רקע
אדם ברוך
אני ציפור קטנה

האשה צחקה בטוב לב, כאשר האיש אמר לה, בשפתם, תראי כמה שאנחנו בעצם מכוערים. והאיש שאל, שמעת אותי, מה מצחיק? והאשה אמרה, עזוב, נכון שאנחנו מכוערים, אבל זה לא משנה כלום. האיש עשה שפתיו כעין משפך ושלח לה נשיקה, מעבר לשולחן. האשה, לחייה וסנטרה ואפה מאופרים בכבדות, קלטה את הנשיקה במין תנועת חן, מניעה את ראשה לכאן ולכאן. אלוהים עשה אותנו בשביל שיהיה לו קצת ממשהו לצחוק, האיש אמר. והאשה אמרה, כמה שאתה חכם. האיש שתק, והאשה הוסיפה, יכול להיות שאתה מספיק חכם בשביל שנינו. בשעת ערב זו, יושבי בית־הקפה צפו בתקציר שידורי האולימפיאדה, בעוד המרכז המסחרי הזה מתרוקן מאדם. האשה הוסיפה, ולחשוב על זה שרק לפני חודש הכרנו דרך משרד שידוכים… אני ומשרד שידוכים? מי היה מאמין?! והאיש אמר, עובדה, גברת, עובדה, לא בושה גדולה. האשה הוציאה מארנקה מראה קטנה ובדקה את פניה. האיש הצית סיגריה. מבט לחדשות החליף את תקציר האולימפיאדה. תצלום של עייזר וייצמן מילא את המסך. האיש אמר, אני הצבעתי בשביל דוקטור בורג… בכל־זאת הוא נראה כל־כך אירופאי, והאשה אמרה, אתה הלוא קצת דתי לא, אם אני מבינה נכון… אז פשוט הצבעת בשביל הדתיים, ולא בשביל האירופאיים, לא? והאיש, מביט באשה כמי שנהנה מגורל טוב משלה, אמר, כן, בדיוק.

האיש שאל, נלך? והאשה שאלה, כן, לאיפה? והאיש צחק, לאיפה הולכים בני ששים ושבע, מהגרים חדשים, במקום כזה, בעשר בלילה? האשה אמרה, לאיפה, לאיפה? והאיש אמר, להתחבא אחד בתוך השני, לסגור חזק את הדלת… לקום חי או מת בבוקר. האשה צחקה, והאיש שאל, מה את צוחקת? האשה אמרה, שאני יבכה? והאיש אמר, לא, לבכות תמיד יש זמן.

האשה הציעה שיבקרו את בנה ואת אשתו. האיש לא הביע דעה. הלכו לאורך הרחוב הראשי, עוצרים מדי פעם ליד חלונות־ראווה, מביטים בשעונים, בתכשיטים, במוצרי אלקטרוניקה. האיש קינח זיעה במטפחת לבנה, מדי פעם מסיר את מגבעתו ומספיג את שוליה הפנימיים הנספגים זיעה. כך וכך, מצא עצמו מובל על־ידי האשה הזאת, זרועה שלובה בשלו. כשעצרה, והסמיכה עצמה לחלונות־הראווה, בחן אותה, מנחש את גופה. בכניסה לדירת הבן, מצאו עצמם במסיבה של אנשים צעירים. האיש, מוטרד ועייף, התיישב על שרפרף מוגבה, שניצב בכניסה, מניח לאשה לפסוע פנימה אל החדר המרכזי. לאחר דקות אחדות, האשה חזרה לחדר־המבוא, מלוּוה בבנה. האיש הביט בבן וראה את עצמו, כפי שהיה לפנים, בצעירותו. בעיניו, דבר ישראלי לא היה בבן הזה. וכך, בעיניו, המקום הזה היה כמובלעת של ארצם. כיוון שכבר פגשו זה את זה, התיר לעצמו הבן חירות נימוס קלה מאוד, ומשך אותו למרפסת הדירה, תוך שהם נדחקים בין האנשים, עוצרים קצת ולוחצים ידיים, או מזדהים תוך מלמול בפני מכרים חדשים. במרפסת, נשענים קצת על מעקה ברזל מצופה עץ חום, בחנו זה את זה, עד שהבן שאל, בשפתם, איך באמת אמא? האיש לא ידע מה יענה לו, ובחר שלא להקל עליו, ואמר, באמת, אני לא יודע עליה הרבה. הבן צחקק ואמר, אבל, מה שיש, מה שאתה יודע ומה שאתה ככה כבר רואה הוא בסדר, זה בסדר, לא?

והאיש הבין מה שממילא ניחש, שזה מבקש לשמוע משהו שיקל עליו את מעמסת אמו, ואמר לו, כן, מה שאני יודע וככה רואה עליה הוא דווקא בסדר, למה לא. הבן השתהה קצת, ולאחר־מכן אמר, אמא אמרה שאתה קצת דתי. האיש לא הגיב, והבן הוסיף, דתי זה דווקא טוב. האיש לא הבין כיצד אלה עשו אותו דתי או קצת דתי, אבל לא מיחה. נוח היה לו בכלום הזה שהוא מעין דתיות של אדם שאינו דתי כלל, ורק מתוך הרגל משמר מנהגים אחדים של עדתו. לחות כבדה אטמה את האוויר והאיש אמר לבן, אני לא מרגיש טוב, באמת. הבן, מחייך, אמר, אמא כבר תטפל בך. לאיש לא היה כוח להגיב. הבן ליווה אותם לפתח.

האשה העלתה אותו לדירתה הקטנה. האיש שאל, יש לך מרפסת? לא, האשה אמרה וצחקה, יש לי אותך. האיש שתק. צרבת ומיאוס עצמי חזקים תקפו אותו. האשה, מיד, ניסתה לעמוד על מחלתו כשהיא מאריכה ומפליגה בסוגי מחלות. כאלה שסיבתן זקנה, כאלה שסיבתן תזונה לקויה וכאלה שסיבתן סתם ניוון. הניחה אותו על ספה כתומה כשמעליו מראה גדולה נתונה במסגרת עץ מסוגננת, ויצאה לחדר סמוך קטן שרובו מיטה גדולה. חזרה ממנו ולגופה חלוק בית פרחוני. ישבה לידו, קמה, יצאה למטבחון, חזרה ובידה מים קרים ומגבת קטנה. הפשיטה אותו בעדינות עד שנותר בגופייה ובתחתונים. בשרו הרפה מקופל ומתקפל ושוקיו מחוסרות השרירים נשפכות להן, מעליבות אותו. האיש אמר לה, אני מכוער, נכון? והאשה אמרה, גם אני. נעמדה, פתחה קצת את חלוקה ואמרה, הנה, גם אני מכוערת, תראה, אין דבר, אנחנו עכשיו ביחד. האיש עצם את עיניו. האשה התיישבה לידו ואמרה, אין דבר, אתה בן־אדם דתי, זה טוב, ויהיה לנו טוב ביחד, תראה, אתה עוד תראה. האיש נרדם, שומע את האשה שהלכה לחדרה ונשפכה במיטתה שרה לעצמה שיר ילדים, בשפתם, שהבית החוזר שלו הוא: אני ציפור קטנה וכנפי יפות, עם השמש אתעורר רטובת טל.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52805 יצירות מאת 3070 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!