רקע
אדם ברוך
הכבוד האבוד של אם הבית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

נמגלט בא לבקר את המפגרת שלו, אמרו הילדים כשראו את המכונית השחורה של הסוחר נכנסת לשטח המוסד. אם הבית היתה אז מיטיבה את תסרוקתה, מקפיצה לכאן ולכאן את החזה, משחררת את שרירי הרגליים, נכנסת לשירותים, שוהה שם כמה דקות, ויוצאת לקבל את פני הסוחר. נמגלט היה מאֵט בכניסה למוסד, מציץ בראי הקטן, מלחלח בלשונו את שפמו, מעניק לו ברק רגעי. המכונית היתה מקרטעת קלות בשער המוסד ומחליקה משם לאורך שביל חצץ רחב שהוליך אל הרחבה שבפתח המוסד. אם הבית אמרה, הו, אדון נמגלט, איזה הפתעה, ונמגלט אמר, כן, זה אני, ישר מתל־אביב, כמו תמיד מוצא גם זמן בשבילכם. הילדים הבחינו בהתרגשות שאחזה באם הבית. הילדים ידעו שהיא גרושה ושהקשר שלה עם בעלה־לשעבר מוגבל לעניין הפיצויים מגרמניה, ושיש לה בן בפנימייה חקלאית או צבאית, ובת נשואה לרכז קניות אזורי. בערבים, לפעמים, נשמעה מוסיקה ושירה, בגרמנית, יוצאת מחדרה ומטיילת במסדרון. מוסיקת נכאים שהפחידה את הילדים ונטמעה בזיכרונם. איך ללינקה שלי היום, שאל נמגלט, משהה את אחיזתו בידה של אם הבית, בעוד שמאלו מחבקת אותה בשקע בו מסתיים הגב ומתחילים הישבנים, והודף אותה קלות לעבר הכניסה. הילדים ראו את הכול. נמגלט הגיע למוסד לפחות אחת לשבוע. גם תושבי המושבה השרונית הכירו אותו על־פי מכוניתו השחורה. לפעמים התעכב במרכז המושבה לקנות משהו, ואז קשר שיחה קלה על המוסד ועל הילדים, או סיפר על תל־אביב. בכניסה לבניין הם נעצרו רגע, נמגלט הביט בערוגת הפרחים ושאל את אם הבית, את חותמת? אם הבית לא ענתה ונכנסה לבניין. הילדים שמעו את נמגלט אומר, אל תהיי טיפשה… הנאצים האלה לא יעשו לך מציבה מזהב. זה מצווה, תאמיני לי. אם הבית היתה בדרך־כלל לבושה ומכופתרת מרגל ועד ראש, אבל לפעמים, בבוקר המוקדם או בלילה, ראו הילדים את הבשר האדום המלא, את הגוף המוצק ואת שוקיה החזקות, בצאתה מהמקלחת.

לילינקה, בתו של הסוחר נמגלט, חיתה במוסד לפי סידור מיוחד. הילדה היתה אִטית, אך לא מפגרת, וחייה במוסד התנהלו במסלול עצמאי, ללא קשר לילדים האחרים ולמסגרת המוסד. זה הכול מהנאצים יימח שמם, שמעו הילדים את נמגלט, מלטף את לילינקה, והיא אומרת, אבא, אבא. הילדים הבינו שיש פה משהו לא רגיל. שנמגלט בעצם מסתיר במוסד את לילינקה, ושאם הבית משתפת איתו פעולה. לאחר שעה קלה היה נמגלט יוצא לדשא. אם הבית מכינה לו כיסא נוח, ונמגלט מנמנם קלות כשפניו אל המושבה הקטנה. לפעמים היתה אם הבית מצטרפת אליו, וכך היו השניים יושבים שם בדשא. הילדים התרוצצו על פני הדשא ונמגלט, לפעמים, פצח בשיר או פנה בשקט לאם הבית שהיתה, לפעמים, מגיבה בצחקוקים ובהסמקות. תראי, את צריכה לחיות עכשיו… את צריכה לשכוח את הכול, שמעו הילדים את נמגלט אומר לאם הבית.

בערב נכנס נמגלט לחדרה של אם הבית. מוסיקה עם שירה, מתקליט, בשפה הגרמנית, יצאה מהחדר. בפרוזדור, ליד הדלת, ארבו הילדים, לבם מפרפר, מתאמצים לקלוט את הרעשים שבחדר ולזהות אותם. תישבעי… מה אכפת לך… תישבעי שהיית שם עד שנת 43‘, מה אכפת לך… את לא חייבת להם כלום, הם נאצים מסריחים… המצפון שלך יכול להיות שקט… שמעו הילדים את נמגלט אומר לאם הבית. ולמחרת הגיע למוסד בעלה לשעבר של אם הבית ואיתו איש גבוה ורזה, וכל היום ניהלו השלושה שיחות חשאיות, תוך עוינות ובעצבנות גלויה. הילדים שמעו את אם הבית אומרת, אני לא זוכרת. מה אני יגיד אם ישאלו אותי כל מיני שאלות? בעלה לשעבר שתק, אבל האיש הגבוה והרזה אמר, זה בסדר, זה מסודר, לא ישאלו… רק תגידי שהיית ותחתמי. ככה כולם עושים, זה שום דבר, פרוצדורה כזאת. אל תגידי לי שדווקא עם הנאצים האלה את מחפשת להיות בסדר. כשהגבוה סיים, אמר לה בעלה לשעבר, תשמעי מה שפיש אומר לך, הוא יודע מה שהוא מדבר. מוכרחים לעשות את זה כל זמן שאפשר… מי שהיה שם עד שנת 43’ מקבל, האחרים לא… חוץ מזה את יכולה לשאול את נמגלט אם כדאי או לא.

בערב עזבו בעלה לשעבר ופיש את המוסד ופנו ברגל אל המושבה, לתפוס את האוטובוס האחרון. לאחר ימים אחדים חזר הסוחר נמגלט. אם הבית ראתה אותו מהחלון, אך הפעם לא יצאה אליו. נמגלט עמד ברחבה, ליד מכוניתו, וחיכה לה. אם הבית נכנסה לחדרה ונעלה את הדלת. נמגלט נכנס לבניין, והילדים אמרו לו שאם הבית בחדר שלה. נמגלט ביקש ממנה שתפתח לו, אבל היא לא פתחה. נמגלט חזר למכונית ונסע לכיוון המושבה. בערב שב. אם הבית ראתה אותו מבעד לחלון. המכונית השחורה החליקה ונעצרה לפני פתח המוסד. נמגלט לא יצא מהמכונית. זה היה ליל קיץ חמים ורוח שרונית קלה נשבה בהפסקות. הרדיו במכוניתו היה פתוח. נשמעו קטעי מוסיקה וקריינות. הילדים נכנסו לחדריהם, אך נמגלט היושב בחוץ, בחשיכה, לא נתן להם לישון. אם הבית נשענה על אדן החלון והביטה בנמגלט. הלילה היה בהיר, מהכביש העוקף את המושבה נראתה המושבה כמובלעת ירק קטנטנה, ומהמושבה נראה הרכב החולף בכביש העוקף, אור פנסיו מגיע עד גבעת החול שבקצה המוסד ונעלם. נמגלט הוציא את ראשו וצעק, את חותמת? אם הבית לא ענתה, ונמגלט צעק, את חותמת או לא? אם הבית לא ענתה. נמגלט הדליק את פנסי המכונית וצעק, תצאי שאני יראה אותך. תצאי… אני רוצה לראות את הצדיקה האחרונה.

אם הבית יצאה. נמגלט יצא לקראתה. עלו לחדר שלה. לאחר שעה קלה, הגיעו הילדים לפרוזדור, ליד דלת החדר של אם הבית. זה כסף שמגיע לך, נמגלט צעק, את לא מבינה… תראי מה הנאצים עשו לנו… תראי, תראי את לילינקה שלי… תראי את כולם, תחתמי ודי… אל תעני את כולם. הילדים שמעו את נמגלט אבל לא את תשובתה, כי מוסיקת נכאים, מתקליט, בגרמנית, שטפה פתאום את החדר. לאחר כמה דקות יצא נמגלט ובפתח אמר, תחשבי על זה עוד פעם, תעשי לעצמך טובה. למחרת בבוקר, בשעת ארוחת הבוקר, ראו הילדים את בעלה לשעבר, את פיש, את בנה, את בתה ואת בעלה רכז־הקניות האזורי, יושבים איתה לשולחן, מלחשים בהתרגשות ובבהילות. פתאום קם בעלה לשעבר, הכניס אצבעותיו לפיו, הוציא את שיניו התותבות ואמר, השיניים האלה זה מהכסף הזה. הבן משך אותו חזרה לכיסא, אבל הבעל לשעבר התחיל לצעוק, זה מהכסף הזה… הכול מהכסף הזה… ועכשיו הנבלה לא רוצה לחתום… אני לא מאמין, אני משתגע מזה. התיישב, התחיל להתייפח ולהביט בידיו שעל השולחן. פיש אמר משהו וגם הבת אמרה, ואחרי־כן הם השתתקו וגם אם הבית שתקה. לאחר השתיקה, שמעו הילדים את פיש אומר, היום השלושים ואחד לחודש, זה היום האחרון לחתום על ההצהרה. אני יכול לכתוב לשק בגרמניה שהתיק נסגר ושאין יותר טיפול… אבל חבל על הארבעים אלף שמגיעות לכם.

האנשים קמו מהשולחן ואם הבית נשארה לשבת. האנשים עמדו בחוץ על הדשא שהיה רטוב ושהבריק בשמש הבוקר, והביטו דרך החלון באם הבית. הבן אמר, אני מוכרח לחזור לבסיס, והלך. אם הבית סימנה לילדים לסיים את הארוחה ולצאת לכיתות. הילדים יצאו, ואם הבית יצאה והצטרפה למבוגרים שעל הדשא. פיש אמר לה משהו. היא נענעה בראשה, הביטה בשעונה ועלתה לחדרה. לאחר שעה קלה ראו הילדים, דרך חלון הכיתה, את חבורת המבוגרים נכנסת למכונית המסחרית של רכז הקניות, וכשהמכונית עברה ליד הכיתה ראו שאם הבית יושבת ליד הנהג.

אם הבית חזרה אחר הצהריים. הילדים חיכו לה על הדשא ואם הבית ניגשה אליהם. ניגשה וחיבקה אותם. היא היתה עייפה ונדף ממנה ריח זר. אחרי־כן נכנסה למקלחת, וכשיצאה ראו הילדים את גופה המוצק, האדום, ואת שוקיה החזקות, ומבשׂרהּ הרחוץ עלה אד חם ואצבעות רגליה היו לבנות כאילו ניטל מהן הדם. בערב הגיע נמגלט. אם הבית יצאה לקראתו. נמגלט הִשהה את אחיזתו בידה, שמאלו מחבקת אותה, מוביל אותה לחדרה. שמעתי, אמר, שמעתי, מיידלה… זה בסדר, עשית טוב, עכשיו הכול בסדר… ידעתי, אני ידעתי מאה אחוז, כל החיים לפניך, מגיע לך, הכול מגיע לך. אם הבית לא הוציאה הגה, ונמגלט אמר, זה יעבור, אל תשימי לב, זה יעבור, זה מצווה, תאמיני לי. לפנות בוקר שמעו הילדים את הסוחר שר וצוחק, שר וצוחק וקורא קריאות ביידיש ובעברית. נמגלט ישב בחדרה בתחתוניו והזיע. שיער שחור דק ומפותל כיסה את כתפיו החשופות והתגבל על בטנו הלבנה הרכה כצמר פלדה. רגליו לבנבנות, דקות, חלקות וקמחיות. אם הבית השקיפה מבעד לחלון אל הכביש העוקף את המושבה. היא אמרה, אתה יודע מה הציל אותי אז, האקצנט שלי הציל אותי. ונמגלט אמר, השטן הציל אותך. אם הבית פתחה את החלון והתיישבה לשולחן. השניים שיחקו קלפים. המושבה החלה להתעורר. נמגלט קם, ניגש לחלון והתחיל לצרוח מרדרס, מרדרס… לילינקה, יידן… לילינקה… אם הבית גררה אותו מהחלון, הפעילה את הרדיו, סגרה את החלון, התיישבה לשולחן ושיחקה קלפים עם עצמה. ונמגלט, מהרצפה, אמר, את זונה. אם הבית לא ענתה. ונמגלט אמר, שמעת אותי. אם הבית אמרה, לא. ונמגלט אמר, אמרתי שאת זונה. אור היום נכנס לחדר. הנהג ועובדת המטבח נשמעו מחליפים ברכות בוקר טוב. ונמגלט אמר, קר לי, אני הולך למות, קר לי. אם הבית עזרה לו לקום, השכיבה אותו במיטה וכיסתה אותו. ונמגלט, מהמיטה, שאל, ועכשיו מה תעשי עם הכסף? את לא יותר טובה מאף אחד. אם הבית אמרה, אתה שיכור. נמגלט ירד מהמיטה וצרח. יצא לפרוזדור וצרח, לילינקה, לילינקה, הנאצים משלמים כסף טוב, לילינקה. הילדה עמדה בפרוזדור, מביטה באביה העירום ואמרה, אבא, אבא. נמגלט צעק, מה אבא, מה אבא… לילינקה, תדברי… אלוהים, תדברי כבר… את הורגת אותי ככה… אבא… מה אבא?! מה אבא?!…

אם הבית יצאה לפרוזדור ומשכה את הסוחר. ליאון, היא אמרה, ליאון, הכול יהיה בסדר. זו היתה הפעם הראשונה שהילדים שמעו את אם הבית פונה לנמגלט בשמו הפרטי, וזה היה משונה בעיניהם. בצהריים, הגיעו פיש ובעלה לשעבר ולקחו את הסוחר איתם לתל־אביב.


המלצות קוראים
תגיות