כשתחב את כפות רגליו לסנדלי הקש המסוגננים הבחין שהווריד המשתרג על רגלו השמאלית מכחיל. העביר כרית אצבע לאורך הווריד כשהוא מביט בעצמו במראה מוארכת שניצבה על רצפת החדר. בחוץ, צהריים מאוחרים נחו על מינכן והוא ניחש שהגן האנגלי הגדול והירוק המעטר את העיר מעולף ומתעלף עכשיו, הדשאים נצמדים לקרקע והתנועה בעצים מתמעטת. לפנות ערב יֵצא מדירתו, ילך קצת ברחוב המרוצף אבנים גדולות המתאימות למסע כרכרות. בקצה הרחוב ימתין לרכבת העירונית, ולאחר נסיעה קצרה יֵרד ליד בית דירות ענקי ומשמים שחזיתו צהבה עם השנים. גברת פישר תענה לצלצולו בטלפון הבניין. ולאחר כרבע שעה, ישמור בזיכרונו את קול נקישת סנדלי הקש שלו ברצפת דירתה הקטנה של גברת פישר, שפיה נפער לכבוד גברותו. לאחר־מכן, גברת פישר תתרחץ ותגיש תה סיני בספלים קטנים וכריכים מצופי קינמון וסומסום, ותביט בו, ישובה מעבר לשולחן קטן, מלהגת קצת על ענייני יום־יום סתמיים. כשעה וחצי תעבור מרגע כניסתו, ובפתח הדירה, מחבקת את מותניו, תלבושתה מתוקנת, הוא יפרע קצת את שערה, וגברת פישר תאמר, תשמור על עצמך, והוא יֵצא מהדירה, יֵרד במעלית, יֵצא את בית הדירות, יחצה מגרש משחקים חשוף ומכוער, יפנה לכיוון מרכז מינכן הישנה, ולאחר כשלוש מאות מטרים ייכנס לבית־קפה שלו קומה עליונה קטנה שכולה חלונות. ובדרך לבית־הקפה, כשיעבור ליד חלון חברת התעופה המעסיקה את גברת פישר לא יימנע מלהשהות קצת את מבטו על סמלהּ הגא של החברה שאותיות שמה משולבות זו בזו. לעתים, לא יצליח לדחות את המחשבה על חיים משותפים עם גברת פישר ועל השתקעות גמורה בגרמניה, ואז יסיע את מבטו על דירתה הקטנה, יבחין בחפצים אחדים מהודרים המעידים על גברת פישר שהיא כנמלה החרוצה החוסכת לעצמה. ואז, מושפל על־ידי מחשבתו יתחב עצמו בכוח לתוכה עד שתפעה בקול ותקל על עצמה בתנועת גוף.
היהודים שבין יושבי בית־הקפה מכירים אותו ויש מי שיניע ראש לכבודו או יקרא שלום לעברו. המלצר ישתהה ליד שולחנו, שותק, מעביר את משקל גופו מרגל לרגל ואולי ישאל, משהו מיוחד היום? האיש יפטור אותו במנוד־ראש סתמי כזה הדורש מיומנות הנצברת מישיבה בת שנים בבתי־קפה.
המלצר אמר, הקנצלר עכשיו אצלכם בישראל, רואים אותו בטלוויזיה. והוא אמר, כן, נכון, אבל עכשיו אני כבר לא בתמונה, יצאתי מזה, אני כבר לא בעניינים. והמלצר אמר, בכל־זאת, והוא, מֵישיר לראשונה מבט בעיניו של המלצר, אמר, מה בכל־זאת?! בכל־זאת שום דבר, אני עכשיו בן אדם פרטי לגמרי. הגרמנית שבפיו היתה משובחת, ולעתים ניתן היה להבחין שהוא מתגאה בכך. המלצר, שנתקף התעקשות משונה, אמר, כלומר, אפשר לומר שעכשיו הוא לגמרי גרמני, מה? והוא, נוקט לשון ספרותית גבוהה להקניט קצת את המלצר, אמר, כן, לחלוטין, אם יורשה לי ואם אין בכך בדל יוהרה.
לאחר שירות בן כעשר שנים בגרמניה, פרש לחלוטין מהשירות הישראלי. השנתיים האחרונות היו כרוכות בקשיים עם האנשים בתל־אביב. כשסיים את פגישת הסיכום עם האנשים, שהתקיימה בתל־אביב, אמר לו אחד מהם, תבין אותנו, זה פשוט מאוד, תבין, השנים האלה שמה פשוט עשו אותך גרמני, גרמני מדי, והוסיף תוך צחוק רך, כל־כך גרמני שכבר כמה שנים שאנחנו לא רואים אותך בדיוק אחד משלנו.
הוא עשה ימים אחדים בתל־אביב שהיתה זרה לו. וימים אחדים עשה עם אמו, תושבת עיר קטנה שקבלנים הגביהו בכוח את מרכזה. אמו שאלה אם בדעתו להישאר בגרמניה, ומתוך נעימת דבריה יכול היה להבין שלא יהיה בלבה עליו אם יבחר בגרמניה. הוא הכיר לה תודה על שוויון־הנפש שלה כלפיו. בשעות הבוקר המאוחרות ישב בבית־קפה, קרא עיתון, עקב קצת אחרי תנועת החיים שסביבו, נתקף לאות ומין חוסר פשר. הפרישה מהשירות הותירה בו טעם לא ברור שכמעט התפוגג תוך שהותו בישראל. בשדה־התעופה, בדרכו לגרמניה, נפרד מאמו. נרעש קצת מהידיעה שגם מותה לא יותיר בו סימנים קשים.
ביקור הקנצלר בישראל העיר בו זיכרון חד, מדויק, והוא זיהה בזיכרון זה מידה גדולה של געגועים. התקשה להבין מדוע זה דברי המלצר הם שהעירו את הזיכרון, ולא תמונות הטלוויזיה הגרמנית ששודרו מישראל. התמיהה פינתה מקום לתמונות האנשים שבתל־אביב. דיוקנאות מטושטשים קצת, קולותיהם גבוהים במיוחד. אנשים המסרבים להתענג על הדברים הפשוטים. תוך כך, החזיק לעצמו טובה על כך שנימוסיו משובחים משלהם ושטעמו טוב משלהם. והנה, באחת, כפי שיישרף סרט צילום שנחשף לאור, נשרפו תמונות האנשים התל־אביביים האלה שבעיני דמיונו. ולשניות אחדות פשטה בו אותה אינטנסיביות מימי שירותו, וגופו רעד קצת כפעולת שרירים בלתי־רצונית.
המלצר פנה לשולחן אחר. בית־הקפה התמלא, התרוקן והתמלא, והוא בוהה בתנועה הסתמית הזו, ביקש למצוא עצמו באחד מספריהם של גראס ובֶּל אותם הכיר היכרות יפה ומנומקת שמקורה קריאה מזדהה. וכבר מצא עצמו מדבר עם עצמו גרמנית ספרותית, משנה טעמים ומשנה דמויות, ופעם אחת אמר לנפשו עקורה אַת, ופעם אחת פיזם לעצמו ממתקים למתוקתי, פזמון שקלט מתחנת השידור האמריקנית. עיכב עצמו בבית־הקפה עוד קצת, ויצא.
מאז ראשית היכרותם גברת פישר לא ראתה אותו פעמיים באותו יום. מאוד נעמה לה התערותו הטובה בגרמניה. לעתים שוחחו בטלפון בשעות הלילה המוקדמות. ואותו יום בשעת ערב מאוחרת כשביקש לבקרה שנית, נרעשה קצת. מיד התעשתה והשמיעה קולות צחוק סתמיים וטובים.
הניח עצמו לרוחב מיטתה, עיניו פוגשות את עיני הקנצלר שמילא את המסך. מרגרט, אמר, כשהקנצלר פינה את המסך, אני חושב שאני נשאר בגרמניה. האשה שתקה כמבקשת ממנו שירחיב את הדיבור. גופה התרונן מעצמו. באור הכחלחל של הטלוויזיה הבחינה בווריד המשתרג על רגלו השמאלית. התגלגלה לעברו, מעבירה לשון לחה לאורך הווריד. הוא הסב אליה את פניו ואמר, אני בן חמישים ואחת. השתהה והוסיף, יש אלמנט פארודי בתמונת עצמנו עכשיו, לא? משהבחין שאין היא יורדת לסוף דעתו, הוקל לו. שיקע ראשו בשקע צווארה, חיבק את גופה, נרדם מופתע מכך שלבו לא גס בה. האשה, נזהרת שלא להפריע את שנתו, פירקה בעדינות את אחיזתו. קמה ונכנסה לקיטון קטן שנוּרה חשופה משתלשלת מתקרתו, ושם העלתה על גופה ביריות שחורות, גרבי ניילון, תחתונית מרושתת, הציתה סיגריה, התיישבה על שרפרף מוגבה, החוותה קידה לקהל נעלם ואמרה, מֶדאם זה־מסייה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.