא זרגוג! והסוחר הבין שיעקובה אינו המנהיג וחיפש בעיניו את המנהיג. יעקובה נשען על עץ, מרעיד, יורק ופולט קללות בשפה פרטית, חסרת מובן, בשקט, כשהאבן ממלאה את כף ידו.
הסוחר אמר, תגידו מה רוצים ונראה, אפשר אולי להשתוות. איש לא עבר בסביבה. מישהו שישב במגדל השמירה הביט בנו ומהמפעל נשמעה צפירת הפסקה. מהחיילים נדף ריח של מרק שעועית וקציצות בשר מהול באודיקולון צבאי זול. החיילים לא ענו לסוחר. הסוחר פסע לאחור, לאט, כשגבו אל האוטו ופניו אלינו, בוחן את יעקובה, מחכה לניד תנועה שלו. יעקובה הסתכל באנשים והבין שזה הכול להיום, וזרק את האבן בכוח באוטו המסחרי ודופן הפח נבקעה. הסוחר נכנס לאוטו ונסע. ולאחר שעה הגיע עובד המטבח ואמר, עכשיו זה כבר ברצינות, אני מפחד שעוד יהיה פה באמת דם, ההונגרי אמר שהוא ייקח אחד או שניים לפני שתגמרו עליו… זה כבר לא צחוק… וחוץ מזה יש לו נשק ברשיון, תשמעו אותי, הוא מוכן לשכוח מהצבע של האוטו שהלך, ולהשתוות על משהו. החיילים שכבו על האדמה. השמש החלה לנטות וקטע האדמה הוצל קצת. עובד המטבח נראה פחות ערמומי מכרגיל ועצבני, ויעקובה אמר, תגיד לו שאם הוא רוצה להשתוות אז שיביא איתו משהו מהעיר בפעם הבאה, אבל משהו טוב, ועובד המטבח שאל, מה משהו, תדבר, אני לא מבין, איזה משהו, זה כבר לא צחוק, ויעקובה אמר, משהו משהו, ועובד המטבח שאל, מה משהו, בחורה? ויעקובה אמר, משהו אבל טוב.
החיילים הניחו ליעקובה לנהל את המשא ומתן ודחקו בכך את יעקובה לעמדת התמודדות אישית עם סוחר הבגדים, בעוד הם מתרחקים והופכים לצופים במחזה. ויעקובה אמר, כן, בחורה, אבל שיזרוק משהו גדול, נראה אותו, ועובד המטבח אמר, ואם כן אז השתוויתם איתו? ויעקובה הביט באנשים עד שמישהו אמר לעובד המטבח, סמוך על יעקובה, הוא בן־אדם של מלה אחת. ואז יעקובה אמר, אם היא לא איזה מחלואה, אז השתווינו, אבל אם היא מחלואה אז מלחמת שין בשין עד הסוף, ועובד המטבח אמר, מלה של גבר? ויעקובה אמר, יורק הצִדה, מלה של יעקובה על־יד מלה של הגנב ההונגרי, ועובד המטבח אמר, אמרת אמרת. והלך.
מישהו אמר לו, חכה רגע. עובד המטבח הסתובב אלינו. המישהו אמר, תגיד, אתה מקבל מההונגרי הזה או מה? ועובד המטבח אמר, שכה אני אחיה, והמישהו אמר, שכה אני אחיה שכן או שכה אני אחיה שלא? ועובד המטבח אמר, שלא, והמישהו אמר, מלה של גבר? ועובד המטבח אמר מלה של גבר. והלך לכיוון העיירה. האנשים הניחו לו להתרחק וכשדמותו הפכה נקודה בקצה שדה הראייה, התחיל מישהו לצחוק. מישהו הצטרף אליו. עד שכל החיילים צחקו.
האדמה השיבה את חום היום שנספג בה. החום היה נעים. החיילים שכבו על האדמה והצמידו לפניהם חלוקי אבנים קרירים. לאוּת דבילית, לא מתוקה ולא חמוצה, פשטה באיברינו ואיתה טמטום קל כללי. ייתכן שמהצד נראינו כחבורת עובדי מע"ץ בשעת הפסקה. מישהו אמר, יעקובה, יעקובה שיחקת אותה, יעקובה.
ובשבוע שלאחר־מכן חיכינו לסוחר הבגדים. החבורה הסתדרה באופן שהבליט את יעקובה. האוטו המסחרי נכנס לקטע הכביש הישר, וממרחק זה ראינו שבקבינה יושבים שניים. הסוחר עצר את האוטו. לידו ישבה בחורה, לעיניה משקפי שמש, מעשנת. מחולצת הטריקו שלה יצאו שתי זרועות לבנבנות, מלאות נמשים וכריות שומן מסתירות את עצם המרפק. הבחורה הסתכלה בנו. הסוחר יצא ופנה לעברנו. הוא נראה כמעט רגוע, כצד לחוזה שמילא את חובותיו. הסוחר קד קידה נלעגת והניף את ידו בתנועת הזמנה, פעם לכיוון יעקובה ופעם לכיוון הבחורה, כמנחה המזמין את הצופים לחזות במסמר הערב.
הסוחר לא עשה לאוטו תיקון צבע והדופן הסדוקה לא שופצה. האוטו המסחרי עדיין להט מחום היום והבחורה בקבינה הזיעה. האוטו חנה על גבעונת חול בת ארבעים ס"מ, וממרחק של עשרים מטר נראה כמוצב על כן, ואדמת הטרשים סביבו נראתה כתפאורת אולפן צילום. החיילים הסתכלו בסוחר הבגדים שהסתכל ביעקובה. הבחורה נראתה כבת ארבעים. מדי פעם זזה והעבירה תחנות ברדיו שבאוטו. יעקובה אמר לסוחר הבגדים, שיחקת אותה. וסוחר הבגדים אמר ליעקובה, כל הכבוד לי, מה? והשתתק לשתי שניות ושאל, עכשיו יש פה זובי? ויעקובה אמר, כן, כל הכבוד, וסוחר הבגדים, בניסיון נוסף להבטיח את הרגשתו, אמר, אני בן־זונה, מה? ויעקובה אמר, כן, בטח, וסוחר הבגדים אמר, נו אז. יעקובה לא ענה ולא זז. סוחר הבגדים חיכה עוד שלוש־ארבע דקות, הצביע לכיוון הבחורה בקבינה, ושאל, יש זובי? הבחורה הביטה ביעקובה ונשפה לעברו עשן סיגריה שצר צורות באוויר החם, והתפזר. יעקובה לא זז. סוחר הבגדים נכנס לאוטו, חיכה עוד שלוש דקות, ונסע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.