גבר כבן חמישים מקפל בזהירות גרביים ולבנים ומניח אותם במזוודת עור חומה הנסגרת פעם ברוכסן ופעם בחגורת עור חיצונית. הגרביים צבעוניים והוא ממשמש אותם, מריח את עור המזוודה, קולט במעורפל את הצורות המודפסות על הגרביים, מעוינים, משולשים, מדי פעם מרים ראשו מהמזוודה ומביט מבעד לחלון. החדר כמעט ריק מרהיטים ובחדר הסמוך יושבים בכורסאות טלוויזיה אדמדמות אנשים והוא שומע את קולותיהם. בין האנשים אשה וילדה כבת עשר. מדי פעם הילדה ניגשת לפתח המשותף לשני החדרים ומביטה בו, בגבו. הוא שומע את צעדיה ואת נשימתה. רצפת החדרים מרוצפת שטיח ירקרק מחורץ סימני גרירה. הוא מסיים את האריזה והילדה רצה אליו וקוראת, אבא, מחבקת את מותניו והוא מחבק את ראשה ומביט מבעד לחלון. מן החלון, בשעת ערב זו, נשקף קטע של ברוקלין, אפור כחלחל מעורפל מתמשך עם כביש ראשי הנעלם מהעין ומתגלה לה, מנוקד בתאורת פרסומת. הילדה שבה ואמרה, אבא. ולאחר דקות אחדות האנשים קראו לילדה ויצאו איתה מהדירה, משאירים אותו ואת האשה.
האיש חיכה כחמש דקות ואז שרבב ראשו מהחלון, מתאמץ לראות את האנשים ואת הילדה יוצאים מפתח הבית. לאחר־מכן התיישב על השטיח הירקרק, לצד מזוודתו, העלה מכיס מקטורנו חפיסת שוקולד שעטיפתה מבטיחה חלב ודבש, ונגס נגיסה גסה, מקשיב לקולות הערב, צפירות, קריאות חלושות, צעדים על התקרה, טריקת דלתות, שידורי רדיו וטלוויזיה. כשסיים את חפיסת השוקולד עשה מעטיפתה מעין מטוס ושילח אותו בתנופה, מעבר לראשו, לאחור, דרך החלון. הרוח הקלה השיבה את המטוס אל פנים החדר. המטוס מסוחרר נחת במרכז החדר על השטיח הירקרק. האיש, עדיין יושב, טפח בכף יד פתוחה על בטנו, מתח רגליו וכופף עצמו במהירות שתיים־שלוש כפיפות לפנים, שורק אוויר ופניו מסמיקות מהמאמץ. לאחר־מכן ישב שעון על הקיר, כופף את רגלו לעבר בטנו ובכף ידו צחצח את נעלו השחורה. האשה בחדר הסמוך פתחה את הטלוויזיה. בשעת אחר צהריים זו הוקרנה אפיזודה מסדרה העוסקת בחיי רופאים ואחיות. האיש, שהכיר את הקולות, חייך לעצמו לשמע חילופי דברים בין גיבורי הסדרה. הוא צעק לעבר האשה שבחדר הסמוך, זאת ג’ני הבת־כלבה משבוע שעבר, לא? והאשה צעקה בתשובה, זאת מאה אחוז ג’ני הבת־כלבה, כן. האיש, עדיין שעון על הקיר, ממשיך להקשיב לקולות הסדרה, אומד בעיניו את המרחק שבינו למטוס השוקולד המונח על השטיח, התגלגל על צדו לעבר המטוס, לקח אותו, חזר לקיר, התיישב והטיל את המטוס דרך החלון, ממתין לשובו.
לאחר דקות אחדות צעק לאשה, אז הילדה תהיה בסדר, מה? האשה ענתה, מאה אחוז בסדר. האיש קם על רגליו ונכנס לחדר הסמוך, שתריסיו מוגפים. האשה, כבת ארבעים, רזה, בהירת שיער, הרימה מבטה מהמסך אליו, ואמרה, היא תהיה מאה אחוז בסדר. האיש, עומד בפתח החדר, אמר, לסמוך עלייך בעניין הזה, מה? האשה לא ענתה, והוא צעק, לסמוך עלייך?! האשה, מביטה במסך, אמרה לו בשקט, תעשה לעצמך טובה, אל תתחיל עם זה. האיש, עדיין עומד, טפח בכף יד פתוחה על בטנו פעמים אחדות. האשה אמרה בשקט, תפסיק עם הטפיחות המסריחות האלה. והאיש אמר, בסדר, בסדר, זה בורח לי מהידיים, את יודעת. והאשה אמרה, מאה אחוז, מאה אחוז, כשהיא מנסה לשפר את איכות הפרדת הצבעים של הטלוויזיה. והאיש, משים עצמו צוחק, אמר, זה דפוק, הוורוד כאן יוצא חום, את יודעת. האשה אמרה, מאה אחוז, מאה אחוז, ונשענה לאחור, מביטה בו ואומרת פעם נוספת, מאה אחוז. האיש קרב אליה והסמיך את אזור מותניו לכתפה. האשה עדיין יושבת, אמרה, אל תהיה חתיכת־מסטיק, והדפה אותו בעדינות. האיש אמר, חתיכת־מה? והיא אמרה, מסטיק, מאה אחוז מסטיק, ופניה לטלוויזיה. והאיש אמר, מסטיק?! והיא לא ענתה. האיש החל מלטף את ראשה ומעסה את שכמותיה, כשהוא פולט בשטף, אני נוסע, בסדר, הכול נגמר… הילדה מאה אחוז בסדר… אז עוד פעם אחת… להרגיש, פשוט להרגיש את זה… אל תרגיזי אותי. האשה, הודפת אותו, אמרה, לא להרגיז את אבא… להיות ילדה טובה של אבא, מה? האיש סטר לה, והאשה, צוחקת, אמרה, מאה אחוז, אני רק הולכת להסתדר, מאה אחוז. לאחר דקות אחדות חזרה, והאיש, אוחז בעורפה, דחף אותה בעדינות לעבר המיטה. היא צחקה ואמרה, כמו פעם? האיש לא ענה, ולאחר דקות אחדות, כשהוא שרוע, תקע את אצבעות רגליו במסעד המיטה התחתון ואחז בידיו את המסעד העליון. האשה אמרה, חזיר, מאה אחוז חזיר, חזיר בגרבי סטרץ' של דולר אחד, כשהיא מביטה בתקרה. והאיש, שורק אוויר, אמר, אני יהרוג אותך, והאשה אמרה, מאה אחוז, אבא יהרוג את מותק… מאה אחוז… בטח. והאיש, כפות רגליו גרובות, התגלגל על צדו, פניו למסך, שעליו התנועעו רופאים ואחיות, וצעק, דֶפק, איזה דֶפק, איזה דֶפק של דֶפק! והשתתק. האשה, מעבר לכתפו, משחקת בשער ראשה, מביטה במסך, אמרה, מאה אחוז דפק של דפק.
האיש אסף את ברכיו אל בטנו והחל מנמנם, כשעיניו פקוחות למחצה. גיבורי הסדרה ריצדו מול עיניו. וכשהוא מותח את גרביו נתחלפה לו אחת הנשים שעל המסך באמו, ולפתע נתחלף לו ראשה בראש תרנגולת אדומה, והוא, קרא מזועזע, אוי! אוי! האשה טִלטלה את כתפו, והוא התעורר. מאה אחוז חלמת משהו, היא אמרה, מאה אחוז. האיש התיישב על קצה המיטה ואמר, חלמתי על אמא. מה חלמת, שאלה האשה, כשהיא מיטיבה את ישיבתה וצופה בטלוויזיה. והאיש אמר, חלמתי שאני מגיע לירושלים, ואמא שלי מחבקת ומנשקת אותי… ואחרי־כן היא בודקת אותי… את הגוף, ואת הבגדים, ואת המזוודה… והשכנים יוצאים לראות אותי, ואנחנו בשכונת בתי אונגרין, ואני עם זקן מלא וכיפה מתחת למגבעת… ובמקום גרבי הסטרץ' האלה יש לי גרבי צמר… וכשאני מכניס את היד לכיס, האצבעות תופסות קוביית סוכר קטנה, מלבנית, צוקר… ואנשים אומרים לי שלום ואני עונה להם והמלים שלהם בפי… לא שכחתי אותן… ואמא לא שואלת לא עליך ולא על הילדה, ואני מבין מזה שמבחינתה זה… אתם, את והילדה, בכלל לא היה… ואני חושב שהיא חכמה, בגלל זה, ובלבי אני מודה לה. והאשה צוחקת, פניה למסך, אמרה, והיא לא בודקת אם הבאת קפה או שעון או גרבי סטרץ'… שום דבר היא לא שואלת, מה… ככה היא מוחקת עשרים וחמש שנים, מה… הבן שלה שנסע תלמיד חכם ונהיה סתם ברוקר הימורים חוזר כאילו סתם אחרי יום, מה…
האשה הפסיקה לשניות אחדות. קולה היה צווחני מעט. את בשרה הרזה עטפה בשמיכה, ואמרה, כשהיא מצביעה על המסך, תראה את הג’ני הזאת, איך היא מסובבת את כולם. האיש לא ענה, והאשה אמרה, שם, בירושלים, אצל השחורים האלה, אין בכלל טלוויזיה, מה? יש תפילות, מה? והאיש, בגרביו ובתחתוניו, חזר ונשכב על המיטה, פניו אל המסך. האשה הציתה סיגריה ומיד החלה לאפר אותה לצלחת קרטון, שעליה שאריות עוגה, מפרידה באצבעה בין פירורי העוגה לאפר. האיש שאל, כמה עלה לי הז’קט החום והמכנסיים החומים? האשה אמרה, עשרים ותשעה דולר, למה? והאיש אמר, בירושלים, רק מהארבע מאות דולר של הביטוח יכולה משפחה שלמה לחיות, אם את שואלת אותי. האשה לא ענתה, והאיש ממשמש את שוקיו, שאל, שומעת אותי? האשה אמרה, מה שאני יודעת זה שבמטוס של חצות אתה נוסע לשם, בחזרה, לתמיד, בן חמישים, חיים חדשים… חיים חדשים בבתי אונגרין עם אמא. האשה צחקה כשאמרה זאת, ושדיה הקטנים, שבחשכה הזאת דמו לשדי נערה, נעו קצת ושמטו את השמיכה. האיש נגע בשדיה, חפן אותם, וכשהסמיך את שפתיו היא לא התנגדה אך גופה לא נעתר. הוא משך את ידו, משך עצמו לאחור והניח את פניו על בטנה ואמר, ארבע מאות דולר זה הרבה מאוד כסף שם, אם את שואלת אותי. והאשה אמרה, מה שאני בטוח יודעת זה שאתה בטוח נוסע עכשיו. האיש התרומם, התיישב, משך עליו את מכנסיו, נעל את נעליו, יצא לחדר הסמוך, ולאחר כמחצית השעה בה ישב ליד החלון, קרא לאשה ואמר, אני עומד לצאת. האשה נכנסה לחדר, לגופה חלוק ביתי סגלגל מודפס צורות גיאומטריות שקוויהן זהובים, וליוותה אותו לדלת היציאה.
ליד היציאה האיש הניח את מזוודתו וחיבק את האשה, שהביטה בעיניו שוות נפש. הוא הפשיל את חלוקה ונגע בערוותה. האשה לא נענתה, מביטה בדלת שמאחוריו. הוא ביקש לגעת פעם נוספת, ויתר, ויצא את הדירה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.