רקע
ישראל זרחי
כפר השילוח
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: עם עובד, תל אביב; תש"ח

 

פרשה ראשונה: בִּקְדֻשָּׁה

א

בספינה של אש באוּ לחוֹף יפוֹ, פתח עיר־הקוֹדש ירושלים, חבורה שלמה כמו מנין בתי־אב, גברים, נשים וטף, ועמם מעט המיטלטלים שנשארו להם לפליטה בדרכּם הארוכּה. ממחוֹזוֹת שונים שבתימן באוּ, מהם אנשי צנעא עצמה, ומהם קרובים לעיר ככפלים מתחוּם־שבת ורחוקים ממנה הרבה, כמהלך יומים של גמל. איש מהם לא ידע בביטחה מדוע קם יום אחד ועקר מביתו ומולדתו, ואיש מהם לא ידע מדוע החשה כל כך והתמהמה עד היום הזה. כוּלם שמעוּ על אוֹתוֹת ומוֹפתים שבּאוּ ונתרחשו אותה שעה בכל רחבי התימן; פִּתחה של מערה בהר נקם שעל יד צנעא, שדרכּה הגיעו היהודים לתימן בימים הקדוּמים, והוא סתום תמיד, שלא יֵדעו הגולים דרך תשוּבה לארצם, נפתח פתאום לפתע וקוֹל תוּפּים וחצוצרות נשמע מבפנים, וישמעאלים נבהלים, שבּיקשו להקריב שבעה פּרים כדי שישקטו הקולות וידָחה יום תשוּעת היהודים, לא הועילו כלום, והפתח נשאר פתוח והקולות הולכים וגוברים. מוֹדעוֹת גדוֹלוֹת נדבּקו מחוּץ לארמון האימאם ובישרו שרוֹטשילד שר היהודים קנה את ארץ־ישראל כולה מיד השוּלטן הגדול בקוּשטא וניתנה הרשות לכל היהודים לשוּב לארצם; מעין קדוש, שמימיו דללו והם הולכים ופוחתים משנה לשנה, גָאה פתאום והתחיל מפכּה בּגבורה שאינה מצוּיה; ספרי־תורה מקוּדשים ועושי־פלאות יצאו ברימוניהם מן הארוֹנוֹת ושמו פעמיהם לירוּשלים עיר־הקודש; כל הארץ מלאה סוֹדוֹת ורמזים וקץ הפלאות הגיע. ואף שאיש מהם לא ראה את האותות ואיש לא שמע את הקולות, עבר רטט בלבּותיהם, כאילו נגעה בהם רוּח של אש; ובלא שדיבּרו זה עם זה כלום, קמו יום אחד וצררו צרורם המעט, תלשו עצמם מבּתיהם וממקומותיהם ושׂמו דרכּם לארץ הצבי.

כשסיפר מרי סאלם חמדי בּרבּים את הנדר שנדר בלבּו בעיצוּם הלילה, שהוא הולך לארץ־ישראל, נתקבצו עליו כּל קרוביו וחבריו וביקשו להתיר לו את נדרו. מרי סאלם היה נשוּא־פנים בעדתו, רב ושוחט ובורר וסופר ורופא־חולים לעת מצוֹא, והיו בני עדתו מצטערים הרבה שהוא רוצה לעזבם. היו אומרים לו שעדיין לא הגיעה שעת גאוּלה, ולמה ידחק את הקץ וסופו שיפלו חלילה עצמותיו במדבר הגדול, שהדרך לארץ־ישראל סתוּמה, איש לא ידעה, והיא גנוזה בשביל הצדיקים בגן־עדן לעתיד לבוא. ואפילוּ ידידו ורעוֹ יעקב הצוֹרף, שידוֹ לא זזה מידוֹ כל ימיו, בּא לפניו ואמר לו, למה יהא דוחק את הקץ, ימתין עד שיבוא משיח צדקנו, יקבּץ כל נידחי ישראל ויעלו יחדיו לארץ ברינה ולא יפרדו עוד עד עולם. אך מרי סאלם, שהיה לו חן בשפתיו, היה משיב לכולם בנחת ובלא תרעוּמה, אומר לה דברי טעם, מוַתר להם מעט ודוֹחם במתק לשון ואומר שעוד יתישב בדעתו ויראה איך יפול דבר; ואילו לרעוֹ יעקב אמר בחצוֹת ליל שכּבר נדר בלבו נדר ולא יוכל לבטלו, ואם יבטלוֹ לא יהיו לו חיים, כי אף על פי שעוד גופו בתימן כבר הלך לפניו לבו לירושלים, ולא יחיה הגוף בלא לב אפילו שעה אחת.

שכר בחשאי גמלים ורצה לצאת בחצי הלילה, שלא יהיו רעיו מכבידים על לבו ושלא תשלט בו עינם הרעה של הגויים, להבדיל; ואולם הדבר נודע לבני העדה, באו ונתקהלו כולם ביחד והיו טוענים עליו, מה לו יוצא בסתר וכי הם אינם רוצים ללכת ואינם יהודים, חס ושלום? אילו אך ניתן להם, היו פורחים באויר לארץ־ישראל, ואולם אין בידיהם מאומה כי אם גויתם; כּרו כירה גדולה ליוצאים והיו אוכלים ושותים ומחממים לבם בשירים ובטעמים כל הלילה כולו; וכשהפציע אור השחר ומָרי סאלם קם ליטול מהם פרידה, עלתה בציבור מהומה גדולה וכל הנאספים רגשו ואבריהם רחפו ולא נשמע קול הברכות מפני קול הבכי. אך מרי סאלם ננער מהם בלב חזק, עלה על הגמלים ויצא מן הכפר בהשכּמת הבוקר, הוא ובני ביתו עמו, ופניהם לחוף ים־סוּף.

לא עברוּ ימים מועטים ויעקב הצורף הרגיש בבדידותו, לבּו יגע ושחוּק ואינו מוצא לו מקום אחַר שעזבו ידיד נפשוֹ ורעו, והיה חושב הרבה, מדוע יהא מרי סלאם חברו זוכה ורואה בתפארת הארץ והוא יהא מפסיד ושוהה בּגלות המרה. תקפו עליו געגועים עזים ולא יצאו ימים רבים ואָרז אף הוא כליו ואסף בני ביתו ויצא בעקבות רעוֹ. כשהגיעו הגמלים לנמל חוּדידה, עיר רוֹכלת עמים, נודע לו לשברון לבו שספינה של אש הלכה זה עתה מן החוף וספינה אחרת אין אדם יודע מתי תבוא. היו מצטערים הרבה, הוא ובני ביתו, החום בחודידה גדול עד שריפת הבשר והאויר מצמק את הריאה ומביא חולי על האדם. ירד בספינה של רוח והיה מיטלטל בה ונוסע חדשים רבים, עולה מדי פעם בחוף וקונה צידה לבני ביתו, עד שהגיע לחוף סוּאֶץ. עלה ביבשה אחר לבטי ליבּוּטים, מצא שם את רעו מרי סאלם חמדי, שנשתבשה דרכוֹ לארץ־ישראל ונשברה ספינתו ועדיין לא הגיע למחוז חפצו. חזרו ונתחברו שני הידידים, מבקשים להמשיך דרכם יחדיו, ונשבעו ששוב לא יפרדו זה מזה לעולם.

עודם תרים להם ספינה לרדת בה לפּוֹרט־סעיד וּמשם ישר ליפוֹ, שהדרך לאלכסנדריה בחזקת סכנה, האנגליזי מרעיש את החוף בכלי־תותח אדירים והתורכי משיב מלחמה כנגדו, פגשוּ בבתי־אב אחדים מצנעה ואגַפּיה וּמכּלל ערי תימן, שאף הם מבקשים ללכת לארץ־הקודש. נתחבר אליהם אברהם מַחפוּד, שהיה חרש נחוֹשת במקומותיו, עושה חרבוֹת ומתקן כלים שונים, ויעיש בדיחי הקדר, שכל כפרו עושה קדירות וכדים, ועתה הניח ביתו והניח קדירותיו ונצטרף להולכים לארץ־ישראל.

ועד שהם עומדים כּוּלם ומדיינים בקולי־קולות על דבר הליכתם בספינה, בא אליהם יחיא חבּשוּש, שהיה מפלבּל בעיניו, ניתר ונטרד ממקומו כחתול שכּרכו זנבו, ואפילו לא ראה פני העומדים מעולם, מיד היה להם חבר ורֵע, וּמחמת רוב חכמתו וידיעתו בהוָיות עולם הזה, הפך להם ראש וראשון, הוא ששׂכר הספינה והוא שדאג לצידה לדרך, וכל מעשיהם נשקו על פיו.

כמעט עמדו לנתוֹק רגלם מאדמת הגלוּת בא עליהם ישיש אחד, ממחוז צנעא אף הוא, מצוּמק ויבש כגרוֹגרת של אשתקד, נשען על מקלו, גבו כפוּף כקרן של אַיל, והוא מגעגע בפיו חשׂוּך השינים, כמו דבקה לשונו לחכו מחמת צמא. נעליו קרועות, חלוקו הבלוי מכסה בצמצום את מערומיו, אין הבשׂר נאחז בעצמותיו, פניו כחושים ושחומים, רק זקן של שׂערות־שׂיבה דקות מבצבץ לו על סנטרו כשדה שלפים. הושיבוהו אצלם ושאלוהו מי הוא ולאן הוא הולך. אמר להם שעזב ביתו לפני שנים, לא יזכור יום צאתו, ופניו לארץ־ישראל; היה הולך ערירי במדברות, עולה הרים גבוהים עד השמים ויורד תהום רבה בין הר להר, עד שהגיע לים וחשב שכבר בא לארץ־ישראל.

טרחו להסביר לו לישיש שעודם בחוץ־לארץ, ועתה הם עומדים להפליג למחוז חפצם. נפל לפניהם על ברכיו והיה מנשק כפות רגליהם; ואף שהיה מביט באימה על גלי הים המתרוממים כמו הרים גבוהים ומתנפצים אל החוף ברעש עצום, התחנן שיקחוהו עמם לארץ־הקודש. וכששאלוהו מה יעשה שם, שהוא זקן ותשוש, השיב להם מתיפח בדמעות, שגדול בטחונו באלוהי צבאות ודי לו לבוא בשערי הארץ, יאכל עפרה וימות. נכמרו רחמיהם עליו, קיבּצו מפרוטותיהם שעוד נותרו להם אחר הנסיעה הקשה, שילמו בשבילו שכר הספינה וצירפוּהו לקהלם.

וכך הגיעו ובאו ליפוֹ בשלהי תמוז, הדרך הארוכה רישלה את כוחם והפחיתה את ממונם; קנקנים שהיו מלאים ריאַלים של כסף נתרוקנו ואפילו בְּיַס של נחושת שבשׂקי עור־כבשים כלו ולא נותרו בהם אלא פרוטות מעטות; נתחי הבשׂר המצומק שלקחו עמם לדרך, אחר שצלום ויבשום ימים רבים, נאכלוּ, והכעכים הרבים שבצרורותיהם והקטניות והגריסים אזלו; החמאה המבושלת יבשה ולא נותר ממנה אפילו למשיחת הפיאות והזקן, ומכל מיני המזונות שנטלו עמם לדרך לא נשארה להם פת חרבה לשבור בה את הרעב. הטוּמבּק למקטרת־המים כלה בעשן ומן התוּתוּן השחוּק לשאיפת האף לא נוֹתּר אפילו אבק פורח. בגדיהם נתקרעו ורגליהם נתיחפו ולא נשאר להם לפליטה אלא מעט הכלים השבורים וגופם המצומק והרצוץ מרוב טלטולים, ורק לבם בוער באש גדולה.

ירדו בסירה וספּן אַלים, שכוחו קשה כשור, מנצח על שני עוזריו ושלשתם מחזיקים קורות־עץ גדולות בזרועותיהם הנטויות וּמַנחים את הסירה ביד חזקה בין צוּקי הסלע, והשמש מאירה את הים הירוֹק, שצינתו עולה ממעמקים ומנשבת ברוח נעימה על הפנים הלוהטים; המשוטים מעלים בוּעות לבנות מסביב לסירה והקצף גועש ורסיסיו ניתזים מן המים הגדולים, מצננים את עורם ומשיבים נפשם בנעימוּת. יחיא חַבּשוּש היה רוגש, הומה ומהמה ומשתבח והולך שבא עם הישמעאלי האַלים לידי עמק השוה במחיר נמוך מאד, כמעט בחצי חינם; אך איש אינו משיב לו כלום, הכל יושבים ועיניהם גדולות ומבוהלות, מחרישים ומשתאים, מביטים בעיר הלבנה שעל החוף הקרב והולך, ורק הישיש עיניו מופשלות כלפי מעלה, כאילו ראה בשמים מחזות־פלא.

אף שהיה האויר יפה, היה הים מנַשׂא את גליו מעלה מטה, והסירה עולה ויורדת עם המים, וכל החבורה חרדה ומבוהלת עם כל תנועה שלה, אוחזים בשפת הסירה או נדחקים לבין הארגזים והתיבות שבטבורה. כשהגיעו למקום צר, בין שני סלעים גבוהים, החזיר הסַפּן האַלים את פניו מפיקי האימה כלפי יחיא נשתתק פתאום כצפור שמלקו לה גרונה. מבוֹהל פנה כה וכה והתחיל לוחש לשכנו דבר על אזנו, הישמעאלי הגברתן מרפה את משוטו ועוקב אחר נוסעיו בעין של ערמה ומראה להם פנים רעים. מיד נודע לכל הנוסעים שהספּן תובע כופר נפשם, סכום העולה כפל כפלים על השׂכר שקצב לו יחיא חבּשוּש מתחילה, ואם לא יתנו לו חפצו לא יביאם לחוף.

כשהבין אברהם מחפוּד במה דברים אמוּרים הרים צעקה מרה. כי היה אברהם מחפוּד רתחן גדול, כוהן בכוהנים, וכל דבר־רוגז מיד מדליק בו את דמיו. עתה צוַח במר נפשו, שלא נוֹתר לו עוד בכיסו כלום וכל שהיה לו אכלה הדרך. כשראה הספּן האַלים איך רגשו הנוסעים שאינם מזדרזים לעשות רצונו, נתן אות לחבריו שהתחילו מהפכים במשוטיהם ומיד היתה העיר עולה לנגד עיניהם ושוב שוקעת בתהום רבה, מעלה מטה, עד שנדמה להם שהם טובעים בים והעיר רחוקה והולכת, נעלמת מהם ורק פס ירוק של ים לנגד עיניהם. פניו של הספּן האלים החמירו עוד יותר, תפס ילד מילדי הסירה, הפשילוֹ על זרועותיו כמו שׂה והניפוֹ תנופה כמבקש לטבּעוֹ בים, מטלטלו לכאן ולכאן וסימניו מיטלטלים עמו באימה ורגליו הקטנות מפרפרות באויר. הפכה כל הסירה בהלות. הגברים הגבירו קולם, קוראים שמע ישראל באימה גודלה, מנופפים שמלותיהם המצויצות כלפי החוף, אפשר יראום משם וירחמו עליהם; הנשים נתנו קולן ביבבה והילדים אחזו בשמלות אמותיהם, נדחקים אליהן באימת לבבם; רק הישיש לא שעה למהומה הגדולה והיה שוכב בפינתו כמקודם, לחייו נפולות ועיניו הבוֹערות משוּקעוֹת בשמים הגבוהים ושפתיו מרחשות בלא קול.

ויחיא חבשוש, שנתאושש מעט מן התדהמה הראשונה, העביר עצמו על מורא הספן, משך אותו בשרווּלו ולחש לו דבר על אזנו. החזיר הספן את הילד לסירה, כאילו אך שׂחוק חמד לו מטוּב־לב, מבקש לשעשע מעט את התינוק, רמז רמיזה לחבריו ומיד פסקה הסירה ליטרף ושוב החליקה על גבי הגלים והיתה הולכת שפוּיה, והעיר הלבנה מנגד שוב על מקומה עומדת, מדרגה על גבי מדרגה, אינה מנתרת ואינה מקפצת כמקודם. הרוּחוֹת שככוּ, הגברים הניחו שׂמלותיהם המצוּיצוֹת, הנשים פסקו ליבּב ואפילו הילדים מצאו עוז להפנות את ראשיהם כלפי החוף ההולך וקרב, ועיניהם הלוהטות עודן מלאות אימה.

וכשקרבה הסירה לחוף והבריות נראו מצטופפים שם ומחכּים לבאים, החזיר הספּן האַלים את ראשו אל אברהם מחפוּד, שלא רצה להביט בישמעאלי מרוב חימה שהיתה עוד בוערת בו, וּשאלוֹ בתמימות של ערמה, ושפתיו מתוּקוֹת:

– מה נזעקתם כל כך ומה נבהלתם? הן אך לצון חמדתי לי, אך לצון, כלום באמת הייתם סבורים שבשׂכר הפרוטות העלוּבוֹת ששילשלתם לי, אשיב אתכם בסירה זאת לארץ התימן?..


ב

גלגל החמה כבר התחיל שוקע והחבורה כולה עוד עמדה על חוף הים, וחבורה גדולה ממנה עומדת ומקיפה אותה מסביב כמו טבעת. יהודי המקום בעלי־גוף היו, לבני־עוֹר ובהירי־שׂער, לחייהם מלאות, זקנם ארוך ופיאותיהם שופעות, אין זאת כי אוירה של ארץ־ישראל היטיב פניהם וחיזק עצמותיהם; שלא כמותם אנשי תימן, שמחמת רוב הגלות נתפחמו פניהם ונהפכו כשולי קדירה, רובם שחרחורים ומיעוטם ירוקים כאתרוג, זקנם קטן וקלוש ומדוּלדל כקמה של זיבורית, הליכתם דומה לקפיצה וניתור של חיה רדופה וקולם דק וחד כאילו לא נשאר להם אויר לנשימה. כי אכן גלותם מרה ושחורה, בתוך גויים רשעים היו יושבים דורות ארוכים, נותנים להם בקע לגולגולת כופר נפשם, משלמים מסים בעד הפתחים ובעד החלונות ובעד החסד שנותנים להם לנשום אויר הארץ; והם אסורים לרכּוֹב על סוס ועל כל בהמה וּגזוּרים לעטוף לפני ישמעאלי ראשם במטפּחת, שאֵלוּ ממידות בני־חוֹרים. ואין הגויים שופכים את דמם רק מחמת שעלבון הוא להם ותועבה להתגאל בדם היהודים, שהם להם עבדים נרצעים. מלכות הרשע החשיכה את עיניהם בגזירותיה, מטוּב ארצה לא טוֹב להם ומרעתה רע להם מאוד, וכל צרה שבאה על המקום, היהודי נפגע ממנה תחילה; פרנסתם קשה. אין כל עמל האדם מספיק לפי התינוקות, וצערם גדול, שאין מידה קשה מן העניות והיא מציקה מכל יסורים שבעולם; ומפני צער החיים ושעבוד מלכות אינם ישנים הרבה בלילות, משכּימים לתפילה ולעיון ועוסקים בתורה, ובעבור זה נתקיימה תורתם בין הגויים הרעים, אפילו אצל פשוטי העם. אך חיי הגלות המרה מיגעים אותם והם חולים מן השעבּוד ולבּם משתבּר וסופו שהוא נכנע ונעשׂה כעפר ואפר; הדלוּת מנַוולתם, כופפת קומתם ושוֹברת גאוֹנם, ורק בּעיניהם בּוֹערת אש הקודש, אש תמיד, שאפילו דורות רבים של שעבוד ובזיון וגזירות רעות לא יכלו לכבותה.

היו הבּאים עומדים תמהים על היהוּדים לבני־העור, ואנשי המקום עומדים ומשתאים למראה עורם הכהה של היהודים הבּאים, ואפילו כבר ראו לפניהם קצת בתי־אב כמוֹתם שבאוּ ליפוֹ מקצות ארץ, עוד לא פגה תמיהתם והם עומדים ובודקים אותם, אם הם יהודים כשרים, מה מנהגם ומה הליכותיהם; הינהגו כפרוּשים או כחסידים, מה לשון התפילה שבפיהם והאם נתקיימה בידיהם מצוַת תפילין לכל דיני דיניה, והיתכן שלא חל עליהם חרם דרבנו גרשום, שהם נושאים להם נשים רבות ואין מַכלים.

כששמע אברהם מחפוּד שהם פוסלים ביהדוּתם ומבקשים להטיל מוּם בכשרוּתם, מיד נתרתחו בו דמיו, פניו בערו כלפידים והתחיל מנענע בידיו ומרפרף בכל אבריו ומכּה באגרופיו על לבּו, מעיד על עצמו שמים וארץ, שאין יהודים אמיתיים אלא בארץ התימן, שהם דלים ושחורים בחוץ ונאים ומאירים בפנים, וראוּי שכּל היהודים שבעולם יבואו וילמדו דרכי יהודים בארצם, שאין דיני שחיטה כדיניהם, ואין מנהגי טהרה כמנהגיהם, וכל דרכיהם אך דרכי אמת ואמונה, ולא עוד, אלא שיש בידיהם ספר־יוחסין עתיק עד ימי שלמה המלך, עליו השלום.

נתערב מרי סלאם חמדי וביקש להסות את אברהם מחפוּד, סילקוֹ לצד ביד רכּה ואמר להם לעומדים עליהם, מה להם חושבים אותם לגוֹיים שחורים, חס וחלילה, הרי יש להם סימנים ומלבושיהם מלבוּשי יהודים בדורות קדמונים, ושׂמלה מצוּיצת יש להם ותפילין יש להם, ואין להם שום התדַמוּת לגויים, חלילה וחס, ואין שום אחד מהם מהלך בקומה זקופה, יראת השם על פניהם תמיד וכל מעינם אך לבוא אל אדמת הקודש, וחלילה לו לאדם להטיל ספק ביהדותם שעליה נתנו נפשם תמיד ולא הפילו ממנה דבר אפילו כחוט השׂערה, וכבר הרמב“ם זצ”ל, הנשר הגדול, דיבר אליהם דברי כבוד וחיבה, ולא מצא בהם, חלילה, כל פסוּל.

נתהסו המַקשנים, כאילו הוכיחוּם על פניהם, ניענעו ראשיהם בתמיהה ותלום על חזם מחרישים, קמו והורו לבאים את הדרך לבית הכנסת־אורחים; וכשבאו עד פתח הבית נפרדו הבאים מן המלַוים בלחיצת קצה היד ובהרמת אצבעות ידיהם לנשיקת שפתים.

בית הכנסת־אורחים עמד על שפת הים ושני שערים היו בו, אחד למטה לצד הים הלוחך בגליו את החוף, ואחד למעלה לצד העיר, העולה על גבי ההר מדרגות מדרגות, גג על גבי גג, מגדלים וצריחים של ישמעאלים מתנשאים ביניהם. בחצר נמצא בית־כנסת קטן וחדרים מעטים קבועים מסביבו לישיבת עראי והחצר הקטנה מוּקפת גדר של אבן.

יגעה ובלא קול באה הסיעה וקנתה לה שביתה במקום, שלא נותר בהם כוח אחר טלטול הדרך. את החפצים הניחו בקרן החצר ומיד פנו ויצאו בשער התיכון וטבלו בים מיגיעתם והחליפו בגדיהם לכבודה של ארץ־ישראל; הגברים לבשו חלוקים לבנים, ארוכים ונקיים, והנשים – חלוקים תכולים ומכנסים ששוליהם רקמת־כסף, וטבעות וצמידים נתנו על זרועותיהן, כיפת ראשן מרוקמת ועטורה מיני מטבעות פסולים שצוּרתם ניטשטשה מרוב ימים.

אחר הרחצה יצאו הנשים בשער העליון ופשטו בעיר לאסוף מעט עצים, ולא ארכה השעה ונדלקו בחצר מדורות קטנות ואנשים טוֹבים הביאוּ להם מעט מזונות ויכלו להרתיח קהוה ולאפות עוגות מצות, בשעה שהגברים והילדים פנו לבית־הכנסת והתפללו בו תפילת ערבית בכוָנה גדולה ואַחר הריעו בזמירות בהתלהבות עצומה, מחכים לסעודתם. עוד מעט והקוּמקוּמים העלו ריח ניחוח של זנגביל וקנמון וכל מיני בשׂמים; טסי־נחושת השטוּחים כבר ערוכים ועליהם גזר ולימונים וגרעינים מגרעינים שונים, ובקדירות מתבשלים גריסים בדבש, הכל כמנהג הארץ שממנה באו.

כבר ישבו לסעוד לבּם, הגברים בטבּוּרה של החצר ועל ידם בכוֹרי הבנים, נערים מגודלים מעט, שכבר ניתנה להם רשות להסב לסעודה עם אבותיהם, והנשים והטף בקרן החצר, והנה בא יעיש בדיחי, נכנס בשער מצד העיר וישב על שטיח בין המסוּבים, העמיד לפניהם קנקן גדול מלא ערקי ואמר:

– אפילו לא ביקשתם ממני, אתן לכם איזה טעם; – שהה מעט, מחכה שדבריו יעשו רושם ואחר המשיך בהטעמה. – אין סעודה בלא משתה, קבלה לי מאבות אבותי, ומה ארץ תימן שהיא גלות מרה וחרבה, אין איש יושב בה לסעוד בלא שיטעם תחילה מן המשקה, בארץ־ישראל שהיא חמדת כּל הארצות ויש בה ים ויש בה ירדן גדול ומעינות ואגמים עד אין די – לא כּל שכּן.

תמהו המסובּים למראה הקנקן ותלו בו ביעיש עינים שואלות, אך הוא לא השגיח בהם, מזג לו כוס אחת גדולה ואמר:

– לא בחינם אלא בקנין, ברוך מי שהכוס מידו!

– ברוך שותהו! – השיבו כולם בקול, ויחיא נטל אף הוא כוס ואמר:

– קישור נפלא, שפתים ישק, ברוּך טעמך, מרי יעיש!

כולם הריעו בצחוק גדול, שלא היה יעיש אלא מפשוטי עם והוא משוך אחרי היין מאד והכוס יקרה בעיניו מן הטעם.

וכך היו יושבים וסועדים ומדבּרים דברי תורה ודורשים בקדוּשת הארץ וביאת המשיח, עד שירדה עליהם ליאוּת גדולה. נכנסו הנשים בקיטוֹניות, הילדים פרשו לקרן החצר ושכבו לישון על גבי המצעות, והבנים הבכוֹרים עוד ישבו ודיברו ביניהם בלחש ובהתרגשות חבויה, עד שהכריעתם השינה ושכבו בפישוק ידיהם ורגליהם במקום שישבו; לבסוף פנו גם הגברים איש לעברו ושכבו אף הם לישון.

האורות הקטנים שבחצר כבו ושלוַת הלילה ירדה על הכּל. עתה התחיל קולו של הים הולך ורוּחו באה ומצננת את האויר. כיפת השמים היתה כּהה, אך הכוכבים הציצו מגבוה והיבהבו באורם הירוק. מרי סלאם חמדי היתה שנתו גזוּלה אותו לילה. רוחות שלא ידע טיבן היו באות ומנשבות בּלבּוֹ וטורדות את מנוחתו. כבר זו ארץ־ישראל, כבר זוֹ ארץ־ישראל ועוד הכל כמנהגו נוהג, תפילה ואכילה ושינה, מצוַת יהודים מלוּמדה, כמו בכל ימות השנה ובכל מקום ומקום, ולא כלום, לא כלום… איזה יתוש היה כוסס בלבו ואינו מניח לו לישון, דומה עליו שבּא לפלטין מלא זהב ואבנים טובות ואש קודש נפלאה בוֹערת בטבורו והוּא, במקום לזוּן עיניו בּכל היפעה הזאת, פוֹרשׂ לוֹ שקו בקרן־זוית ושוכב לישון.

העלה מעט ראשו מעל מצעו וראה כולם שרועים על משכּבם, ישנים שנתם במנוּחה, אחד נושף ואחד נוחר ואין איש זע על מקומו, כאילו לא קרה דבר. רק הישיש לבדו מתלבט על יצועו מרוב יגיעה, מביט בשמים הגבוהים, מרחש בשפתיו ואינו משמיע אלא לחש־תפילה חרד כעלה נידף ברוח, נאנח בחשאי וחוזר ושוכב דוּמם.

הגבּיה מרי סלאם את גופו וכפף עצמו לעבר הישיש, מבקש לומר לו דבר כדי להשיח מעט את לבו ולבדר את מחשבותיו הכבדות. התחיל מחכּך בגרונו ואמר בקול לחש:

– וכיצד אתם, מרי, הנה באנו לארץ־הקודש ועל אדמתה אנו שוכבים…

שתי פעמים היה מרי סאלם צריך לחזור על דבריו עד שהשיב לו הישיש, לשונו מתלבּטת בפיו ומתנהלת בכבדות:

– חביבים יסורים, בני, חביבים יסורים, הלב שמח ורק הגוף יגע, הי, הי, יגע…

הזקן התחיל פועה כתינוק בן יומו, וכשראה מרי סאלם ששוב אין הישיש שועה אליו, חזר ושכב וביקש לישון. אך השינה לא ירדה עליו; שוב היתה התולעת אוכלת בלבו ואינה מניחה לו לישון, עיניו הבוערות רואות דברים משונים ותוגה גדולה עוטפת אותו כמו טלית שחורה. קם בחשאי, העלה נר בכלי של חרס, שלא יהא האור מעיר את הישנים, נטל את כלי העישון, הרטיב את הטוּמבּק וסחטוֹ יפה, התקין את הגחלת ושׂמה בראש המקטרת והתחיל שואף אל קרבו את העשן בנפש חפצה.

לא עברה שעה ארוכה וחברו יעקב הצורף התחיל מתהפך על משכבו וגונח, עד שראה קו אור מסתנן והולך מן החרס, הגבּיה עצמו ושאל בתמיהה:

– מה אתה, סאלם, אין אתה ישן?

– לא, יעקב רעי, איני ישן…

– ומה לך, סאלם?

מרי סאלם החריש ולא נשמע אלא בּעבּוּע המים במקטרת. המתין גם יעקב שעה קטנה ואחר שכב ודיבּר לתוך הלילה בקול מהסס, כחושש לגלוֹת את לבו:

– אפשר אתה מצר, סאלם, שעזבנו את אבותינו והנחנו את בתינו ונתלשנו ממקומותינו כמו עשׂב שאין לו שורש, ועתה אנו מושלכים כאן בלא אב וגואל?

ניתר מרי סאלם ממקומו, שמט את פי הצינור מבין שפתיו והשיב בריגוש גדול:

– חס וחלילה וחס, יעקב, אל תחטא בשפתיך, לא כי, חס וחלילה, ורק מרוב שהלב שמח והפליאה גדולה איני יכול לישון, אלא שאני שואל את נפשי, כיצד אנו ישנים כך בשלוה ושוכבים על הארץ הזאת בלי קדושה ובלי רגישות ובלי כלום, הכל כמו שהיה. אפשר שאחר כל הצער הגדול שהצטערנו עד שבאנו לכאן – לא זכינו? הנה הלילה הזה ככל הלילות וזו האדמה ככל האדמות ואין הגוף מפרפר ואין האברים רוֹחפים והנפש שוקטה, כמו לא כלום, לא כלום…

השהה יעקב הצורף את דבריו, מבקש לרדת לסוף דעתו של מרי סאלם, שהיה יעקב איש פשוט, רואה את חברו כרבו והוא מכבּדו מאד, ואחר שאל באין אונים, כאילו אך עתה הבין כל חוּמרת הדבר:

– אמת, אמת הדבר, סאלם, עכשיו אני רואה וקודם לא הבנתי, לא הבנתי כלום, עַם הדוֹמה לחמוֹר, ועתה שפקחת עיני, ברוך השם, אני רואה… ומה בידנו לעשות, סאלם? – סיים בקול חרד.

שוב נשמע קול בּעבּוּע המים בכלי העישון ואחר היתה דממה וקולו של מרי סאלם נשמע, מרוּעד כפתילה מַבליחה ברוח לילה:

– כבר אני חושב בדבר הזה כל הזמן ונדמה לי שמצאתי איזה טעם… כל זה בא לנו מפני שעדיין לא באנו אלא בשער הארץ ואנחנו כגאוּלים למחצה שנתוּנים על פתחה של ארץ־ישראל. אבל כשנקום ונלך ירושלים, שהיא לבה של הארץ – אז יבער לבּנו כמו אש טהורה ולא יבואו לנו עוד הרהורים זרים והלב יהיה לוהט בקדושה וּבאהבה ונרגיש על כל פסיעה טעם ארץ־ישראל של מעלה, טהורה ונפלאה עד אימה.

ננער יעקב וישב על מצעו, הקיש ידו זו על זו, טפח וקרא:

– בעזרת השם, מחר נלך ירושלים, בלי שום איחור וּמיתוּן. בודאי ובודאי, כלום באנו לשבת כאן בטלים? מחר אם ירצה השם, מחר נקום ונעלה!

עוד שעה ארוכה היו יושבים מחרישים. דממה רבּה היתה פרושה עליהם. קול הבעבוע נדם, הגחלת שבראש המקטרת כבתה, רק הים הוסיף לגלגל מימיו , ובין גל לגל עוד עצמה הדממה והעמיקה מאד. ואחר נשמע קולו של מרי סאלם, דק ושקוף כמו עשן העולה בטרם יום, שעדיין אינו נבדל הרבה מדמדוּמי שחר:

– ועתה נלין בטוֹב, יעקב אחי…

– ושכבת וערבה שנתך… – השיב יעקב הצורף בנשימה עצורה.

– תקיץ בישוּעה ורחמים… – נשמע לחש קולו של מרי סאלם חמדי.


ג

למחרת היום, עוד לפני שעלה עמוד השחר, קם מרי סאלם מיצועו לעסוק בתורה, ולפי שעדיין לא האיר היום והספרים היו טמוּנים בצרורות, למד על־פּה בכוָנה עצוּמה, ושילש לימודו – מעט נביאים ומעט משנה וקצת הלכות הרמב"ם, עד שניעור כל המחנה וקמו הגברים ופתחו בתפילת שחרית. לפני שסיימו תפילתם נתלש יחיא חבשוש מן החבורה, יצא בשער הגבוה והשחיל עצמו במבוא העיר הצרה, מבקש בהמות לסיעה כולה. לא יצאה שעה וחזר עם יהודי ירושלמי, לא הוא עצמו בעל הבהמות, אלא מליץ בין החַמרים הישמעאלים לבין הנוסעים. חלוּק ארוֹך־פסים היה לבוש ואבנט צהוב על מתניו, פיאותיו טרופות ונפזרות, והוא סוקר את הסיעה בעין ערמוּמית.

בהרמת קול ובנענוע ידים היו מדיינים בשׂכר של הבהמות, ולשונו של הירושלמי קשה עליהם מאד, עד שבאו לידי הסכם. המליץ עזב את החצר כדי להכין את השיירה, ויחיא חבשוש מכרכר סביבו, משפשף ידיו זו בזו ומקלס עצמו בקול:

– ישראל חכמים, ברוך השם, בזיל הזוֹל, באמת התורה, אפילו אצל הישמעאלים עצמם ביקשו כפלי־כפלים…

אברהם מחפוּד, שזכר את מעשה הסירה, נכנס בדבריו של יחיא ושאלוֹ בתרעוּמה:

– אל יתהלל חוגר כמפֵתח, עדיין לא הגענו למקום, וראה שלא יהיה הירושלמי מבקש קרנים ונוטל אזנים, כמו הספּן, ימח שמו!

– חס וחלילה – התרעם יחיא והניע זרועותיו מעל ראשו – לא ימָשל ולא ידָמה, כיצד אתה משוה יהודי ירושלמי כשר לרשע ישמעאלי, חס ושלום? והרי שם היינו בים ומה כוחנו על המים, אבל כאן ביבשה דבר אחר; ועוד מצאתי תחבולה ולא נתתי לו אלא דמי־קדימה, ואת היתר נשלם לו בבואנו לירושלים. עוד יש חכמה בתימן, ברוך השם!..

אכלו סעוּדת שחרית חטופה וטרחו להכין לעצמם צידה לדרך, עד שבאו החַמרים עם בהמתם, גמלים בשביל הרוכבים וחמורים בשביל בעלי השיירה עצמם, מחנה גדול שמילא את כל הרחבה שלפני בית הכנסת־אורחים המולה רבה. מיד התחילו טוענים הצרורות על גבי דבשות הגמלים, את הילדים הושיבו בתוך הארגזים הכפולים שמשני צדי הפרדות והנשים ישבו ביניהם על גב הפרדה, כשהן אוחזות את התינוקות בזרועותיהן; ואילו הגברים יושבים יחידים על גבי הפרדות והחַמרים טורחים בעסק גדול ובקולי־קולות ומכינים את השיירה לדרך, והיהודי הירושלמי מקפץ ומנתר מבהמה לבהמה, מרגיע תינוק שנבהל ואם שנבעתה, מהסה את כולם, והוא עצמו מגביר את המהומה הגדולה. וכשהתלונן לפניו אברהם מַחפוּד שצר לו המקום בשביל אשתו ובניו, שהיה הארגז הכפול מלא צרורות קטנים שנטל עמו לדרך ולא רצה להיפרד מהם אפילו לשעה אחת, דחק הירושלמי את התינוקות בחזקת היד לתוך התיבות, לא שעה לצעקות האשה ואמר בחיוך ערומים:

– מה שייך לומר, כלום לאורך ימים תשבו על גבי הבהמות? מעולם לא אמר אדם צר לי המקום בשיירה, הרי לא יותר מיוֹמַים תשבו כאן צפופים ובירושלים תשתחוו רוָחים, כמו שנאמר…

הספינה היתה עוד משוקעת ועומדת בנמל בשעה שעזבו את חצר בית הכנסת־אורחים ויצאו מתחומי העיר בשיירה גדולה. בראש השיירה רכב ישמעאלי על גבי חמור, שורת הגמלים נושאי המשא קשורה לו אל מַרדעתו באַפסר, אחריהם רכבו האנשים על גבי הפרדות ובסוֹפה של השיירה יתר החמרים על חמוריהם. הירושלמי לא נתלַווה עמם על דרכם, בירך אותם ברכת פרידה חטופה ונעלם לאחר שהפטיר ואמר שעוד לו עסקים רבים ביפוֹ העיר.

בשער העמקים, מקום מסתיים המישור וההרים מתחילים לצמוח, ירדו מעל הבהמות לחלוֹץ עצמותיהם שנתיגעו מן הטלטוּל, מבקשים ללון במלון האורחים שעל אֵם־הדרך; היום התחיל מאריך את צלליו ושולי ההרים כבר בערו באש השקיעה. הנשים והטף שקעו מיד בשינה, שהרכיבה התישה את כוחם, ואילו הגברים שבמחנה לא עצמו עין כל אותו הלילה, שהיתה קרבתה של ירושלים מנַדדת שינה מעיניהם וּמַפעימה את לבם, ולא פסקו לדבּר כל הלילה כולו בתפארת העיר, ומראות גדולים באים ומלהטים את נפשם.

בהשכּמת הבוקר יצאו שוב לדרך, עוד האור נלחם בחושך והלילה לן בעמקים, דבשות הגמלים משחירות באור הדמדומים כהרים גבוהים.

מעט מעט התחיל אור השחר מפציע, מגרש את צללי הלילה האחרונים ומפזר את הליאות מעיני התינוקות שהיו עוד רדומים והטעינום הוריהם בּתיבות כמין מַשׂאוֹי. שלוה גדולה היתה פרושה בעולם בטרם יום וההרים הילכו קסמם על אנשי השיירה. הבוקר נתן ריחו החריף, כל ציץ וכל שיח מבשׂם את האויר והשמש התחילה מבעירה את הסלעים הקרחים, כאילו היו זהב ואבנים טובות, ועננים דקים כצעיפי־משי נפרשׂים על פני התהום ונמוֹגים במרחקים כעשן כחול. דממת ההרים היתה גדולה ורק המַשכּוּכיוֹת שבצוארי הגמלים היו מרעיפות קולן הדק כטל בוקר רענן.

כשהגיעו למרומי הרים בהם שוכנת ירושלים, התחיל לבם פועם בחזקה ונשימתם נעצרת. ההרים היו קרחים והילכו צללים כחוּלים על פני התהומות; עתים נתגלה בראש הר עץ־זית ערירי ובודד, זכר יערות עתיק, עליו נוצצים בשמש כמו עשוּיים כסף וגזעוֹ אפל על תכלת השמים; עשבים שביצבצו מסביב הבהיקו באור חמה כטוִי־זהב דק מן הדק, וכל המראה דמה לקרקפת־תפארת שלא שיערהּ לבם, כאילו נגלה להם הדר קדומים על ראשי ההרים. התלהבות עצומה עלתה בהם והם פצחו פיהם ברננה והיו הולכים ושרים מזמורי תהילה ושירים קדושים. סיעה אחת עולה ושרה בעֶרגה:

שַׁדַּי עֲנֵנִי נָא וְנַפְשִׁי חַלְּצָה

כִּי הַנְּדוֹד אָרַךְ וְזִקְנָה קָפְצָה,

בֵּית קָדְשְׁךָ נֶחֱרַב וְחוֹמָה נִפְרְצָה…

ולעומתה עונה סיעה שניה בדביקות ובכליון־ נפש:

יְקַבֵּץ שׁוֹכְנֵי תֵימָן

וְהוּא רוֹעֶה וְאֵל נֶאֱמָן…

וכך הם עולים ושרים, עולים ושרים בכל הנשמה, עד שהם עומדים לפוּש מדרכם; והישיש אשר עמם יורד בכל חניה מעל גבי הפרדה, משתטח על האדמה, מגפפה ומחבקה; וכשמבקשים להקימו, שכבר מאיצים החַמרים להמשיך הדרך, הוא מציית בלא חשק כמו קרעוהו מעל נפש יקרה, נוטל בכפו מן האדמה והולך ולועס את העפר עד לחניה הבאה.

עד שבאו למוֹצא כבר נתגברה השמש וליהטה את פני הרקיע. שוב עשו חניה, ירדו מעל הבהמות וישבו על אֵם־הדרך אצל עין־השקדים לפוּש מיגיעם, ליטול ידיהם, להרוות צמאם במים החיים ולסעוד מעט את לבם. אמנם הישיש היה מאיץ בהם שימשיכו דרכם והוא מגנה אותם שהם נרפים, מכרכּר ביניהם, אינו רוצה ליטול מן הלחם, אומר שלא ראוי להם להתמהמה בשערי העיר, שלא מדרך קדושה הוא לערוך סעודה לפתחה של ירושלים; אך לא היה לו שומע, שהיו כולם יגעים ורעבים, וראשי השיירה הישמעאלים מבקשים להשקות כאן את בהמתם ולתת אף להן לפוּש מדרכן.

שעה ארוכה ישבו, אוכלים ונחים מטורח הדרך, כשנתנו הישמעאלים את דעתם על פרדה שאסרוה תחילה לעץ שקד ערירי ויבש, הרחק מעט מן המחנה, ועתה לא נמצאה על מקומה. הביטו כה וכה וראו שהישיש אף הוא נתעלם מן המחנה ואיננו. עלו על גבעה והתחילו סוקרים את הסביבה כולה, שבדרך השיירות לא נראה אדם, עד שראו את הישיש עולה בהר על גבי הפרדה. התחילו מצעקים ומנענעים אליו ידיהם וקוראים לו להמתין, אך הוא לא נתן דעתו על הקריאות ורכב ועלה מתוּן בהר ללא דרך, בין סלעים גבוהים, על פני תהום עמוקה. התחילו אנשים אחדים רצים אחריו, מבקשים לעכבו, וישמעאלי אחד עלה על גבי פרדה והתחיל רוכב אחר הישיש, להשיבו מעל דרכו. כשנתקרבו מעט לישיש נבעתה פרדתו והתחילה מזנקת בחצי גופה, הולכת ומנתרת, אין רגליה האחוריות נשמעות לקדמיות; ואילו הישיש אינו נותן דעתו על כלום, הולך ומיטלטל על גבי הבהמה כמו תיבה ריקה, המושכות שמוטות מידיו, רגליו תלויות לו לכאן וגופו כפוף לכאן, אך הוא דבֵק במושבו ואינו נופל. כשנתקרבו אליו האנשים שמעו מתחילה עמעום לא ברור יוצא מפיו ואחר היה הקול הולך וחזק עד שהיה כמנגינה רבה, והם משתוממים שזקן תשוש יכול להוציא קול כזה מגרונו. כל לבו היה שואג מתוכו בהתלהבות עצומה, אבריו מרחפים על גבי הפרדה המיטרפת, הרוח מפריחה את כנפי בגדו, והוא קורא כאחוז רוח קדוּשה:

– פטיש מכּה בירושלים, פטיש מכּה בירושלים!..

נבעתה הפרדה מקולו, דוהרת ומקפצת מסלע לסלע, על גבּי שיחים ובורות, והוא אינו משגיח בכלום, קולו מגביר והולך והוא קורא, נפשו צרורה בקריאתו:

– פטיש מכּה בירושלים, פטיש מכּה בירושלים!..

כשהגיעה הפרדה לסלע גבוה הגביהה את רגליה הקדמיות, תלתה אותן באויר וזינקה עם רוכבה, ושוב לא יכול הזקן לעצור בה. שעה קטנה ריפרף בידיו הדקות כלפי העיר ונפל מעל גבי הבהמה ברגע שהגיע הישמעאלי למקומו ולא הספיק לתמוך בו בנפלו.

חרדים ומבוהלים הגיעו למקום המעשה, הישמעאלי הגביה אצבעו לאטו ועג בה עוגה על מצחו, רוצה לומר לנאספים: נשתבשה דעתו של הזקן. אך האנשים לא השגיחו בו, גחנו אל ראש הזקן וראו פניו מופלאים, מבהיקים בשמחה, חיוך נסתר שוחק בשוּלי שפתיו, כאילו חלם זה עתה חלום־קסמים ועוד לא נסתם החזון. ואף שלא היתה על זקנו הלבן אלא טיפת דם יחידה, אדומה ומבהיקה באור השמש כטיפת טל אדוֹם, כבר יצאה אותה שעה נשמתו מן הגוף הדל והרזה המוטל לפניהם בפישוט ידיו ורגליו.

חרדה רבה תקפה את המחנה, שבא ונתקבץ בינתים קמעה קמעה, והיו האנשים עומדים מסביב לגויה אבלים וחפויי ראש, כצאן שנעשה בהן פרץ. אף שלא היה לישיש לא קרוב ולא גואל בין אנשי השיירה, נתחבּב עליהם מאד והיו נוהגים בו כבוד ומטפלים בו באהבה, כאילו היה אביהם וזקנם. עתה החריד סופו את נפשם, אימה סתומה עטפה את כולם ונגעה בהם כרוח צינה.

– אפשר עלינו נענש – אמר יעקב הצורף באימת לבו, – שעוררנו את האהבה לפני שתחפץ, אפשר אין אנו ראוּיים והגוּנים לבוא ירושלים, שאפילו הישיש הטהור הזה קיפח חייו מול שערי העיר…

הכל החרישו ושיקעו ראשם על חזיהם, שהיה בדבריו של יעקב הצורף מהרהורי לב כולם, אלא שלא מלָאם לבם להעלות מחשבותיהם הכבדות על שפתותיהם. לבסוף ננער מרי סאלם חמדי ואמר בלשון עצוּבה:

– חלילה לכם, חלילה… אסור לנו להתאבּל מול שערי ירושלים, והרי הזקן גם הוא לא התאבל; אדרבא, לפי הצער השׂכר, והוא מת מוֹת מצוה. אשריהו שזכה להוציא נשמתו בקדושה על פתחה של ירושלים. מה שביקש ניתן לו, שראה אורה של העיר, ומה שניטל ממנו – אלה החיים, אך כלום שלו היו חייו? רק פקדון ניתנו לו, עתה בא בעל הפקדון ונטל את פקדונו, יהא שמו ברוך…

לכאורה קיבלו פיוסו של מרי סאלם, אך לבם לא יכול להתנחם; הנשים לא יכלו לעצור דמעתן והיו מיבּבות ומקוננות וסופקות כף, הילדים נחרדו מאד והגברים עמדוּ מחרישים ותלו בעצבות ראשיהם על חזם; אפילו יחיא חבשוש לא נטרד ממקומו והיה עומד אָבל, ידיו תלוּיות לו באין אוֹנים ופניו נבהלים מאד. כשארכה השעה ננערו להמשיך דרכם, אך לב כולם תלוי בדבר שנפל, שהיה להם כאוֹת מבשׂר רעה ואין בו מעשׂה כפשוטו; אפשר לא ידעו לכוון שעת הגאולה. אין זאת כי צדקו האומרים שהדרך לירושלים גנוזה ליחידי־סגולה ולא ניתנה בדרך הטבע לכל בשר ודם; שאילמלא כן, כיצד נתקיימה גלות תימן דורות על דורות ולא חזרו כל בניה לארצם כחזוֹר הצפור אל קנה… אפשר לא לשוא אמרו האומרים: כל הדוחק את הקץ והולך סופו נמק ברעב ובצמא. או שקורהו על דרכו מקרה רע ועצמותיו נופלות במדבּר; ואפילו מרי שלום שבּזי, צדיק יסוד עולם, קדוֹש בקדוֹשים ומקובֹּל גדול בדוֹרוֹתיו, שלא קם כמותו עד היום הזה והוא חיבר ספרים קדושים ושירים כמשא שלוש מאות חמורים, לא הלך לארץ־ישראל בנגלה על דרך הטבע, אלא היה הולך בנסתר כל ערב שבת וטס בשֵם המפורש, עושה שבּתו בירושלים או בטבריה, בחברון או בצפת, ושב במוצאי־שבת לעירו ולמולדתו וכותב על ספר ממראה עיניו.

עתה פגעה בהם מידת הדין, לבּם עמוס ונפשם שפלה עד עפר; שׂמחתם נהפכה עליהם למספד וחגם לאבל כבד. הישמעאלים היו דוחקים אותם להמשיך דרכּם ולא יכלו עוד להתמהמה. לאטם ננערו כמחלום רע ופנו ללכת. אך שוב לא רצו לעלות על גבי הבהמות, רק את גופו של הזקן קשרוּ אל בהמה והם עצמם הולכים ברגל; וכך היו משׂרכים דרכם ביגיעה רבּה, גברים, נשים וטף, חרדים ומבוהלים, שיירה אבֵלה וּמַחרשת, רק קול המַשכּוכיוֹת הולך לפניהם עד ירושלים.


ד

מעטים וערירים עמדו הקירות של בית־יעקב, שכונה ראשונה על אֵם־הדרך ההולכת מיפו; קומץ בתים יתומים פזורים בין סלעים מחוץ לחומות על פתחה של ירושלים, אין חינה של העיר משוּך עליהם. כאן עשתה השיירה האילמת חניה ראשונה. אך הגיע לשכונה הד הפעמונים שבצוארי הגמלים, התחילו ילדי הבתים פורחים ומדלגים מאבן לאבן. באים לקראת השיירה בריצה וקפיצה ובהמולה רבה, ונרתעים בפליאה גדולה למראה אנשיה המשונים, שחלוקיהם ארוכים וצניפותיהם שחורות, פיאותיהם הדקות והארוכות תלויות להם בסלסול. ואחרי הילדים הציצו מן הבתים ויצאו גם אבותיהם, סוקרים אף הם בתמיהה את הבאים.

כשראו את האנשים היגעים עושׂים דרכּם ברגל, הקריבו להם מעט מאכל ומשקה, מכל שמצאו על גבי הכּיריים הצוננים, ואנשי השיירה קיבּלו את מיני המזונות מידיהם באנחת תודה והיו אוכלים אותם בעמידה, אף שלא היה בהם כלום מטעם ארצם ומולדתם וזרו לחיכּם מאד.

לא ארכה השעה והשיירה המשיכה דרכה ועברה על פני הבתים המעטים של אבן־ישראל שמקצתם עוד עמדו בבנינם, ואחר חלפו על פני בתי נחלת־שבעה הבנויים שתי שורות לאורך ולרוחב, והמשיכו דרכם על פני הכנסיה הגדולה ירוּקת־הכּיפּה, שהקימו הרוּסים בראש גבעה ממול, אצל בתיהם החדשים, ומשם התחילו יורדים לקראת שער העיר, שחוֹמתה נתגלתה לנגד עיניהם בכל כבדה. והנה עצרו הישמעאלים את השיירה כולה ונתעכּבו לפני בית־קהוה גדול; אנשים רבּים ישבו שם על שרפרפים, בשולי הדרך, מעשנים מקטרות־המים וידיהם ממששות בקוּביות שעל גבי שולחנות קטנים שלפניהם; זה היה בית־הקהוה של חנא, משם יוצאות כל השיירות ליפוֹ ולשם כולן שבוֹת.

עוד לא הבריכו הישמעאלים את הגמלים והנה צץ לפניהם וביצבּץ פתאום היהודי הירושלמי, שהשׂכיר להם ביפוֹ את הבהמות. כאילו הצמיחַתוּ האדמה. משך עצמו בפיאותיו הטרופות, מבקש לקרבן לפיו, ואמר בקול ניגון:

־ ברוך השם שהגעתם בשלום, ואילו את המעשׂה בזקן שמעתי, כבר שמעתי, ברוך דיין אמת. בר־מזל שכּזה, עמדה לו השעה וזכה שיהיו עצמותיו קבורות בירושלים עיר־הקודש. ועתה שהגעתם בכי טוב – שלמו לי את היתר ותהי משׂכּוּרתי שלמה, כמו שנאמר…

נתנו לו אחרוני פרוטותיהם, כאשר התנו עמו, והוא שילשל את המעות לכיסו בלא שיסתכל בהן, כאילו לא הביט מימיו בצורת מטבע, נתערב בהמון העם שלפני בית־הקהוה, ושוב נעלם. כמו בלעתוּ הקרקע. אף הישמעאלים נטלו בהמתם והלכו להם, ועתה נשארו אנשי השיירה בודדים ויגעים מן הדרך. אין איש שיַנחם בעצה טובה, אינם יודעים לאן יפנו, רק פתחוֹ של שער מאפיל לנגד עיניהם. אחר שעה קמו ונכנסו בעיר, כמו קרא להם השער לבוא פנימה.

ראשון הלך יחיא חבשוש, מנתר ומקפץ כאילו צרבה האדמה את כפות רגליו, ואחריו נתמשכה החבורה כולה, גברים, נשים וטף, מיטלטליהם על גבם. ראום יהודים בעיר פנימה, נטלו מהם את מתם והבטיחו להתעסק עמו ולהביאו במהרה לקבורה, שלא להלין את המת בירושלים, ולחיים אמרו שכבר באו לפניהם יהודים מארץ תימן והם יושבים בעזרת־נשים של בית־הכנסת הסטַמבּוּלי. שאלוּ לאותו מקום והלכו לשם בסימטאוֹת צרות וצפופות, מהססים ומשתוממים, מביטים לכל צד כעדת ילדים נפחדים שעזבם אביהם במקום נכר.

בית־הכנסת הסטמבּוּלי, אחד מארבעת בתי־כנסיות עתיקים האחוזים זה בזה, היה בנוי בסימטה צרה, לא הרחק מרחוב היהודים. בימה גדולה קבועה בטבורו, וכולו משוקע עמוק באדמה. גדול היה בית־הכנסת, אך מפני שהוא בנוי מתחת לפני הקרקע שורה בו אפלה רובו של היום, אין האור בא פנימה אלא בחלונות קטנים הקבועים מעל הבית. בנבכי בית־הכנסת, מתחת לרצפת האבנים שאינן מתאימות, נמצא פתחו של בור, שאין דבר יקר בירושלים כמים חיים. עזרת־הנשים לא היתה נרחבת ביותר ותחוּמה צר מהכיל את המון העם שכּבר הצטופף בה לפני שבאו אנשי השיירה החדשה.

בבואם פנימה לא ראו מתחילה דבר מפני אור החמה שהיו עיניהם רגילות בו בחוץ, רק אזניהם שמעו רחש עולה ומפעפע, כמו דוּד מלא רותחים שהקיטור דוחק את מכסהו. מעט מעט נתרגלו עיניהם לאפלה השרויה בפנים ונגלה להם ערב רב הומה ורוגש, אנשים שרגליהם מפרפרות וידיהם מפרכּסות וכל גופם נע וזע בלא הרף; בפינה אחת ישובים הגברים על הארץ, צפופים ודחוקים, מהפכים בצרורותיהם כאילו אבד להם מה, רוטנים ומלהגים ומתדיינים בריתחה וברוח קצרה; ומעבר מזה מצטופפות הנשים והן טורחות בהכנת הסעודה הדלה, מיניקות ילדיהן, מטליאות בגדיהן שנתקרעו בדרך; הילדים צועקים בקול ואחיהם הבכורים מהסים אותם בגערה ובחזקת היד, והמהומה אינה פוסקת ועוד הולכת ומתמשכת מתחוּם עזרת־הנשים על פני בית־הכנסת כולו. ובסתר מחיצה, מאחורי פרוֹכת של סדין ושׂמיכה, כורעת אשה ללדת, גניחותיה וצעקתה הקטועה נשמעות מפקידה לפקידה והן מחרידות את הציבּור כולו, הנאלם רגע, מקשיב שעה קטנה לקולות וחוזר לשאונו; נשים זקנות מגיחות מבעד למחיצה, פניהן רציניות וידיהן עסקניות, מגרשות את הילדים המתלבטים בין רגליהן ומסלקות את הגברים הקרבים לפרוכת, ושוב חוזרות לטרחן.

ואף שהמראה הפיל על הבאים מבוכה גדולה ופחד חבוי נשב עליהם כמין רוח קשה, שמחו מאד שני המחנות זה לקראת זה, עמדו וסיפרו בהתעוררות רבה מעשים שהיו בדרכם ודברים ששמעו בעיר, ואין הפה נלאה לספר כל הנסים והנפלאות ועוד הלב הומה ומפרפר בבדידות ועגמה רבה.

נצטופפו היושבים ופינו מקום לבאים, ולא אמר איש צר לו המקום, וכך היו יושבים, בוצעים פתם וסועדים לבּם ומדברים זה עם זה בקול גדול, כדי להפיג את אימתם המסותרת מפני המקום החדש, שאף על פי שערגה לו נפשם כל ימיהם וחדשים רבים כיתתו רגליהם עד שהגיעו אליו – עתה היו נבוּכים ולבם מפרפר בקרבם והם מביטים זה בּזה בעין חרדה, כמבקשים תשובה לשאלה עצוּבה שלא נשאלה.

וכך חלף היום ובא הלילה ועמו גבר המחנק בעזרת־הנשים, כל הגברים חזרו מן החוץ, הילדים והנשים כבר שכבו לישון ולא נותר אלא תחום צר כדי משכּב הגוף בצמצום; האויר היה חם וקשה לנשימה וקולות הישנים ונשימתם הכבדה טורדים את השינה ומגרשים אותה מן העינים.

כבר היתה שעה מאוחרת כשקם מרי סאלם ממקומו הסמוך לפתח, נטל עמו את המצע וביקש לצאת לאויר, שלא יכול לעצום עין מרב מחנק. בבית־הכנסת האפל עוד הבליחה פתילה יתומה השרויה בבזיך של שמן תלוי בתקרה; פעם זורה הפתילה את אורה הצהוב לעבר עזרת־הנשים, מציירת מבעד למקלעת־העץ צורות של אור וצל, ופעם היא חוסכת את אורה וּמשיבתוֹ, ושוב שרויה העזרה באפלה.

ראה יעקב הצורף את מרי סאלם יוצא מן הפתח, קם אף הוא ויצא אחריו בחשאי. נמצאו להם בחוץ מדרגות־אבן סמוכות לפתח, התחילו עולים בהן ומטפסים עד שבאו לגג נמוֹך וראוּ בו מעלות מעטות המובילות לגג גבוה ממנו; כך טיפסו ועלו עד שהגיעו לגג שטוח שאין עליו מעקה ואפשר להשקיף ממנו על כל הסביבה. אך הם לא ראו כלום; הלילה היה אפל והוא כיסה את כל העיר, אין הכוכבים במרומי שמים מאירים את החשכה ורק מבליחים אורם ומרמזים מרחוק; כל העיר היתה שוכנת לנגד עיניהם כציבּור של גגות אפל ודוֹמם, שלא היתה בו משום נחמה.

פרשׂו מצעותיהם זה אצל זה וישבו מחרישים, עצבות גדולה נתקשרה ללבם והכריתה את הדיבּור מפיהם. פתאום נקרעה הדממה העצֵבה בצעקת אוֹח, קריאה יתומה ועגומה שהרעידה את הלב במורא סתום, והיה בא איזה אֵבל וצער ובדידות שאין לה סוף, אף הדממה שאחר הקריאה היתה רבּת־עגמה והיא צבטה את הלב וּלחָצתוּ כמו בכף־יד.

אז אמר יעקב הצורף בקול מעוך, כאילו ביקש לעכב את הדמעות המשנקות את גרונו:

– הנה, סאלם, כבר אנו בירוּשלים…

והיתה בנעימות דבריו תלונה מרה, טרוּניה חרישית ואילמת, מין קטרוג שאין לו פה, רק הנשמה בוכה במסתרים.

ענה אחריו מרי סאלם כהד עצוב:

– כן, יעקב אחי, כבר אנו בירושלים…

והיה בדבריו כמין הוֹדיה אילמת בטענה החרישית וצער גדול שאין לו ניחומים, ידו קצרה לסתור את הטענה, ורק נפשו צירפה עצמה לבכות עם חברו בסתר.

וכשהיו יושבים כך מחרישים התחיל פתאום זע דבר־מה בחלל הלילה הנח, איזו רוח דקה מן הדקה התחילה באה מן ההרים ומתעופפת בקלות ככנפי פרפר דקות, ניערה את גבעולי הצמחים היבשים, המבצבצים בסדקי האבן, נשבה בהם והעלתה זמזום דק ובלתי־נתפס, כאילו נגעה במיתר של כינור. צינה נעימה נשבה, ליטפה את הפנים והפיגה מעט את יגיעוּתם; השלוה העלוּפה שבעיצוּם הלילה כאילו זעה פתאום ורוַח לגוף ולנפש מנשימת הרוח הצחה, כאשר ירוַח לצמא הלוֹגם מים חיים בלב מדבּר. ופתאום האירו ההרים במזרח ושולי הירח ביצבצו ועלו מראש ההר, אדומים ולוהטים כשרביט של אש, שיפולי השמים ניצתו בלהבה ומיד התחיל הירח עצמו עולה ומטפס בשמים כמו מגן של נחושת מרוטה, חרוך מעט, אך נאדר כשלט גיבורים שבור, מושך אחריו שוֹבל של אור גדול.

כשנפל האור בעולם כאילו נגע מַטה־קסמים בעיר כולה ורוח חיים היתה בה פתאום; האפלה הכהה של הלילה הפכה חלל כחול ובהיר; הגגות זעו כיצורים חיים ואבני כיפותיהם צופו לפתע זהב וכמו נעטרו במרגליות ובאבנים טובות ודלקו באור הירח; שולי החומה האפלה נראו כרקומים רקמת־פז, הצמחים היבשים שהיו משוּקעים באפלת הלילה האירו פתאום והיוּ תלויים בחומות כרימוני־זהב, האור הלך ורחב ובהרים סביב הוטלה עכשיו נשמת־חיים עמוקה; עמק קדרון כמו רוּפד בשטיחים כחולים של משי ושוּליו האירו באור נוצץ; מעליו הבהיקו אבני המצבות של הר הזיתים; עמק יהושפט היה מיעוּטו מאיר ורובו עטוי צל רך, כאילו נפרשׂה עליו אדרת של קטיפה כחולה, גבנוניו מאירים ככפתורי־זהב. הר הבית היה נסתר מעיניהם, אך הם חשו בו כמו במדורה בוערת שאין אִשהּ נראית, אך חוּמה בא ולופף את הגוף, נשימת־חיים עלתה עתה בעיר כולה, ריח משכּבר הימים עלה מאבניה, מראה נפלא פרושׂ לנגד עיניהם, מן המראות שראו בחלומם, ועתה באו ומצאוהו בהקיץ ונפלא שבעתים.

ופתאום היתה עליהם קדושת המקום, פיהם יאלם ורק נשימתם לוהטת. אז אחז יעקב הצורף את זרועו של מרי סאלם בשתי ידיו החמות ונלחץ אליו במבוכת לבו, וכך ישבו שניהם נוכח הוד העיר, מחרישים בלב הומה, דבוקים וחבוקים, עד שחָוַר הירח והפציע אור השחר ויום חדש נולד לפתחה של ירושלים.


 

פרשה שניה: עַל פַּת לֶחֶם

א

עברו ימים ראשונים, ערב שבת הגיע ועזרת־הנשים של בית־הכנסת הסטמבולי עוד הומה מרוב אדם. כל החלומות הטובים על רוטשילד שר־היהודים, שקנה את אדמת ארץ־ישראל, וכל ההזיות המתוקות על ימי המשיח שהגיעוּ נתבדרו כהרף עין ונהפכו עליהם לדאבה. עתה נתעורר בלבם הספק, היש מי ראה אותן מודעות גדולות מחוץ לארמון האימאם, או שהטעוּם עיניהם ולעג מר לעגו להם על דבר קרקעות וגאולה. עכשיו לא נותרה להם אלא מלאכתם שבידיהם והאהבה שבּלבּם, שעדיין לא הניח להם אורה להתיאש מירושלים. אנשי־מעשׂה התחילו פונים כה וכה, מבקשים מלאכה להחיות נפשותיהם, ואולם המלאכות בירושלים נשתנו מן המלאכות בתימן, שוק הצורפים מלא וישמעאלים עוסקים במלאכה על פי דרכם וטעמם; מנַקרי הריחים די בהם אחד עיר ושנַים על סביביה, ועושי־כדים בכלל אין בנמצא, שאין אדמת ירושלים יפה לכלי־חרס. הפרנסה בירושלים קשה כקריעת ים־סוף, וקורת גג על הראש אי אפשר כלל למצוא. מנהג הנהיגו בעיר־הקודש, אין הדירות נשכּרות אלא מראש־שנה עד ראש־שנה של ישמעאלים, ואין להשיג דירה בעיצומה של שנה, ומי שאין בידו כל המעות כולן מראש – לא כל שכן.

רבתה הצפיפות בעזרת־הנשים ולא נתוַתר בה מקום לפישוט יד ורגל, ואויר אין בה לנשימה. מרי סאלם חמדי היה חולה מן הצפיפות, מצוּמק מן החום ומן הטלטול עד יציאת הנפש, והוא מבּיט בעינים עצוּבוֹת על סביביו. יעקב הצורף היה מהלך בחוץ, מבקש עבודה כלשהי ואינה נמצאת לו; יחיא חבּשוש לא נח אפילו שעה קטנה, ואין לראותו בתחום בית־הכנסת; אך מרי סאלם חמדי מה יכול לעשות? אף על פי שהיה בביתו רב ושוחט, בורר וסופר ורופא־חולים לעת מצוא, – כאן לא ידע מה יעשה. אמנם לימדוהו הוריו בילדותו אוּמנוּת, כדי לקיים מאמר חז"ל בשבחה של מלאכה המחממת את בעליה, אך לא נתקיימה בידיו. אוּמנוּת מעולה היתה זאת, מלאכת רקמה, ובררוה לו הוריו שתהא מלאכתו נקיה ויוכל לעסוק בתורה גם בשעה שידיו תהיינה עסוקות. ואמנם בבחרותו היו ידיו עושות ברקמה ופיו אינו מש מדברי תורה, עד שנתגבּרה על המלאכה; ועתה אפילו לא נשתכּחה מידיו והיו עמו הכּלים, לא היתה העבודה מצויה בירושלים, שאין הגויים רוקמים כאן כל שׂמלותיהם כמו בארץ התימן, ומעט הרקמה שמעטרות בה נשים הרריות את שׂמלתן נעשה בבית־לחם ואין לה דורש בירושלים; כיון שאין אוּמן בלי כלים ולא כל שכן בלי עבודה, לא היה לו למרי סאלם מה יעשה.

ואולם כשהגיע ערב שבת ועודו משוקע בהמון העם שבבית־הכנסת, קם ואמר לסעדה אשתו ולשני ילדיו שיקחו המיטלטלים וילכו עמו לרחוב. תלתה בו האשה עינים שואלות וטיפין של אור עלו בהן מתקוָה טובה ומשמחה, אפשר כבר נמצא לו לבעלה מקום טוב לחיות בו; אך מרי סלאם לא השיב לה כלום, נטל בידיו סל מן הסלים וזירז את אשתו שתעשׂה כמותו, ויצא מפּתח העזרה. כבוּ טיפּי האור שבעיני האשה, נטלה מן המיטלטלים וחילקה לילדיה, ואחר יצאה מן העזרה אף היא והלכו כולם אחר האב הפוסע לפניהם בזריזות, ופסיעותיהם קטנות ומקפצות.

עברו את השוק הגדול ההומה מרוב אדם ובהמה ופנו למעלה העיר, עד שהגיעו לשער יפו, יצא האב מחוץ לשער וישב על אבן גדולה, שהיו אנשי שיירה בוללים עליה מספוא לבהמתם, וכל בני ביתו יושבים עמו, מביטים לכל רוח, מאין יבוא עזרם. השעה היתה עוד רחוקה מצהרים והכּכּר שלפני החומה המתה מאדם; ישמעאלים היו מברכים גמלים לפני השער בקול זירוז רם ונושאים המשא לעיר על כתפיהם; רבים שטחו כאן מַרכּוּלתם, שצר להם המקום בשוּקה של עיר, והקונים רבו לכבוד שבּת; לא הרחק מכאן המו אנשים בבית־הקהוה של חנא ומוכרי תמר־הינדי מקשקשים בצלחות־הנחושת שבידיהם ומטעימים שבחו של משקה בקול ניגון וזמרה. השמש ליהטה את ההרים, הלופתים את ירושלים טבעות טבעות, אחת בהירה מרעותה, עד שטבעת עליונה נשתקעה כולה בשמים והיתה שקופה כענן בעננים; על גבי גבעה נישאה ריחפו כנפי ריחים של רוח שבּנה השׂר מוֹנטיפיוֹרי ליהודי ירושלים והן מתמשכות כצל רחוק על בהירוּת השמים. ישבו מרי סאלם ובני ביתו לפתחה של העיר, ממתינים, אך בהמולה שלפני הצהרים לא השגיח בהם איש. כשארכה השעה משך זכריה הבכור את אביו בשרווּל ואמר:

– כבר נַחנו דיינו, אבא, למה לא נקום ונלך?

הביט בו האב בעצבות והשיב בנחת:

– אין לנו לאן לילך, בּני.

מעוצר עצבות שנשמעה בדבריו נתבהל הנער והשיב באימה סתומה, קולו קרוב לבכי:

– ומה נעשה בלילה? אפשר עוד מעט יסגרו את השער ונישאר בחוץ!

אמו ביקשה להסותו מפני כבוד האב, משכה אותו בכתפו ונתנה בו מבט של תחנונים. אך האב הפנה ראשו לעבר ההרים והשיב בלחש:

– אל תתירא, בני, התקצר יד השם להושיע? עוד הלילה רחוק…

בּינתים חלפה שעת הצהרים, הרעש שכך ורגל אדם כלתה מן הכּכּר. חום הצהרים הֵשם את הרחבה, אך מרי סאלם חמדי ובני ביתו לא עזבו את הסלע, אף שהיתה השמש מכה בו קרניה ומלהטתוֹ, אין החומה פורשת צלה עד מושבם. מעט מעט התחילה החמה פונה לצד הים, החום רפה והאספקלריה הצלוּלה של השמים התחילה מתכּהה, צללי החומה מתארכים ושעה של בין־הערבּים הגיעה.

כשארכו השעות ואפילו הסלע שמתחתם כבר התחיל מפיג חומו ומצטנן, פנה שוב זכריה לאביו ושאל בקול חרד:

– אבא, עוד מעט כבר שבּת, ומי יקח אותנו?

מרי סאלם לא השיב לו מיד ורק אחר שעה קטנה אמר בקול כבוש:

– אין אמוּנה בלבּך? על מי לנו להישען, על אבינו שבשמים…

הנער החריש כמי שמוֹכיחים אותו על פניו ואין בפיו מענה; האם החזירה מהם ראשה והיתה מקנחת בסתר את דמעותיה בקצה מטפחת ראשה, והיא לוחצת אל חזה את מזל בתה.

אותה שעה יצאו מפתח השער המאפיל שלושה בחורים, פיאותיהם עוד רטובות מן המים ושולי כותנתם מציצים להם משרוולי הקפוטות הארוכוֹת, וצרורות של כלי־לבן תקועים להם תחת זרועם. ראו הבחורים את הבריות על הסלע, נשתהו מעט, תחילה מתמיהה ואחר מסקרנות, וקרבו אליהם. הגדול שבהם קירב קירבה יתירה, פנה למרי סלאם ושאל:

– יהודים?

נרתע מרי סאלם תחתיו והשיב בלהיטוּת:

– בודאי ובודאי, ברוּך השם, יהודים!

עתה קרבו גם יתר השנים, כופפו עצמם על הסלים, שהיו בהם תפילין וספרי־קודש, נטלו בידיהם מן הספרים והיו מעיינים בהם בתמיהה, רואים בסקרנות את האותיות הברורות והיפות הכתובות בדיוֹ העפצים על גבי נייר עבה שקצותיו כבר מתחילים להצהיב, והם משתוממים על הכריכות כפולות־הדפים, עשויות עור יקר, ופליאתם עולה למראה השערים הנפלאים המצוירים בדיו אדומה, מקושטים קישוטים של נוי; האותיות המופלאות משבּחות תפארת הבורא וענוָתו של הסופר שלא חס על עמלו ועשה לילות כימים והעתיק ספרי קדושים להגדיל תורה בישראל. עוד לא שבעו עיניהם מן הספרים היקרים, והגדול שבחבורה אמר בניגון של גמרא:

– קא משמע לן, תלמיד חכם…

מרי סאלם לא השיב מפני כבוד התורה והבחורים רחקו כדי פסיעה אחת ואחר חזר הגדול שבהם ואמר:

– נוּ, ושבּת?

– שבּת, שבּת קודש, בעזרת השם! – נאחז מרי סאלם בּדבריהם וקולו רעד.

שוּב רחקו מהם כדי פסיעה והיו מדיינים ביניהם בלחש, מבּטם נוטה להם חסד מרחוק. ואחר חזרו ורמזו להם ללכת אחריהם. הילדים קפצו ממקומם והיו מדלגים כבני־צאן, סעדה האשה אספה רוּבי המיטלטלים ועמסה אותם על ראשה, ומרי סאלם הלך אחריהם לאטו, שמוט־כתפים ומחריש.

כך היו הולכים בדממה, האם מזרזת צעדיה בחדוה, הילדים הומים מרוב שמחה, ורק האב פוסע במתינות, שמחתו עמוקה מכּדי מתן קול, והוא מחריש כמו אדם שנעשה לו נס בשעה אחרונה של מצוּקה. כך חלפו על פני בית־הקהוה של חנא ועברו נוכח בית־היראה של הרוּסים, עד שהביאום הבחורים אל שורות הבתים של נחלת־שבעה. כאן הורו להם על פתחו של בית־כנסת, והגדול שבהם פנה אליהם לפני לכתם, עג לפניו בידו חצי עיגול ואמר:

– יהוּדים, הכּל יהוּדים, ברוּך השם…

שוב ישבו על מקומם, השמחה חיה בהם שמצאום יהוּדים טובים, וכבר עולה בהם היאוש ששוב הניחום גואליהם על פתחו של בית־כנסת ואין להם דואג. ואולם לא ארכה השעה ומאחד הבתים יצא איש במיטב שנותיו, לבוש בגדי־נוֹי, תרבּוּש אדום־כהה חבוש לו לראשו, גדיל שחור מיטלטל לו מאחוריו, והוא מחזיק בידו מחרוזת ענבּר ומשתעשע בחוּליוּתיה. ראה את החבוּרה משתוחחת על אם הדרך ושאל בתמיהה מהולה בתרעומת:

– עוד מעט שבּת ויהודים אין להם איפה לשבּוֹת?

פנה כה וכה והכניסם למרתף חציוֹ מלא פחמים, שגמלים שחורים מביאים מיפוֹ בשביל יושבי ירושלים; הביא מעדר ומטאטא לנקות בהם את המקום ונתן להם רשות לשבת כאן עד שתימצא להם דירה טובה מזו.

בשמחה גדוֹלה קרבו כולם לנקות את הפינה שנתרווחה להם מן הפחמים, ובעל־הבית עוזר על ידיהם, מזרזים איש את רעהו שלא תמצאם השבּת עוסקים במלאכה ונמצאים, חס ושלום, מחללים קדוּשתה. את קיר הפחם כיסו בשקים ואת הפינה שניקו מן האבק השחור ריפדו במחצלת. עד מהרה פרשו שטיח וכרים ושמיכות על הרצפה כולה, ומיטיבם הביא להם תבשילי שבת בקערות, מנה מנה וקערתה, ופתילה של שבּת הדליקו בשמן הטוב; ועד שנטלו ידיהם ורחצו פניהם והחליפו בגדיהם כבר שקע גלגל החמה, ושבּת מלכּה באה ופרשׂה עליהם שלוָתה בפינת ביתם החדש.


ב

כמו צפור המבקשת את קנה, היה יעקב הצורף בא וחוזר תמיד לשוק הצוֹרפים, פונה כה וכה בפנים כּהים ועינים עצוּבות, מבּיט בגעגועים עזים בידים העוסקות במלאכה, תועה ככלי אובד, מבקש, אפשר תתרווח גם לו פינה מפינות השוק ויוכל לשבת אל מלאכתו כאשר הסכּין. צינה נעימה היתה רבוּצה בקימוּרי השוּק, החנויוֹת פתוחות והתריסים מוּנחים ובעלי־מלאכה יושבים על הרצפה, מכּים בקוּרנסים ופוצרים בפצירה, נושפים במפוח של עור וּמלַבּנים את הסף על גבי האש ויוצקים אותו בצורות השונות כשהוא רותח, ואחר מנקרים, מנפצים ומשבּצים, וההמולה העליזה עולה בראשו של יעקב כיין המשוּמר, והוא זוכר את כּוכוֹ הטוב שבתימן, כיצד היה עובד בו עבודתו בשלוה ואנשים באים ומביאים לו כל כּלי יקר, אם לתיקון ואם למלאכה, כי יצא לו מטבּע ליעקב הצורף שאין ידים כידיו בּכל המחוז כּוּלוֹ.

אולם לא נמצא לו מקום עבודה עד שהשתדל עמו אחד מסוחרי כלי־הכסף שבעיר, לקחוֹ אל אוּמן ישמעאלי, שהיה כּוכוֹ מלא גרוּטאוֹת ושברי־גלים ופסולת של מלאכה, כולו אפל, להבה קטנה דועכת על גבי גחלי־העץ, ורק בנפוֹח המפּוּח מתלקחת השלהבת ועולה כחולה ומיתמרת. שידל הסוחר את האוּמן שישכור לו את יעקב כפועל ונמצא מרויח. האוּמן הישמעאלי השיב לסוחר היהודי בדברי נימוס וכבוד, שהיה הסוחר נותן לו לאוּמן עבודה תמיד, אך כשהלך הסוחר לביתו הראה לו האוּמן ליעקב פנים חמוּרים ואמר לו שאין לו עתה צורך בפועל, אך אם יאבה ללכת עם בנו לסובב בכפרים בשביל מכירת סחורה ותיקון כלי־כסף, – יקבלוֹ בשביל ניסוי ויהא שכרו לפי הרוַח שירויחו בדרכּם. לא נותרה לו ליעקב ברירה, שכּבר לא יכול להשאיר את בני ביתו יושבים צפופים בעזרה, הסכּים ויצא לסובב עם בנו של האוּמן בכפרים הסמוּכים, הנער הישמעאלי מחזיק בתכשיטים ויעקב עמוּס על שכמו שק הכלים בשביל תיקוּנים.

בינתים עזבו בני ביתו את עזרת־הנשים, שנמצא להם חדר אפל בביתו של האוּמן הישמעאלי. חדר זה היה משמש תחילה מקום ארעי בשביל חמורים ללין בהם לילה, אין בו פתח מלבד הכניסה, כתליו דבוּקים מלוחות פחים ומשחיפי־עץ ומטוּיחים בטיט חוצות. ניקו את המקום ככל שיכלו ושכבו לישון בחדרם החדש, אך הזוהמה דבקה בכתלים וברצפת החומר והאויר היה בו טחוב אפילו בימי חמה, ולא יכלו לישון במנוּחה מרמשים ושרצים, עד שתפרו להם שקים משמיכות והאם משחילה כל ערב את הילדים בשקי־השינה וּמשכּיבתם על הרצפה זה אצל זה, ואת התינוק שעל זרועותיה היא מניחה עמה על חזה ושוכבת אתו לישון.

כשעברו ימים אחדים ועדיין לא חזר יעקב מן הכפרים, אזלה בבית הפת והאם יצאה לראות מאין יבוא לחמה. מחוץ לשער יפו היו עשבים יבשים עולים בשפעה, קוץ ודרדר ועשב שוֹטה שחמת הקיץ כבר נטלה מהם כל חיוּתם. שלחה האם את בניה לקטוף מעשב השדה והם תולשים אותו בידיהם, ממלאים בו שקים ומביאים קצירם הביתה. האם בוררת מן השקים את העשב הטוב למאכל, מנקה אותו ומבשלת ממנו תבשיל עם פתיתי בצק, לחמם מעט מעיהם של הילדים ולהשׂביע קיבתם. ראתה אשת האוּמן את צער השכנים היהוּדים, שלחה להם עם ערב קדירת תבשיל מעלה שוּמן ומַצות לחם טריות שנאפו זה עתה וחוּמם נודף. קיבלה האם את משלוח המזון באנחת תודה, שפכה באין רואים את התבשיל מן הקדירה ואת מצוֹת הלחם נתנה לילדים חלק כחלק, ומן הנותר טעמה אף היא פרוּסה.

כך עברו ימים אחדים בצער ויסורים, עד שחזר יעקב הצורף עם בנו של האוּמן מן הכּפרים. דרכּם לא צלחה הרבה ולא עלה בידם למכור מן הסחורה אלא במעות קטנות, ותיקונים כמעט שלא נזדמנו להם, ומעט המזומנים שהביאו היה בן האוּמן מחזיק עמו בחריט ומסרם לאביו בשוּבם לירושלים. אותה שעה היה האוּמן יושב על מקומו אצל המפּוּח ועוסק במלאכתו ולא היה נותן דעתו על יעקב שעמד אצלו אָבל ועצוב־רוּח. מחכּה לשכר המעט שיושיט לו האוּמן בשביל היגיעה הרבה. אך האוּמן שיקע ראשו על מלאכתו ונתן לו ליעקב להמתין, כאילו לא ראה אותו עומד ומחכּה לשכרו.

אותה שעה בא לחנות קצין תוּרכּי, ממלא בגופו כל חללו של הפתח, והוא מחזיק בידו נדנה של חרב תורכית עקוּמה כסהר בתחילתו. הושיט הקצין את הנדן לאוּמן וביקש ממנוּ לבדקו, אפשר יש לו תקנה; חרב עתיקה היא לו, מורשת אבות, והיתה עוברת מאב לבנו, עד שהגיעה אליו, ועתה, מעשה רע, נפלה החרב על אבן ונפגמו העיטורים שעל נדנה, וכבר הוא סובב בכל שוק הצורפים ואין אומן הגון שידע לתקן את הפגימות. נטל האוּמן את החרב בעין כהה, בדקה בלא אֵמוּן, כמי שיודע מראש שלא תהא לה תקנה, והשיבה לקצין בלא אומר, מקיש בלשונו לאות סירוּב.

כשנטל הקצין את הנדן מידי האומן, הושיט יעקב ידיו וביקש לקחתה ממנו. האוּמן הישמעאלי נופף ידו בביטול, מבקש למנוע את יעקב מקחת לידיו את החרב. אך הקצין כבר הגישה לידיו הפשוטות של יעקב, מחכּה מה יאמר זה. יעקב העיף מבּט חטוּף על המוּם שנפל בקישוטי החרב ואמר בלשון שפלה ובנעימה של בוּשה, שרגיל הוא לתקן קישוטי חרבות ואף עיטור זה אפשר שיוכל לתקן.

האוּמן הביט בו בעין רעה, אך הקצין אורו פניו ואמר בלהיטות שימתין כאן ויראה במלאכת היהודי. בלא חפץ קם האומן הישמעאלי ממקומו ופינה ליעקב מושבו העשוי פרוַת־כבשׂים קרחה, שהעור נראה בה יותר מן השׂער. באבק של בושה ישב יעקב במקום האומן, בצניעות וברתיעה, ואולם אך הרגיש באש המפוח וידיו חשות בכלים השונים, פטישים קטנים, פצירות דקות־שן, צינורות ארוכי־קנה ומספּרַים קטנים כזרת, הכל מוכן ומזומן לו כדי פישוט יד, סרה הכּהות שהיתה שרויה עליו תמיד ואור רך נגה על פניו, הבהוב תבונה וחיבּה שהיה מאַהבוֹ לבריות, ומראהו כמראה אדם שלבו טוֹב עליו ואין פיו יכול לומר כל עוצר שמחתו. כבד־פה היה יעקב ולשונו מתנהלת בקושי, אך ידיו היו זריזות במלאכה וחרדות מאד, כאילו היו עוסקות בעבודת קודש. וכמו שיש לאדם חן בשפתיו היה לו ליעקב חן בידיו, מתחיל במלאכתו בחדוה ובהתלהבות, פעם מרכּין עצמו על הנדן הפגוּם כמו רופא על תינוק חולה, והוא בודקו מכל צד ומלטפו באצבעותיו הארוכות, ופעם הוא נוגע בו בכבוד וירא כנגוֹע בן באם זקנה, הוא שוכח עולם ומלואו, אינו שוֹעה לכלום, ורק הכּלים שסביבו מרקדים בידיו הזריזות.

בנשימה עצורה עמדו עליו האומן והקצין, כאילו נגעה גם בהם אִשוֹ של יעקב, שידע כי בשעה אחת זו תלוי כל גורלו, שיוכל להכות שורש בירושלים. הקצין עמד שׂבע־רצון שנמצא לו סוף סוף בעל־מלאכה אומן שיתקן את מום חרבו, ואילו בעל־המלאכה הישמעאלי היה מתבונן במעשה־ידיו של יעקב באבק של קנאה חבויה ובביטול גלוי, כדרך בני־אדם שאינם אוהבים את בן אומנותם ופוסלים במלאכתו; ואולם שניהם היו עומדים בעינים לוהטות, המלוות כל תנועת ידיו הדקות של יעקב וכל מגע אצבעותיו הארוכות, כאילו עשה לפניהם קסם. לא יצאה שעה ארוכה ויעקב כבר היה מצחצח את נדן החרב אחר שתיקנו, והוא נושף עליו הבל חם מפיו ולוטפו בשרוול בגדו, להשיב לו את הברק הטוב, ואחר החזיר את הנדן לקצין בעינים עצומות למחצה. שלא תיראה בהן להיטותן הגדולה.

הקצין חטף את הנדן מידי יעקב בריגוש גדול, בדק כהרף עין את התיקון שעלה יפה להפליא, נשק את העיטור השלם בהתלהבות, הוציא מכיס חזהו שטר כסף וּנתנוֹ ליעקב בהרחבת הדעת. יעקב נטל את השטר בקצה ידיו המפוּיחות, החזיקוֹ כהרף עין ואחר הגבּיה עצמו על מושבו והושיט את הכסף לאומן, שעמד בצד מחריש ומשתאה.

מאותה שעה נשאר יעקב עובד אצל האומן הישמעאלי, מכניס לחנותו מיני תכשיטים שלא ידעה אותם ירושלים מעולם, כי היו האומנים הישמעאלים יודעים לעשות רק עדיים גסים, שנשי פלחים בכפרים קונות להן בשוק, או חתן בֶּדוי מגיש דורון לכלתו, צעדות גסות, טבעות ונזמים לשׂים באף, ועכסים ושלשלות עבוֹת־חוּליה. אחר שנטל יעקב שׂכרוֹ הראשון ובני ביתו אכלו לחם לשׂבעה, קנה אגוזים וּקלָיוֹת וצימוקים, אסף את בני הבית והלך עמם לבקר את מרי סאלם בנחלת־שבעה.

כבר היתה פתילת־השמן דולקת במרתפו של מרי סאלם כשהגיעו האורחים למקום ביקורם. מרי סאלם הניח מידו את הספר שהיה מעיין בו אותה שעה, הסיר את השטיח התלוי על גבי חומת הפחמים ופרשׂ אותו לפני המפתן לכבוד הבאים. אז הריק יעקב את כיסיו וסעדה הביאה טסים וּצלוֹחיות ואחר ישבו והתחילו טועמים מן הכּיבּוד ומדבּרים בשמחה ובהתרגשות, כאילו לא ראו זה את זה ימים רבים.

אחר שעה, כבר ישבו הילדים בפינת החצר והיו עוסקים במשחקיהם ושתי הנשים יושבות בקצה המחצלת ומספרות זו עם זו בקול לחש, נגע יעקב בידי רעוֹ סאלם ורמז לו שיכּנס אחריו למרתף פנימה, כי דבר לו אליו. פרשו מן המסוּבּים, נכנסו וישבו על הכּרים, יעקב מַחשה שעה ארוכה ואחר מביט ברעו במבט של תחנוּנים ואומר בקול מהסס:

– ראה, סאלם, כּבר אני מצאתי לי עבודה בירוּשלים…

– יתברך שמו עד עולם, לבי שׂמח במאד מאד.

שוב החריש יעקב ותיקן מושבו תחתיו, ואחר אמר ביתר עוז, כאילו ביקש לחזק את לבו:

־ וּכבר גם קיבּלתי שׂכר ראשון, שׂכר יפה, בלי עין הרע…

– אם אדם עושה הריהו מתברך, אשריך שיש לך אומנות המפרנסת את בעליה…

שוב החריש יעקב ולא מצא דברים שבּיקש לומר, וּכשקשתה עליו השתיקה הגבּיה עצמו מעט על מושבו, שילשל יד ארוכה בחלוקו, הוציא ממנו חריט קטן, הושיטו למרי סאלם ואמר בהשפלת הקול:

– חשבתי, סאלם, הנה מעט מעוֹת, עד שירחיב ותעמוד גם לך השעה.

נרתע מרי סאלם, כאילו הגישוּ ברזל מלוּבּן לבשׂרוֹ, משך לשתי ידיו לאחוריו וקרא בקול נבהל:

– חס וחלילה וחס! מה אתה אומר, עוד אתה בעצמך בצער ומקמץ ממזונות הילדים… חס ושלום שאני אקח ממך אפילוּ פרוּטה אחת!

נפל יעקב על ידי מרי סאלם וּמשכן אליו, מבקש לתחוב לו את החריט לבין פיסות ידיו, אך מרי סאלם מרתיע והולך, מושך ממנו את ידיו ומשתמט בכל כוחו; עד שנכנסו הנשים וריפּו שניהם את ידיהם, הניחו זה לזה והתחילו מדברים דברים של מה בכך, כדי להסיח דעתן של הנשים מן המעשׂה, מסתירים ריגושם ואינם מבּיטים זה בעיני זה, חוזרים ויושבים בנחת על גבּי הכּרים, וחריט הכסף מתגולל על הרצפה אצל מושבם, אין איש מהם נותן עליו דעתו כהרף עין…


ג

למחר השכּים מרי סלאם כשאפלה שרויה עוד בעולם, והוא מחזק את לבּו ליציאה בשוּקה של עיר לבקש אחר פרנסה, פינת המחבוֹא שניתנה לו בחסד בעליה רק לשעה ניתנה לו, וכבר ארכו הימים שהוא יושב בה באין מעשׂה, ושוב אי אפשר לו להיות חובק ידים עד שילבּינו שערותיו, מצפה לשולחן חברו. מאותו יום והלאה היה יוצא כל בוקר אחר התפילה, סובב בחוצות העיר, מתבונן בשוָקים ומכתת רגליו בשכונות הבתים שלפתח העיר, מבקש דבר להחיות נפשו, ולא נמצא לו, כל המלאכות שבידיו, ששתלו אותו בקרקע של תימן, כאן כאילו נתבטלו ושרשן ניטל, ולא היה בהן כדי משׂגת לחם לפי התינוקות.

יום אחד, שעה שהיה מרי סאלם הולך וחוזר ומתבונן בארחות העיר, בא למרתפו יחיא חבּשוּש, בירך ברכתו בקול רם וישב בהרחבה על הכּר. אמרה לו סעדה, אשת מרי סאלם, שאין בעלה בבית; אך יחיא הניף ידו בשויון־רוח ואמר, אין בכך כלום, רק ביקור חטוף הוא לו כעת, ולא ביקש אלא להראות מקום עָניָם לאורח נכבּד אחד, שהביא עמו לכאן, אדון באדונים, המבקש לדעת אורח החיים של כל באי תימן, והוא, יחיא חבּשוש, משמש לו לפה וּלעינים, ואם ירצה השם תצמח ממנו ישוּעה גדולה לכל התימנים, כן יתן להם השם וכן יוסיף…

שלחה סעדה מבּטה מבעד לפתח הנמוך, מבקשת לראות את האורח, ובאמת, בחצר עמד איש דק וּגבה־קוֹמה, צח ואדום, לראשו מגבעת אפורה, צרת־שוּלים, והוא לבוש אפוּדה בהירת־פּסים, שתִי אדום ועֵרב ירוק, מכנסים שחורים לופתים את רגליו הדקות בצמצום, ונעלים צרות, חדוֹת־מַקוֹר, מבהיקות לו על רגליו. האיש החזיק מטפחת לבנה בידו והיה מסַפּג בה את הזיעה הניגרת לו על פניו ונבלעת בשׂפמו הבהיר ובזקן־הפיאות המטוּפח שעל לחייו. כשקרבה סעדה לפתח והוציאה ראשה ברוב תמיהה, הניח האיש למטפחת והשיבה לפתח השרוול, שָלה מן האפודה משקפים סגלגלים, הקשוּרים לו בחוט שחור, נתנם על עיניו, סוקר בהשתוממות גלויה את האשה, מבקש להחדיר מבטו בעד הפתח האפל.

כשראה יחיא מבעד לפתח את דמות האורח בחצר מוּכּת־החמה, ניתר על מושבו, קפץ החוצה והתחיל מכשכש לו סביב האיש, מדבר עמו בלִיל־לשון, הברה אחת בפה והרבה ניעות ידים, מבקש להושיבו בצל ואינו מוצא לו מקום ראוי למושב, עד שהרגיעוֹ האיש בתנועת יד, ישב מעצמו על אבן בפינת החצר, שצל עלוב מתמשך עליה, וחלץ את יחיא ממבוּכתו.

סעדה יצאה אף היא מן המבוא האפל והנער עם הנערה יוצאים בעקבותיה, דוחקים זה את זה ומשתאים למראה האורח המוזר, נלחצים ונדחפים מאחורי גבּה של אמם. כשעמדה סעדה לפני פתח המרתף, והאורח כבר ישב על האבן, נרגע יחיא אף הוא והתחיל מדבּר אל סעדה קול רם, שואל אותה כמה ילדים יש לה ומה עסקו של בעלה, וכל מלה שהוא מוציא מפיו הוא משיב ראשו ומביט באורח, כאילו אליו הוא עורך את שאלותיו.

נבהלה סעדה מן הדיבּור המשונה והשיבה לו ליחיא בלשון גמגום, הרי הוא יודע יפה שאין בעלה עושה כלום, ושני ילדים לה, אלה זכריה ומזל, שהותיר להם השם לפליטה, יאריכו ימים ושנים. אמר לה יחיא בלשון רמזים, שאין הזר שומע לשונם הערבי כלום והוא המתווך ביניהם, ועתה אל תאמר לו כמה ילדים יש לה, אלא כמה פעמים פתח אלוהים את רחמה. נאנחה סעדה ועצמה עיניה מרוב צער, שזכרה פתאום את עולליה שלא האריכו ימים, והשיבה בשברון לב:

– שלושה הלכו, אפרוחים דקים, וּשנַים נותרו, יחַיה אותם אלוהים.

השיב יחיא פניו אל האורח, הגבּיה כלפיו כף־ידו ובידר כל אצבעותיה כמין מניפה, מבקש להודיע לו מספר ילדיה. האורח שלה מכיסו פנקס קטן, שעפרון דק תלוי לו בחוט ורשם דבר בקפידה יתירה. ואז קם ממקומו, ניגש לפתח האפל, תקע כהרף עין את ראשו פנימה, וסר מעל המפתן בבהילות, כשהוא משתחוה לעומת סעדה בשתיקה. אז פנה יחיא ללכת, מכרכר ומפזז, מבקש לפנות דרך לאורח ומובילו ברוב כבוד וחשיבות. לפני שעזבו את החצר עוד החזיר יחיא פניו לעבר סעדה ואמר:

– אשה, ותגידי לבעלך שימתין לי בצהרים…

מרוב השתוממות לא יכלה סעדה להוציא הגה מפיה, עד שנתעוררו ילדיה והתחילו דוחקים אותה ושואלים מה רצה זה האיש המוזר ומה פירוּש דבריו של יחיא, אך אמם, שלא ידעה לפרש להם דבר, גערה בהם והחזירתם למרתף.

עייף ויגע, נפשו שחה עד עפר, חזר מרי סאלם לעת צהרים מן העיר. בנשימה עצורה סיפרה לו אשתו על ביקור האורחים, ומאחר שגם מרי סאלם לא ידע לפתור את חידה, חיכּו ברוּח קצרה לשובו של יחיא.

בשעה מאוחרת אחר הצהרים חזר יחיא ברוב רעש ומהומה, ישב על המחצלת, קיפל תחתיו רגליו הדקות והתחיל סיפורו בהתעוררות גדולה, אינוֹ ממתין עד שיתבקש. הולך יחיא ומספר לפניהם כיצד נמצא לו איש תם וישר, חסיד מחסידי אומות העולם, אדון גדול ממדינת אמֶריקי שמעבר לימים רחוקים, והוא צדיק גדול ונורא, והראה לו יחיא עָנים של באי תימן, עד שנכמרו רחמיו עליהם והוא ברוב חסדו הואיל להיות להם למגן ולעמוד להם בשעת דחקם, והסכּים לשלם לכל בית־אב דמי חודש לפי מנין הראשים, ראש ראש וקצבתו. והנה הביא עמו דמי סילוק ראשון, כך וכך מעוֹת לכל נפש, הכל בחשבון מחוּשב ובדקדוק מדוקדק, ורק לילדים שכבר נסתלקו, נוּחם עדן, ניתן חצי שילום, שחציוֹ השני שייך לו עצמו, שׂכר טרחה ויגיעה, הכל בצדק וביושר, פרוטה לא תחסר לחשבּוֹן.

שלה מחגורתו קומץ מטבּעות כרוך בפיסת נייר, והושיטו לסעדה. נטלה סעדה את הכסף ביד רפה, מַשהה כהרף עין מבטה על בעלה כמבקשת ממנו רשות, וכשראתה שהוא יושב על מקומו מחריש מרוב תמיהה, מיהרה והחביאה את הצרור הקטן בקיפולי שׂמלתה. מרי סאלם לא מצא את לשונו בפיו, נאחז במנין הילדים ושאל:

– וכיצד הכנסת בחשבון את הילדים שנסתלקו?

ניענע עצמו יחיא כמו קיקיון ברוח ושאל בקול דק וצַוחני, ספק בבדיחוּת־הדעת וספק בתרעוּמה:

– וכיצד לא אכניס? הבשביל שהם שוכני עפר, נשמות טהורות שלא חטאו, הפסדנו? די שציער אותנו הקדוש־ברוך־הוא ולקח אותם מאתנו בלא עת, עוד נהיה היום מפסידים?…

לא הניח להם שעה לתשובה, ניעור ממקומו, קפץ כתיש, ניפנף בידיו וקרא בפיזור דעת:

– תחיו בטוֹב, היום קצר והמלאכה מרובה ועוד לי היום עסק גדול לעשות, לא דבר קטן הוא להיות מכניס ומוציא לפני איש גדול ממדינת אמריקי!

והוא יצא בניתור וקפיצה ונעלם ברעש גדול כלעומת שבא.

כשנשאר מרי סאלם לבדו נדמה לו שעדיין לא ירד לסוף הענין, וכל דבריו של יחיא תמוהים בעיניו מאד. ביקש לראות חבר מחבריו שיאמר לו, למה יהא איש זר מפזר כספו לעניים יהודים על כלוּם. ירדד לעיר ונקרה לו על דרכו יעיש בדיחי. פגשוֹ יעיש בשמחה גדולה, וכשהסיח לו מרי סאלם דאגתו טרח להוציא מלבּו כל ספק ואמר ברוּח טובה שכּבר הוא מתפרנס בכבוד מן הכסף הזה ואפילו טיפה מתוקה לא תחסר; וטוב ששלח הקדוש־ברוך־הוא רפואה לפני המכּה, שאילמלא אותו חסיד שוטה כבר היה מוציא נשמתו בטהרה מרוב עבודה קשה בחומר ובלבנים. שאל אותו מרי סאלם תמה, היכן אפשר לעבוד אותה עבודה, השיב לו יעיש בהיתול ובסילוק יד, כמדבר בענין טפל:

– הטיפש ימצא! יש אחד שכּנַזי, שמו יענקלמַן, והוא בונה בתים אצל מאה־שערים בשביל נדבן אחד מאשכּנז, שקורא לה לשכונה על שמו, שערי־משה… אבל איזו עבודה שם, הִי! לא מעשה־קדירה בתימן!

שתי פּעמים רקק יעיש הרחק ממקום עמדם ופנה ללכת אחר שנפרד ממרי סאלם.

נפטר אף מרי סאלם בברכה חטופה והלך ממנו בצעד מזורז, ממהר לראות אותו מקום, כאילו נתבשׂר בשׂורה גדולה. בא אצל מאה־שערים, ראה במעלה גבעה שמעל לשכונה המולה גדולה, אנשים חופרים בורות בשביל בתים, מַסיעים אבנים ועפר וּמגַבּלים טיט, עוסקים בכיבוי סיד בבורות גדולים, רובם של פועלים גויים ומיעוטם יהודים תימנים, מהם שבאו לירושלים לפניו ומהם שבאו אחריו.

עמד מרי סאלם שעה ארוכה לפני מקום הבנין ולבו פועם בקרבו מאימה ופחד. קינא בפועלים שהם עובדים ביגיע כפם, ועמד ושקל בחרדה כל משא שפועל טוען על שכמו ומודד כל הולם פטיש ובוחן בלבו את כוחו, אם יעמוד לו בעבודה הקשה ויוכל להתפרנס מיגיעו; ואחר שחיזק את לבו שאל היכן כאן הבנאי יענקלמן.

הראו לו יהודי רחב־זקן, שקפוטה ארוכה שׂרוּעה לו על ברכיו והיא אפורה מאבק הבנין וּרבבים לבנים של סיד אחוזים בשוליה, טוֹרח בעסק גדול, שותל עצמו ממקום למקום וידיו מלאות מלאכה. ניגש מרי סאלם ברתיעה ושאל בקול מהסס:

– מחילה מכבודו, אפשר יש לו עבודה גם בשביל אחד כמוני?…

שהה הבנאי רגע תחתיו, סקר את מרי סאלם במבט תמה ושאל:

– לעבוד אתה רוצה? ויעמוד לך הכוח לעבודה קשה?

– ירחם השם, הנותן ליעף כוח הוא יחזק גם אותי…

גיחך הבנאי גיחוך רך, שנבלע בזקנו הרחב, והשיב לו למרי סאלם בלשון בדוּחה:

– ירחם השם, תבוא מחר בהשכמת הבוקר!..


ד

כבר רפה היום לערוב וכוֹחה של חמה תשש כשהיה אברהם מַפחוּד הולך מבּתי משכנות־שאננים, שאצל טחנת־הרוח, לחצר התימנים בעיר שבין החומות. הוא הלך דואג ועצוב־רוח מרעה ומעוֹני, ולא היה בכוחם של שעת־הערבּים היפה והריחות הטובים, הנישאים עם ערב מהרי ירושלים. לפזר את עצבותו. כבר עבר רוּבּוֹ של קיץ וחודש אלול הגיע, ואין יום בלא רוגז, המזל הֵרע לו פנים והוא לא נוֹשע. בתי־אב אחדים שנתמַזל מזלם מצאו להם אחיזה בירושלים וחכרו חצר ישמעאלית גדולה מידי אשה אשכּנזית, שהיתה לה חזקה על המקום, אצל רחוב השלשלת המוביל לכותל המערבי, לא הרחק מבתי־המחסה של האשכנזים; נצטברו בחצר הקמורה כתריסר משפחות וקנו שביתה, משפּחה במדוֹרה. ואילו הוא, אברהם מחפוּד, לא עלה בדיו להיספח עליהם, שעדיין לא נתקיימה הפרנסה בידיו ולא היו לו מעות לפרוע לאשה את דמי־הדירה לשנה שלמה מראש. אף שהיה נטרד ממקום למקום ולבו משתבּר מרוגז יום יום, לא נמצאה לו פרנסה. גופו צמוק מאד, ועם כל יגיעה יתירה עוֹלה לבו כמפּוּח, ולא נתקבל לעבודת חומר ולבנים, ומלאכה מעולּה שידע מילדותו וקיבלה מאבי אבותיו, דור מידי דור, לא נתקיימה כאן בידיו, שיושבי ירושלים לא היו משוֹלפי חרבות כיושבי צנעא, ולא היתה מלאכה מרובה בתערי חרבות ובנדנים, ומעט העבודה שמצויה בעיר מסורה בידי אוּמנים ישמעאלים המתפרנסים עליה בדוחק. היה איפוא אברהם מחפוד מצטער הרבה ולא נמצא לו מקום לשבת בו ולא יכול לצאת מעזרת־הנשים שבבית־הכנסת הסטמבּוּלי, אף שהיוּ הגבּאים דוחקים בוֹ שימצא לו מקום של קבע; עד שריחמו עליו אנשים ופינו לו קרן־זוית בבתי משכּנות־שאננים, שבּנאַם בשעתו השׂר מוֹנטיפיוֹרי מחוץ לעיר, ולא רצו אפילו עניים לגור בהם מחמת ריחוק המקום וסכּנת הנפשות. נצרך אברהם להיפרד מבני חבורתו ולעבור עם ביתו מחוצה לעיר, הרחק מידיד ורע, ואפילו פני מיוּדעים אין לנגד עיניו כל היום.

עתה יצא מביתו והיה הולך לחצר התימנים שבעיר, להתפלל עמם תפילת מנחה. להתחמם מעט מקירבתם ולהפיג את הבדידות ואת הרוגז שנצבּרו בלבו כל היום. כל חודש אלול היו תימנים מירושלים כולה מתכנסים בחצר אחיהם בעיר, מתפללים עמם תפילת מנחה וערבית, חוטפים בחצר שינה גזוּלה וקמים בחצות ויוצאים כולם עם נשותיהם וטפם לכותל המערבי, ולפידים בוערים בידיהם, אומרים שם סליחות בתחנונים ובקול ריגוש ותוקעים בשופרות יעֵלים כפופי־קרן, שהביאו עמם מתימן, והנשים מבשלות קהוה בקצה הרחבה ומגישים לבעליהן להשיב נפשם בלילה. הלך גם אברהם מחפוד לבוא בקהלם, להשקיט מעט בקרב אחיו את שקיקוּת הנפש ולשפוך בלילה שׂיחו לפני האבנים הקדושות.

כשהגיע למעלה בריכת השׂוּלטן, שמימיה החסירו בימי הקיץ, כּבר היה גלגל החמה מעריב וענני־שקיעה כחולים התחילו עולים בשמים; זהרי השמש היורדת לים עוד הילכו כתמי־פז על הררי מואב הכחולים והדליקו בהם מדוּרות מדוּרות. זירז אברהם צעדיו, שלא להחמיץ את שעת התפילה, ואף שהיה לבּו הולם מטורח הדרך, לא האיט צעדיו עד שהשחיל עצמו בשער העיר שעמד באפלת הדמדומים.

אך פסע פסיעות אחדות ראה יהודים אשכּנזים. שלא ידע טיבם, מציצים מפתח בית, ואחד מהם, ארוך וכחוש כמקל, עומד לפני המפתן, מביט כה וכה וקורא בקול נחפז:

– יהודים, מנחה, מנחה, מִנְיָן!

בתוּמת לבו נטל עצמו אברהם לבית זה, רואה שכּבר הגיעה שעת תפילה ואפשר יחמיצנה עד שיבוא לחצר התימנים, ועוד הוא רואה חובה לעצמו ללכת ולהשלים ציבור יהודים המחכּים לתפילה. עלה במעלות המעטות ובא בבית קטן, ספק בּית־כנסת, ספק בית־מגורים, וראה תשעה אנשים עומדים וממתינים לעשירי בשביל ציבּור. נכנס ועמד בקצה הבּית, ממתין שיפתחו בתפילה. אך לתמהונו ראה כולם תולים עיניהם ברחוב כמקודם, כאילו לא ראוּהו נכנס ומַשלים מנינם. עמד והמתין בענוה עוד שעה קטנה, וכשראה שאין האנשים זעים ועוד אותו איש ארוך וכחוש עומד וזועק בחוץ, מחל על עלבּונו ואמר בקול נרגש מעט, משתדל להשקיט את רוגזו העולה בו כמַעין:

– מה לכם צועקים! הרי נשלם המנין, קומו והתפללו, עוד מעט תעבור שעת תפילה!..

זעו מעט האנשים והתחילו מתגודדים, מתלחשים איש עם רעהו במבוכה ובשילוּח עיניהם לכאן ולכאן, משתמטים ממבּט עיניו של אברהם, ואינם פותחים בתפילה.

פתאום רפה לבו של אברהם כמו שעוה והוא ראה כל חרפתו: עלבּון צורב נגע בנפשו והיה טורפה בלא רחם. כּל אבריו נתלקחו בחימה בוערת, צער וקצף אין־אונים נבלע בדמיו; בתחילה עוד היתה עליו אימת הציבור, ואולם כשנדלקה בו תאותו, מיד ניטל ממנו פחד הבריות, העביר עצמו על מוראם ופרץ אל הדוכן, הכּה עליו באגרופו, כולו לוהט מחימה, קולו דק ומצפצף מרוב רוגזה, והוא מטיח כלפי הקהל בפה לוֹהט וקורא:

– רשעים בני רשעים, אין אתם ראוּיים שתהא אדמת ירושלים נושאת אתכם עליה!

והוא עקר ממקומו, נחלץ מן הבריות שעמדו סביבו נדהמים ומבוהלים, פרץ אל הדלת וברח. כשירד מן המעלות ניתק מן האנשים ישיש אחד ארוך־זקן, מגבעת־לבד שחורה ועגוּלת־שולים יושבת לו על ראשו, והוא הושיט אחרי הבורח שתי ידים ארוכות ודקות, כמבקש לעכּב בעדו ולאחוז בו, קורא אחריו קריאה, אך אברהם מחפוּד שוב לא השגיח בכלום והיה רץ ומנתר, מדלג מרגל לרגל בבהילות גדולה, כבורח ממקום רע.

השערים עוד היו פתוחים כשהגיע אברהם לפתחם, אך הוא לא האיט רגליו עד שיצא רחוק מתחומה של עיר ושוב הגיע לשׂדות הזרועים אבנים גדולות, כולו לוהט ומפרפר מכּעס ומחימה. הלילה כבר החל מַכחיל, השמים האפילו, נסתלק הזוהר מהררי מואב ופרוכת של לילה נתלתה עליהם. עכשיו האיט אברהם פסיעותיו והיה משׂרך דרכו בלא מטרה, כתפיו משוּפעות וכל גופו שבוּר ודל כקנה, והוא גורר בכבדוּת את רגליו היגעוֹת.

מעט מעט שקעה בו החימה ומועקה כבדה באה במקומה. מעשׂה העלבון היה כוסס את לבו ומסית את דמו כתרעלה. עתה נבקעו בו כל מעינות התוּגה והבדידות, והוא ביקש להעביר על כעסו והיה מנחם את לבו בדברי גינוי על אותו מנין פגום, אך רוחו לא נרגעה ולא מצאה תנחומים, ועוד נתמעטה לו פתאום ירושלים וכמו הוּעם זהרה, ואורה שקע לנגד עיניו והיה הולך ודועך. אותו מקום־כיסופים טמיר וקדוש כאילו נתחלל לו בלבו והוטל בו פגם, ושוב לא היתה שׂמחה בלבו שרגליו עומדות על אדמת הקודש, כמו שחש בימי בואו, וצער של חוּלין ועגמה גדולה כבשו את מקום אהבתו וטרפו את לבו והעכירוהו. הוא חש עצמו נעזב מכל, בודד וערירי, איש מרחוק בא והוא זר ונכרי על ארץ רבה, אילן עקור משרשו, לא אב לו ולא עמית, וכל אדם שעל דרכו רע ואויב, ואין לו מקום להניח בו ראשו במנוחה ולא פת לחם לשבּור בה רעב ילדיו בלא צער ויסורים ועלבון הנפש; גאוַת לבו נרמסה ונפשו שחה עד עפר.

טמטום וכהוּת ירדו עליו וטישטשו את רוחו, והוא לא יכול להתנחם וצנח על אבן מאבני השדה, שיקע ראשו בין ברכיו והחריש בעגמתו. כך ישב שעה ארוּכה עד שננער בבהלה, שלח ראשו לכאן ולכאן וראה לילה גדול עומד מסביב, אורות רחוקים מבליחים בשמים ודממת שׂדה שרויה על הכל. קם על רגליו, נזקף בבהילות, זוכר פתאום שעדיין לא התפלל תפילתו, ועמד בשדה, פנה בגוּפו להר הבית ושיקע עצמו בתפילה.


ה

ענני חורף באו רדופים מן הים והשמים כבר התחילו נוטפים, כשבא יום אחד יחיא חבּשוש לביתו של מרי סאלם, כולו מפרכס כמו סוס כשהוא רץ ומרתיח, והוא מודיע בנשימה עצוּרה שהחסיד האמריקי דורש את כולם לבוא בין־הערבים לביתו. אין האמריקי מזמין הפעם את באי תימן בשביל קבּלת המעוֹת לכל נפש כנהוג, אלא בשביל ענין אחר, שאפילו הוא בכבודו ובעצמו, יחיא בן סעיד חבשוש, אף על פי שהוא יד ימינוֹ ועושה דברו של האמריקי, אינו ידוע עליו שמץ דבר…

ביתו של האמריקי היה בנוי על הר גדל שאצל החומה, מעל מערת צדקיהו, לא הרחק משער שכם, וחלונותיו פונים אל תכלת הים האחרון מזה ועל כיפות העיר וצריחי מגדליה האפורים מזה. בית קטן היה ביתו, ועשהו בעליו כלי־חמדה משוּנה; בחצרו מפוזרים שברי כלים עתיקים ושׂרידי בנין, שאין יודע מִנְין ימיהם, כדים גדולים קטוּעי־צואר, צֶפת של עמוד שאבד עליו הכלח, אבני־מַשׂכּית ואבני־כתף, וסתם אבנים תלושות ומיני חרסים שבורים ובעלי מומים שונים; וכל אבן פגומה שאין בה תועלת נחשבת לו כמין חפץ יקר מכל יקר, בפנים הבית, בפרוזדור ובחדרים, תלויות על הקירות יריעות־קלף קרועות, ועליהן מיני ציורים וכתובות שצבעם דהה מרוב שנים וניטשטשה צורתם ושוב אין להבחין באותיותיהם אפילו בלטישת עינים, וכל היריעות והתמונות נתונות תחת זגוגיות יקרות, הקבועות במיני מסגרות כבדות ומזהיבות.

אחד אחד נתכנסו הקרוּאים, ובעל הבית עומד בפתח לבוש תגה שחורה של משי, רצועה קלועת־חוטים קשורה לו על מתניו, והוא מבקש את הבאים דרך כבוד לשבת על הכּרים שמסביב לקירות החדר הגדול, בחצי גורן עגולה, ואחר מגיש להם פירות טריים וצימוקים ותאנים כבושות ותמרים ואגוזים. וכשנתכנסה כל החבורה כולה ישב הוא עצמו בראש החדר, לפני שולחן קטן, העשוי כמין דוכן מכוסה פרוכת של קטיפה כחולה, פיפים וגדילי־זהב תלויים בה בצדדים כרימונים, ועל הדוכן מונח ספר עבה־כריכה, ששוליו עטורים עיטורי־כסף נאים.

שעה ארוכה שׂררה דממה וכל העינים תלויות בבעל־הבית, אין איש מן האורחים יודע טיבה של אסיפה משוּנה זו; דמי החודש כבר קיבלו בזמנו, כנהוג מאז הקיץ, ואף שהיו באים לכאן לא נזדמן להם לכולם להיפגש בשעה אחת, ועתה ישבו דוממים ומשתאים, ממתינים למה שיבוא. התחיל בעל־הבית מכעכע, כאילו ניחר קולו ונאלם בבית־הבליעה, ואחר התחיל מהפּך בספר שאוֹתיותיו אותיות־קודש גדולות ויפות כפנינים, ועיני כל המסוּבים עוקבות אחר הדפים, והם קוראים בהם מכל צד, פנים ואחור, איש איש ממקומו, שרגילות היו עיניהם לקרוא בספר מהוּפך, מחמת מיעוט ספרי־קודש שהיו להם בתימן, – ועדיין אינם יורדים לסוף דעתו של האמריקי.

אך הנה פסק להפוך בספר, הרים ראשו והתחיל מדבר עמם בלשון־הקודש המשונה שלו, והוא מקשט את דבריו בדברי נביאים, והפסוקים הקדושים נשמעים מרוסקים ומובלעים, כאילו היה פיו מלא גריסי־חיטה שרויים בחמאה רותחת. הוא אומר להם בלשון העילגים שלו, שהתורה קדושה אחת היא בעולם כולו, אין חמדה כחמדתה ואין אמת כאמיתה, ואולם עוד יש בריות בעולם, רק קומץ במלוא תבל כולה, שעדיין לא ירדו לסוף דעתה והם חוטאים בשוגג, אך הדרך לתשובה פתוחה גם לפניהם, ושׂכר גדול מזומן גם להם. הוא התחיל בהשפלת הקול, אך במרוצת דבריו הלך קולו והגבּיר, והוא גחן שוב על ספר הספרים והתחיל מהפּך דפיו בריתחה פנים ואחור, מתיגע, נושם־נושף, ואחר קורא בקול, בתחילה תולה עיניו המרקדות בקהל, ואחר שוב גוחן על הדפים וקורא מן הכּתב:

– והנביאים הקדושים, הלַשוא נשאו דברם, הלשוא ניבּאו נבוּאתם? הם ניבּאו וידעו מה שניבּאוּ! הם שראו מראשית אחרית והם שהודיעו על משיח כי יבוא! והוא בא, המשיח, כאשר ניבּאו אותם אנשים קדושים מפי הנבואה, שׂערה לא נפלה מדברם: לא תואר לו ולא הדר ונראהו ולא מראו ונחמדהוּ, נבזה וחדל־אישים, איש מכאוֹבוֹת וידוּע־חוֹלי וכמַסתֵּר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו, אכן חלינוּ הוא נשא ומכאובינו סבלם…

הביט בהם בעין נרגשת, מבקש לבדוק רושם דבריו, ואחר המשיך שואל בפישוט ידיו, כתובע מהם מענה:

– ומי הוא אותו בן־האדם, מה סימנו ונדע? הלא גם כזאת אמר הנביא: לכן יתן אדוני הוא לכם אות, הנה העלמה הרה ויוֹלדת בן… כי ילד יוּלד לנו, בן ניתן לנו וַתהי המשׂרה על שכמו…

עתה להטו פניו באש זרה, הוא נשק את הספר וסגר את דפיו, החריש מעט ואמר בקול שליו, כמי שמיסר ילדים קטנים ומדבּר עמם דברים כבושים:

– אנשים טובים אתם, אנשים טובים… אבל האדון כועס עליכם…

נסתלקה ההתעוררות מעל פני המסוּבים, אחד ועוד אחד קראו בלי משׂים:

– איזה אדון?! למה כועס?!

אך בעל־הבית לא השיב כלום; הוא קם ממקומו וניגש לדלת של החדר הסמוך, החזיר פניו למסובים ואמר במנוד־יד:

– היטיבו מעט לבבכם ותחשבו בדבר יפה ובכובד־ראש, ביניכם לבין עצמכם, כי דבר נכבד הוא, שקועים אתם בברית הישנה ומואסים בדברי אלוהים חיים…

ואחר פנה מהם ונסתלק בחדר לפנים מחדר.

דממה כבדה שׂררה בין המסובים אחר צאתו של בעל־הבית, כאילו דבר נורא נפל ביניהם ואינם יודעים מה נפל. מתחילה לא הביט איש בעיני רעהו, ואולם אחר כך נתלו כמו בבת אחת כל העינים ביחיא חבּשוש והיו תובעות ממנו מענה. יחיא צימצם מושבו, מיעט גופו הקטן והצמוק והתחיל דוחק עצמו על מקומו, כאילו ישב על קוצים. וכשארכה הדממה ושוב לא יכול להחריש, קפץ ממקומו, הטיח אגרופיו על חזהו וקרא בריתחה גדולה:

– בחיי ובחיי התורה, עקב אני לנעליכם, אהיה כפרתכם וכפרת כל ישראל אם ידעתי מראש מלה וחצי מלה מכל שאמר כאן לפנינו!

איש לא השיב לו, כאילו לא נמצאה להם המלה הראויה לאמרה, ורק אחר זמן פתח מרי סאלם בקול נכלם:

– הרי זו מאיסוּת, יחיא, ובדין שתהא לוֹקה מפני שנתת מכשול לפני עיור…

עכשיו התחילו כולם רוגשים, כאילו הוּתרה פתאום שתיקתם, והם מרפרפים באבריהם ומדבּרים איש עם רעהו בקול גדול, וכולם יחד פונים ליחיא בעינים מזרות אש ושׂמים אותו אשם בּכּל. אך יחיא קפץ שוב על רגליו, התחיל פוֹכר ידיו וקורא:

– מה היה לי לעשות, והיינו כמו אותו זאב צמא שפרשׂוּ לו מצודה על פי המעין: אם ירֵד למעין יצוּדו אותו, לא ירד – ימות בצמא… אתם יודעים איך היתה כל העדה רעבה וצמאה, וכל מה שעשיתי בישרוּת עשיתי ובתמימות עשיתי, ולטובתכם התכוונתי, אפשר הצלתי נפש אחת מישראל והיה זה כפרתי ושׂכרי, הנה אשה אחת שכּבר היא מעוברת בבטן שביעית, לא היה לה בבית אפילו פירור לחם…

קפץ בעלה של אותה אשה, שהיה אף הוא נוכח באסיפה, והשיב בקול בוכים, כולו רותת:

– מה לנו מכּל זה, הרוַחת לנו שעה אחת ואנחנו יורשים גיהינום, חס וחלילה, לעולמי עולמים!

כולם התחילו מלינים על יחיא, רוטנים ורוגזים, ורק יעיש קם, התחיל מגרד עצמו בזקנו והשיב בלשון רפה, שלא נשמעה אלא לסמוכים לו:

– הי, גיהינום, גיהינום, מה כל הדיבּוּרים האלה? אין כּוֹחו אלא בפיו! בריות כמו האמריקי, נוטלים מעותיהם ואין משגיחים בדבריהם. הרי היינו זקוּקים להחיות את הנפש, ועל פת לחם יִפשׁע גבר, אמר שלמה המלך, ובידוע שהוא היה חכם מכּל האדם…

כששמע יחיא דבריו של יעיש קמה בו שוב הרוח והתחיל מהפּך בזכותו ומצדיק עצמו בלשון בטוּחה והולכת:

– אמת ויציב! מה לי לשַקר? איני מכסה מכם כלום, וגם מראש יכלתם לדעת יפה. כל העדה היתה רעבה ללחם ולא היתה לנו קורת גג על ראשנו. ונקרה לי האמריקי הזה והיה נדמה לי כאוהב…

אך דבריו האחרונים של יחיא כבר נבלעו במהומה שקמה שוב בין המסובים; כולם דיבּרו ורעשו ולא נשמע דבר מפני הרעש, עד שהיסה אותם יעקב הצורף, מחא כף אל כף, שהשגיח במרי סאלם שהוא מבקש לומר דבר. כשפסקה המהומה לרגע אמר מרי סאלם בקול שבור:

– כל זה אחיזת־עינים, למה לנו דברים יתירים ודיבורים של סרק; אני אומר לך, יחיא, דיבּור אחד, כי אתה יעצת עלינו עצה שאינה טובה, ואפילו נתכוונת לשם שמים… מה נהא כאן מנקשים בשפתים, כל ימינו שמרנו על האמונה שקיבלנו מאבותינו הקדושים ולא מכרנו אפילו קוצו של יוד בנזיד עדשים, ועתה שבאנו לירושלים נהיה רוקדים לפני כל תוף, ושלום עליך נפשי? אפילו לא יאמר לנו כלום אסור שתדרוך רגלנו על סף הבית הזה, מוטב לנו שנקרא לאחינו בני ישראל לאגוֹרת כסף ולככּר לחם, ואַפילו אם לא ניענה ונמות ברעב ובחולי – לא נצטרך למקום טוּמאה…

עתה היה יחיא יושב על מקומו, מצוּמצם ומקומט ושוֹקט, כמו סביבון שניטלה רגלו, ראשו משוקע לו עמוק על חזהו והוא שומע חרפתו ואינו משיב. אז קם מרי סאלם, עטף עצמו בשׂמלתו ויצא מבּין המסוּבּים בלא נטילת שלום. מיד ננער אחריו גם יחיא, נזקף ויצא בעקבותיו בלא אומר ודברים, מבקש להשיגו על דרכו. אחר שיצאו שניהם התחילו כולם קמים, נשמטים אחד אחד, מחרישים כמו נזופים היוצאים ממקום אבלוּת. אחרון נשאר יעיש בדיחי בפתח הדלת, מדדה מרגל לרגל, מהסס רגע, פונה כה וכה במבט תועה, כמי שרצונו רפוי ודעתו מחולקת, ועדיין לא גמר בנפשו לאן יפנה, ואחר נטל עצמו אף הוא ועזב את החדר.

בחוץ השׂיג יחיא חבּשוש את מרי סאלם והיו מעתה הולכים שניהם בצעד מהיר, לא הרחק איש מרעהו, אך אינם קרבים זה אל זה ואינם מדבּרים ביניהם כלום, כשהגיעו בסמוך למערת צדקיהו עמד מרי סאלם בראש הדרך הפונה לביתו, ויחיא כיון עצמו לשער שכם, מבקש לבוא בעיר. לפני שנפרדו דרכיהם שהו רגע, כמו מבקשים ליטול ברכת פרידה זה מזה. אז אמר יחיא בלשון רפה, שהיתה בה נעימה של פיוס:

– פקעה החבית ונשפך היין, השם ימלא חסרוננו ממקום אחר…

מרי סאלם שהה תחתיו, כמי שנזכר בדבר, והתחיל מפשפש פתאום בכיסיו, ואחר שלה מסתרי הקופטן קומץ פרוטות שנותרו לו מדמי החודש של האמריקי, הניף ידו ופיזר את המעות ביד רחבה לפי המערה האפלה שאצלה עמדוּ. כהרף עין שׂררה דממה, וכשנשמע הד נפילת המטבעות, צליל בודד ועמום, ריחש מרי סאלם בשפתיו:

– ברוך שפטרני מענשו של זה…


ו

עם ערב היה יעיש בדיחי גונב צעדיו בחשאי וחומק במבואות המפולשים של העיר, שלא תראינה עינים רעות מנין באות רגליו. זה עתה בא מבּית האמריקי שבראש ההר וקיבּל ממנו מתן בסתר; אמנם רוּבּי חבריו פרשו מן הבית הזה, ויקירי ירושלים אף נתעוררו והתחילו מבשלים להם לבאי תימן סירים גדולים של אורז ושעועית ומשגרים להם מנתם יום יום לחצר התימנים, להחיות את הנפש במִסכּנוּת, אך יעיש בדיחי לא די לו בכף תבשיל תפל שאין עמו תבלין ולא טיפה מרה, וכל עיקרו רק מילוי הבטן כמו בהמה גסה, חס ושלום.

בכלל היה יעיש תוהה ובוהה, הזו ירושלים שהיו יהוּדים נושאים אליה לבם כל הדורות, הזו גאולת הנפש שיִחלו לה תמיד, שאין עמה אלא שעבּוד הגוף, כפל כפלים משעבוד תימן; ששם ניתן לו הלחם בנקל, מלאכתו מקוּימת בידיו שנים על שנים, אין עוֹנתה כל ימי השנה, יגיעתו קטנה והוא בעל־בית בפני עצמו. ואילו כאן היה צריך לעבוד בטיט ובלבנים בשביל פרנסה, כמו אצל פרעה במצרים. לא כך דימה בנפשו את הגאולה, כשקם יום אחד וביקש לפרוק מעצמו עול גלות ונצטרף להולכים לארץ־הקודש, שחשב לשבת בה בשלוה ובנחת וליהנות מזיו השכינה.

כשראה את השעבּוד הכּבד מיד השליך מעליו את העבודה אצל שערי־משה והתחיל מטכּס עצה, כיצד ירויח לו מן הלחץ הגדול. אסף את ילדיו והתחיל מורה אותם שילכו ויחזרו על הפתחים בבתי יהודים, יעסקו במצוה ויקבּצו נדבות, ויאמרו בבתים שיוֹתר ממה שבעל־הבית עושה עם עני, העני עושה עם בעל־הבית. בתחילה היו הילדים מפחדים ומסרבים לעשות רצונו, אך הוא היה מחַזק את לבם ומלַווה אותם על דרכם ודוחק בהם פעם בגערה ופעם בפיוס, והם אצים רצים, ערומים ויחפים, ופושטים ידם בבתי־מחסה, שמקומם קרוב לחצר התימנים והילדים בטוחים בהם ביושביהם שהם יהודים טובים וגומלי־חסדים. וכשיש באנשים תמֵה שהם מחזרים על הפתחים, חוזרים הילדים על הדברים שלימדם אביהם ומשיבים כמו מעצמם, שמסורת עתיקה היא בידיהם מארץ התימן לילך ולקבץ על־יד בשביל קדושת השבּת, כדי לזַכּות את הרבים במצוַת צדקה.

בתחילה היו הילדים עושים מלאכתם מיראה ופחד, אך לימים התחילו נהנים מן החזרה על הפתחים. מציצים בכל בית ונטפלים לכל עובר ברחוב, פעמים אף זוכים בפת לחם ובכף של תבשיל, ואנשים נותנים להם יד פעוטה. לעת ערב הם חוזרים לביתם, ובסימטה שאצל חצר התימנים כבר ממתין להם אביהם בחדר המדרגה, מקבּל מהם את מעות יומם, משיב להם מיני המאכל שהביאו עמם, מלטף לילד סימניו ולילדה תלתליה השחורים, ומדבּר עמם בלחש ומזהירם שלא יאמרו לאמם דבר, ששׂכר שתיקה עוד גדול ממצוַת קיבּוץ הנדבות, והוא פוטרם לביתם וחומק לו לעֶברוֹ.

כך נהג הדבר ימים רבים ורוּחו מתחילה להשבּיח וגם ירושלים נדמית לו ראויה, והוא נהנה מזיוה ואינו עושה כלום. יום אחד בין־הערבּים, והוא ממתין לילדיו כדרכו, לא ראם שבים שעה ארוכה. כבר החשיך היום ולא יוכל עוד להמתין, נכנס לחצר ומצא את הילדים יושבים אצל אשתו, משלחים כלפיו עינים מפוחדות ונלחצים אל חיק אמם. מיד רמז לבכורו שילך עמו; יצאו לקרן האפלה שאצל המדרגה, ויעיש שאל את הנער היכן מעות היום. נבהל הילד והתחיל מכרכר ומפרכּס, מדדה מרגל לרגל, עד שאמר בסוף שגילתה האם את מעשה המצוה ונטלה מהם את המעות בחזקת היד; ועוד אסרה עליהם איסוּר חמוּר להיוֹת שלוחיו של אביהם, והתרתה בהם שאם לא ישמעו בקולה תשבור להם כל עצמותיהם.

הראה לו יעיש לבנו את נחת זרועו ומנה לו אחת לאחת. עד שהרים הילד קול יבבה גדולה ונוראה ובאה אמו בצעקה, צורחת בקול זוָעה, מרעישה על בעלה את כל השכנים, מקנטרת אותו בלשון מגונה ושופכת עליו קיתון של בוז וקללות; כשנאספו הבריות סביבם שטחה ידיה והגישה לפניהם תלוּנתה. טוענת שהוא שולח ילדיו לפשוט יד וּמַרגיל לשונם לדבּר שקר, והם מחזירים על הפתחים בשביל תאוַת השיכּרוּת שלו, שיהיה לו תמיד לוֹג גדול של ערקי לסבּוא, והבית כולו מתעטף ברעב, הילדים חולים מן המחסור והיא עצמה לא בא בפיה לחם מן הבוקר, והוא הולך לו בטל, זולל וסובא וכרסו מתבקעת מרוב טובה… לא יכול יעיש למצוא לו מוצא מן התבשיל שבישל לעצמו, ולא ידע כיצד יפּטר מאשתו, נטל רגליו ועקר ממקומו, וקולה הרע רודף אחריו ביללה.

אותו ערב גמלה בלב יעיש המחשבה לחזור לתימן. הוא ידע שאשתו לא תניח לו ללכת ואף לא תרצה ללכת עמו. אך הוא לא היה איכפת לו כלום. אדרבא, הוצאות הדרך בשביל כולם הן לא יוכל להשׂיג, די לו אם ימצא את המעות בשביל עצמו. ועוד, אם יבוֹאוּ כל בני ביתו עמו, שוב יהיו ריחים על צוארו ומה תיקן בנסיעתו? אך אם יֵצא בגפּו עוד ימצא לו בתימן אשה לשׂאתה על אשתו שכּבר נמאסה עליו, ועוד יראה חיים עם אשה טובה וצעירה. בא אותו ערב אל האמריקי בחשאי, סיפר לפניו מה שסיפר, עד שלקח את לבו בחלקות פיו, פטמוֹ במלים הרבּה עד שנעתר והבטיח לעזור לו אחר זמן.

כשיצא מתחום ביתו של האמריקי וקרב לשכוּנות היהודים ואיש לא ראהו על דרכו, ראה אדם מרחוק שנדמה לו על פי הילוכו כמו אברהם מחפוּד. ובאמת היה זה אברהם מחפוּד, שהלך בקומה כפופה. מתעטף בטליתו, משׂרך דרכּו כמו צל תועה. מן היום שקרהו המעשה בתפילת המנחה לא ידע אברהם מנוחה. בשעת הרתיחה כמו נתלש דבר יקר מלבו ונעקר, והוא נתן דעתו לחזור. שם, בתימן, היה היהודי כמו בן־מלך בגלות אצל הגויים הרעים, שעבוד מבחוץ וחירות מבפנים, וניתן לו הרוח לשאת את היסורים; ואפילו הוא בעל מלאכה נקלה, מחזר בין הגויים בשביל פרנסה, כשהוא בא לשבּת הביתה ומתפשט בגדי החול, הוא מכובד על הבריות ועוסק בתורה ודעתו נשמעת באהבה ובחיבּה; ואילו כאן, חס ושלום, גלות בתוך ירושלים עיר־הקודש, צער מבחוץ ויסורים ועלבּון מבפנים… ערך אברהם מכתב לאביו הישיש בתימן וכתב לו שהוא מתעתד לחזור מפני טעם אחד עמוק שהוא כמוס עמו בלב ולא יוכל להעלותו על הכתב. ירושלים טובה ויפה, אלא שניתנה בשביל זקנים למוּת בה, שיֵשבו אצל הכותל וישטחו תפילותיהם לפני ריבון העולמים, ולא יבואו לידי בזיון וקצף; ואם מר אביו ירצה לילך לירושלים לחיות בה אחרוני ימיו, ישלחהו אברהם בחפץ גדול, אפשר בשׂכר זה ישלחו אותו גם ילדיו בבוא לו ימי זקנה; ואילו עתה, שעוד הוא בחצי ימיו וצריך לעבוד בשביל לפרנס ביתו, לבוא בין הבריות ולשמוע שׂיחם, יש לו צער גדול ויסורים, ואין לו מקום בירושלים.

אחר ששיגר את המכתב חשב כי ירוַח לו, אך לא מצא מרגוע, עתה ששקע מעט רוגזו וחוַר כעסו בא במקומם צער גדול ועגמה חרישית. כל שלוָתו נגזלה ממנו והוא היה הולך ודואב והספק אוכל את נפשו וכוססה: אפשר לא נמצא ראוי שתהא ירושלים מקבלת אותו בסבר יפה, ועתה הוא גולה מגבולותיה. המכתב דילדל את רוחו ושיבּר את לבּו, והיה לו כאילו הוציא דיבּת ירושלים רעה. צר היה לו ללכת ואי אפשר היה לו להישאר, ולא ידע מה יעשה. כשהיה מביט על ירושלים, רואה מקומותיה הקדושים, שמתחילה היה לבו יוצא למראה הוד מוראם, לא יכול לשׂאת את המראה והיה מעלה בו טינה וכעס, כמו איש חולה הרואה מאכל־תאוה. מכל אבן זעק עלבונו וכל חומה הסיתה את צערו, אך הוא לא ידע כיצד ישאר, ולא ידע כיצד יקיים נדרו בשעת רוגז גדול לחזור לבית אביו, ולבו לא גילה לפיו כל צערו.

כשראה יעיש שאכן אברהם מַחפוּד הוא לפניו, שינה כיווּן דרכּו, החזיר פניו, כאילו הוא יוצא עכשיו מחצר התימנים, וקרא בקול רם:

– שלום עליכם, אברהם מחפוּד, אורח בלילה!

נשתהה אברהם שעה קטנה תמֵה, ואחר שהכיר את מברכו השיב בקול נמוך:

– עליכם שלום וברכה…

קירב אליו יעיש קירבה יתירה, עמד מולו כמבקש לחבּקו ושאל:

– וכיצד שלומך, אחי, פניך חולניות, אני רואה…

– ירחם השם, מה לעשות, אין נחת…

אך שמע יעיש דברים מעטים אלה נאחז בהם והתחיל תוהה על קנקנו של אברהם, מקיש עליו מכל צד, בודק מהיכן יפָּתח, והוא אומר לו באבק של שמחה:

– בודאי ובודאי, כיצד תהיה נחת, אחי, ואין צדק ואין משפט, ויקירי ירושלים מתעטפים כמו חסידים והם רשעים גדולים וכל מעשיהם אחד למעלה ושבע למטה!

צימצם יעיש פניו וחיכּה לאברהם שיפתח ויסייע לו בדבריו, ויגַלה לפניו את לבּו, אך אברהם נאנח, חייך חיוך עצוב והחריש. שהה יעיש רגע וּשנים, וכשראה שאין אברהם משיב כלום נאנח אף הוא והוסיף:

– כולם קנקנים פגוּמים ואין בהם ברוּר, כבר אני נואשתי מהם ולא אוכל לסבּול עוד מה, אפשר באתי לירושלים עיר הקודש שאהיה כאן מקבץ ברחובות, חוץ מכבודך?!

פנה ממנו אברהם כמו מזַמן עצמו ללכת, כשהקיש פתאום יעיש ידיו זו על זו וקרא:

– שמעני, אברהם, רואה אני שיש עצבוּת בפניך, כמו איזה דבר אוֹכל את הלב שלך בסתר. אל תסתיר מפּנַי כלום, כי אנשים אחים אנחנו, ותגיד לי כל לבך! ביני לבינך אגלה לך גם אני את הסוד שלי, גמר בלבו צריך שיוציא משׂפתיו, כבר די לי שאהיה כשוֹר לעוֹל וכחמור למשׂא יום יום, ומה תהא עלינו בסופנו, עד מתי נהיה נתוּנים באדמה כמו עבדים כנענים, חס ושלום וחלילה?

והוא קרב אליו יותר, חיבּק חצי גופו, גחן על אזנו וגילה לו סתרי לבו בהפלגה ובמתק שפתים; כיצד היו חיים לפנים את חייהם בתימן, כל בעל־מלאכה היה שם בעל כפרים הרבּה, והוא להם ליושביהם רצען ופחח וסנדלר וקדר ומתקן חרבות, והגויים מגינים עליו, ואין שום יהודי מעיז להסיג גבוּלו; ועד מה היו חייהם שם יפים וטובים והם לא ידעו והיו חוטאים בשפתותיהם, ועתה הביא אותם השם עד מַשבּר. הן לא חטא הוא לחזור לתימן, אדרבא, מצוה היא, פיקוח נפש, נפשות העוללים, אלה הצאן שלא חטאו; אלוהים יושב במכוֹן קדשו וצופה בעולם כולו, ולא יחָשב להם הדבר לחטאה, חלילה, אם יעבדו את האלוֹהים באמונה ובלב שלם במקום מולדתם, עד שירויח להם והשם יקבּץ את שארית פּליטת ישראל…

כששמע אברהם דבריו של יעיש, שהיו כמגלים גם את סתרי נפשו, סיפר לו אף הוא את מגינת לבו ולא הסתיר ממנו את ספיקותיו שהיו כוססים אותו, לא כיחש לפניו דבר וסיפר לו כל צער ירושלים שהיה לו, מעשה העלבּון הגדול שבא עליו וצער העזיבה שנכרך לו על חזהו כמו נחש הסותם את נשימתו.

כששמע יעיש את וידוּיוֹ של אברהם פירכּס בו לבו והוא קפץ ממקומו כאילו שמע בשורה גדולה, טפח לו לאברהם על כתפו ודיבּר לפניו בהתלהבות גדולה, מוציא מלבּו כל ספיקותיו, מבטל טענותיו כנגד הנסיעה, מבטיח לו יציאות הדרך אם ילכו ביחד, בלי בני הבּית, ואחר כך יראו בעזרת השם מה יעשו; וכשראה שדבריו נכנסים מעט בלבו של אברהם ורק פיו עוד מהסס ולא נענה, חזר וחיבקו בדביקות וקרא:

– ובכן, אחי, אני אומר לך, אל תהיה סַרבּן, לא נתלשנו מבית אבותינו שנהיה גוֹועים פה ברעב בחוצות ירושלים. לא זו ירושלים שראינו בחזון, אפשר ירושלים של מעלה עוד היא מסתירה פנים לפני בשׂר־ודם, שלא הגיעה השעה; שמעֵני וקח עצתי, שהיא עצה טובה, מחר בעזרת השם ניפּגש וּנבקש עצה ותחבּוּלה, נאמר איש לרעהו חזק, נתמוך זה בזה ולא נניח…

אברהם לא השיב כלום, עמד מחריש ותמך גופו באבן קיר, יעיש נפרד ממנו בקול צוהל, חיבּק כתפיו ופנה ללכת, ואברהם עוד החזיר אליו ראשו, שטח את ידיו וקרא במצוּקת־נפש חשאית:

– אמוּנה עליך, יעיש, אל תגלה עוד ברבים, אַל תגלה ואל תאמר כלום, יש לי מזה צער גדול…

אך יעיש כבר לא השגיח בתחינת אברהם ונעלם באפלת הסימטה, דעתו נחה עליו מאד. ואברהם שהה עוד מעט במקומו ואחר ניתק כמו צל והלך פסיעה דקה וּרעוּדה, וקומתו כפופה יותר מבתחילה.


ז

כל החורף היה מרי סאלם עובד בבנין הבּתים של שערי־משה במעלה מאה־שערים, מגַבּל לבנים, מגיש טיט לבנאים ומכבּה סיד בבורות הגדולים, ויענקלמן הבנאי מפיק ממנו רצון ומעודדו הרבה, פעמים במלה טובה ופעמים באגורה שמחוץ לחשבון, מערב שבת לערב שבת, כמעט שרוַח לו באותו חורף; בני ביתו אוכלים משלו ואינם מצטרכים לבריות, וכבר חשב מחשבה לעזוב את פינת המחבוא שניתנה לו בנדיבת לב מיטיבו, להודות לו ולשׂכּור לעצמו דירה בחצר התימנים שבעיר – כשלָקה בבריאותו, כוחו כשל פתאום וכל הקערה נתהפכה על פיה.

אחר החורף הקצר, עם ימות־החמה הנעימים והרוחות הטוֹבים שהיו מלפּפים את הבשׂר בנוֹעם ומשיבים את כוֹחוֹ לעבודה, בא הקיץ כמעט בלא חציצת אביב, והביא עמו רוּחות־שרב חזקים וסוּפות־חול שהיו מסתירות את עין השמש ביום, והמדבּר הלוהט מנשב את חמתו, מתיש את הכוח ומרפּה הידים, כאילו עמד לחרוג מגבולו ולכבוש כל מקום של ישוב. בתחילה, אפילו קשתה העבודה על מרי סאלם מאד, והוא בא עם ערב עייף ויגע, היתה מנוּחת הלילה מפיגה את ליאוּתו, ועם בוקר שוב היה ננער למלאכתו ברצון גדול, נזקף בזריזות וחוזר אל גבעת הבנין; אך בבוא ימי הקיץ הלוהטים, לא הספיק הלילה להשיב לו כּוחוֹ לעבודה, והוא קם בבוקר בראש כבד ובעצמות כואבות, כאילו לא נח אחר יגיעתו אפילו שעה אחת.

יום אחד, כבר כלתה שעת הערבּים, נשׂרך מרי סאלם הביתה, רגליו לאות וברכיו כושלות. כל אותו היום עבד בבורות הגדולים, והיו תימרות הסיד הלבנות אוכלות את עיניו ושורפות את נשימת חזהו, ועתה בא הביתה כל עוד נפשו בו. אבק לבן תלוי לו בריסי עיניו ובאניצי זקנו; לא רחץ פניו ולא אכל פתוֹ ושכב על משכבו בפינה, גופו שבור מן היגיעה, מבקש לעצום את עיניו ולהחליף מעט כוח, אפשר כשישכּב וינוח ירוַח לו עד הבוקר ויוכל לחזור למלאכתו. אך לא עצם עיניו והיה נאנח וגונח מרוב צער כל הלילה כולו, מתהפּך על משכּבו ביסורים גדולים, וכשבּא הבוקר היה חולה יותר מבּערב.

בתחילה לא ידע איש על מחלתו, בני הבית נזהרים שלא לספּר עליה דבר. אך כשראו שכנים שאין מרי סאלם יוצא לעבודתו עם בּוקר ואינו חוזר בּערב לביתו כתמיד, נתעוררו לדרוש בשלומו; וכששמעו שחָלה היו משלחים לו למרתף כף תבשיל חם, ויעקב רעוֹ בא ומבקש לעמוד לו בדחקו ככל שידו משׂגת; ואפילו יענקלמן, כשראה שאין מרי סאלם בא לעבודתו, שיגר אליו שליח לשאול שרשו של דבר, וכשנודע לו שהוא חולה היה שולח לו קומץ מג’ידוֹת מערב שבּת לערב שבּת, מאַחל לו רפואה שלמה ומצַוה לומר לו שמקומו שמוּר לו לכשירויח ויוכל לשוב לעבודה.

אך עזרת האנשים הטובים לא הועילה, ברכתו של הבנאי לא נתקיימה ומרי סאלם לא הרויח; אדרבא, חליוֹ עוד הלך וגדל וכוחו הלך וכלה. עיניו העמיקו מן החולי ומן הקדחת, שכיחשה את גופו ושׂרפה את בשׂרו, כאילו היתה כסוּתו אש. כוחו הלך ונידלדל ומאור עיניו החסיר. כל היום היה שוכב באפלת המרתף כמו רדום בשינה, אינו יכול לשׂאת את אור החמה ומקבּל את יסוריו בחשאי. בתחילה עוד היה נאנח וגונח ואחר פסק ולא היה משמיע קול, ורק שפתיו החרוכות מן האש השׂורפת בעצמותיו מרחשות בלאט.

מתחילה היתה סעדה אשתו נבוכה מן המחלה שבאה על ביתה פתאום, והיא תומכת את בעלה בחליוֹ ומהסה את הילדים שלא יטריחו על אביהם ולא ירבּו מהוּמה בבית; אולם כשראתה שאין החלי מניח לו פנתה לזקני העדה, יודעי חכמה נסתרת ובעלי ספרים קדושים, וביקשה מהם קמיע שתשוב לבעלה בריאותו ותסור ממנו עין־הרע שפגעה בו; וכשלא הועילה הקמיע, שהצניעה לו למראשוֹתיו בלא ידיעתו, עשתה עצת שכנה טובה ושילמה לשוֹחט טרחו שישחט לסגולה תרנגול אצל הבתים החדשים של שערי־משה, במקום שאחזוֹ החלי בראשונה; וכשלא הועיל גם המעשה האחרון ומרי סאלם לא שב לאיתנו, אחזוה הפחד והאימה לפני המחסור, קמה ויצאה מביתה והתחילה סובבת על החצרות, משׂכּירה עצמה לכל מלאכה, מכבדת רצפות, מרבּיצה חול בחצרות ומכבּסת כלי־לבן בבתי יהודים בעיר ובשכונות, ומביאה לחם צר לביתה.

פּעם נשׂכּרה לעבוֹד בחצר אחת של אבן־ישׂראל, אצל יהודי נשׂוא־פנים ויפה־תואר, שיש לו חדר מלא ספרים קדושים ועל קירותיו תלויות תמונות אנשי־צורה וגדולי־תורה, ר' יחיאל מיכל שמו, והוא מבקש לדבר עמה בלשון־הקודש. תחילה נאלמה סעדה מפני הכבוד ואחר התחילה מדבּרת מעט, רוּבה לשון ערָב ומיעוטה לשון־הקודש, והיא הולכת ומסתייעת בתנועות ידיה; עד שסיפרה לו, לאותו יהודי, כל מגינת לבה, צער שיש לה מחלי בעלה ודאגה שהיא דואגת לפרנס את בני ביתה. אמר לה האיש, שאם יש לה בבית ילדה שתצלח למלאכה תביאנה אליו ותעזור על יד אשתו במלאכת המטבּח ותתגדל בביתו יחד עם בנותיו. מיהרה סעדה הביתה, שאבה מים מן הבור ומירקה את כל אברי מזל בתה, חפפה ראשה וסירקה שׂערוֹתיה המקורזלות כשל כבשׂה, שלא היוּ נענות למסרק, הלבישתה בגדי־שבת, מכנסים כחולים ושׂמלה אדוּמה, קינחה את אפה יפה יפה, ואחר נטלתה ביד, הובילה אותה לבית היפה שבאבן־ישראל, נשקה לה על ראשה ואמרה לה בלחש עצוּר:

– לכי, בתי, ותעשי רצון בעליך מתוך אהבה ומתוך יראה, ושתתנהגי בישרות ובתמימות, ובעבור זה יעזור לנו השם וישלח לאבא רפוּאה שלמה…

השאירה סעדה את בתה בבית הטובים וחזרה למרתף ועיניה אדומות. מאותו יום והלאה היתה מזל מתגדלת בבית ר' יחיאל מיכל, ובתו איטל היא לה למזל כמו אחות וחברה. בשבת באות שתי הנערות לביתו של מרי סאלם, הנערה החכמנית, שראשה עגול ושׂערותיה קצרות, מביאה עמה תבשיל של חמין לחולה, שאין מזל בעצמה רוצה לקחת לביתם כלום, ורק איטל הנערה מביאה את משלוח התבשיל למרתף, מעמידתוֹ בענוַת־חן לפני בני הבית, מרקדת עם מזל במרתף האפל, כמו היתה עמה חברה יקרה. מזל מתביישת לפני אביה ואמה ומפני מבטי התמיהה של אחיה, והיא משתמטת בצניעות מחיבוקי חברתה, עומדת בקרן־זוית ומביטה בה ביראה ובאהבה גדולה.

אך יגיעתה של סעדה להבריא את בעלה וכל עזרתם של אנשים טובים לא הועילו להקים את החולה על רגליו. מרי סאלם הלך וכחש ולא רצה לקבּל מזון לפיו, אינו טועם מבוקר עד בּוקר אלא כוס מים וכף של גריסים, והוא שוכב אפרקדן, תולה עיניו הכהות בתקרה ואינו מדבּר כּלום.

פעם אמרה לה לסעדה שכנה מן האשכנזים שלא יוכל בעלה להבריא אלא אם כן תאכיל אותו מרק־עוף ונתח בשׂר לבן בוקר וערב, עד שירגיל עצמו מעט לאכילה, ויוכל לאכול גם מן המזונות הגסים. אולם לא נותר לה לסעדה כסף בשביל תרנגולות, כל עמלה ויגיעתה הספיקו בצמצום אך בשביל לשבור את הרעב, ובשׂר לבן יקר היה בירושלים, לא כמו בתימן, שהיו להם שם תרנגולות מקרקרות בחצר והכלוב מלא עוף וכל יום ששי היא תופסת תרנגולת אחת ומרי סאלם שוחטה לכבוד שבת. עתה, שלא ראתה לפניה כל ברירה ואותה שכנה אומרת שאין תקנה לבעלה עד שתאכילוֹ כל יום מרק־עוף, שאין רפואה טובה לכל חלי ממרק תרנגולת צעירה, שאם לא יכבה חלילה כמו נר, – שוב לא נוֹתר לה אלא המעשה האחרון.

משנתנה דעתה על אותו מעשׂה, לא עצמה עינה כל הלילה כולו והיתה מתהפכת על משכּבה ונאנחת בחשאי שלא ישָמע קולה, והיא ממששת בריתחה את שולי שׂמלתה, מניחה להם ושוב מושכת בהם כבתחילה. בשולי אותה שׂמלה תפור היה מטבע של כסף, שנתן לה אביה הזקן בבוֹאה ליטול ממנו ברכת־פרידה לפני צאתה לירושלים. בעצם ידיו הרועדות תפר לה האב את המטבּע והזהירה שלא תספר עליו דבר, אפילו לבעלה התיר לה שלא תגלה כלום, ויהא לה המטבע כמו קמיע שזכותו תגן על ביתה תמיד. אמר לה אביה שלא תתיר את המטבע מתפרו ולא תחשוק בשויוֹ, שערך המטבע גדול לאין שיעור ממחירו בשוק החלפנים, ורק אם תִכלה אליה הרעה, לא תבוא ולא תקום, ולא תראה לפניה שום מוצא, רק אז מוּתר לה לעבור על אזהרתו, שלא תאבד בעניה; תתיר את המטבע מן התפר, תפרטהו בשוק ותעשה במעותיו את חפצה; אך הזהירה, שלא תתפתה על נקלה ולא תתיר את המטבע אלא אם כן כלו, חלילה, כל קצין ואין ישוּעה ממקום אחר.

כל אותו הלילה נתיסרה סעדה יסורים קשים והיא נאבקת עם עצמה, אין לפניה דרך אחרת להחיות את בעל נעוריה; אך לבה מבעיתה, אפשר לא לכך כיון אביה הישיש ולא תמצא חלילה, רפאוּת במטבע… היתה מהפּכת בדבר לכאן ולכאן, במורא לב ובעינוי נפש, וכשהאיר השחר קמה ממשכּב עינוייה, לבשה בגדי יום, מיששה שוב את המטבע היקר, שהיה מוּצנע לה בין התפרים, נטלה סכין מכלי המטבח והחביאה אותו בקיפולי מטפחת־הצמר הלבנה שנתעטפה בה, משכה בכתפיו של זכריה בנה ואמרה לו שיתלבש מהרה, כי רוצה היא שילך עמה היום לשוק.

כששמע זכריה את דברי אמו קפץ בשמחה ממשכּבו והתחיל מתלבּש בזריזות, נטל ידיו ואמר ברכּת־שחר חטופה, לבּו עליז בקרוב שנקרא ללכת עם אמו. בימים האחרונים, מאז יוצאת אמו עם שחר לפעלה, היא מזהירה אותו שישב אצל האב החולה, לא ימוּש מן המרתף ולא יתחבר עם חבריו, שמא יצטרך אביו לסעדו, וזכריה עצוב לו מאד להישאר לבדו באפלת המרתף וקשה לו להינזר מחבריו שבחוץ; שתיקתו של אביו מטילה עליו אימה גדולה ומרעידה את לבו, ואינו מעיז להוציא מפיו במחיצתו אפילו רחש קל, ופעמים הוא נבהל, אפשר מת אביו, שאין גופו זע; והוא נוטל ברעדה את כף־ידו לראות אם יש בה עוד חיים, ורק כשהוא חש בחום הגוף ואביו נענה לו בלחיצת יד חלושה, והוא רואה הבהוב עמום חולף בעיניו, הוא נרגע מעט וחוזר ויושב על מקומו. עתה ששמע דברי אמו יוצאים מפורשים מפיה, שהיא מתירה לו את האיסור וילך עמה לשוק, קפץ כתיש וכהרף עין היה מוכן ליציאה.

רק עתה נפתחו שערי העיר והמון עם נדחק בפתחה, אלה יוצאים מן החומות ואלה נכנסים פנימה, השוָקים נתמלאו אדם ובהמה, כל הדרכים שוקקות, התגרים מרעישים את הבוקר בקול זמרה המשבּחת את סחורתם, קול המשא־ומתן הולך מחומה לחומה וממלא חללה של העיר.

כשנכנסו בשער שהתה סעדה רגע, פנתה אל זיז חומה שלא יראוה הבריות, שלתה את הסכין ממחבואו, התירה את התפר בידים רותתות, חלצה את מטבע־הזהב, התבוננה בו מכל צד ביראה ופחד ואמרה לבנהּ היודע את כל מבואי העיר, שיובילנה לחנותו של חלפן, עליצותו של זכריה גברה כשראה את מטבע־הזהב בידי אמו, והוא מרקד ומקפץ לפניה ומוחא כף אל כף ואחר הולך ומקדים את אמו על דרכּה, מחכּה לה בכל קרן של רחוב שלא תתעה בדרך, כי לא היתה סעדה יודעת מעצמה את שבילי העיר. וכך היו הולכים, הנער מקפץ ומדדה מרגל על רגל והאשה הולכת בעקבותיו בצעד קטן ורעוּד, מזרזת צעדיה שלא תהא מפגרת אחר בנה, ושוב מַמתנת רגע בהיסוס וחוזרת וננערת מקפאונה. כבר עברו את שוּק־התבואה ואת חצר מוכרי־הירק והגיעו לסימטה מקוּמרת שהרבּה חנויות קבועות בה, בפתחי החנויות עומדים דוכנים קטנים, תיבות של עץ מזוּגגות, מעוטרות מיני מטבעות שאינם יוצאים ושטרי־כסף שעבר זמנם.

כשקרבו לקצה הסימטה שהתה סעדה רגע תחתיה ועמדה מלכתה. זכריה, שהקדימה על דרכה, שהה אף הוא בריחוק מה, ממתין שעה קטנה, מחזיר ראשו ומבקש את אמו בין המון עם. כשראה שאינה באה בעקבותיו שב למקומה, התבונן בה תמה וקרא:

– אמא, מה את בוכה פתאום?!

אך אמו הניפה כלפיו ידה בגערה אילמת, מבקשת להשתיקו בתנועת יד, קירבה את המטבע לשפתיה הדקות, נשקה אותו בדביקות משני צדדיו, תקעה את קצה מטפחת־הנשים בזוית פיה וניגשה בפסיעה זקופה לפתח כּוכוֹ של השוּלחני.


ח

מאותו יום שבּו נפגש אברהם מחפוּד עם יעיש בדיחי באפלת הסימטה וגילה לפניו את צרת לבו, שוב לא ידע מנוחה. פניו נפלו וקומתו נכפפה, חש את לבו דופק בחזהו והוא נושם ונושף כמו מפוח נקוּב. וככל שהיה גופו לוֹקה היתה רוחו הולכת וסוערת. לא יצאו ימים רבים והברה נפלה בכל המחנה שאברהם מחפוּד מואס בירושלים והוא נותן דעתו לשוב. וכשחזרה אליו השמועה מפי הבריות נשבּר לבו בקרבו ולא היה יוצא מפתח הבית. ואפילו לתפילה בציבּור לא הלך והוא שוכב בפינת־סתר, בחדרו שאצל ריחים של רוּח, מחזיר פניו לקיר האבנים החשופות מטיט ומחריש ביגונו. ימים רבים שכב כך על יצועו, ספק רדום ספק הוזה בהקיץ, וירושלים באה עליו ברוב חלומות ובשפע מראות והיא מיסרת את נפשו ומזכּירה לו את עווֹן האיגרת שכתב לאביו בתימן, מסעירה את רוחו כמו תובעת ממנו את עלבונה, מה הוא רוגז על העיר אם יושביה חטאו, מתעבר על ירושלים וטופל עליה אשמות ושונאה על חינם… וכשהוא שומע את קול ירושלים והוא ננער במר נפשו וצועק כמו חיה פצועה, ואחר חוזר ושוכב על מקומו אילם כבתחילה, ובני ביתו מביטים זה בזה בעינים של אימה ואינם יודעים מה יעשו.

בוקר אחד בא יעיש בדיחי מן העיר לראות את אברהם בעסקי הנסיעה, שמע שאברהם מחפוּד שוכב ורוחו רעה עליו ובא לקחת עמו דברים בענינם. כבר השׂיג את הכסף בשביל שניהם, די הצורך ליציאות הדרך, ואברהם אינו בא לעיר ואינו שואל כלום. בא אל דלת החדר ומצאה סגורה. המתין שעה קלה ואחר חזר ודפק באגרופו. פתחה לו אשת אברהם, שערותיה סתורות ובגדיה מפוֹרעים והיא מביטה בו במבט טרוף, כמו לא הכירה את פניו. נסוג יעיש רגע לאחוריו, משתומם למראיה, ואחר חזר, עשה לשונו אדישה ושאל:

– ומה אברהם, כיצד שלומו?

הביטה בו האשה בעינים קמות מאימה ופתחה בקול יבבה דקה ומרעידה:

– מה זה, אתה לא יודע, נסתלק המסכּן בלילה…

נבהל יעיש ולחש באימת פתאום:

– אֵל שדי! מה את מדברת? יצילנו בעל הרחמים…

עמד על מקומו תוהה, אינו יודע מה יאמר לאשה קשת־הגורל, עד שהפטיר בפיזור־רוח:

– תנוחמו מן השמים…

אחר עקר מביתו וברח מפתח הבית כבורח ממקום רע, ולמחרת היום נעלם מירושלים ולא נודעו עקבותיו.

בתחילה לא היתה רוּמיֶה אשתו מצֵרה הרבה על בריחתוֹ של יעיש. מכבר ידעה שהוא זומם בלבו לחזור לתימן לבדו, אף שהיתה כל ימיה צנועה ולא מצא בה, חלילה, דבר־ערוה, ועתה הוא רוצה לשׂאת לו אשה צעירה על פניה. כבר שׂבעה מעלליו ונפשה קצה בבעל זולל וסובא, הולך בטל ואינו עושה כלום, דאגת הבית על ראשה, וכל היום רק ריח ערקי נודף מפיו והוא מתאנף בילדים ושולחם לחזור על הפתחים ולפשוט יד בשביל למלא את תאותו.

אך כשארכו ימי בדידותה בא הצער בחשאי ונתגנב בלבּה, ולא ידעה כיצד. בלילות היא שוכבת ללא שינה והייסורים אוכלים את לבה, אפשר לא נהגה בו כבוד כראוי לו לבעל, שהוא אדון הבית; אפשר לא טרחה למענו די צרכה, כמו שראוי לה לאשה לטרוח בשביל בעלה, עד שמאס בה והלך לו, ואפילו גרש לא גירשה מעליו; עתה יקח לו שם אשה צעירה ויפה, שלא נתכּרכּמו פניה מצרות ויסורים ולא צבתה בטנה מרוב ילדים שהביאה לעולם, ועוד גופה מלא לשד ובשׂרה רך כתפוחים, כמו שהיתה היא עצמה רכּה בבתוליה. עכשיו תשב לה כל ימיה כמו אלמנה, ולא יהא לה מנחם ולא איש לכלכל שיבתה. ואפילו לא היה יעיש מפרנסה כראוי, הן היה בעלה וכבודה, ואין לה לאשה קורת־רוח אלא כשבעלה אצלה, ואפילו הוא בזוי ונקלה ומגונה מכל אדם; עתה שהלך לו, לא בית לה ולא חיים, כמו נסתלקה מבּיתה שכינה, חס ושלום, ושוב לא תראה נחת עד עולם…

בלילות, כשהיו הילדים ישנים מסביבה, היתה שופכת דמעות על גורלה שהַמַר לה כל כך, ועם בוקר היא מוֹחה דמעתה, קמה והולכת לשחר טרף לביתה. אף שהיתה אשה גמוּדה וצמוקה השׂכּירה עצמה לשאוב מים לבתי אשכנזים וספרדים, שלא יכלה להשכיר עצמה לימים שלמים, מפני הילדים הקטנים שבביתה ומפני התינוק שעוד היה תלוי בשדיה הצמוקים. כל בוקר היא יורדת אל השער במקום המקדש, וישמעאלי שואב לה מים מן הבּורות הגדולים שבנבכי ההר, מביא לה נאד שחור עד פתח השער, שאסורה בו הכניסה; היא נותנת לו משׂכר פרוטותיה והוא מריק לה מן הנאד הגדול אל כלי הפח שבידה, ואחר הוא מגביה ונותן את הפח על ראשה והיא הולכת בו לאטה שלא ישָפכו המים ומביאה את הפּח לבעליו; אחר היא סרה לשעה קטנה לביתה, לראות עולליה ולהיניק תינוקה, ושוב היא חוזרת לעיסוּקה כמקודם.

מבּוקר עד ערב היא עמלה, קצתה בּבּית עם התינוקות וקצתה בחוץ בשאיבת המים, ודאגה גדולה מלווה אותה בכל מקום. בנה סלימאן כבר גדל מעט ואין לה מה שתעשה עמו. מאז נעלם אביו אסרה עליו בכל לשון של איסור לחזר על הפתחים, ואיימה עליו בריסוק כל אבריו עם יעבוֹר על איסורה. ואולם לא די שלא ידעה מה תהא תכליתו, עוד הוסיף פֶּה על פיות בּיתה, ועד מתי יהא מצוּמד על צוארה?…

יום אחד היתה מביאה מים לחצרו של סיניוֹר לַניאדוֹ האופה. הבּיט בה סיניור לניאדוֹ בעין עגומה ושאל כיצד היא מכלכּלת את ביתה אחר שנעלם בעלה. נאנחה רוּמיה וסיפרה לו מגינת לבּה, ויותר מכל נאנחה על גורל סלימאן בנה, שכבר הוא גדול ואינה יודעת מה יעשה. הירהר סיניור לניאדוֹ בּינו לבין עצמו שעה ארוכה ואחר אמר לה שתביא אליו את בּנה, ואם יצלח למלאכה יעבוד אתו במאפיה ויהיה ברבות הימים לאיש באנשים. העתירה עליו רוּמיה את כל אוצר ברכותיה וגחנה לנשק את ידיו, ואחר מיהרה הביתה בצד מזורז, קראה לבנה ובישׂרה לו את הבשׂורה הטובה; ולמחרת היום קמה ללכת עמו אל תנורו של סיניור לניאדוֹ האוֹפה.

היא הולכת תחילה בפסיעה מהירה והנער מפגר אחריה בצעד מרושל, שוהה מעט בדרכו ונוטה גרונו, כאילו הובילה אותו אמו לעקידה. בּשהיה ובעצלתים הגיעו לתנוּרו של סיניור לניאדוֹ, משיחה של פיח מעטרת את פתחו מבחוץ כמו טבעת. כשעמדו על מפתן בית־המאפה לא ראו בו אדם מפני האפלה שהיתה שרויה בפנים המרתף המקומר. אך כשהכניסו ראשם בפתח האפל ראו את לוע התנור לוהט באש בהירה וצלו של אדם מרחף לפניו הנה והנה, רגע מוארים פניו באש הגדולה ורגע הם נבלעים באפלה. לאט נתרגלו עיניהם לחשכה והם ראו את סיניור לניאדוֹ מניח מידו את כף המַרדה הארוכה ופונה אל הבאים, כולו אדום מאש התנור.

סיניור לניאדוֹ היה מפורסם בכל העיר ותנורו נודע לתהילה אצל כל יושביה. בעל גוף היה, בטנו עבה וידיו כבדות, פניו מגושמים, קפלי בשר תלויים לו מתחת לעיניו, שפתיו עבות, אף גדול תקוע לו באמצע פניו, וזקן עגול מקיף אותם מכל צד ומכסה את פימתו כפלוּמה. הוּא מתנהג עם הבריות בחשיבות ומדבּר דברי־חכמה לנשים הבאות אצלו עם הבצק, פיו עסוק תמיד בלעיסת פירורי מאפה של תנורו. כל ימות השבוע הוא אופה משלו, עוגות ורקיקים וכל מיני תרגימה, ומשבּיר את דברי המאפה והעוגות לתגרי הרחוב, וביום החמישי הוא מלהט את התנור הגדול, עד שאבניו מלבּינות מרוֹב אש, ואופה חלותיהן של בעלות־בית לכבוד שבת; ואז מתמלא כּוּכוֹ רעש ורחש וצוָחה גדולה, והוא מהלך בקרב הנשים גבוה ונכבד ורודה בהן ביד חזקה.

כשראה סלימאן את דמותו הגדולה של סיניור לניאדו משתחלת ויוצאת מאפלת המרתף, נרתע מרוב בהלה ונלחץ לאמו. סיניור לניאדו נהנה מאותות הכבוד שהראה לו הנער ביראתו, הושיט ידו הגדולה אל לחיוֹ, משכוֹ באחת מפיאותיו השחורות והמסולסלות, התלויות לו ארוכות משני צדי פניו, ואמר כמו היו שפתיו נוטפות דבש:

– אה, בחור נחמד למראה, בן פוֹרת יוסף…

הנער נדחק עוד יותר לחיק אמו והאם מבקשת להרחיקו ממנה, דוחפת ואתו לקראת סיניור לניאדו ואומרת לו לאופה בקול תחנוּנים:

– הבאתי אותו, כמו שאמרת לי בחסדך, עכשיו הוא בידיך, קח אותו יהיה בביתך.

– ודאי, ודאי, בכבוד גדול, – השיב סיניור לניאדו בהרחבת הדעת – אפרוחים דקים לא ימצא על שוּלחני, אבל לחם לא יחסר לו, בעזרת השם…

רוּמיה פרשה כפיה, כמו מבקשת לברך את האופה על חסדו, וקראה:

– תבוא עליך הברכה וההצלחה, סיניור לניאדו, אין לו צורך אלא בפת לחם. ורק למען השם, תחינתי לפניך, שלא תשכּח את הרצוּעה, אין לו למסכּן אב, ואתה תלקה אותו כמו הוא בנך ויהיה עליו מורא שמים, ואפילו יבכּה מעט – אל תחוּס, אין דמעתו של ילד פנינה…

סיניור לניאדו הרגיע את רוּחה ואמר לה שתוּכל לשוב לביתה בלב שלם ותסמוך עליו בכל מעשיו; רצועתו כבר גידלה בלי עין־הרע חמישה בנים, וכולם היו בסופם לאנשים ואין לו מהם בושה, חס ושלום. נסתלקה רומיה לביתה והאופה אחז בשתי ידיו הגדולות את כתפיו הדקות של הנער, דחפוֹ בפנים הכוּך האפל והיה הולך אחריו ורוטן בשעת לעיסה:

– בן פורת יוסף, בן פורת יוסף, לא יִקרה לך אצלי כל רע, הרי כמוך כמו יתום, כמו יתום…

כשקרבו למעגל האור ששפע מפי התנור, והחום אחז בהם וצבט את פניהם, נתגלתה לנגד סלימאן שפעת עוּגוֹת ורקיקים וכל לחם חמודות, כמו גבעה של מיני מאפה; סיניור לניאדו פרש כפיו כלפי התנור ואמר לו לסלימאן, כמזמינו לסעודה:

– הנה, כל זה לפניך, בן פורת יוסף, איני חוסך ממך דבר, חלילה וחס וחלילה, אבל שתישמר לך מדבר אחד, ראה הזהרתיך, כמו שאמרה תורה, תזלול עד שתתבקע כרסך ותעלה גירה כל היום, ורק אל כליך לא תתן!

אחר שהה רגע והוסיף כמגלה לפני סלימאן סוד גדול של הצלחתו:

– ועוד אגיד לך, בני, – סלימאן קוראים לך, מה? – אם אתה רוצה להיות אופה אוּמן כמוני, בלי עין־הרע, כּבּד את המלאכה ואת מעשה ידיך, ולא תשים בפיך אלא עוגות פרוּכות ומעוּכות ומפוֹררוֹת. עוגה שלמה לא נוצרה לאָכלה אלא למכירה בשוק…

סלימאן הטה אוזן חרדה לכל דבריו של האומן ולא נגע במאפה אפילו באצבע קטנה. מתחילה לא היה הנסיון גדול, כי לקחוֹ סיניור לניאדו לביתו ושם היה עוזר על יד אשתו, שואב לה מים מן הבור ומכבּד את החצר, משגיח על התבשיל שלא יגלוש מן הקדירה, נושא את התינוק על זרועותיו ועושה בכל מלאכה מאפלת שחר עד אפלת לילה. אך כשעברו ימים אחדים קרא סיניור לניאדו לסלימאן ואמר לו:

– די לך לשבת בּטל בבית, מה תהא שוהה עם הנשים? עכשיו תהיה לאיש, תבוא ותעבוד על ידי בתנור.

ואז, כשהתחיל עובד במיני המאפה, לש את הבּצק, משרה את הצימוקים במים, טוחן את השקדים, עורך את העצים למדורה ורוֹדה מן התנור את מאפה־התאוה שריחו הולך לפניו, אז רק אז באה עליו התשוקה בכל כוחה; ופעם, כשהלך סיניור לניאדו לעסקיו, לא יכול עוד סלימאן לעמוד בנסיון והוא קרב בחשאי ללוחות המאפה הגדולים, שחוֹם טוב וריחני נדף מהם, ראה את העוגות קוראות לו ומפתות את לבו, צפיחיות בדבש וסהרוֹנים זרועים קמח־שקדים וכעכים חלולים, מתוּבלים באגוזי־הוֹדוּ, ורקיקים סמוקים וכוכבים מאירים בכל צבעי הסוּכּר הקרוש, ועוגות־שומשמין למיניהן, אז נסתחרר עליו ראשו ופיקתו התחילה עולה ויורדת מרוב תאוה, פיו נתמלא ריר והוא בולע תאותו והריח משכּרוֹ והמראה מפיל עליו אימה גדולה והוא חש פתאום מין כאב משונה בסמוך לקיבה, כמו סכין תקועה לו בבטנו, והוא שכח את אזהרתו של סיניור לניאדו וניגש אל העוגות והתחיל בולע מהן בכל פה, טורף מכל הבא אל היד, סהרון ורקיק וכוכב וכעך, לא חמל על מין ממיניהן, מוחץ ולועס ורוטש וטוחן, וכולן עוגות לשמות ותמימות, שַכּוּלה אין בהן.

עוד לא מחה סלימאן את פיו ממאכלי המעדנים, זכר פּתאום את אמו. כיצד זלל כאן מלוא הפה והיא, המסכּנה, נמַקה שם ברעב ובעוני, והילדים הקטנים לא ראו אוצרות חמדה כאלה אפילו בחלומם; נכמרו עליהם רחמיו והוא לקח מלאו חפניו מלוחות המאפה ושם מתחת לכותונת, אצל בשרו, וחזר למלאכתו כמו לא קרה דבר.

שיחקה לו השעה ובשוב סיניור לניאדו לתנור שלחוֹ מיד לאשתו באיזו שליחות ופטרוֹ מלפניו בלא שהיות. אך סלימאן, במקום לעשות שליחותו תחילה, רץ אל בית אמו כל עוד נפשו בו והריק לפניה בנשימה עצורה את כל המעדנים שהביא, כאילו היו שורפות את בשרו. כשראתה רוּמיה את שפעת העוגות שאלה אם לקחן ברשות, והשיב לה סלימאן בלשון של ביטחה שבעצם ידיו שולח לה האופה את המאפה. עד שהניח סלימאן את העוגות על המחצלת קרבו כל הילדים בהמולה והיו מצטופפים מסביב, מבקשים ליטול מן העוגות שנתמעכו לו לסלימאן על חזהו; אך אמם גערה בהם ודחקתם, ואחר נתנה לכל אחד חלקו ולא הותירה לעצמה אלא פרוסה קטנה ועוד פוררה ממנה פירור קטן ושמה בפי העולל שעל זרועותיה; התינוק פשק שפתיו, מיצמץ בעיניו ומצץ את מתיקותו של הפירור, וכל בני הבית אוכלים מלוא הפה ונהנים מאכילתו של התינוק הנאה יתירה.

אחר ימים אחדים פגשה רוּמיה את סיניור לניאדו ברחוב והודתה לו על טוב לבו, שהוא נוהג מנהג יפה עם בּנה בכורה, מקרבוֹ כמו בּן, ואפילו את אמו אינו שוכח וּמשגר לה עוגות טובות וכל מיני מאפה.

נתן בה סיניור לניאדו את עיניו, שהה תחתיו רגע ופסק ללעוס, אך מיד חזר ללעיסתו והשיב בשויון־רוח, כאיש מהמעט את מעשיו הטובים מרוב צניעות:

– אין על מה להודות, יערב לך וימתק לך…

אותו ערב, כשנתרוקן התנור מאנשים, האש דעכה ורק גחלים אדומות עוד היו לוחשות בו, ישב סיניור לניאדו על המדרגה שאצל הפתח, קרא לו לסלימאן, משכוֹ לבין ברכיו הגדולות ושאל אותו:

– מה בִּיש לך אצלי, סלימאן, שאתה מַמרה את פי?

נבהל סלימאן וביקש להיחלץ מתפיסתו של האופה, אך שתי ברכיו החזיקוהו כמו צבת של ברזל, והוא ממשיך ואומר בנחת:

– ככה לימדו אותך בתימן, ככה? עכשיו אני אראה לך איך נוהגים ספרדים טהורים בירושלים…

שלה מכיסו דוּבשן מעוך שקצותיו נשרו, תחבוֹ לפיו והתחיל לועס בהנאה גלויה, מוחה שפתיו העבות ומדבּר בקול מיסר:

– תדע לך, סלימאן, לא שאני חס על המאפה, חלילה, אלא בשביל מה אני אלקה אותך, בשביל שלא תהא מרגיל עצמך לשלוח יד בגניבה, כי בּית שיש בו גניבות סוֹפוֹ נהרס ונשבּר והמזל מסתלק ממנו, בר מינן…

והוא משלשל לו לסלימאן את מכנסיו, אינו משגיח בקריאותיו הנואשות, מתיר את הרצועה מעל חלוּקוֹ, מותח את הנער על ברכביו ומצליף על אחוריו שעה ארוכה, אין פיו פוסק מלעוס את הדובשן והוא רוטן בחשאי עם כל הצלפה:

– כמו אתה בני, כמו אתה בני…

אחר שגמר את מלאכתו זקף את הנער וניערו מעל ברכיו, החזיר את הרצועה למקומה, קם ופנה לתנור. סלימאן אף שפסק לצעוק לא זע ממקומו, רק השעין ראשו על אבן שחורה מפּיח וכתפיו רועדות. סיניור לניאדו ניגש אל גבעת המאפה שבפינת המרתף, בירר ממנה מלאו חפנים עוגות שבוּרוֹת, כולן בעלות מומים שצורתן נפסלה, שברי סהרונים ורקיקים מעוכים ומגדנים מפורכים, קירב אל הנער ואמר:

– ועכשיו, בן פורת יוסף, קח לך כל זה, בהיתר ולא באיסור, ורוץ אל אמך ואמור לה, שסיניור לניאדו פורש בשלומה ושולח לה מיני המאפה בשביל הילדים הקטנים…


ט

יצא רוב הקיץ והימים הנוראים כבר היו קרובים ומרי סאלם לא ננער מחליוֹ. כמה טרחות טרחה סעדה אשתו וכמה צער הצטערה עמו, אך קרבּן המטבע לא נרצה. כל המעות שקיבלה מן השולחני הוציאה על תרנגולות ועוד הוסיפה עליהן משכר פרוּטוֹתיה והיתה מאכילה את בעלה על כּרחו מרק ובשר לבן בוקר וערב, אך עצת השכנה מן האשכנזיםֹ לא הועילה הרבה ולא הונח לו לחולה. מתחילה נתחזק מעט והתחיל יורד מעל משכבו ויושב שעה קטנה על פתח המרתף, מתחמם באור חמה; אך כשנתגבר הקיץ וחומו התחיל מלהט חזר מרי סאלם לשכּב על יצועו מחריש, מוסר עצמו ליאוש ואינו טורח להניע אבר מאבריו, נפשו מדוכדכת מאד והוא מחכּה שיקיץ עליו הקץ ויגאלוֹ מצער ויסורים.

עכשיו קצרה ידה של סעדה מהוֹשיע; מעות המטבּע יצאו כולן עד אחת ועבודתה לא היה בה אלא כדי לחם צר, ואפילו הפרוטות שנתעורר כולל הספרדים לשלם לה למחיה, אחר אותו מעשה באמריקי, לא היה בהן כדי לתמוך את מרי סאלם בחליוֹ, אותו קיץ רבּוּ החליים בכל העיר ומחנה התימנים נֶחלה יותר מכּוּלם, כמו אש הקדחת אחזה בכל העדה והתבערה אכלה קרביהם. אנשיה קודחים בלהבה ונופלים כשבּלים מאחרי הקוצר, רבים אינם מספיקים לומר וידוי וכבר נשואים עצמותיהם להר הזיתים; ויותר מכּולם פגעה המגפה בעוללים, אלה הצאן שלא חטאו, החום אוֹחז בהם עם לילה ושוב אינם זוכים לראות את אור הבוקר. רבּים רבּים הלכו ללא שוב, אין בית שאין בו מת, וכל העדה אומרת צידוק הדין.

באפלה היה מרי סאלם שוכב, פניו ירוקים כמו זית ועורו צפוד על פניו הנפולים, פיאותיו הלבּינו ותלתליהן נפזרו והיו שרוּעים לו ברפיון כשׂער גזוז, עיניו הקדוּחות מופנות כלפּי מעלה, מבּיטות ואינן רואות. בשעות של בדידות היה מארי סאלם זוכר ילדותו בתימן וגעגועים גדולים יוצאים על ביתו ומולדתו, למקומות שנפשו היתה קשורה בהם כל ימיו ואהבתו חזקה אליהם עתה שבעתים; תשוקה גדולה עלתה בקרבו אל ביתם שעמד על תלו יובלות על יובלות, והיה להם שם בקר וצאן ושדות ועינות מים; וישמעאלים היו מכבדים אותם, באים מהלך שלושה ימים ומגישים להם דורונות יקרים, שתי פעמים בשנה, פסח וסוּכּוֹת, מכוונים מעשיהם לערב חג. והוא זוכר אותו יום כשעמד ללכת, כיצד באו אליו נכבדי הגויים, משנודע להם נדרוֹ, ואמרו לוּ מה חסר לו ביניהם שהוא מואס במקומותיהם, אפשר יאמר נכסים – יכפיל דורונותיהם, אפשר יאמר כבוד – אין לו כבוד גדול מן הכבוד שהם חולקים לו ולאבותיו שנים על שנים; יתכּבּד וישב ביניהם, שאם ילך מהם יתגעגעו עליו הרבה; וכך היו הולכים ומפצירים בו עד שהיה צריך לצאת מהם בגניבה שלא יעכּבוהו בחזקת היד. עתה היה רואה כל פרט מן הפרטים באור בהיר והוא שומע כל דיבור מדיבוריהם, אפילו כבר נשתכחו מלבו ולא העלם על זכרו אף פעם. אפילו עניי אותה ארץ יש להם בית ויש להם משפחה ששרויים בה קשרי שכנים וכבוד ואהבת התורה, ואפילו פעמים המִחיה בדוחק, אין הלחם חסר לפי התינוקות, ואין השמחה והאמונה פסוֹת שם לעולם. והוא מחזק את לבו בתקוה רחוקה ומנחם את עצמו, שאפילו חלה שם כמו כאן, וכל רעיו עזבוהו ואין הישמעאלים נותנים לו כלום וכל רכוש אבותיו נתבטל, עוד היה יכול לשמש מרי לתינוקות ולעסוק בשעת לימוד במלאכה קלה, יכול שיהיה רוקם או מהדק כלי־חרס שבוּרים או עושה ציציות וכותב קמיעות, וחי.

וכשראה שאין לו כאן תקוה רפה לבו מעט מעט ונכנע. תחילה אחזה בו המחשבה רק כהרף עין ואחר נתגנבה בחשאי ונשתקעה בלבּוּ ונאחזה בו עד שהיה הוגה בה יום ולילה, והיא מחזקת מעט את רוחו עד נדר נדרו לחזור לתימן כשירפא לו מעט ויוכל לעמוד על רגליו. מתחילה נבהל מהנדר שנדר בלבו, ואוּלם קמעה קמעה הרגיל עצמו למחשבה והיה מנחם את נפשו שגם יעקב אבינו, עליו השלום, ירד מצרימה אחר השבר, ואין בכך משום חטא; ואפשר צדקו הרבנים הגדולים שהיו דורשים על ארץ־ישראל את הפסוק: אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ.

ברוב מחשבות והרהורים, בין יגון ותקוה, באו עליו הימים הנוראים. ראש־השנה עבר וכבר הגיע כיפּוּר. בערב חג בא יעקב הצורף לאחל לרעו מרי סאלם רפואה שלמה ולבקש ממנו סליחה וכפרה, אפשר העליב אותו בלא דעת או שהקל בכבודו בשוגג. כשרצה יעקב לפרוֹש לביתו בעוד מועד, די להתקדש לחג, אחזו רעו ביד רפה ולחש לו בקול מעוך מצער וחולשה:

– חכּהֹ, יעקב, אל תלך, אני רוצה שתקח אותי להתפלל בציבּוּר אצל הכותל המערבי.

תחילה לא הסכּים יעקב לעשות רצון חברו, שהיה חושש לבריאותו, אך זה הפציר בו עד שנענה. עד מהרה נטהר מרי סאלם לחג, אשתו ובנו טורחים עמו ומלבּישים אותו בגדי־לבן, מטפחת ראש וקופטן וגרבי־צמר, ויעקב עומס את רעו על גבּו ונושאו עמו בדרך לשער העיר, וזכריה, בנו של מרי סאלם, הולך אחריהם ונושא עמו את מקלו של אביו ומחצלת לפרוש תחתיו בעת התפילה.

גופו של מרי סאלם כּחש במחלתו והיה כגופו של נער ויעקב מֵצר שהמשא על שכמו קל כנוצה. אך הוא פוסע בזהירות שלא לטלטל את החולה ולא להטרידו הרבּה. כשנכנסו בעיר ועברו בסמוך לבית־הכּנסת הסטמבּוּלי, הפשיל מעט יעקב את ראשו כלפי רעו ואמר בקול רך, מזכיר נשכּחות:

– זוכר אתה, סאלם, אותו לילה כשישבנו על הגג מעל הכנסת הסטמבּוּלי, איך יצא הירח והאיר לנו את כל העיר באפלה…

יעקב הצורף לא שמע את תשובת רעו ורק חש את נשימתו הלוהטת וכמו דמעה חמה ניגרה לו על ערפו, הוא נבהל מאד, השפיל ראשו והחיש את צעדיו, ושוב לא דיבּר כלום עד שהגיעו לרחבת הכותל.

ברחבה קידם את פניהם יחיא חבּשוש שקבעו אותו הספרדים שמש אצל הכותל, פרס לו יחיא למרי סאלם את המחצלת בקרן הרחבה, אמר לו דברי ברכה חטופים ומיהר להקביל את פני יתר הבאים. כשעברה תפילת כל נדרי ביקש יעקב להשיב את מרי סאלם לחצר התימנים, אך הוא לא נתן לטרדו ממקומו והיה טוען:

– לא אלך, לא אלך, כיון שאני כמו נטוי למיתה וּכבר כמעט נשמטה מפני נפשי אשאר כאן ואתפלל… טוב לי שאהיה לילה אחד בצער וכל השנה ברוַח…

כיון שתקע עצמו להישאר במקום הקדוש כל הלילה כולו, לא ראה יעקב ברירה לפניו ונשאר עמו אף הוא, יושב בקצה המחצלת ומעיין בספר.

מרי סאלם היה אומר מזמוֹרים בקול שוקע והולך, רפה והולך, רפה והולך, וכשבא לילה חשאי ושלוה רבה עטפה את המקום היה כמו נרדם, חציוֹ יושב וחציוֹ שוכב, ידיו אוֹחזוֹת בספר הפתוח, כיסהו יעקב בשמלה, כי התחילה הרוח מניעה את האויר ומנשבת צינה קלה. כך הגיע שחר ורינת הבוקר עלתה. פקח החולה את עיניו מול האבנים הקדושות ולא זע ממקומו ולא שמט עיניו מן הכותל, עד שהתחילו באים אנשים והרחבה מלאה אדם.

כשגדל היום וחמה התחילה מלהטת בעוז נחלש לבּו של מרי סאלם פתאום ורעו חרד לו מאד, אינו יודע מה יעשה. נטל את מטפחת הראש, הרטיבה במים קרים וכרכה על ראשו של מרי סאלם כמין רטיה וזה מותח את טיפות המים הניגרות לו על פניו מן המטפּחת, שלא תהיינה מרטיבות ביום הצום את שפתיו היבשות.

אותה שעה בא לרחבת הכותל מרי יחיא צארוּם, רבם של תימנים, דק גו וגבוה מכּל הקהל, כולו מבהיק בלבנוניותו. בעגמת נפשו פנה יעקב אל מרי יחיא וסיפר לו את חרדת לבו. ניגש מרי יחיא אל מרי סאלם, גחן על מחצלתו והיה משדלו שיטעם דבר להחיות את גופו, מפני פיקוח נפש. ראה הקהל את מעשה רבּם, נצטופף סביב המחצלת והיה מצעק בקול:

– מותר לו, מותר לו!…

אך מרי סאלם ננער בגניחה גדולה, פרש כפיו הדקות כזרדים, שרווּלי חלוקו תלויים לו כמו ריקים, וקרא בעגמה גדולה:

– לא אטעם, לא אטעם, בשבוּעה נשבעתי שלא אטעם כלום, או חיים של בריאות או מיתה.

נזדעזעו כולם מן הצעקה והתחילו רוגשים ומדיינים בקול גדול ויחיא חבשוש רוגש יותר מכולם. פתאום נעקר ממקומו, משך את מרי יחיא צארוּם לצד, עמד על בהונות רגליו ולחש לו דבר על אזנו. מרי יחיא המתין מעט, כמו שוקל את הדבר בדעתו, ואחר קרב שוב למרי סאלם, סילק בתנועת יד את הקהל שעמד מסביבם צפוף, וכשנותרו רחוקים מן האנשים כדי פסיעה, גחן שוב על החולה, העמיק בו עיניו ואמר בקול לחש:

– שמעתי, בני, שאתה כמו נדרת בלבך לשוב לארץ התימן ולחזור לגלות הרעה: גלה לפנַי לבּך, אמת הדבר?

מרי סאלם החריש ולא זע ממקומו, ומרי יחיא המשיך לדבר עמו תחנונים:

– ראה, בני, אתה חייבת את הקדוש־ברוך־הוא כביכול בשבועה גדולה ונוראה; עכשיו אני אומר לך, תשנה בלבּך את ההחלטה לילך לתימן ולעזוב את ארץ מחמדנו ועיר קדשנו. תתיר לך את נדרך בלב, המקום הזה גדול ונורא, מי שיש לו צרה צועק לו ונענה ומי שיש לו חלי צועק לו ונרפא; צעק, בני, צעק, עכשיו שערי שמים פתוחים לתשובה ולחרטה וכל הנדרים מוּתרים וכל הבקשות תלויות, וגם אתה נקי אתה מן הנדר; זעק במקום הקדוש עד שהשעה כשרה וירויח לך הקדוש־ברוך־הוא בשכר זה, וירחיב עליך כנפי חסדו וישיב לך בריאות וחיים בזכות ישיבת ירושלים, שהיא יקרה מכל המצוות שבעולם ועלינו לקיימה אפילו מעוני ומחסור גדול…

כשראה מרי יחיא את עיניו של מרי סאלם מלאות דמעות, קם בחשאי, יִשר קומתו הגבוהה וניגש אל האבנים הקדושות, נשק להן נשיקה של דביקות ושקע בתפילה גדולה, ושוב לא השגיח בכלום. ומרי סאלם כרע על ברכיו ופתח בלחש־תפילה ואחר נזקף מעט ובאו עליו ריגוש גדול והתלהבות עצומה והוא התחיל לוהט ומפרפר כמו להבה, מכּה באגרופיו על חזהו ואינו פוסק מתפילה ומבכי ותחנונים. בינתים העריב היום וצללים דקים התחילו נמשכים מן האבנים הגדולות ומרפדים את הרחבה; קול תקיעת השופר נשמע והבריות התחילו מחבּקים זה את זה ומברכים, זה אומר בקול גדול:

– תבוּשר במחילה וסליחה וכפרה!

וזה משיב לעומתו בקול גדול ממנו:

– ואתה תבוּשר במחילה וסליחה וכפרה!

אז ביקש יעקב ליטול את מרי סאלם על שכמו ולהשיבו לביתו, אך הוא סילקו בתנופת יד והושיט זרועו לזכריה בנו, מבקש ממנו את המקל. הנער עשה את מבוקשו, ואז נתן החולה זעקה גדולה, החמה חלצה אותו ובאה לו זיעה ונתרכּכו אבריו וביקש להניע בגופו, הגביה עצמו על ידיו ועל רגליו, זוחל ומסתמך על מקלו; כל האנשים עמדו סביבו אחוזים חרדה, מחרישים ומשתאים, והוא אוזר כל כוחו כמו ניעור מחלום כּבד, עיניו עוד תלויות במחזה הרחוק, ומתחיל פוסע, תחילה כפוּף וגחוּן ואחר מישר את גוו ונזקף; יעקב רעו וזכריה בנו הולכים אחריו מבוהלים והילוכם מהסס, נושׂאים אליו כפיהם, כחרדים לתינוק המנסה פסיעותיו לראשונה; אך מרי סאלם אינו שומע להם והוא עורך פסיעה אחר פסיעה, תחילה מרתית כקנה ברוח, הליכתו רעודה ורופפת, ואחר מתאושש והולך, מתחזק והולך…


 

פּרשה שלישית: אַמַּת קַרְקַע

א

חבילות חבילות היו באי תימן עולים עכשיו לירושלים, פונים כה וכה, מבקשים מקום להניח ראשם ואין נמצא להם. כל הבתים תפוסים ובעליהם אינם מתרצים להשׂכיר דירותיהם אלא בשׂכר גבוה, ועוד הם מתלוננים שאנשי תימן שׂורפים להם קירותיהם בגחלים של מדוּרותיהם; ועם בואם של אנשים חדשים הם מעלים את דמי השׂכירות, ואין קומץ הבתים הדלים משביע את רוב האנשים; דירה שיש עליה חזקה ליהודי, הוא מבקש להשׂכּירה בשׂכר גדול הניתן לשנה תמימה מראש, ואין היד משׂגת לפרוע. ראשונים שבאו נמַקים בענים ומצטופפים בפינות מחבוא, ואחרונים אפילו מקום אין להם, ויסוריהם גדולים מאד.

כיון שהגיעה ראשית קיץ, גשמי החורף זה עתה טיהרו את אויר ירושלים וחלפו הלכו להם, נאחזו העולים שמקרוב באו בשׂדה פנוי, זרוּע אבנים וסלעים, מעט עצים פזורים בו, עצי־זית, ואילני־סרק, והקימו בו מחנם. קצתם בחרו במקום הפנוי שאצל אבן־ישראל וקצתם נאחזו לא הרחק משם, במעלה גבעה שאצל רחוב יפוֹ, ושם תקעו יתדם. אלה ואלה לא יכלו להקים להם בתיהם, שלא היה הקרקע קרקעם ולא היו בידיהם יציאות אפילו כדי אריח אחד.

כמעט בכל יום היו השיירות מביאות בדרך יפו אנשים חדשים, רעבים וחולים מרוב דרך שעשׂו מתימן, והם מצטרפים אל אחיהם החונים תחת כיפת השמים, עד שכבד המחנה מאד והיה שופע אנשים, נשים וטף והוא מרובץ במיטלטלים ובמצעות כעיר שלמה שנשׂרפו עליה הבתים, ויצאו יושביה מחוץ לחומה לשבת שם ישיבת־עראי, פליטת רכושם בידיהם. בתחילת הקיץ, כשהיתה הצינה צובטת בלילה את הבשׂר, היו מעלים מדורות קטנות על פני המחנה ומסיתים את האש בקוצים ודרדרים, מחממים ידיהם בלהבה ומכינים קהוה להחיות את הנפש; ובחשכת הלילה היה כל השׂדה כמו משוּבץ אורים קטנים, האנשים יושבים מסביב וזנבי־האש המרפרפים מאירים את פניהם נסוכי־הדאגה ומשֹחקים בזקניהם הדלים, הנשים יושבות בחוג האור כפופות על ילדיהן הנתונים בחיקן למען יֵחם להם. אך כשנתלהט הקיץ והחמה הגבּירה כוחה לא היה להם מנוס מאוֹרה; והיו אז אנשי המחנה טורחים בכל כוחם, קוששים עצים בסביבה ומקימים להם סוכות, מכסים הגגות בסכך של חרולים, או מקימים לעצמם אוהל דל משֹקים וממחצלאות קרועות, תומכים יריעותיהם בכלוֹנס מסוּקס ובקנה רצוץ, מדביקים שני קירות מלוחות של פח ומקרש שבור, ומושכים עליהם בּדַל־צל שיסתיר מהם מעט את אור החמה.

בשיפולי היום מתקבּצים כולם, אחד מהליכתו בעיר ואחד מעבודתו בבתים, קוראים תהילים בקול ניגון ובהטמעה רבה, ואנשים תמהים מצטופפים סביבם; אלה נותנים להם פרוטה קטנה ואלה נדים להם, נאנחים למראה עיניהם, ואין מושיע. מצער ומדחקוּת היתה נפשם קְנִיטָה ורוחם סוערת, ומתוך שהיו כולם חמי־מזג, נוחים לכעוס ומהירים לריב, היתה המחלוקת פורצת בהם כמו אש בחציר יבש ואוכלת את המחנה כולו. האנשים מריבים ביניהם על תכלית יסוריהם, כלום באו להיות בירושלים קובצים על יד עד שהם נבזים מכל אדם; ובתימן היה לכל אחד מהם בית וחצר וכלים לעבודה, ואפילו היה השעבּוּדֹ קשה והפרנסה בדוחק לא היו מצטרכים למתנת בּשֹר־ודם, ופה הם פושטים יד ומצפים ללחם חסד ואין להם בושה ואין בּהם הכוח לסרב. והנשים רוחן קצרה מפני הרעב והמחלות ואינן יכולות לראות בצער התינוקות; באה שעת סעודה, אין להן אפילו מים לשפות את הקומקום ואין צריך לומר מעט גריסים וחמאה לבישול, והן מריבות זו עם זו בקול דק ומיבּב כתינוקות שעודן תחת אִמותיהן, פעם בשל קדירה ששאלה שכנה ולא השיבה, ופעם בשל מחבת שנפל בה חוֹר ואשה טופלת על רעותה את מעשה המום שאין לו תקנה. והילדים מתרוצצים מסביב בטלים מתורה ומדרך־ארץ, אין עליהם מרוּת והם מתרגלים לפשוט יד ויש מהם מביאים למחנה חפצים שונים וצרכי אוכל נפש, שאין אדם יודע מנין באו להם, ועיני ההורים כלות, אך הם מחרישים מרוב מחסור ויסורים.

יום אחד, כבר התחילו צללים מתמשכים והולכים, קרבה על דרך יפו שיירה גדולה, קול המַשכּוּכיוֹת הולך לפניה ומבשֹר על בואה בהמולת שמחה. מתוך שלא היתה השעה שעת שיירות, יצאו כל אנשי המחנות לדרך, תחילה הילדים ואחריהם הגדולים, מבקשים לראות טיבם של הבאים. לא יצאה שעה גדולה וכבר הגיעו אנשי השיירה למקום, וכשראו בני תימן מצטופפים על הדרך, עצרו בבהמות והבריכון על הבור הגדול שאצל אבן־ישראל והתחילו מסייעים לנשים ולתינוקות לרדת מעל דבשות הגמלים.

שיירה גדולה היתה זאת, כולם בני משפחה אחת; בית־אב גדול ורב־כוח; שלושה דורות בני עַמר היו אלה, אב, בן ונכד, בְּנָיָה, עֲדָיָה ועוֹבַדיה, כולם אנשי־מידות, גבוהי־קומה ורחבי־כתף, תלתלים שחורים כעורב יורדים להם על שכמם; רק בשׂערות האב זרקה מעט לִבנָה, אפּיהם ישרים, עיניהם בוערות כאש שחורה ועוז של גבורה ותום של ילדות נושקים בהן זה לזה.

בני משפחת עמר באו מצפון תימן, מקום אויר ההרים מחַסן את הגוף ומחזק את הרוח ומגרש את המורך מן הלב; בקומה זקופה הם מהלכים כבני־חורין גמורים, כמותם כישמעאלים שבקרבם ישבו, שלא היה עליהם מורא מלכות ולא עול זרים, ומרוב גבורתם לא יכול שֹוּלטן התוּרכּים לשים עליהם ידיו, וחסו בצל ראשיהם הערביים; וגם היהודים שבהם כולם נושאי שלח ושולפי חרב והם רוכבי סוסים, מלוּמדי מלחמה; הישמעאלים חיים על חרבם ויש להם מקנה וצאן וגמלים, והיהודים נפּחים ועושים בכל מלאכה, תקנים רוביהם וחרבותיהם, ובני המקום מכבּדים אותם כבני אברהם, יצחק ויעקב הנמצאים אצלם בגלוּת ועתידים להיגאל על ידי משיחם, ומפני שהם יפי־תואר ואנשי גבורה וחכמה, הם יראים את גבורתם ואת עוז רוחם ומוקירים את חכמתם מאד.

פעם כשחזר בּנָיה האב ממלאכתו בכפרים וכלי הנפּחוּת הכבדים נתונים לוֹ בשק של עור, והוא קשור ברצועות על שכמו, בא עליו פתאום ישמעאלי, כונן נגדו את פי הרובה ופקד עליו להתפשט את השֹק וליתן לו את הכלים ולהפוך את כיסיו לכיסו. ראה בניה שאין לו שהות לשלוף את חרבו מתערה, עמד רגע תוהה וּשאלוֹ כיצד הוא בא עליו פתאום כמו שודד בדרך, והריהו איש עובר־אורח, הולך לתומו ממלאכתו. הישמעאלי אִיים עליו ברובהו וגער בו שלא ירבּה בדברים ויעשה מצוָתו לפני שיפריח את נשמתו באש. כשראה בניה שכּלתה אליו הרעה, עצם לרגע עיניו ושיוה לנגדן צורת ירוּשלים והכותל המערבי, אמר בלבו מזמור ממזמורי תהילים ואחר התיר את רצועותיו במתינות, קרב לישמעאלי והניח את השק על גביו בכוח גדול, לפת בזרועותיו החזקות את גופו של השודד, קשר לו את הרצועות על חזהו והידקן עד שנטל ממנו נשימתו והרים קול קורא לעזרה; נתאספו אנשי הכפר הסמוך, תמהים ומבוהלים, אינן יודעים מה קרה; מסר בניה האב את השודד בידיהם ואמר להם, אף על פי שהיה יכול להרגוֹ נפש כי בא עליו פתאום, לא עשה כן שלא לעשות דין לעצמו; יקחו אותו זקני הכפר וישפטוהו על פי דיניהם.

ואף על פי שהיה כוחם של בני עמר גדול וידם חזקה, לא היה לבּם גס בתורה והיו כולם אנשי חכמה ויראי־שמים, בקיאים בהלכה מאד ואין דברי תורה מָשׁים מפיהם יומם ולילה. בניה האב היה בעל זכרון גדול והוא בקי בעל־פה בכל התורה ובתרגום אונקלוס בלא טעות ויודע את היד החזקה להרמב“ם ז”ל עד להפליא. פעם העלילו עליו זדים עלילה נוראה ועד שיצאה צדקתו נכלא עם עוד שני יהודים בבית־כלא. הגיע יום השבּת ולא התירו להם לאנשי העדה לגשת אל האסורים, והם נשארו בלא סידור ובלא ספר המקרא. נתעצבו חבריו ולא ידעו כיצד יקראו בתורה, אך בניה הרגיעם וקרא לפניהם על־פה את כל פרשת התורה, מקרא ותרגום והפטרה עם כל הטעמים והתגים, בהטעמה גדולה ובניגון נפלא, ולא טעה פיו אפילו טעות קטנה.

כשהגיעה אליהם שמועת ארץ־ישראל, שהיא ארץ בארצות וכבר נפלסה אליה דרך ויהודים מכל תימן נוהרים ובאים בגבוליה ושותלים עצמם בירושלים עיר־הקודש, נתכנסו ראשי שושלת בתי־האב, בּניה עדיה ועוֹבדיה, ומיד הגיעו לכלל דעה שגם עליהם לקום וללכת אחר געגועי לבם; אספו את כל בני ביתם, נשיהם וטפם, ויצאו לדרך; ירדו מן ההרים, עברו את המדבר החרב וצלחו את המים הרבים, עד שעלו בחוף יפוֹ ועתה הגיעו לגבולה של ירושלים, כל הכבוּדה כולה, והם מביאים עמם על גב הגמלים שׂקים מלאים קהוה למכירה ממיטב פרי תימן, כדי שיוכלו להחיות ביתם בימים ראשונים, ושתים כבשֹוֹת הם מחזיקים לפניהם על צוארי הבהמות הארוכים, בשביל לחלוב עטיניהן למעט התינוקות, ולא ידעו מחלה בדרך הרבּה.

עוד לא הספיקו אנשי השיירה להתיר צרורותיהם וכבר נצטופפו סביבם כל יושבי השֹדה והם מסייעים אותם במלאכתם, מרתיחים להם קהוה, מדבּרים עמם דברי כבוד ופליאה. מכירים הם בבאים את אחיהם אנשי תימן, בשר מבשֹרם ורוח מרוחם, ואף על פי כן הם רואים בהם אנשים אחרים, אנשי־מעלה יפי־צורה, כאילו באו אליהם מארץ שבט דן, שאין עליהם עוֹל גלוּת וזכרם האבוד תועה על פני הררי תימן ועמקיה תמיד, כמו זיק יתום, פעם נדלק כגחלת שנשבה בה הרוח ופעם חוזר ודועך, עד שרוחות חדשים באים ומעלים את הזיק מחדש והוא דולק באוֹר־אגדה רחוק ומופלא.

למחרת היום, ובעיר יצא קולם של הבאים, בא לפניהם יהודי אחד אשכנזי, דל־בשֹר וּמשוּפּה פּנים, סקר את העוֹלים בּעין בוחנת, בדק את שֹקי הקהוה שהביאוּּ עמם, שֹם גרגר אחד בּין שיניו ולעסוֹ בכוונה גדולה, משך בתלתלי התינוקות, ואחר הציע לזקן שבחבורה בית לשבתם, שהוא בנוי בחצר גדולה לִפנים מחומות העיר, כולה מרוצפת אבן ירושלים ובית־כנסת קבוע בטבּוּרה, וטוב טוב להם לבוא ולהיאָחז בחצרו ולא יֵשבו צפופים בחוץ, תחת כיפת השמים, מקום תאכלם הצינה בלילה והחמה תצרבם ביום, ודירות אחרות בעיר אין.

אף שהיהודי הצנום חשב לו את הצעתו לצדקה גדולה, והוא מדבּר עם בני עמר ברוח שוה כגומל עמם חסד שאין עליו שֹכר, הרי באמת ביקש במאד מאד למשוך את הבאים לביתו. הוא היה יושב בסמוך לשער־הפרחים, לִפנים החומה, בודד ורחוק מבתי היהודים, נתון תמיד בין הגויים ואין בית־הכנסת העתיק של כולל האשכנזים שנמסר לו לשמירה מתמלא אפילו כדי מנין, יראתו מן השכנים גדולה והוא יושב בקרבם בודד אפילו במועדיו. עתה שבאו אלה אנשי־צורה, בעלי־זרוע וגיבורי חיל, שלא כיתר אחיהם התימנים, שהם דקים כזרת וכפופים כשופר, מיד נתן דעתו למשכם אחריו. אף נראה לו שכּיסם אינו ריק כשל אחיהם האביונים; ומאחר שכּבר יצא טיבם של כל באי תימן שהם יהודים כשרים, שומרי מצוות ויראי־שמים מאין כמוהם, תורתם נשמרת בידיהם והם מתרחקים מכל דבר עבירה, וכמעט כולם יש בהם ריח חכמה ותורה, ואף שמנהגיהם זרים ולבושם שונה והגיית האותיות מוזרה בפיהם ומנגינתם אחרת, הרי שוב אין ספק של ספק שמוּתר לצרפם למנין ולשתפם בכל דבר מצוה, – מיד גמר בלבו לצופף את בני ביתו ולהרויח להם לאנשי תימן אלה פינה לשבת בה, ויהא שׂכרו מובטח בחומר וברוח. עתה שוב לא יהא עליו פחד השכנים בלילות החורף הארוכים, חברתו תהא ערבה ויוּכל להשלים מנינו בבית־הכנסת העתיק ולא יעמוד עוד ריק ושמם, ארונו סגור על מַסגר ואין פותח.

כשירדו בני משפחת עמר לסוף הצעתו של היהודי האשכנזי, נתן בניה האב אות וראשי בתי־האב, בּניה, עדיה ועובדיה פרשו לשולי המחנה, ישבו שם שעה קטנה, אינם מדבּרים ביניהם אלא דברים מעטים ומקוטעים, מביטים זה בעיני זה, סוקרים את מחנה הסוכות הכושלות והאוהלים הנופלים, ואחר שוב נפגשים מבטיהם והם מחרישים. לא ארכה השעה ושלשתם קמו ממקומם, חזרו אל המחנה וציווּ על הנשים לאסוף את הכלים, בניה האב פוסע אחת לקראת היהודי האשכנזי ואומר לו בקול חזק:

– ברוך אתה וברוך דברך, הובילנו נא בחסדך הגדול אל ביתך והלכנו…


ב

הבית שאצל שער־הפרחים עמד בחצר מרוצפת אבנים פגומות ומשופשפות, רעועות ועקורות ממקומם; והוא מך קוֹמה ועלוב קירות, נדבּכיו מַשחירים מרוב שנים וצמחים יבשים עולים בסדקיו; הגדול בחדריו היה עשוי בית־כנסת ששמירתו הופקדה בידי האשכנזי. היה בו ארון־קודש עתיק, דֵהה מרוב שנים, ציפוי העץ נקלף ממנו שבב אחר שבב ודפנותיו מצהיבים; ספסל פיסח עמד אל הקיר וכיוּר־נחושת חָרב תלוי אצל הפתח, האבנים שמסביבו שחומות מחלודה; אל בית הכנסת הקטן נשענים חדרי המגורים, צרים ונמוכים, קימוּרי תקרתם תלויים כמעט על ראשי האנשים, האור שבהם לקוי והוא בא רק בפתחי הכניסה שמצד החצר. השער עשוי מצד סמטה עקמומית, גבוה מן החצר במעלות אחדות, המבקש להיכנס בבית כופף קומתו בשער־האבנים הקטן והמעוּרער ובא ונכנס. ואף שלא היה הבית מרוּוָח די צרכּו בשביל בעליו בלבד, נצטופפו כל יושביו ופינו לבאים שני חדרים קטנים, כוך לפנים מכוך, אחד אפל מחברו, והושיבום בהם.

בתחילה לא השגיחו בני משפחת עמר בחסרון המקום, שׂמחתם שעלה בידיהם להיאחז בירושלים עומדת כנגד הכּל; אך לא עברו ימים מעטים והנשים התחילו מתאוננות באזני בעליהן שצר להן המקום, והן קובלות על המחנק ועל הצפיפות ועל השכנים שמצֵרים להן צעדיהן כל היום. אבות הבית נבוכו, שלא ידעו כיצד ירחיבו את גבולם, פנו לבעל־הבית בלשון רפה והביאו לפניו את דאגתם. אך הוא טרף את כל ספיקותיהם, שלח ידיו הצנומות לכאן ולכאן, כמבקש להראות להם את המרחב הגדול שברשותם, וקרא:

– מה אתם מדבּרים דברים בטלים, צר לכם המקום? סכּנת נפשות! אפשר אין החדרים גדולים, אבל כנגד זה הרי יש לכם כאן חצר רחבת־ידים, בלי עין־הרע!

אך גם החצר צרה היתה מהכיל את כל המחנה הכבד. בפינה שממוּל לבית־הכנסת קבוע היה בור, האבנים שמסביבו רטובות מן המים ושקועות בשלולית של בוץ. בפינה היבשה נערמו שקי הקהוה והמיטלטלים שלא נמצא להם מקום בבית, ובשטח הפנוי רחשו הילדים הרבּים, הנשים מכינות תבשילן, לשות הבצק ומבעירות המדורות ומרתיחות חמאה ושמן, עד שאשת בעל־הבית הביאה תלונתה לפני בעלה שאלה התימנים מסיגים את גבולה ומצֵרים את תחומה, ריח תבשיליהם וניחוח שמניהם עוקרים אותה מן החצר, עד שלא נותר לה מהם מקום פנוי.

וראשי המשפחה, שהסכּינו לאויר הרים ולמרחבי שדות, לא יכלו לשאת את המחנק בין ארבעת הקירות האטומים של מושבם הקטן, והם מואסים בצפיפות ובדחקות של ביתם ונמלטים ממנו ויוצאים ומסיירים בעיר, רואים מקומות קדושים ונושאים עיני געגועים למרומי ההרים שמסביב ולמרחבי השׂדות הנגלים מרחוק. פעם עם ערב חזר עובדיה הנכד לביתו וסיפר שראה מקום נחמד למראה, אצל מַעין השילוֹח, מקום שקוראים לו עמק יהושפט ושם גליל המים של נחל קדרון, והמקום מסוּכּך באילנות ומשוּפע במים רבים והוא תאוה גדולה לעינים.

למחרת היום, עוד צינת הלילה לנה באבנים השכימו שלושת האבות, בּניה עדיה ועובדיה, ויצאו לראות בעמק הנפלא. תלו על שכמם טליתותיהם המצוּיצות והיו פוסעים מתונות, מהלכים בדממה ויוצאים מחוֹמת העיר בשער־האַשפוֹת, הולכים ויורדים בשבילים השבוּלים בין סלעי ההר, קרבים והולכים לעמק, שהבוקר המוקדם פורש עליו ערפל רך וכחלחל כמַלמלה דקה.

והנה התחיל ענן הבוקר הדק והשקוף מתעלה והולך, נמוג והולך, ולנגד עיניהם המשתאות נחשׂף לאט לאט העמק הקטן בכל חינו ויפעתו. בעוד העיר ירושלים כבר נתונה כולה לחַרבוֹני קיץ, העשׂב מצהיב בה ומעט עציה אפורים ועלוּפי חום, עמדה כאן השדה בקמתה, ואילנות נחמדים למראה מיתמרים ועומדי בשפעת ירקם, מיעוטם אילני־סרק ורובּם טעונים פירות, וכל העמק הקטן שבין ההרים הגבוהים משוּכלל בדשאים ירוקים וכל מיני נטיעות של חמדה, והוא מגַדל צמחים ומדשן פירות; במעלה העמק, מקום אין התעלות מושכות, עומדים עצי־זית עתיקים, כבדי־כתר, פרחים בהירים, עליזים, מעטרים את ראשיהן כענן פורח; עצי־תאנה רבּי־פארות ירקותם עמוקה וטובה, גזעם עומד בעמק ובדיהם נוגעים בשביל הגבוה; בצדי הדרכים עומדים עצי־רימון, עוד הפרחים קלועים בין העלים הירוקים כמו גביעי יין אדום וכבר הפרי הקטן מצניע עצמו בים הענפים. שקשוק מים דק נשמע בכל העמק, המיה רכּה ועליזה כמו זמום של דבוֹרים; התעלות מושכות מימיהן מבריכת השילוֹח, המְקבּלת מימיה הצוננים מן הגיחוֹן, והן משקות את גינות הירק העשוּיות מדרגות מדרגות, ערוּגה וירקה, ערוּגה וירקה, ממריצות את הפירות ומַבחילוֹת את הירקות ומגבירות את שפעת העשב שבצדי השבילים. אֵד דק ושקוף עולה מן האדמה הלחה, ורוח צח יורד מן ההרים ומביא עמו רחש לבקעות ולגבעות, נושב בנעימות בין העצים וממלמל בעליהם. כל העמק נותן ריחו, ריח צמחים ושמש נעימה, כמו נזלפו בו פתאום בשׂמים טובים, וקול שקשוק המים ושׂיחת העצים והצמחים רוחש מסביב בחדוה ועליצות.

האב, הבן והנכד עמדו אחוּזי־קסם; הצינה הלחה שמתחת והחמה הנעימה מעל הרחיבו את נחיריהם ומילאו את חָזם נשימה נפלאה, קלה ומבוּשׂמת, כמו שהסכינו לה כל ימיהם בהרים. מחרישים מרוב המית לב עברו את העמק הקטן, חלפו בצלע הר המשחה, שפזורים עליו בתי השילוֹח הישמעאלי, והגיעו למקום שממנו נשקפה פרוכת של תכלת דקה התלויה על מרחבי הים האחרון; עתה עמדו לרגלי הר חרב שאין בו בית ולא נטיעה, רק מערות עתיקות מאפילות את פתחן בהר.

שטחו טליתותיהם תחתם וישבו לפוּש; נשמו את האויר הטוב מלוא החזה, עקמימות לבם נתישרה ועיניהם היו משוטטות בכל העמק כולו. כשהחזירו ראשם אל העיר ונשאו עיניהם למעלה, ראו שהחומה גבוהה עתה, זיזיה וכרכּוּבּיה נישאים בשמים הכחולים, ושער־האשפות פוער בה את פתחו הקטן; הר הבּית גבוה ושׂגיא, מלא הוד וקדושה, שביל דק מתפתל ועולה בו מן העמק, ואנשים זעירים, הנושאים סלים על ראשיהם, נראים טורחים ועולים בשביל. אבות שלושת הדורות סוקרים זה את זה בפעימוֹת לב, משוים בנפשם כיצד היו יושבי העיר לפנים רואים מן המקום הזה את הר המוריה, כשהיתה עיר־דויד בנויה למטה ובית המקדש בנוי למעלה, ואנשי ירושלים הולכים ועולים לבּית ומביאים ביכּוּריהם לאלוהי צבאות שבחר לו את קדשי־הקדשים משכּן כבודו.

בלילה עוד הילך בהם קסם העמק וחן המקום לא סר מעליהם. שלושת האבות הציעו להם מצעותיהם בחצר, מול פתח בית־הכנסת, כי קשה עליהם מחנק החדרים בלילה הזה יותר מכל הלילות; היו שוכבים ללא שינה ותולים עיניהם בשמים הגבוהים הנשקפים להם בריבוע החצר, כחולים וכהים, משובצים אורות רחוקים. משארכה השעה ועדיין לא נאחזו עיניהם בשינה, לבם הולך שבי אחר המראות שראו ביום, נתהפך בניה האב על משכּבו ואמר בהשפלת הקול, כאילו ידע שגם בניו הוזים באותו מחזה:

– יפה, יפה מאד, נחמד למראה, תאוה לעינים, האויר שמן והמקום בריא ויש בו מים חיים. ומה דעתכם בכך, לא טוב היה לנו לשבת שם ולא להצטופף כאן במקום הצר הזה?

עובדיה הנכד, שראה לעצמו זכות המציאה של המקום הנחמד, ישב על מצעו, קפץ בראש והשיב בכל רם:

– ודאי, לא אמרתי לכם מיד שהמקום נחמד? אבל איפה נשב, בין הישמעאלים, או תחת כיפת השמים, כמו אלה על דרך יפוֹ?

עדיה אחז בזרוע בנוֹ, להזכירו על כבוד הסב, שלא יחציף לו פנים ולא יקל ראשו בדברי הזקן, ואחר אמר בקול מתון:

– נכון דיבּרת, מרי אבי, יפה המקום עד מאד, ורק חבל שאין בו בתים לשׂכֹּור…

ישב גם האב על יצועו והשיב כמי שעדיין לא הוציא כל דבריו:

– ואת המערות הגדולות בשיפולי הר־הזיתים לא ראיתם? מה אנחנו, אנשים דלי־מעשׂ? הלא טוב לנו לשבת במערות, מול העמק הנחמד, מאשר לחיות כאן בדחקוּת ובצער ואויר אין לנשימה…

לא שהו ימים רבים ובני משפחת עמר הודיעו לבעל־הבית שהם עומדים לעזוב את ביתו. בעל הבית נתרגש מאד, העתיר עליהם “מענה־לשון” והיה מבקש לעכּב בעדם, מזהירם על סכנת הנפשות שהיא כרוכה בישיבה במדבר הפתוח, אצל הר־הזיתים, שאפילו אנשי ירושלים מדור לדור אינם מעיזים לצאת לפנות ערב מחוץ לחומת העיר מפחד הגויים הרעים.

אך בני משפחת עמר לא השגיחו בדבריו ומיד ניגשו למלאכה. בחרו להם שלוש מערות גדולות ויפות, שתים מעבר מזה של העמק ואחת מעבר מזה, מערה מערה לבית־אב; ניקו אותן יפה, קירצפו בהן את הסלע, הוציאו את העפר והסיעו את האבנים, ואחר סיידו את הקירות ומשכו מסגרות־סיד כחולות על פתחי המערות מחוץ, וכשהבהיקו המערות בנקיונן כמקומות מושב בני־אדם, קבעו בפתחים דלתות מעץ ותלו בהן בריחי־ברזל כבדים ונתישבו במקומותיהם החדשים, האב, הבן והנכד, כולם על נשיהם וטפם. ואת שתי הכבשׂוֹת שהביאו קשרו בחבל ארוך לטבעת של ברזל קבועה בסלע ההר, שתהיינה רועות מול פתח המערות, עד שתתרגלנה למקום החדש. הכל נהנים מן האויר הצח ביום, נושמים אותו מלוא החזה, ובלילה הם נושאים עיניהם לשמים, הנראים להם כאן גבוהים וטהורים משנראו להם בין חומות העיר.

אחר שנתישבו במקום עוד מצאו להם מערה סמוכה למערותיהם והתקינו אותה כבית־מַפּוּח; מילאוּה כלים שהביאו עמם מתימן והעמידו עצמם על המלאכה. בניה האב נשאר במערה והוא משגיח על בני הבתים כולם ושומר שלומם, טורח עם הנינים, ומתקין עמם את המפוח החדש ואת התנור לאפיה ואילו עדיה הבּן ועובדיה הנכד עולים לעיר, סובבים בחצרות ומוציאים קול גדול שהם מקבלים כל מלאכה שהיא, מעשה נפחוּת ותיקוני חרבות וכלי־נשק וכל מלאכת ברזל, והם מזמינים כל אדם בלשון נמלצת לבקר אצלם במערות, בימי החול למלאכה ולצלוחית של קהוה ריחן שהביאו עמם מתימן, ובשבּת ומועד לתפילה בציבּור ולסעודה שמנה של חג.


ג

כשראו הישמעאלים את בּני משפחת עמר באים ונאחזים במערות שבהר היו מלאים תמיהה. עד כּה לא הסכּינו שיהיו היהודים באים ביחידוּת למקומות רחוקים מן העיר, מלבד בימי חמה כשהם יורדים לעמק חבוּרוֹת חבוּרוֹת לטבילת ישמעאל כהן גדול, או שהם באים בשנה גשוּמה לעין־רוֹגל, לקחת חבל בחג השפע שבּגיא בן־הינוֹם ולחזוֹת בבאר העמוקה החצובה בסלע, כשהיא מתמלאת מים חיים הפורצים ועוברים על פיה בקילוחים מפרכּסים ומרטטים, המבשׂרים שנת ברכה ושובע. ואולם שיהיו היהודים העלובים באים למקום חָרב ותוקעים עצמם במערות הרחוקות מישובם ובוחרים לשבת בהן ישיבת־קבע, ־ כזאת לא שמעו, לא הם ולא אבותיהם, מעולם.

בתחילה היו סוקרים אותם מרחוק, בעין של חשד, אינם קרבים אליהם ואינם באים בגבולם, כאילו ביקשו ללמוד תכסיסיהם; ואולם אחר זמן, כשראו שהם יושבים במערותיהם לבטח ואף מתחילים עוסקים במלאכתם בשקידה ובחריצות, מתקנים על מעשה־ברזל, כלי־מלאכה וכלי־נשק, הפכה התמיהה לתרעוֹמת, כאילו באו לנעוץ קנה במקומם, ואפילו הוא מקום הפקר ורחוק מבּתי כפרם. אמנם פשוטים שבהם לא ביקשו חשבונות רבים, כיון שראו בעלי מלאכה באים בגבולם הביאו להם מלאכתם, כּילף שנתעקמה לשונו, טבּעת שבורה של בהמה ושאר מיני כלים של ברזל הצריכים תיקון; וכשהם רואים שהיהודים מדברים עמם בלשונם, אף שהיא אחרת בפיהם, והם מתקנים כל כלי ביד זריזה ונוקבים בשביל מלאכתם שכר מוּעט, היו יוצאים מהם בלב טוב ומברכים אותם על בואם למקומותיהם. אך נפתלים שבהם לא יכלו לראותם יושבים בשלוה ועוסקים במלאכתם, והם מחרחרים עמם ומחפשׂים עלילה ותחבוּלה להרע להם, מראים להם בפנים של אימה ומתנכּלים להצר צעדיהם.

יום אחד, בשלהי שבוע, היה עובדיה הנכד יורד מן ההר בשעה שבין חמה לצל והוא נושׂא על שכמו לגין של ערקי בשביל שבת, שקנה בעיר אצל מוזג יהודי; קרני השמש האחרונות פוגעות בכלי־הזכוכית ומבעירות בו להבה קטנה, ניצתת וכבה חליפות; כשהגיע עובדיה אל מקום הנטיעות שמע כמו הרוּח מרחשת בעלים, ואולם קודם שפנה כה וכה ומן הסבך קפץ ישמעאל, הניף עליו אַלה, ראשה משוּבץ שושנת־מסמרים, ותבע ממנו את הלגין בלשון גסה. כיון שהיו ידיו של עובדיה אחוזות בלגין הערקי לא יכול להתגונן כראוי, הרים את כלי־הזכוכית מעל שכמו כמבקש לעשות פקוּדת השודד. ידי הישמעאלי כמעט שנגעו בכלי־הזכוכית, אך פתאום כופף עצמו עובדיה כפיפה כל־שהיא, הגבּיה מעט את הלגין וניפּצוֹ אל ראש השודד בכוח גדול. הישמעאלי הרים קול זעקה, שהיה הערקי שׂורף את בשׂרו השׂרוט משברי הזכוכית, ואחר נדם ונמלט על נפשו מרוב חרפה, אינו מזעיק אנשיו לעזרה, שלא לגלות כלימתו ברבים, כי אסור לו היין מן הדת והוא חמדוֹ בלבו. עובדיה שהה עוד רגע על מקומו ואחר חזר בו ושב לעיר לקנות לגין של ערקי לכבוד שבּת.

אך עדיין לא פסקו הישמעאלים להתנכּל להם. יום אחד בא מהם איש ונתן לו לבניה האב פגיון לתיקון. בדק בניה את הפגיון ואמר לו לישמעאלי שיחזור למחרת היום. אותו לילה שמע דפיקות חזקות על דלת מערתו. שאל מי הדופק בלילה, השיב לו אותו ישמעאלי שבא לקבל את הפגיון והוא צריך לראות את הזקן תיכף ומיד. כשפתח לו הזקן פתח כדי סדק תקע בו הישמעאלי רגלו, אחז את בניה בידיו, משכוֹ החוצה והחל נאבק עמו. קרא הסב קריאת הושענא ומיד באוּ לעזרתו עדיה בנו ועובדיה נכדו; עקדו את המתנפל והכניסוהו למערה. בבוקר קראו לאנשי כפר השילוח הערביים, הראו להם את הישמעאלי אסור בעבותות, והוא מחרף את היהודים ומצעק שהכּוֹפרים התנכּלו לו והוא לא בא אלא בענין תיקון הפגיון והם ביקשו לרצחו נפש.

אך האב פנה אליו עורף בשאָט־נפש ואמר להם לקרואים בלשון נמלצת:

– השתחויתי, שכנים נכבדים, מבקשים אנו לחיות עמכם בשלום ושלוה כיאות לאנשים טובים, אבל הפתגם העתיק אומר: הקורא בלילה שׂנוּא; אם יש לו עסק אלי – – יבוא ביום ואכּירנו עין בעין, ואַל יבוא בחצות לילה כגנב במחתרת; ועתה קחו לכם אותו בטובתכם ותזהירוהו שלא יחזור עוד לגנוּתו…

הוֹדוּ זקני הכפר בצדקת דבריו של בניה, הוכיחו את הישמעאלי על פניו, שיחררוהו והלכו להם. לא יצאו ימים קלים ומעשׂי גבורתם של בני עמר הרעישו את כל העמק. משנוכחו שכניהם בכובד ידם, שאין לטרדם מן המקום בנקל, התחילו נוהגים בהם זהירות; ומשבא המורא החלו רוחשים להם יראת־כבוד והם חיים עמם כמו שכנים טובים וגומלים להם אף חסדים קטנים, אלה מַשאילים לאלה כלים למלאכה ואף נותנים יד בשעת תיקון של גג ונדבך, ואלה מביאים לאלה חופן ירקות טריים או קלתת פירות שאגלי טל עוד תלויים בהם, מסרבים בלשון של נימוסים לקבל את מחירם; עד מהרה יצא הקול בכל העמק להיות זהירים בכבודם של אלה החדשים, שלא יהודי ירושלים הם, אלא יהודי כַיבּר!

השמוּעה על יושבי המערות עשתה לה כנפים בכל העיר; רבים באים בימי החול לראות בפלא הגדול, כיצד באו היהודים מרחוק והפקירו עצמם לשבת במערות הרחק מן הישוב; אפילו האשכּנזי הדל, בעל־ביתם הקודם, בא לחזוֹת בפלא, סובב בחפזה ממערה למערה, מציץ בכל מקום בעיניו הקטנות, ואחר שלח זרועותיו לכל צד, כעומד עם מישהו בפולמוס גדול, הניע ראשו לכאן ולכאן מעוֹצר פליאה ותמהון, ונסתלק במעלה ההר בלא אומר ודברים, כשהוא מחזיר מדי פעם את ראשו לאחוריו.

בני משפחת עמר מזמינים מיהודי ירושלים לבוא אליהם לשבּת, להשלים ציבּורם בתפילה, ואין שבּת שלא יתארחו עמם לסעודה אנשים אחדים; כולם מסיבּים לפתחה של מערת אבי האבות, הנשים מגישות מאפה של שבּת, שאָפוּ בתנור המערות, והן עורכות לפניהם תבשילים ריחניים שהיו רגילים בהם במקומותיהם; בניה האב לומד עם בניו תורה ונביאים לבקיאותו הרבּה של האב ולכוח זכרונו הגדול, שאפילו רמזוֹ של רמז לא נעלם ממנו גם בלא שיעיין בספר.

פעם ירד אליהם גם מרי סאלם חמדי לשבּות עמם שבּתוֹ. כל אותו החורף, מאז בא לו החזון ביום הכיפורים אצל האבנים הקדושות, והוא קם והתאזר לילך מן הכותל המערבי בכוח עצמו, היה הולך ומבריא אך קמעה קמעה; רוחו מַשבּיחה והולכת, ואולם גופו מרויח רק מעט ובעצלתים, ועדיין לא יכול לשוּב לעבודתו. אשתו תמכה בו בחָליוֹ כּכל שהשׂיגה ידה, ואף אנשים טובים עזרו לה במצוה, אך עוד לא חזר לאיתנו כבימים הראשונים.

כשהכּירו בני משפחת עמר את מרי סאלם מיד נתעורר עליהם לבּם לאהבוֹ; האב מדבּר עמו בעסקי תורה והצעירים מפליגים בהוָיוֹת עולם ושואלים אותו קורתיהם של אנשי העדה לפני שבּאוּ בני עמר לירושלים, וכולם מכבּדים אותו מאד, חברתו ערבה עליהם והם מבקשים ממנו שיעזוב את מרתפו החשוּך בנחלת־שבעה ויבוא לשבת עמם בעמק היפה, ישאב אויר טוב כיין המשוּמר וישוב עד מהרה לאיתנו.

בתחילה היה מרי סאלם חוכך בדעתו, שהיה חושש להטריד על מאָרחיו יתר על הראוי, אף כשראה שהם מפצירים בו בכל לבּם, סעדה אשמו מבקשת אף היא שיסכּים להם והיא מבטיחה להביא לו לכאן כּל צרכיו, – נעתר להם בתודה, שאף הוא שׂמח לשהות במקום החדש, משפחת בני עמר אהובה עליו וישיבתו במחיצתם נעימה לו מאד.

ואמנם לא ארכו הימים ואויר ההרים נתן בו אותותיו, היציאה מבדידות המרתף היתה לו לטובה, והוא התחיל שב לאיתנו במהרה, זוקף גבּו ומחזק עצמותיו. ביקש מרי סאלם לסייע למאָרחיו בעבודה כל־שהיא, שלא יהא יושב אצלם בטל וחדל־מעשׂ; נוטל את הכבשׂים ומובילן למקום מרעה בשיפולי ההר הגולש אל המדבּר, שעוד נשתיירה שם חתימת עשב, ואחר הוא מוסר מלאכה זו לאחד הנינים והוא עצמו עומד אצל האב הזקן וּמסַייעוֹ בדברים קלים, מגיש לו מסמר בשעת עבודה, מפיח אש במפוח, מלאכה קשה לא הסכּים בניה למסור לידיו בשום פנים. מעט מעט הוא חש עצמו אדם באנשים, מוצא לו ל מלאכה לעסוק בה ומהלך כל היום בחוץ, ובערב הוא עוסק בתורה בחשק גדול ובנפש חפצה, והוא ישן בלילה שינה ערבה ומתוקה.

יום אחד הודה למאָרחיו על טוּבם מכּל לבּו, קם וחזר לביתו, שׂמח וטוֹב־רוח, הולך וחש בכל אבריו כוחו שב אליו וחפץ החיים עולה בו והוא כמעין חרב שגשמי ברכה משיבים לו מימיו. הוא משתומם בלבו, כיצד בא ראשון מתימן, לבו מלא אהבה, והוא ביקש לשוב לגלוּת הרעה ולנטוש את ירושלים, כאילו היתה סתם מקום שפרנסתו לא עלתה בו יפה. גדולים מעשׂי השם שרמזו לו מן השמים ונרמז בעוד מועד, ועתה ששב לאיתנו לא יעזוב את ירושלים כל ימי חייו, ולא יהרהר חרטה לעולם, אפילו נגזר עליו למוּת על אבניה.

שׂמח וטוֹב־לב בא לפני יענקלמן הבנאי והזכּיר לוֹ הבטחה שהבטיח לו לפני שנה להשיבו אל מלאכתו לכשיבריא. אמנם הבּתים של שערי־משה כבר היו מקצתם בנויים, אך בסמוך להם עוד היו פועלים רבּים בונים אגף חדש וּמגַמרים את הבנינים הראשונים. הבנאי שׂמח לקראת מרי סאלם, קיבל פניו בברכת ברוך רופא חוֹלים והראה לו פנים רחבות; אך כששמע בקשתו צימצם פניו, מרט עצמו בזקנו ושאל כמהסס:

– ותצלח לכל עבודה קשה כמו לפנים?

– בבעזרת השם, יתן לי כבודו ואנסה…

– לחפור בורות?

– בעזרת השם…

– ולכבּות סיד?

– בעזרת השם…

– ולשׂאת אבנים על הפיגוּם?

– בעזרת השם…

נעימת קולו של הבנאי הולכת ועולה, הולכת ותקיפה, ואילו קולו של מרי סאלם הולך ודועך, הולך ורפה, כמו נאחז במשענת שאין עמה ביטחה, אמונתו הולכת ושוקעת, הולכת ונמוגה.

אז שהה יענקלמן שעה קטנה, וכשראה פניו של מרי סאלם דקים ומעונים, המחלה הארוכה נתנה בהם אותותיה, קרב אליו והניח לו על כתפו את כף־ידו המלוכלכה באבן הבנין, צחק צחוק מהיר שנבלע לו בזקנו הרחב ואחר האיר לו למרי סאלם את פנַיו ואמר בלשון בדוּחה:

– אוי, אוי, ר' סאלם, ר' סאלם, תמימים אתם, במחילה מכּבודכם; באמת חשבת שאתן לך אחר המחלה הקשה לחפור בורות ולכבות סיד ולשאת אבנים על הפיגום? עד כּדי כך מוחזק השִכּנַזי רשע בעיניכם? בוא אחר ראש־חודש ואתן לך מלאכה יאה לך, לא לכוחך אני צריך אלא לנאמנותך. שומר אני מבקש בלילה בשביל המקום הזה. הנה אקים לך סוּכּה, כאן בקצה המגרש, אתלה לך עששית ותוכל לעסוק בתורה על הלילה כולו; ורק מדי פעם תצא לעשות הקפות ותניס את הגנבים, ובלבד שלא תיפול עליך תרדמת אלוהים, ר' סאלם, ראה הזהרתיך!…

כשהין מרי סאלם את כוונת הדברים נתמלאו עיניו דמעות והוא גחן על ידי הבנאי ונשקן בחטיפה. יענקלמן הבנאי משך את ידיו מידי מרי סאלם, השיבן בבהילות ובריתחה, וחזר ונתערב באנשים העוסקים בבנין, ומרי סאלם עוד עמד שעה ארוכה, מביט אחר הבנאי בעינים תוהות, אינו יכול ללכת ממקומו.


ד

לפני שקיעת השמש בא מרי סאלם לחצר הבנין של שערי־משה, מניל ספרו בסוכּת־הקשרים הקטנה ויוצא לראות בגמר יום העבודה. הפועלים מסיימים אותה שעה את מלאכתם ומוסרים את כלי־עבודתם בידי מרי סאלם, והוא מניחם בסככת־הפחים שאצל סוכּתו, כל כלי במקום שנועד לו. עוד שעה קטנה רוחש המגרש ורועש ואחר מסתלקים הפועלים, איש לעברו. פעם שוהה אחריהם יענקלמן הבּנאי שעה קטנה והוא סוקר את המלאכה שנעשׂתה באותו יום, ופעם הוא מקדים את פועליו והולך לעיסוקו בעיר שעה לפני גמר העבודה; עוד מעט ושלוה גדולה יורדת על המקום, נפרשׂת על נדבך בבנינו ועל בור בחפירתו, ודממת לילה עוטפה הכל.

במתינות וסע מרי סאלם על פני המגרש, עוקף את בּוֹרוֹת־הסיד הגדולים ואת הקירות הלחים מן הטיט, מתבּונן בכּלים הנערמים למלאכה, רואה את ציבּורי־האבן המתנשׂאים בקצה השׂדה, והוא סוקר הכל באהבה רבה; גוחן ומסלק מריש שנשכּח על הדרך ואוסף מסמך שנשר מכיסו של נגר, וטורח להשיב כל חפץ למקומו, שלה יהיה מתלבּט בין הרגלים וסופו נשחת ואובד. וּברדת הלילה על העיר ופאתי המערב מאפילים הוא נכנס לסוכּה ומעלה בה אור בעששית קטנה, ציץ של פיח עולה בקיר מן הלהבה. אז פותח מרי סאלם ספר הרמב"ם ומעיין בו שעה אחת, ואחר הוא חוזר ויוצא ומקיף את המגרש לכל רוחותיו, כשהוא נסמך על מקל עבה־סיקוסים, וסוקר הכל בעין בוחנת. ואז, כשעשה הקפותיו די הצורך, הוא מרים ראשו לשמים ומבּיט בכוכבים התלויים על העיר, חושב בנס הגדול שקרה לו על עברי פי פחת, כיצד ריחם עליו הקדוש־ברוך־הוא והצילו בשעה אחרונה; ואף שהיה מצטער כל כך בתחילתוֹ נוח לו עתה בסופו; ולבּו מלא על גדותיו עד אין שיעור, והוא עוצם את עיניו, פניו מוּפנים עוד כלפי השמים, שוהה על עמדו שעה ארוכה, ואחר חוזר לאטו לסוכּה.

כשעולה השחר מכבּה מרי סאלם את האור בעששית, נוטל ידיו במי־הכד השמורים עמו בסוכּה, ועומד להתפלל בשׂדה הפנוי; עוד מעט וזכריה בנו בא בשליחות אמו ומביא לאביו כף תבשיל חם להשיב את הנפש ולחזק את הגוף אחר לילה של שמירה. עד שהוא אוכל מתחילים הפועלים באים אחד אחד, נוטלים מידיו את כלי־מלאכתם ויושבים על צוּק־סלע, ממתינים להתחלת העבודה. בסוף בא גם יענקלמן הבנאי, או אחד מעוזריו, והאות ניתן. וכשמתחיל שוב המגרש רוחש וגועש, זה חוצב וזה מסתת, זה חופר וזה בונה, וההמולה רבּה, – סוקר מרי סאלם בפעם האחרונה את שׂדה הבנין בעין טובה ופורשׁ לו לביתו כשהספר תחת בית־שחיו; זכריה בנו, שאינו רוצה לשוב לביתו בלא אביו, הולך לפניו ונושא עמו את קדירת התבשיל הריקה.

בוקר אחד, עוד מרי סאלם עומד בתפילה, בא זכריה ואמר לו לאביו בנשימה קצרה, כשקדירת התבשיל בידיו, שבא אמש לביתם שליח וקרא את מרי סאלם לבוא בבוקר לאסיפה אצל “חבצלת”, ולא הניחה לו אמו לזכריה שיבוא בלילה לבשר לאביו דבר בואו, מפני פחד הדרך.

אחרי שסיים מרי סאלם את תפילתו, סעד את ארוחתו בחטיפה ומסר את הכלים לפועלים שהתחילו מתאספים וּבאים, שלח את הנער לביתו והוא עצמו הלך לעיר ופנה לעבר חצרו של ר' ישראל דוב פרוּמקין, שאליו נקרא לאסיפה. ר' ישראל דוב היה מחשובי העיר, מו"ל החבצלת, שהוא מדפיסה כל שבוע, אם עלה בידיו להתקין את הגליון למועד ולהוציאו ערב שבּת; הוא היה שוחר את ירושלים לטוב ומרוב שהוא מצטער בצערה ורואה עניה הגדול, תיקן חברה בשם “עזרת נידחים”, שהיתה טורחת להשבּיח חייהם של יהודי ירושלים העניים ולחסום אליהם דרכם של המדיחים והמסיתים למיניהם. וכשהתחילו אנשי תימן באים לירוּשלים בהמוניהם והם גולים ומטוּלטלים מתגוללים בצער ורעבים ללחם והמפתים אורבים להם מכל צד, היה מֵצר בצערם מאד ומבקש דרך לתקנתם ולתקנת ירושלים. היה מהלך במחנותיהם עצוב ונכא־רוח, רואה בעין דואבת את מרתפי הטחב שמצאו להם לשבתם, את סוּכּוֹת הקש והקנים שהיו מסתתרים בהן מעין השמש בשׂדה הגלוי, ואינו יודע עצה. ואולם כשהגיע אליו שמעוֹ של מעשׂה בני עמר, שבזו לפח, עקרו מן העיר והלכו לשלב במערות ובנקיקי סלעים שאצל נחל קדרון, ומהם ראו וכן עשו עוד בתי־אב תימנים אחדים, – שׂמח שמחה גדולה העל הגבורה ועל ההעזה, ורעיון גדול נולד בלבו. נדבן שבא לעיר וכל איש נכבד ונשוּא־פנים שנקרה לו על דרכו, היה ר' ישראל דוב מובילו לשׂדות הגלויים ומראה לו דלוּתם של אנשי תימן העדינים, שעזבו גלוּתם ובאו לחסוֹת בצלה של ירושלים; ואחר הוא הולך עם האורח לנחל קדרון ומראה לו את עוז־רוחם של אנשי המערות, ומבקש לעורר את הדעת על מצבה של ירושלים, שכּשל כוחה לשׂאת את העוני ואת הדחקות של כל באיה.

כשנכנס מרי סאלם בשער החצר הגדולה ראה שכבר נאספו הקרואים, מאנשי המחנות שמתחת לכיפת הרקיע ומיושבי שאר המקומות; ביניהם ראה את מרי יחיא צארוּם רבם, קומתו הדקה בולטת מבין הקהל, ואת יעקב הצורף מחצר התימנים, ואת יחיא חבּשוּש שישב לו בצד, מופרש מכולם, כאילו לא רצה להתערב בקהל ועדה. בראש הקהל, סמוך לשולחן, ישבו על ספסל שלושת אבות בית עמר, בניה, עדיה ועובדיה, שמלות הציצית תלויות להם על כתפיהם והם מחרישים. לפני השולחן ישבו על כסאות של עץ אנשי הועד של עזרת נידחים, שעוּנים בגבם אל חומת הבית, ר' יחיאל מיכל, שהיתה מזל בתו עובדת בביתו, ואצלו ר' ישראל דוב פרומקין, פניו עטורים זקן קצר ועיניו, הניבּטות מבּעד למשקפים דקי־מסגרת, סוקרות בּמבּט חם את כל הנאספים.

כשארכה השעה ושוב לא נפתח השער, הסיר ר' ישראל דוב את משקפיו, קינח את זגוגיותיהם לאטו וחזר והרכּיבם על עיניו, ואחר אמר להם לקרוּאים בקול ערב, זה זמן רב הוא מצטער בצערם ורואה בנים הגדול, הוא ואנשי החברה כולם, אך ידם קצרה להושיעה הרבּה כי קופת החברה דלה ומצומקת; ואולם עכשיו נולד בחברה רעיון גדול, לעורר את קבילות ישראל בכל מקום לבנין בתים לאנשי תימן, שכוּנה או כפר שלם, ולוּ גם הרחק מחומות העיר, שיוכלו לחיות שם כדרכם וכמנהג אבותיהם, יֵשבו בשלוה ובנחת ויפארו שמה של ירושלים בכל העולם.

צלילי דבריו של בעל החבצלת, הברתם הרכּה, והמתמשכת ונגינתם הזַמרנית, שמבעדם הכירו את לשון־הקודש הטהורה, השגורה על לבם תמיד, נסכו על הקרואים הד פלאים של הצלה וגאולה. בלשונם הגרוֹנית והקטועה, הצווחנית מעט מחמת התרגשות, העתירו עליו דברי ברכה ותודה והתפעלות רבּה, עד שהיה ר' ישראל דוב צריך להסוֹתם ולומר להם שעדיין אין אלה אלא דברי חזון; אין להם קרקע ולא ממון ואין צריך לומר שקשה מאד להשׂיג מן השער העליון בקוּשטא רשות לבנים בתים; אין הוא לבדו יכול ל חולל פלאים, ועליהם, על כל עדת תימן בירושלים, להתחזק ולהתאחד, לתקן וַעד שיבוא לפני אנשי עזרת נידחים בדעה אחת וברצון אחד, והוּא אף הוא ישתדל עמם והחבצלת שלו תלך לפניהם כשופר, ובעזרת השם ישׂיגו מבוקשם ויעוררו לבּם של כּל היהודים בעולם לעשׂוֹת את המעשׂה הגדול; כי למרות הבדלי טעמים בדיבּור ומקרא אחת היא לשון־הקודש שבפיהם; ומתחת לכסוּת גופם השונה לב אחד הוא לבּם היהודי, הפועם למען ציוֹן, והכל יודעים ומרגישים כל מי שלא נבנתה ירושלים בימיו כאילו נחרבה בימיו…

דברי בעל החבצלת הביאו את כל המסוּבּים לידי התעוררות עצומה, וההתלהבות אחזה בכולם. כאילו הוסרה פתאום המחיצה שהגלות הארוכה הטילה בין השבטים וקשר נקשר בין מזרח למערב, המרחק נקפץ והזרוּת נמוֹגה, וכולם היו כבנים יחידם לפני אביהם הגדול; הקרוּאים קמו ממקומותיהם והיו מנשקים זה לזה, ואחר ניגשו כוּלם לבעל הבית, משתחוים לפנים ולוחצים את ידיו ביראת־כּבוד ואחר מנשׂאים את כפיהם לפיהם ונושקים את קצה אצבעותיהם במגע שפתיםף עיניהם בוערות בשמחה ובתקוה ובהכּרת־טובה שאין לה גבול.

ואולם ההתלהבות לא ארכה ימים רבים. כשנאספו אנשי העדה בחצר התימנים לטכּס עצה ולתקן וַעד שיגש למלאכה, ־ נתגלע מיד הפרץ, הדעות היו מחוּלקות והרצונות שונים והכוונות מרוּבוֹת. ולא ארכו הימים וריב ומדון פרץ בכל העדה כולה ואחז בכל מושבותם כאש זרה, ואי אפשר היה להשיב את האחדות. אלה קמים וטוענים לשכונה אצל הכפר מוֹצא, ששם קבעו להם מושבם קצת מחשובי האשכנזים של ירושלים, ואלה קמים כנגדם ודורשים כפר ממש, שיוכלו לחרוש בו ולזרוע ולקצור, והם תובעים לבקש מאת חבצלת ליתן להם אדמה שקנה נדיב אחד אצל קבר שמואל הנביא, ויהיה להם כפר כמו לאשכנזים בראשון־לציון ובשַׂמרין, שיש להם שם כפי השמועה כל נטיעות החמדה, כרמי גפן ושקדים ורימונים, ויוכלו אף אנשי תימן לקיים כמותם את דברי חז"ל, כשאתם נכנסים לארץ־ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחילה. ויש סותרים דברי שני המחנות גם יחד והופכים טענותיהם לשׂחוק, שׂמים אותם ללעג ולקלס, מחרפים ומגדפים אותם בריתחת הויכוח והם טוענים שלא באו לירושלים ולא התענו בגבולה שיהיו עתה שוב גוֹלים ממנה ורוֹחקים מאבניה עד שלא יוכלו אפילו לבוא בתחומה ולשטוח תפילתם לפני מקומותיה הקדושים; והם תובעים בלשון תקיפה להקים את השכוּנה אצל נחל קדרון בצלע הר־הזיתים, מקום שנתחבּב על ידי משפחת עמר ויתר שכניהם, שממנו רואים את הר הבית ואת מקום המקדש ושם היתה העיר בימי מלכים ושם קרו נסים לישראל, והוא קרוב לשילוּח המֵקֵר מימיו בין בחורף ובין בקיץ.

כיון שנתגלע הריב בענין מקום השכוּנה ותיקון הועד, נתלהטו היצרים והמחלוקת היתה גדולה. אנשי צנעא, השומרים על עיקרם ומקפידים בעיני יחשׂ וחושבים עצמם נעלים על כל שבטי ישראל, היו טוענים בריתחת הדברים שין להם שׂיח ושׂיג עם כפריים גסים, ולא יטָמעו בהם כמו עמי־ארצוֹת; ואנשי הכפרים מטיחים בפני יוצאי צנעא את גאוָתם הגדולה ואת גבהוּת לבם ומזכירים להם שאפילו בעירם היו מפוּלגים למַחנות ואין אלה אוכלים משחיטת אלה ומה שאסר רבּם של אלה התיר רבם של אלה, והם הם שאינם רוצים לדוּר בכפיפתם שלא יאמרו הגאים: אני העשרתי את אברם.

נתערב יחיא חבּשוּש והיה בוחש בהם בתרוָד גדול, אומר שטוב טוב לשבת בעיר שבין החומות, שהיא קרובה למקום הקודש ובטוחה משודדים, שעוד מעט וכולל הספרדים יגש לבנות בתים יפים, וראוי להם לאנשי העדה ליתן את כסף הנדבנים לאנשי הכולל ויקבּלו דירות בתוך העיר עצמה ועוד יהנו מדמי חלוקה בעין יה יותר מקודם. ואוּלם לא היה לו שומע ליחיא; כּוּלם אומרים לו שמכר את בכוֹרת העדה בנזיד עדשים ופיו הולך אחר הכּכּר, וכל כולו אינו אלא שליחם של ספרדים עניי־הנפש המבקשים לפתוֹת אותם בדיבּוּרים טובים ובחלקות לשון, ובאמת הם רוצים להטיל על העדה מסים ואַרנוּניוֹת כדי לפטור עצמם לפני הממשלה מתשלום. יחיא נשבּע ומטיח אגרופיו על חזהו ואומר בריתחה שאין לפניו אלא טובת בני העדה, שהוא כפרתם ועקב לסוּליתם; אך אין מאמין ליחיא. הריב הגדול כבר פילג את כל המחנה, אין האנשים מדברים זה עם זה והחבורות השונות אינן מתערבות זו בזו, ואפילו מקומות תפילה הן קובעות להן בנפרד, ופעמים שאפחילו באותו ציבּוּר מתעוררים פתאום חילוּקי־דעות, שתחילתם שיחת רֵעים ואחריתם מחלוֹקת גדולה, כולם מתנקשים בשפתים, יוצאים זה לקראת זה חמושים וערוכים למלחמה. פעמים שאחד פותח בהשפלת הקול:

– על צד האמת, האדמה בשׂדה הרחוקה בזול גדול, ממש בחיני־חינם, מירוֹץ כלב במחיר כלב, וכאן בירושלים זהב כבד באַמה גדוּמה, ומאין נקח כל כך הרבּה כסף?

מיד נמצא משיב לו ברוגז גדול:

– אין ציבּור עני, ומאין נקח כסף מעט? רוצה אתה למכור את ירושלים בדינר?

אומר אחד שאנשי בית עמר גיבּוֹרים ובצלם אין פחד לבנות את הבתים בעמק השילוֹח, עוקם השני את חטמו ואומר בביטול, כאילו היתה עינו צרה בשבחם של בני עמר

– אמרו חכמינו ז"ל, מיום שחרב בית המקדש גברו בעלי־זרוע…

מיד מתעורר שלישי, המקנא קנאת כפר־השילוֹח, ומשיב בלשונו של הקודם:

– אמרו חכמינו ז"ל מיום שחרב בית המקדש גברו בעלי־לשון…

ראה מרי סאלם כיצד הם הולכים ומקנטרים זה את זה, הולכים ומריבים זה עם זהו אין המחלוקת פוסקת, פנה למרי יחיא צארוּם, שהה אצלו שעה ארוכה והיה מדיין עמו מה יעשו. כשיצא ממנו הלך לבית־הדפוס של חבצלת; המוֹ“ל ישב בקיטוֹן המשוקע בקרקע, כפוף על עלי הגהה; אצל המכונה עמדו שני פועלים, זה מניח נייר על גבי סְדָר האותיות וזה טובל את הגליל בצבע שחור ומושכו על גבי הנייר, ואחר מסלק בזהירות את הגליון המודפס, שיתיבּש צבעו הלח, נוטל גליון חדש. כשהשגיח המוֹ”ל בנכנס הסיר את משקפיו מעל עיניו העייפות, פרש עמו לצד והיו מדיינים שם באריכות ובישוב־הדעת. אחחר שיצא מרי סאלם מבית־הדפוס הוציא קול שהוא בא בהסכּמת הרב והמוֹ"ל לקרוא את כל אנשי העדה לאסיפה חדשה, שבּה יבואו הריב והמחלוקת לידי סוף.

הפעם נתאספו במחנה שבּין האילנות, שלא תהא מרותם של בעלי המריבה על האסיפה. באו רוב אנשי העדה ורק ראשי המחלוקת לא באו. כשנאספו האנשים פתח מרי סאלם ואמר להם שיש בפיו בשׂורה טובה; בוֹעז הבבלי, אדם לא עשיר, שלבּו טוב על אנשי העדה, יש לו חלקת קרקע בשיפולי כפר־השילוֹח הערבי, ממש אצל המערות שבהן יושבים מבני העדה, והוא מדב את אדמתו לכפר של תימנים, וכבר נמצאו נדבנים בשביל הבּתים הראשונים; ואם ירצה השם ירחיב להם את גבולם, שתהיה הקרקע די לזריעה וגם לנטיעה; ואם יבואו אנשי העדה לפני חברת נידחים ויבקשו לבנות שם ביתם, ־ בּנה יבָּנה במהרה ובימים אלה.

אך הוציא מרי סאלם את הדברים האלה מפיו מיד התחיל הקהל זע ומתריע וגועש כקן נמלים שנתקע בו מקל, משמיעים דעותיהם החלוקות, זה בכה וזה בכה, אך מרי סאלם היסה את הקולות ואמר בלשון כיבושין:

– ועוד ביקשו ממני לומר לכם, שאם לא תהא הדעה אחת והכוונה אחת ישוב בו בעל הקרקע מתרומתו והנדבן מנדבתו, ושוב לא ישעה אלינו אדם ולא נקבל כלום, ואפילו נהיה כאותו שוּעל החוזר על זנבו, וּנהא נמֵקים בעוני ויסורים ותתקיים בנו קללתו של עזרא, שתהא העניות הולכת אחרינו תמיד, על שלא עלינו בימיו לסייע לו בבנין ירושלים; ואולם אם תהא בנו אחדות ונהיה כולנו כמו אשכול ענבים שגרגר מחזיק בוֹ גרגר, תהא בנו תקומה; בנוהג שבעולם, אגודת קנים כשהיא מחוברת ומאוגדת לאחת שאין לשבּרה, ואולם כשנוטלים קנה אחר קנה, כל אחד לפני עצמו, אפילו תינוק יכול לשברם; על כן שמעו, אַחי, אל תהיו מתגודדים ואל תהיו מבטלים הרבה, שהביטול קל מן הקיום, אבל אין דבר טוב יותר ממריבה; הבה נהיה כולנו כמו איש אחד, ובעזרת השם נבנה עוד כפרים הרבה לתפארת ציון וירושלים…

איזו רוח אחרת היתה פתאום עם הקהל. ראשי המריבה לא נמצאו ללַבּות את האש, ומעט הרוטנים, שלא היתה דעתם נוחה מדברי מרי סאלם, החרישו כשראו שאין בהם תומך; דברי המדבּר כאילו קשרו ידיהם והדבּיקו לשונם, ולא יצאה שעה אחת וכבר נבחרו אנשים אחדים שהוטל עליהם לבוא לפני חבצלת ולהביא לפניו דעתם, שהם מסכּימים כּולם בלב אחד ובנפש אחת להתחיל בבנין הבתים בבקעת השילוֹח, והם מבקשים להחיש את המלאכה, שכּבר כשל כוחם לסבּוֹל.

לא ארכו המים ויענקלמן הבנאי בא לפני סוּכת מרי סאלם, הכניס ראשו בפתח ואמר בהרחבת הדעת:

– נוּ, ר' סאלם, מחר תקח את הספרים מן הסוּכה ותבוא עמי לנחל קדרון, עכשי כבר אנו מתחילים לבנות שם בעזרת השם משכּנוֹת לתימנים…


ה

לא עברו חדשים רבּים וּבשלהי קיץ נתמלא מקום הבּנין של כפר־השילוֹח המון אדם, אנשים, נשים וטף, כולם שרים ומרקדים ושׂמחים בשׂמחת חנוכּת הבתים הראשונים. לכבוד החג שחטוּ כבשׂ שמן וסעודה ערכוּ תחת כיפת הרקיע וההתלהבות היתה גדולה. וכשהגיה שעת מנחה התפללו כולם בקול גדול וביבבה עצומה שהמֵסה את כל הלבבות; והיו האנשים מברכים זה את זה, כשם שזכו להיות מנושאי האבנים לבתים האלה כן יזכּו לשׂאת משׂא לבנין בית־הבחירה. אך הכניסו ספר־תורה בתופים ובמחולות ובשימי תימן ערבים; הגברים מרקדים לפני התורה בנענוע ידים ובכפיפת ברכּים, והנשים עומדות מסביב וקוראות במקהלה קריאות של התרגשות, מפסיקות מדי פעם את קולן בשׂימת כף על פיהן, ויוצאות הקריאות מקוטעות ורסוקות, והדן הולך על פני כל העמק וחוזר אליהן חלילה.

ר' ישראל דוב פרומקין ומרי יחיא צארוּם ונכבדי העיר והעדה נשאו את ספר־התורה תחת חופה רקומה במשי, מסביבם נדחף המון העם, מבקשים לגעת בידוֹת וברימוֹנים מעשי אוּמן נפלאים, ולוּ רק נגיעה קלה, ואחר הם מחזירים את ידיהם ומנשׂאים אותם לפיהם ומנשקים את קצה אצבעותיהם בדביקוּת. ובראש המרקדים שלפני החופה הקדושה יצאו יענקלמן הבּנאי ומרי סאלם חמדי, זה לבוש בגדי שבת, קפוטה של משי שחור ומגבעת חכמים עגולה, עד שאין להכיר בו את הבנאי אפוֹר־הבגדים של כל ימות השבוע; וזה לבוש קופטן־חג לבן, מטפחת צחורה על כפתיו וצעיף כרוך לו על מצנפתו, ושניהם אוחזים זה בזה בידיהם, שרים ומרקדים מול הרי ירושלים בהתפשטות הגשמיות ובעלת נשמה, טעם תימני נשזר בניגון אשכנזים, ריקוד של מזרח קצוב משתלב במחול חסידים סוֹער, והקהל נוהר אחריהם בהתלהבות עצומה ומלַוה את ריקודם בקריאה גדולה, טופח בכפיו לקול שירתם.

אך כשפסקה השמחה, נדם הזמר וכלה הריקוד, והאורחים עלו לעיר וחזרוּ לבתיהם, נשׂתררה דממה גדולה והמקום נראה ליושביו בודד ועלוב, העיר נדמית להם רחוקה מתמיד והמדבּר נדמה להם קרוב מתמיד. הבּתים הראשונים אינם עוד מוגמרים, שלא הספיק הכסף לבונים, פּתחיהם פעורים בלא מַשקוֹפים, הטיח עדין לא כיסה את מערוּמי האבן הגסה; ואין הבּתים אלא קירות חשׂוֹפים, מכוּסים בגג־רעפים אדום, עשויים חדרים מעטים, חדר לבית־אב, חדר לבית־אב; הגג משמש להם תקרה ואדמת המקום צפה, קיטוֹניות קיטוֹניות מקובלים בשיפולי הר, אבן על אבן, אין דרך סלולה לפניהם ואין החצר מתוקנת מאחוריהם, וכל עיקרם אך מחיצות צרות להניח בהן הראש בעוני ובבדידות.

כזכיה גדולה נחשבו להם למעטים הדירות הראשונות שנפלו בחלקם, ואולם חייהם בישוב החדש קשו עליהם מחמת המקום וזרות הסביבה; אין להם שעל אדמה אצל ביתם להצמיח בו שׂדה ואין להם מים בחצרות אלא מי המעין שברשות הערביים. כשראו אנשי כפר הישמעאלים את היהודים החדשים באים לשבת בצלע ההר, ביקשו למנוע מהם את מי המעין, וכשילדיהם יורדים אל המים כלי־פח ובכדים של חרס, הם מתנכלים להם ורבים עמם ונאבקים, ואך אורבים להם בסתר ומשבּרים כּליהם. אז יצאו בני משפחת עמר אל דרך המעין, עומדים על אחד על גבעה רמה ומשקיפים אל השביל המתפתח מן הבּתים החדשים עד מי השילוח וצופים ממקומם הליכת הילדים היורדים אל המים; כשלא יכלו הערביים להתגרות עמם מלחמה גלויה, היו שולחים נשים שתהיינה מכבּסות את הכבסים בשעה שילדי היהודים באים לשאוב מים מן המעין, והם עצמם יושבים בפתח התעלה ומטילים בה כל זוהמה, מַשרים פרווֹת כבשׂים אחר שחיטה ומזהמים את המים לעת צאת השוֹאבים.

אך בעיקר קשתה על האנשים פרנסתם, שלא היתה מצוּיה במקום, ואפילו בעיר קשתה עליהם כקריעת ים־סוּף, וריחוק בתיהם עושה אותה קשה שבעתים. בני משפחת עמר, שנכנסו ראשונים בבתים החדשים, ממשיכים עבודתם כמקודם; יעקב הצורף יצא מן השותפות עם הישמעאלי וקבע לו אצל הבתים כוּך למלאכת הצוֹרפוּת והוא הולך עם ערב לעיר, קונה בה סחורה למלאכה ומוסר את עבודת יומו לבעליה; מרי סאלם, שעבר אף הוא לשבת בבתים, עוד היה משגיח אצל יענקלמן על עבודת הבתים החדשים שהתחילו בונים במקום, אנשים מעטים מיושבי הבּתים עובדים בהם אף הם, חופרים וחוצבים ומגישים לבנין, ויתרם הולכים לעיר מדי יומם ומבקשים כל מלאכה להחיות בה את נפשם ונפש בני ביתם.

ועל כּוּלם קשתה הפרנסה על אלמנתו של אברהם מחפוּד, שקיבּלה אף היא בראשונים מקום לגור בשילוֹח, כי היתה מטופלת בילדים והכסף אין לה לשלם דמי השׂכירות בעיר. אחר מות בעלה, כשכּלתה אליה הרעה, יצאה לשוּקה של עיר והשׂכּירה עצמה בריחים של סוסים, בקצה היער אצל החומה, והיתה שוטפת שם חיטים וטחינה ובוררת תבואה מפסלתה, ומביאה בנפשה לחם לילדיה. אף שהיו המזונות באים לה בצער גדול, היתה שומרת על קדושת השבּת מכל משמר ומפארת כבודה במאכל ומשקה, אפילו היתה רעבה היא וילדיה כל ימות השבוע. אשה פשוטה היתה, לא לוּמדה, ולא ידעה במה תוכל לעבודה את אלוהים בשמים. כשהיה בעלה בעולם החיים, בתימן מולדתם, ואפילו בימי מחסורם בירושלים, היו תפילתו ותלמוּדו מגוננים עליה ועל בּיתה מכּל רע ועושׂים שליחוּתה לפני הקדוש־ברוך־הוא; משנסתלק והלך לעולמו, והילדים עודם קטנים, אין בפיהם לא תפילה ולא לימוד, ־ מה כוחה של אשה פשוטה ומה תוכל לעשות למן קדושת השם? על כן היתה שומרת מצוַת שבּת מכל המצווֹת, והיא לה כמו נר חיים לביתה ועילוּי נשמה לבעלה משנסתלק מן הועלם בחצי ימיו והניחהּ אלמנה צעירה, עלובה ודואבת, ביתה מלא תינוקות ערומים ורעבים. ואם אִינה לה המקרה הרע ולא עלה בידה לאסוף כל השבוע אפילו פרוטה יתירה בשביל צרכי שבת, הטחנה שבתה מטחינה או ילד מילדיה חלה ואין לה על מי לעזבו, היא הולכת לחנוּתו של לוּלוּ, החנוָני המערבי, מתחננת אליו שיתן לה צרכיה בהקפה והיא נשבּעת לפניו בשבועה לשלם לו מיד אחר שבּת ממיטב שכר עבודתה.

החנוָני לוּלוּ יושב כל היום בחנותו שברחוב היהודים ותריסוֹ מוּנח לפניו; ואף על פי שאין חנותו אלא כוּך קטן, היא מלאה כל טוב, מזונות ודברי חפץ וכל מיני סחורה. רק מחצית גופו של בעל החנות נראית מבעד לפתח, פניו מלאים וזקנו עגול, והוא חבוש כּוּמתה שחורה של קטיפה, דהוּיה ומהוהה

ולבוש פרוַת־כבשׂים קצרה, בין בחורף ובין בקיץ. פניו אינם טובים לבריות, עינו אחת פתוחה, והיא כמו אדישה לכל מראה, ועינו אחת קמוצה, חששנית וטורפת, כמו חושדת בכל הנכנס לבקש ממנו דבר. החנוָני לוּלוּ אינו זע ממקומו מבּוקר עד ערב, אינו קם ממושבו הנמוך שלפני התריס, וכל דבר שקונה מבקש נמצא לו בפישוט אחת מידיו הארוכות, ימין ושמאל, מעלה ומטה; גופו כעכּביש גדול היושב בטבורו של הטוי ותופס טרפּו על פי קוריו. רוצה – נוטל מקיר הכוך חבילת נרות, רוצה – מוזג מתחת לארגז שמן לצפחת או שוֹלה מן הצלוחית חריץ גבינה שטה במימיה הירוקים. לפני הכּוּך קשוּרה בטבעת כבשׂה קטנה ולבנה, רק אזניה ורגליה שחורות, צמרה רק כמשי; החנוני לוּלוּ מלטף בכפו השמנה את תלתלי הכבשּה באהבה גלוּיה, ממשש באַליה ההולכת ושמנה ושוקלה בתאוה על כפו; כשבא קונה ומבקש ממנו דבר הוא מושך בלא חשק ידו מן הכבשׂה, משלחה לכאן ולכאן ומשׂיג את חפצו, בלא שיזוז ממקומו כמלוא נימה.

ואף שהוא קשה כצוּר ואין להוציא ממנו דבר בהקפה אפילו בפרוטה, אין אלמנת מחפוד מתיאשת, היא אוזרת כל כוחותיה והולכת ובאה אצלו כדי לקדש את השבת במעשיה. כשהיא באה לפניו ואין המעות בידיה מיד הוא מכּיר את חסרונה בקולה הנמוך ובפניה הנפולים; ואף על פי כן הוא מעמיד פנים שאינו יודע מי היא ואינו מעלה כלל על הדעת לשם מה היא באה ועומדת לפניו בפתח כּוכו מחרישה. שעה ארוכּה הוא נותן לה להמתין ומדבּיק בּה מבּט של תאוה, כּאילו היה מַפשיטה מבּגדיה, מלטף בעינים חמדניות את כּל גוּפה מן הראש ולמטה, משהה מעט את מבּטו על ירכיה. היא נרתעת מן המבט הלוהט, כנכוית מאש גדולה, ופוסעת פסיעה לאחוריה; ואולם אחר רגע היא אוספת כל כוחה וחוזרת בעָניה, מקבּלת יסוריה באהבה, עוטפת עצמה במטפחת־הצמר עטיפה יתירה, כאילו חששה מעיניו הרעות של החנוני, ומחרשת. אם אין עמו עוד קונים קובע בה לוּלוּ שוב עינו האחת, מקמץ את השניה וחוזר ושואל את שאלתו תמיד:

– הה, עוד את אלמנה, מה?

היא משפילה עיניה ומשיבה בענוּת נפשה:

– כן, סניוֹר לוּלוּ…

נראה שאין סיניוֹר לוּלוּ מרוצה מתשוּבתה הצנועה והוא חוזר ושואל בקפידה יתירה, ידו מלטפת בתאוה את אַלית הכבשה:

– מַשמע, אין לך בעל, אין לך בעל…

– לא, סניור לוּלוּ…

עכשיו כבר קצרה רוחו של החנוני והוא שואל בחפזה, כאילו היתה האשה מטרידה אותו טרדה יתירה והוא מבקש לפטרה במהרה:

– אם כן, מה את רוצה ממני, אשה?

היא צוררת עכשיו כל נפשה בשאלתה ואומרת:

– אני מבקשת שתקיף לי לכבוד שבת, לכבוד שבת; אשיב לך בשבוע הבא, אני נשבעת לך באמת התורה שאשיב הכל, לכבוד שבּת…

– שאקיף לך, כך? לא אוכל להקיף! אין אצלי על פינקס, אף פעם. מה, אני יכול לפרנס בחנות קטנה שלי את כל האלמנות שבעיר? לכי לך לשלום, ירחם השם!

רגע היא שוהה בצערה, אינה יודעת מה תאמר לו, ואחר היא מזמנת עצמה ללכת ופונה ממנו כשעיניה מלאות דמעות. אז הוא מחזירה פתאום ושואל בקול אחר, שיש עמו אבק של פיוס:

– שמעי, אשה, כף גריסים לשבּת אין לך?

– אין לי…

– וטיפת שמן יש לך?

– אין לי…

– וקמיצת מלח ופילפלין?

– אין לי…

הוא שוהה רגע, כמו שוקל דבר בנפשו, נותן בה מבּט של טרוניה אילמת, מושך בריתחה את ידו מן הכבשׂה ואומר בקוך חטוף, שמובלעת בו נעימת־רוגז:

– טוב, טוב, בואי, אשה, הא לך מעט צרכי שבּת; אבל שדעי לך, אינני מקיף, אין אצלי על פינקס, אף פעם רק שאני מַלוה לך סתם כך, כמו גמילות־חסד…

היא חוזרת בלא קול ונוטלת את הצרורות המעטים שהחנוָני מגיש לה במתינות, משהה כל דבר בידו יתר מן הדרוש, והיא בולעת חרש את דמעותיה המרות כלענה, טורחת להסתירן מפניו. וכשהיא אוספת בסלה את צרכיה, פורשת ממנו בקידה אילמת ומגעת לקרן הסימטה, הוא משעין עצמו בקצה התריס, כופף חצי גופו לפניו, משחיל ראשו הגדול בפתח הכּוּך וקורא אחריה בקול גדול:

– אבל שתדעי לך, אשה, מצוַת השבּת תהיה עלי, עלי!..

עתה משהעתיקה מושבה לבתים החדשים בכפר־השילוֹח, כמעט שנכרתה הפת מבּיתה. מקום הטחנה שעבדה בה לפרקים רחוק מאד ולא יכלה להגיע לעבודה בכל עת כדרישת הטוחן, ועבודה אחרת לא נמצאה לה, היציאות מרובּוֹת וכל פרוטה יתירה אכלו הילדים בימים הראשונים לשבתה בכפר־השילוח. והנה הגיעה שבּת ואין לה בביתה אפילו כדי סעודה רגילה. נטלה באנחה את הסל הריק השאירה את הילדים על בּתה הגדולה וקראה עמה רק את סעיד בנה, שמה מבטחה באלוהים ויצאה לדרך העיר. הנער נטל ממנה את הסל, הרכּיבוֹ על ראשו, תוקע עצמו בחללו הריק וקשת הידית אחוזה לו מתחת לסנטר, דרך שוֹבבוּת; מקפּץ לפניה ברגליו היחפות, עליז וטוב־רוח, מקדים את אמו בשביל העולה לעיר, יושב על סלע וממתין לה מעט, ושוב מקפץ לפניה כגדי. כשהגיעו לשער־האַשפּוֹת נשתהה מעט במחשבותיו ושאל את האם, כאילו הסיח עד כה את דעתו מן העיקר:

– ולאן אנו הולכים, אמא?

– לקנות לכבוד שבּת.

שהה מעט הנער וחזר ושאל בהיסוּס:

– וכסף יש לך, אמא?

־ ירחם השם, בני, אין קדושת השבּת תלוּיה בכסף…

מחרישים נכנסו בשער־האשפות הקטן; בעברם סמוך לכותל המערבי הגבּיהה האשה את זרועותיה כלפי המקום הקדוש, שטחה מרחוק תחינתה האילמת ואחר נשקה את ראשי אצבעותיה ונאנחה. לבה כבד היה עליה מאד. יום השבּת קרוב וכיסה ריק, ולא נשאר לה אלא ללכת לחנוני לוּלוּ; ואולם ככל שקרבה לכוּכוֹ נתאַטו פסיעותיה, קשה לה לשוב ולראות את עיניו שטופות הדם ולשמוע את דבריו הנוֹאלים ולשחק לפניו את המשׂחק המר, משחק העכבּר והחתול.

במצוקת לבה הגיעה עד רחוב המעלות והתחילה עולה בו לאטה, מעלה אחר מעלה, משהה עצמה על כל מדרגה, כחוששת לכל פסיעה המקרבת אותה לכוּכוֹ של החנוָני, משפילה את ראשה לארץ וכובשת עיניה בקרקע. כשהיגעה עד מחצית רחוב המעלות נדמה לה פתאום שראתה לפניה דבר־חפץ קטן ועגול, כּמו כפתור מרובּץ באבק הרחוב. שהתה רגע בפעימות לבה ואחר שחה והרימה את המציאה, מיששה אותה באצבעות רוטטות וראתה שהיא מטבּע, מטבּע קטן העובר בּשוק. שיפשפה את המטבּע בקצה המטפחת עד שהבהיק בפנים מאירים, ואחר עלתה מעלה אחת; והנה ראתה לפניה עוד מטבּע, גדול הרבּה מקודמו; הרימה את המטבּע השני וכבר עלתה במהירות את המעלה שלפניה, אינה טורחת להשיב לו את פניו המאירים, נשימתה עצורה וחזה עולה כמפוח, ועוד לפניה מטבּע שלישי, הפעם מטבּע של זהב, גדול משני קודמיו גם יחד.

הנער שהקדים את אמו על דרכה, החזיר אותו רגע ראשו לאחוריו, רואה אותה מרכּינה עצמה ומרימה דבר מן הארץ, וקרא בפתיעה של ילדוּת:

– מה זה, אמא, מצאת איזה דבר?

ביקשה אמו להסותו במחי־יד, שלא יטרוד את הנס שקרה לה על דרכּה, אך לא עלה בידה לעצור את תמיהתו; סעיד כבר קרא את קריאתו וחזר בקפיצה ובדילוג לאמו; הנס נטרד ושוב לא נשנה, ואף שהיו עתה שניהם משפילים עיניהם ובודקים את כל המדרגות, כאילו אבדה להם שם אבידה, שוּב לא נמצאה להם צוּרת מטבּע…


ו

סלימאן בּנה של רוּמיֶה היה מהלך בעיר בשליחות סיניור לניאדוֹ האופה, מחזיק בידו האחת גזר־עץ דלוק, המאיר לו בלילה את דרכו, ובידו השניה הוא תומך בלוח העוגות, המונח לו על ראשו כהר. אור הלפיד קורע את חשכת הסימטאות גזרים גזרים, מרקד לפניו על פני הקירות, מקפץ ומפזז מאבן לאבן, מזהיב לרגע זגוגית של חלון ושוב משייר אחריו אפלה גדולה.

כשעבר סלימאן על פני בית־הדפוס של חבצלת, היבהב רגע אור לפידו על פני נער שנדמו לו ידוּעים, חזר וכיון את האור על אותם הפנים וקרא בתמיהה:

– אתה זה, זכריה?

הנער משך ראשו מן האור הזרוע על פניו והשיב נבהל מעט:

– מה אתה רוצה ממני?

קרב אליו סלימן, פשט את זרועו והרחיק מעליו את הלפיד, עד שחזרו פני הנער וניטשטשו באפלה, ואמר:

– מה, כּבר אין אתה מכּיר אותי?

נתקרבו שני הנערים והיו מדבּרים זה עם זה בקול נמוך ועמום, כממתיקים סוד באפלת הלילה. הסימטה היתה חשכה וריקה מאדם, רק אור קלוש עמד בשמשות הקטנות של בית־הדפוס והטיל בחצר כתמים צהוּבּים. סיפּר לו זכירה לסלימאן בהתעוררות כבושה מחמת הלילה, שכּבר עזב מזמן את המרי שלו בחצר התימנים ועצה הוא לומד בבית הספר כל־ישראל־חברים מלאכה המכבּדת את בעליה, ואפילו כּבר התחיל מַרויח מעט ממלאכתו; גם לימודים חיצוניים הוא לומד שם הרבּה, כל הלשונות שבעולם, צרפתית אצל האדון המנהל נסים בְּכָר, וערבית אצל המורה דויד יֶלין ועברית אצל אחד אשכנזי בן־יהודה; וכשהמורים משיחים זה עם זה מדבּר כל אחד מהם בלשון אחרת, ואף על פי שהן מבינים איש את רעהו להפליא דבק כל אחד מהם בלשונו. ועוד סיפר לו זכריה לסלימאן כיצד מצא חן בעיני אותו בן־יהודה, והזמינוֹ לביתו שיהא בא אליו כל יום לסעודה וידבּר עם בּנו עברית, מפני שהוא רוצה ללמד את הילד לדבּר לשון צחה, דוקא כמו שמדבּרים התימנים; וגם אשתו של אותו מורה אשה צַדקת גדולה, אוהבת את זכריה הרבּה וקנתה לו טלית של משי, שיהא לובשה אצלם בבית תמיד, ובכל יום שהוא בא אליהם היא רוחצת לו את עיניו במיני מים שיש בהם סגולה טובה כנגד כל חלי וטשטוש ראיה.

כשסיים זכריה את סיפורו עוד היה סלימאן עומד לפניו תוהה ומחריש, אור הלפיד נח לפניו בסימטה, ראשו מגיע עד למבוֹי המפולש, מיטשטש ונבלע שם באפלה. וכשארכה השתיקה שאל סלימאן כמבויש:

– ומה אתה עושה כאן בלילה?

– באתי עם אבא שלי ואמר שאמתין לו כאן לפני הבּית עד שישוב, יש לו ענין אצל חבצלת.

שוב היה סלימאן מחריש, ואחר שאל בפעימת לב:

– ואתה יודע לקרות כמו האנשים וגם לכתוב בחצי קולמוס?

– הי, מה אתה שואל אותי כמו אני איזה טיפש; אמרתי לך, אפילו צרפתית אני יודע!

אותו רגע נפערה דלת בית־הדפוס, פס של אור צהוב היבהב רגע ושקע וקול אנשים מדברים נשמע בסימטה.

סלימאן הגבּיה מעט את הלפיד וראה את בּעל חבצלת מלוה את מרי סאלם על דרכּו, שניהם קרבים ובאים. תיקן לו סלימאן את טס העוגות על ראשו וניק ממקומו בלא אומר ודברים, חושש מן הפגישה, כאילו חטא הוא לעמוד כאן ולדבּר עם חברו, וההוא רץ וממשיך את דרכו, אש־הלפיד האדומה בלילה מרקדת לפנין בריתחה.

מאז הפגישה עם זכריה היה סלימאן שוכב אצל התנור שעות על שעות, אינו ישן ואינו ער, הוזה בהקיץ דברים שלא ידע לקרוא להם שם ואינו נותן דעתו על כלום; הוא היה עושה את עיקר מלאכתו, שלא לעורר עליו חרונו של סיניור לניאדוֹ, ואחר הוא שוכב אדיש וּמַשמים, אפילו פני העוגות החייכניות אין בהן כדי למשוך את לבו ואינן מעוררות את תאוָתו כמקודם. מאז נתלש מבית אמו וימיו הגדילו, חי בצער ובדחקות, אך לא היה מֵצר על דחקוֹ. אמנם עבודתו היא קשה, יומו ארוך ולילו קצר, אך הוא הסכּין אליה; אף שסיניור לניאדו מקפיד עמו בכל דבר, הוא אוהבו על פי דרכו; כל מחצית שנה הוא קונה לו בשוק זוג סנדלים אדומים כנעלי הישמעאלים, ואף לקח לו אצל חייט המחזר על הפתחים חליפת בגדים של פשתן בשביל שבּת ומועדים, ואינו חוסך ממנו לחם וברי־מאפה. אך עתה, משנפגש עם זכריה אחר שלא ראהו ימים רבים, ניתק דבר בקרבו והוא לא ידע מה, ולבו העלה טינה. היה מהלך מחריש, שוב אינו שר לעצמו בשעת מלאכה כתמיד, ואינו שׂשׂ ללכת עם הלפיד כששולחו סיניור לניאדו בלילה אל מוכרי־העוגות בעיר. בתחילה לא היה האופה נותן לבו על הליכותיו המשונות של סלימאן, אך כשראה שאין הבחור משנה דרכּו התמוהה שאלו פעם בין לעיסה ללעיסה:

– מה לך, סלימאן, חולה אתה או מה?

סלימאן פטר עצמו בקמיצת כתף, לא השיב דבר וגם את דרכו לא שינה. בשבּת ירד לכפר השילוח לראות את אמו ולסיניור לניאדוֹ לא אמר. כל אותו הזמן שעבד בתנור לא היה הולך הבּיתה אלא לחגים ולמועדים, וכל ימות השנה, לרבות השבּתות, הוא שוהה בביתו של האופה. אך כשעברה גם אמו לשבת בכפר־השילוח ונתרווח לה חדר בחדריו, מצא המקום חן בעיני סלימאן והוא חשק בהרים הפתוחים למדבּר ובשמים הגבוהים הפרושׂים על העמק, והיה חומק והולך לשם לעתים, שלא בידיעת האופה.

אותה שבּת, כשבא לכפר־השילוֹח, שוב נפגש עם זכריה חברו; ואף שבּיקש להשתמש ממנו, כי פחד להראות עצמו בציבּור, שלא יוָדע לאופה כי היה כאן שלא ברשותו, לא הניחו זכירה וּמשכוֹ עמו לכנסת בשביל תפילה. בבית־הכנסת ראה את הנערים שהיו פעם חבריו, סעיד בנו של מחפוּד המנוח ויוסף בן יעקב הצורף ובני בניו של עמר, שהיו נוהגים בכפר מנהג בני נשׂיאים.

כשהגיעו לקריאת התורה קראו גם את סלימאן וכיבּדוהו בעליה. בעינים מבוהלות ובלב פועם כלב ציפור ביד יקוּש הפטיר את הברכה על־פה, חציה השמיע ברבּים, בקול היסוס ובלבול, וחציה הבליע בחזהו הנרגש, שהיה עולה כגל אדיק. אך לקרוא את הפרשה בעצמו, בתנועותיה ונגינותיה, כמנהג כל העדה, לא ידע. כל השנים שעבד אצל האופה היה בּוֹטל מדברי תורה ונשתכּח ממנו מעט תלמודו מלפנים, ועכשיו עמד אילם וכבד־פה, הדם פורץ לפניו ושוטף את עיניו באש, חדר התפילה נסתחרר לפניו והתחיל נע מסביבו כגלגל.

נכלם ומבוהל עמד אצל התורה, כולו רועד ומרתיע. דממה גדולה וכבדה שוררת בבית־הכּנסת, האנשים תמהים וקובעים בו עינים שואלות ואף רוגזות; הנער הקטן, מנערי בית עמר, שעמד על ידו מוכן לתרגם ככל פסוק כמנהג, ממתין אף הוא בפתיעה גדולה; עד שפתח החזן והתחיל קורא בעצמו את הפרשה במקום סלימאן, והנער מבית עמר עומד ומתרגם אחריו פסוק אחר פסוק, וסלימאן עומד אצלם, גבּו שבור, ראשו מוּרד ועיניו כבושות בקרקע, חזהו סתום עד מחנק מצער ובושה ואינו יכול לזוז ממקומו.

כשנגמרה הקריאה בתורה נתחמק סלימאן מן התפילה, עיניו מושפלות לארץ, והוא רץ ועולה לעיר. בא לפני התנור, פתח לו פתח ושכב באפלת הכוּך, מסתתר מעיני אדם, בוכה ומתיפח במר נפשו, עד שנרדם מאפס כוח וישן שינה כבדה.

כשניעור וראה אפלה שרויה מסביבו לא זכר היכן הוא נמצא, ואימה גדולה ירדה עליו פתאום. התחיל אומר קריאת־שמע בכוונה גדולה וברטט, כולו מרעיד מפחד. מעט מעט התחילו עיניו מבחינות בחשכה וראה היכן הוא נמצא; אך יחד עם מראה הכוך שב אליו זכרון יום השבּת המר ונזכרו לו קריאת התורה והחרפה שהמיט על עצמו ברבּים ושפיכוּת־הדמים שהיתה לו קֳבָל עם ועדה בבית־הכנסת, לעיני הציבור כולו.

יצא בחשאי מן הכוך, אך לא חזר לבית האופה וגם לכפר־השילוח לא ירד, והיה סובב בעיר החשכה עד שנחשפו הרבנים מחיק הלילה ואור השחר האיר; וכשנפתחו השערים רץ שסלימאן ויצא מן העיר לבית־הספר כל־ישראל־חברים ודפק על דלתו של אדון המנהל נסים בכר. שעה ארוכה שהה אצלו בחדר, וכשיצא מלפניו כבר היה מקובל בבית־ספרו כתלמיד לתורה ולמלאכה.


ז

כשראה סיניור לניאדו האופה שאין סלימאן רוצה עוד לחזור אליו, נטל קומץ נפוֹליוֹנים קטן ושלח לה לאמו שׂכר־עבודתו של הנער, נפוֹליוֹן נפוֹליוֹן לכל שנה; וביקש האופה להודיע לה לרוּמיה ביד שליחו שסיניור לניאדו מוכן לסלוח לו לבחור את משוּבתו ולהחזירו אליו לביתו ולתנורו, אם יתחרט על מעשיו בכל נפשו ובכל מאודו ויחזור בתשובה שלמה. קראה רוּמיה לבנה, הראתה לו את הכסף שקיבלה והתחננה אליו שיחזור לאופה הטוב שגמל עמם חסד רב כל כך ולא יעשה לה בושה ברבּים ולא ילך לבתי־הספר של החפשים. אך סלימאן התעקש, עמד בסירובו, ואת לבּו לא גילה.

בּיקש אדון המנהל נסים בכר ללמד את סלימאן צרפתית, סירב הבחור; נתעקש ותקע עצמו בדבר אחד, שהוא רוצה ללמוד דוקא סַתתוּת, כדי שיוכל להרויח כספו במהרה. בית־הספר היה מלמד לתלמידיו כל מלאכה, ואולם כיון שלאבנים מסותתות רבּו עתה הדורשים בעיר, יכלו הנערים להרויח פרוטות ראשוֹנוֹת בעודם שוּליות לפני אוּמניהם. עשה האדון המנהל חפצו של התלמיד, ומאחר שהיתה תפיסתו של הבחור מהירה וידיו זריזות לא יצאו חדשים רבים וכבר קצב לו מטבּע קטנה, כדי בִּישלִיק אחד מערב שבּת לערב שבּת.

ברוח קצרה ציפה סלימאן ליום הזה. כשקיבל שׂכרו הראשון חזר לכפר־השילוח, אך עוד לפני שסר לבית אמו דפק על דלתו של מרי יהודה חוטר והמתין לפני מפתנו. שעה ארוכה חיכּה, אינו מעיז לחזור ולדפוק בשניה, עד שנשמעו צעדי רגלים נשרכות בסנדלים כבדים ובעל־הבית פתח לפניו את הדלת.

מרי יהודה חוטר היה תלמיד־חכם מובהק, יודע זוהר ומדרשים בעל־פה והוא סופר סתם וחומד ומלמד לאחרים. נאמר עליו, על מרי יהודה, שבחצי הלילה הוא הולך בדד ולומד קבלה וצירופי שמות שבהם נבראו שמים וארץ, עוסק בספר יצירה שניתן לאדם הראשון ונמסר לחנוֹך בן יֶרד וניתן לאברהם, יצחק ויעקב, והם מסרוהו לבניהם אחריהם ובניהם לבניהם עד עולם יחידי־סגולה; והוא עושה מעשי נוראות ופלאי־פלאות, מתקן פגימות ומעלה ניצוצות של קדוּשה; המשכימים בלילה לתפילתם מספרים שבחצות, בשעת רצון, כשמרי יהודה עוסק בחכמה נסתרת ומצרף צירופיו הקדושים, יוצא מעל גג ביתו חוּט של אש, דק ולוהט מאוד, מתמשך למעלה למעלה עד שהוא נבלע בשמים, ואינו זז משם כל עוד הוא עוסק בתורה. מצומק היה ודק־בשר כנער שעדיין לא צימח זקנו; אך מצחו היה גדול שלא כמידת פניו ואזניו המקוטפות דבוקות לו משני צדיו ככפתורים קטנים. כשראה לפניו מרי יהודה את הנער הֵרַע לו פנים ושאלוֹ בקפידה, כמבקש לטרדוֹ בשאלתו:

– מה אתה רוצה פה?!

סלימאן נרתע, אך חיזק עצמו וחזר ואמר, כשהוא מחזיק בידו הקפוצה את שכרו הראשון:

– מרי, באתי ללמוד אצלך, חשקה נפשי בתורה…

הֵרך לו מרי יהודה את פניו, נרתע אף הוא כדי פסיעה, דחף את הדלת לאחוריו והכניס את סלימאן פנימה. על הכּר, בפינת החדר, ישבה אשתו של מרי יהודה, פוררת פתה לתוך קדירה שלפניה, מַשרה את הפתים בתבשיל שהבלוֹ מיתמר ועולה, ואחר היא בוצעת מן הפת היבשה וכורכת אותה כמין כף, מעלה בה מן התבשיל ואוכלת. אשת מרי יהודה היתה חשוּכת־בנים וכבר דרשו ממנו ידידיו ורעיו שישא על פניה אשה חדשה וצעירה, ואפילו היא עצמה מפצירה בו במר נפשה שיקח לו עליה אשה אחרת, יקים זרע ויהיה גם לה לניחוּמים ולפיוס; אך הוא ראה בעניה של העלוּבה, לא נתפצר להם ועדיין קיוה שבזכות תורתו יבָּנה ממנה ויקים עמה צאצאים.

כשהכניס מרי יהודה את סלימאן לביתו, חזר וישב אצל אשתו, נטל אף הוא מן הפת הטריה, הטבילה בתבשיל, העלה ממנו כמלוא הפה, ליקק אצבעותיו ושאל בלשון רכּה:

– כך, בני; ובכך, מה אתה רוצה ללמוד, משנה או רמב"ם? ואולי, הי, אפשר בזוהר הקדוש חשקה נפשך? כבר מילאת תחילה כרסך הלכה, הי?

התחיל סלימאן בוכה לפניו בקול יבבה דקה, דמעותיו יורדות לו מעיניו כמעין, והוא מסתיר את פניו ממרי יהודה ומאשתו שלא יראוהו בקלקלתו; הם יושבים לפניו תמהים, פיהם פוסק מאכילה וידיהם רפויות, אינן מבינים מנהגו של הבחור, עד ששאלוֹ מרי יהודה בתמיהה?

– מה לך בוכה, בני?

אז פרץ בכיו של סלימאן ביתר שאת, קולו הפך יבבה והוא מתיפח ובוכה ברמה, עד שקמה אשת מרי יהודה, ניגשה אליו ואמרה לו בקול גערה רכּה:

– אמוֹר מה לך ואל תהיה שופך דמעות כאשה!

ביקש לעצור את בכיו והשיב בגניחה רסוקה:

– אינני יודע אפילו לקרוֹת בתורה…

רגע תהה מרי יהודה על מקומו, חושב שהבחור מהתל בו, אך כשראה שאין עמו ליצנות קם ונתקצף, צועק בקול גדול, שלא לפי מידת גופו הקטן:

– לֶך־לְךָ מכאן, ממזר! דור שפניו חצופות, אוכלים ושותים ופוחזים, מרדפים אחר דברים של ריקניות ועוסקים בכל מיני הבלוּת! בחור גדול שכזה ואינו יודע אפילו לקרות בתורה! לך מפה ואל אראה את פניך עד עולם!

סלימאן נבהל רגע וכשנתאושש מן התדהמה נפל לפני מרי יהודה והיה מחבק ברכיו ומתחנן לפניו בקול בוכים:

– למדני, מרי, אל תגרש אותי, אל תגרש אותי…

נכמרו רחמיה של אשת מרי יהודה, והיא מושכת את בעלה בשרווּלו ומבקשת בעיניה על הנער, אפשר בזכותו ירחם הקדוש־ברוך־הוא, ישקיף עליהם ממרומיו, ינחמם לעת זקנה ויעשה להם חסד בעבורו. נתרצה מעט מרי יהודה והפטיר מן השפה ולחוץ:

– טוב, יהא כן, תבוא אלי; אבל שתזכּור, בשעה שלא יום ולא לילה…

התיר עצמו מחיבּוקו של סלימאן, רחק ממנו כדי פסיעה והיה רוטן בתרעומת חבויה:

– מאיסוּת, מאיסוּת… גאון בתורה כים אוקינוס, כנהר גובר וכנחל שוטף, חס ושלום…

סלימאן קם, אינו יוצא מן החדר, עומד במקומו מהסס. הבּיט בו מרי יהודה ברוגז ושאל:

– הי, מה לך עוד?

היה סלימאן חוכך בלשונו, עד שהוציא מפיו בגמגום:

– אבל אני מרויח רק בישליק אחד בשבוע:

עלה רוגזו של מרי יהודה יותר מבתחילה וקרא בתרעומת:

– לך־לך חושב שאני צריך את הבישליק שלו, תנא גדול ונורא, אני לא אקבל כסף בשביל לימוד קריאה, ולא אעשה תורה קרדום לחפור בה, חושב שאהיה מלמד לתינוקות בשכר, לך־לך…

סלימאן עקר ממקומו ויצא נרעש ונפעם, אינו זוכר להודות לו למרי יהודה על שהסכּים ללמדו שלא על מנת לקבל פרס. כשעבר את מפתן הבית יצא מרי יהודה בעקבותיו, סגר מאחוריו את הדלת ונשאר עומד בחוץ, שוהה מעט וקורא בקול דק:

– בוא הנה, תלמיד־חכם, חזור בך!

שב סלימאן נבהל, חושש אפשר חזר בו מרי יהודה מהסכמתו. אך הוא הגביה עצמו לאזנו ולחש לו לסלימאן חרש:

– כסף לא אקבל, נדר הוא ואקיימנו, אבל לפעמים אתה יכול להביא לי רביעית של ערקי בחצי גרוש תורכי, בשביל התעוררות, שתהיה התורה כמעין המתגבר…

מרי יהודה ליטף את כתפיו של סלימאן בחיבּה, חייך לו בעיניו העמומות, כמתחטא לפניו. הוא אהב את הלגימה ולא יכול לחיות בלעדיה. אך לא בשביל תאוַת השיכּרוּת שתה, הצער שאין לו בנים דילדל את רוחו ורוקן את לבו, וצרת ישראל שראה בימי חלדו, שעבּוד ועלבּון של עם הבחירה הנתון בגלות מרה, שיבּרו את אמונתו וקיצצו את כּנפיו ונטלו ממנו את חפץ החיים, והספק הנורא היה מתגנב בלבו ומדכּאו עד עפר. עם ישראל, שקיבּל תורה על הר סיני, חי בעוני ומחסור; קדושים בני קדושים, הזהירים בחשש טומאה, נתונים בשביה אכזרית והחרב מונחת על צוארם ביום ובלילה תמיד; ובני אומות העולם שלא ידעו עול תורה והיו אוכלים נבלות וטריפות וחוטאים בעריות ושופכים דמים כמים לים מכסים ועושים כל החטאים שבעולם, חיים ברוַח והצלחה, והם בני־חוֹרים ומדוּשני עונג כאדוני העולם, ואין מַכלים. וכשמתחיל מרי יהודה חושב מה למעלה ומה למטה תוקפת אותו חרדה גדולה: מה הוא עושה, רחמנא ליצלן, מי הוא שהוא מהרהר אחר מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא וכיצד הוא מרהיב עוז להטיל צל צלו של ספק בדברים שהם יסוֹדי עוֹלם? ועיניו אז כבוּיות ומצועפות ואורן דועך והוא כמו פגר מובס מרוב חלי ודכדוך, הספק אוכל את לבו והצער על הספק עוד מרבּה בוֹ יסוּרים ועושה שמות בנפשו.

ואולם כשהוא לוגם טיפה אחת, מיד מאירוֹת עיניו כאש להבה והן דולקות כלפידים בלילה; אמונתו חוזרת אליו והיא עולה כפורחת וכנפים חדשות מצמחות לה; כל הספקות נעלמים כצללי לילה והצער נמוג כלא היה, והוא מדבּר אז עם מלאכי־השרת פנים אל פנים וביטחתו בקץ הפלאות גדולה ועצומה ולבו מתמלא כנחל חרב בימי גשם ברכות והוא מצפה באמונה שלמה לאות הגדול כי יבוא. ולמען יתגדל ויתקדש שמו הגדול הוא מוכרח להטביע את התולעת הרעה המכרסמת את לבו ולשטוף את צרתו בטיפה המרה, ואז מתישבת עליו אמונתו ונפשו חיה בו פתאום.

אלא שהוא עני וביתו עני, לקצץ במזונותיו יותר משקיצץ אינו יכול, ואין ידו משגת לקנות את המשקה הנפלא אלא לעתים רחוקות. עתה שבּא סלימאן היתה נפשו חרבה ולבּו מר עליו ואמוּנתו עלוּבה כצפור שמרטו לה כנפיה. כיון שנפתח לו פתח קטן, טפח לו לסלימאן על גבּו טפיחה של חיבּה ואמר אליו בלחש:

– לך־לך לשלום, בני, ואל תאמר לאדם דבר; סוד הוא סוד שבינינו; לא הנאתי נאי מבקש, חס וחלילה, מה הנאה יש כאן בטיפה המרה? אלא שאני צריך לקצת משקה בשביל לקדש אתא שמו הגדול, הי, שתדע לך, לא הערקי עיקר, אלא שטיפה אחת כוחה יפה להשיב לימוד של שבעים שנה…


 

פרשה רביעית: אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ


א

בּתי־ההקדש של כּפר־השילוֹח נבנו בצלע הר הזיתים, שלוש שורות דקות וארוכות, בשוליהם גולש קומץ הבתים שבּנו להם היושבים מדעת עצמם, פּזורים כעדר עזים בשדה. לבתי־הציבּוּר היתה מתכּוֹנת אחת, שורת חדרי־מגוּרים, חדר על יד חדר, קומה תיכונה וקומה עִלית, גג ארוך של רעפים אדוּמים מכסה אותם בכפיפה אחת. באמצע שורת הבתים מושלות שתי כיפות עגולות, אלו כנסיות לעצרת ולתפילה. בכל מחיצת־קיר עשוי נקב קטן וחוט מושחל בו, קשור לפעמון קטן, פעמון בחדר, פעמון בחדר; ובשעת סכּנה, בנפול דבר בקצה הבתים, רחש גנבים או אימת שוללים, מושך אדם בחוט המצילה וכל הפעמונים נרעדים חרש, ויושבי הבתים נזעקים לעזרה.

ואילו הבּתים הבנוּיים מדעת עצמם, ולא מדעת אוּמן, יש להם צוּרוֹת שונות; זה נשען אל סלע הר וזה גולש בגבעה, אחד בנוי אבן גסה ואחד אבן עשויה, איש כמַשׂג ידוֹ ואיש כּכוח גופו בשובו בין השמשות מן העבודה בעיר, והוא בונה לאור הירח והכוכבים נדבּך על נדבּך, מוסיף מן היום ללילה ומניח בזיעת אפיו אריח על גבּי אריח; כּל אדם עוזר לחברו, היום בונה פלוני אצל אלמוני ומחר בונה אלמוני אצל פלוני, אחד בנאי ואחד טייח ואחד נושא המשא; עד שמגבּיהים הקירות ומקמרים את הגג ומדבּיקים המזוזות ונכנסים לשבת במקום החדש, שאף על פי שאינו כפלטין אין מעלה על מעלתו, והוא נפלא להם מכל ארמנות עולם.

קומות הבּתים התיכונות כולן מסוּידות סיד כחול המבהיק כנגד החמה, ואילו בקומה העלית משוּכה מסגרת של סיד מסביב לפתחי החלונות בלבד. מדי שנה בתשעה באב אחר הצהרים מתחילים האנשים בבדק הבית ובחידוש פני הכּפר, מטאטאים את החצרות וגורפים את הבּוֹרוֹת ומסיידים את הבּתים מחדש, שיהא הכפר ראוי לקבּל בטהרה את פני המשיח שנולד ביום שחרד בּית־המקדש.

הרחובות המעטים שמאחוֹרי שוּרות הבתים מרוצפים אבן גסה. ואף על פי שהם צרים שורר בהם הנקיון והם משמשים לפנות ערב מקום ועד ושיחות רעים. כאן יושבות הנשים לפתח מטבחיהן ומתקינות התבשילים לסעודה וקולעות בשעת הפנאי סלי־נצרים שטוחים כטסים; וכאן נפגשים הגברים ומוצצים נרגילה בהנאה, נושמים אויר בין־הערבּים, נחים אחר עבודת יומם ומשיחים בעסקי עבודה ופרנסה, דוֹרשים בנפלאות הבּוֹרא ובפלאי עולם. הבּת רוחצת רגלי אביה מאבק הדרך והעבודה ומושחת בשרו בשמן או בחמאה מבושלת; הבנים מתלבּטים בין המגודלים, יחפים וערומים למחצה, ועורכים בקשת דרוכה מלחמה בין מחנה למחנה, עד שגערת אב משתיקה משובתם והם חומקים ועוברים להם מתחום הפגיעה כעדר עזים נפזר.

שעה ארוּכּה לפני שחר נשמע קול הריחים מאצל בתי הכּפר. האשה קמה לעבודתה, מפתחות תלויים לה על חזה, כדרך השוררות בּבּית. לפני השינה היא מכינה חיטה בכלי שטוח על גבי התנור, בשביל שתתחמם ותהא נוחה לטחינה, ובקוּמה היא לוקחת את החיטה והולכת לפינה שבּה קבועות אבני־הריחים, טוחנת בידיה כדי לחם היום, מנפּה את הקמח ושוהה שיצטנן ואחר לשה את הבצק, עורכת את התנור בקיסמים ובענפי זרדים שאספה מבעוד יום ומסיתה את הלהבה בצפיעי זבל שנתיבּש כּכּרות כּכּרות, מלהטת את התנור מבפנים ואופה את הפת על דפנותיו בחוץ, עורכת קוּמקוּמים של קהוה ושרה לה בשעת מלאכה שירה חרישית ונוּגה מחמת לילה.

סלילי עשן עוֹלים מן הארוּבּוֹת ונבלעים בחשכה, עד אין הכּר בינם לבין האפלה, ורק בעלות השחר, כשנפזרים הצללים הכּהים, נראים חוטי העשן מתמשכים והולכים מן הבּתים סלסולים סלסולים כּאֵדי־לילה דקים, מעשה מלמלה, נמוגים ברקיע המתבהר והולך. שעה לפני שחר קמים הגברים מעל משכּבם, נוטלים ידיהם והולכים לבית־הכּנסת לעסוק בתורה לפני שעת התפילה, שיפה קוֹלה של תורה בשלוַת דמדומים. הנערים מביאים מן הבּתים פך של קהוה מַהבּיל, ואחר עומדים כולם ומתפללים בציבּור וחוזרים לבתיהם ואוכלים מן הפת הטריה ומן התבשיל החם שהכינה האשה, יוצאים מבּתיהם ועולים בשביל לעיר, לבקש להם עבודת יומם.

כּל ימות החול אין אנשי המקום יכולים לשהות בכּפר באור חמה מחמת עבודה קשה, אך ערב שבּת הם מקדימים ושבים לביתם בשעת צהרים. הנשים והבּנות כּבר טורחות מבעוד יום ומטהרוֹת את הבּית לקראת שבּת, מצחצחות את הכלים וקולות קלָיות ואופות ומבשלות וטומנות חמים בתנורים. בשוב האב מן העבודה הוא יושב על מרבד בעלית החדר, כמי ששעתו פנויה ורוחו נחה עליו, מעשן לו בהרחבת הדעת את הנרגילה הממורקה יפה, שמילאה טוּמבּק מקופסת־עץ ריחנית המשבּיחה את טעמו ומרבּה ניחוֹחוֹ, עשן דק יוצא מפיו כהבל רך ומעלה על עיניו דוק של חלום רחוק. אחר עישון ההפסקה מסלקים את הנרגילה לצד, טומנים אותה בפינה ומכסים במטפחת, שלא תיראה ביום השבּת. ואחר הולך האב למקוה החצובה בסלע ההר, יורד במדרגות המעטות וטובל בּמים הקרים; לובש בגדי שבּת, מושח פיאותיו בחמאה, מתעטף בשמלת הציצית והולך לבית־הכנסת; חסידים ואניני־הדעת יוצאים להר לקבּל את פני השבּת בשׂדה הגלוי; ואחר חוזרים הביתה, אלו מבּתי־הכנסיות ואלו מן ההרים, טועמים מן המגדנות ומן הקליות, מפּלח הרימון ומתפוח־זהב בעונתו, ויושבים לסעודה ומזמרים בקול שׂמחה, עד בוא שעת שינה.

אחר חצות, משישנו הגברים שינה מעטה, הם קמים ומשכּימים לשיר ולזמר ולומר עין־יעקב או מאמרי זוהר, איש איש כתפיסתו. בּשביל התעוררות שותים הגברים קהוה שריחו הולך לפניו, והילדים מקבּלים מיני מתיקה, שלא יבקשו לשוב לשנתם, והם יושבים ותומכים את אבותיהם בקולם הדק והערב, וקול התורה והזמרה הולך מסוף הכפר עד סופו, כמו הבתים עצמם פצחו פיהם ברינה ושרו שירם באפלה, לקדש את ליל השבּת.

ובימי חג ומועד מתלבּש כלל כפר־השילוח מַעטה של קדושה וטהרה. בימי אלול משכּימים השמשים ומעירים את אנשי הכפר בקול גדול לתפילה ולתחנונים; שמעון דמתי המעורר מכריז על התפילה וקורא לעצרה; והילדים מתוך שהם חוששים שלא לא ישמעו את הקול, קושרים חבל לרגלם ומניחים את קצהו בפתח הבית, שימשוך בו המעורר עד שיתעוררו. ובימים הנוראים מלאים בתי־הכנסיות מפה אל פה, הגברים והנערים יושבים בפנים, והנשים והנערות מצטופפות בחוץ, מַטות אוזן חרדה לקול התפילה והזמרה. וכשתוקעים בשופרות־היעֵלים הארוכים והמפותלים נרעדת כל העדה כולה, וקול־התקיעה עולה ונישא על פני העמק הירוק, מרחף על ההרים והדוֹ מגיע עד העיר שבּין החומות.

בימי חמה שוֹרה רוּח נעימה על פני הכפר, ענני בוקר מפיגים צינתם, ובצהרים, כשחמה מהלכת בגובה של רקיע, מתמשכים הרוּחות הטובים מן העמק, ואפילו אין צלם של אילנות מגיע עד הבתים, הם משלחים ריחם הטוב עד פתחיהם. בבוא הלילה מתמלא כל ההר רחש נעים והרקיע הגבוה משפּיע על הכּפר נשימה צוננת.

ואולם ימי הגשמים והסגריר קשים לאנשי המקום יותר מימי השמש והם שרוּיים אז בצער ובבדידות. כשמתקשרים השמים בעבים והרעם מכּה במרומים ומזעזע את העמק מתהום ארץ עד רום רקיע, מתכּנס הכּפר הקטן בבדידותו; הערפל היורד מן ההרים עוטף אותם מכל צד ועולמם מצטמצם כמו עוּגה קטנה. הקדרון מתמלא מים עזים כנחל איתן והוא גורף מימיו בקול גדול, מפריד בין הכּפר לבין העמק, אין גשר נטוי על פני המים. פעמים שנחל החורף נושא את גליו העכורים והרדופים שבועות אחדים, עד שאופסים המים במרומי הרים והוא שוכך ושוקט וחוזר וחרב עד בוא גשמים חדשים. אף השילוח שוב אינו מוציא מימיו כאִיסר, אלא שופע והולך כל ימות החורף בעוז ועצמה, מי הגיחון גָחים בלא הרף ושוטפים לבריכת השילוח באין הפסק. אך אנשי הכפר שוב אינם צריכים עתה לכתת רגליהם למעין, והם שואבים מימיהם מן הבּורות שחצבו להם בחצרותיהם. יש בתים שנסמכו להם בורות קטנים אצל פתחיהם, ומי שאין לו בור משל עצמו הולך ושואב מים מן הבור הגדול שבטבּור הכפר, שמימיו נִקוים מן ההר בימי גשמים, פיו חרוץ חריצים דקים מן החבל המשתלשל למים, המושך ומעלה את הדלי. כשחמה מהלכת בשיפולי רקיע יוצאות הבּנות בכדן לשאוב מים הבּור הגדול, והן משתהות אצל פתחו, מַהגות ומגחכות ושוהות על מקומן שעה יתירה, כדיהן הריקים לפניהן והן צוחקות לתוך חיקן צחוק כבוּש, עד שקול אִמן מזכּיר להן שליחוּתן ומחזירן בגערה אל בּתיהן.

האנשים מביאים לנשותיהם צרכי־בית מן העיר בשוּבם עם ערב מעבודתם; ואם אין הבעל יכול לעשות שליחות אשתו, או שהוא שוהה בּבּית מאפס מעשׂה, מבקשת האשה משיריאן בעל־החמור, העובד עם חמורו בעיר ומשמש גם רוכל לעת מצוא, שיביא לה מן העיר קמיצת מלח ופך שמן ופיסת סבּוֹן לכביסה. בשוב שיריאן בעל־החמור מעבודתו אינו צריך להטעים מרכּולתו ולהביא קניותיו בבתים; בין־הערבּים יוצאות בעלות־הבּית לקראתו כברת ארץ, למטה בין הבתים, מקבּלות ממנו כל צרכן שהזמינו בבוקר ומשלמות לו פרוטה יתירה על טרחתו.

ואף שקשה לגבּות מאנשי המקום פרוטה בשביל צרכי ציבור, הדרך משוּבּשת והכּכּר לא־עשויה, – אין כיסם סגור בשביל צדקה וגמילות־חסדים. כששוחטים בהמה בכפר נותנים למרי ראשה, זה חלקו מכל עמלו, ואת העוֹר ואת החֵלב מנדבים לכנסת, בשביל מתן בסתר. וביום הששי עוברים גבאים בּבּתים וכל אדם מעלה תרוּמתו לקופת הקמח, אחד מטיל פרוטה לכיס ואחד שופך חופן חטים לכּד, איש כמשׂג ידו וכנדבת לבו, ואין משתמט מן המצוה.

והפתח שהוא פתוח למצוה אינו פתוח לרופא, ואין להם צורך ברפוּאוֹת. אשה שאין רחמה נפתח או שכּל ולדותיה נקבות, הולכת אל רחל אמנו, או שהיא מצטרפת לשיירה גדולה העולה מדי שנה לקבר הרמב"ם בטבריה ולמערת אליהו בכרמל, שוטחת שם תפילתה ואומרת במר נפשה: מערה קדושה, מערה קדושה, הושיעיני ותני לי תינוק… וילד ששיניו שוהות לצאת והן מביאות עליו חמה ומיחוש רע, או אשה שאחזוה צירים והיא מַקשה לילד, ואיש שבאו עליו צנים ופחים, הולכים לדָאוּד רַחבּי, בעל הקמיע ופותח המזל, ומבקשים ממנו עצה, לחש טוב או השבּעה, והוא מעיין בספר־סגולות ובכל מיני ספרים קדושים, מַתאים את הרפואה למכּה וכותב לו קמיע לנצרך ואומר לו סגולה טובה, ורפא לו.

ואם יִקרה שנער יבקע לחברו את הראש באבן גדולה, ואמו נותנת קולה בצעקה מרה, מביאים את הנער אל תרַנגֶה היִדעוֹנית, והיא נדה בראשה, נאנחת במגינת לבּה למראה דור שמידותיו רעות, גוערת בו בנער בלשון חריפה כפלפל, ואחר היא נותנת על הפצע פקעת של קוּרי־עכּביש, זוֹרה בהם מעט קהוה טחון ומניחה לו לנער רטיה על מכּתו, ברוֹך ובחנינה רבּה, חובשת ראשו במטפחת של צמר וקושרת לו את העטרה ביד חזקה, עד שהוא צוֹוח מרוב כאב, והעלתה המכּה ארוּכה.

כּך חיים אנשי כפר־השילוח כמנהג אבותיהם שנה אחר שנה, קיץ וחורף, קיץ וחורף, עובדים עבודתם וטורחים את טרחם, פרים ורבים ומגדלים בניהם לחופה ולמעשים טובים; ואף שאין העוֹשר לן במעונם ואינו משכּים לפתחם, הם שׂמחים בחלקם ומשבּחים לקדוש־ברוך־הוא שהוציאם מארץ גלוּתם וּנטעם במקום הקדוש הזה, כנגד חומות ירושלים.


ב

ימיהם של הבּנים הגדילו, תלתלי פיאותיהם ארכו ונסתלסלו ואף זקנם כּבר התחיל מצמח, לחייהם מעלות ספיח דק כפלומה והם לובשים קופטן עד קרסוּליהם ונועלים מנעלים אדוּמי־עור, וחובשים תרבּוש קטן על ראשם, שמוּט מעט על אזנם, מעשׂה עזוּת־פנים. יש מהם עוסקים במלאכה וּבכל עבודה קשה, וכבר הם מרויחים כדי פרנסתם, ויש מהם עוסקים בתורה ובעבודה, אוחזים בזה וגם מזה אינם מניחים ידם; עוד מעט והגיע פרקם לשׂאת להם נשים ולבנות להם בתים לעצמם.

מאותה שעה שכּרת סלימאן ברית עם מרי יהודה חוֹטר לא עבר עליו יום בלא דברי תורה, הוא מביא לו לרבּו את מנתו בחשאי וזה מלמדו בחפץ לב, ולא יצאו ימים רבּים וסלימאן כבר ידע קריאה עם הטעמים והנגינות כזקן ורגיל, ואחר התחיל אף לומד משנה ומעט רמב"ם. הוא עובד בחריצות בבית־הספר כל־ישראל־חברים, ובהפסקות, כשהאוּמנים נחים עם תלמידיהם, מניחים ראשם על אבן ומבקשים למשוך שינה חטופה על עיניהם, פורשׁ סלימאן לקרן־זוית, שוֹלה מקיפולי חלוּקוֹ ספר משניות קטן, שנתן לו מרי יהודה במתנה, ומשנן תלמודו היטב, כדי שיזכּה לשמוע שבח מפי מורו ולא יעורר עליו חמתו כשהוא מתלבט בלשונו ומגלה במשנה פנים שלא כהלכה.

אחר זמן התחיל סלימאן הולך לפנות ערב להתפלל ערבית בבית־הכנסת, שוהה שם אחר התפילה, נדחק בין הנערים היושבים בשוּרה ארוכה לעומת שורת הגדולים, הנשארים אף הם שעה יתירה ולומדים עין־יעקב ושוּלחן ערוּך. יושבים הגדולים, לומדים ומפרשים, בתחילה טוענים ופורכים ומתנצחים בהלכה, וכשהם באים לכלל פירוש אחד, הם עוברים על שיעורם בקול זמרה וניגון. פעמים שאחד מהם פונה ושואל נער משוּרת הנערים:

– אמור, צדיק תמים, מה הבנת, מה אמרו פה?

פעמים מצליח הנער להשיב כהלכה ופעמים הוא נכשל, שלא יכול לעמוד על דבריהם הסתוּמים של הגדולים. ישב סלימאן ימים אחדים מול הלומדים, שומע קולם הרוֹגש, מַטה אוֹזן לקטעי הפסוקים ולרמזי־הרמזים שבפיהם וזוכר את הימים היפים כשהיה יושב מול מרי יהודה ושומע אצלו לקח טוב ובהיר ויפה שנבלע בדמו כיין הטוב. ערב אחד נתלקח בבית־הכנסת ויכוח חריף בין הלומדים והיו כולם רועשים ורוגשים, כל אחד אומר סברתו ואין איש מסכּים לדעת חברו. כשפנה פתאום הזקן שבחבורה אל יוסף, בנו של יעקב הצורף, שהיה אף הוא יושב אותו ערב כנגד הלומדים, ושאלו מה הוא סובר בסוּגיה הזאת, נבהל יוסף להשיב, אך היה מגמגם בשפתיו, שלא ירד לכוונת הדברים שנאמרו בלהיטוּת, כי היו הדעות מחולקות והסברות מרוּבּות ונתעלם ממנו עיקרה של הלכה. נתבּייש והשפיל ראשו ושלח באלכסון את עיניו לספר שהיה מונח באמצע החבורה, הרחק ממנו, ואיננו יכול לקרוא בו. אחר אותו מעשׂה משך סלימאן את יוסף בשוּלי חלוקו ואמר לו:

– שמע נא, יוסף, מה אתה חושב לך, הרבה תורה למדת כאן?

חשב יוסף שבא סלימאן להתקלס בו ולשמוח בקלונו, השיב לי בלשון גסה:

– חכם בלילה, אם אתה חריף כזה – תגרש את המרי ותשב לך במקומו!

ראה סלימאן את רוּגזו של יוסף, שינה לשונו וביקש להפיס את דעתו:

– אני רוצה לעשות לו טובה אחת וזה צועק. אל תהיה טיפש! אני אומר לך, מה נהיה יושבים כאן ולא מבינים כלום, ורק פעמים שאנחנו תופסים גרגר אחד כמו תרנגולת!

ראה יוסף שלא נתכוון חברו לתפוס אותו על חרפתו, הֵרך גם הוא את לשונו ושאל:

– ומה לנו לעשות?

הירהר סלימאן בדבר, משך את חברו לצד ואמר לו:

– לא טוב לנו שנלך למרי יהודה חוֹטר ונלמד אצלו תוֹרה? בחיי, אני אומר לך, מה שנלמד אצלו בשעה אחת לא נלמד פה אפילו בחודש ימים…

הלכו למרי יהודה ושטחו לפניו בקשתם. בתחילה העמיד להם פנים כּהים, מבקש לדחותם בקש ואומר להם שאין שעתו מצוּיה ואין רוּחוֹ פנוּיה; אך כשהיה סלימאן מפציר בו והולך נענה להם מעט ואמר שתחילה עליהם לכנס חבוּרה של נערים, שיהיו לומדים ביחד כמו כיתה שלמה, ויהיו כולם מהירים לשמוע וקשים לאבד וילמדו בחשק כל ערכי השבוע, וביום חמישי יבואו אליו לכל הלילה כולו, יאמרו לפניו תלמודם על־פה ויעסקו בלימוד עד אור הבוקר ולא יתעצלו, שאם אין אדם נעשה אכזרי על גופו אינו זוכה לדברי תורה.

בלב שמח הסכּימו הנערים לתנאי של רבּם, וכשעמדו לפרוש ממנו צימצם עיניו, משך עצמו באזנו המקוּטפה ולחש להם בלשון מהירה, שלא תגיע לאזני אשתו:

– ובכל ערב יביא אחד מכּם אוֹקיה של ערקי, על פי הסדר, בצדק וביושר, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, כמו שראוי לתלמידי־חכמים, וביום החמישי תביאו לי מנה אחת אַפּים בשביל כל הלילה כולו, וסעודה תביאו לכם שתהיה הבטן מלאה והדעת צלוּלה…

עוד באותו שבוע משך סלימאן נערים אחדים ועשאם אגוּדה אחת. ראשון בהם היה זכריה בן מרי סאלם חמדי, ששוב לא היה לומד בבית־הספר כל־ישראל־חברים, כי יצא בעיר הקצף על תלמידיו וחסידים קוראים להם משוּמדים ופורקי־עול; ואמר לו אביו לזכריה שיתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, שאם טוֹבי העיר אין דעתם נוחה מבית־הספר, אל יכניס ראשו בין הרים. נשאר זכריה לומד שם רק מלאכת־הנחושת, הולך לביתו של בן־יהודה כמקודם, אוכל אצלו סעודתו ומדבּר עם ילדיו לשון צחה.

גם את סעיד, בנו של אברהם מחפוד המנוח, צירף סלימאן לחבורה, אף על פי שעדיין היה צעיר. בתחילה היה לומד בכְּניס של השילוח, יושב שם לפני רבּו על קרע מחצלת שהוא מביא עמו מבּיתו ומחזירו בערב, מזמר הברותיו בקול גדול עד שניחר גרונו, פעם מניף עין בספר המונח באמצע על אבן גדולה ופעם עוקבות עיניו הגדולות באימה רבּה אחר השוט שבידי המרי, שהוא עשוי שלוש רצועות־עור ומשוח בשמן שלא ייבש. אך יותר מכּל הוא מפחד שלא ישאירוֹ המרי ביום הששי בכניס, בשביל איזו עבירה, ולא יוכל ללכת לפרנסתו. כי ביום הששי יש לו לסעיד עבודה בעיר, שאז הוא עוזר למוּסה חַלבּי במלאכתו. מוּסה חלבּי עובד כל ימי השבוע כסָייס אצל בעל־עגלה וביום הששי הוא שובת ממלאכתו, יוצא לשער יפו עם תיבת־עץ שעשה לעצמו, יושב לו שם בפתח השער ומצחצח נעלים לכבוד שבּת. קיבל עליו סעיד לעזור לו למוסה חלבּי והוא נושא לו את תיבתו למקום מלאכתו, קורא ומכריז לפני התיבה על המברשות טובות־השער ועל המשחה המשוּבחה, העושות נעלים בלוּיות כחדשות ומשיבות להן את הברק הטוב, והוא מושך את העוברים ושבים לאוּמן ואף מביא לו מן הבתים סנדלי נשים לצחצח, כי לא מכבוד אשה לעמוד ברגלה על התיבה. וכשאוּמנוֹ צמא רץ סעיד אחר מוכר תמר־הינדי ומביא לו כוס קרה, מחזיקה בידים רועדות שלא יאבד טיפה וטובל מבט צמא במשקה הקר ההולך ונעלם בבית־בליעתו של מוּסה חלבּי, פיקתו הגדולה עולה ויורדת עם השתיה; כשלבו של האומן טוב עליו הוא משאיר לו לסעיד את הקצף שבכוס וסעיד שותה את השיריים בנפש שוקקה ואחר משיב את הכיס הריקה לבעליה. אם אין היום צולח להם חוזר סעיד לביתו בלא שכר פרוּטה, ועוד אומנו גוער בו בלשון גסה שהוא נרפה ולא יצלח, אינו יודע למשוך אליו הרבה נעלים ולא ולמד להחניף לנשים שתתרצינה לשלוח אליו את סנדליהן. אך אם הברכה שורה בנעלים, ורבים באים ומצחצחים אצל מוסה מנעליהם, או יִקרה כי תייר מעמיד לפניו רגלו על התיבה או שַמש של קוֹנסוּל שולח אליו נעליו, מעניק לו מוסה חלבי לסעיד מטבּע קטנה בשביל טרחתו; פעמים מעבירה גם איזו אשה על מידותיה ונותנת לו פרוטה קטנה בסתר, שלא יגיד לאוּמנו. וכשזוכה סעיד בפרוטה הוא רץ עם תוֹם העבודה ויורד לכפר־השילוח, מדלג ומקפץ כל עוד כוחו בו, שלא יאחר לשבּת, ומגיש לאמו את שכר יום הששי.

אחד אחד נתלקטו הנערים, מן המלאכה ומכן הכּניס ואפילו מדוֹרש־ציון, שלומדים שם מעט מקרא ומעט רש"י ומעט כתיבה בחצי קולמוס, כדרך הספרדים, והיו לחבורה אחת. כל ערב הם באים לפני רבּם, מביאים לו את מנת הערקי ומעט שמן למאור ולומדים בחשק רב, וביום החמישי הם מאחרים לבוא ויושבים עֵרים עד יאיר השחר, מביאים לרבּם מנה כפולה של ערקי ושמן כדי אורך הלילה וסעודה מפסקת לעצמם, אומרים את שיעוּרם על־פה ולומדים סתרי תורה בהתעוררות של מעלה ושרים ומזמרים עד עלית נשמה.

וכשמפיק מהם מרי יהודה רצון ונפשו טובה עליו ממנת הערקי שבאה אל קרבּו, הוא מפסיק את לימוּדו ומספר לפניהם סיפוּרים בדממת הלילה, משעשע את נפשם בדברים ערבים, ואינם מבקשים לישון. פעם מספר להם נס שקרה לו לצורף־כסף, חסיד עני ואביון, שמילא כליו רגבי אדמה והניחם על גבי הגחלים ונמס העפר והיה למים וכששפכו לצינור, הגלידו מי הרגבים ונעשו גליל זהב טהור; אך הצורף החסיד לקח פצירה וטחן את גליל הזהב לעפר דק ופיזרו בשדה, שלא יהנה מן הנס, שכּל הנהנה מן הנס מנכּים לו מזכוּיותיו והוא אוכל עולמו בחייו. ופעם הוא יושב ומספר להם כיצד היתה לפנים ארץ התימן עשירה ושופעת טובה וארץ־ישראל דלה ועניה, ולא רצו בני ישראל להיגאל מגלוּתם, שאמרו טוב לנו פה, עד שבא אחד חכם מירושלים וראה שלא תבוֹא גאוּלה כל עוד תימן בשפע וארץ־ישראל בשפל, חזר לירושלים וביקש שנה תמימה לפני הכותל המערבי, ונתחלפו הדברים וניטל השפע מתימן וניתן לארץ־ישראל; שם הולכים העיינות וחרבים, וכאן נבקעים מעינות תהוֹם רבּה; שם הולכים העצים ויבשים וכאן מתחילים כל האילנות טוענים פרי מגדים; ואז רק אז התחילו בני ישראל מפשפשים במעשיהם, רואים את גלותם המרה ומעלים על לבם את הגאוּלה.

ולפנות בּוֹקר, הערקי כבר כּלה מן הכד, לא נוֹתרה בו לגימה, רק טיפה מעטה עוד מכסה את הקרקע, הלילה הארוֹך כבר הפיג את יינו של מרי יהודה והתורה רישלה את כּוחו, – הוא עושה לו את מקטרת־המים, רוחץ את הטוּמבּק בשארית הערקי שבכד, נוסך את הטיפה האחרונה של גבי הגחלים, יושב לו בראש החבורה ותובע את פי הצינור בשקיקוּת, ראשו משוּקע מעט על חזהו ועיניו מצטעפות בדמיון רחוק. אז קמים הנערים, נשמטים וחומקים בחשאי, אור השחר חיור והעולם נטוּל חיוּת, והם חוזרים איש לעבודתו, סלימאן לסיתות אבנים אצל אוּמנוֹ, ויוסף לסדנת אביו, שהוא עוזר על ידו, וזכריה למלאכת־הנחושת שבחצר כל־ישראל־חברים וסעיד לתיבת־המשחה, לשאתה למוּסה חלבּי עד שער יפו ולהכריז לפניו על המנעלים, שאפילו הם בלוּיים ומלוּכלכים כסמרטוטים, הם יוצאים מתחת ידי האוּמן יפים ומאירים כזוהר הרקיע.

כּך היו לומדים בחשק שנה תמימה, נתעצמו בגופם ונתחזקו בתורתם, עד שאמר להם מרי יהודה יום אחד:

– ועתה, בּנַי, כּבר אתם בחוּרים גדוֹלים, בלי עין־הרע, עוד מעט ויגיע תוֹרכם לשאת לכם נשים בעזרת השם, כי עבירה היא לעמוד בלא אשה; על כּן ראוּי לכם ללמוד הלכות טוּמאה וטהרה, והתקדשתם.

התחילו לומדים דיני טוּמאה וטהרה ויבמות וכריתות, עד שנעשו בקיאים בכל ההלכות על־פה. אמר להם רבּם שהם צריכים מעתה להקפיד במנהגיהם ולהסתגף, שהגיעה שעה של זיווּג זיווּגים בשמים, ואחר שנגזרה הגזירה שוב אין להשיבה. התחילו נערי החבוּרה כּוּלה מסתגפים והם עוסקים בתפילה ובתשובה, הולכים בחצות לילה לבית־כנסת, פותחים שם את הארון ויושבים על הארץ, אחד משמש להם שליח־ציבּוּר והוא קורא ממחבּרת את תפילת הבחורים שחיברו לעצמם, איש איש ותפילתו, והם שוטחים את בקשתם לפני הארון הפתוח שיתנו להם השמים איש את אשתו המזומנת לו מששת ימי בראשית, שיהא הוא ראוי לה והיא ראוּיה לו, כשוּלמית חבצלת השרון לשלמה הרועה בשוֹשנים, ויֵדעו להכּיר מי המזוּמנת להם, שלא יבואו לידי טעות, חס ושלום; ושתהיינה אלה הנשים האמיתיות טובות וצנועות, וַלדניות שרוב ולדיהן זכרים, שלא יצטרכו להתגרש מהן ולא יהיוּ צריכים לשאת על פניהן אשה אחרת ושיהיו השלום והברכה שרוּיים בביתם תמיד. כּכה היו יושבים בדממת הכּנסת ובוכים בדמעות חמות ואומרים תיקון חצות בלב מוּרתח. וכשהם חומקים לביתם אחר חצות צוחקים להם הבריות ואף קוראים אחריהם ברכה שמברכים לחתנים:

– הנה הבחוּרים שמתפללים על הנשים… חתן, אלוהים יבנה בּיתך!

אך הבחורים מתאפקים ואינם משיבים למקנטרים, שהזהירם רבּם לא לתת לבּם על שוּם אדם, מחשש עין־הרע, ולא ישעוּ אלא לתחינתם, גזירה שמא לא תתקבל.

וכשעברו חדשים אחדים, תפילת הבחורים לא נתקבלה ועוד כולם בגפם, אמר להם זכריה בלשון של צער:

– אני אומר לכם שאין לנו שכל, אולי מי מאתנו טמא והוא מטמא את הרבּים ואין לנו שומע בשמים; כי, שמעתי אומרים, אין קולו של טמא עולה למעלה. בוֹאוּ ונלך תחילה לטבּול במקוה וניטהר…

שמעו לו והלכו בחצות הלילה למקוה וירדו במעלות־האבן וטבלו במים הצוננים. כשיצאו מן המערה, כולם רועדים ומרתיתים, טיפות גדולות נוטפות להם מן השערות, חזרו לבית־הכנסת, כל חלונות הכּפר כבוּיים ורק הסהר במילוּאוֹ מאיר את מבואיו והכוכבים משפיעים אור שליו. עתה שוב לא אמרו די בפתיחת הארון, אלא הוציאו את ספר־התורה והניחוּהוּ על הדוּכן בחיל ורעדה, כולם חשים שעתה נחתך גורלם ואין להשיב את הנגזר. כל אחד קרא את תפילתו בעצמו, שמא אין חברו ראוי לשמש לו שליח־ציבור. בחרדה ובגעיה נשאו תפילתם בקול גדול ובתחנונים ואחר קמו ורקדו מסביב לספר־התורה הפתוח, כל אחד מבקש להגבּיה קולו על חברו, שיהא נשמע יפה במרומים ולא יאבד חלילה בחללו של עולם; וכשאפסו כוחותיהם, עמוד השחר כבר עולה בחלונות בית־הכנסת, אמר להם סעיד, הקטן שבחבורה, באנחה ובפעימת לב:

– די, עכשיו כבר גמרנו ואין לנו יותר מה לעשות. את הרקיע לא נוכל לקרוע, אם אנו ראויים – תתן לנו ההשגחה את בקשתנו, ואם, חס ושלום, לא נמצאנו ראויים – שוּב אין לנו תקנה…


ג

גם מרי סאלם חמדי היה לו עתה בכפר־השילוח בית של עצמו. ר' ישראל דוב היה טוען שאין דירות ההקדש נתוּנות לאנשי הכפר מתן עולם והן עשוּיות למושב הרבּים, כפי הצורך. התחילו אנשי־מעשה קונים לעצמם כברות־ארץ קטנות, בכנפי בתי־ההקדש, ובונים עליהן ביתם. נתן גם מרי סאלם דעתו על כך, וערב אחד, כשישב עם יעקב על מפתן בית־ההקדש וראה את החדרים הצרים ואת החצר העזוּבה, ולעומתם טורחים רבּים בבתים שלהם, סותרים ובונים, משפצים ומתקנים חצרותיהם, אמר לו לרעוֹ באנחה:

– קִדרא דבֵי שוּתפי לא חמימא ולא קרירא.

מאוׂתוׂ יוׂם התחילו שניהם עמלים הרבּה, חוֹסכים מפּיהם ואוגרים פרוטה לפרוטה, עד שקנו גם הם כּברת־ארץ זה ליד זה ובנו להם איש איש ביתו הקטן. באהבה רבּה היה מרי סאלם נושא כל אבן על שכמו, מן היסוד ועד לטפחות, זכריה בנו עובד על ידו; יעקב רעו עם בּנו יוסף עוזרים לו ככל שידם מגעת, ומרי סאלם חוזר למחרתו עם בנו זכריה, ומשיב לו ליעקב מידה כנגד מידה; לוקחים להם בּנאי מן השכנים ושניהם הולכים ועובדים אצלו עבודה פשוּטה יוֹמַים כנגד יום, עד שהקימו בתיהם.

מדרגות מעטות חצובות בסלע מובילות לגזוזטרת ביתו של מרי סאלם, משם נשקף להם כל העמק הירוק, הר המוריה מכאן והרי מואב מכאן. בכניסה לגזוזטרה קבוע שער קטן של ברזל, עליו חרת זכריה באותיות של נחושת: אם אשכּחך ירושלים תשכח ימיני. שני אשכּלי ענבים, חתוכים בנחושת אף הם תלויים משני צבי הכּתובת. ומן שער הקטן באים לחדר־הדירה המשוּח סיד כחול, וחלון יחידי שבּו תלוי כנגד העמק, מראהו ממלא את כל מסגרתו, כאילו היו העצים והשמים קבועים בפתח הפתוח. תקרת החדר קמוּרה קמרון קל, וָו של ברזל קבוע בטבורה ומנורת־מאור תלויה בו בשרשרת. בקיר הבּנוי כלפי הר־הבית עשוּי משקע קטן ובו מהבהב בשמן נר תמיד. מטבּח הבּית מדובק מרקיעי־פחים ישנים, שנתן לו יענקלמן הבנאי מתנה למרי סאלם בשביל בנין ביתו, והוא כסוּכּה קטנה שעוּנה לצלע הבית מאחוריו.

בירכּתי החלקה נותרה אַמת־קרקע קטנה, פּנוּיה מן הבּית, ומרי סאלם היה הופך את אדמתה בידיו, מנפץ סלעיה ומסקל אבניה ועודר ערוגותיה, מבקש לנטוע בה נטיעות מעטות. ועד שנקלטו הנטיעות באדמה החרבה, שלא עלה בה מעדר דורות על דורות, ניתן לו למרי סאלם ענין אחר לענות בו, והוא שיעשע את נפשו המשתוקקת לאילן.

כשרכש לו מרי סאלם את נחלתו הקטנה מצא בגבוּלה עץ־זית עתיק, שנשתייר בצלע הר הזיתים משנות קדומים. עץ לקוי היה זה, אך עיקרו של הגזע החלול חי וקיים, ואף שקליפתו הכהה סדוּקה ומתקלפת, עודה שומרת על חיוּת העץ; נוֹף הזית היה פגום, צמרתו מרוטה, בדיו נקצצו ועליו נאכלו, העזים משלחות בו שיניהן ומכלות כל ענף ירוק, הרוחות מנשבות בו בחורף ומשברות זלזליו הדקים ושמש המלהטת בקיץ מיבשת בו את הבּדים הפגוּמים, והוא עומד גידם וגדוע־זרועות, כמעט שפסק לעשות פרי ומעט הזיתים שהוא נושא יבשים ומצומקים וניטל מהם טעמם.

מתחילה סבר יעקב הצורף, אפשר כדאי להם לעקור את העץ הפגום, שלא יפריע את בנין הבית, אך מרי סאלם השיב לו בתרעוֹמת:

– חס ושלום שאנחנו נעקור עץ־מאכל, עוקרי אילנות אינם רואים סימן ברכה…

שמחה רבה שמח בעץ־הזית העתיק שבגבולו ומיד ניגש וגיזם בדיו המתים, קשר זלזליו השבוּרים וסמך ענפיו הכפופים, גדר סביבו גדרה מפני העזים, עשה לו עוגה גדולה מסביב לגזעו והיה נושא בכדו מים ומשקה אותו הרבה; לא עברה עוֹנה והוא שב לחיוּתו, אט אט, כאדם זה המתנער מחָליוֹ, מחליף גזעו ומשבּיח צבעו, טרפי עליו כהים מלמעלה ובהירים מלמטה ועינם כעין הכסף. עוד מעט וגם עלים חדשים נולדו בו, רכּים ורעננים כשושנים, נופו של העץ נתגדל ונמלא והיה ככתר של כסף על ראשו. גם פרחים התחילו פורחים ובו ושב לעשות פירות. כל שעה פנויה היה מרי סאלם טורח בעץ־הזית, משקה ועודר ומגזם בדיו, מלטף עליו הדקים ומשתעשע בפירותיו, וכל גאותוֹ על העץ היקר שבא לו בהסח־הדעת כמציאה טובה, מצאוֹ רעוע, חרב ובטל וּמש מעשות פרי, והשיבו לחיים ולצמיחה, עד שהחליף כוח והיה מלבלב ופורח ונושא פריוֹ הטוב.

אולם לא ניתן לו למרי סאלם להתענג הרבּה על ביתו ועל עץ החמדה שבּחצר. לא עברו ימים רבּים מאז שב עץ־הזית לשאת פרי וּמרי סאלם התחיל מפסיד מכוחו ותשֵש, אורו הולך ומתעמם ונסתם מעט מעט כאור היום המחסיר והולך בין־הערבּים. כשראה זכריה את אביו שהוא מידלדל והולך אמר לו:

– שב לך, אבא, עסוק בתורה ואני אפרנס אותך, כבר אני מרויח ברוך השם כדי כיבּוּד אב.

אך מרי סאלם לא יכול לעסוק אפילו בתורה מחמת מיחוש ראש וטשטוש הראיה, והוא שוכב בצל עץ־הזית, סעדה אשתו מציעה לו בחצר את משכּבו, והוא מלטף ביד דקה את גזע העץ הגס והמחוספס, הולך ולטף, כלטף איש את ראש בנו יחידו, והוא הוזה את הזיותיו בהקיץ.

באה תרנגה הידעוֹנית, ישבה אצל סעדה שעה ארוכה, שתתה עמה מי־קהוה מלוא הכד וסיפרה עמה ביחידות, ואחר נשקה לה על מצחה וקמה ללכת. וכשהגיעה לקצה הגזוזטרה, אצל המדרגות הקטנות, עוד השיבה ראשה כלפי הבית ואמרה לה לסעדה בחצי קול:

– ותזכּרי לך, בּתי, למען השם, ולא תשכּחי: מלוא הכף מלח בכל החדר…

זרתה סעדה מלוא הכּף מלח בכל החדר, כמצוַת תרנגה הידעונית, ולא ניכּר בו במרי סאלם שינוי כל־שהוא לטובה. אז גמרה סעדה בלבּה לעשות מעשה גדול, כדי להציל את בעל נעוריה וישוב לאיתנו. לפנות ערב הלכה לדאוּד רחבּי בעל הקמיע ופותח המזל, לבקש ממנו עצה בצרתה.

חצרו של דאוּד רחבּי בעל הקמיע היתה בצדי הכּפר, לא הרחק מבֹּיתו של מרי סאלם, והיא תמיד מלאה אנשים מיושבי הכּפר ומבּני העיר, ואפילו בקרב הישמעאלים יצא מַטבּעוֹ, והם באים אצלו לבקש עצה בצר להם. הכּל באים ודורשים קמיע ולחש טוב כנגד מחלה וצרה וכל פורענות רעה שמתרגשת ובאה על הבית. בקרן החצר בנה לו דאוּד סוּכּה מבדי־עצים ושם הוא מקבּל את דורשיו בכל שעות היום. בפתח הסוּכה עומדת קערת־נחושת על גבי כן של ברזל, וכד חרס בן ידותַיִם עומד אצלה, מלא מים תמיד, על קירות הסוּכּה תלויים ציורי קמיעות ומזלות וכתובות שונות שהשסתוּם מרובה בהם על הנגלה, ואין איש יודע פשרם. בקצה הסוּכּה אצל הפתח הקטן יושב דאוד רחבּי על מצע אדום, קולמוס ארוך וצלוחית של דיו ורצועות־קלף ערוכים לפניו בשביל כתיבת הסגולות והקמיעות; וספר עתיק, עב דפים וצהוב שולים, נתון בכריכה דהויה מרוב שימוש, מונח לו תמיד תחת ידו, והוא משעין עליו כפו הגדולה כמו שואב ממנו כוחו הגדול, ובלעדיו אינו אלא כאחד האדם.

דאוּד רחבּי עדיין לא הגיע לזקנה, אך נעימת קולו כשל ישיש עולם. הוא מדבּר לאטו, כחושש שמא לא יבינו דבריו, מבּטו תלוי הרחק מאיש־שיחו, ורק לעתים, בשעה שאין האדם מצפּה לכך, הוא קובע את עיניו הקטנות והחדות באיש היושב לפניו, כתוקע בו שני שפוּדים דקים ומלוּבּנים; ועד שהאיש נרתע מפני המבּט, כבר הסיר דאוּד את עיניו וחזר ותלן הרחק מכאן.

כשבאה אליו סעדה עוד המתינו אנשים אחדים בחצר, מבקשים לדבּר עם דאוד בסתר. המתינה עד שנסתלקו כולם, ראתה אותם נכנסים בראש שחוֹח ובלב מלא דאגה ויוצאים כשעיניהם לוהטות באור משוּנה. דאוּד רחבּי ידע על מחלתו של מרי סאלם ולא היתה סעדה צריכה לספר לו כל צרת נפשה. מחרישה ישבה לפניו, תולה פניה בפניו המצוּמצמים, האפלה כבר מתחילה לטשטש את קלסתרם. דאוד כופף עצמו לפתח, משך את הספר העתיק לפס האור הקלוש שעוד היה מתמשך ובא מן החוץ, השפיל עיניו על הדפים ונאנח חרש. עצבוּת גדולה ירדה על לבּה של סעדה וכל אנחה שנפלטה מפיו של דאוד מגבּירה את צערה, כמו ראתה בעליל שגם מן המציל אפסה תקוה.

פתאום החזיר דאוּד את פניו, מיצמץ בשפתיו, כמשתומם על דבר שמצא ואמר:

– שמעי, את ילדת בירושלים איזה ילד, או שכּל הולדות שלך מתימן?

– מתימן, דאוּד…

שוב נאנח, והפעם היתה אנחתו כבדה מאד, ואף שלא הבינה סעדה טעם השאלה וטעם האנחה נקרע לבּה לגזרים. דאוּד נאנח שוב, סגר את הספר והניחו בסמוך לו, נטל רצוּעת־קלף קטנה, הטבּיל קולמוסו בצלוחית ואמר בנעימה תקיפה, כאדם שאינו רואה לפניו עצה אחרת:

– שמעי, עכשיו כבר חושך ולא אוכל לכתוב את הקמיע, אני אכתוב רק את הסימנים ואתן לך את הצורה ואת תעשי לך מזה לוח, יותר טוב שיהיה כתוב על כסף, ותשימי אותו מתחת לכּר…

בּיד זריזה כתב לה שוּרוֹת אחדות באפלה שהתחילה גוברת, זרה מעט חול על סימני הדיו ואחר נשב בשפתיו על פיסת־הקלף והגישה לסעדה. היא נטלה את הקלף, הניחה לפניו מטבּע ויצאה. כּבר רחקה מעט מן הסוּכּה כששמעה קולו קורא אחריה:

– אשה, אשה, בּואי…

חזרה ונכנסה בסוּכּה, עומדת שוהה אצל הפתח, הגבּיה דאוד ראשו, נתן בה עיניו שהבהיקו באפלה כשני גצים ושאל בלשון קשה:

– אמרי, עוד הבּטן שלך מלאה או שכּבר אַת עצורה על בּנים?

סעדה נרתעה מן השאלה והתחילה מגמגמת בלשונה:

– מחילה, מה אתה שואל, כבר אני אשה זקנה…

שוב חזר דאוּד ונאנח ואמר בנעימה רכּה יותר, כמבקש לתקן את דבריו:

– תדעי לך, מצאתי בספר אחד עתיק מאד, שאם אדם נולד בחוּצה־לארץ והוא זוכה לעת זקנה ומקים זרע בירושלים עיר־הקודש, סגוּלה היא לבריאות ולאריכות ימים… ואדם שהוא חי עם אשה שעמדה מלדת וכבר אינו מקיים מצות פרו ורבו, יש לו מן הדבר חטא גדול, חטא גדול מאד מאד…

חרש עמדה סעדה בפתח, אינה יודעת מה תאמר. איזה צער אילם ועלבּון סתוּם באו ושרפו את לבּה. כשארכה השתיקה קם דאוּד ממקומו ואמר כלאחר־יד, מבקש לנחם אותה בצערה:

– עוֹד לנוּ זמן להתישב בּדבר, ועכשיו לכי הביתה ותעשי את הקמיע כמו שאמרתי, וירחם השם…

אך סעדה לא יכלה לשוּב הביתה. דבריו של דאוּד באו בקרבּה כגחלי־אש. כמו חיים עמדו לפניה פתאום ימי בתוליה, כשבא אצלה לראשונה בעלה הצעיר, דק פנים וטוֹב טעם, והיא אהבה אותו אהבה עזה ונפשה נתמזגה בנפשו וגופה דבק בגופו וכל ימיהם היתה משמשת אותו ומכבדת אותו ואוהבת אותו בעמקי לבה אהבת עולם ואינה אומרת אף פעם דבר וחצי דבר שיגלה לו כל עוצר אהבתה. לא היה מעשה שלא תהא מוכנה לעשות למענו, ואולם דבריו של רואה־המזל באו עליה לפתע פתאום ופצעו את לבּה והסעירו את רוּחה, ולא ידעה נפשה. באפלה תעתה במעלה ההר, רואה את האורות בּאים מבּיתה ואת עץ־הזית מאפיל בּלילה, ופתאום נתמלאו עיניה דמעות והוא שקעה על סלע, הניחה ראשה על אבן ובכתה בכי ארוך ומר, כמו כל שנותיה רבּוֹת־הצער ומעוּטוֹת־הנחת באו לבכּוֹת אתה יחד. הדמעות הקלוּ מעט את צערה והיא ראתה פתאום את קלף־הקמיע מעוך בידה. ננערה בבהילות, חוששת להשהות בידיה את רפוּאת בעלה אפילו שעה אחת, ומיהרה ודפקה על דלתו של יעקב הצורף, לבקש ממנו שיחרות לה את הקמיע על לוּח.

העלה יעקב הצורף אור מוּעט בכוך סדנתו, הפיח אש בגחלים, נטל את רצועת־הקלף וישב אל מלאכתו. סעדה ישבה אצלו על הספסל הנמוך, מסתירה ראשה באפלה ועוקבת אחר ידיו הדקות והזריזות של יעקב, המוארות באש הגחלת. הוא עסק במלאכתו בכוונה גדולה, קוצץ ריקוע כסף לגזרים דקים ושׂמם בכלי־חרס קטן, מפוּיח ואכוּל אש, נותנו בּלהבה ותומכו מכּל צדדיו בגחלים הלוהטות. עכשיו התחיל נושב במפוח הקטן, האש נתלקחה והלכה ועלתה בלהבה שחציה כחולה וחציה אדומה, אלומת גצים ניתזה ממנה ודלקה באפלת הקיטוֹן, ניצוצות של אש מאירים רגע ונופלים ואובדים באפלה. אחר פסק להפיח רוּח בגחלים, האש שככה כאילו השיבה את שלהבתה למפוח, והוא הרחיק במלקחים את גחלי־האש, חשׂף את כלי־החרס הלוהט ושפך את תוכו לצינור, הכסף הרותח נצטנן וקפא בצינור והיה לגליל דק וארוך. כשהחזיר יעקב את כלי־החרס למקומו פתח ודיבר כמו לפני עצמו:

– כלי־חרס עלוב ודל, כבר אכלה אותו האש מרוב ימים והוא מחזיק את הכסף היקר, – כך גופו של סאלם, שהוא דל ועלוב ומחזיק בקרבו נשמה טהורה.

סעדה לא השיבה דבר ורק הבכי שהיה עצור בקרבה בלא קול פרץ עתה לחוץ, והיא גנחה גניחה גדולה ועצובה. לרגע פסקו ידי יעקב לרקוע את גליל־הכסף, כמו קפאו לשעה, ואחר חזרו למלאכתן והוא אמר בקול רך, כמבקש להפיס את דעתה:

– אבל, אפילו הכלי שוה פרוטה והוא קצת אכול ומשוּבּר, עוד הוא עומד באש, והוא יכול להחזיק את הכסף הרבה זמן, הרבה זמן…

כשיצאה סעדה מלפני יעקב וקמיע הכסף בידה, עשוי וכתוב לכל פרטיו על פי דוגמת הקלף, היתה רוּח אחרת עמה. כשישבה כך באפלת הקיטון וראתה את יעקב עושה במלאכתו ואומר לה את המשל של כלי־החרס, גמלה בה דעתה לעשות כמצוָתו של רואה־המזל. אם כתבוּ הספרים הקדושים לא לשוא כתבו, ואין צערה ועלבּונה נחשבים כאן כלום. אם גזירה היא מלפני הקדוש־ברוך־הוא אין לה אלא לקבּלה בהכנעה ובצניעות, כיאה לבת ישראל שגורלה הֵמר לה מאד. גמרה בנפשה, שאם בעלה יבריא מעט וגופו ישבּיח תעשה כעצתו של דאוּד. כמה יתומות קטנות באו עתה מתימן עם קרובים עניים שאין להם במה להאכיל פיותיהן; תלך לאחת מאלה ותאמר לה שהיא מחַלה פניה ומבקשת ממנה שתבוא ותהיה לו לבעלה אשה על פניה, תחיינה שתיהן ביחד כמו אם ובתה, כמו שתי אחיות טובות, ולא יהיה לה עליה כלוּם. אדרבא, עוד תשַׂמח את לבּה וּלמצוה יחָשב לה, והאיש יבריא ויקים עמה ולדוֹת ויחָשבו לה הילדים שתלד לו כמו ילדיה, וגדולה תהא אהבתה שתאהבם…

כשהגיעה לחצר ביתם עוד שהתה שעה קלה אצל עץ־הזית, תומכת עצמה בגזעו, לוחצת אל לבה את לוח הקמיע, ואחר העבירה את מטפחתה על עיניה ובדעה תקיפה נכנסה פנימה ושׂמה את הקמיע תחת כרו של בעלה, כמצוַת רואה־המזל.

אך לא צפוּי היה לסעדה לקיים את נדבת לבּה, וגם הקמיע איחרה פעולתוֹ. לא עברו ימים רבּים והכוֹחוֹת התחילו עוזבים את מרי סאלם ושוב לא חזר לאיתנו. לשעה ננער עוד, קרא את כל בני ביתו ואת יעקב רעו לבוא למיטתו, ואמר להם בקול חלש:

– היום אני הולך מכּם, אם אירדם ואצחק בשינה אַל תעירו אותי ואל תדבּרו אלי מטוֹב ועד רע, זה אני אשׂחק כך לפני השכינה מפני שזכיתי לחיות בירושלים ולמוּת בה מוּל הר הבּית.

אחר עצם את עיניו, דומה שנרדם, רק נשימתו מבעבּעת. בּני הבּית ישבו על מקוֹמם חרדים, אינם מעיזים לזוּע ממקומם. איזה חיוך רחוק התחיל מרחף על שפתיו של מרי סאלם, ואחר נתעוותו פניו והוא צחק בקול גדול ומחריד, עד ניטל ממנו טעם צחוק והיתה בו זעקה מרה של שור מובל לטבח, ופתאום נדם באנחה של פיוס. שׂפתיו חזרו לחיוך הראשון ושוב לא זעו כלום.

שעה ארוכה עוד שׂררה דממה מחרידה; יעקב הצורף קם, שפך את המים מן הכּד והשחיר את הקיר מעל לחלון בנר הדלוק אצל המת, ואז בקע מן החדר קול יבבה דק וחד, כקול סַיף החותך את האויר.


ד

השמים נעתרו לתפילת הבחורים וזימנו להם נשים כחפצם; כולן נערות צעירות, שחוּמות־עור ויעלות־חן, שׂערותיהן תלתלים שחורים ועיניהן בוערות בתשוקה ובכמיהה, גופיהן דקים ומתניהן צרים, תוּמת הבתוּלים עוד נאבקת בהן עם אהבת נשים.

סלימאן בנוֹ של יעיש ויוסף בן יעקב הצורף כבר היו אחר חוּפתם; וסעדיה חברם מצאצאי בית עמר אף הוא קיבּל את הנערה אשר חפץ. אמנם בתחילה מיאנה ללכת אחריו, כי עדיין היתה צעירה והיא מתיראת מפני בעל, בוכה כל היום בחשאי כתינוקת זו שרוצים לשלחה מן הבית. אך סעדיה שלח אליה את תרנגה הידעוֹנית, והיא באה לביתה כמו בשביל ביקור של ידידות, שתתה עם נשי הבית פך של מי־קהוה, המתיקה עמן שׂיחה נעימה, ובאין רואים שפכה לצלוחית הנערה אבק פרחים, שרק היא יודעת סוד סגולתם; מיד כמו כּשפה לה לנערה באבקה הפלאית ואהבתה הלכה אחר סעדיה ולבּה נקשר בו בכוח קסמים, ומאד נתארכו לה הימים עד שנכנסה עמו לחופה. ואפילו סעיד, בנה של אלמנת מחפוּד, הצעיר שבבית המסתגפים, כבר היה משתדך למזל, בתו של מרי סאלם המנוח, ור' יחיאל מיכל, שבביתו עבדה הנערה ונתגדלה, עמד לערוך לחתן ולכלה שמחת־כלוּלות גדולה בשביל כל יקירי ירושלים.

ורק זכריה עדיין הולך בגפו. מות אביו הסיח את דעתו מענין הנישוּאין, ועול פרנסת הבית שעלה פתאום על כתפיו טרד את מנוחתו ובידר את חלומותיו הטובים. אך כשיצאה שנת האבל קרא יעקב הצורף לזכריה, הושיבו על הספסל בסדנתו ואמר לו כשידיו אוחזות בפצירה דקה ועיניו מושפלות על מלאכתו:

– ראה, זכריה, כל חבריך כבר הם נשׂאו להם נשים, ברוך השם, גם יוסף שלי רואה חיים עם אשתו, ואתה גם אתה הגיע לך הזמן לשמוח בילדוּתך.

החריש זכריה שעה ארוכה, אין יעקב טורדו משלוָתו, רק ידיו טורחות במלאכה. כשארכה השתיקה אמר זכריה כמדבֹר לנפשו:

– אבל איך אדע מי היא המזוּמנת לי?

– בשמים כבר ידעו, בני, ולא עליך הדאגה.

– אבל אני צריך סימן…

– עשה לך סימן כמו שאתה רוצה, איש לא יִכפה עליך הר כגיגית, ורק שלא תגיד תמיד: מחר, מחר…

לא יצאו ימים רבּים אחר אותה שיחה ויעקב הצורף חזר וקרא אליו את זכריה, וכשבּא אצלו מצא את אמו יושבת בקיטון ומחרישה. אמר לו יעקב שכּבר נמצאה בשבילו נערה צנוּעה טובה, בתו הצעירה של שיריאן בעל־החמור, שהוא רוצה לתת להם את הנערה בכבוד גדול וגם מוהר לא ירבּה לבקש. ישב זכריה לפניהם מחריש, ואף ששיער מה תכלית קוראים לו לבוא ליעקב הצורף, קשה היה לו לשמוע את הבשׂורה. פעמים הרבּה ראה את הנערה, אך עד כה לא נתן עליה דעתו. עתה כשבּאו והציעו לו את הנערה לאשה טרח לראותה באור אחר. ביקש לחזוֹתה עקרת בית, יושבת וּמספּרת עמו, טורחת לפניו בסעודתו ומגדלת את ילדיו, – ולא יכול. התמונה לא נאחזה בדמיונו והיא הלכה ונמוגה כנשקפת במים שוטפים, מיטשטשת והולכת כמו דמיון רחוק. הרים את פניו וראה את עיניהם של יעקב ואמו תלויות בו בציפּיה. הרתיע על מקומו בלהיטוּת ואמר:

– כבר אני עשׂיתי לי סימן, ואם יתאמת – אות הוא שנרמזתי מן השמים וזאת האשה המזומנת לי מתמיד, ואסכּים.

ומה הסימן? – שאל יעקב הצורף.

– תלכו ותשאלו כמה הם מבקשים מוהר, אם יסכּימו לארבעה נפוליונים, כמו שאני אספתי לי, ברצון ובלא מיקוח, – מה טוב, תסכּימו גם אתם; אבל אם יעמדו על המיקח וידרשו יותר, – אפילו יסכּימו אחר כך, לא ארצה.

למחרת, כשחזר זכריה מן העבודה, סיפּרה לו אמו שכּבר לקחו דברים עם אבי הנערה והוא מסכּים לכל תנאיו. נבהל זכריה כאילו שמע בשׂורה רעה, אך לא אמר כלום, ורק את סעודתו לא אכל אותו ערב והניח לפניו את הקערה מלאה.

ימים אחדים לא דיבּרו באותו ענין כּלום, ומקץ שבוע, בשעה שבּין־הערבּים, בא שיריאן בעל־חמור, אסר את בהמתו לגדרה שמסביב לעץ־הזית וסר אל יעקב הצורף. ישב אצלו בכוּך, על הספסל הנמוך שבפתח, דרש בשלומו של בעל־הבית, חקר במחיר הרימונים שהוא עושה עתה, המתין שעה קלה מפני הנימוס ואחר אמר פתאום, כמי שנזכּר בדבר שנשמט מזכרונו:

– ובענין השידוּך, שכחתי להגיד לכם בענין המתנות. בודאי לא ירצה החתן להיכּנס לחופה בלא מתנות יפות, לא יעָשה כן במשפחתנו מדור דור, כך נהגו אבותינו וכך נוהגים אנחנו עד היום הזה; וצריך שיקנה גם הוא מעט תכשיטים לכּלה, מענקה, לבּה ושרשרת ומכנסים עם רקמה, כמו שנהוג…

רגע פסק לדבּר, בודק את פניו של יעקב, וכשלא יכול לקרוא בהם כלום נשם נשימה חטופה והוסיף במתק שפתים:

– וגם להורי הכלה ראוי לוֹ שיעשה חליפות בגדים חדשים, הריהו בחור טוב ולא לכבוד חתן הוא שיהיו הורי הכּלה מאוסים בחתונה…

שוב פסק, מבקש לשמוע דעתו של יעקב, אך יעקב שיקע ראשו על מלאכתו, מרקיד את הרימון בין אצבעותיו ואינו משיב דבר. תיקן שיריאן מושבו על הספסל ואמר בנשימה רכּה, כמסיח לפי תומו:

– ובאמת אני אומר לך, יעקב, כמו אנחנו שני אחים: אפילו המוהר עצמו לא נחשב בעיני הרבּה, ארבעה נפוליונים בשביל נערה כמו בתי ביני ובינך מה הוא?! הי! כמה עלה לי לגדל אותה, להאכיל אותה, להלבּיש אותה וללמד אותה דרך־ארץ ומלאכת המטבח! אילו היה לי היום כל הכסף הזה, הי, כבר הייתי עכשיו עשיר מופלג, עשיר מופלג!

שהה רגע, ואחר אמר בלהיטות:

– אתה יודע, אברהם עראקי, שהוא יושב במשכּנות, קיבל עכשיו בשביל בתו עשרה נפוליונים זהב, עשרה נפוליונים זהב, ומתנות, אילו מתנות! ומה היא שוה? אפילו לא ראוי לה לצחצח את הנעל של בתי, בחיי! אבל אנחנו, אומר לך, אנשים אחים אנחנו, אמרתם ארבעה – יהא ארבעה, לא אחזיר את דִברתי. ורק את המתנות שלא תשכּחו, וגם תוסיפו קצת מעות בשביל הוצאות הסעודה, שלא תהיה לנו בושה חס ושלום, הרי החתן לא ירצה שנתבּזה, הלא הוא בחור טוב…

כששמע זכריה את הדברים שאמר שיריאן ליעקב, נשם לרוָחה כאילו נתבשׂר בשׂוֹרה גדולה. מיד ניער עצמו מן הקפאון וקרא בהתעוררות:

– טוב מאד, טוב מאד, ברוך השם, עכשיו אני נקי מן הנדר, שתדעו לכם, אינני רוצה את הנערה הזאת, בשום פנים ואופן, שתדעו לכם.

כשנודע לשיריאן שחזר בו הבחור מן השידוך, בא לפני יעקב הצורף בבהילוּת, שוב לא דיבּר עמו דברי אַקדמוֹת ונימוס, אלא אמר בפשיטוּת שהוא מוַתר על כל המתנות ועל הבגדים להורים ועל תוספת התשלום בשביל הסעודה, והוא מסכּים לכל מה שדוּבּר ביניהם בּתחילה.

כשראה שאין יעקב שוֹעה לדבריו ואינו מאיר לו פנים, קרא בתרעומת:

– מה זה, מה זה, מי הוא זה זכריה, בן מלך או מה? טלית של זהב פרסו עליו? לא ירצה להוסיף – לא יוסיף, אבל גם לבקש אסור? אין איסור כזה, אף פעם! כל אחד מוּתר לו לדרוש בעד הסחורה שלו כמה שהוא רוצה, והברירה בידי הקונה לא ליתן, ואין כאן שוּם איסור!

הרים יעקב את עיניו מן המלאכה כהרף עין ואמר בשקט:

– מה לעשׂות, הלכה חמורך, שיריאן…

התעוותו פּניו של שיריאן בעל־החמור והוא חוזר ומדבּר, פעם בשצף וקצף ופעם במתק שפתים; ואולם זכריה נתעקש ופנה עצמו מן הזיווג הזה לחלוטין, וכשהוא הולך בכפר הוא עוקף את דרכו שלא יעבור על פני ביתו של שיריאן ולא יראה את בּתו פנים אל פנים.

פעם אחת לפנות ערב בּיקשה ממנו אמו שיביא לה מעט מים מן הבּור הגדול, שבּורם הקטן כבר יבש בימי חמה. ירד זכריה למים, גחליליות היו שרויות בצדי הבּור, טיפות אור בודדות מבהירות בשעת הערבּים ירוקות ונוצצות כמו איזמרגדים. כשהגיע לבּור ראה נערה כפוּפה על פיו, טורחת בנַטלה הקשוּרה בחבל, מתיגעת ואינה מעלה כלום. כבר באו שלהי קיץ והמים קלו מאד ולא עלה בידי הנערה להשקיע את הכלי במים שבתחתית הבור. נטל זכריה מידה את החבל, שילשלוֹ לבּור ביד בטוחה, טילטלוֹ אחת לכאן ואחת לכאן ושאב מלוא הנַטלה. הודתה לו הנערה בענוַת חן והלכה לה בכדה, וזכריה מבּיט אחריה כהרף עין, תמה שלא ראה כאן את פניה מקודם. מיהר ומילא את כּליו והלך עד קצה הסימטה, לדעת לאן הנערה פונה, ועוד היתה לו שהות לראות את דמותה התמורה נעלמת עם כּדה בחצרו של שמעון דמתי המעורר, שהוא עצמו חשׂוּך בנים ויש לו אחות בסוּכּת־שלום שמחוץ לעיר, ולה בנות אחדות.

אחרי ימים מעטים הפליג זכריה את דעתו מן הפגישה. האפלה הדקה שהיתה שרויה על הבור טישטשה את פני הנערה והימים שלאחר כך השכּיחו מלבּו את דמותה. בּינתים באו הימים הנוראים והגיע חג הסוּכּות וזכריה נסע בחוּלוֹ של מועד לחברוֹן, עם עוֹלי־רגל רבּים, לשׂמוח שם בשׂמחת בית־השואבה. ברוב פאר והדר, במעמד של קהל רב, היתה שמחת בית־השואבה נחוֹגה בחברון מדי שנה בשנה. בחצר בית־הכּנסת של אברהם אבינו, המשוּח לכבוד החג בשמן ומרובץ במי־ורדים, יושב לו רבּם של ספרדים, כולו לבוש בגדי משי מבהיק, חלוק סגול על בגדי לבן, ועטרה של חג כרוּכה לו על ראשו; קהל רב מרקד מסביבו, ספרדים ואשכנזים ותימנים, אנשי חברון ובאי מוֹעד, מחבּקים את ספרי־התורה בדביקות ונושאים בידיהם נרות של שעוה ואבוקות דולקות ושרים בהתלהבות גדולה שירי חג ופזמונות של מועד; הנשים יושבות מעבר למחיצה של מקלעת־עץ, צופות אל הריקודים ואל השׂמחה.

זכריה נדחק אף הוא בין הרוקדים, שהיה משוּך מאד אחר המחולות, ועמד צפוף בין הקהל הרב, מתנועע עמו לפי הקצב, כמו נענה לגל גדול המנַשאוֹ לכאן ולכאן.

כשהביאוֹ גל האנשים אצל מושב הנשים נפלו עיניו בשעת הריקוד על מחיצת־העץ הקלועה, והוא ראה פתאום פני נערה דבוקים אל המקלעת, שתי עינים כעין הזית נעוצות בחרכּים ועוקבות בלהיטות אחר תנועותיו. רגע לא זכר מי הנערה, אך לפתע עלה על לבו זכר שעת בין־השמשות, גחלי־לילה מאירות בראשית ערב כמו איזמרגדים ירוקים ודמות תמורה של נערה הולכת ונעלמת עם כדה בחצר.

נתלקחו כל אבריו והוא נחלץ מן הקהל והרויח לו מקום; חטף לפיד שהיה בידי בחור מבחורים, והתחיל מרקד כּנגד הקהל הגדול, בין המון העם ומחיצת הנשים, בהתלהבות עצומה ובהתפשטות הגוף; הלפיד בוער בידיו, פעם הוא כופף עצמו ושח לארץ כאגמון ואחר הוא משתלשל והולך כמו מַשחיל גופו בעד פתח נמוך והוא מבליח ועולה כלהבה ונזקף כברוש תמיר ומניף לפידו מעל ראשו, ידיו ורגליו מרחפות באויר, כמו אין להן תפיסה בקרקע, פעם מרכין עצמו אל ספר־התורה ומבקש תחנונים בפישוט יד ובכפיפת גב, כפייס אהוב את אהובתו, ופעם הוא מכוון ידיו כלפי המחיצה ורוקד לעומתה, הלפיד רוקד עמו, ואותם הפנים הנשקפים לו מבעד לחרכים מרקדים כנגדו ומאירים לו באש גדולה, פעם נראות לו עיניה מלמעלה ופעם הן פוגעות בו מלמטה, וכמו יצאו אותם פנים מעבר למחיצה והם רוקדים לו כנגדו, מעלה מטה, מטה מעלה, וכל הקהל הגדל מרקד כנגד שניהם ושר שירים בהתלהבות וּמוֹחה להם כף לקצב השירה; והוא אינו רואה כלום אלא אותם פנים מאירים, אינו שומע כלום אלא שירת אותן העינים; ואפילו אחר כך, כשיצא בראש המרקדים למערת המַכפלה ושוב לא יכול לראות ראשה שנבלע בהמוֹן הנשים הנוהר בעקבות הקהל, נשא בלבו את אוֹר הפנים הדבוקים למקלעת המחיצה ואת אש העינים הבוערות בין החרכּים.

כשחזר זכריה לירושלים בא לפני יעקב הצורף בחשאי וביקש ממנו שינסה סימנו על בת אחותו של שמעון דמתי המעורר. חזר יעקב הצורף מבית אחותוֹ בסוּכּת־שלום שמחוץ לחומה והביא עמו תשוּבה שהורי הנערה מסכּימים לשידוך בלב חפץ ובשׂמחה, אינם רוצים לפסוק בעצמם את המוהר וכמו שתקציב משפחת החתן כן יקום ויהיה. האירו עיניו של זכריה באש גדולה ואמר בלהיטות:

– טוב, עכשיו תכין לי בטובתך תכשיטים יפים, כמו שנהוג!

ישב יעקב הצורף אל כליו, תומך את האש בגחלים ונופח במפוח והוא גוזר וחותך, פוצר ורוקע, מלבּן ומצרף, שוזר חוטים וקולע מקלעות ומצחצח צחצוּחים רבים, ולא קם מלפני הצָרְפִית עד שהוציא מתחת ידיו מַענקה דקת־מקלעת ולבּה עדינת־חוטים ורביד ועגילים ומיני תכשיטים נפלאים שכמותם לא נמצאו ליופי בכל שוק הצורפים. אסף זכריה את התכשיטים היקרים, ניפץ את כלי־החרס שאסף בו משנים את פרוטותיו, ובא לפני אמו, מחכּך בגרונו, קולו ניחר פתאום, ואמר לה בלחש עצור:

– מוטב, אמא, אני חושב שזה המזל שלי; הנה הכּסף בשביל המוהר ובשביל בגדים וגם בשביל סעוּדה, שלא יהיה להם מחסור כלוּם, והנה התכשיטים שעשה יעקב – ואַת לכי וקחי לי את בת אחותו של שמעון דמתי המעורר לאשה…


ה

ר' ישראל היה יושב בככּר אשכּנז שבּין החומות, אצל בתי־מחסה, עצים מעטים שוטחים שם צלם על אבני החצר הקבועות על גבי בורות־מים גדוֹלים. מאז הניח ר' ישראל את עולם המעשׂה הוא יושב כל היום לבוש חלוק־בית אפור וחבוש כוּמתת־שינה רכּה ועוסק בתורה. בין־השמשות הוא מסיר את חלוק־הבית האפור ואת כומתת־השינה הרכּה ולובש בעזרת אשתו את חלוק החוץ, העשוי פסים דקים, צהובים ושחורים, בטנתו משי לבן; נותן על מתניו אבנט־זהב רחב־מידות וחובש לראשו כובע שחור ורחב־שוּלים, כדרך אנשי ירושלים מן האשכּנזים, ויוצא לפני ביתו לשׂוּח מעט עם ערב בכּכּר. לאטו לאטו הוא פוסע, מחמת זקנה כבדה, וכשהוא מגיע לעץ מעצי הכּכּר הבודדים, הוא שוהה רגע ותומך גופו באילן. אחר שהוא מקיף את הכּכּר פעם ופעמַים, הוא עומד רגע תוהה, כמו שקע בחלום רחוֹק, תולה את פניו החיורים הרחק מעבר לחומות, ואחר ננער ממקומו, כּנפי חלוקו מתלבּטות לו על ברכּיו, מבהירות בבטנת־המשי הלבנה, ונחפז ללכת לבית־הכנסת בּשביל תפילת ערבית.

בלילה, כשהוא פותח ספר לעיוּן, הוא מפליג דעתו מן הסוּגיה שהוא עומד בה אותה שעה, ראשו שקוע על הדפים הגדולים ורוחו אינה עמו. לפני שנים, כשהיה עדיין שתול בעולם המעשׂה, יסד ר' ישראל אגוּדה לבנין כפרים סביב לירושלים. ראה ר' ישראל ענים הגדול של יהודי העיר, ידע תשוּקתם לגאולה, וביקש לקרב את הקץ, ולוּ גם בשעה אחת. היתה סברתו שלא די להם ליהודי ירושלים שיבנו להם שכונות מחוץ לעיר וירחיבו בבתיהם את גבולה. הוא האמין שכּל עוד לא יֵשבו בני ישראל ישיבת כפרים כמו אבותיהם לפנים ולא יכוֹננו שממות הארץ, לא תהא להם גאולה שלמה. ואולם אהבת ירושלים שבּלבּו אמרה לו שאין להתחיל במצוָה אלא בהרים סביב לה, שתהיינה הרגלים שתוּלות באדמת כפרים והעינים רואות את הררי הקודש. נשׂא ר' ישראל עיניו מסביב לירושלים, ולא מצא מקום טוב לפעלו מאדמת רמה שאצל קברו של שמואל הנביא. מדי שנה, בראשית קיץ, עוד השׂדות עוטים ירק אביב וכבר התבואה בקמתה, היה ר' ישראל יוצא בראש המוניות ההולכים בשׂמחה גדולה להשתטח על קברו של הנביא ביום פטירתו. אנשים, נשים וטף יוצאים עם בוא השמש, נראות ולפידים בידיהם, יורדים בבקעה ועולים בהר, עד שהם באים למקום הקדוש, עושים שם שארית הלילה ושוהים אצל הקבר ביום שלמחרת, והם מתפללים ומזמרים ושופכים לבם על קברו של הנביא.

מקוֹם זה היפה במקומות היה. האויר טוב ומי המעין מתוקים וההר גבוה בהרי יהודה, ורואים ממנו רוּבּה של הארץ, ירושלים עיר־הקודש שטוחה על כּף־היד, ים המלח והרי מואב מכּאן והים הגדול והשפלה מכּאן, עננות קלות משוטטות מן ההרים לשפלה ומן הים להרים כמו בארץ חלום, וצעיפים כּחוּלים ודקים כמשי פרוּשׂים על המרחקים הגדולים, ואין הנפש שׂבעה מהביט על ארץ החמדה הזאת. בין כפר הישמעאלים ומצוּדת הצלבּנים, ששמרה בשעתה על עולי־רגל שלהם לירושלים, משתרע עמק לא־גדול, סמוך למעין המים המתוקים, רוּבו חרב מעץ ומצמח וכולו מעלה קוץ ודרדר, ואותו עמק רכש ר' ישראל בשביל אנשי האגודה. במיטה כספם קנו את הנחלה, ור' ישראל טרח יום ולילה ולא חסך כל עמל מנפשו, עד שקנה את הקרקע וּרשמהּ בספרי־המקנה וחתם את הקניה בחותם המלכוּת, וקמה להם ליהודים נחלת עולם. עתה, כשהגיע יום פטירת הנביא, היה ר' ישראל הולך לרמה בלב לוהט מתשוקה. כאדם החוזר לביתו המזומן לו, עוצר את החבורה החוגגת אצל הנחלה וכולם עומדים על אדמתה בהמון גדול, קוראים פרקי תהילים בהתלהבות גדולה, שוהים מעט ומשתאים לאדמת ישראל שרגליהם עומדות בה ואחר ממשיכים דרכם לקבר הנביא; ואולם ר' ישראל היה משתהה במקום, שוכב אפרקדן בשדה הגלוי, תולש בידו עשׂבים יבשים ומתבשׂם מריחם, מבּיט בשמים הגבוהים וחולם חלומו המתוק.

לא בנקל עלה לו לר' ישראל לגמור את הקניה, לאסוף את החברים ולשדלם שישקיעו כספם באדמת ההרים, ולרשום את הנחלה בספרי המלכוּת; ואוּלם למצוא אנשים שיאוֹתוּ לצאת מן העיר, לעבוד את הנחלה ולשמרה, – לא הגיע כוחו. כמה טרח ונתיגע והציע עצמו ראשון ליציאה, והעלה חרס בידיו. לא רבּו אנשי־מעשׂה בירושלים שיהיו מוכנים לעזוב את העיר היושבת לבטח, ואפילו לחמם לחם עוני, לסכּן נפשם בהרים ולהתיגע על פת גסה כפשוטי פלחים מבני ישמעאל. די להם במעשה פתח־תקוה, שרוב אנשיה מתו בקדחת רעה ומיעוטם חזרו לירושלים כל עוד נפשם בקרבם ונתיאשו מגאוּלת הקרקע, ורק מיעוט שבמיעוט חזרו למקומם החדש ותקעו עצמם בחירוף נפש לקיים נדרם ולהוציא לחם מן הארץ, ולא נמצאו הולכים בעקבותיהם. אף לא נמצא לו לר' ישראל איש פלאי ועתיר נכסים כאותו הנדיב הידוע, שהיה משלח מלוא שקי־זהב על דבשות הגמלים ומעטר בהם את יושבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב, עד שהיה כל אשכול ענבים שבכרמם נולד מגפן של זהב, ועדיין לא הגיעו לפרנס את עצמם.

ועד מה שמח ר' ישראל בשעתו עם הנחלה. עוד עתה הוא רואה את הקרקע כמו במחזה, כולה חרושה חלקות חלקות, גפן וזית שתוּלים בה ובתים קטנים ונקיים בנויים עליה בחצי גורן עגולה, ועצי־רימונים עומדים סביבם, פרים האדום תלוי בענפים הירוקים, והמעין מקיר מימיו הצוננים ונערות יורדות אליו בכדיהן עם ערב כרבקה בת בתואל, פרה גועה ברפת וסייח צוהל באוּרוה וקול התורה נישׂא מבּית־הכנסת הבנוי ברמה והולך מסוף הכפר עד סופו, והדו עולה ומגיע עד קברו של הנביא המגן עליהם ממרומים. הוא עוצם את עיניו ומשקיע ראשו על חזהו, שלא לטרוד את חזונו. אך אותה שעה ניגשת אליו אשתו, פסיעותיה דקות מפני זקנה והיא מחזיקה בידה כוֹס חלב מהביל, נוֹגעת בכתף בעלה וגוערת בו בלשון רכּה:

– אי, ישראל, ישראל, שוּב נרדמת על הספר הפתוּח, כמה פעמים אמרתי לך שאסור לך לשבת בלילה, שתה את החלב ועלה על המיטה…

ר' ישראל פוקח עיניו בחשאי, אור רחוק עוד מַבליח בהן, מחייך לאשתו חיוך אילם ונוטל את הכוס מידיה; חום החלב עובר מן הכוס ומתפשט בכל גופו. אחר הוא סוגר לאטו את הספר שלפניו ואומר במתינות, כמו משיב לעצמו:

– כן, כן, אף על פי שלא נרדמתי, אין הספר צריך להיות פתוח אלא בשעת לימוד…

אך אפילו הוא שומע הקול אשתו שלא לצערה, והוא עולה על משכּבו בלא שהיה, עוֹד הוא שוֹכב ער שעה ארוכה ונאנח במגינת לבּוֹ. צר היה לו בלילות הארוכים. השנים עברו והזקנה קפצה עליו, ידיו ורגליו רפויות, כבר אזנו צרומה ועיניו לקויות, לא די שאי אפשר לו לצאת ולעבוד את אדמתו, אפילו ללכת בעדת החוגגים ביום פטירתו של הנביא שוב אינו יכול, והוא מוכרח להשׂביע את נפשו במראות רוחו ולבקש בלבו את בושם ההרים הנפלא ואת זכר השדות הרחוקים, המצפים לו שוממים באין בעלים.

אך הגדולה בדאגותיו היתה לו הסכּנה שהקרקע תישמט מידיו. כיון שעברו שנים רבּות מאז היתה הנחלה לבעליה החדשים ולא עבדוה, ניתנה הרשות בידי המלכות לבטל את הקניה וליטול מהם את הנחלה ירֵשה. כעיט שחור היתה הסכֹנה מרחפת על ראשו של ר' ישראל וטורדת את שנתו בלילות. פעמים שהוא ניעור משנתו בגניחה שבוּרה, אשתו גוחנת עליו ולואטת לו ברחמים גדולים:

– אִי לך, ישראל, שוּב אותה אדמה? אדם זקן אתה, ישראל, וחייב אתה לחשוב על עצמך תחילה…

אך ר' ישראל אף שהיה מחייך לה לאשתו באפלה, לא יכול להתנחם. דוקא על זקנתו היה מצר. אילו היה צעיר כלפנים, ברי לו שהיה עכשיו מצליח ללקט חבורה שתצא לגאול את הקרקע ולא תישמט עוד מידי היהודים עד עולם. אך הוא חש עצמו זקן מופלג, הדאגה עוד מוסיפה לו ליאוּת על ליאוּתוֹ והוא גונח ונאנח מאין אונים.

יום אחד בין־הערבּים סייעה לו אשתו ללבּוש את חלוק החוץ והוא יצא כדרכו לשׂוח מעט בככּר אשכנז. אותה שעה היה סעדיה מצאצאיו של בית עמר עובד בכּכּר, עומד וטורח על פי הבור הגדול, שנשבּר פתחוֹ וקראו לו הממונים לסעדיה שיתקנוֹ. עמד ר' ישראל נשען אל גזע עץ ומבּיט בו באיש הצעיר, גבה־הקומה ודק־הבשׂר, תלתלי שערותיו שחורים כעורב ועור פניו שחוּם. והוא עומד ועובד בזריזות, מתקין ובודק וקובע בידים אמוּנוֹת את פתח הברזל על פי הבור. קרב אליו ר' ישראל ובירכו לשלום; הרים סעדיה את עיניו על הזקן והשיב לו ברכה כערכּו. רגע הביטו זה בזה משתאים, ואז פתח ר' ישראל ואמר בנעימה של ניגון:

– מן התימנים אתה?

– כּדברי כבודו, מן התימנים.

– ואתה יושב פה בעיר?

– לא, בשילוח אנחנו יושבים.

– בשילוֹח? – נתן ר' ישראל יד על אזנו, שתהא שמיעתו מחודדת, – בשילוֹח אמרת? ראיתי את הבתים מרחוק, אבל אין לי כוח ללכת ולראות מקרוב, זקן אני. ומה אתם עושׂים שם?

– מה שמזדמן, עושים בכל מלאכה, בני ביתי כולם נפּחים ויודעים כל מלאכת־ברזל.

רגע החרישו, סעדיה מחזיק בידיו צבת גדולה ור' ישראל עומד אצלו תוהה, כשומע דברים רחוקים, ואחר השיב פניו לסעדיה ושאל:

– ויש לכם שם מעט אדמה גם כן, כמו שכתוב, איש תחת גפנו?

צחק סעדיה צחוק כבוש מפני כבודו של הזקן והשיב:

– איש תחת גפנו? במחילה מכבודו, אילו ישבנו איש תחת גגו – דיינו…

– הכיצד?! אין לכם שם בּית של עצמכם?

– יש לנו קצת בתים, אבל, ברוך השם, המשפחות רבות והגגות מעטים והצעירים נשׂאו להם נשים וגם הם צריכים מקום. חבצלת הבטיח לנו גם אדמה וגם בהמה, אבל אין שם מקום מספיק.

– ואתם רוצים לשבת ישיבת כפרים?

– ודאי אנחנו רוצים, הי, אנחנו משתוקקים הרבה הרבה, אבל מה נעשׂה, לא יש מקום…

– ואילו נמצא לכם מקום, היית הולך לשבת בכפר?

– אני?! מיד הייתי הולך, בכל נפשי ובכל מאודי הייתי הולך!

– וגם חברים יש לך כמוך?

– ברוך השם, גם חברים יש לי.

– וכולם גדולים וחזקים כמוך, בלי עין־הרע?

שוב צחק סעדיה צחוק כבוש, חשׂף את שיניו הלבנות ואמר:

– לב אחד לכולם…

חייך גם ר' ישראל לעומתו חיוך רחב ואמר:

– ויעזבו את מלאכתם בעיר?

– יעזבו, אם ירצה השם; עכשיו הפרנסה קשה, אפילו למי שהמלאכה בידיו, אחד צורף ואחד חוצב, אין עבודה הרבּה.

עתה שהה ר' ישראל, לבּו דופק בחזקה ועיניו בוערות. כיצד לא חשב עד כה בעֵדה הזו מתימן ולא נתן דעתו עליה. כולם יראי־שמים ושומרי־מצוה ואוהבים את ירוּשלים הרבּה ונתנו עליה את נפשם עד שהגיעו לכאן, והם משוכים אחר כל עבודה ומסתפקים במועט, אינם חוששים לשבת בין הגויים וכוח סבלם גדול. החום יצא מלבּו ונתפשט בכל גופו. כלום לא היה זה נס מן השמים שהאַברך הזה הביאוֹ באַקראי לרעיון הגדול? נעלמים דרכי השם, כמה היה מיגע את מוחו ומצער את נפשו ואינו מוצא דרך, והנה התשובה לפניו, כאן אצל פתח ביתו, והוא לא ידע. עכשיו, שבּאו התימנים לירושלים ובנים כאלה להם, שוב איננו צריך לבעלי־הקרקע הראשונים, ימכּרו את חלקותיהם, אם אינם רוצים לעבוד את האדמה בעצמם, וימסרוה למי שראוי לעבדה ולשמרה תמיד.

ארכה השעה. סעדיה עדיין מביט בו בזקן בתמיהה, אינו מעיז לפנות ממנו ולהמשיך במלאכתו מפני הכבוד. בינתים נתאושש ר' ישראל, משך ידו מן העץ, כופף עצמו על הצעיר שעמד כנגדו ואמר לו:

– שמע קולי, בני, אם אתה רוצה בלב תמים ובישרוּת לקיים מה שאמרת, לך ותעביר קול בכל מושבותיכם שאני מוכר חלקות אדמה טובה ברמה שאצל קבר שמואל הנביא, מקום יפה ונפלא, אין כמותו בכל הארץ; האדמה שם פוריה והאויר צח והמים מתוקים. מי שיש לו מעט כסף יקנה בזיל הזול, ומי שאין לו – אף הוא יכול לזכות ולקיים בגופו מצוַת ישוּב הארץ; אחד הקונה בממון ואחד העובד בגופו – אין חילוק, ואני אשתדל עמכם בכל כוחי ואתן לכם מעט כסף מדמי המכירה ויהיה לכם כיס אחד שתוכלו לקיים בו את נפשכם שוה בשוה, עד שתתן האדמה יבולה והעצים ישׂאו פרים, ובלבד שתחיו בשלום ולא תחרחרו ריב זה עם זה ולא יהא ניכּר שוֹע לפני דל.

נשימתו של ר' ישראל נעצרה מרוב התרגשות, נדמה לו כאילו חזון נגלה לפניו במקום הזה; וסעדיה עומד לעומתו, פניו הצעירים מאירים כמו זית והוא משתאה לכל דברי הזקן. והנה התאושש ר' ישראל, קרב אליו פסיעה יתירה כממתיק עמו סוד רעים, חיבקוֹ ביד דקה ואמר בקול ניחר:

– ואתה, בני, תאסוף את כל חבריך שלבּם לב אמת והם משתוקקים לעבוד את האדמה ותבואו בלילה אל ביתי, פה מאחורי העץ הזה; תבואו כולכם ונבקש עצה ונחפשׂ תחבולה, כיצד נוכל לשתול אתכם בעזרת השם על הנחלה…


ו


שנה תמימה עבדו את אדמת רמה שאצל קבר שמוּאל הנביא, סתיו וחורף, אביב וקיץ, מנכשים ומסקלים, חורשים וזורעים וכונסים, כל עונה ועבודתה, כל עונה ודאגתה. כמעט כל החבורה שלמה בשעתו אצל מרי יהודה חוטר נתלקטה עתה שוב, איש איש ממלאכתו ומעיסוקו, ויצאו לארושׂ להם את אדמתם באהבה, – זכריה בן מרי סאלם המנוח וסלימאן בן יעיש שאבדו עקבותיו בתימן, וסעיד יתומו של אברהם מחפוּד, שנשׂא לו לאשה את מזל אחות זכריה, ועשה להם ר' יחיאל מיכל סעודה כסעודת שלמה בשעתו, ויוסף בן יעקב הצורף, וסעדיה בן בניהם של בית עמר, שעזב את מַפּחת אבותיו והיה להם לחבריו ראש וראשון, הוא הפוקד והוא העושה, מכניס ומוציא, ותמיד הוא ראשון לכל מלאכה קשה, וכל טרדת הישוב החדש על ראשו. וכשנתלקטה חבורה של שנים־עשר בתי־אב צעירים, עוד התינוקות הראשונים יונקים שדי אמם, בא אליהם הרוּן בנו של יחיא חבשוש וביקש שיצרפו גם אותו למנינם. הרוּן לא היתה בידיו מלאכה קבועה והוא עוזר על יד אביו בכל עיסוקיו, נושא ונותן, סוחר ומוכר ומסייע לו בשעת הדחק לשמש על יד הכותל. זריז כיחיא אביו, כמו לא היה משקל לגופו, נוח לכעוס וחוזר בו מיד מכּעסו מפני חכמתו, בשעת רוגז קרֵבות שתי עיניו זו לזו כמו היו פוזלות, אך מיד הוא מעלה חיוך ערמוּמי על פניו המעטה על סימני הכעס, שלא לקלקל את העסק, ועיניו חוזרות למקומן. כיון שקנה אביו חלקה הגוּנה באדמת רמה חייב היה סעדיה לצרפו למנינם, אפילו לא היתה דעת כולם נוחה ממנו; כיון שהיו בחבורה מתנדבים בגופם, שלא הספיק להם הכסף לרכוש להם נחלה, היתה זכותו של הרוּן עדיפה עליהם, ולא יכלו לסרב לו. וכך עשו כולם אגודה אחת ויצאו לשׂדה.

כל יום ראשון בשבּת היו אבות הבּתים הצעירים יוצאים לעבודתם, שתי נשים מנשוֹתיהם מלַווֹת אוֹתם על פי הסדר, מבשלות להם ומכבּסות, וביום הששי חוזרים כולם לשבּות שבּתם בּבתיהם שבּירושלים; רק שנים מן הגברים נשארים לנטור בהמתם ושׂדם עד מוצאי־שבּת.

לפני שמַכחיל היום הם מתכנסים מכּל מושבותם שבעיר ויוצאים לדרך רמה; החמור מתנהל לפניהם לאטו, שק של קמח ופך שמן עמוסים לו על גבו, צידה לששת ימי־מעשה, ואצלו מהלכות שתי הנשים, צרכי מטבּח קלים על ראשיהן מעט מלח ופלפלין וקהוה טחון וסבּוֹן לכביסה; ואחריהן מנין גברים מהלכים דוממים באפלה הדקה של ערב שחר. פעמים השביל מעולף בערפל בּוֹקר ואין הדרך נראית אלא כדי פסיעה אחת, וכשהם יורדים בעמק שאחר שׂדה־מערות־הסנהדרין ומגיעים למחצית הליכתם, מסתלק פתאום צעיף הלילה האחרון ורמה שעל ההרים נחשׂפת לנגד עיניהם, גאה ותמורה, המגדל הגבוֹה שעל גבי הקבר הקדוש עודו טובל בענן בוקר, והם נושאים עיניהם בדומיה למקום הגבוה ולבּם מתמלא גאוה על כפרם הדל שרק עתה התחיל מצמח; ופתאום נקפצת להם הארץ לפניהם ובצעד מזורז הם עולים במשעול המתפתל בהר.

אחר הליכה של שעתים הם באים לשׂדם, שני שומרי השבּת כבר מצפים להם בתשוּקה. ארכה להם בדידותם בשדה והם מבקשים לדעת מה חדשות הביאו חבריהם מבּיתם ומה צרכי מחיה עמסו על חמורם. הנשים פונות מיד לעסקיהן, עורכות תבשיל חם על גבי האש שהעלוּה השומרים מקודם; עוד מעט וכוּלם יושבים לסעוד בפתח המערה שנמצאה להם בנחלתם. מתחילה היתה המערה סתוּמה, אך הם ניקוּה וסיידוּה והתקינו אותה להם למושב, ושתי מחיצות קבעו בה, אחת לנשים המתחלפות מדי שבוע ואחת לבהמתם המעטה.

ועם ערב, אחר עבודת יומם, ארגמן השקיעה כבר נסתלק מעל פני ירושלים וצללים כחולים זוחלים על מדרוני ההרים, הם יושבים במעגל ואוכלים את תבשילם מקדירה אחת, שתי הנשים טורחות סביבם; הם חולמים בהקיץ על ימים שיבואו, עת העצים יתנו פרים והשׂדה תבורך והבתים יבָּנו וילדים יהיו משׂחקים עם הבהמה ויוצאים למרעה בעקבי הצאן.

סעדיה אוכל במתינות, טובל אצבעותיו בקדירה, משהה מעט את התבשיל בידיו ואומר:

– מה שביקשו אבותינו בשעה שיִסדו את השילוח ולא ניתן להם יתקיים עכשיו בנו, בעזרת השם.

אז קופץ סעיד, שהוא הצעיר בחבורה ומזל אשתו קרובים ימיה ללדת וצועק מרוב התלהבות:

– וּבית יהיה לי ופרה תהיה לי… – והוא שוהה רגע ומוסיף בקול כבוש, – וגם בן־זכר יהיה לי, תראוּ!

כולם צוחקים בקול גדול ויותר מכוּלם צוחק הרוּן חבשוש, והוא אומר כמבקש להזהיר את חבריו על צחוקם:

– אבל מי שאין לו כאן אדמה והוא רק כמו שׂכיר־יום מה יעשה?

מיד פוסק הצחוק, כי היה לבּם של אחדים תלוי בשאלה זו. הנה נתנו כוחם כיתר חבריהם, הניחוּ ביתם והלכו לעבוד את הקרקע, וכשיגיע היום ויבנו את הבּתים, היחזרו לירושלים בגפּם, מפני שלא השׂיגה ידם לרכּוש להם חלק בנחלה?

סעדיה מבקש להבריח את הצל שנתמשך על החבורה ואומר בקול מפייס:

– מה לנו לדבּר בזה היום, דיה לדאגה בשעתה; ר' ישראל אמר, כל המקיים את הנחלה בגוּפו כמו קנה אותה בכספו…

עיני הרוּן קרבות זו לזו, חמתו מפעפעת בו והוא מבקש לומר דבר, אבל סלימאן מתערב שלא מן הענין, כדי להסיח את דעת החבורה מן המחלוקת המתרגשת לבוא, ואומר:

– כשהייתי עובד בתנור, אמר לי פעם סיניור לַניאדוֹ: אתה סלימאן, כשאתה עושה את העוּגות שלא תחשוב על כל הטרחה שלפניך, על ניפוי הקמח ועל הלישה ועל עריכת העצים ועל האפיה, – אלא שתראה תמיד לפניך את העוגה שלמה, כמו שהיא נוצצת ומאירה ונותנת ריח טוב, ואז תהיה לך המלאכה קלה והמאפה יצליח בידיך… כך היה אומר. וגם אני אומר כך: לא נראה את כל הצער שלפנינו ואת כל הטורח הגדול, ורק נחשוב על הכּפר היפה כמו שהוא יבּנה כאן וירוַח לנו…

משלוֹ של סלימאן משכּך מעט את רושם דבריו של הרוּן. שתי הנשים, שהטו אוזן חרדה לשיחת הגברים, מתעוררות אף הן, צוחקות ואומרות:

– מה לכם, בישלנו וטיגַנוּ כל היום בשביל שתהיו אתם יושבים כאן ומריבים זה עם זה והקדירה תצטנן? אִכלו לכם ותנו את הכלים להדיח, ואחר תוכלו לדבּר אפילו עד חצי הלילה!

הגברים פושטים ידיהם לקערה, פיותיהם חוזרים לסעודה, עיניהם מצומצמות, אך לבם תלוי בנחלה שיבנו כאן לתפארת.

בבואם לנחלה מצאו את השׂדה כולו מכוסה קוצים וברקנים, ואפילו שרשה של האדמה טוב, היתה מלאה אבנים והיו צריכים לסקלה ולשרש מתוכה את העשבים הרעים, וגם אחר הגשם הראשון עוד קשה היה להפוך בה רגב. ר' ישראל תמך בהם ככל שהשׂיגה ידו וקנה להם מדמי מכירת הנחלה בהמה לחלב ולעבודה, והכשירו את הקרקע לזריעה. סעדיה, שידו לא החזיקה מחרשה כל ימיו, נמצא פלח טוב, יודע כל מלאכת שׂדה כזקן ורגיל, והוא דוחק את חבריו בחיבּה ובטוּב טעם ומזרזם לעבודה. אך הם לא היו צריכים לזירוז, שהיה לבּם חפץ לעשות את נחלתם פורחת והם עמלים בשׂדה מבוקר עד לילה; ואפילו הרוּן חבּשוּש, שהיה תחילה תועה ובוהה, שוקל אם ראוי לו לשלוח ידיו בעבודה גסה, סופו שנדלק באש כיתר חבריו והיה עובד בהתלהבות רבּה, עיניו כמעט אינן קרבות זו לזו, והשלום שרוי במערה כל ימי השבוע וכל תרעומת ניטל עוקצה לפני שצמחה למחלוקת. כל בית מקבּל מעותיו מקופת הציבור וממנה באים להם גם כל צרכיהם של יושבי רמה בימי מעשׂה, ואין ניכּר איש מפני חברו.

בטרם אביב נשלח סעיד לראשון־לציון וקנה שם במושבת הבּרון זמוֹרות גפנים ממיטב הזנים של צרפת, הטעינן על גבי הגמלים והביאן לרמה רעננות וטובות; מיד ניגשו החברים לנטיעה, שכּבר ציפו לה בידים לוהטות, ונטעו חלקת כּרם בהתעוררות גדולה ובשמחה עצומה, ולא טעמו אותו יום טעם אוכל עד שנשתל אחרון השתילים באדמתם.

וכשהגיע יום פטירתו של שמואל הנביא, השׂדות עוד ירוקים וכבר החיטה בקמתה, יצאו אחדים מבני רמה, נטלו את ר' ישראל והרכיבוהו על חמורם, הושיבוהו על גבי מרדעת רכּה והיו מוליכים אותו לרמה, אט אט וּבזהירות; וכשראו שהוא עייף מטלטול הדרך, נטלו אותו בידיהם ונשׂאוהו בחיקם כמו תינוק, ואף אל פי שהיה משתמט מהם ומבקש לפניהם תחנונים שיושיבוהו על גבּי החמור, לא הניחו לו עד שהגיעו לשׂדות רמה. בינתים הקימו יתר החברים סוכּת־זרדים בשׂדה החיטים, קלעוה ענפים ירוקים, שיהיו שוטחים לו לזקן צלו ונותנים לו ריחם החריף, ריפדוּה בכרים ובשטיחים והושיבו בה את הזקן בכבוד ובאהבה רבּה.

ר' ישראל לא יכול להוציא רחש מפיו מחמת ריגוש לבו ורק עיניו משוטטות סביב סביב. הוא רואה את זמורות הגפנים שבשולי הנחלה, את הבהמה הרועה אצל המערה ואת זוג הבהמות הנתונות בעול; נושא את מבּטו לקבר הרם שבראש ההר, שהמון חוֹגגים מטפס ועולה בו ברינה והוא חוזר ומשפיל עיניו, וסוקר בפליאה ובאהבה רבּה את השבּלים הדקות של שדה החיטים, מושיט ידו הצנומה מבעד לכלונסות הסוכה, כּוֹפף עצמו כלשהו לשׂדה ומחבּק בידיו שבּלים אחדוֹת העומדות עוד בשרשן, עינן המלאה חציה ירוקה וחציה מזהיבה, והוא מקרבן מעט אליו, מפזז בהן את פניו, ראשיהן נאחזים בשעה זקנו ומלטפים את עורו; ופתאום הוא גועה בבכי כתינוק האובד שחזק לחיק אמו ושׂפתיו מרחשות:

– ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…

אַחר הגיעו ימי קציר חיטים, ואף שלא נתברכה השׂדה ביבול רב, שעדיין לא השבּיחה הרבּה לשׂאת פריה, נתנה יבוּלה כדי לחם לעובדיה; ביקש ר' ישראל שהיא חלק החיטים נתון לפרנסת הבתים וחלק ימָכר, ושׂכרו יכָּנס לכיס אחד, וישמש למחיה בשנת העבודה, ואת דמי הלואותיהם לא דרש מהם להשיב. כבר התחילו אנשי רמה חולמים על בּנין הבּתים, שלא יהיו צריכים ללכת מביתם משבּת לשבּת והילדים יוכלוּ להתגדל על הנחלה ותהיה ישיבתם ישיבת כפרים ממש. ואולם זמן קצר אחר שאספו את תבואתם מן השׂדה נפל דבר שהפר את כל חלומותיהם.

ערב שבּת חזרו כל אנשי הכּפר לירושלים כנהוג, ורק שנַים מן החבורה, זכריה והרוּן, שומרים על הנחלה, כי באה שבּתם. בשבּת בבוקר באו השומרים לכפר־השילוח במרוצה, כל עוד נפשם בקרבם, מבריחים לפניהם את הבהמה. כיון שהיתה שעת תפילה יצאו לקראתם כל אנשי הכנסת, תמהים ומבוהלים, אינם מבינים מה היה להם לשומרים שהניחו את משמרתם, באו לעיר ובהמתם לפניהם. מיד סיפרו להם הפליטים שאנשי כפר הערביים באו עליהם בטענות ומענות ובאיומים גדולים, רבו עמם עד אור הבוקר, התנכּלו להם בשעה שהיו יחידים בשׂדה וגירשום מעל הנחלה. כששמע סעדיה את הסיפור עלתה בו תרעומת גדולה והיה תולש שׂערו וצועק:

– שוֹמו שמים, על הפקר, על הפקר הנחתם הכל!

השפיל זכריה ראשו והשיב בקול שבוּר:

– ומה היה כוחנו לעשות, כל אנשי הכּפר באו עם מקלות ועם כלי־עבודה, והיו טוענים שהמקום קדוש להם ואי אפשר לנו להישאר שם והממשלה אִתם בעצה אחת. כמה טענוּ ואיימנו עליהם והם באחת: אם אנחנו רוצים לצאת בשלום – נלך. לקחנו את הבהמה והלכנו.

הרוּן נתרעם על קריאתו של סעדיה ועל תשובתו של זכריה גם יחד, עיניו התחילו פוזלות והוא קרא ברוגז גדול:

– ראו נא, ראו, חכם גדול, כזה אתה ארי כשאתה יושב לך פה אצל אשתך! כבר יותר טוב לך שהיו הורגים אותנו ודי?!

נתהסה סעדיה באין מענה בפיו וביקש לשכּך את לבּו. מה יכול לומר להם? אפשר אילו הוא עצמו נשאר שם לא היה יכול לעשות יותר מהם. כל השנה היו אנשי הכפר רואים אותם בעין רעה, מלשינים עליהם לפני הממשלה ומוציאים דיבּתם רעה; אך הכּסף ענה את הכל, השוחד עיוור את עיני הפקידים ולא הפריעו להם. אלא שעתה איחרו והחמיצו את השעה, לא ידעו שהסכּנה מרחפת ולא הקדימו רפוּאה למכּה.

מיד הלכו לר' ישראל ונועצו בו מה לעשות. שעה אחר חצות קמו אנשי החבורה, אחדים מיושבי השילוח נלווּ עליהם, והלכו לנחלה. אך כשהגיעו למקום כבר מצאו שם חיילים תוּרכּים שהקיפו את השׂדה ולא נתנו להם לקרוב לנחלה. אומרים, כך ציוה עליהם מפקדם, ואם יש להם טענות ילכו ויערכו לפניו טענותיהם.

בפעם האחרונה נתאזר ר' ישראל כוח, לא השגיח בתרעומת אשתו המזהירה אותו על זקנתו, לבש בעצמו את חלוק החוץ, נתן את אבנט־הזהב על מתניו וחבש את כובעו הרחב, נטל מקלו בידיו והיה הולך מבּית־משׂרה לבית־משׂרה, מטיל בכל מקום מטבע לכיסם של שומרי הסף, בא לפני הקאדי וממנו הוא הולך לקאימקאם ועד הפחה הגיע; בא ומניח לפני איש דינו את התעודות ומוכיח בחמת יאוש את בעלוּתו על הקרקע, מראה את כתב הקניה, חתום בחותם המלכות, ותובע לעצמו דין צדק, תומך תביעתו בטענה שהאדמה צריכה עיבוד כאדם הצריך למזונות, ואסור לך לקרקע שתשליף. וכשהגיע בסוף עד הפחה והביא לפניו טענתו אמר לו זה בלשון ערמה:

– אמנם יש לך בעלוּת על הקרקע, ואין אדם שולל ממך את בעלוּתך, אבל לא מצאתי כתוב בתעוּדוֹתיך שאתה רשאי לעבוד את האדמה ולעשות אותה מושב ולבנות בה בתים כחפצך. ערביי הכפר טוֹענים שהאדמה אדמת קודש וקדושת קברו של הנביא אינה מניחה שיהיו היהודים עובדים אדמה במקום הזה, ואני אוסר עליך את העבודה הזאת, כל עוד לא תביא רשות מפורשת מלפני השער העליון בקוּשטא…

במרת נפשו חזר ר' ישראל לביתו, כמי שחוזר מקבורת בנו יחידו. כוחותיו רפו, כמו ניטלה ממנו נשמתו. אך עוד נתעורר לשעה, כינס סביבו את בני החבורה ואמר להם שילכו ויתפרנסו לעת עתה מקופת האגודה, כדי לא יתפרדו ולא יתיאשו, חס ושלום, מן הנחלה.

מחרישים האזינו בני החבורה לדברי הישיש ולא ידעו מה יעשו. כיון שהיתה השנה הבאה שנת שמיטה, ואי אפשר לעבוד את האדמה כרגיל, נמלכו בדעתם להמתין לפי שעה ולראות איך יפול דבר.


ז

לא הועילו כל ההשתדלוּיות שהשתדלו בענין הנחלה, שנת השמיטה אף היא ריפתה את ידי החבורה, ואף שהיתה עדיין קופתם קיימת, לא ראו מעין יבוא עזרם. ר' ישראל שב לתשישותו, אכוּל יגון ועגמה, ולילה אחד השיב את נשמתו היגעה מעוצר צער ויסורים, כשחצי תאוָתו בידיו, לא זכה לראות את חלומו בהקיץ. אבלים ושחוֹחי־גב, הלכו כל בני החבורה אחר מיטתו, וכשהגיעו להר הזיתים וסתמו עליו את הגולל, נדמה להם כאילו את חלומם לנחלה הם טומנים עתה באדמה הזאת.

למחרת יום ההלוָיה בא הרוּן חבֻּשוש לסעדיה ותבע ממנו דמי חכירוּת האדמה בשביל השנה שעברה, מלבד דמי המחיה שקיבּלו כולם חלק כחלק. תמה סעדיה ואמר לו, הרי ידוע ומפורסם שאין קופה משלמת אלא שׂכר עבודה, ולעת עתה אין בעלי הקרקע יכולים לקבּל יותר מאחרים, ואת שׂכרו קיבּל כמו כולם; אם ישלמו לו להרוּן כדרישתו, תהא הדעת נותנת שישלמו גם ליתר בעלי הנחלות, וכבר הקוּפה דלה בלא שכן. ואולם הרוּן לא קיבּל את תשובה והיה הולך וטוען ששניהם, הוא ואביו, בבעלי החלקות הגדולות הם, שקנו אדמתם במיטב המטבּע ולא נצטערו כל כך הרבּה בשביל לטמון כספם באדמה.

מתחילה היו הדברים נאמרים בנחת ובישוב־הדעת, זה טוען וזה מפרך וכל אחד עומד על דעתו בתוקף ואינו זז ממנה כמלוא הנימה. אך עד מהרה נתלהטו היצרים, שוב לא היו מדבּרים בהשׂכּל ובדעת, אלא מתלהטים והולכים ומריבים ומחרפים זה את זה, תולים עצמם בדברים רחוקים כדי להקניט איש את רעהו ומבקשים מקום רך לפגוע בו, כדי לגלות חרפת החבר ולהלבין את פניו בּרבּים. הרוּן חבּשוש הגדיל מכוּלם, עיניו פוזלות, פניו מצוּמצמים וקמיטה של רוגז חרותה לעו על מצחו וכל גופו אימה רעה. כשראוּ שאין קץ למחלוקת, נמנו וגמרו לילך למרי יהודה חוטר שיהא להם בורר ומפשר, ודינוֹ יהא מקובל על שני הצדדים וכמצוָתו יעשו.

סעדיה, שהיה טוען בשם החבורה כולה, נתלבּש בגדי שבּת בשביל כבוד התורה והלך לביתו של מרי יהודה בשעה שקבע להם. בדרך נקרה לו סעיד, שרצה אף הוא לשמוע את המשא־ומתן, ונצטרף אליו, הולכים ביחד מחרישים. בחצי הדרך אמר סעיד בלשון רמזים:

– שמעתי אומרים שהרוּן, ימח שמו, שלח לו למרי יהודה קנקן מלא ערקי…

– מה אתה מדבּר! – נתרעם עליו סעדיה. – כך אתה חושב על המרי הזקן שלנו?

– אני לא חשבתי כלום, – השיב סעיד כמלמד סניגוריה על עצמו. – רק שאני אומר, כך שמעתי, ואפילו יש מי שבעצמו ראה…

– אי אפשר, אי אפשר! – היה סעדיה מדבּר לפניו כמו משדל את עצמו ומבקש להוציא את הספק מן הלב. – כיצד, כיצד! אמנם הרוּן הזה מנוּוָל בן מנוּול, האב ובנו גם יחד, זה נבלה וזה טריפה, ואנחנו מכּירים אותם יפה עוד מן השנה שעברה, וּוַדאי שהיה הרוּן רוצה לעוור את עיני הדיין בקנקן של ערקי, אבל מרי יהודה, אי אפשר, אי אפשר שיקבּל…

כשהגיעו לפתח ביתו של מרי יהודה ביצבּץ לפניהם הרוּן, הטיל בהם מבּט זועם ואחר נתעלם מהם ונכנס בפתח הבית. שניהם שהו מעט להיכּנס וסעיד אמר לו לסעדיה בלחש עצור:

– ראית איך רירוֹ נוטף?

אך סעדיה לא השיב כלום, נטל את סעיד בזרועו, משכוֹ עמו ואמר:

– עכשיו בוא וניכנס!

חדרו של מרי יהודה לא נשתנה מאז היתה כל החבורה מתכנסת אצלו ולומדת תורה. אותו מושב עצמו שכּריו האדומים דהויים, ואותם ספרים יקרי־ערך, מקצתם על אדן החלון ומקצתם בתיבה, והאפלה הדקה השרוּיה בין הכתלים אפילו בשעת חמה; רק מרי יהודה נזדקן, קומתו נצטמקה, עוד יותר, נראה כתינוק שצמח לו זקן לבן ודל, ופניו נתכּרכּמו; אשתו אף היא זקנה, גבּה נתעגל מחמת שׂיבה טובה. מרי יהודה קיבּל את הבאים בסבר פנים יפות, חייך להם באהבה ודיבּר עמם דברים של מה בכך, כמו לפנים, כשהיו מתכנסים אצלו כל יום בשביל תלמוּדם.

כשנכנסו שניהם ונתנו שלום לרבּם כּבר היו כל אנשי החבורה מזוּמנים במקום. מרי יהודה עיניו היו מצועפות באותו דוק קל שהכּל ידעוהו יפה, כמו עדיין לא הפיג את יינו, והוא שׂמח ומשׂמח, רוחו חיה בו, וכולו זע ומרתיע כאילו בישׂרו לו זה עתה בשׂורה גדולה. העביר ממנו סעיד עיניו ותלן בסעדיה, נותן בו מבּט של נצחון, מוכיח את צדקת שמוּעתו, סעדיה נבוך, לרגע כמו עזבה אותו בטיחותו והוא משפיל את עיניו לקרקע. הרוּן ישב בקצה המושב מחריש, פניו מצומצמים ואינו מביט בשום אדם.

כשכּבר ישבו כולם על מקומם, מצפים ברוח מתוּחה לדברים שיבואו, רמז מרי יהודה לאשתו שתצא מן הבית ותלך לה להפּר מעט עם השכנה. כשיצאה הזקנה מן החדר והדלת נסגרה מאחוריה, פתח מיד ואמר:

– שמעתי, בנַי, שאתם מריבים מעט זה עם זה, הי…

איש לא השיב דבר, אך איזה רחש עבר בין האנשים כנשוב הרוח בקמה, ואחר קרא הרוּן בקול צרוד:

– לא אני, אני לא יש לי זמן בשביל לריב, רק שאני תובע מה שמגיע לי, וזה הכל!

– זה יפה, זה דוקא יפה מאד, – השיב מרי יהודה בגיחוך רך. – אין הזמן עשוי אלא בשביל לריב ריבה של תורה, זה נכון, זה נכון מאד. ומה הוא זה שמגיע לך, בני, שאתה תובע מהם?

כאן נתלהב הרוּן והתחיל מדבּר לפני מרי יהודה בהפלגה יתירה ובסלסול לשון וקישוט דברים, כיצד חסכו הוא ואביו כל פרוטה מפיהם והיו עמלים יומם וליל וקנוּ להם אדמה ברמה שאצל שמואל הנביא, כדי לקיים מצוַת ישוב הארץ, ולא קיבּלו דמי חכירה; ועתה בדין שיקבּל מנה אחת אפּים, כי הוא ואביו הרי הם מבעלי הנחלה הגדולים בכל החבורה שעבדה את האדמה בשנה שעברה, שיש בה אנשים שאפילו פורטה אחת לא הוציאו על הנחלה וקיבּלו שכר כמו בעלי הקרקעות.

קפץ סעדיה וביקש להשיב דבר, אך מרי יהודה שילח ידו ולא נתן לו לומר כלום. אחדים מבני החבורה התחילו מתרעמים ונותנים ברבּם עין זועמת; מי שהיתה לו חלקה באדמת רמה מחריש ומצפה לראות איך יפול דבר, ומי שלא נתן אלא את ידיו לעבודה רוגש ודוחק עצמו על מקומו, מבקש לטעון את טענתו שלא צדק הוא ולא יושר שיהיה ניכּר בעל נחלה מעוֹבד האדמה, שלא כהבטחתו של ר' ישראל בשעה שיצאו לשדה, שאמר להם בפירוש: לא יהא ניכר שוֹע לפני דל. אך מרי יהודה לא השגיח בריגושם וחזר ושאל את הרון בנחת:

– אם כן, בני, אתה רוצה שאוציא דין ואפסוק בדבר הזה?

– כן, מרי.

– ובודאי שאתה רוצה שתהיה הלכה כמותך?

– כן, מרי.

כאן שהה מרי יהודה שעה קטנה מחריש, כמו שקע בעולם אחר ושכח את המסוּבים לפניו, ואחר חייך פתאום והשיב:

– אלא שאני אינני יכול לשבת בדין זה. שמע, בני, אתמול שלחת לי קנקן מלא ערקי, זה דוקא יפה מאד שאתה רוצה לעשות כבוד לרבך הזקן, אבל אני, בעוונותי הרבים, לא היה בי הכוח לכבּוש את יצרי ולגמתי מעט מן הקנקן הזה, ועתה אני פסוּל לדין, כי יש לי שוחד שלך בבטני; ואמרו, השוחד יעוור עיני חכמים, קל וחומר לטיפשים…

הרוח המתוחה שהיתה שרויה בחדר כל אותה שעה פקעה לפתע כבוּעת סבּוֹן. כולם התחילו מרתיעים על מקומם, קמים וקרבים, אל רבם, ורק הרוּן נשאר יושב על מקומו דוּמם, פניו מלאים זעם ועיניו הפוזלות כמעט שהן מביטות זו בזו, אינן רואות לפניהן כלום, והוא יושב, שומע חרפתו ואינו משיב דבר.

אז הושיט מרי יהודה את ידו הקצרה, היסה את הקהל הקטן ואמר:

– אבל אני אומר לך, בני, קח עצה מפי זקן ושמע בקולי ותראה שלא תהא לך חרטה, לא כדאי שתהיה מתדיין עם חבריך שעבדת אִתם, שׂמחת בשמחתם והצטערת אתם הרבה וחיית אתם שנה תמימה ועוד עתידים אתם לחיות בכפיפה אחת שנים הרבה בשׂמחה ולא בצער; אם תשובו לרמה ותהיה להם קופה שמנה וישלמו לכולם דמי חכירה ישלמו לך ולאביך גם בעד השנה הזאת, אם ירצה השם, ותזכּרו אז גם את רבּכם הזקן לטובה, הי! ורק שתדעו לכם – פנה עכשיו לכולם – לא פסק דין הוא זה, כי פסול אני לדין, בעווֹנותי הרבים; מה חשבתם, שאני שופט בשילוּם? רק עצה היא זאת, ובני־חורין אתם לעשות כחפצכם וכישר בעיניכם, ולא אומַר, חלילה, קבּלו דעתי…

הרון קם ממקומו, כאילו ניעור זה עתה מחלום רע, קפץ כלפי הדלת, יצא והשאיר אחריו את הפתח פתוח. כולם הקיפו את רבּם והוא גיחך להם גיחוך רך, כמלמד זכות על עצמו שהלבּין את פני חברם ברבּים, ואמר להם:

– הי, מה לעשות, מצוה לפרסם את החנפים, בקדירה שבּישל בּה נתבּשל…

ואולם אפילו לא שילמו לו להרוּן דמי חכירה, נתרוקנה הקופה עד מהרה והחבילה נתפרדה מעוני ומחוסר תקוה. ראשיתה של האגודה היתה בפומבי ובשׂמחה וסופה בחשאי וּעגמה. יום אחד הלך סעדיה לראות את שׂדם וחזר כולו משוּבר והתקוה לשוב לאדמתם, שהאירה לו תמיד את לבו, דעכה עתה כנר. השׂדה שעיבדוה בזיעת אפיהם שוב נעזבה והוֹבירה, פניה נתכּרכּמו, בקיעים נפלו בה והעלתה קוצים וקמשונים כלפנים; הכל חזר לתוהו ובוהו, הנטיעות הרכּות נעקרו משרשן, המערה נתמלאה עפר וזוהמה, וכל הנחלה חרבה וחזרה לשממת עולם.

עתה שראו כי אין להם תקוה, התחילו חוזרים לעיסוּקם בעיר. סעדיה שב למַפּחת אבותיו ויוסף בן יעקב ישב לפני צָרְפית אביו לסייע לו במלאכתו; הרון נתעלם מן החבורה, שוב לא תבע מהם כלום ומעשׂיו לא נודעו; ויתרם עדיין היו תוהים ובוהים ומצטערים הרבּה, אינם ידועים מאין יביאו לחמם.


ח

יום אחד השכים זכריה לקום לפני עלות השחר. כל אותו הלילה לא יכול לישון מפני דאגות פרנסה. בחוץ עוד שׂררה אפלה דקה וחומות העיר השחירו על הר המוריה כצל כבד. כבר זימן עצמו להיכּנס לבית־הכּנסת, ללמוד מעט תורה לפני שעת התפילה, כשראה את סלימאן חומק בין הבּתים ויוצא מפּתח הסימטה. עמד וקרא אליו בדממת השחר:

– סלימאן, מה אתה, כ בר מצאת לך איזו עבודה?

החזיר סלימאן ראשו והמתין עד שבא אליו זכריה והשיב לו:

– עוד לא, אבל אני שמעתי איזה דבר טוב.

– מה שמעת, אולי תאמר גם לי, חוץ מהפסד שלך?…

התחילו שניהם מהלכים לאטם עד שיצאו מתחום כפר־השילוֹח ובאו לקצה הגיא, קול התעלות המושכות מימיהן מן הגיחוֹן ומשקות את ערוגות הירק מגיע לאזנם בשקשוק. סיפר לו סלימאן לזכריה בסוד, כיצד שמע שיהודים רבּים עובדים במקום אחד מחוּצה לעיר, הנקרא כרם־אברהם, והוא שייך לגבירה אחת נכרית, שיושבת בחוּצה־לארץ והיא שוחרת טוב ליהודים, והם עוסקים שם בכל המלאכות למיניהן, בעבודת גנים ובמעשׂה סבּון ובסיתוּת אבנים; עובדים בנחת ואין נוגשׂ, ואף על פי שאין השׂכר גדול הוא נאמן ובטוח; ואפילו מי שאינו ידוע שום מלאכה מלמדים אותו שם עבודה שיוכל לפרנס עצמו מיגיע כפיו.

חשב זכריה בדברים ששמע ואמר שוהה מעט:

– אבל מנַין שמוּתר שם לעבוד? שמעתי שזה המנהל הוא דוקא מזרע היהודים…

– בודאי ובודאי שמוּתר! – נתרגש סלימאן והשיב כאילו ביקשו להוציא את טרפו מפיו – כל היהודים שהם עובדים שם יראי־שמים ושומרי מצוות והם חיים בכבוד ובנחת, בשבּת שובתת כל מלאכה ואפילו בערב שבּת עובדים כולם רק חצי יום ומקבלים שׂכרם ליום תמים!

נכנסו הדברים בּלבּו של זכריה, שכּבר לא היתה הפּת בסלוֹ ובני ביתו רעבים ללחם. נמנו שניהם וגמרו לבקש עבודה באותו מקום, אך זכריה התנה עם סלימאן שבתחילה עוד יגשו לרב שמואל סלאנט, שהוא גדול בתורה ויודע גם את הלכות העיר, וישאלו היתר מפיו.

ואמנם התיר להם רב שמואל סלאנט לילך לבקש עבודה בכרם־אברהם, ואמר להם שלא הרי מיסיס פִין כהרי אותם מסיתים, להבדיל, שאין כוונתם אלא לפתות את הגוף וללכּוד את הנפש, ואילו אותה גבירה צַדקת גמורה היא, מחסידי אומות העולם, וכשישבה בירושלים לפני ימי דור אחד היטיבה הרבּה עם היהודים ואין לה בלבּה כל כוונה של שמד, חס וחלילה, וכל מַעינה רק טובת ישראל, שיוכלו לשבת בירושלים, להתפרנס מיגיעם ולשמור חוקותיהם תמיד.

מיסיס פין היתה אשת הקונסול האנגלי וישבה עם בעלה בירושלים לפני שנים רבות. שניהם היו אוהבים את היהודים ומגינים עליהם מפני נוגשׂיהם ומפני חוקותיו הרעות של הפּחה התורכי, מבקשים להיטיב עמם הרבּה ומשתוקקים בכל נפשם לראות את עם ישראל שב לירושלים ויושב לבטח בארץ אבותיו. מסורת היתה בידי כל בּני ביתה של מיסיס פין לדרוש טוב ליהודים, ללמוד את חוקיהם ולדעת לשונם הקדושה; אביה של מיסיס פין, דוֹדיה וכל בני משפחתה ידעו את היהודים ואת תורתם וכיבדו את מנהגיהם מאד, וכל אותה אהבת ירושלים שהיתה בּלבם לא באה אלא מכּוח כּוחו של מעשה משוּנה שהיה בסבו של אבי מיסיס פין, הוא מיסטר לוּאיס וֵי, לפני שנים הרבּה, שממנו נתמשכה כל אותה מסורת גדוֹלה ורבּת־שנים, והוא שנטע את אהבת ישראל בּלבּם וגרם להם לעשות עמם מעשים טובים, איש כאמוּנתו ואיש כּבינת לבו.

מיסטר לואיס ויי היה בצעירותו עורך־דין עני, לא נוֹדע ברבּים, והוא יושב כל היום במעון עורכי־הדין שבעיר־הבירה לונדון ועורך שם ללקוֹחוֹתיו דינים ומשפטים פעוּטים. יום אחד נכנס אצלוֹ איש עשיר, בא בימים, ישב בהרחבה אצל שולחנו ואמר לו למיסטר ויי בפשיטות של לשון סוחרים:

– ראיתי ברשימת עורכי־הדין את שמך והוא כשמי, ואף על פי שאני יודע לבטח שאין לי לא בני־משפחה ולא יוֹרשים חוקיים כל־שהם, אני מוריש לך את כל הוני אחרי.

העשיר המשוּנה קיים את הבטחתו, ולא יצאו שנים רבות ועורך־הדין העני נעשׂה עשיר מופלג. הוא זנח את בית־המשפט והיה מבלה ימיו בתענוגים ויותר מכּל הוא שוהה במרכּבתו העתירה, קלת־הגלגלים, הרתוּמה לארבעה סוּסים רבי־יחשׂ.

יום אחד היה מיסטר ויי נוסע במרכּבתו הנפלאה במערבה של אנגליה. הדרך משכה אצל אחוזה עתיקה, המרכּבה נכנסה בשׂדירת־ערמונים עבותה, עציה כבדי־הבדים עושים אותה כמין מפלש עמוק, שופע ירקות, אין ענפיהם גזומים וצמרתם לא־עשׂויה, והם תלויים על הדרך כבדים וסבוכים, בדיהם נוגעים במרכבה ועליהם נאחזים ברעמות הסוסים ובאבזרי רתמותיהם, משתחקים ונתלשים, הזלזלים הדקים מכּים בדפנות המרכבה ומצליפים על גב הסוסים והרכּב היושב על הדוכן מוכרח להנמיך את שוטו ולהשפיל ראשו שלא יפגעו בו העצים.

תמה מיסטר ויי על השׂדירה העבותה, ניכּר שלא עלתה בה מַזמרה שנים רבּות, וכשיצא מן המבוך הירוק ופסק רעש העלים המשתקשקים בדפנות המרכּבה וקול צלצול הרתמות נדם, שאל רועה אחד, שראהו עומד בשׂדה אצל הצאן, מדוע אין מגזמים את השׂדירה הסבוּכה.

הכּיר בו הרועה בשואל שאינו מאנשי המקום ואמר כעושׂה עמו חסד ומגלה לו סוד כמוס:

– אי אתה יודע, אדוני? ודאי שאין את היודע, שהרי אינך מבּני המקום, הבה איפוא ואספר לך את הדבר, אדוני; מעשה מופלא הוא, משוּבת עשירים, שכּך רצתה בפירוש הגבירה הזקנה, נוּחה עדן, וכתבה לבניה לפני מותה, שלא יגַזמו את שׂדירת־הערמונים ולא יגעו בענפיהם עד שישובו בני ישראל לירושלים! ובניה הטובים שומרים מוצא פיה…

דבר זה חידוּש היה בעיני מיסטר ויי ולא חשב בו מעולם. עתה, ששמע את הדברים, נכנסו בלבו והתחיל חוקר ודורש בענין היהודים וראה שהם גולים מארצם, פזוּרים בכל העולם ונתונים לשמצה ולבוּז, וירושלים חרבה ושוממה. מאותו יום כמו נברא לו לב חדש, שינה כל הליכותיו והתחיל לומד עברית והוגה בתורת ישראל עד שלבש בגדי כהונה והיה משתדל עם היהודים הרבּה; וכשנתכנסו שׂרי המדינות, בוינה בירת אוסטריה, אחרי מפלת נפוליון קיסר, ומיסטר ויי אז איש מכובד ובעל נכסים, בּא לפניהם והיה תובע מן השׂרים זכוּיות ליהודים ואף נענו לו במקצת ונתנו לו בשבילם הנחות וכתבי־סבלנוּת.

אותו מיסטר ויי כינס סביבו צעירים הרבּה, שצרת היהודים נגעה בלבם, והיה מלמדם עברית ומציג לפניהם אוצר ספריו בלשון־הקודש, שלא היה דוגמתו בכל ערי המדינה, ואפילו גדולי היהודים באים אצלו ולומדים מספריו יקרי־המציאות. בין הצעירים שבּאו לשמוע תורה מפיו היה גם מיסטר ויי, אביה של מיסיס פין; והתלמיד עוד הגדיל מרבו, הניח כל התורות החילוֹניות שהיו בידיו והתחיל עוסק בלשון־הקודש בחשק גדול, עד שנעשׂה בקי ורגיל בתורה כתלמיד־חכם, וכדי שתהיה כתיבת ידו יפה ורהוּטה העתיק שמונה פעמים את חמישה חומשי התורה בעצם ידוֹ. הוא אף הוא כינס סביבו צעירים רבים שהיו לומדים אצלו עברית ועוסקים בתורת ישראל, בתו יושבת כנגדו ולומדת עם כל תלמידיו; ביניהם נמצא גם מיסטר פין, מי שעתיד היה לשׂאת את בת רבּו לאשה ולכהן בכהונת קונסול של אנגליה בירושלים.

אביה של מיסיס פין ביקש בצעירותו ללכת לירושלים, לראות את ארץ־הקודש ולהתבּונן בהליכותיה, התוכל הארץ לקבּל את בּניה הגולים; אך באותם הימים לא ניתן לו חפצוֹ וחלף זה הלך לוַרשה בירת פולין הכּבושה לרוסיה המדינה, לראות מקרוב במנהגיהם של יהודים, ששם יש עוד עליהם חותם של אומה.

אך מה שלא ניתן לאב ניתן לבתו; לא ארכוּ השנים והיא נישׂאה למיסטר פין ויצאה עמו לירוּשלים; עתה, שבאה מצוה לידיה, ביקשה לקיימה בכל נפשה ובכל מאודה. מתחילה היו יהודי ירושלים מבּיטים בהם בזוּג הנעלה באבק של חשד, שלא הסכּינו לראות איש ואשה נכרים יודעים לשון־הקודש והם אוהבים את ישראל ודורשים טובתם על כלום; סירבו לקבּל עזרתם וכבר ביקשו להטיל חרם חשאי על מעשיהם. אך כשלמדו לדעת שאהבתם תמימה ואינה תלויה בדבר, התחילו רוחשים להם אהבתם ועד מהרה היו באים ונכנסים בביתם. מיסטר פין הקונסול משתדל להגן על יהודי ירושלים בלא שיבדוק לאיזוֹ מדינה הם שייכים, אפילו לא היתה חובתו בכך, ואשתו הקוֹנסוּלית מתענינת בחיי היהודים בעיר, נושׂאת בסבלותיהם ודאגותיהם יום יום, מצטערת בצערם ומצֵרה, כיצד הפכה האומה הגאה, צאצאי צאצאיהם של השופטים והמלכים והנביאים הקדושים, והיתה עתה לעדה דלה ועלובה, מושפלה מעם ובזוּיה, רעבה ללחם וצמאה למים וכל עיקרה כת קבצנים, – חלומה של אותה גבירה בעלת האחוזה במערבה של אנגליה רחוק כענן השמים…

קיץ ראשון ששהתה בירושלים קיץ של צמא היה. בחורף שלפני כן לא ירדו אלא גשמים מעטים, נחל קדרון לא נמלא ומימיו היו קולחים על קרקעו אך מעט, כשלולית של טיט, ועין־רוֹגל לא די שלא עבר על גדותיו, אפילו לא נתמלא כדי חציוֹ. כשהתחילה החמה מלהטת חָרבו כל מַעיני האכזב מסביב לירושלים וכל בורות העיר יבשו; קשה היה להשׂיג נאד מים מלא בעד מטבּע זהב ועניים שבעיר לא נמצא להם קנקן מים לשבור צמא ילדיהם; חליים התחילו פשׂים בהם ואין המות סר מחלונותיהם. ראתה מיסיס פין את ענים, פתחה בוֹר גדול שבחצרה והיא מחלקת מים חינם לעניי העניים, שהיו עומדים לפני ביתה בשורה ארוכה, תינוקותיהם על זרועם והם מחזיקים בידיהם כדים ריקים וקדירות, מצפים למי ישועה.

כשלמדה מיסיס פין לדעת את העוני הגדול השרוי בירושלים, אין פרנסה ואין עבודה, והיהודים חיים מפרוטות עלוּבוּת שאחיהם אוספים בשבילם בכל רחבי תבל, באה מחשבה בלבּה להמציא להם ליהודי ירושלים עבודה שתוכל לפרנס את ביתם ותלַמד את ידיהם מלאכה, שיוכלו לחיות עליה בכבוד ובנחת. קנתה מיסיס פין שׂדה שומם הרחק מחומות העיר, קראה לו למקום כרם־אברהם, והוציאה קול בכל העיר שהיא נותנת במקום החדש עבודה לכל נצרך מיהודי ירושלים.

ואולם, לתמהונה הגדול, לא היה שומע לקריאתה ואיש לא נענה לה, וכפליאה היתה בעיניה: הן להיטיב עם היהודים ביקשה ועתה מדוע אינם נענים לה ואין בהם אפילו אחד שיקבּל טובתה. אך האשה לא נואשה והיתה שולחת לכל מקום שלוּחיה להודיע בּרבּים שתינתן עבודת־כפים כשרה לכל איש יהודי שיבוא אצלה ויעבוד. מעט מעט נענו לה, אחד בסימטה ושנים בשכוּנה, מתחילה קומץ קטן ואחריו מנין גדול, ובסוף היו עובדים אצלה מאות יהודים, צובאים על פתח ביתה כל בוקר, מיעוטם אשכּנזים ורובּם ספרדים וכל יוצאי ארצות המזרח, ויוצאים לעבודתם בשׂדה בלוית חיילים תוּרכּים, שבּיקשה אשת הקונסול מן הפחה ליתן משמר לפועליה מפחד השודדים.

עד מהרה ראתה מיסיס פין שרוב פועליה עלובים, תשושים וחולים ואין בהם אפילו הכוח להגיע ברגליהם לשׂדה העבודה הרחוק. קראה אליה נַחתוֹם יהודי שיהיה אופה לה כל יום מצת לחם לכל איש מאנשיה ועל משרתת יהודיה שלה ציותה לבשל שתי ביצים לנפש בשביל כל המחנה כולו; ולפני שיצאו למלאכה פקדה על האנשים שיהיו יושבים תחילה בחצר הגדולה של ביתה, אוכלים במקום מחצית הלחם וביצה אחת, ואת מחצית הלחם השניה והביצה שנותרה יטלו עמם לעבודה.

לאט לאט התחילה העבודה בכרם־אברהם נעשית. חומה נבנתה מסביב ושער גדול נקבע בה. ומיסיס פין העמידה על פועליה מורים מומחים, גנן שיהא מלמדם נטיעת גפנים, ועושה סבּון שיורה אותם מלאכתו, וחוצב שיהא מלמד לפועלים כיצד מבקעים סלע בהר, וסתת שיורה אותם סיתוּת אבנים בשביל בתי ירושלים; ועל בנאי מאנשי בית־לחם ציותה שילמדם מלאכת הבנין ויהא נוהג ביהודים עין יפה, ולא ילעיג עליהם כדרך אוּמנים נכרים.

לא ארכו השנים ותל־השממה הרחוק מחומות העיר הפך לשׂדה פורח, חלקו נטוע גפנים ועצי־פרי שונים, זמורות גפנים ויחוּרי תאנים ושתילי זיתים, וחלקו חורש של עצי־אורן וכל עצי־נוֹי; ויהודים עושים בכל מלאכה, בנטיעה ובחריש, ובסיקול ובחיצוב אבנים; ובית ראשון שמחוץ לחומת ירושלים נבנה כאן בטבור השׂדה, כולו בנוי בידים יהודיות; וסופר יהודי, אשכּנזי מבאי רוסיה, מנהל לה פינקסיה, כולם בלשון־הקודש, ורושם כל דבר על ספר; ומיסיס פין מביאה לכאן את אורחיה ומשתבּחת במלאכת היהודים ומשתעשעת ברעיון שהפכה אותו מעשׂה של ממש. עם שקיעת חמה חוזרים הפועלים משׂדה כרם־אברהם לבתיהם בעיר והם שרים בקול זמירות ופסוקי תהילים, וכשהם עוברים אצל ביתה של מיסיס פין הד זמרתם נישׂא לפניהם, היא ניגשת לחלון חדרה, עומדת בסתר הוילאות הכבדים, מטה אוזן לצלילי השירה העברית ולוחצת בידיה את לבּה הפועם מרוב רגישות.

ובורות גדולים חצבו היהודים במצוַת מיסיס פין בסלע כרם־אברהם ופסוקים מדברי הנביאים חרתו על פתחם באבן, והם קוראים כל צמא ללכת למים, לשאוב מהם בשׂשׂון. בימי חמה פותחת מיסיס פין את פי הבורות ומחלקת את המים המתוקים חינם לכל בית יהודי שאין בו במה לקנוֹת מימיו. כך נמשכה העבודה בכרם־אברהם שנים מרובּות, פעם היא שוקעת ופעם היא גוֹאה, אך אינה דועכת לעולם.

ואולם מיסיס פין לא אמרה בזה די. אביה הגיש בשם בתו איגרת לשׂר החיצון של ממשלת המלך וביקש על שיבת היהודים אל ארצם, ואף לפני השׂוּלטן בקוּשטא כבר הסבּירו את הרעיון הנעלה. בינתים השתעשעה מיסיס פין בתקוה שתוציא מכרם־אברהם חבורות חבורות של יהודים עובדי־אדמה ועושי כל מלאכה, שישבו בכפרים ויפוּצוּ בערים ויעבדו את הארץ ויחַיוּ את שממתה. היא עשתה את עבודתה בהתלהבות, אך לא עלה בידיה לעורר בקרב אנשי־השם את האמונה שאכן כשרים היהודים לעבודת אדמה ולכל מלאכה קשה ולא האמינו שטוֹבה ארץ־ישראל לשאת פריה כבימי קדם. רבּים מידידיה הנעלים נתיאשו מן המעשׂה שהיא עושׂה ואף יעצו לה למשוך את ידיה מן העבודה הקשה שאין עמה תועלת, והם תמהים על טרחה הגדול שהיא טורחת עם היהודים, אומרים לה שאין הם כדאים כל העמל הזה, שכּבר נשכחה מולדתם העתיקה מלבּם והם נפוצו בין כל העמים ושוב לא יהפכו את עורם לשבת במקום אחד ככל העמים.

ואף על פי שלא הצליחה מיסיס פין להוציא מלב ידידיה את ספיקותיהם, היא עצמה לא נתיאשה מפעלה ולא עקרה מלבּה את אהבת ירושלים אפילו שעה אחת. וכשעזב בעלה הקונסול את העיר ונקרא לשוב למדינתו ומסיס פין הלכה אחריו בצער רב, שנתקשרה נפשה בנפש הארץ, לא שכחה את חלומה ולא הסיחה דעתה מצוָאתה של אותה גבירה זקנה במערבה של אנגליה וקיימה וַעד בלונדון התוֹמך בכרם־אברהם, דואג לתכליתו, נותן עבודה ומלמד מלאכה ליהודי ירושלים.

בלב פועם נכנסו סלימאן וזכריה בשער הגדול של כּרם־אברהם, שפסוק עברי חרוּת על אבניו בירך אותם בבואם. מיד עמדו רגליהם בגן הגדול, עצי־פרי רבּים שוטחים בו צלם, תאנה רחבת פארות וזית עתיר כתר, ומאחוריהם משׂתרע כרם של ענבים, שאשכולות כבדים עודם תלויים בין עלי הגפנים. מן הגן באו לחצר הגדולה שלפני בית־האבן וראו שם יהודים הרבּה, אשכּנזים וספרדים מעטים ורוב רובּם תימנים מכּל שכוּנות ירוּשלים, יושבים בצל סככה גדולה, מסתתים אבנים שבּין ברכיהם, וקול האיזמלים נישׂא ועולה כשירה עליזה.

כשקרבו למקום העובדים הרימו אחדים את ראשם, וכששמעו שהם מבקשים עבודה, הראו לה דלת המשׂרד שבּבית־האבן. מיסטר צ’רלי הורנשטיין המנהל, בנו של המנהל הראשון, ישב בחדרו לפני השוּלחן, שמע בקשתם ושאל אותם בלשון רכּה, מה חייהם ומה מלאכתם. כששמע שהיו עובדים בשנה שעברה את אדמת רמה ועתה אינם יכולים לשוב לשׂדה מפני גזירת המלכות, מיד הסכּים לבקשתם והושיבם לעבודה עוד באותו יום ואמר להם שיקראו ליתר חבריהם ויתן גם להם עבודה, לכל איש כיכלתו.

וכך נתלקטו בכרם־אברהם שׂרידי החבורה אחר שהקיצו מחלום אדמתם שאצל קבר שמואל הנביא. סלימאן, שכּבר ידע יפה את מלאכת האבנים, ניתן לו כאן להיות מורה לסתתים צעירים והוא עצמו לומד חציבה בסלעים, ששׂכרה יפה תמיד; זכריה ישב לפניו ללמוד את מלאכת הסיתות וכשכּבר היו ידיו זריזות באבן היה ישוב ועובד עם חיים ערוּסי, שכנו העליז, שפיו אינו מש מדַבּר משניות עם פירוש רבנו עוֹבדיה; סלימאן בא לפעמים ומצטרף אליהם במשא־ומתן ובודק אם לא טעו בתלמודם.

אחר שכבר עברו שתי פעמים על כּל ששת הסדרים התחיל זכריה חש בעיניו, מחמת אור השמש החזק שבחוץ, ומיסטר צ’רלי המנהל נתן לו מלאכה במַסבּנה פנימה, במקום שאפלה נעימה שוֹרה כל היום. עד מהרה למד זכריה גם את מלאכת הסבּוֹן, שהיה נעשה ממיטב שמן־הזית הזך. פעם בשבוע הוא הולך ויורד במדרונים התלולים של מי הפּרת, הוא עין־פארה שאצל ירושלים, הקולח מימיו כל השנה, ומלקט שם מיני עשבים הנותנים ריח טוב, כּרכּוּם מבוּשׂם ונענע ריחני ודַנדָנה וּמינתה שיש בהם סגולות נפלאות. הוא נותן את הצמחים ואת הפרחים בשמן־הזית ורוקח אותו כיין־שרוּף, ואחר יוצר את המִשרה בתבניות יפות, כל חפיסה נושאת על גבה צורת עלה זית וּשמה של ירושלים טבוע בה באותיות מאירות. את חפיסות הסבון אורזים אחר כך יפה יפה ומשלחים אותן לכל רחבי תבל, וכל קונה משתבח בו כבדבר־פלא מארץ הקודש.

וסעיד, שדבקה אהבתו באדמה יותר מכולם והוא מתגעגע בחשאי על הימים המעטים שהיה יושב עם החבוּרה בשׂדה, ביקש שיספחוהו על עובדי הגן והוא סובב כל היום בין העצים, עודר ומשקה ומגזם וחופר בורות ואף דואג לבהמה המעטה שברפת.

ואף שלא היה שׂכרם של פועלי כרם־אברהם גדול, היו חיים חייהם בשלוה ונחת, אין עליהם נוגשׂ ואין בהם דוחק ומניחים להם לעסוק בתורה ובתפילה, אפילו בשעת מלאכה. ומיסטר צ’רלי המנהל בא על חמורו כל יום, נותן בהם עינים שקטות, יושב שעה קטנה במשרדו וחוזר לביתו שבעיר. הליכותיו של המנהל נוחות והוא נותן לאנשי כפר־השילוֹח רשוּת שיאחרו מעט לעבודה מפני ריחוק המקוֹם ותהא להם שהות להתפלל תפילת שחרית בביתם; שתי פעמים בשבוע הוא משלם לכל הפועלים את שׂכרם, ביום השלישי וביום הששי, שיהיו להם צרכי שבּת מן המוכן; ואדם כי יחלה אין מנכּים לו משׂכרו. יום הששי הקצר כיום רגיל נחשב להם, ובגמר עבודת השבוע, עוד השמש עומדת באמצע הרקיע, בא עוסמאן השומר, ישמעאלי מכפר ליפתא, ומוכר להם בחצי חינם מפרי כרם־אברהם, תאנים וענבים, זיתים ורימונים, כל פרי לעונתו; הם חוזרים הביתה כשסליהם מלאים ובדרכם עוד הם סרים לשׂדות הפתוחים שמעבר לחומת כרם־אברהם ומבקשים דוּדאים בין הסלעים, שהם כתפוחים נפלאים, נחמדים למראה וטובים לסגולה, מריחים בהם ושׂמים בכליהם לשׂמח בני ביתם בשבּת…


ט

העובדה בכרם־אברהם נתמשכה בשוּבה ונחת ואין סדריה נפרעים. החוצבים חוצבים, עוקרים הרים ומפוצצים סלעים, והסתתים יושבים מתחת לסככה שמוּטי־רגלים ומסתתים, מכינים גל גדול של אבנים עשויות וכל הצריך לאבן בנין בא וקונה מן המוכן; והמַסבנה מבשלת סַבּונה משמן־הזית הזך ומרקח העשׂבים הטובים והיא משלחת חפיסותיה הנאות על שבעה ימים, אין שׂכרם של העובדים תלוי בצרכי השוק, אם מעט ואם הרבּה נמכר. וּמיסטר צ’רלי המנהל בא בכל יום על חמורו, יושב מעט אצל השוּלחן בבית־המשׂרה, סובב שעה קטנה בחצר ומברך את העובדים בּברכּת־שלום טובה וחוזר לו על חמורו לביתו שבּעיר.

כך נתמשכוּ הדברים שנים הרבּה, עד שנתקבּל יום אחד פועל חדש בחציבה, הוא מיסטר יוּז האנגלי ונשתנו סדרי בראשית והופרעה כף הנחת שהיתה לו לציבּור במקום. אותו מיסטר יוּז גברתן היה, כוחו קשה כשוֹר והוא עוקר סלעים בכילף, כמסיט אבן קלה ממקומה; כּוּלוֹ אדוֹם כמו עברוֹ היין, זקנו מגולח למשעי, ורק שׂפם גדול, בהיר־שׂער ושופע, תלוי לו מתחת לחטמו כזנבו של סנאי. בתחילה תמהו הבריות, למה לו לאיש נכרי לבוא לירושלים ולעבוד עבודה קשה בשכר מועט, אך עד מהרה הסכּינו לראותו עובד עמם בחבורה אחת, משכּים בּבּוקר ומעריב בערב, והוא מטה אוזן חפצה לכל שיחותיהם של הפועלים ובמקש מסלימאן שילמדו להגות קצת מלות בלשון־הקודש ולהבין פירושן.

אותו קיץ היה מסיטר צ’רלי חש בראשו ואסרו עליו הרופאים לצאת לרחוב בשעות חמה, ולא יכול לבוא לכרם־אברהם כדרכו בכל יום. בּיקש מיסטר צ’רלי ממיסטר יוּז שיהא ממלא מקוֹמוֹ לעת מחלתו, משגיח על סדרי המקום ועושׂה תפקידו של מנהל. עשה מיסטר יוּז את בקשתו של מיסטר צ’רלי בצניעות ובענוה, ואף על פי שהיה בא מדי פעם וסובב בחצר ורושם רשימות ומשׂוחח עם הפועלים ואף יושב שעה קטנה במשׂרד, – לא הניח את הכילף במחצבה הקטנה והוא מוסיף לחצוב אבנים כמקודם, כאילו לא נשתנה דבר, ואין אנשי המקום מכירים טיבו של האיש.

אך חליוֹ ֹ של מיסטר צ’רלי החמיר ושוּב לא יכול לעסוק בעבודת כרם־אברהם, והוא פרש ממשׂרתו, ומיסטר יוּז בא במקומו כמנהל וכל מפתחות המקום מסוּרים בידיו.

עכשיו הניח את כילף החציבה והתחיל מכניס סדרים חדשים במקום. אך נתבּסס מעמדו, מיד ניכר בו איש גא ורודף כבוד, מתנשׂא על הבריות ומבקש לפסוע על ראשיהם. את משׂרדו הצנוּע של מיסטר צ’רלי עשה לטרקלין מפואר, תלה על כתליו שטיחים גדולים והעמיד בו כוּרסות־עור מרוּפדות ועמוּקות־מושב; את חמורו העלוב של המנהל שיצא החליף בסוס ערבי טהור־יחשׂ, דק־רגלים ואֶרך־צואר, המגבּיה ומשפיל ראשו בלא הרף כמטולטלת, ואוּכּף יקר שׂם על גבּיו, טבעות וּפיפים ורצועות תלויים בו מכל צד לנוֹי; וכשהוא רוכב על סוסו הרם הוא מחזיק בידו שוט קלוע מרצועות־עור, מניף בו באויר להנאתו, וכלב גדול ואֶרך־אזנים, שהיה לו שעשועיו תמיד, רץ לפניו ומבשׂר את בואו בנביחה.

וכשהוּא בא למקום אינו מקדים שלום לפועליו, מצפה שיברכוהו הם תחילה, עובר על פניהם בלא שיתערב בקהלם, ורק מחלון משׂרדו הוא צוֹפה הליכותיהם כל היום. ראשית, אסר עליהם את הדיבּוּר בשעת מלאכה ואפילו את הלימוּד על־פה, שלא יעשו את הסככה בית־כנסת, אלא יהיו שוקדים על מלאכתם ובה יהגו תמיד. כל יום הוא קורא לפניו איש מאנשי החצר, חוקר ודורש מה עשׂה אותו יום וכמה הכניסה עבודתו, ואחר חוזר ומשלחו מחדרו ואומר לו לשון אזהרה:

– תדע לך שמיסיס פין הישישה אינה חייבת לשבת בלונדון ולדאוג שיוכלו היהודים לשבת כאן בנחת ולהתעצל…

וכשהוא שׂבע שׂיחוֹת עם פועליו הוא קורא לעוסמאן השומר ומצַוה שיגיש לו כוס משקה מן היקב, ואחר הוא יושב בכורסה עמוקה, הכוס המלאה לפניו, ופוקד על השומר שיקרא את הכלבים למלחמה.

מלחמת הכלבים אהובה עליו על מיסטר יוּז מאד. ולשמהּ הוא קם מכורסתו באנחה קלה, ניגש ונשען על אדן החלון ומביט במחזה התאוה. כּלבּו של מיסטר יוּז רובץ לפתח בית־המשׂרד, חורץ לשונו הארוכה ונושם נשימות קצרות ומקוּטעות. עוסמאן הולך ומתיר את כלבו שלו, כלב כפרי קטן ושמן, שׂערו הלבן כהה מחמת זוהמה, ומביאו לפני הבית. כּלבּו של המנהל אך מריח את בן־מינו, הוא קופץ ממקומו ומשׂתער על כּלבּו של השומר, נאבק עמו בעוז ומושכו בזנבו ופעמים שהוא משלח את שיניו בערפו. מיסטר יוּז נהנה מגבוּרת כלבּוֹ הנאה יתירה, והוּא מוחא כף אל כף ומעורר אותו למלחמה עזה במילות חיבּה ועידוּד. ואם יִקרה שכּלבּוֹ של עוסמאן מתגבּר על יריבו, הוא קופץ מרוב זעם ומפילו על הארץ, עולה עליו ברגליו השמנות ולוחצו בכל כובד גופו, ניגש עוסמאן מחמת חנופה ומורא ודוחף ברגליו את כּלבּו שלו ומגרשהו מעל גבּי כלבּו של המנהל, כּדי לתת לו לכלב אדוניו שהות לשאוף רוח ולערוך עצמו לקרב מחדש.

יום אחד, כבר שׂבע מיסטר יוּז מלחמת הכּלבים, קרא לו לעוסמאן והושיבו במשׂרד פנימה, מזג לו כּוס קטנה בחשאי, חציה מכּד המים וחציה מבּקבּוק השמור עמו בארון, והזמינו שישתה בלא חשש, כי לא יחָשב לו הדבר לחטאת, שהרי משקה נפלא כזה מוּתר אפילו לישמעאלי לשתות ביום חמה. שעה ארוכה ישבו ושתו מכוסותיהם, מקריבים ראשיהם זה לזה וממתיקים סוד. אותו יום הוציא עוסמאן קול בשם המנהל החדש, שעל כּל המחנה לבוא בשעה הקבועה לעבודה, לרבּות יושבי השילוֹח, ומי שלא יבוא בזמן ינַכּוּ לו את האיחוּר משׂכרו.

אף שהיו האנשים מתרעמים השתדלו כולם למלא אחר הגזירה החדשה; ואולם אנשי כפר־השילוח לא יכלו להגיע בזמן, כי לא היתה שהות בידיהם להתפלל שחרית לפני צאתם מבתיהם, והיו נותנים לו לעוסמאן בחשאי חפיסת טוּטוּן שלא יהא מספר למנהל על איחורים. לאט לאט קנה לו השומר שררה גדולה עליהם, הוא מאיים על אנשי השילוֹח, שאם לא יתנו לו קצבת חודש כדרישתו ימסרם למנהל תיכף ומיד.

מעשה זה העלה את חמתו של סלימאן ואמר להם לחבריו:

– אני אומר לכם, אסור למלא אחר תאוָתו של הישמעאלי, אם אנו עושים היום את רצונו ונתן לו קצבה קטנה, מחר יבוא ויתבּע מאתנו את חצי השכר. בואו ונספר את כל הענין למיסטר צ’רלי והוא יעזור לנו.

הלכו אליו למיסטר צ’רלי לבקרו ביקור חולים וסיפרו לפניו על גזירתו של מיסטר יוּז, שאין הם יכולים לעמוד בה, ועל מעלליו של עוסמאן, שהוא מאיים עליהם איומים. חזר מסטר צ’רלי וחידש לפניהם זכותם שנתן להם לפנים, שהיו אנשי כפר־השילוח מוּתרים לאחר מעט לעבודה, מפני שבּיתם רחוק ואין להם שהות להתפלל.

נתבטלה הגזירה, אך ביטולה לא הביא להם רוָחה. מיסטר יוּז חרש עליהם רעה וחמתו בערה בו שהלכו והוציאו לפני מסיטר צ’רלי שמועתו רעה; ועוסמאן אף הוא רוטן בקצף חשאי ורוגז שתבּטלה הגזירה ובטלו הדורונות שהיו היהודים קונים בהם מתחילה את לבּו. וכך נתיחדו עכשיו המנהל והשומר בשנאתם ליהודים והיו מרבּים לשבת במשרד, שותים משקה מכוסות גדולות ומדבּרים דברם בחשאי. בחצר שקועים הפועלים בעבודתם, אך לבּם תלוי בדברים שחורשים עליהם מאחורי גבם בסתר. ובאמת לא ניתן להם לחכּות זמן רב וכל הנסתרות נתגלו ברבּים.

מיסטר יוּז התחיל גוער בהם שהם נרפים ואוכלים לחם חסד מידה הטובה של מיסיס פין, שהיא יושבת בלונדון ואוספת בתומתה כסף בשביל היהודים הקבּצנים בירושלים; הוא מתאנה להם, טוען שבשעה שרכב על סוסו במעלה רחוב החבּשים לא שמעוּ אזניו קול האיזמלים שבידיהם, אין זאת כי כולם ישובים בטלים, עוסקים בהבליהם ולומדים תורתם, כאילו היתה הסככה בית־כנסת שלהם. עד מהרה ביטל את תשלום השכר השלם בשביל היום הששי והוא אומר שלא ניתנה שבּת להפסיד לה למיסיס פין חצי כספה; ובימי מחלה שוב לא נתחשב, טוען שאין קופתה של מיסיס פין יכולה לקיים כל חלייהם, והוא מנכּה להם ממשכּוּרתם את ימי החולי; ואדם כי נחלש הוא מפטרוֹ בלא שהיות, משלחו מן העבודה ואומר לו בלעג וביטול:

– לך־לך, לך לבית־תפילה שלכם, כאן אין מקום להתבטל!

אימה נפלה על הציבוּר ולא ידעו מה יעשו. אפילו זירזו ידיהם והפסיקו תלמודם ושמרו פיהם ממלה יתרה, – לא יצאו ידי חובתו של המנהל החדש ולא הפיקו מלפניו רצון, והגזירות מתחדשות חדשות לבּקרים. וכשאסר עליהם מיסטר יוּז להתפלל בצבּור תפילת מנחה, כמנהג המקום שנים על שנים, נתרתחה חמתם של הפועלים ולא ידעו על מי ישפכו את זעמם. חיים ערוּסי כבר כלו כוחותיו לסבּוֹל מאיסור הדיבּוּר, שהיתה עליזותו טבע ברייתו והוא אוהב לבדר רוּחם של חבריו ולערוך לפניהם את משחקיו מעשה מוּמוּס, דבריו הבדוחים מזרזים אותם במלאכתם ומפיגים את ליאותם כחום היום. עתה נתעורר חיים יותר מכולם ואמר להם לחבריו בריתחה, בלא שישגיח בעוסמאן שיכול להביא מלשינותו לפני אדוניו:

– בזה אסור לנו לשתוק לו, חס ושלום, אני אומר לכם, אפילו אם נהיה צריכים לצאת כנגדו במלחמת־מצוה – חייבים אנחנו לצאת!

לאט לאט הכניס חיים ערוּסי את דבריו בלב כולם, והוא עובר מן הסתתים אל החוצבים ומן החוצבים אל הגננים ולעושי־הסבּון, מזרז את כולם למרוד, מחזק ידיהם ומעורר רוחם ומפשיט להם כל דבר קשה בלשון קלה ובדברי שחוק, עד שנתנו כולם דעתם לקום מעבודתם בשעה שיבוא מיסטר יוּז למחנה ויתלוננו באזניו בקול רם, שאם לא יתיר להם תפילתם בציבּור, יקומו וילכו להם מן המקום הזה כמו איש אחד ולא ישובו עוד לעבודה.

לא יצאה שעה וכלבו של המנהל בא לחצר במרוּצה, מכרכּר ונובח ומחזיק את זנבו ברמה; מיד בא גם אדוניו רכוּב על סוסו, מתנשא באוּכף כגיבּור שב משדה־מלחמה. בלא שניתן איזה אות קמו כולם ממקומותיהם, הסתתים והנגרים והגננים והחוצבים ועושי־הסבּון ועטו על המנהל מכל צד. הסוס נבהל מהמון העם והרתיע על מקומו, נסוג מעט לאחוריו, הגבֻיה שתי רגליו ונופפן באויר. מלא השתוממות חיזק עצמו מיסטר יוּז באוּכּף שלא יפול מעל גבי הסוּס, וקודם ששאל לפשר קבלת־הפנים שערכו לו פועליו, הניף עליהם שוטו וקרא לכלבו להתנפל על האנשים. מעשה זה הרתיח את כל הקהל והבעיר את חמתם מאד. אחדים תפסו את הסוס במתגו, וחיים ערוּסי שירדה עליו צליפת השוט, קפץ ומשך ברגלו של הרוכב, הפילו מעל הסוס וקרא בקול צרוד מחמת התרגשות, כמו הטמין לשעה יחידה זאת את כל ערעוריו:

– כשה אתה גֶ’נטלמן, כזה את ג’נטלמן?! בשוֹט אתה בא עלינוּ, כמו אנחנו כלבים?! היום נהיית לאיש? אבל אנחנו מכּירים אותך עוד מאצל הכילף ועכשיו אתה מתנשא למשוֹל? אנחנו פה מלפניך ויודעים אנחנו את החוקים יפה, בזכותנו אתה קיים, והיום אתה בא ומקפח אותנו ומשפיל את כבודנו ושׂם אותנו קבּצנים ופושטי־יד כמו מידך אנחנו חיים!

הכל התחילו צועקים והכּלב נובח כנגדם, מקפץ ומבקש לתפוס את האנשים בבגדיהם, ולא עלו בשיניו. לקול המהומה בא עוסמאן במרוצה, לראות מה נפל במחנה, אך בינתיים כבר נתאושש מיסטר יוּז, מצא דרכו לסוּס, אחז ברסנו וקפץ באוּכף, ואחר עקר ממקומו, הרס לשער ונעלם מאחורי הגדר, כּלבּו נושא רגליו ונס אחריו מן המערכה.

רוגשים ונסערים מאד חזרו הפועלים לעבודתם, אינם יודעים אם לשמוח בנצחונם או להצטער על מה שקרה. תחילה חשבו שמיסטר יוּז יביא את המעשה לפני מיסטר צ’רלי וזה יעשה להם דין ואפשר יגרשם מן המקום. אך מיד ראו שטעו בסברתם. מיסטר יוּז לא גילה דבר לשום אדם מפני החרפה, חושש שמא יאמרו הבריות שהיהודים מרדו בו. הוא חזר לעבודתו כמו לא קרה כלום, אך הֵרע להם פנים עוד יותר. ולא היה מדבּר עמם מטוֹב עד רע, עוקף את מקום עבודתם ויושב כל היום במשרדו.

דבר זה היה טורד את מנוחתם של האנשים. אילו היה רוגז וקוצף ומעניש אותם עונש כלשהו, היו יכולים לדעת עד היכן כעסו מגיע; עתה שהחריש ותקע עצמו בבדידות משרדו חששו מפני מזימותיו בסתר. חיים ערוסי, שראה עצמו ראש המרידה, אמר לזכריה, שהחזירוֹ המנהל החדש לעבוד בסיתות אבנים:

– זוכר אתה, זכריה, שמתחילה היה תמיד מדבּר בגבירה הישישה ומזכּיר את שמה כל היום, משמע, שהיא עוד חיה, הצדקת, ולא טוב שנכתוב לה? למה נחכּה עד שיוציא דיבתנו רעה? נבוא אנחנו ראשונים לפניה, וכל הקודם זוכה..

הניח זכריה מידיו את המקבת ואת האיזמל, נטל את מידת הברזל, בדק בה ארכּה של האבן, חשב רגע בפני עצמו ואמר:

– ואיך נדע איפה היא? אולי יותר טוב שנבקש ממיסטר צ’רלי והוא יכתוב לנו…

– מיסטר צ’רלי דבר אחד ואנחנו דבר אחר, שמעתי שהיא יודעת לשון־הקודש על בוריה ונוכל לכתוב לה בעצמנו, ורק שנבקש מצ’רלי שיכתוב לנו את מעונה על גבּי האיגרת, נאמר לו שזה אנחנו רוצים לשלוח לה כתב ברכה.

דבריו של חיים ערוסי נתקבלו על לב כולם, והוא הלך עם סלימאן למיסטר צ’רלי וסיפר לו את בקשתם שיבח מיסטר צ’רלי את מחשבתם הטובה והבטיח להם לכתוב את מעוֹנה על גבּי האיגרת. זכריה, שהיה לו כתב יפה ולמד אצל אביו כתיבת ספרי־תורה ומזוזות, כתב עלך גבּי יריעת־קלף ברכה בלשון נמלצת, מגילה נפלאה, כולה רקוּמה פסוקים מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, והיא עטורה בתגים ועיטורי־סופרים לרוב; ואת יריעת־הקלף נתנו בנרתיק נפלא והראו אותה תחילה למיסטר צ’רלי, שנתפּעל מאד מיפי האיגרת, וכתב על גבּי הצרור את מעונה של מיסיס פין. לקחו מידיו את הנרתיק לילך לבית־הדואר האוסטרי, אך לפני שמסרוהו לפקיד, עוד שילשלו לתוכו מכתב כתוב בכתב רגיל, אף הוא בלשון של כּבוד ויראה ודרך־ארץ, ובו גוללו לפני מיסיס פין את מעלליו של המנהל החדש, כיצד ביטל את מנהגי המקום והוא מעליב אותם כל היום ומעליל עליהם עלילות רעות ורוֹדה בהם ביד חזקה כמו פרעה בבני־ישראל.

לא יצאו ימים רבּים אחר ששלחו את האיגרת וּמיסטר יוּז הודיע להם לפועלים שהוא מפסיק את עבודתם בכרם־אברהם; גל האבנים העשוּיות מתנשא והולך והוא יספיק לימים רבּים, הסבּון אין לו עתה מהלכים בבירות העולם, שיש בשוק סבּון טוב ממנו שמחירו זול, והוא מפטר אותם לפי שעה ממלאכתם, וכשיהא לו צורך בפועלים ישלח ויודיע להם לבוא.

לא ידעו הפועלים אם גוּנב לאזנו של מיסטר יוז מעשה האיגרת או שרשו של דבר אחר, אך באמיתוּת טעמיו לא האמינו. כיון שאמר להם ללכת לא ראו לפניהם ברירה והלכו, אך לפני שיצאו מלפניו הודיעו לו שהם מחכּים שיקרא להם לשוב ומלאכה אחרת לא יקחו עליהם. חיכּו ימים אחדים, מקוים שיחזור בו מיסטר יוז מגזירתו הרעה ויקרא להם לשוב לעבודה, מצפּים כל יום, אפשר תבוא בינתים איגרת־מענה ממיסיס פין – אך מיסטר יוּז לא חזר בו מגזירתו ואיגרת־מענה ממיסיס פין לא באה.

בינתים גדל העוני בבתים. חיים ערוסי, שהיה בא בין החברים ומדבּר עמם דברי התעוררוּת, הזהירם שלא יבקשו מלאכה במקום אחר, שכּל מי שיעבוד מחוץ לכרם־אברהם כאילו הוציא עצמו מן הכלל והפקיר את עבודתו הקודמת. החסכונות כלו, הפינקסים בחנויות נסגרו והחנונים פסקו להקיף, ולא ידעו מה יעשו.

כבר חשבו שאיגרת־התלונה לא הגיעה לתעודתה, אפשר רשע זה רשתו פרושה בכל מקום, נודעה לו תלונתם והוא משך את מכתבם בחזרה, כשנקראו יום אחד לבוא לפני אורח נכבד בבית גראנד־הוֹטל שאצל שער יפוֹ.

הלך חיים ערוסי עם זכריה וסלימאן, שלשתם לבושים בגדי שבת, גלימותיהם ארוכות עד קרסוּליהם ומטפחות־צמר לבנות מונחות להם על כתפיהם, ובאו בשער בית־המלון. שומר־הסף לא התיר להם להיכּנס לבית הגדול, כי לא יכלו להראות לו כתב־הזמנה. נשאו ונתנו עמו שעה יתירה, עד שתקעו בידו מטבּע קטנה והביא אותם לפני האורח הנכבד.

קיבּלם האוֹרח בסבר פנים יפות והושיבם לפניו בכבוד גדול; הסיר את זגוגיות משקפיו שהיו צמוּדות לו לאפו, ואמר להם שיש בידו שליחוּת נכבדה מאת מיסיס פין בכבודה ובעצמה. נודע לה לגבירה הישישה שהוא הולך לתור את הארץ הקדושה וביקשה ממנו שישמש לה לפה לפני פועלי כרם־אברהם ויאמר להם שקיבלה את האיגרת הנפלאה, שהיא מעשה חכמים ויודעי כתב ותורה, שמחה בה שמחה עצוּמה ונתנה אותה במסגרת של זהב ותלתה אותה בחדרה לפני שולחנה, שתוכל לשַווֹת אותה לנגדה תמיד.

סיפרו לפניו השליחים מצוקתם; מנהלם החדש מתאנה להם ואין הליכותיו כהליכות מיסטר צ’רלי קודמו, ועתה ביטל את עבודתם זה כמה והם עניים מאד, אין בביתם הפת לאָכלה וילדיהם רעבים ללחם. השיב האורח את זגוגיות משקפיו והצמידן לאפו ואמר להם בנחת:

– גם בזאת מילאה הגבירה הנכבדה את ידי, הוציאו קול וקראו למחר את כּל הפועלים לכרם־אברהם ואדבר עמם את דברי.

יצאו מלפניו עליזים ולבם מפרכּס בקרבּם מרוב שמחה; בינתים כבר נודע ענין האורח ברבים, שמועת הביקור בגראנד־הוטל פשטה בכל מקום וחבורה גדולה ציפתה להם לשליחים בשער העיר, מבקשים לדעת מיהו האורח הפלאי ומה בשוֹרה הביא להם.

למחר באוּ כל הפועלים של כרם־אברהם ונתאספו בחצר אצל הסככה. בא גם האורח הנכבד, חבוּש כובע־תיירים לבן, שוֹבל של בד נשרך לו על ערפו, תריס מפני השמש, ואמר להם לשוּב איש למלאכתו; מקום זה בשביל היהודים הוא נברא מראשיתו, שיהיו מלמדים בו ידיהם מלאכה בנחת ובשמחה ולא בזיעת אפים, לא יאנחו מעבודה קשה ויוכלו גם להגות מעט בתורה ולעסוק במצווֹת, כי זה הרצון שיצא מלפני הגבירה.

למחרת היום חזר גם מיסטר יוּז למקומו, אך כמו ניטל ממנו כל מוראוֹ, שוב אינו רוכב על סוס ואינו משתעשע במלחמת כּלבים, גאוָתו כמו נסתלקה מפניו וקרנו נגדעה. עתה היה יוצא ידי חובתו בדברים של מה בכך, אינו מדבּר עם אדם, פניו חמוּרים ורוחו נכאה. אף הקהל אינו מזכיר לו מעשיו, והם עובדים עבודתם ומתפללים בציבּור כמקודם.

כשעוֹבר מיסטר יוּז על פניהם מתעורר פתאום חיים ערוסי, החושב עצמו מנצח, שבזכותו יכלו לו למציק, מעלה מהומה באיזמלו, מזרז ידיו שיהיו מהירות במלאכה, בשביל להקניט בחשאי את המנהל ולהזכיר לו גזירתו, מפזם לעצמו פיוּט של ימים נוראים ופניו מאירים מנחת. וכשחולף, מיסטר יוּז ומתרחק מן המקום פוסק חיים ממלאכתו, פורש שתי ידיו וקורא:

– אוי, לעשות נקמה בגוֹיים הרעים, ראיתם איך הוא נזוף ואיך השפיל את הזנב והולך כמו צל! נוֹח לעלות לבימה וקשה לירד…

והוא צוֹחק בקול, סוקר את סיעת הסתתים בעין חטוּפה, קופץ ממקומו ומשחק לפניהם את מפלתו של יוּז, כּופף גבּוֹ ומורט שפמו ותוֹלה פניו במסכּנוּת ופושט ידו כמו ביקש נדבה. ולפני שהוא חוזר ויושב למלאכתו עוד הוא מרים ראשו וקורא:

– ואת עוסמאן ראיתם, איך כל מעשיו מתוּקים? מלאך־השרת של מיסטר יוּז, איך פניו נפלו ובשרו נעשה חידודין. כך נאה לו, אתמול תרנגול והיום אפרוח. ימח שמו!

אך לא ארכו הימים ומיסטר יוּז הלך לו ועזב את כרם־אברהם, אם שפטרוהו על מעשיו ואם שנתפטר, שלא יכול לשאת נצחונם של היהודים, ולא יצאו ימים רבים ומנהל חדש נשלח מלונדון.

מיסטר דן, המנהל החדש, ניכּר בו שהוא איש ישר ומבקש למלא תפקידו באמונה. כל הליכותיו עם הבריות כהילוך גופו הגבוה והרזה, אינו כופף עצמו לשום צד והוא תמיד ישר כמו כלוֹנס. אך כרם־אברהם שוב לא חזרה להיות מה שהיתה לפנים. מיסטר דן היה איש קפדן וקר־נפש, אין בו מדובשו של צ’רלי ולא מעוקצו של יוּז; הוא לא ידע את היהודים והם לא נחשבו בעיניו הרבּה, ורק את תפקידו ביקש לעשות כאן, והוא מחמיר עם כולם, אינו נושא פנים, ממצה את הדין עם כל אדם ואינו רואה בפועליו אלא עדת קבּצנים הצריכים פרנסה; אינו מתערב בהם ולא בא בקהלם וטבעם זר לו מאד.

הרוח הטובה שהיתה שורה על המקום נסתלקה, וכיון שלא היה בין עבודה זו ובין עבודה אחרת ולא כלום התחילו האנשים נותנים דעתם לבקש להם מקום חדש. בתי־האב כּבדו, ילדים חדשים נולדו והבכורים כבר הגדילו וּביקשו לחם ותורה. מיסטר דן לא נענה להם להעלות את שכרם, כי אמר שהקופה עניה והיציאות מרוּבּוֹת, וצריך שתהא כרם־אברהם חיה ונושאת את עצמה. ראשון התעורר זכריה ואמר:

החכם עיניו בראשו, אני אומר לכם שלא תהא לנוּ נחת גדולה מן האיש הזה דן. טוב לנו לבקש עבודה אחרת, שיהא שכרה בצדה ולא נהיה נושאים את עינינו לחסד.

הכּל הסכימו לו בלבם, אך צר היה להם להניח את המקום שבּו עבדו שנים רבּות ונפשם נתקשרה בו כאילו היה ביתם; ואף שלא היה שכרם גדול ישבו בשלוה ונחת, אין דאגה בלבם, והבתים מתפרנסים מעט או הרבה. אך זכריה היה אומר להם השכּם והערב:

– יפה שעה אחת קודם, שתדעו לכם, אין עומדים לו לאדם בשעת דחקו, ולמה שנחכּה עד שלא תהיה לפנינו ברירה? ברוך השם שנתן לנו לחם בשנים שעברו, עכשיו נבקש על השנים הבאות. אני אלך ליענקלמן הבנאי, שהיה עוד אבי, זכרו לתחיה, עובד אצלו בבנין, ויתן לי עבודה.

אחד אחד התחילו נפזרים וֹּמבקשים פרנסת במקום אחר. סעיד ביקש לגדל צאן בכפר־השילוח, קנה לו עזים אחדות וכבשים מעטות ופרה חולבת אחת; זכריה וסלימאן וחיים ערוסי הלכו להם לעבוד אצל יענקלמן הבנאי; יענקלמן אף שנזדקן הרבּה, עוד היו ידיו מלאות בנין ירושלים. המלאכה היתה עכשיו רבּה, גבולה של העיר רחב הרחק מחוץ לחומות, מעבר מזה בונים בית־חולים של שערי־צדק ומעבר מזה בית־חולים של רוטשילד, כאן שכוּנת ימין־משה, משמוֹ של השׂר מונטיפיורי, ושם סתם דירות לכוללים וליחידים. העיר נתעוררה לחיים חדשים, אוירה המה מקול פטישים בחוּצוֹת, ושוב לא היה קשה למצוא מעט פרנסה כמקודם, וכל העובד עבודתו שׂבע לחם.

ואילו בכרם־אברם הלכה העבודה ופחתה, הלכה ורפתה; תחילה נפסקה מלאכת הסבּון, ששוּב לא היו לו מַהלכים בעולם, ואחר נשמטו גם העובדים במלאכת־האבן, שמצאו להם עבודה בעיר עבודה ששׂכרה בצדה. זמן מוּעט עוד היו החיים קולחים במקום, בצמצום ובעצלתים, כנחל אכזב בטרם קיץ, ואחר פסקו אף הם ושוב לא נתחדשו. מיסיס פין לא מצאה אנשים כלבבה שיוכלו לנהל את פעלה ברוּחה, והיא עצמה כבר זקֵנה מכדי להפיח רוּח חדשה במקום. עוד מעט ונדם המעשה בין החומות, שקע קול המקבות והאיזמלים פסקה תפילת העובדים ונאלם שיחם; בסוף חרבו גם בורות המים שהיו שופעים מימיהם ליהודי ירושלים ימי דור שלם. רק עוסמאן השומר נשאר במקומו, קבע מושבו בירכּתי הגן והושיב שם את ביתו. עתה נסגר שער החומה על מנעול ולא ניתנה הרשות להיכּנס אלא בפשפש שבצד. עשׂבים התחילו עולים באבן, מבצבצים בין הנדבכים ונאחזים בסדקים, מטפסים ונתלים בשער הברזל, עד שנסתתמו מבואיו והחלידו ציריו, ושוב לא היה לו פותח.


 

פּרשה חמישית: בְּסַעֲרַת הַמִּלְחָמָה

א

השמש נבלעה בענן הארגמן הלוהט ושקעה במערב, אך הרי מואב הכחולים עוד השיבו הבהוּב אחרון של אור, נעשוּ אדומים ובערו באש רחוקה. רוח של בּין הערבּים באה מהרי ירושלים, ירדה על כפר־השילוח ופיזזה בנעימות בין בתיו, וצללים התחילו נארגים.

זכריה פּרשׂ לוֹ מחצלת של קש מאחוֹרי ביתוֹ, מתחת לעץ־הזית, כמעשיו מדי ערב, ושכב אפרקדן לפוּש מעט מיגיעו, ממתין לאורחים הרגילים לבוא אצלו ואחר שקיעת החמה, להשתעות מעט וּלדבּר בעיניני היום. יוסף שכנו מניח את כליו, שהוריש לו אביו לאחר שנסתלק מן העולם הזה, בא ויוֹשב בשוּלי המחצלת, מחריש בצניעות כמו אביו בשעתו, מטה אוזן לדברי המסוּבּים ואינו מתערב בהם; סעיד, גיסו של זכריה, בא אף הוא מדי פעם, מספר על פרה שנתעבּרה ועל גדי שנולד לו בדיר; ושמעון דמתי המעורר בּא כל ערב לשמוֹע חדשוֹת. כבר זקן האיש ואינו יכול לבוא בעיר מחמת רפיון רגליו, אך בעיניו עוד מבליחה התשוקה העזה לשמוע דברים חדשים ומעשים נפלאים – עיִר שנולד לפלוני, ובת אלמוני שנישאה, וסתם חדשה מחדשוֹת העיר, ואפילו אין לו בה נגיעה כל־שהיא. וכשהוא בא ויושב על המחצלת, שומט תחתיו באנחה את רגליו היגיעות, מיד הוא מבּיט כּה וכּה אם אין חיים ערוּסי בא; כי חיים ערוּסי אך הוא לבדו יכול לרווֹת תשוּקתו של שמעון דמתי המעורר, מספר לו כל חדשות העיר ושמועת השכונות, ואחר משׂחק לפניו שׂיחם של הבריות ודוֹמה הזקן כאילו הגמיאוֹ טעם חריף של משא־ומתן. פעמים שגוער בו שמעון דמתי בחיים ערוּסי בשפה רפה ואומר לו בלשון של שחוֹק:

– ויפתח השם את פי האתון, הי, כבר זה מדבּר, חדל לך ממעשי־ליצנוּת!

אך באמת הוא נהנה ממנו הנאה מרוּבּה, משרבּב צוארו הדק כּמוֹ בּרבּוּר, שלא לאבּד מלה, ושוֹתה כּל דבריו בּצמא גדול. ערב מערָבים שאין חיים בא אל המסיבה חוזר שמעון דמתי לביתו ריק, כאילו בא לבית־משתה ולא נמצא בו יין.

אותו ערב בא שמעון דמתי המעורר כפוף על מקלו, נאנח וגונח, יושב לו על מקומו בראש המחצלת, פונה אל זכריה ומגעגע:

– חם, חם מאד היום, כמו היא שריפת הגוף, ירחם השם, שריפת הגוף…

זכריה בירך את הזקן לשלום והשיב לו בנחת:

– אבל עכשיו, ברוך השם, כבר נושבת הרוּח.

גנח הזקן והשיב כמדבּר אל עצמו:

– נושבת, נושבת, ואיפה זה כוּלם? אין להם הכוח לבוא, הי? צעירים של היוֹם, צעירים של היוֹם לא כמוֹ אצלנוּ לפנים בתימן…

אשתו של זכריה יוצאת מפתח המטבּח ומגישה לכבוד דודה אבטיח על טס גדול; זכריה חובט את האבטיח ומוחצו בלא סכין, שלא יהא הלהב נותן לו טעם לפגם, ומניח את הטס על גבּי האבן, שתהא הרוח באה בפלחים, נושבת בנקבים הדקים ומצננת את בשׂרו. שמעון דמתי אוסף מלוא הכף גרעינים שחורים שנשרו עם החבטה, מפצחם בקול וזורק את קליפתם הרחק ממקום המושב, ופוזל לצדדים אם אין חיים בא. עוד מעט ויוסף יוצא מכּוּך סַדנתו שאצל הבּית ובא לשבת אצלם, גם סעיד בא ומספר עמם; ובסוף נראית קומתו הדקה של חיים, עולה ומדלג מבתי־ההקדש ששם ביתו, ומצטרף לסיעה הקטנה. מיד מאירות עיניו של שמעון דמתי, אך כדי להסתיר את שמחתו הוא פונה אל זכריה, כאילו לא ראה את חיים בא ויושב על המחצלת, ואומר לו בלשוֹן אדישה:

– מחילה ממך, זכריה, תן ונברך על האבטיח ברכה כהלכתה. בודאי כבר נצטנן!

עכשיו יושבים כוּלם מסביב לטס הגדול וטועמים מן האבטיח הצונן, אינם מדבּרים כלום; שמעון דמתי נפשו יוצאת לשאול מה חדשות בפי חיים ערוסי ואינו שואל, וחיים ערוסי נפשו יוצאת לספּר לשמעון דמתי את החדשות שבפיו ואינו מספּר. המסובים, שהם יודעים טיבם של השנַים, שותקים אף הם, ומשאכלו את כל האבטיח כולו ולא נותרו אלא גרעינים מעט, פונה סעיד אל חיים בעין ערמומית ושואל:

– ומה תהיה יושב ושותק כמו כבשׂ, אין היוֹם חדשות אפילו כלוּם?

אך שאל סעיד את שאלתו ומיד הוּתרה הרצוּעה, כוּלם פנו אל חיים ואף שמעון דמתי שלח אליו את עיניו באלכסון, וחיים הרתיע על מקומו, הניף את ידיו, הכּה על ברכיו וקרא:

– מה את אוֹמרים, אין יום חדשות אפילו כּלוּם; היוֹם יש חדש שלא היה כזה אף פעם, אף פעם, בעצמי שמעתי מן הקונסול!

עכשיו מסיר גם שמעון דמתי את שלוָתו מעל פניו, פוֹנה ישר אל חיים, עיניו מתלקחות, והוא פועה בריגוּש גדול:

– מן הקונסול? מאיזה קונסול?

– מה אני אמרתי, מן הקונסול? לא מן הקונסול, אבל מן הקַואס שלו שמעתי!

– מן הקואס?

– כן, אזנַי שמעו ולא זר!

– מה שמעת?

– דבר איום ונורא!

– דבר איום ונורא?!

שמעון דמתי נפשו יוצאת מתשוּקה לדעת את החדשה, שוב אינו יכול למשול ברוּחו והוא צועק:

– דבּר, דבּר, מה אתה משטה באיש זקן, איום ונורא, הוא אומר, איום ונורא! או שיש לך מה לדבּר – כלה נבואתך ודי, ואם אין לך –אַל תדבּר.

אך חיים מושיט במתינות את ידו לטס, אוסף את שארית הגרעינים ומפצח את קליפתם באדישות. כוּלם מצפים לשמוע מה בשׂוֹרה יבשׂר להם היום, אך הוא פונה ואומר להם בשלוה משוּכה על לב פועם:

– רצחו את יורש־העצר של הקיסר!

– רצחו? באמת? את יורש־העצר? – קופץ שמעון דמתי ראשון על מקומו, כאילו הכישוּ נחש. – של איזה קיסר?!

– של אוֹסטריה.

– רצחו? דת משה! ירחמנו בעל הרחמים! איפה רצחו, פה, פה בירושלים?

– הי, פה בירושלים? בר מינן! לא פה, לא פה, רחוק במדינותיהם.

– איפה זה?

– שמעתי, אבל עכשיו כבר אני שכחתי…

שמעון דמתי חוזר בו מלהיטוּתו, כאילו קיוה לשמוע בשׂורה גדולה מזו, ואומר כמוֹ אין הדבר איכפת לו כלום ואין הוא מחשיב את המעשה כקליפת השוּם:

– הי, זה רחוק, רחוק, כבר היה מעולם, המלכים תמיד רוצחים זה את זה…

חיים ערוסי נפגע מדברי שמעון דמתי, שביקש למַעט את הבשורה שבפיו, ואומר כמלמד זכות על עצמו:

– אבל אומרים שאולי תצא מזה מלחמה!

מיד ניעור שמעון דמתי מחדש, כאילו הסיתו פתאום את אשוֹֹ, והוא קורא בקול נרגש:

– מלחמה, מלחמה, אתה אומר?!

– מלחמה…

עכשיו מתעוררים גם יתר המסוּבים, מבקשים לדעת מפי חיים דברים יתרים, מה מלחמה זו ולמי מלחמה זו, ומי יהיו הלוחמים בה. אך חיים כבר הוציא את כל החצים שהיו לו באשפתו ושוב אינו יכול להוסיף להם כלום. כולם יושבים ומדיינים הרבּה על השמוּעה ששמעוּ, אינם משגיחים באשת זכריה שבאה וסילקה מלפניהם את הטס הריק עד אחרון הגרעינים, והיא מבקשת לרמוז לו לבעלה שתבשיל הערב כבר מוכן. הרי מואב כבר נבלעו בלילה ומבואי הכפר ניטשטשו, רק אורות קטנים צצו ועלו בפתחי הבּתים, מבהיקים פה ושם באפלה. בשעת־ערב מאוחרת נפזרו המסוּבּים, כולם מדיינים בחדשה, חיים מגן על שמוּעתו ששמע ושמעון דמתי תומך בו הפעם בכל כוחו; ויוסף אומר לזכריה בקול כבוּש:

– אבל אפילו אמת הדבר, חס ושלום, מה לנו המלחמה הזאת? העולם גדול ורחוק, המדינות נלחמות זו בזו ולנו מה איכפת לנו?

ואולם לא ארכו הימים והאמת נודעה בכל מוראה. שוב לא היתה זו שמוּעה, אלא דבר של ודאי, המדינות יצאו למלחמה זו על זו הרחק מחופי הארץ, אך הד היריות הגיע עד מהרה לשערי העיר. השׂוּלטן בקושטא יצא אף הוא מהרמוֹנוֹ לריב ריבה של אוסטריה ותבע את דמו של יורש־העצר שנרצח; דרכי הים נשתבשו והספינות פסקו לבוא לחופי הארץ; הלחם שהיה בא ממרחקים שוב לא הגיע, אין תבואת הארץ יכולה לפרנס את כל יושביה, אי אפשר למצוא בשוק גרגר של חיטה, ואם נמצא צריך לסלאו בפז. בשעה אחת כלו המזונות מן השוק והפת נכרתה מפי יושבי העיר. העבודות בטלו והחובות נשמטו ושוב אי אפשר היה להשׂתכר אפילוּ מטבּע קטנה. למַרבּה המהוּמה יצאה אַרמַדה של מלכוּת, השׂוּלטן פּנה לכל איש להיות נכון לקריאה, וכל שיברח מן המלחמה את נפשו הוא קובע ואחת דתו תליה בשערי העיר, למען ידעו ויִיראו.

בכפר־השילוח כמו אחזה רוח סערה, טילטלה את בתיו, זיעזעה את יושביהם והביאה בלבּם מורך ויראה. כולם אנשי־עבודה שחיים מן היד לפה, אם לא ניתן להם היום שכר פעלם למחר אין להם דבר לשׂים בקדירה. העבודות שבעיר שבתו, מי שרצה לבנות בית חזר בו מרצונו, מי שהתחיל בונה חדל מבנינו, ומי שבּנה – לא שילם שׂכר פועליו, והמהומה גדולה. פקודת הגיוס באה דחופה וכבר רבּים נקראו לעבודת־פרך בלב מדבּר. המשפחות בבית רעבות והילדים מופקרים, אין מי שיביא לחם מעט לפי התינוקות.

זכריה נכתב שמו ברשימת חכמי־דת שאין עליהם חובת הצבא ולפי שעה הונח לו מן הגזירה. חיים ערוסי עקר מירושלים וירד לפתח־תקוה, לבקש לוֹ שם עבודה. רבים באו זה לא כבר ממחוזות חַידאן וצעדה שבצפון תימן, יושבי כפרים אמיצים ובני־חורין, שקרא להם השליח אליעזר בן יוסף, משמו של רבי אברהם בן יצחק הכהן מיפוֹ, לבוא לארץ־ישראל לעבוד את אדמתה. והם באו ובנו להם אצל פתח־תקוה את כפרם מחנה־יהודה. שמוּעה שמע חיים שעוד יש שבר בפרדסי המושבה, לגַזם בדיה ולקטוף פירותיה, והלך אחר הלחם, אפשר לא תמצאהו גזירת המלחמה הרחק ממקום ביתו. סעיד מכר את בהמתו מפּחד המלחמה, רק עֵז אחת הוֹתיר לו בשביל חלב לילדיו, והוא סובב בכפרים וקוֹנה חלב אצל הישמעאלים, יושב אצלם בשעת חליבה, עוֹשה בביתוֹ מעט חמאה וגבינה ומוכרן ליהודים בחשאי. יוסף מכנס כל עתוּדוֹתיו ואוגר פרוטה לפרוטה שיוכל לשלם כופר נפשו ביום פקוּדה, כשתקרא אותו המלכות לעבודת מלחמה. בין כך ובין כך וכפר־השילוח הושבּר שבר גדול, רבּים מיושביו יצאוהו ובתיהם שממו; השׂמחה נעקרה מן החוצות וצלו השחור של רעב התחיל מתמשך והולך מבּית לבית; אין איש נפגש עם חברו מרוב צער ומחסור ומפחד שוטרים ומלשינים. אף הפגישות אצל זכריה, בצל עץ־הזית, בטלו, אין אדם יוֹצא לרחוֹב לרצונו. רק שמעוֹן דמתי המעורר משׂרך צלוֹ בשוּלי הגדירות, אין לו עם מי לשׂוחח על נוראות היום, מבּיט כּה וכה בעגמה ופחד, כּמו עוף זקן שהוּבהל מקנו…


ב

זכריה חמדי נקרא לעבודת־כּפיה בדרוֹמה של הארץ. מלכות תורכּיה התחילה מגייסת את הרבּים לצבא ולעבודות המלחמה, וזכריה שוב לא עמדה לו תורתו להיפטר מעוּלה של מלכות. גבּאי ירושלים שכתבוּהוּ תחילה בין תלמידי־החכמים ומורי־ההוראה הפטורים מן הצבא, חזרו ומחו שמו מן הרשימה וביטלו את כתב הפּיטוּרים, ושוב הוּתר לרָשות כמקודם. רבים פטרו עצמם בממון וביחוס ובשתדלנות, קונים לבּם של פרנסים וקצינים ומעוורים עיני חיילים שחוֹשן־נחושת על חזם, הסובבים בחוצות ירושלים ועל כל סביביה, בודקים בכל מקום־סתר ומבקשים את הבורחים מפקוּדת הרשוּת. זכריה לא היה לו ממון לפדות עצמו מן העבודה ולא יחוס שיהיו גבאי העיר יראים מפניו, ולא עמד לו הכּוח להשתמט מעיני שלוּחיה של המדינה, ולא נותר לפניו אלא ללכת אל אשר נקרא.

וקריאת הרשוּת באה לו בּימים הרעים מכל ימי פורענות המלחמה. הים סוגר על הארץ, אין יוצא ואין בא, החיים בעיר פסקו, צינורות הפרנסה נסתתמו והמחסור קשה מנשׂוֹא; מי ששפר חלקו אוֹכל מעט פול וסוּבּים ואופה מצה של דוּרה יבשה ליום השבת, ומי שאין בידו כלום סובב בחוצות ומבקש כף גריסים לפי התינוקות. ארבּה בא על העיר וכיסה את עין השמש, ירד על כל עשׂב רענן ועל כל עץ מלבלב ונח מסביב כמחנה כבד. קראה הרשות לעבודה של חובה, לאסוף מדי יום את הארבּה ולהביאו לבית המלכות, להשמידו מעל פני הארץ.. בני עשירים שאינם רוצים לצאת לעבודה משלמים כופר נפשם לתינוקות של עניים, ואלה מזדרזים ואוספים את ציבּורי הארבּה מאפלה עד אפלה, כדי להעמיד את המכסה לביתם ולבית העשירים גם יחד. יצאה מעט טובה מן הרעה הגדולה וניתן להם לעניי העיר להרויח פרוּטה קטנה מן הפוּרענות, ומי שאין בידו לאסוף את הארבּה כדי מכירה צוֹֹבר אותו ציבוּרים ציבוּרים, בורר ממנו את הטובים ואוכלם צלוי או כבוש, סותם נחירי אפו ועוצם עיניו מרוב מיאוס, מבקש להונות את עצמו ולמלא את בטנו ויהי מה.

המוֹן הקרוּאים לעבודת המלחמה כבר נתאסף על דרך בית־לחם, שעה שחמה התחילה נוטה לים. למחר היה על כּוּלם לבוא באר־שבע, להתיצב לפני הרשוּת, והם פתחו בדרך מבעוד יום, כדי שיוכלו לעשות ראשית דרכּם בּין חמה לצל ולהמשיך הליכתם בתחילת הלילה ובשעות צינה של בוקר. רבּים מאנשי כפר־השילוח, שלא היה עליהם פחד השוטרים, יצאו עם זכריה ללוותו קצת על דרכו, אשתו וילדיו הולכים אצלו, נאחזים בשולי בגדו ובוכים בקול רם, והמלַווים מבקשים להרגיע את רוחם ולנחמם במלים שאין בהן נחמה.

כשהגיעו לדרך בית־לחם כבר התחיל המחנה העצום זע ממקומו, רועש וגועש כעדר צאן שטלפיהם מקישים על דרכן. בשוּרה ארוכה נתמשך המחנה, ישמעאלים ונוצרים ויהודים, מכל העדות ומכל השבטים, המון עם דל ועלוב, שעשתה אותו הצרה מחנה אחד מחוּק ומטוּשטש, כמו חבר קבצנים מוּכי־גורל המתגרשים מקִנם הדל, ומעתה שוּב לא ידעו היכן יניחו ראשם בלילה.

כשהתחיל המחנה זע עלה קול הנשים בגעיה גדולה, הן מפזזות בשולי המחנה, תינוקות על זרוען, מבכּות את הבעלים ואת האבות כמו בהלוָיה של מת. חיילים תוּרכּים בּיקשו להפריד בין הדבקים ולהרחיק את הנשים המיבּבות, אך מעשׂיהם עוד הוסיפו מהומה על מהומה, קול הבכי הלך ועלה והדו חזר ובא מן ההרים ביללה עצוּבה.

כּכל שהתקדם המחנה ורחק מתחוּם העיר התחילוּ הנשים פורשות, עומדות על הגבעות חבורות חבורות ומביטות בהמון העם ההולך ומיטשטש, הולך ומתחבר לאחד, עד שהוא הופך ענן עכור הנשׂרך על הארץ ומעלה אבק דרכים.

עד שהגיעו לקבר רחל כּבר נותרו הגברים לבדם; יהודים שבּהם נשתטחו במקום הקדוש, הנוצרים המשיכו דרכם לבית־לחם לשטוח שם תפילתם במקום קדשיהם, והישמעאלים פשטו בשדות שמסביב והשתחווּ בתפילתם כלפי מֶכּה העיר, ולב כולם חרד מפּחד יום המחר. רבים בחרו להם ללין בבית־לחם, בשׂדה שאצל העיר, אך חבורה אחת ביקשה להמשיך את הדרך בצינת הלילה, כדי לקצר את המהלך לבאר־שבע; שׂכרו להם סוסים שעוד נשארו אצל עגלוניהם, מבקשים להגיע לחברוֹן, ללין שם לינה אחרונה ולקבוץ את הדרך שלפניהם.

כשראה זכריה עגלה מתמלאת ביוֹצאי־דרך זכר פתאום את ימי חברון, כשהיה בא לשם בבחרוּתו, לשׂמחת בית־השואבה, ולבּו פירכּס בקרבּו מהמון זכרונות. מתי היו אותם ימים רחוקים טובים, האִם רגליו הן שיצאו אז בריקוד בחצר בית־הכנסת של אברהם אבינו, ידיו שריחפו לקצב המחוֹלוֹת, פיו שנישק את כתנוֹת הקטיפה של ספרי־תורה, ועיניו שראו מבעד לחרכּים את אור עיניה של נערה אחת, שהיתה לו לאשה וילדה לו את בניו? ועתה הניח את כולם לרעב וּלמצוֹק, והוא עצמו גולה ומטוּלטל, מוּבל למדבּר בין גוֹיים כצאן טבחה…

מנה כספּו המעט שנטל עמו לדרך ונצטרף אף הוא לנוסעים. העגלה היתה מלאה, לא נתוַתר בה מקום אפילו לברכי היושבים; הסוס כחוש ועלוב, שבחלו בו התורכים והניחוהו לבעליו ולא נטלוהו עמם למלחמה מפני מיאוס וטוֹרח. לאט לאט משכה הדרך המשוּבּשת. צינת־לילה רכּה הפיגה את חום הנוסעים, הטלטול נסך עליהם שינה גזוּלה, אך חרדת הלב לא הניחה להם לעצוֹם עיניהם במנוּחה.

בשעה שאחר חצוֹת הגיעו לרחובה של חברון. מבואות העיר היו אפלים, הבּתים המעוּקמים כמו אין בהם רוּח, הגזוּזטרות התלוּיות דוחקות עצמן כמיוּתמות. כל החלונות כבוּיים, אין נפש חיה נראית בחוץ. הסוס עמד מעצמו, עייף מטורח הדרך, נושם ונושף ביגיעה; הנוסעים נתפזרו חיש מהר, איש לעברו, אף העגלון כּבר נסע לו למלון־לילה; ורק זכריה נשאר עומד יחידי בחוצות העיר השוממה. שעה קטנה עוד נשמע הד פרסות הסוס עולה ברחוב הריק, ואחר נדם הכּל. לאטו, כנסוּך חלום רחוק, עשׂה זכריה דרכּו לבית־הכנסת של אברהם אבינו, אין לו בעיר מכּר ומוֹדע; סקר בעין דואבת את החצר העזובה בחצות הלילה ונכנס בדלת הפתוחה, כמבקש שם אבידה רחוקה.

בית־הכנסת היה שרוּי באפלה, רק לפני הארון הבליחו פתילות־שמן בכלי־זכוכית אדומים וצהובים התלויים בתקרה על שלשלת, אורם מבליח בשלוה, עולה ושוקע חליפות וצייר על גבי הקמרון זנבות של אש. חרש נכנס זכריה פנימה, צללי הכּנסת מהלכים בו חרדה גדולה; הוא קרב לארון־הקודש ושקע אצל הפרוכת בצער וחוסר־אונים. הנסיעה בלילה, רחובה השמם של חברון ובדידות הבית הקדוש בחצות הבליחו את נשמתו ויום המחרת נראה לו עתה נורא מאד; הצער על ביתו נוקב את נפשו ככברה ונוטל ממנו את נשימתו. פתאום קפץ ממקומו, פתח את ארון־הקודש והכניס ראשו לתוכו, פניו הלוהטים נוגעים בספרי־התורה; דבר ניתק בּלבּו והוא געה כמו שור בבדידות לילה, בכיוֹ הרעיד את מוֹסדי הבית וטרף את שלוָתוֹ.

לקול הבכיה בחצי הלילה נפתח אשנב קטן במעלה קיר, המחבּר את בּית־הכנסת עם דירת רבּה של חברון, וראש זקן, חבוּש כוּמתה של שינה נדחף מבוהל בפתח, שׂערות זקנוֹ מפוזרות, מקצתן מעבר מזה של האשנב ומקצתן מעבר מזה, וקול חרד שואל בתמיהה:

– מה זה, מי זה כאן?!

וכשלא יכול זכריה להשיב לשאלה, כּי היו הדמעות שונקות את גרונו, נתפנה האשנב ודשדוש סנדלים נשמע על גבּי המעלות; עוד מעט והרב הזקן בא בחלוּק של לילה ובידו פתילה בוערת בכלי של חרס, והוא הולך וקרב בפסיעות קטנות ומהירות, מגבּיה את הפתילה להאיר לפניו את הדרך. כשראה זכריה את הרב נכנס בבית־הכנסת, סגר את ארון־הקודש ופנה אליו מלוא פניו, כעומד לדין. הרב עמד מולו, תמך עצמו בדוּכן, ושאל:

– מה לך, בני, מי אתה? מה את הבוכה כאן בחצות?

סיפר לפניו זכריה מי הוא, מאין בא ומה הצרה שנגעה בלבו, כיצד הניח את ביתו והוא עצמו הולך למקום לא־נודע, ויהיו כופים עליו להתגאל במאכלי נבלות וטריפות, לא יוכל לקיים את המצווֹת וסופו שיפלוּ עצמותיו במדבּר הרחוק אפילו לקבר ישראל לא יבוא; ועתה, כיון ששפך שׂיחו לפני ארון־הקודש, הונח לו מעט ושוב אינו רוצה להרהר אחר מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא, וצרתו צרת הכלל…

הגבּיה הרב הזקן את המנורה, האיר את פניו המעוּכים של זכריה ואחר אמר בתמיהה, כמבקש לזכור דבר רחוק:

– נדמה לי כמו ראיתי את פניך, אבל את שמך לא אוּכל לזכור…

– לא, לא, אין כבוד התורה ידוע את שמי, אבל את פנַי אפשר שראה.

– כן? מתי?!

– לפנים, כשעוֹד הייתי בחוּר, הייתי בא מירושלים כל שנה לשמוח בשמחת בית־השואבה, והייתי תמיד רוקד לפני הקהל עם לפיד ביד…

– אה… – נאנח הרב הזקן והשפיל את פתילת המאור והעמידה על הדוּכן. – בשמחת בית־השואבה, בשמחת בית־השואבה… – חזר ונאנח כהד עצוּב.

שניהם החרישו, געגוּעיהם יוצאים על הימים הרחוקים והטובים שאין יודע אם ישובו.

שעה ארוכה עמדו מחרישים, פתילות המנורות הקטנות מבליחות חרש, עד שאחז הרב הזקן את זכריה בזרועו ואמר לו:

– בוא, תעלה עמי.

זכריה פנה אחריו, מבוּיש מעט שלא יכול להבליג על המון רגשותיו, הרב הולך ועולה במדרגות, מחזיק לפניו את הפתילה להאיר לו את דרכּו, והוא נכנס עמו לביתו. הרב ישב על כסא, הושיב אצלו את זכריה ואמר לו חרש:

– שמע, בני, אולי מן השמים שלחו אותך אלי הלילה, שליח מצוָה אתה, שלא יהיו אחינו בני ישראל אוכלים נבלות וטריפות, ולא תינזק. כבר אני שמעתי שבעסלוּג', דרומה מבּאר־שבע, יהיה מחנה גדוֹל של עבודה, ויהיו שם הרבה יהודים עובדים, וכבר גם דיבּרתי עם הבּים־בּשי והבטיח לי שיתיר לקבוע רב במחנה, שיהא שוחט ומנקר ומשגיח על הכּשרוּת, – אמרת שיש לך התרת הוראה, בני…

– כן, כבוד התורה, אבי נוּחוֹ עדן היה מרי נכבד מאד מאד ולימד גם אותי תורה, ואני יש לי סמיכה ממרי יהודה חוטר, זכרונו לברכה…

– טוב, טוב, עכשיו תאכל לחם, תבשיל אין לי בקדירה; ואחר תשכּב קצת ותנוח ולמחר תלך עם המחנה באשר ילך, ואני אדבּר בעזרת השם עם המוּדיר ויעשׂוּ אותך חכם של המחנה, תִזכּה וּתזַכּה את הרבים.

שקע זכריה לרגלי הרב הזקן ונשק לו על ידיו השמוּטוֹת, ואחר טעם מן הלחם, בשביל כבוד בעל־הבית, ונח מעט על הדרגש שבקימוּר החלון. כשהתחיל אור הבוקר מבהיר את השמשות חמק בלאט מן החדר, שלא להעיר את הרב שחזר ונרדם על יצועו. כשיצא מחוץ לעיר כבר נראו מרחוק תימרות אבק עולות מתחת לרגליהם המדשדשות של אנשי המחנה הקרב והולך, שיירה גדולה של הולכי־רגל, מלמולם נישא כקול נחל־הרים, הגורף את מימיו ומגלגל עמו צרוֹרוֹת חול ואבנים.


ג

נקפו חדשים, המצוקה גברה וכל העיר היתה לחרדה אבלה; נדמה שנגזר על יושביה לשכּב בקרן אפלה ולנפוח את נשמתם ברעב. סלימאן בדיחי אף שהיה טורח מבוקר עד ערב, חומק בסתר החומה ובא במחבואים כדי להביא טרף לאשתו וילדיו ולאמו הזקנה, – אין הדבר עולה בידיו, עתים עולים בני ביתו על משכּבם בלא פת ערבית, מתעטפים ברעב ויאוש.

ואף על פי שהיה סלימאן נזהר שלא לבוא בקהל, והוא בודק בשבע עינים את מבואי העיר, שלא יפגע בשוטרים עם ציצי הנחושת ולא יתָפשׂ בכף המלכות, – הביאו עליו יום אחד מסירה והוא נקרא למחנה של עבודת הצבא. רוּמיֶה אמו פרכה כפות ידיה ויללה יללה גדולה, מבכּה את בּנה בכוֹרה, כאילו כבר נסתלק מן העולם הזה; אשתו מיררה אף היא בבכי וילדיו צייצו אחריה בגרונותיהם הדקים כחלילים בוכים. אך סלימאן הקשיח לבו וקיבּל את הגזירה בשויון־נפש; כיון שנקצצו מזונותיו ואין כל טרחו בעיר שוה כדי פת חרבה לבני ביתו – מוּטב שילך לעבודה, אפשר ירויח לו הקדוש־ברוך־הוא כנפי חסדו ותשועתו תבוא לו ממקום אחר.

מחנה העבודה של סלימאן היה בטוּל־כרם. גשר גדול בּיקש הצבא לבנות שם בשביל מסילת־הברזל וצריך היה לחצוב במחצבה הסמוּכה אבנים גדולות לבנין הקשת הגבוהה. מהנדס גרמני צעיר היה מפקח על העבודה, הולך מבּוקר עד ערב וחוזר מן המחצבה ועד מקום הגשר, משרת ערבי נושא אחריו את תיק־הניירות הגדול; קבּלן יהודי מחיפה קיבּל על עצמו את העבודה במחצב האבנים, ומחנה גדול של כפויי־עבודה, רובם ישמעאלים ומיעוטם נוצרים ויהודים, צריכים לעשׂות את המלאכה הגדולה; משמר של חיילים תוּרכּים עלובי־מראה ובלוּיי־בגד מקיפים את המחנה מכּל רוּח.

כשהגיע סלימאן למקומו כבר התחילו בהכנות לעבודה הגדולה. המהנדס הגרמני הולך ובא למחצב לתת פקודותיו לקבלן. הקבלן היהודי מדבּר עם עושי־דברו ומעביר פקודותיו למחנה ברוּח גבוהה; אך המחנה ניגש לעבודה בליאות ובעצלתים, כאילו אין הידים נשמעות לגוף והן עושות דין לעצמן ומשתמטות ממלאכה רבּה, אין תכנית המהנדס ופקודת הקבּלן נוגעות להן כלום.

כיון שהיה המחנה גדול וידיו מרוּבּות לא היה איש דוֹאג מתי תיעשה המלאכה. ואולם כשניגשו לפוצץ את הסלעים כדי לחצוֹב מהם את אבני־הקשת הגדולות, קמה בהנהלת המחנה מהומה. הסלעים הגדולים התפוררו בכוח אבק־השׂריפה שברים שברים ולא ניתן להציל מהם אלא אבני־בנין קטנות, שלא תצלחנה לקשת הגבוהה. המהנדס הצעיר רוגש וגועש, מקלל בלשון זרה ומטח עפרונו על התכניות שלפניו, כאילו ביקש להעיד לפני הקבלן את הנייר שאין לפניו משׂוא־פנים. הקבּלן קיבּל את נזיפת המהנדס בהכנעה וברוּח שפלה, וכשנפטר ממנו שפך את זעמו על ראשי עוזריו, מחרף ומגדף ותולש שׂער ראשו מרוב יאוש, ועוזריו יוצאים למחצב דחופים, אוספים סביבם את עובדי הסלע הישמעאלים ומפרשים את לשון הקבּלן כדי תפיסת החוצבים, מאַיימים בדיני הצבא ובגלוּת דמשׂק, שסוּפה תליה או עבודת־פרך לכל ימי החיים; אך בעלי־המלאכה מושכים כתפיהם באדישות ומשיבים שהכּל בידי השמים ולא הם בראו את ההר, ואם אין להפיק מן הסלע אבני־קשת גדולות לא אשמתם היא, – אין זאת כי לא תצלח האבן לבנין הגשר, פועלי המחנה העוזרים על ידיהם מכלכּלים מעשׂיהם באוילוּת, חבר קבּצנים שלא יצלח לכל מלאכה, ולא תחת ידם הכשלה.

כששמע סלימאן את המהוּמה בענין האבנים יצא לפנות ערב מן המחנה וסבב את הרי המחצב, בדק את שכבות הסלע, הקיש בקורנסו את האבן וניסה טיבה, שאל מה גדלן של אותן אבני־קשת שהמהנדס צריך בשביל הגשר, ואחר בא לפני הקבּלן היהודי ואמר לו:

– ישמע לי מר, בשביל לפוצץ סלע נחוּץ פטיש גדול והרבּה כוח, אבל אם אין לזה גם קצת שׂכל אי אפשר להרים אפילו גרגר של חול… אם יתן לי לגשת לעבודה, נוכל, אם ירצה השם, להוציא מן ההר אבנים גדולות כמוֹ שצריך…

בתחילה תמה הקבּלן ולא נתן אֵמוּן בּדברי סלימאן; אך כששמע שעבד שנים הרבּה אצל מיסיס פין ובמחצבי יענקלמן הבנאי, הסכּים לקבּלו לנסיוֹן ונתן לוֹ סיעת פּוֹעלים לעזרה. כששמעוּ החוצבים הישמעאלים את החדשה מילאו פיהם שׂחוק והיו יושבים באהלם, מגחכים ומצחקים ואומרים, מה להם לעבוד, כבר נמצא יהודי שיעשה את מלאכתם, ודי להם לשבת ולעשן מקטרת של מים…

ואולם למחרת היום נעלם הצחוק מעל פניהם וגיחוך הבוּז קפא בשוּלי פיהם. כששמעו את קולות הנפץ שאינם פוסקים כל היום, יצאו מפתח אהלם מהססים וניגשו להרי־המחצב להתבונן מה מלאכה נעשׂית שם. לתמהונם הגדול ראו את החוצב היהודי מנצח על המלאכה, סיעת פועלים קטנה עושׂה את דברו בחריצות, ואבני־המחצב הראשונות כבר מוּנחות במקום, – אבני־קשת גדולות וכבדות. המהנדס הגרמני עם הקבּלן עומדים אצל האבנים ופניהם מאירים משׂמחה.

מאותו יום לא ידע סלימאן מחסור. לחם טוב ניתן לו לאכילה ושׂכר יפה נקבו לו והוא בוצע מפתו ושולח לירושלים; את כל שכרו חסך בשביל מזונות ביתו, ולא הניח את העבודה במחנה עד ששלמה מלאכת החיצוב וכבר נבנה הגשר, אגני־הקשת קבוּעות בו כנזר של סלעים. המהנדס היה שׂבע־רצון, שנתאמתה עדות ניירותיו, והקבּלן שמח שלא אבד חינוֹ בעיני הרשָות; ומתוך שביקשו שניהם להפיס רצנו של סלימאן, העניקו לו בתום העבודה דמי־פיטוּרים בעין יפה ושלחוּהו לביתו עם כתב שחרוּר מעוֹל הצבא, עד אם יקרא לעבודה חדשה.

עכשיו היה סלימאן מהלך בירוּשלים בקומה זקוּפה, אינו גונב דרכּו באימה ולא נרתע בבהלה מצלו של תוּרכּי. השׂמחה בבית גדולה, הסל מלא מזונות והילדים עולים על משכּבם בלילה כשבטנם מלאה. ביום הראשון לשוּבו בא אצלו שמעון דמתי המעורר וישב לשמוע חדשות מפי האורח. כיבּדהו סלימאן במאכל ומשקה וסיפר לפניו מעשה הגשר לכל פרטיו, ושמעון שוֹתה את הדברים בלהיטוּת, אוכל מלוא הפה, גונח ומגעגע מרוב טובה. כשעמד לפרוֹשׁ וכבר נטל מקלו ללכת, נשתהה עוד בפתח הבית, החזיר פניו לסלימאן ואמר:

– ראה, בּני, מרוֹב בּהילות כמעט שפּרח מלבּי; כשהלכתי ערב שבּת לכותל ועברתי על פני מרתף הקבּצנים יצא איש אחד שואל אם אני מן השילוֹח, ואם ידעתי את סלימאן בן יעיש בדיחי.

– מי הוּא זה ששאל? – אמר סלימאן בתמיהה.

– אחד זקן, לא אמר לי מי הוא, שאלתי אותו ולא רצה להגיד, רק הוא אמר לי, כשתחזור מן הצבא שתבוא אליו.

מתחילה הסיח סלימאן את דעתו מן הסיפור של שמעון דמתי, אך לא יצאו ימים אחדים והוא חזר לפניו ואמר לו שאותו זקן שוב שאל עליו וביקש לומר לו לסלימאן שיבוא אליו למרתף. למחרת היום הלך סלימאן אל הכותל ובדרך בּיקש לראות את האיש הפלאי ממרתף הקבּצנים.

מרתף הקבּצנים היה שקוּע ברחוֹב השלשלת בדרך למקום המקדש, מדרגות־אבן פּגוּמות תלוּיות בפתחו, ראשונות מוארות באור השמש מבחוץ ואחרונות חבויות באפלת החלל האטום. צחנה עולה מבּפנים, מזיעת אנשים וטחב קירות ומריח שיירי מזונות וסחבות ויצועים שהיו נערמים על רצפּת־האבן הגסה כתל אשפּה.

עמד סלימאן על מעלות הכּניסה העליונה והכניס ראשו באפלה. בתחילה לא הבחין כלום, מחמת אפלת המרתף, ורק כשהתחילו צללים רוחשים בפנים ראה אנשים מעטים, מהם שׂרוּעים על יצוּעיהם, מהם יושבים כפופים בפינה כחיות פּצוּעות שנתכּנסו במכאובם. פורענות המלחמה שידה הקשה נחתה על יושבי העיר לא הניחה לקבּצניה שום מקור מחיה. אנשים שהיו מרבּים צדקה כל ימיהם, עתה הם עצמם כפושטי־יד, עומדים עם קלחת קטנה, מצפּים לכף תבשיל מבּתי־תמחוּי; לא נותר להם לעניי העיר אלא לנבּוֹר באשפתות, אפשר ימצאו שם שיירי מזון שעדיין לא אכלם הרקב עד גמירא, או שתימָצא להם קליפה שנוֹתר בה ליח כל־שהוּא. אלה שעוד שׂרד בהם כוח הליכה יצאו מן המרתף ופשטו בחוצות כעדת זאבים גוֹועים, ונשארו עתה במאוּרתם החולים והדווּיים, שכּבר נתיאשו מחייהם, והם שוכבים באפלת המרתף תשוּשים ומדוּלדלים, ערימת־סחבות חיה, הרעב מביא עליהם הזיוֹת והמות עולה בלחיים, מחכים לקץ שיבוא ויגאל אותם מיסוּריהם.

שעה ארוכה עמד סלימאן על פּתח המרתף, נדהם ונדכּא מן המראה, כששמע קול נפעם קורא אליו מן המערה:

– מה אתה רוצה, לא אתה זה סלימאן בנו של יעיש בדיחי?

– אני, אני! – השיב סלימאן בקריאה גדולה מפני מורא המקום.

מיד זעוּ גופות אחדים, ידים נפשטו אל הפתח המוּאר וקולות פעוּ כקוּל תינוקות שאין בפיהם שן:

– נדבה, נדבה, רחמנוּת, ישראל רחמנים בני רחמנים..

סלימאן שילשל ידו לכיס, מבקש בכליו מטבּע, אך אותו רגע גח איש מן האפלה, עלה במדרגות, אחזו־ בידיו, דחפוֹ החוצה וקרא לו בתרעומת:

– בוא, בוא לא בשביל זה קראתי אותך!

היה זה איש זקן, ארוך גרם ודק בשׂר, לחייו נפוּלות, עורו כיריעה של קלף מצהיב מתוחה על לסתותיו, שׂער דק ומבוּדר מכסה את פניו כקמה שדוּפה, כומתה של צמר מעוכה וקרועה חבושה לראשו, וחלוּק ישן, תלוי עליו חוטים חוטים, יורד לו עד קרסוליו. סלימאן ביקש להשתמט מתפישׂת היד, אך הזקן לא הניח לו ומשכוֹ אחריו לפינת צל, בסתר גדר נפולה, שנערמו שם שברי בנין, צרורות אבנים ואשפה. כשעמדו במקום התאושש סלימאן מן התדהמה, משך את ידו מידי הקבּצן וקרא בתרעוֹמת, כמבקש לנער עצמו מחלום רע:

– מה אתה רוצה ממני?!

הזקן נרתע מן הקריאה, השפיל עיניו והשיב בשאלה, כמבקש להגן על עצמו:

– אתה סלימאן, אתה?

– אני!

– ועוד אמך חיה?

– בּרוּך השם…

– ואין אתה יודע מי אני, כלום, כלום?…

– מה לי לדעת מי אתה?

הזקן נסוֹג לאחור, כמו ביקש לדחוק עצמו באבן הגדר הנפולה, השפּיל עוד יותר את עיניו והשיב בלא קול, רק נשימתו הלוהטת נשמעת:

– אני אביך, סלימאן, אביך, אביך…

סלימאן זקף רשו בבהלה, כאילו רק עתה ראה את הזקן לפניו, ומרוב מהוּמת לבּו לא מצא לשונו בפיו. רוב ימיו נתגדל כיתום מאביו ולא ידע עליו כלום. אמו נתיגעה באלמנוּתה, נתענתה שנים ארוכּות ביסוּרים קשים, נשׂאה מים על כתפיה הגדוּמות, לשה בצק וכיבּסה כבסים אצל זרים, עד שגידלה את ילדיה והיא עצמה נזדקנה ונצטמקה ונס ליחה ולא נשאר בה קורטוב של חיים ושׂמחה. מעולם לא נאנחה ביסוריה, כמו מחקה מלבּה את זכר בעלה ושמו לא עלה על שׂפתיה. פּעמים שהיה סלימאן שוכב בלילה והוזה בדמוּת אביו שפניו הלכו וניטשטשוּ בצאת השנים ולא נשאר לו ממנו אלא זֵכר חיור ומחוק. עתה הופיע לפניו קבּצן זקן, כמותו כצל אדם, והוּא אומר לו: אני אביך…

כשראה הזקן שאין סלימאן אומר כלוּם ורק פניו מלאים אימה, התחיל מהפּך בלשונו, פולט דברים בריתחה ובלהיטוּת, כמו מפחד מפּני השתיקה:

– אני אביך, אני אביך… חטאתי, חטאתי לפניך, אבל עכשיו כבר העניש אותי הקדוש־ברוך־הוא… נשׂאתי אשה בתימן ונולדו לי שם ילדים, אבל עכשיו כולם מתו, מתו ברעב הגדול, מתו, מתו, ורק אני נשארתי לבדי ונדרתי נדר שאשוב לירוּשלים ולא אמות בגלות… והלכתי הרבה ימים, הרבּה ימים, ברגל הלכתי, כמו קבּצן, כמו קבּצן ממקום למקום, עד שחזרתי לירושלים, ושאלתי עליך, וחיכיתי עד שתבוא, כי אני לא רציתי לבוא אליך בעצמי… חטאתי, חטאתי; אבל עכשיו אלוהים כבר העניש אותי. כל השנים היה לבי מכּה אותי ורק שלא היה בי הכוח לשוּב, ועכשיו אני רוצה שאתה תמחל לי, שתימחל לי בשביל כל השנים, שתמחל לי…

עמד סלימאן במקומו נרעש, לבּו מוּרתח בקרבּו, דבריו של הזקן מוסיפים אש על אשו ואינו יכול לתפוֹשׂ שאביו הוּא זה שנתגלה לו פתאום בדמות הקבּצן הזקן. ובעוד הוא עומד מול האיש, ראשו שח על חזהו, פתח שוב הזקן בוידוי נרגש:

– אבל אמרתי לי: לא אתוַדע אליכם, עד שתבוֹא אצלי, אתה הבכור שלי, אתה הבן שלי, אתה הילד שלי, שאני עזבתי אותו על הפקר, בלי אבא ובלי בית; לא אלך אליך עד שתמחל לי, עד שתמחל לי ותבקש מאמך שגם היא תמחל לי, ורק אז אבוא אליכם ואתוַדע…

עתה, שהזכּיר הזקן את ילדוּתו של סלימאן, עלה חזון רחוק בלבּו והוא זכר את ימי עניוֹ כשהיה אביו דוחפו לפשוט יד ברחובות ואחר עזב את אמו לאנחות, עולליה הקטנים מבקשים לחם. הוא זכר את געגועיו הטמירים על אביו, את הצער האילם שלא ידע פשרו, את העלבון החבוּי בין קיפולי נפשו באין לו אב, והוא שח על ידי הקבּצן הזקן, הדבּיק שׂפתיו אל כפו הגרוּמה, נשק לה בדביקות וקרא מתוך דמעות:

– אתה אבי, אתה אבי…

הזקן משך את כפו וקרא בקול גדול, כשור גועה בשחיטה:

– אני לא אביך, לא אביך, עד שתמחל לי, עד שתמחל לי!…

סלימאן בכה וקרא בקול ניחר מדמעות:

– מחוּל לך, אבא, מחוּל לך, אתה אבי ואני בנך, ואני חייב בכבודך תמיד, ואפילו חטאת לפנינו, ואפילו חטאת לפנינו…

עכשיו שח הזקן על בנו ושיקע ראשו בכתפיו, ושניהם עמדו שעה ארוכה צמודים זה אל זה ובוכים; וכשביקש סלימאן להוביל את אביו לביתו, נרתע הזקן ונתעקש וקרא בתקיפות:

– לא אלך, לא אלך, עד שתלך ותסַפּר לאמך ותמחל לי!

הלך סלימאן וחזר לאמו וסיפּר לפניה בלשון רכּה וזהירה על אותו זקן במרתף הקבצנים שביקש לראות את פניו, שהוא אביהם, בעל נעוריה נתגלה מקץ חצי יובל שנים, ועתה הוא עומד כעני בפתח ומבקש רחמים.

כששמעה רוּמיה את הבשׂוֹרה נבהלה מאד, משכה אל לבה את ידיה היבשות, שגידים כחולים נצטיירו על עורן הצפוד, צימצמה את מטפּחתה על פּיה, לכסוֹת את עוית פניה, דחקה עצמה במקומה, אשה קטנה ומצומקת שעמל החיים נטל ממנה את חיוּתה והצער כיבה את עיניה, וקראה בפעימוּת לב:

–יעיש, יעיש…

שעה ארוּכּה לא דיבּרוּ ביניהם כלום. הצער והעלבון עמדו בחדר כצל כבד. כל אותן שנות סבל ועוני ויסורים קשים כמו באו ונתיצבו עתה בחדר הזה, הרעב והעבודה הקשה והעלבון הגדול, בנים שנתיתמוּ בעוד אביהם חי ואשה שנתעגנה בצעירותה ובעלה רואה חיים עם אחרת; ועתה, שנשברו כל ספינותיו ומתה אשתו החדשה שנשׂאהּ על פּניה ומתוּ בניו שהוליד הרחק מבּיתו, הוא חוזר זקן ונדכא ומבקש רחמים.

אך הנה נתאוששה האשה הזקנה, פּירשׂה שוב ידיה הדקות על ברכיה, כגומרת חשבונה עם נפשה, והשיבה בקול חלש, כמו הד חוזר ממרחק, מַצדיקה עליה את הדין, ואומרת בהכנעה של אשה עבריה באוהל:

– בעלי הוא, אדוני הוא, ואני אשה אני; אם אתה מחלת לו, בני, אני לא אמחל?…


ד

מחנה העבודה אצל עסלוּג' שבּנגב גדול היה מאד; אוֹהליו הרבּים נטויים על פני מישור רחב, וכל אוהל צפוף באנשים כּבני־צאן, עד שרבּים יוצאים בלילה לשׂדה הפּתוח, להימלט מעט מן הדחקות ולשכּב תחת כיפת השמים הגבוהים. שעה ארוּכה לפני שחר, עוד הלילה לן במישור, קמים אנשי המחנה ומשתלחים פלוגות פלוגות לחפירה ולסלילה, לחצוב ולכל עבודה קשה. החום גדול ביום והצינה רבה בלילה, וסוּפות חול נישאות על פני המישור הגדול ועולות כתימרות אבק מתחת לרגלי גדודים דוהרים.

הבּים־בּשי שמר את הבטחתו לרבּה הזקן של חברון והתיר לוֹ לקבוע במחנה משגיח על צרכי דת היהודים; ורבּה הזקן של חברון זכר את הפּגישה בבית־הכנסת בעיצומו של לילה והטיל את שליחות המצוה על זכריה חמדי.

לא יצאו ימים רבּים וזכריה נקרא לחברון וקיבּל מידי הרב ספר־תורה ושופרות וכלים חדשים לבישול וחַלף כשר לשחיטה; הוא עובד עם כולם במחנה ומשמש גם שוחט ובודק ועובר לפני התיבה בשבּת ומועד. אמנם רוב הימים לא היה הבשׂר ניתן במחנה, הלחם צר והמים לחוצים, אך משניתן לפעמים כבשׂ לאכילה היה זכריה שוחטו והוא מקבּל את יותרת הכבד, את הקיבה והכליות כדת, ואם הוא מוצא אדם הולך אותו יום לירושלים הוא שולח בידיו את הבשׂר למשפּחתו, ואם אין לו בידי מי לשלוח חלקו הוא מסב עם חבריו בלילה וסועד עמם בעגמה, מֵצר שעליו לאכול את הבשׂר לבדו ואינו יכול להאכיל את בּני ביתו הרעבים. אף חורבה עתיקה מצא סמוך למקום המחנה, אין איש יודע מי ישב בה משכּבר הימים; ניקה את חורבה מרמץ ומעפר וקבע בה מקום לתפילה בשעה שניתנה הרשות להתפּלל, תימנים מתפּללים מכאן וספרדים מכאן, ומעט האשכנזים, שלא זכו שיהיו קונסולים של חוץ־לארץ מגוֹננים עליהם, עומדים ומתפּללים ביניהם.

כך עברו ימי הקיץ והימים הנוראים הגיעו. רבּים מן היהודים נתנו פיוס למשגיחים ונמלטו בימי החגים לבתיהם, ויתרם נתענו בעבודה קשה ובפת החרבה שלא די בה להחיות את הגוף. בראש־השנה התיר קוֹמנדנט המחנה ליהודים להתפּלל שעה קטנה בּציבוּר; אך מה תפילה היתה זו בחורבה האפלה, רחוקים מבּית ואשה, הלב נשׂרף מגעגועים עזים על שבּת וימים טובים.

אחרי ימי ראש־השנה, שעברו בצער ועגמה, בא רחמים כּורדי ורמז לזכריה שיֵצא עמו לשׂדה. רחמים כורדי היה איש פּשוט ותמים, תורתו מועטת וגופו כבד, לפנים היה יושב בשכונת שׁמוּע שאצל ירושלים, בתי־פּחים צפופים באפיק גיא בן־הינוֹם, ועתה הוא עובד בעסלוּג' עבודת־כפיה. כשבאוּ לשׂדה פנה רחמים כה וכה, לראות אם אין שומע את דבריו, ולחש לו לזכריה בלאט:

– אני לא אשב פּה בכיפוּר, אפילו שהבּים־בּשי עצמו יקשור אותי אליו בחבל; מחר, כשנצא לעבודה בחושך, אני אברח לי הביתה ודי, ואחר הכּיפּור אשוּב ואיש לא ידע…

זכריה לא השיב כלום והיה עומד מחריש. השלטון במחנה היה רפוּי. מי שיש לו מעט כסף משלם לחייל ונמלט לביתו לימים אחדים ואחר חוזר למחנה; ועזי־הנפש אינם חוזרים לעולם והם מסתתרים במקומותיהם מעין הרשות. בצאת המחנה לעבודה באפלה שלפנות בוקר משתהה הבורח שעה קטנה במאַסף, פונה כה וכה כמו בשביל צרכיו, ואם אין איש משגיח הוא נשמט ושוכב על הארץ עד שהמחנה מתרחק, ואחר הוא קם וגונב בחשאי את דרכו הביתה. יש מצליחים ונמלטים ויש נכשלים ונתפּסים, והכל תלוּי במזל. זכריה קשה היה לו לעשות את המעשׂה, והוּא השיב בעגמה:

– לך לשלום, רחמים, והשם ישמור את צעדיך, אבל אני לא אלך אתך…

שעה אחר חצות התחילו האנשים קמים לעבודה, גונחים ונאנחים כמחנה של מעוּנים, ואחר יוצאים לשׂדה האפל, לילך למקום עבודתם; כשרחקו מעט מן המחנה הבחין זכריה בצל חיור ניתק מן החבורה, שוקע במקום, דוּמם כאבן השׂדה. לבּו פעם בחזקה והוא זכר את אשתו ואת ביתו ואת אור הכּנסת בימי שבּת ומועדים ולא יכול להבליג על המית לבּו, ובלא שיבין מה הוא עושה שהה מעט במקום ואחר צנח אף הוא על הארץ כמו פרחה ממנוּ רוּחוֹ. איש לא השגיח בו בנפלוֹ והמחנה רחק והד הליכתו נבלע בדממה של סוף הלילה. לאט לאט הרים זכריה ראשו, מפחד להניע אבר, והוא רואה את רחמים כּוּרדי יושב לפניו על הארץ ואומר לו בלחש:

– אתה חושב שלא ידעתי שתלך? בחיי שידעתי, ורק שאני פּחדתי אוּלי ישגיחו בך ויתפסו את שנינו. עכשיו שהצלחנוּ בוא ונלך…

הלכו סחוֹר סחוֹר מחרישים, הכּוכבים מַנחים אותם בלילה ועמוּד־השחר מבהיר להם את דרכּם לפנות בוקר, עד שהגיעו לבאר־שבע ובאו בית היהודי שבעיר, ביתו של אשכּנזי המחזיק בריחים, הוא קיבּלם בפנים טובים ובחיבּה, הקריב להם מאכל ומשקה והציע להם משכּב בעלית הבּית, שיסתתרו בּה עד צאת הכּוכבים. כשכּלתה רגל מן השוק שׂכר להם הטוֹחן עגלה והם יצאו מן העיר, עקפו את שעריה ועלו בעגלה הרחק מן הבּתים ונסעוּ בה עד לפני תחוּם חברון. העגלה המשיכה דרכּה, העגלון הבטיח להם להמתין מחוץ לעיר, ושניהם עקפו את הבתים ברגל, שלא להיתקל במשמרות. ואוּלם כשעמדו להגיע לדרך ראוּ מרחוק שני חיילים רוכבים סוקרים את הסביבה. נפלו על הארץ והתחילו זוחלים על גחונם, מבקשים להגיע לבורות ריקים, שהכינו אנשי המקום בשביל שריפת סיד, פּתחיהם נראים להם קרובים. אחר טרחה מרוּבּה הצליחו להגיע בשלום לבור הראשון, נשתלשלו וירדו בּוֹ, לבּם דופק בקרבּם כפטישים, דוחקים עצמם בפינה, נלחצים זה לזה, כאילו ביקשו מפלט איש בחיק רעהו. שעה ארוכּה ישבו כך מכוּוצים, אין נשימתם נשמעת; אחר זמן, כשקשתה עליהם השתיקה, לחש רחמים כורדי באימה גדולה, כשהוא מגבּיה עיניו בחרדה ומביט בפיסת הרקיע הפרוסה על פי הבור:

– הלוַאי שהיה זה הבור מתכּסה עלינו…

זכריה מבקש להרגיע את חברו, מניח את ידו הקצרה על כתפיו הגַרמיות, כמו מנחם תינוק שנבעת, ואומר:

– אין דבר, רחמים, אין דבר, אל תפחד; היד השם תקצר להושיע? כבר היתה כזו מעולם, והקדוש־ברוך־הוא כּיסה בשעה אחת פּתח מערה בקוּרי־עכביש…

– בקוּרי־עכבּיש, באמת? –נשמעה נשימתוֹ הלוהטת של רחמים כּוּרדי – בשעה אחת? וגם פה יכול העכבּיש לכסות את הפתח בשעה אחת?

– אם ירצה השם רחמים, אם ירצה השם, נבטח בקדוש־ברוּך־הוּא, שהוא כל־יכול, ואפילו לא ישׂים עכביש על פי הבוא, הוּא יכול לשׂים עכביש על עיניהם ולא יראו…

עוד שעה אחת שכבו בפעימת לב ואחר טיפס זכריה בלאט ועלה על כתפיו הרחבים של רחמים והציץ בזהירות החוצה, נפש חיה לא נראתה בשׂדה הרחב והדרך היתה פּנויה. כשהגיעו לכּביש כבר המתין להם העגלון ברוּח קצרה והביאם בשלום עד קבר רחל. משם חזרה העגלה על עקביה, מפּחד השומרים בפתח העיר, וזכריה ורחמים שטחו תפילתם לפני המקום הקדוש, הלכו ברגל ועקפוּ את דרך־המלך, ובבואם לגיא בן־הינום נטלו פרידה זה מזה וכל אחד פּנה לביתו בחשאי.

שמחת החג הגדולה והתפילה הזכּה של יום־הכּיפּור היו לו לזכריה מגינת לב בשוּבוֹ בחשאי למחנה. הבריחות הרבות שנתגלוּ בימים האחרוֹנים משכוּ עיניהם של הממוּנים ובשוּב זכריה מירושלים נקרא מיד לקוֹמנדנט וזה שאלוֹ בלעג רע:

– גם אתה ברחת, חכם בַּשִי פארר?

לשוא ביקש זכריה להסבּיר לפני הקוֹמנדנט שלא פארר הוא ואין לו כוָנה של פארר, שהרי מרצונו הטוב חזר למחנה ולא נמלט על נפשו, אלא שלא יכול לשׂאת את הבדידות ואת העוני בימי החג הגדול והלך לזבוֹח זבח עם בני ביתוֹ, שהה עמם ימים מעטים, כדי קיוּם מצווֹת הדת וחזר לעבודתו במחנה. הקומנדנט גער בו, לא הניח לו ללַמד על עצמו זכות וקרא ברוגז גדול, שלא תיעשׂה המלכות הפקר וג’מַל פּחָה בכבודו ובעצמו גזר על הפאררים שאחת דינם תליה, ועתה ילך לו ויתיצב למחרת היום בבית־הדין הגדול בבאר־שבע, שם יעשׂוּ בו ובשכמותו כראוי להם.

נדכּא יצא זכריה מבעוד לילה לבאר־שבע, חייל מלַווהו על דרכו. בבואם לעיר שמעו שמוּעה שבּית־הדין כבר דן שלושה פאררים בתליה ועוד ידו נטוּיה. זכריה שידל את החייל לסוּר עמו אל הטוֹחן היהוּדי, מבטיח לתת לו שם מצת לחם לפיוּס, והחייל נעתר לו והלך עמו עד בּית־הריחים. הטוֹחן האשכּנזי האכיל את זכריה ממיטב המאכלים ואף לחייל נתן את מנתו, וכשנפרד ממנו זכריה ניחמוֹ בדברים טובים והבטיחוּ שאין דנים למיתה, חס ושלום, מי שלא היה חייל בבגדי מלכות ולא נתברח מן המערכה, אלא הלך וחזר למקומו. הוא השׂיא לו לזכריה עצה שלא יבוא לפני בית־הדין בטרוּניה על סדרי המחנה, יאמר שהאוכל בו טוב והעבודה נוחה והממוּנים רחמנים בני רחמים, ורק בשביל לקדש את החג הלך לביתו לימים מעטים.

הנחמה המעטה שהכניס הטוחן בלבו של זכריה נמוגה מיד למראה חצר בית־הדין שבטבור העיר. זו היתה כּכּר נרחבה, מוּקפת משלוש רוחותיה חומת בית אפור, גדר גסת־אבן סוגרת עליה מרוּחה הרביעית, שומר עומד בשערה ורובה עם כידון בידיו. כל החצר הגדולה רבוּצה היתה המון־עם נדכּא ומושפל, צפוף כצאן טבחה, רוּבּם ישמעאלים ומיעוטם נוצרים, ויהודים אחדים ביניהם, כולם לבושי קרעים, הרעב נותן סימנים בלחייהם המשוּפוֹת והחלי משבּר את גופם, רק עינים בוערות באור אחרון של אימה ויאוש שאין אחריהם כלום. מפקידה לפקידה יוצאים שני זקיפים ועומדים בדלת הגזוזטרה וקוראים שמות אחדים, היוצאים מפיהם נלעגים מפני הסירוס; מיד קמה בקהל מהומה גדולה, הנקראים קמים דחופים בכידוֹני החיילים. עולים בגזוזטרה ונעלמים מאחורי הדלת הגדולה. בית־הדין שישב בּחדרים פנימה עשוי היה קצינים תוּרכים וגרמנים, והאסירים הממתינים לגזר־דינם סיפּרו באימה גדולה על אכזריוּת השופט הגרמני, שהוּא עולה ברשעוּתו על התוּרכי.

כּשבּא זכריה למקום נבהל ממראה עיניו; דחוּף בין המוֹן העם ישב אף הוּא בעפר הארץ, תחת השמים הלוֹהטים, והחריש. אך ישב על מקומו אחזוֹ מישהו בידו והוּא ראה לפניו את גוּפו הגדול של רחמים כּוּרדי, שנתפס בירושלים עוד לפני שגמר בנפשו לחזור למדבּר. אימת מות ריחפה על פּניו והוּא בּכה לפני זכריה כתינוק שנעלב ושטח לפניו את טענתו:

– כּכה שילם לנוּ השם בעד המצוה הגדולה שעשינו, כּכה שילם לנוּ, אמוֹר, זכריה, כּכה שילם לנו?…

זכריה מחריש, אוֹחז בידו הדקה את זרועו הכבדה של רחמים ולוחצה אל לבו ורחמים כורדי מחריש אף הוא, שוב אינו מטיח כלפי הקדוש־ברוך־הוא, ורק הדמעות נושרות לו מעיניו.

שעות אחדות ישבו כך שרויים באימה ועדיין לא נקראו לישיבת בית־דין, הרעב מציק להם והחמה מכּה על ראשם, והם מבקשים שיבוא עליהם מה ובלבד שתיגמר הישיבה הרעה הזאת באבק החצר כשאימה חשכה מועכת את לבם. כשהתחילה השמש יורדת ממרומי שמים יצאו שוב שני חיילים מאחורי הדלת הגדולה ועמדו נוכח הקהל. דממה גדולה נשׂתררה בחצר, כולם מצפים מי יקָרא עתה לישיבת בית־דין. אך החיילים לא קראו בשמות חדשים, אלא הכריזו בקול גדול, חצים בלשון תורכי וחצים בלשון ערבי:

– שמעו אתם, האסירים, תנו שבח והוֹדיה לשׂוּלטן הגדול הטוב והמיטיב ולעושי דברי המהוללים! שובו כולכם למחנותיכם ועבדו את הממשלה ירוּם הודה בחשק ובאמונה, כי ברוב רחמים ניתנה לכם חנינה!

שעה ארוכה עוד נמשכה הדממה, כמו הוּּכּוּ בתמהון, אין הלב תופס את טעם הדברים שהשמיעו הכּרוֹזים לפניהם; אך מעט מעט התחילו מתעוררים מן התדהמה. מתחילה נשמע קול בודד, נבהל ותועה, ואחר נצטרפה אליו קריאה יתומה של תמיהה ואחר באו ונתלקטו קולות אחדים למקהלה, ויללה גדולה פרצה במחנה; כולם קמו ממקומותיהם, כפגרים שנגעה בהם רוח חיים, והתחילו נעים וזעים ומרחפים בכל אבריהם כגל אדיר, והזעקה עלתה בחצר כולה, גדולה ולוהטת, ולא ניכּר קול אדם לפני קול רעהו.


ה

סעיד מחפוּד היה נזהר מעיניהם של בעלי הציצים ועמדה לו השעה ולא נתפס בכף. כיון שנתמזל מזלו חשש מפני עין־הרע שלא תמסרהו לרשוּת והוציא קול ששילם למלכות חמישים נפוליון אדומים כופר נפשו ויש לו בכליו כתב־פיטורים מחובת הצבא לכל ימי המלחמה. אילו שפר חלקו ויכול לשבת בשלוה ובחיבּוּק ידים אפשר שלא היה בא לידי סכּנה. ואולם ילדיו עודם קטנים והם צריכים פרנסה, והרעב בעיר גדול ועבודה אין, והיה סעיד מוכרח לשׂים נפשו בכפו ולצאת להביא לחם לביתו. זהיר זהיר היה עושה צעדיו, אך בלא פחד, אינו בוֹרח מפני אנשי־שׂררה, אם נזדמנו לו לפתע על דרכּו, הולך לפניו באמיצוּת ומשנן לעצמו בשביל חיזוק הלב:

– שׂים המות בין עיניך ותחיה, שים המות בין עיניך ותחיה…

כל יום הוא יוצא אחר שקיעת החמה ממחבוֹאוֹ, יורד לכפרים שמסביב לירושלים, ישן אצל פלח שינה חטופה וקם בחצי הלילה לשעת חליבה. בהשכּמת הבוקר, עוד הלילה גובר על היום, הוא חוזר עם כּדיו בחשאי, עוקף דרכּו ובא לביתו מצד שוּלי המדבּר ועוסק במלאכת החלב, ואחר בא לעיר בסתר וּמוכר מן הגבינה וּמן החמאה למי שידו משׂגת לשלם.

כך נתמשכו ימים רבים, במִסכּנוּת ובפחד וביגיעה רבּה, ואין קץ למלחמה. לילה אחד נתאחרה שעתו של סעיד לשוּב מן הכּפר, כי היו חיילים תורכים פושטים בדרכים מסביב ויעצוֹ הפלח שימתין שעה עד שתהא הדרך בטוּחה, כשהגיע בסמוך לעיר כבר היתה הבהירות עולה ופושטת בשמים והיום הלך והוסיף. כשעמד לפנות לגיא הגדול שבדרך העקיפין, שלא לבוא לכפר מצד העיר, ראה מרחוק אדם יושב לו על סלע. כבר עמד לחזור בו, כשעלה פסוקו על שפתיו:

– שׂים המות בּין עיניך ותחיה…

נתאושש והמשיך דרכּו, אינו פונה ימין ושׂמאל, כשעשה פסיעות אחדות ראה על הסלע אדם קטן־קומה, כּרס גדולה תלויה לו לפניו, ואף שהיתה השעה צוננת הוא נושף ביגיעה רבּה כאילו עשׂה ברגל דרך ארוכה, ממצמץ בשׂפתיו העבות, כמו מחזיק בפיו מיני מתיקה. כשראה את סעיד קרב עם הכּדים פנה אליו בנעימת אשכנזים:

– שלום עליכם, יהודי, שלום עליכם…

השיב לו סעיד בפה חטוף וביקש להמשיך את דרכו, אך האיש הושיט ידו הקצרה והעבה, כמו מבקש לעכּבו, ואמר בהרחבת הדעת:

– מה לך רץ, ר' יהודי, שב לך מעט על הסלע ותנוח מן הדרך; בודאי מרחוק אתה בא, הא?

ישב סעיד בקצה הסלע, צינת האבן באה בבשׂרו, ואינו מניח את הכּדים מידיו.

– לא מרחוק, – השיב בשפה רפה.

– וּוַדאי אתה הולך לשילוח, הא?

– לשילוח…

– ומה מכּוח בעלי אֵפוד־הנחושת, אין לך מהם מורא?

– למה תהיה לי מהם מורא, יש לי פיטורים…

– אה, יש לך פיטורים… יפה, יפה מאד, ועל שם מי?

– מה, בודאי שעל שמי!

– הא, באמת ובצדק, על שמך ממש, ולא על שם איזה בר־מינן שוכן עפר, הא?

הוא נתן בסעיד עינים קטנות, חַייכניות, אך פניו רצינים ושקטים. סעיד שהה רגע, לבו הלם בו בחזקה אוחר קם ממקומו, נטל את הכדים וקרא:

– לא דיבּרה תורה במתים, כתוב: לא המתים יהללוּ יה, וסופנו שנהא כולנו שוכני עפר; אבל עוד אני חי וקיים, ברוך השם!

הוא נחפז ללכת, מטלטל עמו את הכּדים ולבּו נלחץ ברקבּו מניחוּש רע. בימים האחרונים רבּו המסירות בעיר וכל אדם היה בחזקת חשוּד. הממשלה דרשה שיהיו היהודים נותנים חלקם למלחמה והמוּכתרים היו חייבים להמציא לרשות רשימות של אנשים, והיא מבקשת אחריהם ומגייסת אותם לצבא או לעבודת־כפיה. כיון שרבּו המתברחים והמסתתרים והפּוֹדים עצמם מידי הרשות בכל מיני פיוּסים, לא היו רשימות האנשים מתמלאות לעולם, ורבּו המלשינים שהיו מביאים מסירתם למקום שנתבקשו ובאים על שכרם בעין יפה.

אותו לילה לא יצא סעיד לכפר הערבי כדרכּו תמיד, שנודע כּי בעלי־הציצים הקיפו את העיר מכל רוּחותיה; למחרת היום התחילו נראים אף בכפר־השילוח, עוברים מכפר הישמעאלים ויורדים לבתי התימנים. סעיד קפץ למקוה, הטמין את בגדיו והיה צולל עם כל רחש קל שנשמע בסביבה ונעלם מתחת למים. עם ערב הלכו השוטרים ובעלי־הציצים וחזרו לעיר, מבטיחים לשוב למחר ולמצוא את כל הפאררים המסתתרים בחצרות הבתים. בהשכּמת הבּוקר יצא סעיד מסתרוֹ, נשק לילדיו ואמר שלום למזל אשתו והלך בגניבה לשער שכם, שלא יתפס לפני הזמן, ומסר עצמו לרשות.

הקצין שקיבל את פני סעיד לראשונה גער בו בלשון גסה, מדוע התחבּא כל אותם שנים שהיה השׂוּלטן ירום הודו קורא לו בכבודו ובעצמו לבוא לעזרתו במלחמה. סעיד גימגם בלשונו ואמר שהשׂוּלטן לא קראוֹ בשמו המפורש ועתה הוא בא מעצמו ומרצונו הטוב ונקי הוא מכּל חטא. הקצין נתן בו עין רעה, לא השיב דבר ורמז לחייל שיכניסוֹ לקוֹמנדנט הגדול. לפני שנכנס סעיד בדלת הסמוּכה הֵרע לו הקצין פנים, שירבּב ידו ואחז בפיקת הגרון כמבקש לחנוק את עצמו, הבליט עיניו ושיקע ראשו על חזהו ברפיון כתרנגול שחוט, מבקש לצייר לפני סעיד מה צפוי לו, וקרא בזדון מהוּל בהנאה:

– למחר – כך!

סעיד נזדעזע, משוּבתו של הקצין החזירה לו את מראה האימים בימים האחרונים, כשנקראו יושבי העיר לראות שני תלויים בשער יפו, בורחים מעבודת הצבא שבאו על ענשם קבל עם ועדה, ופגריהם נתלו על עמודים גבוהים והרוח נשבה והניעה את הגופות הנה והנה, ראשיהם שקועים להם על חזם כבוּבּות־שעוָה שנשברו צואריהן.

בלב נסער בא סעיד לפני הקומנדנט הגדול. אנשים אחדים שהו בקרן החדר הגדול, ממתינים לשעתם. אותה שעה עמד יהודי ספרדי לדין. סעיד לא יכול לשמוע את טענתו של הנידון, כי היה קולו חרד ומבליח כפתילה דועכת והוא עמד לפני שופטו כפוף ומשובּר. פתאום קפץ הקומנדנט ממקומו, פשט ידו הגרמית וסטר על פניו של היהודי אחת כאן ואחת כאן וקרא בלשון ערבית מגוּמגמת:

– חמור בן חמור, כּלב בּן כּלב, כּך אתה משלם לשׂוּלטן ירום הודו על כל הטובה שהוא גמל אתך?! אני אלמד אותך בּינה, חכּה, חכּה! אני אשלח אותך לסיני, שם תלמד כיצד עובדים את השׂוּלטן באמוּנה; אבל בינתים עוד אראה לך דבר אחר פה במקום.

בחמת זער קרא לחייל, שעמד אצלו כל אותה השעה מוכן לשרתו:

– תביא לי את השוט!

החייל יצא וחזר עם שוט עבה, הניחו ביראת־כבוד על שולחן הקומנדנט ועמד מן הצד כבתחילה. אך הקומנדנט שוב לא השגיח לא בחייל ולא ביהודי הספרדי ופנה עכשיו לסעיד. סיפר לפניו סעיד את כל קורותיו וטען שלא נקרא במפורש לצבא וחשב שעדיין לא הגיעה שעתו. ועתה, כיון שראה כי ארכה השעה, בא והתיצב מרצונו הטוב. הקוֹמנדנט הביט בו ברוח קצרה, כאינו שומע כלל את טענתו, ואחר פנה לחייל וציוה שיבדוק את שמו של סעיד בדיפתראות הצבא. שעה ארוכה חיכה סעיד ברעדה לתשוּבת החייל, אך החייל לא שב. בסוף בא, הרכּין עצמו בכבוד על אזנו של הקומנדנט, וזה הקשיב רגע, שמט ממנו אזנו ונתן בו עינים זועמות. החייל עמד בהכנעה לפני קצינו וקימט מעט את כתפיו, כמבקש לומר, מה כוחו בענין זה.

עד סוף היום ישב סעיד ברעדה, דוחק עצמו בפינת החדר, עולמו מיטשטש עליו והוא חושב על יום מחר מה יֵלד. בסוף נתן עליו הקומנדנט את דעתו וקרא לחייל בזעם:

– מה, עוד זה יושב פה! קח אותו לקישלה, כבר הוא יֵדע שם מה שנעשׂה בו!

יגע ומדוּכדך, כל היום לא בא אוכל לפיו, בא סעיד לקסרקט העתיק שבשער יפוֹ, הכניסוהו לחדר מצוּפף באנשים, איש איש על חטאתו, אין אדם יודע מה גורל מחכּה לו כל שעה. באותו לילה באה מזל אשתו והתחננה אל השוטרים שיתנו לה לראות את בעלה. הזקיף לא הניח לה להיכּנס, ורק אחר שתקעה לו מטבּע בידו התיר לה לגשת לחלון המסוּבך במטילי־ברזל, וקרא לסעיד שיבוא לחלון ויראה את אשתו בחוץ. היא הביאה עמה מעט צרכי אוכל, חצים נתנה לזקיף בשביל שירשה לה לתת את הנותר לבעלה, הדביקה פניה לשבכת החלון ומררה בבכי. גער בה סעיד ולחש לה מבעד לחלון:

– פתיה, אל תבכי, אל תבכי; אם באה שעתי, חס שלום – תשגיחי עליך ועל הילדים, ואם נגזר עלי לחיות – אשוּב הביתה חי וקיים…

ואולם מזל עוד הגבּיהה קולה בבכי, עד שבא הזקיף לסלקה מאצל החלון. הושיט סעיד ידו מבּין מטילי־הברזל ומזל משכה את כפו ונשקה לה בפנים רטובים מדמעות.

כל עוד ישב סעיד בקישלה, בצפיפות ובזוהמה, כנים ורמשָים אוכלים את האסירים מלוא הפה, היתה מזל מביאה לו לחמו ולא היה צריך לאכול מתבשילי הגויים; כל יום היא מביאה עמה ילד מילדיו שיהיה האב זן את עיניו במראהו. לילה אחד באו חיילים, העירו את האסירים ומשנתם והובילום לרכּבת להסיעם למקום לא נוֹדע.

אחר שנסעו שעות רבות עמדה הרכבת באמצע השׂדה, כי נשׂרפו כל העצים שהובילה עמה בשביל הקטר, ועתה לא היה במה להסיקו. האנשים נצטווּ לצאת וללכת ברגל, מחנה גדול, חיילים הולכים עמם ומקיפים אותם מכל צד. אחר שהלכו זמן רב עמדו לפוּש וטבּחים שבּמחנה העמידו דודים גדולים ובישלו בהם תבשיל. אחר עמדו בשורה ארוכה וכל אדם ניגש ומקבל מנתו בתרוָד גדוֹל, גרגרי פול שטים במים עכורים,כתמי שומן עולים בהם כמו חלוּדה. הכל עטו על התבשיל והיו גומאים אותו בפישוק שפתים. אף סעיד קרב לדוּד הגדול, מעיו מתחתכים בו מרעב, אך כשראה את התבשיל נטל רק מן הלחם שניתן לכל אחד בפת קטנה ונשא בלבו תפילה:

– ריבון העולם, אני לא התגאלתי בפת־בּגם מעולם, אם אתה רוצה להביאני לידי עבירה – טוֹל נשמתי…

סעיד לא אבדה לו תקותו ואמוּנתו היתה שלמה שסוֹפוֹ להינצל מן המלחמה הנוראה, ובכל שעת־צרה הוא משנן לעצמו את פסוקו: שים המות בין עיניך ותחיה, ומוצא בו ניחומים.

אחר הצהרים המשיך המחנה את דרכּו, ועתה נודע ברבּים שהם הולכים לעזה; החיילים שבהם ילכו לחזית להילחם באנגלים, שכּבר הם קרובים מאד, ויתרם ילמדו מלחמה על רגל אחת ויתכּשרו לחזית.

ואולם כשהגיעו לעזה רבתה המהומה בעיר. האנגלים כבר פרצו את חזית התוּרכים, האויר מזדעזע מקול יריות התותחים ואש גדולה עלתה בשמים; הקצינים אָבדו עשתוֹנוֹתיהם, הפקוּדות תכפו, אין אחת מַשלימה את חברתה, זו ונעלת וזו פותחת, והמבוכה גדולה.

לבסוף נתפרד המחנה, החיילים נשלחו לחזק את המערכה בשׂדה והטירונים נשתלחו למקומות רחוקים, שלא היתה עכשיו השעה כשרה להכינם למלחמה. הרכּבת לא נסעה מחוסר עצי־הסקה, ואפילו יגדעו את כל שׂרידי העצים שבסביבה ועיקרום מן השורש יהיו להם צרכים חשובים מחזרת הטירונים למקומותיהם; ונתחלקו האנשים סיעות סיעות ונצטוו ללכת ברגל, כל סיעה מתלווה עליה חייל לשמור אותה על דרכּה.

סעיד נשלח לירושלים עם עוד חמישה ערבים, חייל תורכּי הולך עמם לשמרם. ימים רבּים היו הולכים, פושטים בישובים, לנים בכפרים שעל דרכם ומחרימים מיני מזונות אצל הפלחים ואוכלים לשׂובע. היו עוקפים את הדרך, כדי להשהות את שובם לעיר, החייל נוהג בהם ידידות, חברתו נעימה, ואינם יודעים מחסור. בטלטוליהם הגיעו עד שמואל הנביא שברמה, אך אל הכפר לא קרבו, שהיו התורכים מחזקים את ההר, חופרים בו מַחפּרות ומבצרים את מדרוניו, מבקשים לעכּב ת האנגלים לכשיגיעו להרי ירושלים. עקפו את הכפר והמשיכו דרכּם עד שהגיעו בלילה למבואי העיר. כיון שהיתה השעה מאוחרת, שידלו את החייל ללון במערה שבשׂדה מערות הסנהדרין, לפני שיכּנסו לירושלים.

אותו לילה לא עצמו אנשי הסיעה את עינם. בחשאי היו מתלחשים, ממתיקים סוד ומטכסים עצה, מה יעשו בפתחה של העיר, היבואו וישובו אל קסרקט התוּרכים לנפוח שם את נשמתם. שעה ארוכה היו מדיינים במעמדם ואחר באו לפני החייל ואמרו לו במתק שפתים, שירוֹקנו כל כיסם לפניו ועוד יגמלו לו מטוּבם ובלבד שיניח להם לשוב לביתם ולא ימסרם לרשות; האנגלים כבר קרובים, עוד מעט ויגיעו לשערי העיר, המהומה תגדל ואיש לא ידע מן הנעשה.

החייל נטל את הכסף מידיהם, שילשלוֹ לכיסו מחריש ולא השיב להם כלום. כשבקשו לחזור ולקחת עמו דברים לא הניח להם לדבּר, נשחל במערה, שכב עטוף במעילו הבלוי והשמיע קול נחרה. שעה אחר חצות, כששלוה איומה היתה פרושׂה מסביב, התחילו האנשים יוצאים בחשאי מפּתח המערה, פוסעים בסיעה זהירה ונבלעים בחשכה. אף שהיתה השעה מלאה אימה היו השמים הגבוהים אדישים ושלוה גדולה פרושׂה בשערי ירושלים.


ו

מגפה גדולה פשטה במחנה עסלוּג' ועל כל סביבי באר־שבע. המחסור והעוני והעבודה הקשה התישו את הגוף ונטלו ממנו חסנוֹ, רוח האבק הלוהטת באה ומביאה עמה חליים קשים והחללים רבו מיום ליום. מי שהשׂיגה ידו פדה עצמו מעבודת המלכות ונס מן המחנה כמן הגיהינום, ומי שלא היה בידו לשלם כופר נפשו ולא עמדה לו רוחו להימלט בחשאי, – נמק בעוני ומחסור, מצפּה לשעה אחרונה כי תבוא.

רופא בא למחנה, איש נוצרי מירושלים, וקבע מקומו באוהל גדול. יום יום עוברים על ידו אנשים לבדיקה, אך אין המגפה נעצרת. יום אחד בא קצין גרמני, נעול מגפים מבריקים בחמת הקיץ, מקל דק בידו שהוא כופפו לכאן ולכאן, ופקד על כל אנשי המחנה לגזוז שׂער ראשם וזקנם. שני גלבים העמידו את דוכניהם בטבור המחנה, ואנשים עומדים לפניהם בשתי שורות ארוכות, מחכּים לדוכנים שיתפנו. ובפתח האוהל, כנגד הדוכנים, עומד הקצין הגרמני, גופו שרוי בצל ומקלו מתנופף בחמה, מפקח על המלאכה ושואל על דרך פקוּדה:

– חָלק, חלק?!

אימה נפלה על מעט היהודים שנוֹתרוּ במחנה, גורלם לא שפר לחזור לבתיהם ברשות או שלא ברשות, ועדיין לא הדביקתם המגפה. בכל הדרכים ביקשו להציל עצמם מן הגזירה החדשה, שלא יהיה מורה עולה על זקנם ופיאותיהם, והם נפדים במתן בסתר; אך מי שיקבּל מהם פיוס היום, למחר אין כוחו מגיע להתיר את הגזירה, והקצין הגרמני מחרף בלשונו וקורא בלשון תורכּית משוּבשת:

– אני אעשה אתכם בני קצצה, אני אעשה אתכם בני קצצה!…

והוא עומד בפתח האוהל, מול הגלבים העוסקים במלאכתם, מנופף במקלו וצועק בריתחה, עיניו מזרות גצי רשעוּת:

– חָלק, חלק?!

לשוא טען זכריה שהוא כמו רב מחנה וסימניו זקן ופיאות; משׂרתו כמעט שנתפקקה ולא היה שוֹמע לטענתו. עתה היה עובד עם כולם עבודה קשה ולא ניתן לו לעשות את שליחותו כבתחילה. הקצין הגרמני החדש ביטל את זכויותיו, נדמה שכּל מַעיניו נתונים לאנשי המחנה שיהיו כולם גזוזים למשעי. מרוב רחמים על זכריה הותיר לו הגלב ספיח דק על זקנו ושכחה מועטת בפיאותיו; הקצין שישב אותה שעה בצל האוהל, מסַפג מצחו מרוב זיעה, לא השגיח בעבירה, וזכריה מיהר וכרך לו מטפחת על לחייו; הכּל סבורים שעשה כך מרוב בושה שגזזו את זקנו, ובאמת באה המטפחת להסתיר מה שהותירו המספּריִם אחר מלאכתם.

תורו של זכריה הגיע לבוא לפני רופא המחנה. היום נטה לערוב וידי הרופא כבר לָאוּ מרוב יגיעה. כשנכנס זכריה לאוהל ישב הרופא לפני שולחן־הקרשים הגס, קופא וּמַשמים, כמו מילטה אותו מחשבתו מן המקום שבו הוּא מצוי, ולא השגיח בנכנס. בסוף נתן עליו את דעתו ושאל מצוַת הרופא מלוּמדה:

– בּריא?

זכריה לא השיב כלוּם. רוּחו שחה מרוב עמל ומצער הפרידה מן הבּית. נפשו כמעט שנשמטה מרוב יסורים והמטפחת שכרך לו על פניו שיותה לו דמות עלובה, מעוררת רחמים, רק עיניו השחורות בולטות בפניו היגעים, כשתי נקודות בערה. הרופא נתן בו מבּטו כהרף עין והוא ראה את עניוֹ. חיש חיש רשם דבר בפיתקה שהיתה מונחת לפניו, תקעה בידו של זכריה ודחפוֹ מ לפניו, ספק בתרעומת ספר בחיבה:

– לך־לך, לך!

יצא זכריה מפתח האוהל, הפיתקה בידיו ואינו יודע טיבה. הגבּיה את הנייר לעיניו, שכּבר לקה אור היום, ולבו זע בקרבו מרוב הלמות: בפיתקה היתה רשוּמה פקודת שחרור מן המחנה לשלושה חדשים תמימים.

כל אותו הלילה לא עצם זכריה עיניו מעוצר התרגשות והיה שוכב הוזה, מצפּה עד יאיר שחר. רחמים כּוּרדי בא וישב אצלו, כבד ורחב־גרם; אף שגופו גדול, משוים לו ראשו וזקנו הגזוּזים מראה של תמימות משונה, והוא אומר לו לזכריה בלב פועם:

– אין דבר, זכריה, אין דבר, אני חזק ויש לי כוח; אבל אתה טוב שתלך מפּה, ורק שתזכור למען השם ולא תבוא הביתה משערי ירושלים… אם ירשמו אותך בכניסה מיד יבואו לבדוק אם חזרת למחנה. יותר טוב שתלך בדרך־המלך עד רחל אמנו, ומשם תלך מצד המדבּר ולא יֵדעו שיש לך פיתקה רק לשלושה חדשים…

שעה ארוכה לפני שחר קם זכריה ללכת, חיבק את חזהו הרחב של רחמים כּורדי, ליטף את ראשו כמו היה תינוק אובד, ואמר לו בלחש:

– אל תתיאש מן הרחמים, השם יראה בעָניך…

רחמים לא הניח לזכריה, אחז בידו וליוָהוּ עד למשמר האחרון; שם נשקו זה לזה מרוב ריגוש, רחמים עמד על מקומו מביט אחר זכריה וזכריה פנה מן המשמר והלך בפסיעה מהירה, רעוּדה ומנתרת. הדרך נקפצה לו לפניו, עכשיו שוב לא היה צריך להתחבּא בּבורות ובשׁיחים, הפיתקה הגואלת טמונה לו מתחת לחלוקו, על מחשׂוף חזהו, והיא לו כסם־מרפא מוּפלא. אף שאָצה לו הדרך, שהה שעה קטנה אצל הטוחן האשכנזי בבאר־שבע, ישב אצלו לשולחן ובעל־הבית תקע בידיו חַלת־סולת גדולה בשביל בני ביתו. בחברון בא לפני הרב הישיש, התפלל תפילתו בבית־הכנסת של אברהם אבינו ואף הלך והשתטח על פתחה של מערת המכפלה. עד קבר רחל נסע בעגלה ושם ירד, נשק לקבר הקדוש, ואחר סטה מן הדרך, זוכר את עצתו של רחמים כּוּרדי, ופנה לעבר המדבר בלא מורא ופחד, כתב־השחרור מגוֹנן עליו בכל עת צרה, ובא לביתו בעקיפת הדרך.

שמחת הפגישה עם בני הבית לא ארכה הרבּה. השילוח דמה לעיר הנידחת. הרבּה מן הבתים עמדו ריקים, פתחיהם פעורים, יושביהם נתברחו לכל קצוי העיר, או שנפוצו בארץ לבקש לחם. הנוֹתרים היו מתענים ברעב ובחולי, ילדיהם נפוּחי כפן, נשותיהם מהלכות כצללים, והגברים טמוּנים בכל מקוֹם־סתר מאימת הרשות.

קומץ המעות העלוב, שהיו בני ביתו של זכריה מקבּלים לפעמים מידי המוכתרים בשביל עבודתו בצבא, שוב לא נשתלם עתה אפילו פרוטה אחת. כיון ששב הביתה ראו עצמם הממונים פטורים מכּל תשלום ושוב לא קיבל כּלום, לא עברו ימים רבּים וזכריה יצא מן הכּפר, בא לעיר והבּיט כה וכה, מאין יביא פת לחם לביתו.

סבב הלך בחצרות ובבתים, עד שמצא מקום להשכּיר עצמו לעבודה. בעיר שבּין החומות, אצל שער דמשק, נמצא יקב קטן של ר' מנדל יֵינן; כיון שידיו של ר' מנדל חלושות למלאכה ורק שפתיו יודעות להבחין במיני היין בחינה נפלאה, לא יכול לעשות בעצמו את כל עבודת היקב, ואיש צעיר שיהא פטור מן הצבא לא נמצא לו. על כן שמח לזכריה והסכים לקבּלו למלאכה, כי היתה לו פיתקה בכליו ואין לו לפחד מפני שלוּחי הרשוּת, הבאים מפקידה ומציצים בפתחו של היקב.

יקבו של ר' מנדל יינן היה משוּקע בכוּך שמתחת לפני הקרקע, חלונו היחיד קבוע בקרן התקרה. כל אדם בא אל היקב זורק תחילה צלו בחלון הגבוה ורגליו נראות מלמטה. עיקר עבדותו של היקב בלילה. זכריה דורך ענבים, טוחן תאנים וצימוקים ומבשל יין־שרוף בדוּד מפוּיח, ששוליו שחורים תמיד. ר' מנדל יינן ישן אותה שעה על מצע שבקצה הכוך, ורק משעה לשעה הוא ניעור, ניגש אל הכיריים, עיניו פקוחות אך כדי סדק צר, נוטל בידו תרוָד, שואב מן הדוּד, נושף נשיפה חזקה בשביל לצנן את היין, מריח ריחו וטועם מן הכף, מקנח שפתיו היבשות בקצה לשונו, נאנח וחוזר לשכּב על יצועו.

כל זמן שהיה כּוֹחו של כּתב־השחרור יפה נתמשכה העבודה כתיקונה. ר' מנדל יינן מפיק רצון מזכריה ומעניק לו כל ערב שבּת רבע בקבוק יין ושמינית ההין יי"ש ומשלם לו שכרו המועט בסבר יפה. ואולם כשתש כוחה של הפיתקה, חזרה האימה ופרשה רשתה גם על המלאכה ביקב הקטן. כשנראים בלילה צללים חולפים על זגוגית החלון שבקרן התקרה, מיד נמלט זכריה לקיטון שמאחורי היקב, שם מושלכות קליפות התאנים והצימוקים, ובקבוקים ישנים, קצוּצי־צואר, וכל שברי־הכלים נערמים ערימות ערימות. הוא נכנס בחשאי, מכנס ידיו ורגליו באימה, מצמצם גופו שלא יבלט, מושך על עצמו מלוא חפנים קליפות ואשפה וכל מיני פסולת ושוכב בנשימה עצורה.

אותה שעה באים השוטרים בעלי ציצי־הנחושת, הולכים אחר הריח ונכנסים ביקב בפסיעה גסה, ושואלים שאלה מלוּמדה, אם אין פאררים מתחבאים כאן בכוך, ואחר יושבים על מצעו של ר' מנדל יינן בהרחבה וישוב־הדעת, ואף שדתם אוסרת עליהם את השתיה, הם בוחלים בכוס קטנה ואינם מואסים בקיתון גדול, משמחים לבבם ביין חי או שהם סובאים יין־שרוּף שר' מנדל מצנן לפניהם ישר מן הדוּד ומוזג להם בלָגין גדול. שעתם אינה אצה להם והם מדבּרים עם ר' מנדל דברי חכמה ובדיחוּת־הדעת, ורק אחר זמן, כשלָאוּ אבריהם ביין, הם חוזרים ויוצאים למשמרתם.

זכריה שוכב על אותה שעה במורא גדול ובאימה, כמעט שהוא נחנק באויר הכּוּך, קליפות הפּירות היבשות מעלות ריח חריף של רקב וחומץ, והוא מטה אוזן חרדה לדיבּוּרם של השוטרים ומיחל לגאולתו. ואולם אפילו כבר דממו הקולות ודלת היקב חורקת על ציריה ונסגרת בדפיקה, עדיין אינו זע ממקומו, עד שנשמעת דפיקה על קיר קיטונו וקולו של ר' מנדל קורא אליו בחשאי:

– צא, זכריה, כבר הלכו להם לעזאזל…

עתה לא היה עוד זכריה בא לביתו כל ימי השבוע מפחד המשמר, ורק ערב שבּת הוא מחזק את לבּו ויורד לכפר־השילוח. בקיטון שעל שער־האשפות, הצופה עמק השילוח, נקבּע משמר הבודק בפתח העיר כּל אדם חשוּד על הבּריחה מן הצבא. זכריה, שפניו רעים מיסורי המחנה ומפחד התפיסה נוטל בידו מקל, כופף גבו ועושה עצמו ישיש עלוּב ועובר את השער בשלום.

ואולם שני השוטרים, שכּבר היו חושדים כי יש לו לר' מנדל פועל פארר, נותנים עינם ביקב, כופלים ביקוריהם ועושים להם כל לילה משתה יין וסובאים לגין אחר לגין. בתחילה פּסק ר' מנדל לתת לזכריה את מנת היין של ערב שבּת, ואחר זמן אף ניכּה לו ממשכּורתו בערך מנת הלילה של שני בעלי־הציצים. ר' מנדל בעצמו עני ופרנסתו קשה עליו, אין עתה היד משגת לקנות יין לשמחה, ודי להם לבריות בכוס קטנה לקידוּש וטיפה לברית־מילה; ואפילו מכר כל יינו שבדוּד, אין שכרו מספּיק לכסות הפסדו מבּיקוּרי השוטרים.

ראה זכריה ששוּב לא יוכל להמשיך עבודתו ביקב, אין כּוחו עומד לו לשכּב נחבּא כל לילה בקיטון הצר והעבש, תחת הקליפות המרקיבות וערימות הפסולת; אף ר' מנדל אינו יכול לעמוד בשתייתם של בעלי־הציצים ובביטול־המלאכה שנגרם לו כל לילה. קם זכריה יום אחד ונפרד מר' מנדל יינן, עזב את יקבו הקטן וחזר בחשאי לכפר־השילוח.

בתחילה עלה על דעתו של זכריה לשוב למחנה במדבּר, אך מועד שחרוּרוֹ כבר תם מזמן והוא חשש מפני העונש. בינתים פשטה שמוּעה בעיר שכּבר חילות האנגלים קרובים והם מתדפקים על שערי עזה, הבריות אומרים שמפלתה של מלכות תורכיה כלה ונחרצה. סעיד, בעלה של מזל אחותו, שניצל מן המלחמה בשעה האחרונה, היה מתחבּא מעיני הרשות, ואף זכריה עשה כמותו.

בעלית הגג הצרה, בין התקרה והרעפים, השחיל עצמו זכריה, בני ביתו מכניסים לו מעט מזון בפתח הצר שבּין הקרשים, והוא שוכב ומצפה לגאולה. ביום הוא כּותב מזוּזה או פרשיה של תפילין ובני ביתו הולכים לעיר וּלמאה־שערים, טורחים למכור את מלאכתו בחנות של תפילין ומזוּזות. בלילה הוא יוצא לשעה קטנה לשאוף מעט אויר צח ולהתבונן על סביבו, וחוזר למחבואו ושוכב הוֹזה בהקיץ. שתי אבני־רעפים חלץ מן הגג והוּא שוכב על גבּוֹ ושוֹלח את מבּטו בפתח שנפתח לו לשמים. בחשאי הוא שוכב ומאזין לקולות הכפר הגוֹועים בעיצומו של לילה, רגלים מדשדשות בכבדוּת, ספק אדם ספק בהמה; שה מוּדח פועה וגוֹזל קורא בלילה; קדירה מקישה בקדירה וצלוחית נותנת קולה; ילד רעב בוכה על יצועו וקול מעוּך של אם מבקש להפיס את דעתו; זקן לומד בחצות בקול של עצב נוקב; גניחה חשאית נשמעת, אין יודע מלב מי יצאה, ואחר נדם הכּל כמו ניטלה הנשימה מן הבריאה, ודממה פרוּשה מסוף עולם עד סופו.

בלילות ללא ירח הוא רואה כוכבים במסילותם, גבוהים ולוהטים באש רחוקה, ובלילות סהר באה אלוּמת־אורו מאירה את פינתו בעלית הגג, כּאילו יצא אורה של ירושלים לנחמו במקום סתרו. הוא מהרהר בחייו ובחיי אביו המנוח; זוכר את בואם מתימן והוא עדיין נער קטן, איך נצטערו כולם על פת לחם ולא אבדו את אמוּנתם ובטחונם לא רפה. הוא זוכר את פני האב הדלים והמעונים, עתה הולכים פניו ומתדמים לפני אביו; עניוֹ וצרתו בימי המלחמה דילדלו את גופו והכהו את עיניו והלִבנָה זרקה בשערו, ששוב התחיל מצמח אחר שגזזוהו במחנה, דל ורך כשל זקן.

פעמים שהוא רואה בפתח שבגג עננים דקים רודפים את הירח, רודפים וחולפים ואת הירח אינם תופסים. הוא שט לו גבוה מעל גבוה ומבהיק באורו כמגן־נחושת לוהט. זכריה חושב בחייו והוּא מהרהר חרטה על ימיו שעברו בהבלי העולם הזה, פרנסת ביתו הסיחה את לבּו מן התורה, עוד מעט והגיע לשנות אביו, כשהסתלק מן העולם הזה; אך כמה היה אביו מורו ירא־שמים והוגה בתורה יומם וליל, עניו וצדיק בכל מעשיו, ואילו הוא רחק מן התלמוד וממעשים טובים ואין בידו כלום. במצוקת נפשו הוא נודר בלבּו, בעיצומו של לילה דוֹמם, שאם יחַיהו השם אחר הימים הרעים יעזוב את חיי הפרנסה וידבּק בתורה עד יומו האחרון.

פעם אחת כשהיה כך שוכב ומבּיט בפתח שבין הרעפים, רואה עננים כבדים של ראשית החורף תלוּיים בשמים הנמוּכים, כאילו השפילו עצמם להציץ במחבואו, קלטה אזנו רחש בא וקרב, נעלם וחוזר ומתלבּט בחשאי. מיהר והחזיר את הרעפים השמוּטים למקומם, סתם את הפתח ושכב באפלה, לבּו הולם בו כפטישים. הוא שמע צעדים קרבים וכמו מקל מגשש בידי סוּמא. עצר נשימתו ולא הוציאה מאפו עד אם הבחין קולו של שמעון דמתי המעורר קורא אליו בלחש עצוּר:

– זכריה, זכריה, אתה שומע? תתבּשר, ברוך השם, עוד מעט ירושלים חפשית, חפשית; אומרים שהאנגלים כבר הם הרסו את המגדל בשמוּאל הנביא עד היסוד, וכל מחנה התוּרכּים נתברח כמו שפנים, כן יאבדו כל אויביך ד'. זכריה, אתה שומע?


ז

בּערב חנוּכּה כבר היה אוירה של ירושלים מלא קולות נפץ עמוּמים, האנגלים עומדים בהרים שמסביב ויורים כלפי העיר, והתוּרכּים עומדים ומתחזקים להשיב להם מלחמה. שיפולי ההרים זרוּעים חללים משני המחנות, וערביי הכפרים יוצאים בּין יריות ליריות, פושטים על המתים ושודדים את גופותיהם, קוטעים אצבּע שיש עליה טבּעת ועוקרים מן הפּה שן של זהב. בשבּת גברה המהומה, אין איש יודע כמה תימשך המלחמה וידו של מי תגבּר. למחרת היום קמה מבוכה במחנה התורכים. פּתאום סרה אימת הגבוה על הנמוך; דגלי החילות הושלכו במבואי העיר, קצינים מבקשים לתת סוסיהם בשביל פת לחם ואין לוקח; ושרידי חיילים, שהשליכו מעצמם את נשקם, בורחים מן המערכה ונסים על פני עמק קדרון, עולים בהר הזיתים ונמלטים בערבות יריחוֹ.

העיר האבלה, מוכה וסחופה משנות מלחמה ארוכות, כמו עצרה נשימתה לשעה; בהרים סביב לה נכתב דינה בלשונות של אש, ואין יודע אם לחיים נכתבה ואם, חס ושלום, לכלָיה.

אך לא ארכוּ השעות וחילות האנגלים בּאוּ, מצבּיאים לפניהם, וראש ירושלים יצא לקראתם לרוֹממה ומסר ביד שר־הצבא הכובש דגל לבן של כניעה ומפתחות לשערי העיר.

רוּח נפלאה באה ונשבה באבני העיר שכּבר חישבו להתפוקק. העיר שנתענתה תחת כובד המלחמה, עד שלא נשאר בּה בית שלא הוּכּה ברעב ובעוני ובכל יסורים קשים, – פתאום התנערה וחזרה לחיים חדשים; כמו לפיד של אש נגע באבניה העתיקות והיא בערה באור בהיר; כל הלבבות נתמלאו תקוה גדולה, שנות הסבל והעוני נמחקו בבת אחת וצלליה נפזרו לכל רוּח.

כמו במטה־קסם נראו פתאום מיני מזונות בעיר, האנגלים הביאו עמם מַשׂאוֹי גדול של קמח ואורז ומיני מזונות יקרים; חנוּיות שדלתן לא נפתחה שנים עתה היו שופעות כּל טוּב; אנשים שהלכו בטלים מאפס מעשה וכוֹח העמידו עצמם כל היום וכל הלילה לאפות עוּגות וכעכים ומיני מתיקה, והם שולחים ילדיהם לרחוב למכור מרכּוּלתם; וחיילים קופצים על כל דבר, משלמים בכסף מלא, הפרוּטה מצוּיה בכיסם, וכל העולם מתפרנסים.

ר' מנדל יינן מבשל את יינו על הכּיריים, אין הדוּד מש מעל גבי הגחלים ביום ובלילה; עתה שוב אינו ישן על יצוּעו שבּפינת היקב, אלא טורח בלא הפסק, שואב מן הדוּד, נושף משיפות גדולות וטועם מן המִשׁרה, ממצמץ בשפתיו ומקנחן בקצה לשונו, ושוב חוזר וטועם מן הדוּד עד שעיניו נוצצות ואפו מאדים כרימון. רבים עומדים לפתח היקב, מחכּים שיסיר בעליו את יינו מן הכּיריים והם קונים כל תוכו של הדוּד בעודו חם, מוזגים את היין בבקבוקים קטנים של סמים, ממלאים בהם כל כיסיהם ויוצאים דחופים להר הצופים. מחנה צבא גדול חונה שם מסביב, גדוד אוֹסטרלים עליזים, המבקשים לשמח לבבם, ויהודי ירושלים מוכרים להם בהיתר דברי מאפה ומיני משתיקה של מינתה וסוכר, ואילו את הבקבוקים הקטנים, שמחירם יקר, הם מוכרים להם באיסור ובהסתר פנים, שלא ניתנה הרשות למכּור לחיילים משקה של יין ויי"ש.

גם בכפר־השילוח כמו באה ונשבה רוח חיים חדשה. מראה החורבן סר מעל הבּתים והחוצות הצרים והארוכים שוב נתמלאו שקשוק חיים כקולו של פלג הרים. רבּים שנסתתרו בעליות גג ובכל מיני מחילות יצאו עתה לאור עולם באין פחד ומורא. רבּים חזרו ממקומות נדודיהם והבּתים השוממים התחילו מתמלאים אדם. כשהתחיל מחנה התורכּים נסוג בבהלה לעבר ערבוֹת יריחו היתה שעה שלאחר הצהרים, ואנשי השילוח הקדימו וחטפו תפילת מנחה, גזירה שמא לא תהא אחר כך השעה כשרה לתפילה בציבּור, ואחר נתפזרו ונתחבּאו בבתים ובחצרות, חוששים מפני החילות הבורחים שלא יקחום עמם וירחיקום בכוח מתחום ירושלים. אף את שארית רכושם הטמינו, כי היו החיילים הנסוגים ואנשי הכפרים שמסביב שודדים וגוזלים בשעה שבּין מלכות למלכות, החיים הותרו והרכוש היה להפקר. ואולם כשנעלמו אחרוני התורכים מעבר להר המשחה יצאו אנשי הכפר מן המחבוא, עמדו בעיבּוּרוֹ של השילוח, ממצמצים בעפעפיהם ומביטים סביבם בתמיהה חרדה; דומה, עולם חדש נולד עתה לעיניהם וירושלים חפשית לעולמים.

שמעון דמתי זקף עצמו לחיים יותר מכּולם; שנות המלחמה נתנו בו סימן רע, גבו שח ובשרו הדל נידלדל עוד יותר הוא גוחן על מקלו והולך מתון מתון. ואולם כשנשתחררה ירושלים כמו ניצתה בו אש גדולה, והוא אזר כל כוחו שעוד שרד בעצמותיו היבשות, סובב כל היום בעיר ובשכוּנוֹתיה, מאזין לשיחם של הבריות ונכנס לדבריהם בתשוקה גדולה. וכשתש כוחו הוא חוזר לכפר־השילוח והולך מבּית לבית, וּפסיעתוֹ מהירה וחטוּפה, ככל שמגיע כּוחו. עתה שוב לא היה צריך לבקש חדשות כמקודם, כל העיר היתה חדשה, כל פה מלא סיפורים על הנסים ועל הנפלאות שקרו בימי מלחמה, זה מספר כיצד ניצל מרעב ומחסור וזה מספר כיצד נשארה לו נפשו לפליטה; זה חזה פניו של שר־הצבא המנצח וזה ראה גבּו של שר־הצבא הבורח, וכל אדם מלא סיפורים כּרימון, לא ילאה הפה לספר ולא האוזן לשמוע; ולא היתה דאגתו של שמעון דמתי אלא שלא יחמיץ חדשה מן החדשות, חושש שמא לא יהא סֵפק בידיו לראות הכּל ולשמוע הכּל, ולוּ גם מעשה קטן שבקטנים.

אך יותר מכּל עלתה שמחתו כשהתחילו צצים ועולים בכפר־השילוח פניהם של אנשי החבורה, שהיו באים בשנים כתיקונם ומתכנסים בּביתו של זכריה. שמעון דמתי היה מחזר אצלם ומבקש לדעת כל קורותיהם על רגל אחת, היכן היו עד כה ומתי חזרו לשילוח, ומקץ השיחה כשהיה חושש שמא יחמיץ דבר במקום אחר, הוא נתלה בזרוע איש־שיחו ומתחנן אליו:

– בוא בערב אצל זכריה ונשתעה קצת ונחדש ימינו כקדם, כוּלם יבואו!

גשמים התחילו יורדים בשעה שבין־השמשות, אך אנשי החבורה באו כולם ונתקבּצו בביתו של זכריה. אף שבעל־הבית לא קרא להם לבאו ולא ידע שיבואו, שמח לקראתם מאד; אשתו,שהיתה חולה מן המחסור, ננערה ממיטתה ושפתה קהוה על גבי הגחלים, ושמעון דמתי בא והביא עמו מלוֹא כליו פיסתוקים קלוּיים וזרעוני־חמניות יבשים, דוֹלם מכיסיו ומניחם על גבי הטס. כל אדם חדש שבא ונכנס לחדר קופץ שמעון דמתי לקראתו ומקבּלו בשמחה רבּה, כאילו ראה את פניו בראשונה, מוֹשיבו אצלו בהרחבת הדעת ושואל מה חדשות בפיו.

שוב נתכנסו ובאו כל החברים מאז. יוסף בן יעקב הצוֹרף, שלא הועילו לו דמי פדיון מן הצבא והיה צריך תמיד לפדות עצמו מחדש אצל כל קצין ובעל שררה; אוּמנוּתו לא היה בה מועיל בימי רעב והיה סובב בכפרים ומנקר אבני־הריחים אצל הפלחים בשביל פת לחם ומתקן להם כלי פגום בחופן קמח; עתה בא בחשאי ובצניעות כדרכו וישב בשוּלי המחצלת, מחריש, אינו מתַנה יסוּריו ואין שמחת הגאולה ניכרת בו הרבה, והוא מברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, ומקבּל הכּל כגזירה שלוּחה משמים. סעיד, בעלה של מזל אחות זכריה, כבר קנה לו כבש בהקפה והוא אומר להרבּותה עד שתהיה לעדר צאן. סלימאן בן יעיש, שנמצא לו אביו אחר חצי יובל שנים וביתו צריך פרנסה, עדיין לא ידע מה יעשה; אך נאמר לו שעתה ירבּו הבּונים וכל ההרים שמסביב לירושלים יהיו למחצבות, ויד חוצב תיקר מפּז. יחיד שבּחבוּרה שהיה חייל במלחמה והחזיק רובה בידיו, היה סעדיה לבית עמר; בשעה שנתפוקקו חילות התוּרכים ובאו האנגלים והוא חזר לביתו ולמשפּחתו, ראשו גלוח ובגדו בלוי ומהוּה, קטן לפי קומתו הגדולה, שרווּליו קצרים וגבּו לחוץ, והוּא נראה כשמשון שגילחו לו מחלפותיו והלבּישוהו קרעים ובלָאים.

כבר היו כולם מסוּבּים על הארץ, שותים קהוה חריף ומשׂוחחים בנחת, אך שמעון דמתי עדיין לא נח, ידיו לופפות את הכוס והוא פושק שפתים וגונח, עיניו פוזלות בכל פעם לצד הדלת, הוא שומע שחיים ערוסי חזר אותו יום לירושלים, אבל לא עלה בידו לראותו ולקרוא לו למסיבה, ועכשיו לא ידע אם יבוא ואם לא. אף שהיה שמעון דמתי אוהב את כולם, נודעה ממנו חיבּה יתירה לחיים, אין אף אחד מן החבורה יכול להרווֹת תשוּקתוֹ כמותו. אמת, למראית עין מתנכּר לו שמעון דמתי, מראה לו פנים של קפידה, גוער בו על חוצפתו ומיסרו על עזוּתו, אבל בלבּו הוא אוהבוֹ מאד, והיה מתגעגע עליו כל אותם הימים שרחק מירושלים, ונפשו יוצאת לסיפוריו ולמשחקים שהיה עורך לפניו ברוב חיוּת.

על כן כשנפתחה הדלת וחיים ערוסי נכנס במהוּמה גדולה, כמעט שקפץ לבו של שמעון דמתי מחזהו; הניח מידיו ת ספל הקהוה וניתר ממקומו והטיח כף בכף והרס לקראת האורח, נתלה בו בשתי ידיו הדקות והיה מגעגע בריגוש:

– הי, חיים, הי, חיים, בּרוך הבּא, בּרוך הבּא, כּבר אתה פה ואני לא ראיתיך!

אף חיים ערוסי הצהיל לו פנים ולא עשה עצמו שוה־נפש, בירך את כוּלם בשמחה גלוּיה, ועוד לפני שישב על המחצלת פנה אל שמעון דמתי, מבקש לגמוֹל לו על האהבה שהראה לו, והוא שואל בלא שהוּת:

– ואת החדשה שמעתם?

– חדשה, איזו חדשה?! – קופץ שמעון דמתי על מקומו, משרבּב צוארו הדק כּמו בּרבור.

– גאולה שלמה!

– גאולה שלמה? מה גאולה שלמה?!

– עכשיו כבר ארץ־ישראל תהיה מלכוּת ישראל!

שוב עלה רוּגזו של שמעון דמתי כבימים מקודם, והוא כצמא שמגישים לו נאד מים חיים ומפסיקים אותו בשעת שתיה.

– אמוֹר ברור, מה אתה רוצה להתמיה עלינו? – דחק עליו שמעון דמתי ברוח קצרה וידיו מרתיתות כאילו החזיק גחלת לוהטת.

– מה לי להתמיה עליהם, עוד אתם לא שמעתם? היום אני בא מיפו ושם אפילו תינוק בעריסה יודע…

עכשיו נתעוררו גם יתר המסוּבּים, וכשראו שאין הדברים אמוּרים רק בשביל לשעשע את הזקן, נתערבו ושאלוּ:

– מה יודעים, אמוֹר!

מחה חיים ערוסי את פיו, מבקש לספר את דבריו בחשיבות יתירה, ואמר:

– אחד שר גדול של האנגלים, שכחתי את שמו, הוא החזיר ארץ־ישראל ליהודים!

כּולם התחילו מדבּרים עתה בבת אחת, מנסים לבדוק שרשה של ידיעה, אם אינה בגדר שמועותיו של חיים, שיש להן כנפים ואין להם רגלים. אך חיים התחיל מסבּיר להם בלשון ארוּכה כל ששמע ביפוֹ ובפתח־תקוה ובראשוֹן־לציון, שאין בדבר אפילו ספק של ספק, ולא באו חילות האנגלים אלא לגאול את ארץ־ישׂראל משעבּוּד התורכּים ולעשותה שוּב מלכות ירושלים כבימי קדם. כולם שומעים בלב נפעם לסיפוריו של חיים ערוּסי, שמעון דמתי לא יכול לשבת תחתיו במנוחה, והוא קופץ תמיד בראש ושואל את חיים בריתחה, כתובע ממנו כל שמוּעותיו:

– ויעמידו עלינו מלך?

– ודאי!

– מישראל? – מקשה עליו שמעון דמתי כדי לעוררו לדיבור, – מישראל?!

חיים ערוסי משיב לו בפנים של רוגז:

– איזה אתה פַתחן, מה אתה שואל, כמו היית מקטני־אמנה!

שמעון דמתי מתרגש, מכּה על חזהו וקורא בקול דק עד נטילת נשימה:

– אני, אני?! חס ושלום וחס, לא ימָשך ולא ידָמה, הרי זה קץ הפלאות, קץ הפלאות!

– ומה, לא ימוֹת המשיח עתה, לא באו צרות רבּות עלינו כמו נהר, אין אמוּנה בלבך, שמעון!

שמעון דמתי זורק בו בחיים מבּט של תרעומת, משיב עיניו למסוּבּים ואומר כשהוא פוזל לצד חיים, מכוון אליו את החץ:

– ודאי וּוַדאי,לא ימוֹת המשיח עתה? כבר רואים את האותות ואת המופתים בפירוש: יין ביוקר ונערים פני זקנים ילבּינו, פני הדוֹר כפני כלב והעזוּת רבּה מאד, יש סימנים הרבּה, יש…

כוּלם צוחקים צחוק רם וערוסי צוחק יותר מכולם רק שמעון דמתי אינו משגיח בצחוק וממשיך לשאול את חיים בקפידה:

– ויהיו לנו גם רכב ופרשים?

– ודאי, חיל כבד סוסים ורכב ואפילו תותחים, עכשיו עוד צריך לכבוש מן התורכים את הגליל, ודי!

– מי יכבּוש, היהודים?! – נתפצר מעט שמעון וריכּך את קולו.

– ודאי וּודאי, לא שמעתם על הגדודים העברים? עכשיו כבר לא נהיה פאררים; כולנו נלך לצבא, צבא יהודי, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה!

הוא גחן לארץ ותפס את מקלו של שמעון דמתי שהיה מוּנח לו לרגליו, נתנו על שכמו ועשׂהו כמין רובה; ואחר נזקף, מתח גופו הדל כלוּלב יבש, לבש עוז וגבורה, והתחיל מפסיע קוממיות בין רגלי המסובים. כולם התמוגגו מהנאה מרובה, אך יותר מכוּלם צחק סעדיה מבית עמר. חיים עמד רגע תחתיו, פונה אל סעדיה באבק של תרעוֹמת:

– מה לך בִּיש, לא כך למדו אותך אצל התורכּים?

סעדיה לא יכול להשיב מרוב צחוק שהיה משנק את גרונו והוא אך מנענע בראשו, רוצה לומר לו לחיים, שאין דעתו נוחה מתרגיליו. חיים פונה ממנו בבוז, עודו מפסיע כחיים זקן ורגיל, ואחר זורק את מקלו לרגלי שמעון דמתי, ומשיב לו לסעדיה בלשון של לגלוג:

– לא מן התוּרכּי למדתי מלחמה, שתדע לך!

עד שעה מאוחרת בּלילה ישבו מסוּבּים, מפצחים בקול את הזרעונים שעל גבי הטס; דמיונם מתלהב בהם יותר ויותר והם רואים בחזונם את שיבת ציון, שלא יהיו ישראל מתנדנדים עוד מארץ לארץ, והעם יושב בארצו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אין עליהם אימת מלכוּת והם חיים בשוּבה ונחת וירושלים בנוּיה תלפיות.

כשליוה זכריה את אחרון האורחים לחצר כבר פסק הגשם, הרוחות דממו, השמים נתבהרו במרומים וכוכבים גדולים ורעננים ביצבצו בהם, אך בפאתי הרקיע עוד היו תלויים עננים שחורים מבשׂרי סוּפה. הוא נשתהה מעט אצל עץ־הזית והמתין, מבּיט על סביבוֹ. בתי השילוח כבר היו כבוּיים, גם העיר היתה אפלה ורק גגותיה האירו בחשכה, ברק יצא והבהיק את כל העיר, לרגע ניצתוּ השמים כמו במחזה, שוּלי החומה בלטו על בהירות הרקיע, והיתה ירושלים כולה כמו תחומה ומלוּפּפת בּאש. לבּו המה בו מן הבשׂורה הגדולה. כאן לרגליו, בשולי העמק הקטן, עדיין גחים ומפכּים מי העין שעליהם נמשחו מלכים על ישראל; וכאן מלפניו, על הר המוריה, עדיין עומד הכותל האחרון של חומת בית־המקדש שחרב. עכשיו שהרגיל את עיניו באפלה שאחר הבּרק, ראה שוב את חומות העיר כהות, גבוהות ומלאות עצמה; נפשוֹ רגשה בקרבּו והוא תמך גופו בגזע עץ־הזית והקריב את מצחו לקליפה הלחה מן הגשמים; לבו עטף עליו פתאום מן האור הגדול שבּא בקרבו והוא ריחש בשׂפתים רותחות:

– בּרוּך אתה ה' בּוּנה ירוּשלים…


 

פרשה ששית: חֶבְלֵי גְאֻלָה

א

מעט מעט נכוֹן כסאם של השליטים החדשים. בשוּבה ונחת התחילו מנהיגים סדריהם ופוקדים פקודותיהם, עד שנתקיימה יום אחד רשוּת הארץ בידיהם לחלוּטין. עולם חדש התחיל עכשיו את חייו, חוק אחר ומנהגים אחרים, כאילו הפרידו בין השליטים של עכשיו לבין קודמיהם ימי דור שלם. הרכּבות התחילו מהלכות בעתן, בתי־הדואר נשתייכוּ כוּלם למדינה והיו פותחים אשנביהם בשעה קבועה. חוקים ומשפטים שוב אי אפשר היה לשנות בדמי־פיוּס; דרכים נסללו בעמקים, ושבילים נשבלו בהרים, והחוצות נכבשו באבן קשה, ושלוּחי השלטון החדש מהלכים בקומה זקופה בכל רחבי הארץ ועינם פקוחה על הליכוֹת יוֹשביה.

כיון שניתנה רשות ליהודים לבוא, התחילו ספינות מלאות באות מארצות האשכּנזים ומעלות חלוּצים, שבאו לעבור לפני העם ולבנות את הארץ. ואולם אלה הצעירים לא נתמשכו לירושלים אלא לשעה קטנה, לנשום אוירה ולראות עתיקותיה, וכל עיקרם הולכים לשדות ולכל מקום קשה, בהר הגבוה ובעמק החרב, לסול את הדרך לעם. מחנות מחנות הם עולים, בחורים עם בחורות, גבוֹהי־בלורית, לבושי כותנות לבנות. רקומות בבית־הצואר והיד, קשורות בחבל שחור על מתניהם; נועלים נעלים כבדות, מסמרים תקועים בסוליותיהם, בחור ובחורה כאחד; זרועותיהם שלובות אלו באלו, כאילו אין ביניהם חילוק; והם הולכים ועולים בגליל ומשתהים בעמק יזרעאל, חוֹרשים וזוֹרעים, עוקרים סלעים ומנַפצים אבנים לחצץ וסוללים כבישים ארוּכים כטבעות שחורות, וחיים חיי צער ויסורים, רק האמונה הגדולה מחממת את לבּם בצינת הבּדידות ומחזקת ידיהם הרכּות בעבודה הקשה.

אך קצת מן האנשים עלו גם לחונן חוּרבות ירושלים ועשׂו בעיר שכוּנות חדשות; בנוּ מעבר מזה את תלפיות, הצופה פני הרי מואב, ומעבר מזה את בּית־הכּרם, נוכח הרי יהודה, וביניהן – את רחביה; והם מקימים בטבור העיר בתים גבוהים, קומה על גבי קומה, וסַדנאות ומקומות מלאכה לרוב; סוללים כבישים רחבים בכל רחבי העיר ומריצים מרכבות של אש על פני חוצותיה, שלא יהיו הבריות צריכים לכתת רגליהם בדרכים, ועוסקים בישובה של ירושלים.

השפע שבא לעיר אחר המלחמה נתמשך אך מעט לבתי השילוח; אף שהמה הכּפר מרוב אדם, לא נסללו בו דרכים ולא נבנו בתים רמי־קומה; שורות הבּתים הישנים עמדו בסימטאות הצרות כמו שנבנו לפנים, בתי־הכנסיות באמצען והבּתים הבודדים בשוּליהן. ואולם גם כאן ניכּרו אותות לטובה ומעט בתים של יחידים נתוספו להם חדרים חדשים; בן נשׂא לו אשה והשעין קיטוֹן לבית אביו, ובת שהלכה אחר בעלה הקים לה אביה עלית קיר על גבּי ביתו. בתי־ההקדש שברחוב התיכון, שעמדו כמעט ריקים בימי המלחמה ונפגמו בגשם וברוח, מַנעוּליהם נשברו וקורותיהם נרקבו, – עכשיו תוקנו וטוהרו ודיירים חדשים באו לשבת בהם, ישנים וחדשים, ומהם אף שלא מאנשי תימן.

באי תימן שלאחר המלחמה אף הם הלכו בעקבות אחיהם האשכּנזים ונאחזו בכפרים, אחד ביהודה ואחד בשרון, עודרים בפרדסים של אחרים, עוקרים כרמי שקדים ונוטעים במקומם שתילים של תפוחי־זהב, עובדים כל עבודה בחצר ובשׂדה, ואך מעטים מהם עלו כאחיהם לפניהם להיאחז בהר הקודש ירושלים. על כן באו לשבת בבתי־ההקדש מעט עולי־בבל, שזקניהם המרוּבעים תלוּיים להם דבלולים דבלולים ועל ראשם כרוכה מטפחת של שתי וערב שחור ולבן; ועמם באו גם מעט אנשי כּורדיסתן, רחבי גרם וגבוהי־קומה, עיניהם השחורות עזות וחצופות; וגם חַלבּים אדמונים באו לכפר, לבני־פנים ורכי־עינים, גופם דל וזרועם רפה. אלו ואלו עובדים בעיר שבין החומות, הולכים כל בוקר ועוסקים בפרנסתם, מהם עושים מיני מתיקה שנערים קופצים עליהם בראש חוצות, עוֹר־פירות ללעיסה ולחם מתיקה של שלל צבעים וחוּטי סוּכר ורוּדים הנקראים בפי התינוקות שׂער־הבּנות; ומהם רצענים ותפּרים וסבּלים הנוֹשׂאים כל משא בשוּקי העיר ובחוצותיה.

ואנשי כפר־השילוח עצמם אף הם נתעוררו לחיי פרנסה אך צינורות השפע לא נתמשכו עד בתיהם. יש מהם עובדים כל עבודה קשה ומתפרנסים; ויש מהם שהמלחמה התישה כּוחם ושיבּרה את רוחם ושוּב לא יכלו להתנער מקפאונם, והם מצפים לגאולה שהובטחה להם ועדיין לא באה. גם עכשיו, בזמן החדש שעמד להביא עמו גאולה שלמה, לא נשתנו סדרי בראשית ואין ישועה אחת לכולם, ובני־אדם כמו עשבים בשׂדה, הללו נוצצים והללו נובלים, ואין מרגיש.

סעיד מַחפוּד לא נתקרר חשקו לגַדל צאן ובקר; אם לא ניתנה לו שׂדה לחרוש בה, תשוקה שעוד היתה בוערת בעמקי לבּו, טרח ועמל ביום ובלילה, קנה לו כבשׂה ועֵז וּבן־בקר, מצמיח מעט ירק מספּוֹא בשוּלי העמק, על פיסת קרקע שחכר לו מן השילוֹח של הישמעאלים, מזל עוזרת כנגדו והילדים המתגדלים עושים שליחוּתו, שומרים על הבהמה ומבריחים את המזיקים מפאת השׂדה, והוא מתפּרנס.

סלימאן בַּדיחי הלך להרים עם קבוצת אשכּנזים להורותם כיצד מבקעים אבן בהר וּמכשירים אותה לבנין בתים; ואף שהוא רחוק מבּיתו כל ימי המעשׂה, כי מקום המחצב בהרי יהודה, הוא שׂמח בחלקו, חברתוֹ ערבה; אותם בחורים שכּל מראיהם משוּנה, לבושם אחר ולשון־הקודש שבפיהם אחרת – לבּם אחד וסלימאן אוהבם כמו ניתנו לו אחים. אף שעבודתו קשה, פרנסתו מצוּיה עכשיו בכבוד. אשתו אינה צריכה לדאוג מה תשׂים בקדירה, בניו לומדים בכניס ובתלמוד־תורה, רוּמיֶה, אמו הזקנה, שוב אינה צריכה לשרת בבתי זרים, לכבּס כבסים ולכבּד חדרים, והיא יושבת בפינת החדר, ידיה היבשות כזרדים נתונוֹת לה על לבּה כישנה, והיא זוכרת את ימיה שעברו עליה בחשאי, כאילו חיתה עכשיו את חייה מחדש, והיא טועמת טעמם המר וחיוך דק מרחף על פניה. ויעיש, אביו הזקן, שוכב לפתח הבית, שותק תמיד, מעיין לפעמים בספר, או יוצא להתהלך מעט בעיר וידו של סלימאן משׂגת להטיל בכיסו פרוטה יתירה בשביל כוס קטנה או נרגילה בבית־קהוה, בסתר רחוב העיר העתיקה.

ואילו זכריה חמדי לא חזר לחייו כּמקודם. ימי העוני והצער דילדלו את מעשׂיו ופיזרו את רוּחו, אך את לבּו לא השחו. הוא לא יכול לשוב למלאכתו כבימים הקודמים, ידיו רפו ועיניו לא יכלו לשׂאת את אור היום הבהיר. אך יותר מכל זכר את נדרו בדממת הלילה, כשהיה שוכב בסתר מתחת לרעפי הבּית, ירא מרחש עלה נידף ומצפה ליום גאולה. אותם לילות בדידות כמו שינו את חייו והחליפו את תאוותיו ולב חדש נתנו בקרבו. הוא זוכר בגעגועים את ימי שבתו לפני אביו מורו ואת הימים הטובים שהיה לומד בהם תורה מפי מרי יהודה חוֹטר; נדמה לו שישב אז לפני באר מים חיים ולא ידע להרווֹת את נפשו. עתה הוא חש שלא נותרו לו שנים הרבּה להשיב את האבידה, והוא גמר בנפשו שלא ליתן את חייו כולם לפרנסה, כאשר עשׂה בשנים אחרונות, אלא ילך ויעסוק בתלמוד תורה ובעיוּן, וישיב לעצמו זכר הדברים שעוד היו מהלכים בנפשו, טעמם מעמעם בּקרבּו כניגון רחוק; עתה בּיקש לשנות את שארית חייו עלי אדמות, להתפשט מגשמיוּת ולשאוף להתעוררות של מעלה.

התקין לעצמו דיוֹ עפצים ועשה לו עֵט סופרים מקנה דק וחזר על פני חנויוֹת של אשכּנזים בעיר שבּין החומות ובחוצות מאה־שערים, הראה בכל מקום את שורש כתבו שהוא יפה וברור והשׂכּיר עצמו לכתוב להם ספרי־תורה ומזוּזוֹת. בהשכּמת הבּוקר הוא קם, מכין עצמו לתפילה, ואחריה הוא עושה במלאכתו הקדושה שעה ושעתים, כדי פרנסת ביתו בצמצום יום אחד, מן היד לפה, ואחר הוא מסלק את כלי עבודתו ועולה לעלית הקיר שבּנה בשביל אשתו, שתוּכל להתענג בה על רוּחות הנועם, יושב כנגדה בפינה ועוסק בתורה.

אשתו לא נתנערה מן המחסור ומן החלי של ימי המלחמה. רוּבוֹ של היום היא שוכבת על יצוּעה שבּעלית הבּית, משם רואים את הבתים ברחוב התיכון ואת כל העמק הירוק ואת הרי מואב הכחולים שמעבר לים המלח הרחוק; גם הרחוב העליון נראה משם על כל בּתיו וחומות העיר וכיפותיה והשבילים המתפתלים ועולים עד פתחי שעריה. זכריה יושב על הארץ מכאן, פונה לצד הר הקודש ולומד בשקידה ובהתלהבות, פעמים שהוא מגיע לידי התפשטות הגוף והתעוררות הרוח; ואשתו שוכבת מכּאן, מבררת פולים על טס נחושת, זורה ומבירה זרעי כמון וכותשת מיני תבלין בקדירה, או עוסקת במעשׂה תפירה, טורחת שעה ארוכה להשחיל חוט ומחזיקה את קוֹף המחט כנגד השמים הכּחולים, אינה רוצה לטרוד את בּעלה מעבודת הקודש. היא מבּיטה בזכריה העוסק בתורה, פניו מאירים באור רחוק וטוב, שכּמותו לא ראתה אצלוֹ ימים רבּים; וכשהוא ממצמץ בעיניו, כמו חש את מבּטה תלוי בפניו, היא משיבה את עיניה במהירות ועוסקת במלאכתה לתוּמה; פעמים שהוא מסיר את עיניו מעל דפי הספר, מחזיר כהרף עין ראשו כלפי אשתו, רואה אותה בסתר והיא לאה וחיורת, קלסתר פניה של אותה נערה על פי הבאר מיטשטש והולך ונבלע בקמטי הזקנה והחולי, ראשה שח על קדירה או על מעשׂה מחט, והוא נאנח אז בחשאי מעמקי נפשו וחוזר ומעיין בספרוֹ.

ופעמים בשעה של לילה, כשקולות הכפר נדמים, הילדים כבר עלו על יצועיהם והאנשים נכנסו בחדריהם, האורות כבו בחלוֹנוֹת ובתי־הכנסיות ריקים, – יורדת שלוה גדולה על המקום, זכריה ואשתו יושבים בעלית הקיר ומאזינים בחשאי לזמרת התעלות המושכות בלאט את מימיהן מן השילוח, משקות את ערוגות הגיא, והקול בא באזניהם כּניגון עתיק שאין לו שכחה.


ב

יוסף הצורף הגיעו לו ימים כּהים, בשעה שהוא יושב בקיטונו לפני הצרפית וידיו שלוּחות במלאכה נתון לבּו להרהורים כבדים. עצבוּת קשוּרה ללבו תמיד והיא עוטפת את נפשו כענן שחור הטורף את שלותו. כּיון שהוא שתקן מטבע ברייתו אינו מסיח צערו לשוּם אדם, אלא משקיעו עמוק בנפשו ואוֹכל את לבּו בחשאי בחשאי. ואף שהוא מוּרגל לחבּב יסורים ולקבּלם באהבה הם נוקבים את לבּו בסתר כּכברה וּמכרסמים אותו באין רואה, עד שהוא מניח לעתים את ידיו ממלאכתו שהוא עושה, יד לתורה או רימונים של כּסף, אוחז את ראשו בכתפיו המפוּיחות, לופת את רקותיו הפועמות, עיניו שלוחות מבעד לפתח הקיטון הרחק הרחק לעבר מדבּר יהודה האפור ולהרי מואב התלויים באופק כפרוכת שכּוּלה תכלת, ופיו מגעגע מרוב צער:

– ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם…

וכשחוֹזר מבּטו מן המרחקים הכּחולים ועיניו פוגעות ביד לתורה או ברימון של כסף שהניח, האש לוחשת בגחלים והצבת פעוּרה כדי חציה וכל יתר הכלים מונחים באין תכלית, הוא שב מיד למלאכתו כקודם, כאילו ניחם על חוּלשת הדעת שבּאה לו כהרף עין ועל השעה שיצאה לבטלה ועל שם שמים שהוציא מפיו לשוא; בשקידה יתירה הוא חוזר למלאכתו, אורג חוּטי־כסף, פוצר בפצירה ונושף במפוּח, כאילו לא קרה דבר; הצער שב ונחבּא עמוק בקרבּו ונוקב את לבּו בסתר.

רוב ולדותיו של יוסף נקבות היו ורק בּן אחד היה לו, נער נחמד שעיניו יוקדות ופניו ענוּגים, פיו המתוק מפיק כל היום דברי חכמה כמרגליות. אך ימי המחסור והעוני של ימי המלחמה נתנו אותותיהם בּילדים, מגפה גדולה באה והתינוקות הרכּים, אלה הצאן שלא חטאו, עוצמים עיניהם כאפרוחים בני יומם שלא ניתן להם כדי אכלם, ושוב אינן נפקחות. מתחילה מתה עליו בת אחת, ועוד לא נתאבּל עליה כל צרכו ולא נצטנן לבו מן הצער, ובנו יחידו נפל למשכּב, נגעה המגפה גם בו. לא הועילו תרוּפות ולחשים וקמיעות, לא יצא יום וכבו עיניו היוקדות של הנער וגופו הלוהט נצטנן. בלילה קברוֹ יוסף על הר הזיתים, במו ידיו כרה לו קבר לבנו ליחידו וסתם עליו את הגולל, ואחר ירד מן ההר ובא בקיטונו, ישב שם כל ימי אבלו לפני המפוח הדוֹמם, בין כּליו הפזורים בלא מעשה, מחריש ואינו מקבל תנחומים.

אשתו היתה באותם ימים מעוּבּרת, ויוסף שיעשע נפשו בסתר כי ישלחו לו מן השמים פיוס על שברו הגדול וילד יוּלד לו, בּן ינתן לו תחת בנו יחידו שהלך מן העולם הזה בעודנו נער. ואולם השמים לא נעתרו ללהט תחינתו, וכשקרבו ימי אשתו ללדת כרעה וילדה לו בת. עצבוֹנוֹ גבר וצערו נעשׂה חרישי יותר ויסוריו שקטים שקטים כתוגת יום גוֹוע בפאתי מערב. כשבישׂרו לו את הבשֹורה לא נכנס לראות את היולדת, ורק אחר זמן נכמרו רחמיו על עלוּבה זאת והוא נכנס אצלה וראה את התינוקת בשויון רוח. אך הבּיט בּה כהרף עין ולבּו נצרב כמו בגחלת לוהטת: לתינוקת היו אותן עיניים גדולות ויוקדות שהיו לו לבנו יחידו, פניה השחוּמים רכּים כקטיפה והיא מביטה לפניה במבּט משוּנה של תינוק בן־יומו ושל ישיש עולם, כאילו היתה צופה מסוף תבל עד סופה והיא מבינה כל צערה ותוגתה. דומם עמד אצל היולדת, מבּיט בפני התינוקת, נפשו סוערת בו ופניו כהים מרוב צער ושמחה סתומה, ומאותה שעה נהפך בו לבו לאהוב את בתו הקטנה.

מעט מעט הרגיל עצמו לרעיון שלא יניח אחריו בן זכר; אמנם טרח לשבּור את המזל וביקש על בן לפני מערת שמעון הצדיק ואצל קבר רחל, אך רחם אשתו כבר נסגר והיא עמדה מלדת, ושוב לא תוכל לתת לו בן שיזכיר את שמו אחריו. ואילו בת הזקוּנים נולדה במזל טוב מאחיותיה, שוב לא היתה הפת חסרה בבית ואף מעט חלב ניתן לו להשקותה בעתה, והיא גדלה עגולת־פנים ורכּת־בשׂר כתפוּח, שׂמחַה ומשׂמַחת, שתי גוּמות נעשות לה בלחייה מדי צחקה, וכל היום היא מפזזת ושרה לעצמה שירי תינוקות, שאין יודע מנין באו לפיה.

יוסף אהב מאד את בת־זקוניו הקטנה, המבדרת עצבוּתו ותוֹמכת את לבּו בשעת תוגה. אפשר אילמלא הבריות היה שוכח געגועיו על בן זכר והיה שׂמח בבתו הקטנה; ואוּלם תמיד ראה עלבּונו נשקף מעיני האנשים, כאילו הקלו בו ראש מפני שאין לו בן. אפילו ברכּת מזל־טוב, אחר שנולדה לו התינוקת, יצאה מפי הבריות כניחום אבלים וכל דבריהם עמוֹ כאילו שיתפו עצמם בצערו, מבקשים לנחמו שלא זכה להעמיד בנים, והם עוקפים דיבּוּרם שלא לנגוע במקום יסוּריו.

כשהוּא יוצא לרחוב הכּפר ומבּיט בקנאה בבנים הרבּים המשׂחקים משׂחקיהם בקולי־קולות, הולכים למרי שלהם ללמוד תלמוּדם, ספרים תחת בית־שחים ומחצלת בידיהם לשבת לפני רבם, נוקב צער חריף את לבּו על שאין לו חלק בנערים האלה. הוא עומד בסתר קיר או בקרן חומה, מבּיט בהם ומפליג דמיונו לעָבר, מתענג על חלומו שנכזב; בן כמה היה עתה בנו יחידו אילו נותר בחיים; מה היה מראהו ואצל מי היה לומד ומה תורה היה יודע כיום הזה. הוא מדמה לעצמו שנולד לו בן במקום יונה בתו, מה נועם היה להובילו עכשיו לכּניס ולהחזיקו אצלו בשעת תפילה, לרקד עמו כנגד ארון־הקודש וללמדו תורה ומלאכה ודרך־ארץ. רוחו יוצאת הרחק הרחק מכאן והוא שוכח את מקומו, עד שהוא ננער, רוח צינה נושבת פתאום בנפשו, גוער בעצמו על שדרש במוּפלא ממנו וחוזר לביתו אָבל ומחריש.

ואולם כשהוּא נמצא לבדו עם יונה בתו והוא רואה יפי תארה וטוּב טעמה, פעמים שהוא תמה מה ראה העולם כולו להתגעגע כּל כּך על בּנים זכרים, והם חוטאים בשפתותיהם באין להם בן, כאילו לא היה להם זרע, חס ושלום. כלום לא טובה לו התינוקת הזאת שנולדה מאשתו אחרונה, והוא אוהבה אהבה יתירה ונפשו כרוּכה בה מאד… כי היתה הילדה נחמדה ונעימה, משׂחקת לפני אביה כל היום, מכרכרת אצל ארגז התרנגולות, מביאה מים בכד הבדיל אָרך־המקור ומשקה אותן בשוֹקת הקטנה ומדבּרת עמן בלשונן, מגעגעת ומקרקרת כּעוֹפוֹת האלה.

ואולם יותר מכל אהבה יונה לבוא לקיטון מלאכתו של אביה ולהתפּנק לפניו בשעת עבודתו. אז מלמדה יוסף מעט תורה, מספר לה על בית־המקדש, והוא צר לה צורות שונות כתבנית כלי המשכּן, את השולחן ואת כליו ואת מנורת המאור ואת כל הכלים, ואת מזבח הקטורת ואת מזבּח העולה ואת הכּיור וכנו; וכל טבעת וכפתור ופרח וציצים עם פיתוחי חותם וזֵרים ולוּלאות וקרסים וּוָוים מעשה־חושב, הכּל כמו שאמר אלוהים כביכול לבצלאל בן אוּרי בן חוּר למטה יהודה, שמילא אותו רוח אלוהים בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, לחשוב מחשבות ולעשות בזהב ובכסף ובנחושת. הכל עושׂה יוסף כפי שאמרה התורה הקדושה וכפי שפירש רש“י ז”ל; הוא מניח לשעה את מלאכתו ועובד בשקידה ובהתלהבות וברוח קדושה, לשמח את בתו הקטנה וללמדה תורה ודעת אלוהים.

יונה יושבת לפניו ועוקבת בעינים לוהטות אחר מעשׂי ידיו והיא תופסת הכּל בחריפות ובתבוּנה, כמו היתה נער בנערים הלומדים תורה מפי המרי, והיא שׂמחה על הכּלים עורכת אותם לפניה בשקידה יתירה ושרה עליהם שירי לויים ששמעה בבית־כּנסת וּבבית־מדרש, ושוב היא חוזרת להתבונן בדבר חדש שעושה לה אביה. היא יושבת על ספסל קטן שאצל הפתח, אינה גורעת עין מכּל ניע ידיו ושרה לו משיריה בקולה הנעים כחליל דק, הכל לפי קצב מלאכתו; אם הוא פוצו בפצירה, היא מטעימה לו שיר מהיר ודק כמשב הרוח בצמרות עצים וכרחש שיני הכלי בסליל הכסף; ואם הוא רוקע בפטישו, הך־הך לאט ובכבדות, היא שרה לו במתינות ובהרחבת הדעת; קול הלמות הפטיש מתערב בנעימת זמרתה.

יוסף אוהב את השעה הזאת בקיטון, כשיונה בתו שרה לפניו שיריה וידיו עוסקות במלאכה; עתים מתמלא לבו רחמים רבים לתינוקת הזאת והוא מניח את כליו, שולח ידיו הכהוֹת ממלאכה, מטיל ראשה על ברכיו הקמוּרות ומלטף את קווּצות שערותיה השחורות ואת תלתליה הכבדים. הילדה מתפנקת לפניו כגוּר חיה לפני אדוניו והוא משתעשע עמה שעה ארוכה. וכשהוא שומע קול צעדים, אדם בא לדרוש למלאכתו, או שכן מציץ לשאול ממנו כלי מכליו, הוא מנַערה מעל ברכיו ומשלחה לביתה וגוער בה בקול קפידה:

– לכי לך, לכי, מה לך פתאום מתלבטת פה בין הרגלים, לכי לך, לכי לאמא שלך במטבּח…

גדלה בתוֹ וכבר היתה לנערה יעלת־חן, עיניה יוקדות ושׂערה שופע, ידיה זריזות בכל מעשה בית והיא אוהבת את העבודה ושׂונאת את הבטלה. ואז באה אמא ואמרה לו ליוסף שהיא רוצה לתת את הבת לבית טובים, שתתגדל שם בין אנשים ותרויח את לחמה, עד שיגיע היום שידובּר בּה. אשה אחת טובה, עסקנית של נשים וּבעלה פקיד בקרן הקיימת, יש להם בית בבתי רחביה החדשים והיא מבקשת שתהא יונה בתם עובדת אצלם ומטפלת בילד שלהם, ובשׂכר זה יהא לה בית לגור בו ולחם לאכול ובגד ללבוש, ועוד היא תתן להוריה קצת מעוֹת בכל ראש־חודש.

מתחילה לא היתה דעתו של יוסף הצורף נוחה ממחשבת אשתו, חושש שהילדה צעירה מדי ולא טוב שתצא מן הבית ותלמד מנהגים זרים, ואפילו האנשים טובים ומהוגנים; אין לבו מניחו להרחיק את הילדה מתחומו, שקשה יהיה לו לגמול עצמו מראותה יושבת לפניו יום יום, שרה לו שיריה ומכרכּרת כּרכּוריה, טופפת ברגלה לקצב זמרתה ומשׂמחת אותו מתוגתו הכּהה. ואולם אחר זמן, כשחזרה האשה העסקנית וביקשה מאשתו את יונה בתם, כי נשׂאה הנערה חן בעיניה מאד, שוב לא סירב לה יוסף, ואף שלא נתן הסכּמתו בפירוש, התעלם מכל המעשׂה, כאילו אין הדבר נוגע לו כלום. כי היתה עכשיו המלאכה בסדנתו מוּעטה וצר לו ממיעוט משׂא־ומתן, מדינות הים מביאות לארץ דברים הרבה, כלים מכּלים שונים, כּולם מעשה מוכני, תיבות של בשמים ונרתיקים למזוּזות ועגילים ואֶצעדות וכל מיני תכשיטים שהם עושים שם בארצותיהם בכוח הקיטור, מחירם פרוטה וטיבם פּרוטה, לא נוי להם ולא קדושה, אך ככל דבר חדש המוציא מפניו את הישן, קופצים עליהם הבריות מרוב טיפשוּת, קונים כל פסולת שבאה לידיהם ודוחקת את מלאכת־הידים הדקה והטהורה. נתמעטה מלאכת הצורפים הנקיה וירד שערה של עבודת ידים כשרה, כל אדם קונה לו בחנוּיות החדשות מיני כלים ותכשיטים במעוֹת קטנות ושׂשׂ עליהם כמוצא מציאה גדולה.

ראתה האם ששוב אין האב עומד בסירובו, הלבּישה את הבּת בגדים נקיים, צררה מעט לבנים בצרורה ושלחה אותה לסדנת אביה שאצל הבּית ליטול ממנו פרידה לפני שתלך לבית הגברת בּרחביה. כשבאה יונה לפני אביה וישבה אצלו על הספסל הנמוך מחרישה, ישיבתה זהירה בקצה מושב שלא תטיל קמטים בשׂמלתה המגוהצת, ידע יוסף למה היא באה. אך הוא לא חדל ממלאכתו, כאילו אינו יוֹדע מה רצוֹנה. כשארכה השתיקה, אין הנערה פוצה פיה ורק ישיבתה בספסל נעשׂית דחוּקה יותר, אמר לה אביה בחשאי:

– היי, יונה, כבר את הולכת?..

– כּן; אבּא… – השיבה הנערה בקול עצוב.

– שתדעי לך, בתי, עכשיו את הולכת מן הבית; שמעתי שהאנשים טובים וישרים והם עשירים; אבל אוּלי תראי אצלם איזו מנהגים שלא ראית אצלנו, פעמים שהשכּנזים אינם מקפידים כל כך במצווֹת, שלא תלמדי מהם כלוּם ורק שתעבדי אוֹתם באמונה.

– כּן, אבּא…

– ושתהיי בת ישׂראל כשרה, כמו שלימדה אותנו תורה…

– כן, אבּא…

– ושתשמרי את המצוות ותעשי מעשים טובים…

– כן, אבּא…

באותה שעה נשמעה בּחצר קריאת האם, רוגזת וקצרת רוּח:

– יוֹנה, יוֹנה! מה זה אתך שם, כמה אני אחכה לך כבר מאוּחר מאד!..

ננערה הנערה ממקומה, גחנה ונשקה על ידי אביה המפוּיחות; וּכשהיה ראשה גחוּן על ידיו, השפיל יוסף ראשו ושיקע כהרף עין את פניו בשפעת שׂערה השחור.

יונה התחילה עובדת ברחביה אצל עסקנית הנשים שבעלה פקיד בקרן הקיימת, והיא יושבת בביתם תמיד; רק אחת לחודש היא יורדת לכפר־השילוֹח, מביאה עמה מעוֹת חָדשהּ ושוֹבתת שבּתה עם הוריה. יוסף מתגעגע על בתו כל ימי החודש געגועים עזים, אך כּדרכּו אינו מוציא רגשי לבּו חוּצה; רק בקיטונו, כשהוא יושב לבדו, הוא מניח פתאום את כלי המלאכה מידיו, טובל מבּטו במרחקים הכּחולים, הפרושׂים על הים האחרון, שוקע שעה ארוכה בהזיה עצֵבה ומרחש בשׂפתיו: ריבּונו של עולם, ריבּונו של עולם… וכשבּאה הנערה לשבת עמם בכפר אינו מראה לה חיבּה יתירה, אך פניו מאירים וכל מרירותו פגה והשלוה חוזרת לשכּון בנפשו.

יום אחד מימי מעשׂה, בשעה שבּין־השמשות, באה הגברת העסקנית מרחביה לכפר־השילוֹח, בעלה הפקיד הביאה במכונית שלו עד לשוּלי העמק הקטן. הוא ממתין לה במקום שמסתיימת הדרך הכבושה, והיא הולכת ובאה לסדנת יוסף הצורף.

כשראה אותה יוסף קרֵבה נרעד בו לבּו, חושש אפשר קרה לבתוֹ דבר; ואוּלם הגברת הרגיעה אותו ואמרה לו במלים טובות כי בתו יונה בריאה ושלמה והיא דורשת בשלום אביה ואמה וכל יתר אחיותיה לטוֹב.

מפני הכבוד הסיר יוסף את השׂק שהיה מונח לו על בּרכיו, ניער מעצמו את הפסולת והסיגים, קם ממלאכתו והכניס את האורחת לביתו. אשתו קיבּלה את הגברת במים מן הכד שהטיפה בהם טיפין של לימון, ושניהם ישבו לפניה, אינם יודעים מה טעם ביקוּרה, אך אינם מראים תמיהתם. כאילו דבר רגיל הוא להם להקבּיל את פניה בביתם.

ישבה הגברת שעה קטנה, שתתה מי־הלימון עד תומם, שיבּחה את טעמם הטוב ואמרה, מה נאה כפר־השילוֹח באוירו הטהור ובמימיו המתוּקים; אחר פנתה כה וכה, תיקנה את שערותיה בהינף יד, השהתה מבּטה על יוסף הצורף, כאילו אך אליו היא עורכת את דבריה, ואמרה בלשון סתוּמה:

– בתכם יונה יש לה קול יפה…

ישב יוסף לעומתה, פניו מאירים מרוב עונג, שהוא שומע שבחה של בּתו מפי הגברת הכבוּדה, אך אינו יודע למה מכוּוָנים דבריה. כשראתה הגברת שאין יוסף משיב כלום ואף אשתו מחרישה עמו, המשיכה ואמרה:

– אבל היא צריכה עוד ללמוד הרבה שנים שיהיה קולה תרבותי…

כאן ניעור יוסף והשיב:

– מה שחנן אותה אלוהים בחסדו הוא שיש לה, ומה לה להיות מלוּמדת בקול?

הגברת ניענעה ראשה כמשתוממת למשמע הדברים, פּיזרה שׂערותיה הגזוזות ושוב כינסה אותן במחי־יד וקראה ברוב התפּעלוּת:

– מה לה להיות מלוּמדת? מה אתם אומרים, יוסף! איזו שאלה היא זאת? הרי זה כשרון, כשרון מוּסיקלי גדול, בעצמכם אינכם יודעים איזה כשרון היא, כשרון בחסד עליון; ידיד שלי, זמר מן האוֹפּרה בפּטרבּוּרג, שהוּא היה עצמו פרופסור בקוֹנסֶרבטוֹריוֹן, שמע אותה פעם מזמרת אצלנו, אמר שיש לה כשרון פּרימיטיבי גדול, אבן יקרה שצריכה עוד ליטוש, הרבה ליטוש, כי חסרה לה השׂכלה מוסיקלית, תרבות, אבל אם תלמד ותשתלם היא יכולה להיות אמן גדול, אמן מפורסם; הרי היא כוכב, כוכב שצריך עוד לגלות אותו, אתם מבינים?!

רובּי דבריה נשארו סתומים לפני יוסף, מפני חיתוך דיבּוּרה הרך והזמרני ומפני הלשון המשונה שבפיה, שהיא כמו לשון־הקודש ולשון זרים כאחת, ואמר תוהה ומפוּזר־דעת:

– כוכב, איזה כוכב? מה יהיה לה מזה אם היא תלמד?

– מה יהיה לה?! – נתרגשה הגברת וטענה מקוֹצר־רוח, – הריהי יכולה להיות שחקנית גדולה, זמרת!

איזה אור קלוש התחיל מדמדם בנפשו של יוסף, שביב קטן ניצת בו והעלה בקרבו חרון ורוגז גדול, על הצער שהיה אוכל את לבו בחשאי שנים רבּות, על העלבּון שלא נולד לו בן לנחמו בימי זקנה, שיהא לומד לפניו תורה, ולא תהא גברת זו מרחביה באה ומדבּרת עמו על בּתו שתלמד זמרה וכל מיני תיפלוּת. פתאום עזבה אותו שלוַת התמיד והרוּח הכּהה שהיתה אופפת אותו ימים רבּים נתנדפה כעשן והשאירה אחריה אש בוערת עד להשחית; הוא נרתע פתאום על מקומו והתחיל מצעק בקול גדול:

– מה, בתי, בתי הקטנה שהיא תהיה מרננת, חס ושלום, מוּכנת, חוּץ מכבוֹדך, מה?! אני לא אתן את בּתי לתיפלוּת; לא, לא צריך, לא צריך! אף פעם, עד שאני חי אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת, לא צריך!..

הגברת נבהלה מדברי יוסף, שעמד וצעק לפניה, והיא קמה ממקומה והבּיטה אל הדלת. אשתו קמה אף היא, אחזה אותו בידיו וביקשה להרגיעו מפני כבוד האורחת. כשהוציא יוסף כל רוּגזו שב לשלוָתו ונתבּייש מעצמו שצעק לפני הגברת צעקה גדולה, ונאלם. הגברת התחילה מכינה עצמה לדרך, חבשה מגבּעתה על ראשה, ויוסף צר היה לו שבּא לידי כעס, שלא כּדרכּו תמיד, ולבו נוקפו על המעשה. כשהגיעה הגברת לדלת ביקש לתקן את המעוּוָת והסבּיר לה בלשון רכּה, מלמד על עצמו סניגוריה ומבקש להפיס את דעתה:

– אני אומר לה לגברת כּכה, לא טוב לה לאשה שתהיה לומדת דברים כאלה. אנחנו התימנים אבותינו לא ידעו מזה כלום, ואני רוצה שבּתי תהיה בעלת־בית כמו אמא שלה ואֵם־אמה תמיד, ותעבוד בבית הגברת באמוּנה ותהיה לאשה בשעה טובה, כשיבוא בן־זוּגה שכתבו לה בשמים; אבל אם תהיה לה הזמרה בראש, היא לא תדע לעבוד, לא תרצה לשטוף רצפה ולא יהיה לה חשק להדיח כלים, ובסוף לא יהיה לה מה לאכול ותצא, חס ושלום, לתרבוּת רעה…

הגברת אף היא שינתה עכשיו טעמה, כאילו נסתתמו כל טענותיה, לקחה מיוסף פרידה בלשון טובה ומפוּיסת והוּא ליוה אותה בנחת עד הרחוב התיכון שבפאת השילוח, ושב על עקבותיו. ואילו אשתו הלכה עם האורחת וליותה אותה עד מעבר לגיא, מקום שם המתינה לה המכונית. שתי הנשים עוד עמדו ודיברו זו עם זו עד שבעל המכונית קפץ על מקומו, נופף בידו כלפי אשתו וזירז אותה לעלות במכונית ולשבת על מקומה, קולו קצר־רוח כשל אדם שארכה לו השעה להמתין על כלום.


ג

מזונותיו של חיים ערוּסי לא היו לו קלים. אחר שנכבּשה ירושלים וכל העולם חזר לפרנסתו עוד היה חיים בחינת אבר מדוּלדל שלא נצטרף לגוּף. אל פרנסתו הישנה לא חזר, שהיה כוחו רפוי מתלאות המלחמה, מרעב וממחסור, ובפרנסה חדשה עדיין לא נשחל; העיר כּוּלה משנה פניה ואינו יודע במה יאחז.

מתחילה פתח בעסק של פחמים. ישמעאלי אחד מבית־ג’אלה, היא אפרת, היה שׂורף פּחמים של עץ בכפרו ומשלחם לירושלים, וערוּסי מקבלם מידו. כל היום הוא הולך שחור כמו בא מארץ כּוּש ומוכר פּחמים בסדנוֹת ובבתי־מלאכה. אך לא ארכו הימים והעסק נידלדל, סדנות ובתי־מלאכה התחילו עובדים בכוח החשמל, הפרנסה פחתה ונמאס עליו להלך כל היום שחור עד גלגל עיניו; הניח את הפחמים ויצא מן העסק נקי.

באותו זמן התחילו נשי ירוּשלים דואגות מעט לכפר־השילוח והן מזמינות אצל יושביו מעשה רקמה; איש שאין לו עבודה נוטל מחט בידיו, יושב על גג ביתו, אורג בחוטים אדומים ורוֹקם בשָני ובכל צבעי הקשת ומתפרנס. ישב גם חיים ערוסי ימים אחדים והתחיל רוקם; אך עד מהרה הניח גם מלאכה זו, שקשתה עליו הישיבה במקום אחד ורוּחו היתה מטולטלת; הרבּה נדד בימי מלחמה, במקום שלָן בלילה לא ישב ביום, ועתה לא יכול להיגָמל ממנהגו ואי אפשר היה לו לשבת אל מלאכתו בשלוה.

ואולם ביתו היה משופע בילדים והמחסור גדול ולא יכול להמתין בלא פרנסה אפילו יום אחד. התחיל חיים ערוסי סובב בעיר, מבּיט בחוצות ומציץ בחצרות, ועדיין אינו יודע מה הוא מבקש. יום אחד גמר בלבו לנסות דבר חדש. רבּים מבּאי תימן החדשים אף להם לא היתה עבודה של קבע, שיהא שׂכרה שלם בכל ראש־חודש; הם הולכים ברחובות ויושבים בשוּלי גדרות, באים לשוּק ומכניסים ראשם בפתחי חנוּיות, נושׂאים משׂא לכל איש ומתפרנסים. נמלך חיים ערוּסי בדעתו כהרף עין, הלך לעיר העתיקה, קנה לו בשוּק פקעת של חבלים, ענד אותה על כתפוֹ מעשה סבּל זקן ורגיל ויצא לרחוב העיר.

בככּר קטנה של רחוֹב יפוֹ, על פרשת הדרכים, קבעו להם סבּלים הרבּה את מקומם, אנשים חסוּנים, מבּני בבל ופרס, ארוכי־זקן ורחבי־כתף, מכנסַים רבֵּי־קפלים תלויים להם מאחוריהם כשׂקים, חבלים על שכמם וּמרדעות של קש על גבּם, כנגד כל משׂא כבד, ארונות ותיבות ופסנתרים שאשכּנזים מעבירים מדירה לדירה והם צריכים לסבּלים. הם יושבים בסיעה גדולה על שפת המדרכה, שׂמים את מרדערת־הקש תחתיהם, מדבּרים זה עם זה בלשון ארמי, אוכלים מקדירה שאשה מביאה לפני בעלה, או צובטים מן הפת שבכליהם ומקנחים אָכלם במלָפפֹון בעוֹנתו, עיניהם תרות אחר כל איש הקרב, אפשר הוא מבקש סבּל. נטל חיים ערוּסי תוקף לעצמו, חיזק את לבּו בקרבּו, בא בשוּלי הסיעה; ראה את הסבּלים יושבים בנחת וממתינים, ישב אף הוא על שפת מדרכה, תומך את גופו באבן קיר וממתין.

אך ישב על מקומו מיד נתנו עליו הסבּלים את דעתם. אחד מהם, נמוך־קומה ורחב־גרם, כל פניו מחוּטטים חטטים גסים וזקן מדובלל יורד לו על חזהו, קם ויצא מן הסיעה, עמד כנגדו ושאל:

– ואתה מה – רוֹצה סַבּל?

מרוב תמיהה לא ידע חיים ערוּסי תשוּבה; אף שהיתה לשונו חרוּצה ורוּחו בדוּחה עליו תמיד, עזבוהו עתה כל סגולותיו, כי היתה שאלת הסבּל משונה בעיניו ולא פילל לה. אחז בפקעת החבלים, להיטיבה על שכמו, וטילטלה כמבקש שתבוא זו ותעיד עליו שהוּא סבל. אך האיש צימצם לו פניו ונתן עליו קול גס:

– מה אתה פוער פה כּמו גמל, תאמר מה שאתה רוֹצה ודי!

עכשיו נתעורר חיים, לשונו הגסה של הסבּל העלתה את חמתו; עיני כל הסיעה נפנו עתה אליו והסיתו את אִשו, והוא מצא פתאום את לשונו בפיו וקרא:

– לא צריך סבּל, אני בעצמי סַבּל!

– סַבּל?.. – נתן עליו האיש את קולו בלעג של תמיהה כמי שאינו מאמין למשמע אזניו, – סַבּל אמרת?!

– הוא פנה אל אנשי הסיעה, כמבקש מהם שיבואו ויפרשו לו את התשוּבה המשונה:

– סבּל הוּא?! ראיתם מימיכם סבּל כזה, חא־חא, מה איזה סבל הוא? כמה פסנתר הוא לוקח על כתף אחת שלו?

כל סיעת הסבּלים צחקה צחוק רם ובעל החטטים החזיר את פניו לחיים ערוּסי, הֵרך את קולו ואמר לו בנעימת פיוס:

– לך לךָ, לך, לא יש פה מקום בשביל תימן…

הוא כופף עצמו, מבקש ליטול את חיים בכתפיו ולטרדו מכאן, כאילו היה נער קטן. רוגז גדול עלה בו בחיים והוא התחיל מצעק בקול דק:

– מה אתה רוצה ממני, מה אתה רוצה, את הפרנסה שלי אתה רוצה לחתוך?!

אותו רגע קם סבּל אחר, עיניו פוזלות, ניגש אליו ואמר לו בלשון מתוּנה:

– זה מקום שלנו, לך לך למקום אחר. קפץ כנגדו חיים כתרנגול וצעק בקצה קוֹלוֹ: – שלכם, שלכם זה המקום, איך הוא שלכם?!

אז קפץ אחד מן הסיעה, צעיר רחב־גרם, עמד מאחורי חברו הפוזל וקרא בקול רוּגזה:

– ראיתם לוּלב תימני יבש, תן לו באצבּע אחת שלך ודי!

אך הסבּל שדיבּר עם ערוּסי לא השגיח בקריאת חברו הצעיר ואמר במתינות:

– יש לנו חזקה על המקום הזה.

– חזקה, חזקה? – בערה בו בחיים חמתו עד להשחית. – איך יש לכם חזקה על המקום; מיום שבטל שלטונו של עַבּד אלחַמיד בטלו חזקות בירושלים, שתדע לך!

כשראו הסבּלים שאין חיים נכנע להם, קמו כולם, אנשי זרוע וכתף, ניגשו אליו, הקיפוהו מכל צד כמו בטבּעת, השפילו עליו ראשיהם ברוח של אימה, והוא עומד בטבורם, קטן וצנום, חבליו תלוּיים לו על שכמו ברפיון, מקפץ כנגדם ומתלבט כדג שנתפשׂ במצודה. עכשיו חזר אליו בעל החטטים, ירק שארית המלפפון שבפיו רקיקה גדולה, הניף עליו זרועו וקרא בריתחה:

– מה, אתה רוצה לבטל את כל החזקות בירושלים, בדיני הגויים אתה בא עלינו? יש לנו דינים משלנו, ואני יכול להראות לך את הדין על המקום, אם לא תלך מפה תיכף ומיד. לא פה המקום שלך, כבר אמרתי לך פעם אחת; תלך לשוק מחנה־יהודה ושם תשׂא סל של ירקות אחרי גברת, זה די בשביל תימני אחד קטן כּמוֹ אתה!

הוציאוֹ מן המעגל ודחפוֹ בכתפיו, כשכּל סיעת הסבּלים צוחקת צחוק גדול. לא ראה לפניו חיים ברירה, נפנה מהם מלא עלבּון ורוגז, גרר רגליו בכבדות והלך לו.

חיים ערוּסי לא ראה סימן ברכה בעבודתו החדשה. כל היום סובב בחוצות, יושב מעט בשוּק מחנה־יהודה והולך לרחובות הבוּכרים, פעם נושׂא תיבה קטנה ממקום למקום ופעם לוקח חופן ירקות מן השוּק לבית אדונית, ופרנסתו מועטת. כל יום אחר שקיעת החמה הוא סר לחנוּת וקונה מזונות לביתו בקומץ הפרוטות שהרויח לו היום, וכשהוּא יורד לכפר־השילוח יוצאים לקראתו ילדיו, מבקשים לדעת מה הביא להם אביהם מן העיר ואשתו מחכה בפינת בתי הציבור, ממתנת ליטול ממנו את המזוֹנוֹת בשביל הקדירה.

בתחילה עוד היה חיים שׂמח ומשׂמח בשפתיו, ואף שלבו דואג, עודו מתבדח כּדרכּו ועושה מעשה מוּמוּס כתמיד. ואולם אחר זמן עזבה אותו הרוח העליזה, הצחוק נעלם מעל שפתיו והוא הולך סר וזעף, שותק כל היום מרעה ומעוֹני ומהרהר בדחקוּתו ויגיעתו. כל ימי המלחמה הרעה התפרנס ופירנס את בני ביתו, ואפילו היתה האימה פרושׂה על דרכיו לא בא לידי יאוש. ואילו עתה כלתה אליו הרעה, רוּחוֹ נתרוקנה ושׂמחתו גָועה בלבו. מר־נפש היה הולך ומביט בבתים שהטובה פרוּסה בהם והשׂמחה מאירה מכל פתחיהם. הוא, שהביא לחבורה כולה את בשׂוֹרת הגאוּלה, מתענה עתה ביסורים, אין לו לחם די הצורך ולא עבודה של מנוחה, וכל מקום טוב מגרשים אותו ממנו ולא נותר לו אלא שוק הירקות, שסחורתו עלובה וקוניו עניים והם נושאים להם את קניותיהם בעצמם. כשנכבשה ירושלים חשב שתהא גאולת הפרט בתוך גאוּלת הכלל ויוכל לבנות לו בית לעצמו ולצאת מבתי הציבור. כל ימיו נתגעגע על ארבעה קירות שיהיו לו תחום יחיד, ותשוקתו עזה לפיסת קרקע קטנה מסביב לביתו, בשביל חופן ירקות ועֵז אחת ומנין תרנגולות ושוֹבך של יונים. עתה לא די שלא נתקיים חלומו, עודו מצטער כל כך עד שהוא מביא לביתו לחם עוני.

יום אחד לא נקרה לו להרויח כלום. לשוא סבב ברחובות, ישב במחנה־יהודה ואחר הלך והגיע לשכונות שבקצוי העיר, – איש לא קרא לו לשׂאת משׂא. כבר שקעה השמש, דוּכני הירקות שבשוק מחנה־יהודה נתרוקנו ובעליהם הכניסו את התריסים לבתיהם; אף החנוּיות כבר נסגרו ורק בית־הקהוה שבמעלה רחוב יפו עוד המה מאדם ותיבת־גרמוֹפוֹן השמיעה קול נגינה בשופר גדול. הוא סר למגרש שעליו מעמידים הרוכלים את דוכנם ביום ועכשיו היה ריק, רק קליפות רקובות נתגוללו פה ושם ושברי כלים וקרעי סלים וכל מיני פסולת נערמו בשוּליו. שכב בקצה המגרש, הניח ראשו על פקעת החבלים והבּיט בשמים.

הרקיע התחיל מצטמצם, אורו לקה וכיפתו כמו ירדה על העיר ועמדה לכסוֹתה. שיקע את עיניו בפיסת הרקיע שמעל לראשו וחשב, מה הוא שנעשׂה עתה שם במרומים, מי הוא זה שעושׂה ביום את הרקיע כחול, מאיר ומדליק בו את השמש הגדולה, ומי הוא זה שעושה אותו בלילה כהה ואפל, תולה במרוֹמים כוכבים מאירים ומוליך את הירח במסילתו… אם השגחה עליונה היא שעושׂה את כל הנפלאות הגדולות, מדוע לא תעשׂה ההשגחה שתהא גם בריה קטנה אחת, חיים ערוּסי שמה, מתפרנסת אך מעט בעולם זה, כף גריסין וקמצוּץ קמח ואוּמצה של בשׂר לשבּת?.. אם קלה היא לעשׂות את הדברים הגדולים והנוראים שכּל הבריה תלויה בהם, התקצר היד לעשות דבר פעוּט שבפעוטים, שאינה נחשבת כלום?..

לבּו נרעד בקרבּו ופחד נפל עליו פתאום. ודאי שחטא הוא לדרוש במופלא ממנו. לבּו פועם בו מאימה גדולה שהוא מטיח דברים כלפי מעלה, אך שוב אינו יכול שלא להרהר אחר מידותיו של בורא עולם; כמו יד חזקה כפתה עליו את המחשבות הנוראות ובמר נפשו הוא גומר שלא ישוב לביתו ולמשפחתו עד שישתנה מזלו. אם נוח לשמים שיהא חיים ערוּסי חסר לחם לפי התינוקות, ישכּב לו כאן, לא יזוז ממקומו ולא יחזור לביתו, ולא יראה בצער ילדיו היוצאים לקראתו לבדוק מה הביא להם לאכול, וידיו ריקות.

כך שכב שעה ארוכה, השמים כבר ירדו על העיר ועטפו אותה באפלה, וכוכבים התחילו עולים וצצים במרומים. אפשר נרדם בעגמת נפשו, שרוּי בצער ובמרי, כשהוא נשבּע בּלבּו לא לקום ממקומו; ימתינו לו אשתו וילדיו עד בּוֹש והוא לא ישוב אליהם ריקם. וכששכב כך, ספק ישן ספק ער, הרגיש פתאום אדם דוחק אותו בכתפו. קפץ וישב על מקומו בבהילות. איש אחד לבוש בגדים חדשים עמד כפוף עליו ושאל אותו בנעימת אשכּנזים:

– אתה רוצה לקחת לי את המזוָדה הזאת למלוֹן?

נזקף ערוּסי כהרף עין ועמד על רגליו, אינו מבין מרוב בהילות את דברי האיש לאשוּרם, ורק כשראה את המזוָדה היפה שעמדה לרגליו נתאושש וקרא בקול אדם העומד במקח גדול:

– אבל יתן לי כבודו חמישה גרוּשים?!

צחק האיש צחוק רך, הגיש לו את המזוָדה ואמר:

– מילא, כבר נשתוה, לא נלך אל הרב.

חיים תפשׂ את המזוָדה בשקיקוּת ועמסה על כתפיו; היא לא היתה כבדה ולא נזקק לכרכה על ראשו בחבלים. היה הולך אחר בעל המזוָדה ומהרהר כל הזמן במעשׂה המופלא שקרה לו. לבו נזדעזע בקרבו, שׂמח שנקרה לו איש בסוף היום, אחר שכבר נתיאש מכּל פרנסה, אך לבּו נקף אותו; אפשר ניסה את השמים לשוא, ועתה באה ההשגחה להיפרע ממנו. עודו הולך וחושב בדבר, נזכר בצחוק הרך שצחק לו בעל המזוָדה. מה טעם צחק לדבריו? אם היה בדעתו להסכּים לחמישה גרושים שנקב לו בשׂכרו, למה השיב תשובה של עיקוף; אין זאת שיש בּלבּו להוריד מן השׂכר שדרש. הוא הולך ומטפח בקרבו דעה שלא ליקח פחות משנקב אפילו פרוטה אחת. אמנם היה השׂכר שתבע נאה והגון, אבל השעה מאוּחרת ואם קרה לו נס אחר שקיעת החמה יהא לפחות שׂכרו מִשלָם.

בין כך ובין כך הגיעו לפני המלון שברחבת רחוב יפו. האיש נטל את המזוָדה מידיו ושאל:

– נוּ, אם כן, כמה אתה רוצה באמת?

נפל לבן של חיים בקרבו, הטיח אגרופו על חזהו וקרא:

– בחיי! עכשיו אין סבּלים בשוק, אפילו בלירה, כבר לילה; יתן לי כבודו חמישה גרוּשים, זה לא הרבּה, בחיי!

שוב חייך לו האיש כמקודם, שילשל ידו לכיסו, הוציא משם מטבּע, הציץ בה כהרף עין באור הקלוּש שבא מפרוזדור המלון, תקעה בכפו של חיים ואמר:

– נו, מילא, אין דבר…

האיש נעלם בפרוזדור וחיים הקריב לעיניו את המטבּע, שדמתה לו גדולה משל חמישה גרושים; לבּו מפרכּס בקרבו כאילו טוּלטל ביד חזקה, והוא רואה לפניו מעות כפולות, עשׂרה גרוּשים בּמטבּע אחת. נבהל ומשתוֹמם עמד בפתח המלון, ועוד קוֹדם שעלתה בו השׂמחה כגל גדול כבר תרו עיניו ברחוב, אפשר נותרה בו איזו חנות פתוחה לקנות בה מעט צרכי אוכל בשביל תבשיל הלילה.

עדיין לא עשה פסיעה גדולה, בא לפניו יהודי, כּנפי חלוּקו מתבדרות, נושם ונושף מִיגיעת הדרך, אוחז בחבליו של חיים ואומר:

– אני צריך ליקח לימונים למאה־שערים, יש לך עגלה?

– עגלה? אין לי עגלה… – השיב חיים בצער.

– תמצא לך עגלה וקח את הלימונים, אבל אני צריך תיכף ומיד!

קבע עמו ערוּסי מקום לפגישה ורץ בשארית כוחו לסבל פרסי אחד שהיתה לו עגלה, שילם לו דמי שימוש והשליש בידיו את שׂכרו שקיבל מבּעל המזוָדה וחזר למקום הקבוע אינו שואל כלל את בעל הלימונים כמה ישלם לו בעד העבודה. אותו לילה עבד חיים ערוּסי הרבה, וכשבא לכפר־השילוח כבר היתה השעה מאוחרת ולא היו בידיו אלא דברים מעטים, שכּבר היו החנוּיות כּוּלן סגוּרוֹת והשוָקים ריקים מאדם. ואוּלם בכיסיו היה לו שׂכר גדול שהיה בו כדי פרנסה לכל ימי השבוע וליום השבּת לקדשו.

השׂכר של אותו ערב הספיק לכל ימי השבוע וליום השבּת לקדשו, ואולם המעשׂים שקרו לו אז פירנסו את נפשו ומילאוּה אמוּנה חדשה וחסד ורחמים תמיד. ניחַם על שהעמיד בנסיון את ההשגחה, אך לבו האמין שכבר נסלח לו העווֹן; השמים ראו בעניוֹ וניחמוּהוּ בצערו והראו לו רחמים רבּים. והוא נדר בּלבּו שלא יוסיף עוד לנסות את השמים לעולם וגמר להיות תמים עם אלוהיו ולעשות אך טוב, ולהאמין בחסדי שמים שעינם פקוּחה על כל בריה ובריה. אין זאת כי אפילו מה שגמר אותו ערב בלבו, שלא ילך הביתה ריקם. כוונה עצומה נצפנה בו, שיהיה בעל המזוָדה מוצא אותו עם ערב בשוּק הריק ויקָרה לו אחר כך בעל הלימונים ממאה־שערים.

מאותו לילה נתהפך מזלו והיה משבּיח והולך. מעט מעט התחיל מרויח; לא יצאו ימים רבּים וקנה לו גם הוא עגלת־יד. בלילה הוא משאירה בחצר אחת שבעיר העתיקה, אוסר גלגלה לטבּעת קבועה בקיר, ועם בוקר הוא עולה מן השילוח, מתיר את העגלה ודוחפה לעיר החדשה ומרויח לחמו ברחבוּת. שוב אינו מצפה לסַלה של גברת לשׂאת אחריה ירקות. לפנות ערב רוחו טובה עליו ועליזוּתו מתחדשת; הילדים יוצאים מבּיתם ועולים לקראתו וממתינים לו בשער יפו. כשהוא רואה אותם באים הוא גוער בהם בלשון רפה, שמינית של נחת אבות חבויה בגערתו, אומר להם שהם פוחזים והולכי־בטל שמתברחים מן המָרי שלהם; אך עד מהרה הוא מתפייס, מושיבם על עגלתו ודוחפה בקול זמר וסלסול עליז, פעמים שהוא עוצר אצל מוכר פת וּפלָפֶל, קונה להם מנה אחת ומחלקה ביניהם שוה בשוה, או שהוא בורר להם תירס צעיר מדוּד המים הרותחים, חותכו חתיכה חתיכה לכל ילד מילדיו, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, וגוער בהם בלשון של פיוס שיאכלו בשוּבה ונחת ולא יהיו מריבים זה עם זה. ופעמים, כשגם נסים בכורו יוצא לקראתו בילדים, הם תופסים את אביהם בסימטה משוּפעת שאין בה אדם, מושיבים אותו על דף העגלה ודוחפים אותה בקול צהלה רבה; ואף שהוא מפרכּס ברגליו וּמפַפֶּה בידיו, גוער בהם בקול גדול וקורא להם לעצור, אינו קופץ על הארץ, אלא מבּיט בעין של חיבּה בכל ילדיו האוחזים בדפנות העגלה, נסים בכורו מחזיק ביצוּל, והוא מתענג בּלבּו על המחזה הנחמד והנפלא, ואין שׂמחה כשׂמחתו.


ד

שׁכרון הגאולה לא ארך שנים רבּות. אדוני הארץ החדשים הנהיגו סדרים מתוקנים והשביחו את מנהגי המדינה; נתנו להם ליהודים לחיות כרצונם והניחו להם להשתמש בלשונם אפילו בבתי־המשׂרה של הרָשוּת; טבעוּ על המטבּעות שמה של ארץ־ישראל בראשי־תיבות מרובעות ואפילו שלחו מארצם יהודי להיות נציב ראשון ביהודה.

אך לא היתה גאולתם אלא גאוּלת שעה. עד מהרה נתפרסם שלא תיקנו הכובשים כל תקנותיהם אלא להנאתם, ולא נתכוונו בסדריהם החדשים אלא שיהא שלטונם בארץ קבוע ומקוּים, ואין בלבּם להחזיר לעם ישראל את ארצו מוֹרשה. היהודים שקיווּ מתחילה לגאוּלה שלמה ומהירה וחשבו את הימים לימות המשיח, הנה תקום מלכות ישראל על חורבות הארץ, והם מהלכים עוֹלזים כבני־חופה, עתה כמו פג יינם. פתאום הבינו שלא תינתן להם הארץ אלא בעבודה קשה, שיהא כל איש ואיש עוזב את ביתו בגלוּת ובא וקונה כל אַמת־קרקע בכסף מלא ועובד את האדמה ביגיעת אפיו, עושה ישוב ובונה בית ומוליד בנים ומוריש להם מסורת אבות, שיהיו אוהבים את הארץ לעבדה ולשמרה משמרת עולם ויהיו נותנים עליה את נפשם שלא תישמט מהם עד עולם.

ואולם אך בּיקשו היהודים לקיים בגוּפם את הסכּמת המדינות שיהיו חוזרים לארצם אחר אלפּיִם שנות גלוּת ובונים להם חוּרבוֹתיה, – מיד נתעוררה קנאתם של יושבי הארץ הישמעאלים; הם רואים איך צומחים אילנות וכל נטיעות חמדה במקום שממת עולם, כיצד מוציאים היהודים מים מן הסלע ומיבּשים ביצות של קדחת ומבריאים את האויר ועושׂים ישוב בכל מקום, ועלתה שׂנאתם בהם עד להשחית והם חורשים על היהודים רעה ואין מַכלים.

כל אותן שנים שהיו בהן מהומות בירוּשלים לא נגעה הרעה בכפר־השילוח. השׂנאה והמזימה לא היו להן שליטה על שכניהם בכפר הישמעאלי, והרוּחוֹת הרעות שנשבו לפרקים בעיר לא הגיעו אליהם. ואולם שנה זו נשתנתה מכּל השנים. בשלהי קיץ התחילו חורשי הרעה לוחשים לחישות ומפרישים ארסם בין פשוטי עם ומוציאים דיבּת היהודים רעה; אומרים שעתה שוב לא די להם בכותל המערבי, שריד מקדשם בימים מקדם, והם לוטשים עינם לכל המסגד הקדוש שמעבר לרחבת הכותל, מקום שצנף בו סוס הנביא צניפה ורקע רגלו באחרונה לפני שעלה עם רוכבו לשמים.

דברי המשסעים נשׂאוּ פּרים הרע במדינה כולה; אין המון העם בודק בשמוּעות, די לו בלחישה מפּה לאוזן. אויר הארץ החשיך פתאום בעוד השמש במרומים, כמו עמד העולם ערב סוּפה, כבר מבהיק הברק, עוד מעט ויכּה הרעם ויזעזע כל מוֹסדי ארץ. הדרכים נשתבּשו, נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים; מנהגי יום יום בטלו, סערה השתוללה בארץ כולה. מדן ועד באר שבע, תימרות אש עלו בערי־הקודש צפת וחברון, ואפילו זקנים עם עוללים לא רוּחמו.

הלחש הרע שהתחיל מירושלים לא פסח על העיר ולא מנע ממנה יסוּרים, ולא כבשנים הקודמות הטיל את סימניו גם בכפר־השילוח. ראשון חזר סלימאן בדיחי מן ההרים; מקום המחצב רחוק היה מישוב ופסקה בו המלאכה מפני הסכּנה, עד יעבור זעם. יוסף הצוֹרף היה הולך עכשיו בטל רוּבּי ימיו, יושבי הכפרים פסקו לבוא לעיר והחנויות בשוק הצוֹרפים ריקות מקוֹנה; אפילו אנשי הכפר הסמוך אינם עוברים עכשיו את תחום היהודים ורוֹחקים מבּתיהם. סעיד מחפוּד לא יכול ללכת לכפרים הסמוכים להוסיף חלב על חלב צאנוֹ, והוא יושב בּבּית ועושה חמאה וגבינה רק מתנוּבת בהמתו. והנה בא חיים ערוּסי מן העיר בשעת צהרים ובשׂוֹרות רעות בפיו. כל השוָקים ריקים והחנוּיות סגורות, אין רואים אדם ברחוב, התריסים מוגפים והאנשים ספוּנים בבתיהם, אין יוצא ואין בא; ושוב מתמלאים החוצות המון־עם רוגש ומהמה, והפורענות תלויה באויר. כל אנשי הכפר נתכנסו בכנסת הגדולה, תולים עין של מורא בבתי הישמעאלים הסמוּכים, הנשקפים מן ההר כמו רדוּמים באור חמה של צהרים. העיר דמתה להם עכשיו רחוקה מאד והם בודדים ועזובים, קומץ בתי יהודים בירכתי המדבּר, אין להם על מי להישען.

נמנו והלכו בשליחוּת לכפר השכנים. תחילה עלו לביתו של השיך הזקן, שהיה להם ידיד משָנים והוא זוכר את אבותיהם בהיותם נערים, כשהיה משחק עמם בין אבני־המצבות, בשיפוּלי הר המשחה. השיך הזקן קיבל אותם בכבוד, הסבּיר להם פנים, הושיבם באכסדרה שלפני ביתו התלוי במדרון ההר, צופה נחל קדרון, וביקש להקריב להם פך של קהוה. אך אנשי השליחות השיבו לו ברוב נימוס, שלא ישתו עד אם דיבּרו דברם. סיפּרוּ לפני הזקן את האימה הפרושׂה בעיר, שהיא מתמשכת עד מקומם ועתה הם באים לבקש אצלו חסות; יוֹבל שנים חיו בידידות ובאַחוה עם כל שכניהם כאילוּ היו אחים, אין אלה עושקים את אלה ואין אלה שׂונאים לאלה; אדרבה, תמיד היתה הדלת פתוחה לאַחוה ורעוּת, והם מוכנים לעזור לשכניהם בעצה ותושיה, והנה נדמה שרוּח רעה סיכסכה את אהבתם והרחיקה את הלבבות, והכּל עלה בתוהו.

כששמע השיך הזקן את דברי השלוּחים, הניחם באכסדרה ונכנס הבּיתה, הוציא מחדרו רוֹבה עתיק, קצר־קנה, נופף כנגדם בכלי־זינו וקרא:

– כל עוד אני בחיים וזאת היד מחזיקה רובה – שׂערה לא תפול מראשכם!

אז ישבו ושתו קהוה מן הפך ודיבּרו עם השיך דברי ידידוּת והזכירו ימים שעברו, כשהיו אבותיהם מבתי היהודים מתרועעים עם זקני הישמעאלים בעודם קטנים. ואחר העתירו השלוּחים תודתם על ראש השיך הזקן וקמו ללכת, והוא ליוָם עד גבול נחלתו. כבר נטל מהם פרידה כשחזר ואמר להם בלשון־זקנים:

– אולם בשביל דרכי שלום לכו ודבּרו דברכם גם עם המוּכתרים…

שני מוכתרים היו בכפר הישמעאלי, אחד בשילוֹח עליון ואחד בשילוח תחתון. פנו השלוּחים מן השיך הזקן והלכו למוכתר של שילוֹח עליון, שהיה ביתו על דרכּם. באו ומצאו אצלו גם את המוּכתר של שילוח תחתון ואתם עוד אחדים מזקני הכפר וכמנין צעירים מבני המקום ומחוצה לו, יושבים ושותים קהוה. קרבו השלוּחים ועמדו בפתח הבּית, בירכו את הנמצאים לשלום, הרכּינו ראשם והניחו ידיהם על לבּם כנימוס המקום, ולא החזירו להם המסוּבּים שלום ולא ביקשו מהם לשבת. רגע החרישו כולם ואחר אמר בעל־הבית בלשון נזיפה:

– למה באתם?

השיבו דברם והזכּירו ידידוּתם משנים ונסתמכו על אמונתם הקדושה שהיא מצַוה לכל המאמינים להגן על שכן אפילו ביתו רחוק. שני המוּכתרים ישבו מחרישים, תולים עיניהם במקום רחוק, שלא יראו את פני השלוּחים; יתר זקני הכּפר היו מעמעמים, מתקנים מושבם תחתיהם ואחד מהם פוצה פה כמבקש לומר דבר; והצעירים סוקרים באיבה גלויה את הבאים, עיניהם שׂנאה עזה, כאילו היה להם מראה היהודים תועבה, ואש רציחה בוערת בהם להשחית. עוד לפני שמצא אותו זקן דבר בפיו לומר להם לבּאים, קפץ אחד הצעירים, נופף ידו כמבקש לגרשם מלפניו, הפיל ברוב ריתחה את קנקן הקהוה שעמד אצלו וקרא אל המסוּבים:

– איך תבטיחו להם שלום? אפילו אתם לא תעשׂו כלום יבואו אחרים מרחוק וישחטו אותם – ומה תעשו? ילכו להם לממשלה!

פני הבּאים חפוּ וצמרמורת עברה בגבּם. שעה קטנה החרישו ואחר התחילו מרתיעים במקומם, רואים שאין מועיל בהשתדלותם, נפנו וחזרו לכפרם.

רוּח של אימה ירדה עתה על בּתי הכפר והגבּירה את בדידותם. תשוּבת אנשי הכּפר השכן דיכדכה את נפשם והביאה מבוּכה בלבם. האנשים היו מתגודדים, נועצים יחד מה יעשו; הנשים מהלכות כשדאגה כהה בפניהן והילדים בטלים מתורה ונפזרים כצאן שעזבן הרועה. זכריה ירד מעלית הקיר, הניח ספרו וכינס את הילדים הקטנים בכּניס. המורה האשכּנזי שנשלח אליהם ללַמד את התינוקות לימוּדי־חוֹל, לא בא מן העיר מפני הסכּנה. הושיב זכריה את הילדים לפניו ואמר להם שיעשו לעצמם יום תענית ולא יגידו בבית כלום, יֵשבו לפניו ויאמרו סליחות ותהילים, ובזכות תינוקות של בית רבּן ינצל בעזרת השם כל הציבור מפורענות.

כל היום ישבו הילדים סגוּרים עמו בכניס, מתענים בצוֹם ואומרים פסוקים בקול רווּי דמעות; זכריה קורא לפניהם בקול מהבהב כפתילה ברוח והם חוזרים על דבריו בקולותיהם הדקים, הוא אומר להם דברי כיבוּשים והם בוכים בכי רב; אמהות באות ומציצות בחוֹר המנעול, מה עושים ילדיהן שלא באו לאכול פתם כל היום, וכשהן רואות את המראה אינן מרהיבות עוז להקיש בדלת והן חוזרות מפתח הכניס על בהונות רגליהן, מקנחות במטפחת הראש את עיניהן.

באותו יום שלחה הרשוּת קוֹמץ שוטרים ישמעאלים, שיהיו שוֹמרים שלוֹמם של אנשי הכּפר היהודי. הם ישבו בחדר מחדרי הכפר, אינם יוצאים מתחוּמו, חוששים להראות עצמם לפני אחיהם בני ישמעאל, יוצאים ידי חובתם בישיבה וממתינים..

בערב הגיעוּ עשׂרה בחוּרים יהודים מן העיר, להגן על יושבי הכּפר מכּל צרה, מנין נערים אמיצים, כתנותיהם פתוּחות להם על צואריהם, זרועותיהם חשׂוּפות ומכנסיהם מגיעים להם עד ברכּיהם. רוּח אחרת הביאו עמם הבחוּרים למקום, הביטחה חזרה מעט ליושביו ואמוּנתם חיתה, אוּלם אך באו הבחורים נתחוור שאין הכפר יכול לשׂמוח בהם בגלוי. השוטרים הישמעאלים אסור להם שיֵדעו על בּוא היהודים הצעירים שמחוץ לכפר, וכל עוד לא יצאו אנשי השילוֹח הישמעאלי כנגד היהודים בגלוי לא יכלו להיראות, שלא לתת להם עילה להיאָחז בה. נועצו זקני השילוח והטמינו את הבחורים במקום סתר, אחד מצעירי הכפר יושב בעלית הקיר של זכריה, צופה פני העמק וכל מעבריו ומודיע לבחורים כל שעה על ידי שליח, מה נעשה ומה נשמע.

שמעון דמתי המעורר אף שהזקין הרבּה, עיניו כהו ואזניו כבדו, לא היה מש מאצל הבחורים, מתאָרח עמם לחברה בכל עת, והוא מביא להם מזונות מן הבּתים ומבשל להם קהוה חריף למשתה; הוא משרבּב צוארו הדק למעלה למעלה, שלא לאַבּד דבר מדברי הבחורים, פיקת גרונו בלוּטה לו כזפק והיא עוֹלה ויורדת חליפות, כמו רעֵב הבולע מאכל תאוה.

אף שהיה הלילה ספוּג אימה רבּה לא קרה דבר. השוֹטרים הישמעאלים יושבים ספוּנים בקצה הכּפר מזה, אינם רוצים לצאת מפתח חדרם, והבחורים מסוּתרים במקום חשאי בקצה הכּפר מזה, אינם יכוֹלים לצאת מפתח מחבואם. כשעבר הלילה בא ראש הבחוּרים לבית־הכנסת, מצא שם את הציבּוּר מתכנס לתפילה ואמר להם בלשון ברורה:

– אם אין אתם יכולים שנעזור לכם כאן – דרושים אנחנו במקום אחר!

העמיד משמרוֹת מצעירי המקוֹם, פקד עליהם פקודות והורה אותם הלכות, ואחר כינס את בחוריו, כולם נטלו ברכת פרידה מאנשי המקום ופנו ללכת. שמעון דמתי חיבק את כולם, מתלָווה לכל אחד מהם על דרכו עד לתחוּם הכפר והוא בוכה ואומר:

– אתם צדיקים גמורים, צדיקים גמורים, אתם מוסרים את נפשכם על קידוש השם, לכו לשלום ולא תינזקו, שלוּחי מצוה אתם…

נחלצו ממנו הבחוּרים והלכו להם לדרכּם אחד אחד, שלא יכּירו בהם הערביים, נפזרו לכל רוח ונתעלמו לפתע בין הסלעים, כמו בלָעם המִדבּר.

אף שהכּל הבינו כי אין מועיל בישיבת הבחורים והם דרושים במקום סכנה של ודאי, עקבו אחריהם בעינים עגוּמות ועצבוּת גדולה נשׂתרעה אחר לכתם. הבּדידוּת נגעה עתה ללב כולם, כאילו נתייתמו פתאום, נדמה שצינורות החיים נחתכו ועתה כמו הופקרו לשוטרים הישמעאלים שאין בהם אמונה, לבם מנבּא להם רעה ונפשם חרדה מאד.

ואמנם היה אותו לילה ליל חרדות וביעוּתים ואימה גדולה. משקיעת השמש הוּרגשה הפורענות, כאילו היא תלויה באויר, ודבר נורא הולך ונרקם בהרים. כל יושבי הכפר נצטוֹפפוּ בעיבּוּרו, הניחו את הבּתים בקצווֹת, שוּליהם מוכנים יותר לפורענות. אך ירד הלילה התחילו הדי נפץ מזעזעים את הדממה הנוראה, קולות זעקה נשמעו מרחוק, בין יריות ליריות, פּעם הם באים מן העיר שבין החומות ופעם מבתי מונטיפיוֹרי, כל אדם מנַחש היכן נפלה הרעה; צללים נראים זוֹחלים ועולים מן הגיא ולשונות של אש יוצאות מבית יוסף, מול עמק השילוח, אש רחוקה תועה על הר הזיתים וקול יבבה דקה עולה מבּין המצבות.

כשחָוַר ליל האימים והשמש עלתה בשמים נודע פשר הביעותים. פרעות נפרעו בעיר ועל כל מבואיה, חללים נפלו במקומות שונים והמתים נקבּרו בלילה. כת של פורעים ירדה מן ההרים, עברה על פני עמק קדרון ועלתה לבית־יוסף, אך שם נתקלו בשוטרים שהבריחוה ברוביהם; פנו הפורעים והתנפלו אותו לילה על שכונת תלפיוֹת, שהיא על גבול המדבּר, פרצו בבתים, יושביהם צפופים בבית גדול שבקצה ומגינים על עצמם בחירוף נפש, עומדים ונשקם בידיהם. כל הלילה השתוללה הכת בשכונה, פרעו ושדדו ושברו כל חפץ להנאתם; פרצו ביתו של החכם יוסף קלוֹזנר והפכו קירות ספריו, שיבּרו מגירותיו וקרעו את כתביו לגזרים והרוּח הפיצם על פני החצרות; ספר שכתב שנים רבות על ימי בית שני לא נותרו ממנו אלא קרעי דפים. אף שדדו ביתו של ש"י עגנון הסופר ופיזרו אוצר כתבים יקרים וכתבי זכרונות עתיקים שאסף כל ימיו על קורות ירושלים לדורותיה; ואת כל יתר הבתים שדדו ושרפו; מה שניתן לגזילה גזלו ומה שלא ניתן לגזול השחיתו, עד שהאיר היום ונסוגוּ למדבּר.

אך נודעו המעשים בכפר־השילוח והשוטרים הישמעאלים חזרו לעיר, אין אדם יודע אם בפקודת הרשות ואם מדעת עצמם עזבו את משמרתם. אשת זכריה עלתה לעלית הקיר, לשכּב באויר הצח ולנוּח מעט אחר ליל האימה הגדולה, וכשבאה ועמדה אצל המַעקה קראה לבעלה בחרדה:

– זכריה, זכריה, בוא הנה, למען השם, בוא הנה מהר; תראה, כל האנשים ארזו את הצרורות וכבר עוזבים את הכפר!..


ה

גוֹלים ומטוּלטלים באו לעיר שבּין החומות, מצטופפים בתלמוּד־תורה של הספרדים, באכסדרה הארוכה העומדת על גבּי עמודים, ובחצר למטה, שהבּית סוגר עליה מכל רוח, עץ פּלפּל יבש שולח את בדיו המצוּמקים מבעד לריבוּע הקירות, מבקש את אור החמה. בשעה אחת נתכּנס כּל הכּפר במקום גָלוּתו החדש, זקנים וצעירים, אנשים, נשים וטף, תלמידי־חכמים ופועלים, סַבּלים וצוֹרפי־זהב. אתמול ישב כל אחד מהם בביתו והרויח לחמו, אם מעט ואם הרבה; היום נעשו כולם עדה של פליטי חרב, אין גג לראשם, כל בית־אב מקושש לו שברי עצים להבעיר אש בשביל התבשיל ומביא לו מימיו מרחוק.

רוּח של דכדוּך אחזה באנשים. אפילו שמעון דמתי המעורר אינו שוֹעה לכלום; הגלות החדשה התישה את כוֹחוֹ וריפתה את רוחו ושוב אינו אץ לשמוע חדשות כתמיד, אלא יושב אצל זכריה ובני ביתו, מחריש, עיניו הפקוחות משוטטות בעגמה על פני המחנה כולו, אינן רואות הרבּה, ושמועותיו אינן מחוּדדות, כאילו קפצה עליו פתאום הזקנה. וכשבאה אחותו מסוּכּת־שלום ליטול אותו עמה, הלך אחריה כתינוק מפוּיס ונשאר יושב בביתה.

לא יצא יום ואוטו־משׂא בא מחוץ לחומות והביא כל מיני מזונות לגולים, אורז וקטניות ושמן לבישול וערימה גבוהה של כּכּרות־לחם גדולות. כל בית אב קיבּל חלקו וקיים את נפשו בסיוע; אך עם פת הלחם כמו נבלעו במעיהם איזה ביזוי ורפיון־רוח; אנשים שעוֹד אתמול עמלו קשה לפרנסתם, בנו ונשאו משׂא ורקמו וכתשו זרעונים – היום ניתן להם לחם חסד; זה טיבה של מתנת בשר־ודם, מתחילה היא נבלעת בצנעה ובאבק של בושה, וסוֹפה שהיא נתבעת בפומבי ובפה מלא, ושוּב אין הבּוּשה מעלה סוֹמק על הפנים. יש בּגוֹלים אנשים שישבו ללמוד תורה בעיבּוּרה של החצר; כיון שניתנו להם מזונותיהם ועדיין לא חזר העולם לתיקונו – יהא קולה של תורה עולה מבין החומות. ויש בהם אנשים שהתחילו מציצים בבתי־קהוה שברחוב היהודים; כיון שנמצא דואג לפרנסתם, שעתם פנוּיה, והם יורדים בפינה צנוּעה, מעשנים כלי־עשן וממששים בריתחה קוּביות על גבי הלוח, שחורות מרוב שימוש, ואינם חוזרים למחנה אלא שעה ארוכה אחר חצות, כששאר האנשים כבר שקוּעים בשינה, איש בפינתו שברר לו במקום גלוּתו.

מעט מעט שככה רוּח הסערה, פסקו היריות בסתר והלילות ירדו שלוים כמקודם; רק פני עם־הארץ מצוּמצמים, אין יודע אם מחמת איבה שעוד מחלחלת בקרבם ואם מחמת בוּשה. העיר החדשה שוּב ננערה לחיים, החנוּיות פתוּחוֹת והתריסים מוּנחים והעולם מתפרנס. אך בפרוָרים שבקצה העיר עוד לא חזרו החיים לתיקונם ואף לכפר־השילוח עדיין לא ניתנה הרשות לחזור. בעלי־הבתים התחילו דואגים לבתיהם, לבם יוצא למקום שישבו כל ימיהם, שם נולדו להם בניהם ובני־בניהם, עיניהם רואות את הגגות המשופעים והאדומים של בּתי־הציבּור ואת הגגות השטוּחים של בּתי היחידים, ואינם יכולים לחזור ולשבת בצלם. התחילו האנשים שולחים בשעות של יום את הנשים לפקוד את הבתים ויראו אנשי הכפר הישמעאלי שעינם פקוחה על נחלתם ולא נתיאשו ממנה; יורדות הנשים לשעה קטנה, בודקות אם לא נשדדו הבתים ורואות אם עומד השומר הערבי על משמרתו, בחינת כּבּדהו וחשדהוּ, וחוזרות למקום גלוּתם שבעיר.

יום אחד חזרה סיעת הנשים מכּפר־השילוח ונתלַוה עליהן השיך הזקן מן השילוח העליון; הוא רכב על סוסו הצהוב סוס כחוש וזקן, עצמות שוֹקיו נבלטות לו עם כל פסיעה. באוּ אצל החומה, אמר השיך לנשים שתקראנה אליו מזקני הכּפר. הלכו הנשים וקראו לבעליהן. לבשו האנשים בגדי־שבּת ונתעטפו במטפחות של צמר וקישטו עצמם, שלא יבואו לפני השייך הזקן מנוּוָלים ומאוּסים, ולא יראה עָנים במקום הגלוּת, ויצאו אליו, תמהים מה יש לו לשיך הזקן לומר להם בימים אלה.

יצאו מחוּץ לחומה וראו את הזקן יושב על סוּסו הכּחוש וממתין להם. קרבו אליו ובירכו אותו בכבוד. השיב להם השיך לברכתם, אך דומה דבר נפל ביניהם ואין בכוחה של ברכה לבטלו. שעה קצרה לא דיבּרו כלום, ראשי הכפר מביטים בו בשיך הזקן וממתינים לדבריו, אך הוא תלה מבּטו בהר הזיתים והחריש. פתאום תקע ידו בקיפולי חלוקו, הוציא מתחת לחזהו צרור קטן, ניערוֹ ופרסוֹ לעיני העומדים, איננו מדבּר כלום. היתה זו מטפחת שנשים ישמעאליות בהרים עוטפות בה את ראשן, דקת־בד, שוליה רקומים בחוטים אדומים. עמדו האנשים תמהים, רואים את המטפּחת ואינם מבינים, מה ראה השיך הזקן להראותה לפניהם. משארכה השתיקה השיב הזקן את מבּטו מהר הזיתים, הבּיט בעיניים נוּגות ואמר כאדם ששוּב לא איכפת לו כלום:

– אתם רואים את המטפחת הזאת? זה שלחוּ לי אנשי חברון מתנה, שאחליף את המצנפת שלי במטפחת נשים…

כששמעו העומדים את דבריו של השיך ביקשו להפיס את צערו; אחד פתח בדברי ביטול כלפי אנשי חברון, שאין בהם נימוס, ושני אמר דברי לעג על המעשׂה הגס, ושלישי פסק שאין קיום לחוּצפה והיא כמוֹץ לפני רוח, אך הצדקוּת לעולם עומדת… ואולם השיך הזקן לא השיב לדבריהם, צרר את המטפחת והחזירה לקיפולי חלוקו, לפת בברכיו את בטנו הדקה של הסוּס ונתרחק מהם לאטו, בלא נטילת ברכה, ספק מנוּחם ספק נעלב. והאנשים עמדו על מקומם מחרישים, מבּיטים אחריו עד שנעלם צל הסוס ורוכבו מאחורי מגדל שער־ציון.

פעם אחת, בשעה שאחר הצהרים, בא למחנה הגולים הרוּן, בנוֹ של יחיא חבּשוּש, קומתו נמוכה, בטנו עגולה והליכתו משוּנה, כרסוֹ הולכת לפניו על גבּי רגליים דקות וראשו הקטן שוהה מעט אחריה, כאילו חשש לבוא בבת ראש למקום שהוא הולך; כּל כולו מתנהל בעצלתים, כאיש שנכסיו מצליחים לו והוא אוכל אכילה גסה ועתה הוא בא אחר סעודתו להתערב מעט עם הבּריות. כשראה את צער הגולים, איך הם מתגוללים בחצר ואינם יכולים לחזור למקומם, קרא:

– יצילנו בעל הרחמים, כך אתם מצטערים פה הרבּה?

וכשהבחין בין הגולים בחבריו מימי בחרוּת, שהתגדל עמם ביחד ולמד עמם אצל מרי יהודה חוטר ויחד אתם עבד את אדמת רמה שאצל שמואל הנביא, ישב עמם לארץ ואמר:

– הי, הי, כּכה אתם נראים עכשיו, כּך אתם נראים, לא ידָמה ולא ימָשל…

פתאום נרתע על מקומו, קפץ וקרא:

– ואת הדין־תורה אצל מרי יהודה אתם זוכרים?! אז לא רציתם לתת לי מה שהגיע לי, מה? אבל אני, אפילו אתם לא התהלכתם אתי כמו שצריך, אני כבר שכחתי היום הכל, כבר שכחתי, ועכשיו שאני רואה אתכם בצרה גדולה הלב שלי כואב, ואני לא אעזוב אתכם ואני רוצה לעזור לכם, מצוָה לעזור לכם, ודאי וּודאי…

תלש שבּולת שדוּפה שצמחה מתחת לאבן החצר, שׂם אותה בפיו, לועס את גבעולה בריתחה, ואחר המשיך:

– על צד האמת אגיד לכם שכּל ישיבתכם בשילוח אין לה רגלים, מקום רחוק, מדבּר שממה, סכּנת נפשות ללכת לשם אפילו באמצע היום. אני אף פעם לא רציתי לשבת שם ואמרתי לכם שזה לא כדאי – אבל אתם לא שמעתם בקולי, טוב; ובכן עכשיו אתם רואים, ואותי שמר השם מכל רע ואני יכול עכשיו לעמוד לכם בשעת צרה, אם לא במעשׂה הרי בעצה טובה…

סובבוהו חבוּרה שלמה, שוכחים איבתם משנים ומבקשים לשמוע מה בפיו, אפשר יבוא עזרם ממקום שלא חיכו. כשראה שהם מטים אוזן לדבריו, עצם עיניו כדי סדק צר ואמר בקול רך:

– אני ערֵב לי המקום פה מאד מאד, ואפילו מים לא שתיתי מחוץ לירושלים, וממני תראו וכן תעשו, ולא תתחרטו אף פעם, אף פעם…

פקח מעט את עיניו, סקר את העוֹמדים לפניו והמשיך:

– עכשיו קונים אדמה בכל מקום, מחַלקים לחלקות ועושים שכוּנות הרבה, והמגרשים הולכים בשיעורים, אדם משלם מעט לחודש, אחד המרבּה ואחד הממעיט, וכבר יש לו נחלה, ומה לכם השילוח? תהיו בני־חורין כמו השכּנזים ולא תשבו בעיר הנידחת. אני אומר לכם: תמכּרו שם ותגאלו פה!..

כשאמר את דבריו זע העיגול מסביבו ונתרפּה; בעלי־הבּתים, שבּנו עם אבותיהם את נחלתם בשילוֹח, יקר להם המקום מאד וכל אבן קדושה בעיניהם ודבריו של הרוּן דקרו את לבּם כחרב; הם נתפרדו מן הסיעה וביקשו לצאת מן העיגול, מבּיטים זה בזה בעיניים עצוּבות. ואילו הדיירים של בתי־הציבוּר ויתר בני העדוֹת שלא היה שרשם בכפר עתיק, הטו אוזן שוקקה לדברי הרוּן והיו שואלים אותו דברים יתירים, מה תשלוּם נדרש בשביל המגרשים, מי המוכרים ומי הקונים והיכן מקום השכונות.

כשראה הרוּן שסיעה גדולה שומעת לדבריו, ירק את השבּולת השדוּפה מפיו, קם ללכת ואמר:

– תבוֹאוּ מחר למשׂרד המגרשים במשכּנוֹת ותראו, ואני אפילו אין לי שם כלום אבוא גם כן ואהיה לכם למליץ.

דברי הרוּן נכנסו בלב הרבּים. מי שאָגר לו פרוּטה יתירה בימים שלפני הפולמוס ומי שקיוה כי ירויח פרוטה יתירה אחרי ימי הפולמוס, אחד שיש לו מעט ואחד שיש לו מעט מן המעט, – כּוּלם הלכו לאותו משׂרד המגרשים במשכּנות, מבקשים לבוא אל הנחלה. גם חיים ערוּסי חשב שבאה לו שעה שאין להחמיצה. מאז נשתנה מזלו לטובה אסף לו מטבּע קטנה ועתה, כּיון שהיתה עבודתו בעיר החדשה, לא נקצצו מזונותיו והוא חזר לפרנסתו כמקוֹדם. חיים היה מן המעטים שעדיין לא היתה לו נחלה משלו וישיבתו ישיבת ציבּור בּבתי־ההקדש. געגועיו על אַמת קרקע ועל קורת גג של עצמו, כמו שהיו חיים אבותיו בתימן לפנים, נתעצמו עכשיו מאד והוא ערג לימים שיוכל לשבת במנוחה כאדם השוֹרר בביתו, אם מעט ואם הרבּה יאכל. עכשיו, כשבּא הרוּן וסיפר מה שסיפר, נתלהטו בו בערוּסי כל יצריו, בלילה התהפך על משכּבו, חלומות על בית וגינה, על תרנגולות בלוּל ועֵז בדיר ויונים בשובך, טרפו את שנתו ולא יכוֹל להגיע לדמדומי חמה.

כשהאיר היוֹם התפלל ויצא עם עגלתו מחוץ לחומות, אך לא עבד אותו יום כלום. ברוח קצרה המתין שלא יהא מקדים לבוא, ואחר הלך למשׂרד המגרשים. משׂרד המגרשים היה עשוי חדר קטן, בקצה שכוּנת משכּנות, גדלוֹ אַמתַים על אמתים; בפתח החלון הקטן אין משקוף ולא שִמשה, רק תריס של קרשי־עץ גסים תלוי בו על וָוים מעוּקמים. מחצית החדר תופס שולחן בעל רגלי־ברזל, שרפרפי־עץ מעטים עומדים מסביבו; על הקיר, מוּל הכניסה, תלוּיה מפה חוּמה, שצוּרוֹתיה סתוּמות ואותיותיה זרות, אין אדם פשוט מבין את תכנה. אצל השולחן ישבו ועמדו אנשים אחדים, אשכּנזים וספרדים, שקועים ראשם ורובם בניירות ובחשבונות ובמפות קטנות שלפניהם.

כשנכנס חיים ערוּסי לא נתן עליו איש דעתו. ביקש בין האנשים את הרון חבשוש ולא מצאו. כבר רצה לחזור בו, כדי להמתין עד בוא הרון, כשקרא לו אחד האנשים:

– מה אתה רוצה, ר' יהודי?

עמד ערוּסי ואמר לו, שמועה שמע כי אפשר לקנות כאן מגרשים בתשלומים לשיעורים, ובא לשאול דברים יתירים.

קירבוֹ אותו איש לשולחן, הושיבוֹ על שרפרף, הניח לפניו חצי תריסר מפות קטנות והסבּיר לפניו בלשון מופלגת את טיב המגרש שהוא בוחר למענו, שהוא יפה לו מאד מאד, מקום נפלא, לא הרחק מן העיר, עוד מעט וּרחַביה בעצמה תגיע לשם, אויר מצוין והרים יפים, וחזקה שתהא לו שם פרנסה ברוַח; הרבּה תימנים קפצו על המציאה וכבר זכו, אשריהם וטוב חלקם…

ערוסי ישב מחריש, ראשו הומה מרוב דברים ועדיין לא מצא בהם ידיו ורגליו. יתר האנשים בחדר שוֹחחו ביניהם שיחה מעומעמת, אך כשראו שערוּסי מחריש נתנו עליו כולם את לבם, נכנסו בדברי חברם המדיין עמו והתחילו מעתירים עליו דבריהם, מה מציאה כשרה היא מגרש זה, אם אין אדם קונה אותו היום, מחר איננו כי חטפוֹ אחר, וכל הקודם זכה…

אחר שעה יתירה קם ערוסי לצאת, ראשוֹ סחרחר מן הדברים ששמע, והוא אומר להם לאנשי המשרד שעוד ישקול בדעתו ויחזור. בחוץ ראה את הרון יושב על תיבה שבורה לפני פתח המשׂרד, לועס עשׂב יבש, כאילו ישב לו כאן להנאתו. כשראה את חיים יוצא מפתח המשׂרד, הניף לו יד וקרא:

– אה, חיים ערוּסי? כיצד שלומך, חיים? השכּמת בבוקר וחתמת על מגרש בשעה טובה?

– עדיין לא גמרתי בלבי, – השיב לו חיים ברוּח שפלה.

– עדיין לא גמרת? אין דבר, חביבי, תגמור, תגמור, בעזרת השם, אין אדם לוקח ממך בחזקת היד!

חיים רצה לעבור על פניו ולשוב לעגלתו, אך הרוּן קם ונתלווה אליו והתחיל מהלך עמו בשׂדה הריק שמאחורי בתי המזל. כשהגיעו לשביל שפוי בין קוצים וצרורות ואבנים, הגבּיה עצמו הרון על רגליו הדקות, משך ראשו למעלה ואמר לו לחיים בסוֹד רעים:

– על צד האמת, אומַר לך, חיים, אני עצמי קניתי אצלם לא נחלה אחת; הרבּה מגרשים קניתי, הרבה, בחיי, אומר לך, חביבי, בחיני־חינם, ואלוהים הצליח דרכי; ברוך השם, ברוך השם… עכשיו השעה גדולה וצריך למהר…

כשהגיעו לקצה השביל נטל הרון את חיים בזרועו והשיבוֹ בדרך שבּאו.

– הנה אגיד לך כּל האמת, – המשיך הרון דבריו. – אני, מה יש לי מכּל זה, אין לי בזה שוּם שייכוּת, חביבי, כלום! ורק שאני מבקש את טובתך, אתה חברם של זכריה חמדי ושל סעדיה ושל כל אלה?

– כן, – השיב ערוּסי בפיזור־דעת, כוּלו מסוכסך בקרבו, לחתום על המגרש או לא לחתום.

– הנה! – קרא הרון בקול. – אני ידעתי! אבל אתה לא כמותם, אתה לא היית יחד אתנו ברמה ואתה לא יוֹדע כלום. היה לי אתם דין־תורה, אבל הם רימו אותי; זה כבר הרבּה שנים, הרבה מאד, אולי כּבר יותר מחצי יובל, אבל אני לא שכחתי, ואני זוכר טוב מאד, טוב מאד; יש לי ראש טוב. הם חשבו לי זאת לרעה ואלוהים חשב לי זאת לטובה; ברוך השם, ברוך השם… אין לך צרה באה לאדם שאין בה לאחרים רוַח; ברוך השם…

שהה רגע, לפת את זרועו של חיים ביתר חזקה ואמר מפוּיס:

– אבל אתה אדם אחר, חביבי, אין לך חלק במעשׂיהם המגונים, ואני רוצה לגמול לך טובה…

ידיו הרתיתו והוא משכן מזרועו של חיים ותקען בקיפולי חלוקו, שלא יֵרָאו, פניו מצומצמים עד כדי פזילה, שתי גבּותיו כקשת אחת.

הרבּה פעמים הלכו כך בשׂדה הריק, מקצה השביל ועד קצהו וחוזר חלילה, הרון מעתיר על ערוּסי דברים הרבּה מבטיח לו עצתו ועזרתו, משבּח את המגרשים עד אין קץ ואומר שיברוֹר לו חלקה בסמוּך לחלקתו, כדי שיהיו שכנים לתמיד ויוכלו לסייע איש את רעהו. מעט מעט גמלה ההחלטה בלבו של ערוסי והוא חזר למשׂרד, הרון מחזיקו בזרועו כאדם המחזיק תינוק שלא תמעד רגלו, והוא נתן כל חסכונו שהיה תלוי לו על לבו בכיס של עור, וחתם על הרבה ניירות שלא ידע טיבם, וכולם בירכו אותו ברכת מזל טוב והוא יצא מלפני אנשי המשׂרד כולו שטוף זיעה חמה, פניו מלוהטים והוּא נרעש ונסער, כאילו נשתנו זה עתה כל מעשי־בראשית ועולם חדש נוֹלד מן התוֹהו.


ו


כפר־השילוח היה עתה אך צלו המוּעט של הכּפר בימים שאחר המלחמה. מן הקהל הגדול של הימים ההם שׂרדה עכשיו אך עדה קטוּעה ומרוּטה, הבּתים שוב לא נתמלאו יושבים כלפנים ובוֹרוֹת המים לא נתרוקנו בימי חמה. הבדידות היתה זוחלת על פני הכפר ואיזו עצבוּת סגרה עליו מכּל רוח. השׂמחה והצהלה והמהוּמה העליזה נכרתו עתה מכל החוצות, שלא נתמלאו אפילו כדי חציָם, ועתים היתה הדממה פרושׂה בכפר עד שבאמצע היום נשמע בשוּליו שקשוק המים ההולכים מן השילוח ומשקים את ערוּגוֹת הגיא.

אחר ימי המהוּמות, כששככו הרוּחוֹת בארץ כולה וגם ירושלים חזרה למנוחתה, לא נחו ולא שקטו בני השילוח, עד אם ניתן להם לחזור לבתיהם. ואולם אך מעטים הם שחזרו, רק בעלי הנחלות הקטנות ואלה שהיה לבּם תלוּי במקום ולא יכלו להניחו הפקר. ואולם יושביהם של בתי־הציבּוּר, שבאוּ מקרוב ואין הנחלה נחלתם, בני בבל ויוצאי חַלבּ וכוּרדיסתן, אלה שוב לא חזרו למקומם ונתישבו בעיר שבין החוֹמוֹת, או שנפזרו מחוּצה לה, מבקשים להם מקום חדש לשבתם, שיהיה קרוב לפרנסה ורחוק ממושבות הגוֹיים. ואף קצת מן התימנים הניחו את ביתם העתיק, אין נשותיהם רוצות לחזור למקום הנידח והן משבּחות את ישיבתן בעיר, שיש בה שוק כדי פסיעה מן הבית והוא שופע מכל טוּב, ורועה ישמעאלי בא עם הצאן וחולב להן את העזים לפתחן.

יוסף וזכריה חזרו לבתיהם העומדים בשוּלי הכפר זה אצל זה. סעיד שוב התחיל נוקד את צאנו וסלימאן אף הוא החזיר ביתו לשילוח והוא עצמו שב להרים לנַפץ בהם סלעים לבנין ירוּשלים; וסעדיה מבית עמר כוֹנן מחדש את מַפחתו, מצפה לפלחים שיהיו חוזרים אליו לתקן כליהם כּבשנים כתיקוּנן; חיים ערוּסי שעדיין לא הגיע עד תכליתו ואין לו בית משל עצמו, תשלוּמיו לא נשלמו, השׂדה לא נתחלקה למגרשים ושעת הבנין רחוֹקה, – חזר אף הוּא וישב ישיבת עראי בבתי־הציבּוּר, עם עוד בתי־אב אחדים, חדרים ריקים, פעוּרי פתחים, מבדילים ביניהם.

כשחזרו החוזרים לכפר־השילוֹח הביאו עמם פיוּס לשֵיך הזקן, ובן־צבי של הועד הלאוּמי שלח לו על ידיהם איגרת שלוֹמים, כתוּבה בלשון ערבי נמלץ ומפואר, שהוא מודה בּה משמם של כל יהודי ארץ־ישראל על מנהג שכנים שנהג באנשי כפר־השילוֹח, כיאה וכנאה למסורת אבותיו המפוארים מדור דור. השיך הזקן קיבּל את פני השלוּחים בשׂמחה מהוּלה בעגמה חרישית, נתן להם הרבּה יקר, הושיבם באכסדרה הגדולה התלוּיה על פני הקדרון וכיבּדם בקהוה ובנרגילה; את הפיוּס לא הסכּים בשום פנים לקבּל מידיהם ורק את איגרת השלוֹמים לקח, הניחה בשידה עתיקה ואמר בלשון של עצבוּת:

– אפשר תועיל לבני!

אף שהשלימו עמם גם המוּכתרים מן השילוח העליון והתחתון, עוד היתה השׂנאה נודפת מכּפר השכנים ואנשי כפר־השילוח היהודי נחשבו להם לישמעאלים כמו זרים בבתיהם העתיקים, והם מפלבּלים עיניהם כלפי היהודים ואין מבּטם טהור. יושבי הבּתים בשולי הכפר לא היו יוצאים בלילה ביחידות ופעמים שבּית־הכּנסת היה ריק בשעת תפילה ולא נתאסף בו כדי ציבור.

זכריה, שיום פטירת אביו חל אותה שנה בשבּת, כּינס בביתו ציבּור לתפילה, שלא יהא צריך להניח בלילה את אשתו לבדה בּבּית. באו קרוביו וידידיו, והמעורר החדש, שבא במקומו של שמעון דמתי, הביא עמו ספר תורה מן הכּנסת הגדולה, והתפללו. למחרת יום השבּת נכנס המעורר החדש לקחת אצל זכריה את ספר־התורה להשיבו למקומו בארון־הקודש. כשראה זכריה את המעוֹרר בּא להוציא את ספר־התורה מבּיתו, נגעה הבדידות בּלבּו, כּאילו עמדו ליטול ממנו נפש יקרה; עתה שהקדימוּ לו ימי הזקנה לבוא, בניו גדלו והניחו את הבּית והוא נשאר עם אשתו החולה, הוא עצמו עיניו לקויות וגופו רפוי לפני זמנו, היה לו ספר־התורה לנחמה גדולה, כאילו באו אותיותיו הקדושות שכתבן בעצמו על קלף, בידרוּ את בדידוּתו ופיזרוּ עגמתו; ועתה כשראה את המעורר נוטל את ספר־התורה נדמה לו שאימה גדולה נשארה בביתו, וצר היה לו כל כך, אינו יכול לשׂאת את הצינה שבּאה ונשבה בלבּו, והוא הוציא את ספר־התורה מידי המעורר החדש וקרא בלהיטות:

– לא, לא, אל תקח את התורה, אל תקח! אני מקדיש את הבּית שלי לבית־כנסת!

הוציא מן החדר את המצעות ואת הכלים, כדי שיהא ביתו ראוי למקום קדוש; יוסף וסעיד באו ועזרו לו לבנות סוּכּה בחצר, אצל עץ־הזית העתיק, גָבּה נסמך אל הבית מאחור, והוא עשׂה לו את המקום למגוּרים; ובשעת תפילה באים אנשים ומתפללים בביתו לפני ארון־הקודש שעשׂאוֹ קרשים שוטים, ואשתו רקמה עליו פרוכת שָני.

ימים רבּים נבלו בלא תכלית, כּל הארץ נבנית וכפר־השילוֹח חָרב והולך; אנשי ירושלים עושים שכוּנות הרבּה והשילוֹח ריק חציו מיושביו; עזיבת הכפר בימי המהומות הטבּיעה עליו חותמה, כמו חלי שבא על אדם ואינו יכול להבריא.

היו זקני הכּפר מטכסים עצה ומבקשים תחבּוּלה, מה יעשו לחזק את בּתיו ולהרבּות יושביו, שלא יהא הכפר נידח וריק מיושבים והעיר מתמלאת מחורבנו. קמו והלכו אצל קרוּאי שם, ראשים של בתי־ועד, לבשו בגדי חג ונתעטפו במטפחות־צמר כמנהג אבותיהם, מבקשים על כפרם העתיק שלא יחָרב אחר שהיה להם יובל שנים מגדל־עוֹז בבדידות ומחסור, כשהיתה עוד ירושלים חרבה, יושביה מעטים ורחובותיה שוממים; ועתה בטוֹב ירושלים והיא הולכת ונבנית, לא טוב להם בכפר הנידח, וכמו תלוי החורבן על בתיהם ואין להם ישועה. נתעוררו קרוּאי השם, ראשים של בתי־ועד, והטו אוזן לשלוחי הכפר המקנאים לכפרם ומבקשים לשכללו. ואולם תשועתם לא באה כהרף עין. קרואי השם ישבו בבתי־הועד הרבה ישיבות ודנו דיונים ארוּכים, מה לעשות לכפרם של התימנים ולא עשו; שלחו להם מורה ללמד תינוקותיהם לימוּדי־חוֹל ותחנה פתחו לרפא בה חוֹליהם ולבדוק עיני ילדיהם שלא תהיינה טרוטות, ומזונות שלחו להם בעת צרה, כשגָלו ממקומם וישבו בעיר העתיקה. ואולם אנשי הכפר לא אמרו די בציבור הקטן שאין בכוחו לעמוד ביום פקודה, והם רוצים להגדיל את ישובם, לשכללו ולחזקו, שלא תיחרב חלילה נחלת יהודים לפתחה של ירוּשלים.

אחר זמן נדמה כּי נמצאה רפוּאה לצרת הכּפר. תכנית חדשה נתכנה, שיהיו כל פועלי הר הזיתים, קברנים וחופרים וחוֹרתי־מצבות וסתתים וּבנאים, באים ויושבים בכפר־השילוח ועובדים את עבודתם בהר המשחה; ירחיבו את אדמת הישוב ויגאלו קרקע עד לבית־המנזר של הצרפתים, ומגדל גבוה יבנו על גבי הכפר שישמש להם לצרכי ציבור בימי שלום ולשמירה ומעוֹז בעת צרה; כבישים יכבּשו לארכו ומדרגות יחצבו לרחבו ויהא המקום מתוקן ונאה. ובן־צבי של הועד הלאומי שהה בכפר שעה ארוכה, חקר את הליכותיו ובדק את יושביו, – ולא נסתייע הדבר; התכנית הוּפרה ותיקוּניה נתבטלוּ והכפר לא נוֹשע.

העננים השחורים שחשו בהם יושבי השילוח תלויים על ראשיהם תמיד, באו עתה וירדו על הכּפר. הדבר שחרדו מפניו שנים והיו מתריעים עליו השכּם והערב, מזעיקים את ראשי העיר, מבקשים להכין עצמם, – בא עליהם לפתע והם אינם מוכנים, שוב רגשה הארץ, עתה ביתר שׂאת ויתר ריתחה; מעשׂי היהודים, שעצמו וגדלו בין מהומה למהומה, הגבּירו שׂנאתם של הישמעאלים. מדינות מבקשות חשבונות רבים והן מחרחרות ריב בין שני העמים יושבי הארץ, משלמות כסף בחשאי ומעוררות את השׂנאה, אין מניחים לו לישראל להיגָאל.

לקתה הארץ, נפרעים יושבי הגבולים תחילה. ישוּבים נידחים בין הגויים בונים חומה ומגדל להגן על מקומם וציבּור מבוּטל שנפזר בין הזרים חוזר למקומות ישוּב; יושבי חברון שזכרו ימי הפולמוס הקודם, קהלם דל ואין בו אנשי־מגן, באו לירושלים פליטים וישבו בחצרות ללא גג, אנשי העיר נותנים להם מזוֹנם כל יום.

ואולם אנשי השילוח גמרו לעמוד על נפשם ויהי מה, אף שקשה היה עתה הדבר שבעתים. השיך הזקן שעשׂה עמם חסד הרבּה מת בינתים ובניו לא הלכו בדרכיו ולא נתברכו במידותיו, ושוב לא היה להם לאנשי השילוח על מי להישען. המחשבות על חיזוק הכפר איחרו לבוא; לא די שלא נמצא עכשיו אדם שירצה לבוא בשעת הסכּנה לשבת עמם במקום הרחוק, שוב אי אפשר היה לקנות אצל הכפר אפילו אַמת קרקע; הישמעאלים קראו חרם על היהודים שלא יהיוּ מוכרים להם מאדמתם, ואפילו מזון ביקשו לכרות מפיהם, שלא להביא לשוּקם כלום, כאילו תלוּיים היהודים במזונותיהם ומטוּבם הם חיים. אך אנשי כפר־השילוח שזכרו את עָנים בימי גלוּתם בעיר העתיקה, איך היוּ מטולטלים שם בלא בית ובלא מנוּחה, הנחלה עומדת להישמט מידיהם וכל שיבתם על בלימה, – גמרו הפעם בלבם שלא יזוזו מן המקום. כיון שהיה הישוב קטן ומפוזר, נתכנסו בטבוּרו, עזבו את בתי הסְפָר, והביאו את ספרי־התורה וכל כלֵי־יקר בכנסת הגדולה; האנשים יושבים צפוּפים, מנחמים זה את זה ומחזקים את לבותיהם, מכינים עצמם לעמוד בשעת צרה ולהמתין עד בוא חליפתה.

ובינתיים נתלהטה כל הארץ במעשׂי רצח; הערביים משתדלים לשׂרוף את בתי היהודים על יושביהם, להרוג בהם מן המארב, בדרכים ובשדות ובכל מקום שהוא, מחפשים כל תחבוּלוֹת של רצח. אך היהודים אינם נרתעים והם עומדים על חייהם בגבורה ובכבוֹד, מחרפים נפשם למוּת ומשׂימים כל מזימותיהם לאַל. בכפר־השילוח עוד לא נפל דבר; כיון שהיתה השעה שקטה, קיווּ יושביו אפשר לא תגע בהם הרעה. יוֹבל שנים ישבו בסמוך לכפר הישמעאלים, ואפילו הלכו בפולמוס האחרון ועזבו את הכּפר לעוֹנה, לא צמחה להם לשכנים כל טובה מהליכתם, מלבד דברי שוד קטנים שנפלו בידיהם שלל בין שוֹמר לשוֹמר.

ואולם לא ארכו הימים ואותות המהומה עלו גם בהר האפור ובבקעה הירוקה. פרחי הכפר הערבי מתגודדים בלילות, קוראים לקרוּאיהם בנקישות תוף ומכנסים אותם לעצרת, נואמים לפניהם נאוּמים וחורשים מזימות בסתר. בקצה העמק, על גבול המדבּר, לא הרחק מעין־רוֹגל, נטו צוענים את אהלם; כל הלילה מהבהב אור צהוב בין יריעותיהם והם רוקעים ומנַגדים ברזל ומתקנים כלי־מלחמה לערביים הבאים מן ההרים, עוברים את העמק באפלה ושוב פושטים בהר הזיתים כצללים.

מעט מעט גדלה העזות ומן הדירות שבקצה בתי־ההקדש נשדדו בלילות דלתות־עץ וּוָוים של ברזל. עם רדת האפלה שוב אי אפשר היה לצאת מן התחוּם שתחמו לעצמם אנשי הכפר היהודי, וכוּלם יושבים מצוּפפים כצאן ביום סגריר. בלילה שומעים קול יריות רוֹבים, רואים זיקים מתמשכים מן הפתחים שבחומות העיר, לשונות של אש פושטות ונמוגות באפלה; זה סילבֶר, הקצין היהודי שהיה ממונה על כת הנוגנים במשטרה, אמר להם לבחורי ישראל לכתת חצוֹצרוֹתיהם לרובים והם מגינים על ירושלים העתיקה ומשיבים אש לכנוּפיות המתגודדות על הר הזיתים ויורות בלילה על חומות העיר.

הגיע יום הששי ואין להם בשילוח צרכי שבת והדרך לעיר בחזקת סכנה, בתי הכפר עומדים כמו במצור. שׂם בּנו הצעיר של סעדיה לבית עמר נפשו בכפו וגנב דרכו לעיר עם פתקה לבית־הועד, ומיד שלחו להם לכפר כל צרכי שבּת באוטו של משׂא ונתחלקו המזונות בין הבּתים.

השבּת עברה בעגמה רבּה, קדושת היום כמו נקרעה לגזרים והפורענות ביצבצה מבין הקרעים. בלילה לא פסקו היריות, כל הכפר היה תחוּם בלשונות של אש המבהיקוֹת מן העיר ומן ההרים, אלו כּנגד אלו. אחר ליל הנדודים, בהשכּמת הבּוקר, עוד לא הגיעה שעת תפילה, ישבו כל אנשי הכּפר לדון, כיצד יחַזקוּ את המשמרות; מבקשים לתכּן את החזקת הישוב שיֵצא שלם מן הפורענות וגומרים לקרוא לאנשי־מגן שילַמדוּ את הצעירים מלחמה. עודם מדיינים ואנשים שעמדו על משמרתם בעלית־הקיר של זכריה, ששימשה להם מקום מצפה, באו צועקים כי שורה של אוטומובילים גדולים באה ועומדת מעבר לעמק, אנשים יוצאים מהם ובאים לכפר. מיד נודע שפקדה הממשלה להניח כּל רכוש, ליטול אך מעט חפצים יקרים ולעזוב את הכפר באוטומובילים בלא שהיה ודחיה.

רפו ידי האנשים ורוּחם נפלה. השעה הרעה שמפניה חרדו הנה באה והיתה. ועתה אין להם עוד תקוה וכל הקצין כּלו. השליחים דחקו בהם, אין השעה יפה לשיקולים; והאנשים הלכו ולקחו את ספרי־התורה מבית הכנסת, הנשים הוציאו בבהילות את תכשיטיהן ואת צרוֹרן המעט, אשה מפינת מחבואה, נוטלות כל חפץ יקר שאפשר לטלטלו; בעלי הבהמה הדקה התעקשו שלא להפקיר את בהמתם ואמרו לקחתהּ עמם גם אם לא יהא מקום באוטומובילים. וכך יצאו בשעה אחת מן הכּפר והניחו מאחוריהם את ישוּבם.

זקני הכּפר הלכו בראש, חובקים בין כתפיהם את ספרי־התורה, כמו היו להם בנים יחידים, אחריהם פסעו יתר יושבי הכפר, אנשים, נשים וטף, סלים בידיהם ומעט בגדי־עוני על כתפיהם, ואחריהם התנהלו לאטם בעלי הצאן, סעיד מבהיל את בהמתו ראשון ואחריו יתר בעלי הבהמה.

וכשירדו מן ההר ועברו את כברת הדרך עד מקום האוטומובילים, החזירו הכּל את ראשיהם בעגמה; ואף שהאמינו אמונה שלמה כי ישוּבו לבתיהם במהרה אחר עבוֹר הזעם, כמו שחזרו בימי פולמוס אחרון, כבד לבּם עליהם ורוחם שחה; והיה להם פתאום כמו יצאו ימי שבתם בכפר־השילוח מפּתחי הבתים, ימים רבים של שמחה ושל צער, ליווּ אותם על דרכּם פיסת ארץ ועמדו על גבול אדמתם, מבּיטים אחריהם בעצבוּת.


 

פרשה שביעית: עִתִּים חֲדָשוֹת

א

פליטת כפר־השילוח מצאה לה מתחילה פינת מחבוא בחצר הגדולה של בית־כנסת החורבה. סיעות סיעות ישבו בתי־האב על לוּחות־האבן בחצר, והמבוכה שורה בהם. משארכו הימים והמהוּמה לא שקטה, מצאה להם הרָשות בתי־דירה והושיבתם בהם על חשבונה. כל מקום פנוי ברחוב היהודים ובמידאן וברחוב חב"ד נתפשׂ עתה על ידי הפליטים; חדרים שעמדו ריקים מבּעליהם, נפולים ושבורים מרוב שנים, נתקנוּ עתה, חלונות נקבעו בפתחיהם ומנעוּלים נתלוּ בדלתותיהם, ואנשי השילוח נכנסו לשבת במקומות החדשים, עד שתכשר השעה לשוּב לבתיהם בכּפר.

אך שעת השיבה דמתה לרחוֹק מהם כל יום. עתה לא רגזה הארץ אך ימים מעטים, הזעם לא עבר במהרה והאש לא שככה; עכשיו נשתנו פני הדברים ואיש לא יכול לומר אם פסקה המהומה וחזרו הימים לתיקונם. יום אחד שקטה הארץ ומשנהו נחטפו ילדים מחיק הוריהם במארב ועקבותיהם אבדו; היום לא נפל דבר ולמחר כבר המו כל יושבי הארץ משפיכות הדמים וממעשי רצח בסתר מדרגה. כאן שככה המהומה ושם פרצה בשעה שאיש לא פילל לה. אוטו מוביל אנשים לעבודה נתקף פתאום מן ההרים ויושביו נפלו לפני בני עוולה. אדם נתעָה בשׂדה עם ערוֹב היום ושוב לא חזר לביתו, וגויתו נמצאה למחר מושלכת על הסלעים. ימים רבּים נשתבּשה הארץ, יושבי הערים עצוּרים בבתיהם עם שקיעת השמש, אין הרָשוּת מניחה לבריות לצאת בלילה מפּתח ביתם, אין אדם יודע מתי תשוך המהוּמה.

כיון שראו היהודים שאין לדברים סוף, טרחו לחזור לחייהם, מתקנים הריסותיהם בכל יום, אינם מוַתרים על מקומם ועודם מוסיפים ובונים בסכּנה ובחירוף־נפש, מרחיבים את הערים ועושים פנים לאדמה. ואולם בעת המסה לא יכלו אנשי השילוח לחזור לבתיהם, המקום רחוק, אין בו כביש ולא דרך, אנשיו מעטים ושכניו רעים, ואין הממשלה מתירה להם לחדש ימיהם כקדם.

זקני הכפר, שיצאו כל ימיהם בין הבּתים העתיקים, מהם בנו בעצמם את החומות עם אבותיהם, מבּיטים בעגמה על הכפר העזוּב, בּתי הציבוּר מאדימים בגגותיהם המשוּפעים ובתי היחידים שעוּנים אליהם בגגותיהם הלבנים והשטוחים; כל נחלתם מופקרת, בתיהם ריקים וחצרותיהם חרבות, לבּם דואב על מעט הרכוּש שנשדד, אך יצאוּ מתחום הכפר ושכניהם עטו על הבּתים ושדדו בּהם כל חפץ וכל כלי שהניחו אחריהם בּמנוּסתם.

הזקנים מחזירים ראשם לשוּלי ההר וחושבים ביום אתמול שעבר, אך הצעירים אין להם שהות להרהורי עגמה ועיניהם נשׂוּאות למחר. נדמה שהתחילו עם יציאת הכפר עתים חדשות; איזו רוּח אחרת החלה פתאום נושבת, כאילו נפרצו חומות הישוב העתיק, שהיה מגן מפני רוחות מבחוץ ועשׂה את ישובם כמבצר לאמונה התמימה, מרוּחק מן העולם החדש.

עתה כיון שעזבו את מקומם ובאו לעיר, מיד נשתנה הכל. הבּנים חיים חייהם מחוץ לחומות, אך מעטים מהם הולכים בדרכי האבות ומקפידים במנהגיהם; הפירוד נכנס בלבּות הרבים ושוּב אין האבות מבינים את הבנים, כאילו נתבלבלה לשונם; הזקנים מהלכים עם הצעירים בקרי, מטפּחים בלבּם תרעוֹמת כנגד הבּנים, והצעירים משתמטים מן הזקנים, מבטלים את דרכם בינם לבין עצמם, ומבקשים להם דרכים חדשוֹת.

הפרנסה בין החומות מועטת והבּנים יוצאים מחוצה להן ועושים רוב ימיהם בעיר החדשה; מהם לומדים לימודים חדשים ועובדים עבודות חדשות שלא ידעו אבותיהם מעולם; נעשים לבלרים ונהגים וכובסים ומגהצים ורוכבי־אופנים ועושי כל מלאכה שאין יודע טיבה. אברהם, בּנו של סעיד, נמצא כל היום כולו מחוץ לבּית, אין אביו יודע את מעשׂיו; רק בלילה הוא שב לעיר בין החומות, סועד בחטיפה ממה שמגישה לו אמו בקדירה ושוכב בפינה לישון, אינו מדבּר כלום. בּנו של סלימאן התחיל עובד בבית־מלאכה לטבּק של הרחה, והוא בא לביתו בלילה כשבּגדיו ספוגים ריח חריף המביא לידי עיטוש; כל יום ששי הוא מחלק לזקנים מן הכפר קמיצת אבקה צהוּבה לכבוד שבּת, והם נוטלים מן האבקה באגודל ובאצבע ומתעטשים כנגדו עיטוש של תודה. בנו של זכריה נסע לאיזה מקום נידח, לבש חולצה רקומה בבית־הצואר, כדרך שלובשים חלוצים מרוסיה, נצטרף אל גדוד בחורים והלך עמם להתכשר לעבודה, שיהא מוכן ומזומן בבוא השעה לילך עם הקבוצה ולשבת עמם על האדמה. ואילו נסים בן חיים ערוּסי תקע עצמו במחשבה להיות פקיד בפקידים. בּערבים הוא הולך ללימודיו וכל היום הוא רוטן בין שׂפתיו, שאילמלא הוא מן התימנים ועורו שחור ושׂערותיו מקוּרזלות, כּבר היתה המשׂרה על שכמו וכסאו קבוע לעד. הוא לובש בגדיו כדרך האשכּנזים, מהדר בלבושו מאד, מעילו סדוק מאחוריו; מוסיף לו פיסת־עור לעקבי נעליו שתהא קומתו גבוהה יותר, ומבקש מן החייט שיפטם מעילו בצמר, שיהיו כתפיו רחבות ולא יוכּר גופו המצומק שירש מאבותיו בּאֵי תימן; הוּא מותח את שערותיו ומושחן בשמן אפרסמון ונותן אותן ברשת של חוּטים כל הלילה כולו ואף מקצת מן היום, שלא תהיינה מסוּלסלוֹת יתר על המידה; עמל לטשטש את דיבּורו שלא תצאנה הברותיו חתוכות וגרוניות וּתהא לשונו דומה ללשון האשכּנזים. ואף על פי שהוא טורח כל הטרחות האלה ומיגע עצמו כל היום ורובו של הלילה, עוקף את השוָקים שלא יפּגש עם אביו פּנים אל פּנים ולא יראהו דוחף לפניו את עגלתו, – עודו הולך בטל ואין המשׂרה נמצאת לו.

ואולם אפילו בזקנים נפל דבר של שינוי, שלא ידען טעמו. הבתים לפניהם כה קרובים, נדמה שיוכלו לגעת בהם בפישוט יד, אך חייהם שחיו בהם ימי דור שלם כבר רחקו מהם תכלית ריחוק ואין להם תשובה. פתאום ראו וכל עברם חלף בלא שוּב; מעט מעט התגנבה בּלבּם הדעה שאין להם חזרה לכפר הנידח, כאילו נעקרו משרשם ויסודותיהם נתערערו. ואף שעדיין לא הוציאו את הספק מפיהם, כבר פסקה האמוּנה מן הלב והעינים התחילו תרות אחר מקום חדש, והם מתחילים נפזרים זה בכה וזה בכה. יש בהם חכמים שראו את הנולד והכינו לעצמם נחלה אחרת ועתה עקרו מבתי הרָשוּת והלכו לבתיהם החדשים; ויש מהם מבקשים עכשיו נחלה חדשה וקונים להם שביתה, אחד במַחנַים אצל קברי הסנהדרין ואחד בנחלת־צבי שבראש מאה־שערים; זה יוצא לסוכּת־שלום וזה חוצב לו בור מים על אַמת הקרקע שרכש לו אצל יגיע־כפים, והוא מַסיע אבנים וצרורות לבנין קיטוֹן מוּעט.

סעדיה מבּית עמר יצא לשבת עם בניו בתל־אביב והוא עובד עמם בבית־חרושת לברזל, עושה מיני צחצוחים שלא חלמו עליהם אנשי המַפּחה בכפר־השילוח. סלימאן שחזר לעבוד במחצבים סמוכים לעיר, מפני הסכּנה, שׂכר לו מקום דירה בנחלת־אחים, שלא יהא מכתת רגליו לעיר שבּין החומות. סעיד וזכריה רק הם נשארו יושבים בעיר העתיקה. סעיד לא רצה להניח את צאנו, טוב לו לקבּוע את דירו במקום הזה; עתה עוד הוא מצטופף עם צאנו המעט בדיר של עראי בחצר הקראים, ואוּלם כבר איוה לו פינה נפלאה אצל בתי־מחסה, בין חומת הבּתים וחומת העיר, ובא לפני הממונים לבקש שישׂכירו לו את המקום בשביל דיר. ואילו זכריה לא רצה לעזוב את העיר שבּין החומות כי ערב לו המקום מאד. רוּח מסתורין גברה עליו עתה, משעזב את בּיתו בכפר, והיא אפפה אותו וליבּבה את נפשו. בּניו עזבוּהוּ ובנוֹתיו הלכו אחר בעליהן, ואשתו שוּב לא יכלה לרדת ממשכּבה מחוּלשת הלב. בקיטון בודד הוא חי עתה, טורח שעה מעטה ומכין תבשיל בקדירה, בוחש במקל של עץ ועורך סעודה דלה על תיבה קטנה, קונה פלח רימון ותפוח־זהב ואגודה של חַמלה בעונתם, ומסתפק במועט. פעמים שמזל אחותו מביאה תבשיל מתבשילה או שסעיד גיסו נותן להם ממעשׂה החלב לכבוד שבּת. עיניו של זכריה כהו עתה יותר וידו רפתה ושוב אינו יכול למשוך בקולמוס סופרים. מיד עם גמר טרחו בתבשיל הוא הולך לבית־הכנסת, יושב שם בודד רוּבּוֹ של לילה, נשען על כר אדום, רגליו שמוטות לו תחתיו, והוגה לאור פתילה דקה בחכמה נסתרת, מצרף צירופים ומתקן תיקונים והוא חש בכנפים הצומחות לו ומנשאות אותו מעל לתלאות החיים, והוא מתרחק מן הדחקוּת ומן הצער והחלי ונושם אויר מרומים וטועם טעם שלא ידעוֹ מעוֹלם. ואנשים באים אליו ומבקשים ממנו שילמד בעיצומו של לילה לעילוּי נשמת מתיהם, ואף שהוא עושה בקשתם בטהרה ובלב תמים, שלא על מנת לקבל פרס, הם תוקעים לו בכפו פרוּטתם והוא נוטל מהם מבוּיש אך קומץ קטן הצריך לו לפרנסתו ולפרנסת אשתו בצמצום, והוא שׂמח בחלקו.


ב

עסקיו של חיים ערוּסי באו עד מַשבּר. משׂרד המגרשים לא פּסק מתבוע חלקו לשיעורין, והשיעורין הלכו וגדלו מפעם לפעם וכל ראשי־החדשים קשים על חיים כקריעת ים־סוף. עתה שוב לא היה משלם על חשבון המגרש בלבד והוא משלם גם על חשבון ביתו שעתיד להיבּנות על נחלתו. אנשי המשׂרד בישׂרו אותו יום אחד שהם בונים בתים ללקוחותיהם בתשלומים קטנים לשיעוּרין, אחד עשיר ואחד עני, איש כמשׂג ידו, ודי לו לחיים להוסיף מעט על תשלומיו כל ראש־חודש וּבית יקוּם לו על מגרשו. מתחילה היה חיים מהסס אם ראוי לו לתת ראשו בקולר, ואולם אנשי המשׂרד הפצירו בו וחידדו את חשקו והציתו בו את תשוּקתו העתיקה לבית של עצמו. הראו לו מפה חדשה שתלוּה על קיר משׂרדם, ציוּר נפלא של שכוּנה גדולה, בתיה נחמדים כמו צעצועים, עצי־בּרושים עומדים לפניהם זקוּפים; הסבּירו לו שלא שכונת־פחים יקימו להם לקוחותיהם על אדמתם, שיהיה כל אדם בונה בעצמו סוּכּה דלה משחיף־עץ ודף שבור וחצי־ לבנה; אלא בתים קטנים ויפים, כּולם במתכּוֹנת אחת, שני חדרים ואכסדרה וחלונות ודלתות וגינה קטנה, – הכל כבמתוּקנוֹת שבשכונות, ואין לו לאדם אלא לתת פרוּטוֹתיו המעטות בכל חודש ובית נפלא יקום לו לנחלה. בא הרוּן חבּשוש והוסיף על דבריהם וחימם את לבו של חיים בדברים הרבּה ותיאר לפניו כל הנעימוּת שתהא להם מישיבת השכנים, בית אצל בית, חלונו של זה כנגד חלונו של זה ועצי־הברושים ביניהם, ולא יהיה קץ לידידות, – נמלך וחתם על הבּית.

מתחילה עמד בתשלומים וידו השׂיגה לפרוע את חובותיו. ואולם כשפרצו המהומות וּתחום החיים נצטמצם, כאן אין יהוּדים הולכים וכאן אין סוחרים והרבּה עסקים בעיר בטלים, – נצטמקה פרנסתו וקשה היה לו לשלם. כשבּא לפני אנשי המשׂרד וסיפּר להם מצוּקתו, הסבּירו לו פנים ולא דחקו אותו ורק אמרו לו שיחתום על התחייבות לשלם להם ריבּית קטנה על הדחיה; אחר זמן, כשדחקה אותו השעה, חתם על ריבּית דריבּית, ובסוף לא אבו עוד אנשי המשרד לקבּל את דחיותיו והיו תובעים ממנו בכל פה שישלם להם חובם עם הריבּית והם מאַיימים עליו שאם לא יקיים כל התחייבוּיותיו יֵרד כספּו לטמיון, ולא די שלא יהא לו בית ונחלה עוד יפסיד את הכסף ששילם.

נבהל חיים והיה רץ עם עגלתו מבּוֹקר עד לילה, שכח עליזותו והפסיד שׂמחתו והיה דואג תמיד, מאין יקח שיעוריו בראש־חודש, שלא יהא מאבּד כל אונו והונו. ואולם העבודה שנתנה לו כדי פרנסה, כדי תשלומי המגרש והבית היפה עם הברושים, ככתוב במפה הגדולה, לא נתנה לו. בא לפני הרון וגילה לו עניוֹ ודחקוֹ, נאנח הרון ואמר שהעתים עכשיו קשות. גם עליו עוברת הכוס והפרנסה מעטה, ואולם יש בעיר קוּפּוֹת של גמילות־חסדים העומדות לו לאדם בּדחקוֹ, ילך ויבקש עזרתן.

הלך חיים מפּחד גדול ולָוה בכל מקום כמה שהלווּ לו, פה מצא וַעד זוקף כפוּפים ופה וַעד סומך נופלים, כאן קרן של עזרה ושם קרן של צדקה, ובכל מקום הוא מתחייב לשלם מדי חודש אך שיעוּר מועט, קוֹמץ פרוּטוֹת בלבד, שאין בו כדי עוֹל כבד. מתחילה רוַח לו מעט, שילם שיעוריו במשׂרד המגרשים והשאיר לו כדי פרנסה; אך משהגיעו ראשי־החדשים שבהם נתחייב לפרוע שיעוריו הקטנים, שוב נתהדק החבל על צואריו, עכשיו היה צריך לשלם מלבד תשלומיו למשׂרד גם תשלום קופות החסדים ואף שכּל שיעור ושיעור בפני עצמו נראה לו מתחילה קטן וקל לפריעה, נצטרפו כולם ביחד לחשבון גדול, שהיה למעלה מכל הכנסותיו. ראה שלא יוכל לעמוד בתשלוּמים, אך לא יכול לצאת מן הסבך ותאוָתו נתרתחה כמו עברוֹ יין; תשוּקה גדולה אחזה בו והיה כקוּביוּסטוס זה שאף על פי שהוא מפסיד, אינו יכול לחדול מן המשׂחק. כל היום נטרד בעסקי המלוה, לוקח כאן ומשלם כאן, יומו בהלה ולילו דאגה, וכל חייו מאֵרה רעה.

יום אחד ראה בעליל שאין לו תקנה. החוב שנצבּר במשׂרד המגרשים הלך וגדל, כל חודש שלא הקפיד בתשלומיו הוסיף על החוב והגדילוֹ, מוֹעדי התשלוּמים בקופות המלוה דחקו עליו ואנשים אחים שבּיקשו לעמוד לו בעת צרה והלווּ לו מכּספּם, אף הם באו וביקשו שיחזיר להם את מעותיהם, שהם עצמם עניים ואין להם אלא המעט שנתנו לו. אז גמר חיים ללכת למשרד ולבקש שישיבו לו כספו. נראה כי חלום הבית הנחמד, כמו שנשקף לו מן המפה ושיעשע את נפשו כל הימים, אך חלום שוא היה. די לו אם ישיבו לו את כספו וישלם לנוֹשיו, אפשר ויוָתר לו מעט כדי קניית פינת בית בשכוּנת־הפחים, ולוּ גם חדר קטן שיבנה לו משברי־לוחות בשעה שלא יום ולא לילה.

בא למשׂרד ולא מצא בו אלא פקיד אחד קרח, משקפים גדוֹלים רכוּבים לו על אפו והוא יושב תוהה ומציץ מבּעד לפתח. עכשיו שוב לא היו בעלי המשׂרד יושבים במשׂרדם, אין אדם יודע היכן מקומם, והם נתנו את המשׂרה על שכם האיש הזה. ישב לפניו חיים וסיפר לו מה שגמר בּלבּו. כיון שאין לו כוח לשלם כל התשלומים שהם תובעים ממנו, וכבר נלאה ללווֹת בכל הקופות שבעיר והפרנסה קשה בימי הרעה האלה, – הוא רוצה לבטל את קנייתו ולקבּל מהם את כספּו.

נתן בו הפקיד את עיניו השטות בזגוגיות־משקפיו ואחר התחיל מקנח את אבק השוּלחן בכף־ידו, הולך ומקנח בחריצות ואומר לו לחיים ברישול, דבר זה אי אפשר לו לעשות בשוּם פנים; כל קונה כותב וחותם וּמאַשר את קנייתו בלא חרטה ובלא אוֹנאה, ואת הנעשׂה אין להשיב.

נתלקח חיים בכל אבריו והתחיל מצעק וקורא:

– ומאין אשלם לך? אין לי, אין לי, אתה שומע?! – תפשׂ עצמו בגרונו והוציא לשונו כאילו היה נחנק – אין לי ודי!

הפקיד המשיך לקנח בחריצוּת את האבק מעל השולחן והשיב במנוחת־נפש:

– אם אין לך – תפסיד גם מה שהיה לך…

להיטוּתו של חיים עלתה, קפץ והתחיל רוגש ומאיים ומחרף, אך הפּקיד לא זע ורק נתן בו עיניו השטות, קימט כתפיו ואמר בשקט:

– מה כוחי? אני כאן רק שׂכיר יום. אגיד לבעלי המשׂרד.

למחר חזר חיים לקבּל תשובה מכּוח בעלי המשׂרד. הסבּיר לו הפּקיד שאנשי המשׂרד רוצים לעמוד לו בצרתו והם מסכּימים להתירו מחתימותיו, אם יביא להם איש אחר שיחתום תחתיו על כל ההתחייבוּיות ויסכּים להכניס כל שיעוּריו לקוּפת המשׂרד, שיעוּר שיעוּר במוֹעדוֹ.

מאין ברירה התחיל חיים ערוסי לחַזר אחר קונה ולא נמצא לו. אמנם באו אחדים לקנות ממנו את זכותו, ואולם מיד נתחרטו וחזרו בהם והקניה נתבטלה. עתה שוב לא נמצא אדם שירצה לקנות לו מגרש על פי המפה החוּמה שעל קיר המשׂרד ויבנה לו בית על פי התמונה היפה שבציור, עם עצי־הברוֹשים הזקופים. כולם ביקשו לבדוק טיבו של המקום שׁבע בדיקות, לראות אדמתו ולנשום אוירו ולחַשב מרחקו מטבּור העיר. ואולם דבר זה נבצר מחיים לתת להם. האדמה עדיין לא נתחלקה לנחלות ואיש לא ידע במפורש את גבוּלה; המשׂרד לא יכול להראות לקונה כתב בעלוּת ואין צריך לומר שלא היה בכוחו להעביר בעלוּתו לקונה. המקום היה רחוק, רחביה עדיין לא הגיעה אליו, והוא מכוסה סלעים רעים ונחל גשמים עמוק חוֹצה אותו לשנַים, אין אדם יודע כיצד יבנו שם בתים ביום מן הימים. כל הענין רחוק היה מן המעשׂה תכלית ריחוק; העיר עמדה להפקיע מן הקרקע כדי לבנות שם דרך, ולא הסכּימה לשלם לבעלי הקרקע אלא מחיר מוּעט שלא היה בו אלא כדי חלק קטן מתשלוּמי הקונים ששילמו לחברה בעד מגרשיהם. תמונת השכונה עם הבתים הנאים, כולם מַתכּוֹנת אחת, הברושים היפים לפניהם, עוד היתה תלויה על קיר המשרד, אך זכוּתה לא עמדה לו לחיים למצוא קונה לחלקתו שיאבה לשלם לו כל ששילשל לקופת המשרד.

כמו רוּח עִועים אחזה בו עתה בחיים; הניח את עגלתו ושכח את עבודתו והיה רץ מאדם לאדם, מבקש רוַח והצלה. בשעה של מצוּקה גדוֹלה עלה על לבו זֵכר הרוּן חבּשוּש. זה ימים רבּים שלא ראהו. שוב לא היה בא למשׂרד המגרשים ואינו יושב לפתחו. הרוּן שאף הוא קנה מגרשים באותו משׂרד בודאי יֵדע עצה כנגד המוכרים ויעמוד לו בעת צרה. תקוה חדשה עלתה בלבּו ונפשו חיתה בו. בפסיעה דקה ונחפזת פנה ללכת אליו והאמונה שדעכה בו זה כבר שוב התחילה עולה ומפרפרת בלבו.

חיים לא בא אף פעם אצל הרוּן; תמיד היו נפגשים ברחוב או לפני משׂרד המגרשים. עתה שאל פה ושם עד שמצא את מקומו. ביתו היה בשערי־פינה, קשת מדרגות מובילה לדלתו וחבלים של כביסה מתוחים שם מקיר אל קיר, אף שכבר היתה שעת בין־הערבּים עוד היה הרוּן ישן. חדרים אחדים היו לו, סַפּות גבוהות מִרפּד עמדו אצל הקירות, כוּלן מצוּפּוֹת קטיפה אדומה וכחולה ושטיחים תלויים על גביהן. אשה צעירה קיבּלה את חיים בפנים זעוּמים ואמרה לו בצמצום שימתין. הרוּן נתפרש מאשתו הראשונה שלא ילדה לו ונשׂא אשה אחרת, צעירה ונאה ממנה, שהיתה מעמידה לו בנים כּל שנה. חיים המתין ברוח קצרה והשעה ארכה לו מאד. הוא שמע קול נחירה בא מן החדר הסמוך, אחר נפסק הקול ואנחה באה במקומו, כּשל אדם שאין מניחים לו לישון, ולבסוף נישׂא בפרוזדור דשדוש רגלים והרוּן נראה בפתח.

כשראה את חיים יושב בחדר נתמַה כהרף עין, צימצם את עיניו האדומות, אך מיד התירן וקרא בשויון־רוח, קולו עוד נסוך שינה:

– ברוּך הבא, חיים, כיצד שלוֹמך?

– ירחם השם, – הבליע חיים בנעימה. – לא טוב…

– לא טוב? – הראה לו הרון פנים תמהים. – אל תחטא בשפתיך, חס ושלום.

– השם יִראה בעניִי, הרוּן…

שעה קטנה בדקו זה את זה בעיניהם ואחר ישב הרון בקצה הספה וחיים סיפר לפניו כל מגינת לבּו; כיצד דילדלוהו בעלי המשׂרד וסחטו אותו עד הטיפה האחרונה כלימון, ועתה כשבּא עד מַשבּר הם יורדים לחייו ורוצים לגזול ממנו כל כספו, אומרים לו שיביא להם קונה אחר במקומו, ואין קופץ על אדמה כאדמתם ואין מאמין לשכונה שציירו להם על גבּי הנייר.

נאנח הרוּן לעוּמתו, הקיש בלשונו כמצטער עמו הרבּה ואמר בגניחה:

– הי, הי, מה לעשׂות, חביבי, ימים רעים מאד, ימים רעים מאד מאד, נכשלנו באנשים שאינם מהוּגנים, כולם שקרנים וכזבּנים, ממש שודדים, ימח שמם…

ראה חיים שהרוּן עומד לפטור עצמו באנחה, הרתיע על מקומו וקרא בצר לו:

– אבל, הרון, אתה היית כמו שושבין שלי וסובבת אותי תמיד בדברים מתוקים ולא הנחת לי אפילו יום עד שכתבתי וחתמתי, ועכשיו אתה מוכרח לעזור לי בזה!

– אני, אני?! – קימט הרוּן כתפיו והגביה קולו באבק של רוגז. – מה אני יכול לעשות לך? אני בעצמי נפלתי בפח והפסדתי אצלם הון עצום, לא מגרש אחד כמו שלך, הי! חבל, זה היה מיקח טעות…

רוגזו העצוּר של חיים עלה בקרבו כמו פרץ ממחבואו והוא קפץ על מקומו וקרא בקול גדול:

– כך אתה אומר, כך אתה אומר עכשיו?! מיקח טעות, מיקח טעות? מיקח שוחד – זה אני אומר לך!

האש ניצתה בפניו של הרון ועיניו נתקרבו זו לזו בחימה גדולה. אף הוא קפץ ממקומו והתחיל מצעק, דיבּוּרו חטוף ולוהט, מלה אחת נבלעת בחברתה ונמעכת בפיו מרוב ריתחה והיא יוצאת מהוהה וקצוּצה:

– ככה אתה מדבר, ככה אתה מדבּר, בשקרוֹנוֹת אתה בא עלי? אני עשיתי בתמימות וּבישרוּת והשׂאתי לך עצה כמו לאחי, וכך אתה משלם לי בעד הטובה שלי, כזה אתה קנטרן? רואה שאני עצמי נחנק מרוב כסף שהשקעתי שם וזה בא ודוחק עלי שאעזור לו! מה לי לעזור לך, מה אני חייב לך, מה אתה ילד שאמרו לך לחתום? רצית לחתום וחתמת, איש לא אנס אותך, לך־לךָ לחיים ושלום ואל תבוא עלי בעלילות! ראיתם טענה שלו, שושבין, איזה שושבין אני לך? מה אני, לקחתי את בתך ולא שילמתי לך? בא לביתי וצועק! הי, נאחזים בנחלות ומסתבּכים בצרות, ועכשיו הם מתלוננים!

נבהל חיים מדברי הרון, נדמה לו כאילו תהום נפערת לרגליו. בדכדוך רוחו פנה ללכת, אינו אומר כלום, רק מבּטו אפל. כבר היה אצל הדלת כששמע את הרון מדבּר בקול מתוק, מבקש לשכּך את זעמו, כטוען בפני מישהו:

– בא עלי בטענות, אני דוקא בעל רחמים אני, ועשיתי עם הבּריות טובות הרבּה הרבּה, אבל עכשיו אני בעצמי דחוּק מאד, דחוּק מאד מאד…

כשהגיע לדלת שמע חיים את קול אשתו של הרון קוראה לבעלה מן המטבּח:

– הרון, הרון, בּוא לאכוֹל, בּוא, עוד לא טעמת מן הצהרים אפילו כלום!

מאז ביקורו אצל הרוּן נדלק בו בחיים לבּו בתאוַת נקם. הניח את עבודתו לחלוטין והיה בא למשׂרד המגרשים, מצעק ומאיים, מבקש לקרוע מעל הקיר את המפה החוּמה המתארת את השכונה השלוה עם בתיה הנאים התחוּמים בעצי־הברושים, והוא נשבע לעקור את בעלי המשרד מן השורש ולמסור אותם לעורכי־דינים ולתבוע את עלבונו מכל העולם. יושבי סוּכּת־שלום ומשכּנות ובתי־הגורל באים ומצטופפים לפני המשׂרד, מנענעים בראשיהם ורוגשים בידיהם, ואינם יכולים לעזור. הפקיד הקרח מקנח בכף־ידו את אבק השולחן במתינות, קובע כהרף עין את משקפיו הגדולים בפני חיים ואומר לו בנחת:

– אני – מה כוחי? אני כאן רק שׂכיר יום, אגיד לבעלי המשרד.

פעם בא אחד מאנשי המשׂרד, קרא לו לחיים ללכת עמו לאיזה בית־קהוה בקצה העיר. הוציא מכיסו כמה שטרי־כסף, הניחם לפניו והגיש לו נייר לחתום, שאין לו לחיים ערוּסי שום טענות ומענות לבעלי משׂרד המגרשים ולא שום תביעות אל אנשיו. במר נפשו חתם חיים על הנייר ואסף את השטרות אף שלא היה בהם כדי מחצית הכסף ששילשל לקופת המשׂרד כל אותן השנים. אך חתם על הנייר, נטלוֹ בעל המשרד וּטמנוֹ בכליו, קם מאצל השולחן, כוֹסוֹ עדיין לפניו, ואמר לפני לכתו:

– קיבלת את שלך ואל תאמר שגזלנו אותך, חס ושלום! אתה רואה, מה צעקת והרעשת עולמות? לא מצאת קונה והנה אנו בעצמנו קונים ממך את המגרש מרחמים…

שעה ארוכה נשאר עוד חיים יושב בבית־הקהוה, המום מרוב פתיעה, צרוֹר הכסף בידיו. הוא מנה וחזר ומנה את השטרות המעטים וערך את חשבונו על־פה. פעמים אחדות חזר וצירף את החשבון במוחו ולא ראה כיצד יפרע כל חובותיו. בצרור הקטן לא היה אלא כדי תשלום החובות הדחוקים ועוד נותרו לו חובות קטנים של אנשים טובים שבאו ועמדו לו בשעת צרה.

ואולם עכשיו פקע זעמו כבוּעה של סבּוֹן. על לבּו עלה זכר אותו ערב כשביקש לנסות את השמים ונעתרו לו. הוא תמה כיצד שכח כל עניוֹ ומצוּקתו לפנים ואיך איבד עתה את שׂמחתו שלא עזבתו מקודם אפילו בימי רעה, עכשיו ניחַם על כל מעשׂה המגרש שלא היה לפי כוחו. אילו שׂמח בחלקו היה חי חיי שלוה ואוֹשר, ובסופו של דבר אפשר היה אף מגיע לנחלה צנוּעה, לא מגרש גדול ובית מפואר עם עצי־ברושים, כפי שציירו לו אנשי המשרד על גבי המפה, אלא פינת־מחבוא קטנה להניח ראשו לעת זקנה. אך כיון שקצרה רוחו ונשׂא עיניו למקום לא לו, נשאר קרח מכּאן ומכּאן.

עתה חש עצמו בן־חורין כאילו הותרו פתאום כל נדריו ושוּב יוכל לחזור ולחיות כחפצו. השמחה התחילה עולה ומפעמת בּלבּו ונדמה לו כמו ניצל מתבערה גדולה. הוא גמר בלבו שלא ללכת בגדולות ולשׂמוח בחלקו תמיד. הצדיק עליו את הדין, אפשר לא רצו השמים שיהיה בונה לו בית כאחד מעשירי העיר, וכל מה שקרה לטובה קרה. אסף את שטרות־הכסף והחביאם על חזהו, קם ויצא מבית־הקהוה.

הוא שילם את חובותיו הדחופים ופרע מקצת התחַייבוּיוֹתיו אך את החובות הקטנים עדיין לא יכול לפרוע. מעשׂה מכירת המגרש עתיד היה להתפרסם בּרבּים והוא חשש מפני נושיו שיהיו חושדים בו שמכר את נחלתו בסתר ואינו רוצה להשיב להם כספם. מפני בושת פנים גמר בּלבּו לעזוב את ירושלים ולרדת למושבות יהודה. קטיף תפוחי־הזהב הגיע, הגשמים הראשונים כבר ירדו, והוא זכר עכשיו את עבודת הפרדסים בימי המלחמה ונמלך ללכת לאותם מקומות ולא לשוב לירושלים עד אם הרויח כספו להשיב לבעלי־החובות עד פרוטתם האחרונה.


ג

הממונים על בּתי־המחסה נענו לבקשתו של סעיד והחכירו לו את הפינה הפנויה שאצל חומת עיר־דויד. החומה תוחמת את המקום מכאן וגדר של אבן סוגרת עליו מכאן, שער של ברזל קבוע בה מול שער בתי־המחסה. אף ניתן לו לסעיד חדר־מגורים בבתים עצמם, אצל השער הגדול, ויכול להיות סמוך לצאנו תמיד. הקים לו סעיד סוּכת־פחים בשביל צרכי הבהמה, מקום למזונם ולכלי־החלב, וכל המקום שבּין החומה העתיקה וגדר־האבן משמש לו גדרה גדולה, ויכלו בני־הצאן לקפץ בה כחפצם. המקום הגבוה צופה פני עמק השילוח, ראשי העצים נראים מרחוק כשטיח ירוק ומכל העברים מתגבּהים הרים אפורים וסחופים, עץ־זית עומד בהם פה ושם יתום וערירי. בשיפולי הר המשחה נראה כפר הישמעאלים ובשוּליו מצטופף כפר־השילוח החָרב, שוּרות שוּרוֹת מאדימים בתי־הציבּור בגגותיהם המשופעים ובתי היחידים עוקפים אותם משלוֹש רוחוֹתיהם.

אף שהיתה הגדרה קרובה לביתו, שער כנגד שער, היה סעיד דואג לצאנו תמיד. ימי־הדמים אינם פוסקים, יום נדמה הנה עבר הזעם ומשנהו שוב עולה הלהבה במקום שלא ציפו לה, מתחילה היה סעיד לן אצל הצאן מפּחד שודדים, אולם שכניו גערו בו שאינו נזהר לנפשו בימים הנוראים והוא חס על ממונו ומפקיר את חייו ופותח פתח לסכנה. לא ראָה ברירה לפניו והיה כונס בלילה את הצאן בשער בתי־המחסה לפתח דירתו ולן אצל הבהמה עד אחר שעת חליבה, ורק אז, לפני שמתעוררים אנשי הבּתים לתפילה ולעבודה, הוא מחזיר את הכבשׂים למקומן, ילדיו מטהרים את השער מעקבי הצאן והוא יוצא על חמורו להביא חלב לקוניו. חמורו של סעיד קטן, אפרורי בכל גופו ומסביב לעיניו יש לו טבעות לבנות כזגוגיות של משקפים; פעמון קטן, דק עִנבּל, תלוי לו על צואריו והוא משמיע קול צנוע בשעת הליכה. החמור יודע את כל קוני החלב, וכשסעיד מתנמנם על גבּיו מרוב טרדה ומשינה מעוּטה, הוא עומד מעצמו אצל דלת הקונה וממתין עד שניעוֹר בעליו ומוזג ללָקוֹחוֹ מן הכּד. כשחוזר סעיד לביתו מקריבה לו מזל אשתו תבשיל חם, מגרשת את הילדים שלא יטרדו את אביהם משנתו החטופה, רק אברהם בנם ישן עוד שינה עמוקה, כי הוא חוזר מן העיר בשעת־לילה מאוחרת, אין אדם יודע מה עיסוקו מעבר לחוֹמוֹת.

יום אחד קם סעיד מן השינה שאחר חלוּקת החלב ויצא לגדרה, טרח בסוּכת־הפחים לבלול להן לצאן מעט קליפות של פירות, כששמע מישהו מקיש בשער־הבּרזל. הוציא פניו מפתח הסוּכּה וראה נערה תוקעת ראשה בין המוטות ומבקשת להיכּנס, השער נעול מבּפנים ואין לפתחו בחוץ. נתרעם סעיד שבּאים להבטילו ממלאכתו, הצאן רעבה, הגיעה שעת אכילתה, והנערה הזאת בודאי מבקשת שיביא חלב לביתם ואין לו. פסע פסיעה קטנה לקראת השער ואמר:

– מה את רוצה?

– להיכּנס!

– מה לך להיכּנס? אין לי חלב כלום, אפילו רבע אוֹקיה אין לי.

– אני לא באתי בשביל חלב, – השיבה הנערה בקול מבוּיש והרפתה ידיה מן המוטות. סעיד נתפצר מעט, קרב לשער ופתח לה פתח קטן, בלא לשאול אותה דבר. הנערה נתעוררה, נכנסה בתנוּעת שוֹבבוּת, שערה בהיר כפשתן, תלתליה מתנועעים בניד ראשה; בּד שׂמלתה מצוּיר פרחים וציצים וקיפוּליה מתנופפים מתנועת רגליה. עמד סעיד מן הצד תָמה, מה היא רוצה ממנו, ולא אמר כּלוּם. הנערה סקרה את הגדרה, ראתה את הצאן מרחרחת בעשׂב שצמח באדמה התחוּחה שאצל החומה, זוללת מהר מהר, מלאת חדוה, כאילו חששה שיפּסק השפע הירוק, רסיסי הטל עדיין תלוּיים בעלים הדקים. הנערה קרבה מעט אל הצאן והן הרימו ראשיהן כהרף עין, הטרף הירוק בין שיניהן, הביטו בה במבּט חולף ושוב חזרו לאכלן. סעיד עוד עמד תוהה, עד שנפל מבּטו על ידיו שדבק בהן הבליל, נזכר באכילת הצאן ושוב אמר ברוח קצרה:

– ובכן, מה אַת רוצה?

הנערה החזירה אליו ראשה, כמו נזכּרה בדבר, ואמרה:

– אתה אדון סעיד מחפוּד?

– כן, – נבהל מן השאלה המשונה. – ומי את?

– אני, אני, – התחילה מגעגעת. – אני חברה של אברהם…

– חברה? – נתמַה סעיד יותר ויותר ולבו דפק. – מה מַשמע חברה, – שאל מהסס, – כּלה?

– בערך… – השיבה הנערה מבוּישת.

– בערך? – נתלהב סעיד ויצא מגדרו. – בערך? זה ערך גדול מאד מאד, אברהם לא אמר לי כלום.

– אני יודעת, אני יודעת. לא רצה להביא אותי ובאתי לבדי…

היא אמרה את דבריה בפשטות ובתום, וסעיד אף הוא נשתנה, הֵרך לה פנים, כבש חיוך של הנאה שנשתפך על שפתיו ואמר:

– בואי פה לגדֵרה, אני צריך עכשיו להכין אכילה בשביל הצאן ואין לי זמן, ומי את?

– שכּנזיה! – השיבה לו בצחוק.

– ודאי, ודאי, אבל מאין?

– מגרמניה…

– הי, מגרמניה? משמע שכּנזיה מארץ אשכּנז… טוב, טוב… ומה, צוררים שם את היהודים, צוררים, ימח שמם של שונאי ישראל! ומה שמך?

– טְרוּדִי.

– טרוּדי?

– טרודי.

סעיד פנה עתה להכין את הבּליל באבוס ואחר יצק מים בשוֹקת והנערה ישבה על אבן אצל פתח הסוּכה, עוקבת בעינים חמות אחר מעשה ידיו. המתיחות שהיתה ביניהם רפתה עתה וסעיד חש עצמו פתאום עליז ושׂמח, סוקר בסתר את הנערה בשמלה הבהירה, היושבת ומבּיטה לו אל ידיו, ואומר כאילו אינו רואה אותה כלל:

– ומה, טרוּדי, אברהם שלי הוא לא רצה להביא אותך אלי, הי? ודאי, דרך עולם, צעירים באים לזקנים, ומה יעשו הזקנים אצל הצעירים, מה ילמדו מהם? אין בהם חכמה ויראת שמים לא כל שכן; אבל הצעירים של היום… עתים חדשות, עתים חדשות…

נאנח והיה מדבּר כמו לפני עצמו:

– לפנים היו צעירים מהדרים פני זקנים, כך כתוב בתורתנו הקדושה בפירוש, אבל עכשיו לא זכינו שיקיימו דברי תורה וכל העולם הפוך, כמו שנאמר, עליונים למטה ותחתונים למעלה, הצעירים מתביישים באבותיהם, וזקנים מהדרים פני צעירים…

– אבל הוא בחור נחמד, אברהם… ־ אמרה טרוּדי והסמיקה עד לגלגל עיניה.

– נחמד, נחמד, ודאי, אוכל ושותה ושׂבע, ואין כלום… – רטן סעיד לפניו. – אצלנו, כשבאנו אנחנו מתימן כמו ילדים קטנים, לא היה לנו לחם לאכול ולא חלב לשתות, רק עשׂב השׂדה לעסנו כמו בהמה, חוץ מכּבודך; אבל עכשיו, הדור הצעיר יש לו מכל טוּב והוא חזק, בלי עין הרע; אבל מה נעשה, בעווֹנוֹתינו הרבּים, משבּיחים בגוּפם ומחסירים ברוּחם…

צחקה טרוּדי מלוא הפה, חשׂפה שני טורי שיניים לבנות ואמרה:

– הרבּה ילדים הייתם אז בבית?

הציץ בה סעיד כהרף עין ואמר:

– הרבּה? לא הרבה, כמה שנתן אלוהים. לפנים היו הילדים באים מרצון השם יתברך, אבל היום הם באים מרצון ההוֹרים. היום עושׂים הצעירים חשבונות הרבּה ויש להם ילדים מעט, זה אין לו פרנסה כמו שהוא רוצה וזה עינו צרה בילדים שהם ביוקר… ואולם לפנים האמינו הבריות שמי שעשׂה את העולם הוא יהיה זן ומפרנס אותו. כיון שנולד ילד יש לו המזל שלו, כמו שאמרו הבריות: למה שמו זָכר, שמביא בפיו כּכּר… כּכה זה.

שוב צחקה טרודי צחוק בהיר, נהנית מדברי סעיד הנאה גלוּיה, אך הוא לא השגיח בה, סיים את מלאכתו ושרק לצאן שריקה דקה.

עכשיו באה הבהמה הדקה בהמולה רבּה, הצמר מַרתית על הכבשות דבלולים דבלולים; עזבו את העשׂב הירוק ובאו לאכול את בלילן שהכין להן סעיד, שותות מים מן השוקת, זו דוחקת את זו, כאילו קצרה להן השעה. סעיד היה מקפיד שתהא כל כבשׂה מקבלת חלקה, אחת הוא מיסר על להיטותה, שלא תהא דוחקת רגלי חברתה, ואחת הוא מעורר שלא תתבייש מחברותיה, שלא הביישן שׂבע; וטרוּדי יושבת לפני העדר הקטן ומבּיטה בו בסעיד בהתפעלות רבּה.

עכשיו החרישו שניהם; הצאן רוֹקנוּ את האבוס, ליקקו את הבליל שנותר בו, ושתו את מי השוקת ולא הותירו אלא מעט מים עכורים על קרקעיתה, ואחר חזרו אחת אחת לעשׂב הירוק, מהן ריחרחו בין העלים, מלקקות בלא חמדה, ומהן שכבו על רגליהן, מבּיטות אל עמק יהושפט במבּט מעולף. כשהלכה הכבשׂה האחרונה מעם השוקת אמר סעיד בשקט, בלא שפנה אל הנערה:

– ולמה תבואי אלי? אין לי עשירוּת כלוּם, רק אלה הצאן שלא חטאוּ…

– רציתי להכּיר אותך, – השיבה הנערה אף היא בקול שקט. – עוד בגרמניה אהבתי את התימנים ושמעתי עליהם הרבּה, ולא חשוּב העושר…

– לא חשוב? לא כך מדבּרות הכלות.

– אני לא כּמו הכּלות.

– הי, הי, ־ צחק סעיד, מבקש לכבּוש את הנאתו. – כך את אומרת? אסַפּר לך איזה מעשה עם כּלה, מעשׂה שהיה בתימן, במחוז שלנו, שהיה אבּא שלי, זכרונו לתחיה, מספּר משם אבּא שלו…

סעיד התחיל מסַפּר במתינות ובקול רך, כמספּר לפני ילדים:

– פעם אחת בא איש אל בנוֹ לראות בשלומו ובשלום משפחתו, וקיבּלה אותו הכּלה בסבר פנים יפות כמו שנהוג בתימן, והכניסה אותו לביתה ואמרה לו דברי כבוד ויקר; ומשראתה שבּא חותנה בידיים ריקות, לא הביא עמו מתנות והוא עני, אמרה: חבל, הייתי נותנת לך פת שחרית, אבל כבר אכלנו; והייתי נותנת לך סעודת צהרים, אבל עוד לא בישלנו… הייתי נותנת לך לישון בבית, אבל הילד חולה; והייתי נותנת לך מקום ברפת, אבל הפרה המליטה… – מחל האב על עלבּונו וחזר לו לביתו.

סעיד ניגש אל החמור הקטן שהיה אסוּר לסוּכּה בּאַפסר והגיש לו את בלילו בקערה. טרוּדי צחקה לסיפורו של סעיד, אינה יודעת אם יש לו המשך, פניה סמוּקים מבּוּשה קלה. כשהשפיל החמור ראשו לקערה, ליטף סעיד את שוקיו בחיבה ואמר:

– כך אמרו, סימן טוב לאדם כשבּהמתו אוכלת ושׂוֹבעת.

פרש מן החמור, פנה לנַקות את השוקת והוסיף לספר כמו מדבּר לעצמו:

– אחר שנה לקח האב חמור וטען עליו מכּל טוּב ובא לבקר אצל בנו. ראתה הכּלה שהחמור עמוס מתנות יפות, שׂמחה לקראת האב, הקריבה לו מאכל ומשקה והיתה משמשת לפניו הרבה. באמצע הסעודה קם האב להאכיל את חמורו. לא הניחה לו הכּלה לקום ואמרה שהיא עצמה תדאג לחמור שלא יחסר כּלוּם. חייך להם האב והשיב: לא, לא, נושא אדם זה, שכּך הוא מכבד אותי עליכם, חייב אני להיות זהיר בכבודו ואטרח עמו בעצמי…

הציץ בה סעיד בגניבה וסיים באנחה:

– ככה זה, מה לעשׂות, נקבה תסוֹבב גבר…

הנערה טילטלה את ראשה, הצחוק סר משפתיה והיא מילמלה כמו נתכּווץ פיה בבכי:

– אבל אני באמת לא איכפת לי העושר!

– חס וחלילה וחס, חוץ מכבודך! – נתרגש סעיד. – אני רק סתם סיפּרתי לך מעשׂה שהיה.

שעה ארוכה ישבה עוד טרוּדי לפני סעיד והוא מספּר לה על אבותיו בתימן ועל ימי בואם לירושלים; כיצד היו חיים בעוני ובמחסור ואיך בנוּ את כפר־השילוח, שבּתיו מרחפים עתה לנגד עיניהם באור חמה, כאילו אין להם תפיסה של ממש. בסוף קמה הנערה ללכת, ישרה על ברכּיה את שמלת־הפרחים, תיקנה תלתליה הבהירים בכף־ידה, האירה לו לסעיד פניה התמימים, הביטה בו בעיניה החמות ומבּטה כמו נכנס בּלבּו לאהבה. ליוָה אותה סעיד עד לגדר ופתח לה את שער־הברזל. נפרדו זה מזה בלא מלים וכמו הרגישו ברית־סתרים כרוּתה ביניהם, שלא להגיד לאברהם על ידידוּתם החדשה. כשיצאה טרוּדי מן הגדרה והלכה לה לככּר שבמעלה הרחוב, שירבּב סעיד בצנעה את ראשו מבעד למוטות השער והביט אחר קומתה הנעימה שעה ארוכה, עד שנעלמה בקרן רחוב היהודים.


ד

כל אותן השנים לא הניחה עסקנית הנשים את מחשבתה. ולא נתיאשה מרעיונה לעשׂוֹת את יונה בת יוסף הצוֹרף זמרת. אמנם בעלה הפּקיד בקרן הקיימת היה טוען כנגדה שאין משׂכּורתו מגעת לעשׂות את כל בנות התימנים זמרות שפרנסתן עליו; אך אשתו לא נבהלה מדבריו והיא משיבה לו בנחת, שאינה טורחת בכל בנות התימנים, אלא בנערה תימנית אחת שכּשרונה גדול ועתידה מזהיר, וסופה שתהא זמרת מפורסמת ותשיב להם כל הוצאותיהם בכבוד.

ובאמת לא חסכה האשה העסקנית מכּוחה ומכספה והיתה דואגת לה ליוֹנה בכּל, מובילה אותה למורים שיפַתחו את קולה ולרקדנים שירקידו את גופה; כאן היא מלמדת אותה חיתוך הדיבור, שיהא שׂיח שלה נאה ומתוקן, וכאן היא שולחת אותה לקבל לקח בתורת המוּסיקה, שתהיינה ידיעותיה מחודדות, ועוד היתה הגברת נותנת לה ליונה מעות בכל ראש־חודש, שתהא מביאה לביתה את שׂכרה כביכול, ולא ידע האב על לימוד הזמרה ולא יעמוד לה לשׂטן על דרך עתידה המהולל.

אחר שראתה האשה העסקנית שאין אביה של יונה מבין מה טוב לה לבתו, גמרה בלבה ללמדה זמרה בחשאי, רק אמה של הנערה מסייעת לה בדבר. עתה כשהיתה יונה באה הבּיתה עם שׂכרה, שוב לא היתה יושבת לפני אביה ואינה שרה לו את שיריה כלפנים, כאילו צל נתמשך בינה לבין האב, אין המתיקות של שנות הילדות חוזרת לשכּון ביניהם, יוסף היה מֵצר הרבה על הזרוּת שנצמחה ביניהם, אך אינו אומר כלוּם, כדרכו תמיד, ורק הצער לן עמוק בנפשו. פעמים שהוא רואה את אשתו ממתיקה סוד עם הנערה, והוא מבּיט בהן מן הצד בחשש ומחריש. באמת התחיל איזה אור מדמדם בנפשו והוא משער שאין החיים בבית הגברת ברחביה מתמשכים כשורה, אך עדיין לא ידע עד היכן דברים מגיעים.

מעט מעט התחיל מעשׂה לימוּדיה של יונה נודע ברבּים. פעם ראתה אותה חבֵרה העובדת במכון למוסיקה ופעם ראה אותה שמש העובד בבית־הספר לריקודים; וכך נתפרסמו הדברים ברחוב, ואף שרבּים כּבר ידעו את הענין לכל פרטיו, עדיין לא נודע ליוסף כלום, הבריות חסים על צערו ואינם מרהיבים עוז לדבּר עמו במעשׂה שנגלה.

אולם יותר מכּוּלם נתלהט ממעשׂה הלימוד הרוּן חבשוּש. הרון משך עצמו עכשיו מכּל עסקיו; היו לו בתים אחדים, בנחלת־צבי ובמשכנוֹת ובנחלת־אחים, ושוב לא היה עוסק במשׂא־ומתן, אלא יושב בּבּית ועוסק ביראת שמים. אף שהיתה התורה שבמעיו מוּעטת, נטל עטרה לעצמו, חבש כּוּמתה שחוֹרה שקדקדה אדום וכרך עליה מטפחת מעשה מָרי, לבש גלימה שחורה דרך חכמים, וישב ללמוד תורה. כשהוא שומע אדם בא אצלו הוא תולה עיניו בספר, ובשעת שׂיחה שופך אש וגפרית על חציפוּת הדוֹר שאין בּו יראת שמים, ושום צעיר אינו יוצא לפניו זכּאי, ולא כל שכּן צעירה.

יום אחד לבש בגדי חכמים שלו, נטל מקל בידו והלך בחשיבות, כרסו הולכת לפניו וראשו שוהה מעט אחריו, ובא לביתו של יוסף. אף שלא ידע יוסף טעם בּיקוּרו, קיבּלוֹ בפנים מסבּירים ולא שאלוֹ דבר. גם הרוּן לא גילה כוונתו, ישב כנגד יוסף ודיבּר עמו דברי כבוד וחיבּה, משארכה השעה וכבר פנה ללכת, חזר פתאום מעם הפתח, ישב בקצה הכּר ואמר באנחה:

– ואיזה עולם עכשיו, חביבי, איזה עולם… לא כּך היה כשהיינו אנחנו צעירים, הי, יוסף? איזה עולם עכשיו, ואיך הם הצעירים של היום, לא תורה ולא דרך ארץ, אין בהם דעה ולא יראת שמים וכולם חצופים וכל פניהם רק לעבירה…

יוסף לא השיב כלום ורק השפיל ראשו על חזהו. הרון נתאושש כמו נהנה מדברי עצמו ואמר:

– עולם הפוך, עולם הפוך, כל הצעירים חצוּפים מאד מאד והצעירות עוד יותר מן הצעירים, עולם הפוך. לפנים היו נשים בתימן לובשות בלילה כותונת וביום מכנסים, חוץ מכבודך, ופה הן לובשות עכשיו מכנסים בלילה וכותונת ביום, הכּל הן עושות הפוך, כמו להכעיס, אפילו שאין בּדבר שוּם טעם כּלוּם…

לבּו של יוסף הלם בחזקה. ישב לפני הרון כנאשם, השומע דברי קטיגור שלו, ואין בפיו מענה. הרון תיקן מושבו, חיכך בגרונו והמשיך בנחת, כמו בא לו בפיו טעם טוב מעוצר תאוה:

– ואיזו פנים הן עושות להן עכשיו? מכַחלוֹת העינים כמו דיוֹ ומאדימוֹת השׂפתים כמו פלפל בוער ושופכות קמח על הלחיים, הי, מאיסוּת!

פתאום זע על מקומו והרתיע, עיניו נצטמצמו, מצחו נתקמט ושאל בקול מתוֹק:

– ובתך יונה, מה היא עושה עכשיו?

פתח יוסף את פיו והשיב בחולשת הדעת:

– עובדת אצל הגברת שלה ברחביה…

– כך? – נתמה הרון; – אצל הגברת שלה ברחביה?.. ואני חשבתי שהיא כבר עזבה את המקום שלה.

– לא, לא עזבה…

– והיא מביאה את השכר שלה כל חודש?

– ברוך השם, כל חודש.

הרון החריש שעה קטנה, כמו אוזר כל כוחו, אחר כופף עצמו כלשהו כלפי יוסף ואמר במתיקות:

– שמע, יוסף, כמה שנים אנחנו חברים, לא מאתמול, מה? ואפילו גם אתה היית אז עם כולם בדעה אחת נגדי בענין הדין־תורה אצל מרי יהודה חוטר, אתה זוכר, אני לא אשמוֹר לך טינה בלבי כלום, כבר כמו שכחתי הכל, ואני רק רוצה להיטיב אתך לשם שמים, שלא יתחלל, חס ושלום וחס, כבודה של בת ישראל, חס ושלום…

יוסף החויר ולא מצא מלה בפיו; ראשו שח על חזהו והוא הניח לפניו את שתי ידיו המפוּיחות בכבדוּת כאברים מדולדלים. הרון סקר אותו בחטיפה, העלה קולו והתחיל מדבּר כמוֹכיח בשער:

– מה אתה מעמיד פנים של תם כמו אינך יודע כלום? כך אתה שומר את בתך, בת־הזקוּנים שלך, ילדה כשרה וטובה?! לשמד אתה מוציא אותה, להפקרות, רחמנא ליצלן; כל העולם יוֹדע, וזה אומר: עובדת, עובדת אצל הגברת שלה, ועוד הוא נותן לרמות עצמו ומקבּל שׂכרה! ולאן הגברת הזאת מובילה אותה בלילות, אתה יודע? מעמיד פנים תמימות, וכל העולם יודע מה היא עושה! לריקודים היא מובילה אותה! ומה עושים שם אתה יודע? מרקדים בערימוּת, ערוּמים כמו אדם וחוה, חוץ מכבודך, מתכנסים בפריצוּת ואוכלים טריפה ונבלה, מזמרים ומכרכרים ומתהוללים כל הלילה, זה אתה יודע?

יוסף ישב לפניו נבהל ומשתומם, מבקש להשיב דבר. אך הרון כבר קם ממקומו, נטל מקלו, נתעטף בגלימה שלו ופנה לדלת בחפזה, ולפני שיצא עוד החזיר ראשו וקרא:

– ראה, יוסף, הזהרתיך! למען השם, שלא תאמר: לא ידעתי, ועכשיו תדע מה לעשֹוֹת לחצוּפה הזאת!

אף שלא נתן יוסף אמונה שלמה בכל דבריו של הרון, חשך עולמו בעדו. הספק המעט שהתחיל מדמדם בלבו הפך עתה דבר של ודאי. תחילה שפך כל זעמו על אשתו, חירף וגידף אותה והאשים אותה בכל התועבה, כי היתה דעתה אחת עם הגברת ושתיהן הוליכו אותו שולל, ועתה ידועים המעשים היפים בכל הרחוב, ולא יוכל לצאת מפתח ביתו ולהרים עיניו מפני בושת פנים. קרא לבתו ואסר עליה בכל לשון של איסור להתעסק בעסק הזמרה והתרה בה באיוּם שאם לא תשמע בקולו, שוב לא תהיה בתו וימחה את שמה מלבּו.

לשוא ביקשה יונה להסבּיר לפניו שאך שקר ענו בה, והיא אינה עושה שום דבר של איסור. אמת שהיא לומדת אצל מורים, כי נוצרה לזמרה ובאין לה שירה אין לה חיים. ואולם לא סרה מדרך הישר, חס ושלום, אפילו פסיעה אחת. אדרבא, למוצאי־שבת כבר נקבע נשף ראשון שלה, יבוא אביה וישמע אל שירתה, ואם יאמר שיש בזה משום פריצות, חס וחלילה, היא מתחייבת להניח לַכּל ולא תחזור אל הגברת לעולם.

לשמע תשובתה נתקצף יוסף עוד יותר, קפץ כנגד בתו את אגרופיו, עד שבאה אשתו בצעקה והפרידה ביניהם. הנערה נתמלטה מן הבית והשאירה אחריה את הדלת פעורה ויוסף עמד כנגד הפתח הפתוח וצעק לתוך הלילה במרי לבו:

– שתלך לה, שתלך! אני לא צריך בת כזאת, מרננת, חצופה, שיהיה כל הרחוב מדבּר בה!

אך כשיצאה השבת נשתנה לבּו בקרבּו. אחד אחד נשמטו בני ביתו בחשאי והלכו באשר הלכו, האם עם הבּנות המגודלות שעדיין לא נכנכסו לחופה, והוא נשאר יחידי בבית. שעה ארוּכּה ישב בבדידוּת, המנורה הקלוּשה מהבהבת בפינת החדר וצלליה עצוּבים; ואחר קם ממקומו, כּיבּה את הפתילה הצהוּבּה ויצא לרחוב, עוד בגדי השבת עליו. במגינת לבּו גמר ללכת לאותו מקום הזמרה ולראות במו עיניו מה עושה שם בתו ומה אמת בדברים שטפלו עליה הבריות.

כשהגיע לאולם הנשף כבר היתה השעה מאוחרת. סיעת אנשים קטנה עמדה צפופה אצל הקופה, ממהרת לקנות כרטיסים. אף הוא נדחק ביניהם, נטל כרטיס ונכנס בשעה שכבוּ המנורות ואור רך שפע באולם, רק הבּימה מבהקת באור גדול. נשא עיניו לשורות הצפופות וראה רבּים מצעירי העדה ממלאים את האולם; בשורות הסמוכות לבימה ישבו הרבה אשכנזים. כשנדחק בין היושבים, הולך אחר בחוּר שמוֹרה לו את מקומו, ראה פתאום את הרון חבשוש נדחק אל מושבו, משפיל ראשו לארץ כמו אבד לו שם דבר.

אך ישב על מקומו הופשלה הפרוכת שמאחורי הבּימה ואשה צעירה יצאה וקדה קידה מעטה בראשה. מתחילה לא הכיר בה יוסף את בתו. ורק אחר שהתבונן יפה הבחין בה את יונה ילדתו; ואולם עתה דמתה לו אשה גמוּרה, שמלת־משי ארוכה, שצבעה כעין הלימון, מגבּיהה את קומתה; חזה רקום רקמת־תחרים עתיקה, כמנהג נשים בתימן, ושולי השמלה וּבתי־ידיה עשוּיים מַלמלה דקה. רעמת שערותיה פזורה, עוטרת את ראשה ככתר של יהלום שחור.

רעם של מחיאות כפים הבהיל את יוסף והוא ישב על מקומו סר וזעף, כאילו לא נתכוונה כל המהוּמה הזאת אלא להרעימו ולהוקיע את עצמת עלבּונו בּרבּים. אך מיד נשתררה דממה דקה; הנערה פצתה פיה, שפתיה האדומות נפתחו אך מעט כעלי שושנה רכים, פניה מאירים באור צנוע ורק עיניה לוהטות כלפידים, וקול מתוק, דק כחלילים, נשב פתאום באולם, כהמית רוח רכּה מנגנת באילנות:

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים

מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי…

בשרו של יוסף נעשה חידודין חידודין; כמו רוּח של צינה נשבה פתאום בלבו כול גופו התחיל מרתית. הזאת בתו, הילדה הקטנה שנולדה לו אחר בנו יחידו והיא יושבת לפניו בקטנותה ושרה שיריה, מפזמת ומפזזת, והוא עושה לה כלי המשכן לצורותיהם ומלמדה פרק בתורה? עתה לא נערה סתם היתה לנגד עיניו, לא מרננת, חס ושלום, כאשת לפּידוֹת היתה, מבקשת על הגאוּלה ועל החיים, פורשת כפיה בתחינה, שרווּליה הרחבים תלוּיים לה משני צדיה ואצבעותיה הדקות מתבדרות כצפורים, מגוננות על גוזליהן ומבקשות רחמים. הזאת הזמרה שהוא אסר עליה והיא כמו עובדת עבודת קודש בטהרה ובצניעות וברחמים רבּים…

שוב פרץ רעם מחיאות כפים והבהילוֹ מהרהורי; הפעם היה הרעש גדול מבּראשונה, הקהל קרא ורקע בהתלהבות גדולה. ושוב הושלך הס, שפתיה נפתחות כמו בתפילה זכּה וקולה נישא מסוף אולם עד סופו:

זַמְּרִי לִי, זַמְּרִי, יוֹנָה תְמִימָה,

זַמְּרִי לִי גִיל מִתֵּימָן…

היא עומדת כנגדו ומבּיטה בו, אך בו, עיניה דבוקות אל עיניו ושפתיה מכוּונות אליו והיא מזמרת למענו, אך למענו:

יַעֲלוּ, יַעֲלוּ צִיּוֹן מִזְרָחָה…

יוסף לא יכול עוד לשאת, שאגת לביאה עם המית יוֹנה עולות עתה באזניו, לחש שירת אמו בלילות רחוקים רחוקים, ותקיעת שופר בימים נוראים, קול זמיר נפלא ונגינת עוּגב עם שירת לויים. נחל של אש שטף פתאום את לבו ושם מחנק בּגרונו. כל שנותיו עמדו עתה כמו חיות לנגד עיניו; אביו השתקן הצנוע, פועל צדק, תמים עם אלוהיו; ימי הצער בבואם ירושלים מתימן, ימי תלאות ועוֹני; ימי הבחרוּת ונישוּאיו, ואחרון אחרון, מוֹת בנו יחידו והולדת התינוקת הזאת… הוא חש עתה בכל הצער שנצטער על שלא נולד לו בן זכר, והוא מרגיש בושה צורבת על שהטיח כלפי הקדוש־ברוך־הוא כי לא נתן לו בן; הלא היתה לו בת־זקונים זאת טובה משבעה בנים? הלא היתה לו בת זקונים זאת כל נחמת חייו העצובים? ופתאום כמו נפתח סגוֹר לבּוֹ, הצער שנצבּר בקרבו שנים על שנים מצא לו עתה מפלט, וכשהיתה נשימת האולם עצורה ודממה דקה שררה בו געה יוסף כמו שור עקוד ושַועה רסוקה יצאה מפיו ונישאה בכל האולם.

הזמרה פסקה. ריטון של מבוּכה קלה עלה מכל הספסלים. מן הקצה הרחוק הוסבו ראשים תמהים כלפי הקול המשונה ובסמוך ליוסף התחילו אנשים מתרעמים וקוראים:

– שקט, שקט! מה זה, מה זה, תוציאו את הזקן, מה הוא מפריע?!

רגע ארכה המהוּמה. הזמרת עמדה מבוהלת, אובדת עצות, פניה לבנים מאימה ורק עיניה יוקדות באש; אך הנה נתעצמה ואזרה כל כוחותיה; פוסעת פסיעה אחת קדימה, קיפולי שמלתה נעים כמו גל ותפארתה נמשכת אחריה כשוֹבל נעלם; מרימה מעט את ידה, מבקשת להשקיט את הקהל, ולפני שהיא ממשיכה בשירה היא ממללת בשפתים מרתתות:

– לא, לא… הניחו לו, הניחו… זה אבי, אבי…


ה

זכריה בן סאלם חמדי היה עתה דומה לאביו בכּל; פניו דקים וחיורים, שערות זקנו דלילות ורכּות, עיניו מעמיקות מן הדמעות שהוא שופך בחצי הלילה, כשהוא יושב יחידי בבית־הכנסת שוקע בחכמה נסתרת ורואה דברים של סוד. פעם אחת בערב, אחר שנתפזרו כּל באי התפילה וזכריה נשאר יחידי בכנסת, חזר ובא הזקן ברוך מַנצוּרה, מתנהל בכבדוּת מחמת גוּפו הגדול, ראה את זכריה יושב ולומד ובירך אותו בנעימות:

– חייך לפניך.

– כי היא חייך ואורך ימיך. – השיב לו זכריה בכבוד ותלה בו עינים שואלות.

אך הזקן לא הוסיף דבר, נטל אף הוא ספר מן הארון, ישב כנגד זכריה והתחיל לומד בהתעמקות. לעת זקנה בא ברוך מנצוּרה מתימן. היתה לו שם במקומותיו מחלוקת גדולה עם רוב בני קהלו, שהיו ננהים אחר תורת הרזים, והוא קם לעת זקנה ללחום את מלחמת הדַרְדָעִים, המזלזלים בקבּלה, מקהיל קהילות ודורש כנגד הזוהר וכל נושאי כליו, מחרף את החכמה הנסתרת ומגדף את חסידיה העיקשים; נתרתחה המחלוקת והיתה מפעפעת כארס. הקהילה נתפרדה לשתים, אין אלה מתחתנים עם אלה ואינם מתפללים עם אלה, עד שקמו יום אחד אנשי הקהילה, שלא קיבּלו דעתוֹ של הזקן וגירשוהו מקרבּם. בא לירושלים מלא רוח מלחמה, חושב שבארץ־ישראל כולם חכמים וכולם נבונים ואין בהם שוגים בתורות נפסדות והם מבערים את הרע מקרבם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואולם כשבּא לירושלים מצא למגינת לבו שאין בני העדה נלחמים כאן את מלחמת השם, אינם שׂשׂים אלי קרב ואין התורה עצורה בעצמותיהם בחינת אש להבה; רוּבּם שקוּעים בהבלי עולם הזה, עבודה ופרנסה וכל מיני עיסוּקים של ציבּוּר, ובשבּת ומועד הם מטיילים ברחובות העיר המוניות המוניות, מתענגים על כלום, אין להם זמן למלחמת תורה ואינם נותנים דעתם על המחלוקת שבין העיקשים תועי־הקבלה והדרדעים משׂנאיה.

זכריה הפליג דעתו מן הזקן היושב כנגדו וכמעט ששכחהו. שעה ארוכה עסק ברוך מנצורה בתלמודו ואחר פנה ואמר לזכריה דרך כבוד:

– מרי זכריה בן סאלם חמדי…

– ואתה מר ורב, – מיחה זכריה על כינוי הכבוד. – מה תבקשו…

– שמעתי שאתם מטיילים בשבילי הקבּלה הרבּה הרבּה..

– איש ככוחו וכדעתו הקצרה.

– מחילה, אל תמַעט עצמך, מרי זכריה, התורה במעיך, אני שמעתי, שמעתי… ורק שאני אומר, בחסדך, אין הקבלה כדאית שיהיו אנשי תורה שוגים בה, שאין לך חביב בכל התורה מן התלמוּד. אני אומר לכם, הקבּלה אספקלריה עכורה, שמעכירה את רוח הקודש, והתלמוד אספקלריה מאירה, שהיא מאירה פנים מזיו השכינה, כך אני אומר, בחסדך!

השנאה המיושנת לקבּלה ולחסידיה נתעוררה בו בברוּך מַנצוּרה כאש רעה והוּא הסיר מעליו את מנוחת נפשו ונתרתח; וכשראה שאין זכריה משיב לו מלחמה שערה, נתלבּש רוח קנאה, סילק ספרו מידיו, קרב וישב סמוּך אצלו, מדבּר עמו בקול גדול, כולו מפעפע כסיר נפוּח:

– מיום שגברה בישראל חכמה נסתרת, שהיא מסתירה בחוּבּה שבע תועבות, נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים והגאולה מתעכּבת!

האריך לו זכריה רוחו ולא השיב דבר. וכשנשאר הזקן כמו גיבור מלחמה שאין לו עם מי להילחם, אמר לו זכריה בנחת:

– התלמוּד הוא לחם חוּקנו והקבּלה היא זילוף בשמים, והרבּה דרכים לעבוד את השם באמוּנה…

– כך אתה אומר, כך אתה אומר?! לא יֵרד בני עמכם! – קפץ כנגדו ברוך מנצוּרה. – אבל תדע לך שבעולם הבא יטול כל אחד את שלו, ואז תראה, תראה!

מתחילה היו מתנקשים בשׂפתים ומתנצחים בדברים, ברוך מנצוּרה גועש ושופך אש וגפרית על לומדי הקבּלה העיקשים וזכריה משיב לו בנחת ובחן, אינו רב ריב הנסתרות ואינו מבטל את הנגלה; עד ששככה המריבה, אין איש מוַתר לרעהו כקוצו של יוד וכל אחד מקיים את אמונתו כמקודם, אלא שברבות הימים נכנסה האהבה ביניהם ונעשו חברים טובים.

הזקן מנצוּרה בא לכנסת כל ערב, מביא עמו מיני מזונות, שהוא אכלן גדול, להוט אחר גרונו תמיד, כסוּמים שאוכלים ואין שׂבעים; יושב אצל זכריה ולומד בנגלה כל שעה שמזונותיו מספּיקים לו; וכשהם נשארים יחידים בדממת הלילה, זה עוסק בשלו וזה עוסק בשלו ואין תורתם מתערבת, מוציא ברוּך מנצורה מעט מזונות מכליו ובקבוק קטן שהוא נושא עמו בכיס החזה, מכסכס בשיניו ואוכל, פושק שפתים ושותה, פונה לזכריה ואומר לו:

– כוס ואכילה!

זכריה אינו מרים ראשו מן הספר ומשיב על דרך הנימוס:

– שתה בשׂמחה וגילה, יֶערב ויבוּשׂם…

ברוך מנצורה אינו מוַתר, פורס לו לזכריה מִפּתוֹ, מגיש לו את הבּקבוק ומפציר בו:

– אכול, זכריה, אכול! כבר אמרו: דוֹק בשינים ותמצא ברגליים, ואפילו תורה כביכול מתחזקת מן האכילה!

בשעת ערב מאוחרת, כשכּלים המזונות בכיסיו ואפילו אגוז תימן לא נשאר לו לפצח, סוגר ברוך מנצוּרה את ספרו והוֹלך הבּיתה. זכריה נשאר עוֹד שעה יתירה, עתים הוּא לומד כּל הלילה כוּלוֹ ובהשכּמת הבוקר הוא מצטרף לציבּוּר הראשוֹן ומתפלל עמו שחרית.

פעם אחת בלילה, שעה אחר חצות, כשהיה זכריה שקוע ברזי תורה ודעתו מרחפת במרומים, נתפשׂ לתנוּמה ונרדם. כשפקח עיניו ראה שהוא יחידי בדממת הכנסת, פתילת־שמן דקה מהבהבת אורה החיור, ועדיין לא ידע אם הקיץ או שנמשך חלומו. נדמה לו שזה עתה חזר מבּתי השילוח, עוֹדוֹ חש באפו את אויר הגיא הטהור והוא רואה כל פינות הכפר, בתיו ושביליו וכל אבן מאבניו, וּכמוֹ אבד לו שם דבר יקר ונשכּח ממנו.

שעה ארוכה ישב תוהה, עוד קורי החלום תלוּיים בעפעפיו, מבקש לזכּור מה היא האבידה, והנה עלה על לבּו זכר ספרי־התורה שהיו להם בכנסיות והוציאום בבהילות, כשבאו האוטומובילים הגדולים לקחת את יושבי הכפר מבּתיהם. ספק נתעורר בלבּו אם לקחו עמם גם את ספר־התורה שכתב הוא בעצמו ושהיה עמו שנים אחדות בביתו.

אך עלתה המחשבה בקרבּו קם והלך לחברו ברוך ודפק על חלונו בחצי הלילה. ברוך מנצוּרה הכניסו לביתו כשכּל גופו ישן; זכריה ישב על הדרגש וסיפר לו את מעשה החלום ככל שנשתייר ממנו הזכרון, ואף גילה לו לחברו את שברו, אין זאת כי ספר־התורה שנשכח בא בחלומו לבכות על כבודו שגָלה והוא תובע ממנו עלבונו. ברוך מנצוּרה גנח והשתעל, פּישפש מתחת לכרו והוציא קופסה גדולה של טבק, שאף ממנה בשני נחיריו הגדולים, התעטש בקול אדיר וקרא:

– אי לך, זכריה, לעת זקנה אתה מאמין בדברי הבלות ושוגה בדברים של שטות, כבר נאמר, והחלומות שוא ידברו! אמרתי לך שהקבּלה עוד תערבב עליך את הדעת, חס ושלוֹם!

אך זכריה הפציר בו הרבה ולמחר הלכו שניהם לכל בתי־הכּנסיות שבעיר ובדקו את ספרי־התורה שנתחלקו בהם אחר עזיבת הכפר. מנו ובדקו ומצאו שאמנם חסר ספר־התורה שהיה בביתו של זכריה ואין אדם יודע מקומו. לבסוף נודע להם מפי המעורר החדש, שנשאר ספר־התורה בכפר והוא חבוּי במקום־מבטחים ולא יִקרה לו, חלילה, דבר; עתה אין להם מחסור בספרי־תורה וכשתחזור הארץ לקדמוּתה יוציאוּ משם את הספר, אם לא יתחדש הישוב בשילוח.

דעתו של זכריה לא נחה מדברי המעורר החדש, והוא שידל את ברוך מנצורה שירד עמו לכפר ויוציאו את ספר־התורה ממחבואו. תקע עצמו ברעיון הזה, געגוּעים עזים תקפוהו, כמו קוראת לו שם נפש יקרה שהיא משוועה לגאולה. מתחילה חשש ברוך מנצוּרה ללכת בימים של מהומה הרחק מחומות העיר, למקום מוּעד לפורענות, ואולם כשהפציר בו חברו יותר ויותר הסכּים ללכת עמו, תלה את שמלת הציצית על כתפו, נתן בכליו מיני מזונות בחינת צידה לדרך ויצא עם זכריה לעיר.

שניהם התנהלו לאטם, ברוך מפני כובד גופו וזכריה מפני אור היום שסינוֵר את עיניו הכהות. כשהגיעו לשער האַשפּוֹת, מבקשים לצאת בו לעמק השילוח, מצאוהו לפניהם סגור. הארץ עדיין לא שקטה והרשוּת קבעה בשער הקטן דלתות של ברזל, שהן נפתחות בפקודתה אך לעתים מזומנות. כשמצאו את השער סתוּם, פנה זכריה לשער יפוֹ, מבקש ללכת לכפר בדרך גיא בן־הינוֹם, ואילו ברוּך מנצורה נבהל ממראה השער הנעול, שהזכיר לו את אימת הימים, חזר בו ונתחרט מן ההליכה. אף ביקש לעכּב את זכריה ואמר לו שימנע עצמו מהליכה מפני פיקוח־נפש, שמצוּוים הבריות להיזהר לנפשותיהם. אך כשראה שאין זכריה שוֹעה לאזהרותיו והוא פונה ללכת לבדו, בירכו ואמר:

– הרחמן יצליח את דרכיך…

לאטו לאטו היה זכריה הולך, חמה נעימה מאירה את העולם ומרקדת כנגדו על כל פסיעה. עבר על פני בתי שמוּע, הבנויים בצלע גיא בן־הינום; עתה נעזב הישוב, בתיו חצים ריקים מיושביהם, שנתברחו מפחד המקום, וחצים נתמלאו ישמעאלים שהתחילו באים ותופסים מקומם של היהודים. מרחוק, כנגד העמק, נראו שורות בתי השילוח, תלויים בשיפולי הר הזיתים, גגותיהם האדומים שוב אינם מבהיקים באדמימוּתם והם חיורים מחסרון רעפים שהערביים עוקרים מן הבתים. בקומה התיכונה עדיין דבק הסיד הכחול ומסביב לפתחים של הקומה העלית משוכים פסים של סיד כמו טבּעוֹת לבנות. התחיל זכריה פוסע והולך בין צוקי הסלעים התלויים משני צדי הגיא, עד שקרב לעמק ושקשוק המים בתעלות הגיע לאזניו; עבר בין הערוגות בצל העצים והגיע עד שולי הכפר.

לבו המה בקרבו, כאילו נתמשך עוד עליו חזיון הלילה הנפלא. הנה נשקף לו כפר מולדתו, בתי הציבּוּר ובתי היחידים והכנסיות הרבות, הנה הסימטאות והשבילים והמעלות שבין הבתים, נדמה שעוד טבוע בהם מִדרך כף רגלם של יושבי הכפר. אך הכל היה חרב, כמו ניטלה הנשמה מן המקום ואך הגוף המת מונח לפניו, אין בו רוח חיים.

לאטו התחיל הולך מחדר לחדר ורואה את החורבן בלב עמוס; את שׂרידי הבתים, גגותיהם שבורים, מזוזותיהם עקורות ומנורותיהם קרועות, סימני הוָוים נראים עוד בטבור התקרה. החורבן היה גמור, כל חפץ נשדד, אפילו דבר השוה פרוטה נעקר ממקומו ולא נשאר מסמר תקוע בקיר. המרצפות עקורות, האדמה שמתחתן עוד נושאת את טביעתן; החדרים בבתי־הציבור, שהמו לפנים מרוב יושבים, חדר למשפחה, חדר למשפחה, עתה ככוּכים חרבים, אין בהם משקוֹף ולא מסגרת של עץ, פתחיהם פעורים כעיניו של בר־מינן. המטבּחים מזוהמים ותנוריהם שבורים, לא יכלו השודדים להוציא את כּדי האפיה הגדולים ממקומם כשהם שלמים. פה ושם ניכרים סימני חיים שקלחו בתחום הבתים, זיו מנורת תמיד, כד של מים שבור, משקע ארון־ספרים שקרשיו נעקרו מן הקיר, זכר למזוזה וצירים יתומים מדלתות.

אָבל ממראה החורבן עלה בקומה העילית. סיד כחול־כהה, רטוב מן הגשמים, עוד עמד בחדרים הגדולים, נקלף זעיר פה זעיר שם וחושף מתחתיו סיד צהוב שנמשחו בו החדרים לפני שנים רבות; שני מיני הסיד נאבקים זה עם זה ומתנצחים, פעם צבע זה עליון ופעם צבע זה עליון וסופם ששניהם נקלפים והולכים ונופלים על הארץ ומכסים את אדמת הרצפה.

על פתחו של חדר אחד נבהל זכריה ונרתע לאחור. כמעט שלא הכיר את מקום הכנסת הגדולה, כיפה עגולה יושבת עליה בטבור בתי־הציבור. עתה ראה לפניו חדר חָרב כיתר החדרים, כוּלוֹ מזוהם ומלא רמץ, הגשמים העלו טחב בקירותיו והטילו כתמים שחורים בסיד הכחול והרוח נושבת בפתחיו. החלון הגדול, כפול־הפתחים, פעור אל הגיא ועל המשקוֹף הבהיקו דברי הפסוק: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני; צבע הכתובת עמד חי כלפנים, מסביבה נקלף מעט הסיד, אך האותיות ברות ותמות, לא נגע בהן החורבן. מבעד לחלון נשקפו צמרות עצי העמק ושיחים מלבבים בין ערוגות הירק.

נסוג זכריה בבהילות ממפתן בית־הכנסת, לבו נשבּר למראהו, מבקש לצאת לפאת הכפר לראות בבתי היחידים. עבר על פני מקוה־מים החצוב בסלע ההר; עתה היה מלא אבנים וצרורות ופתחו סתום למחצה. והנה בוֹר־המים הגדול שבטבור הכפר; כמה שנים עברו מאז ראה שם את אשתו ראשונה… עתה נפל קירו והוא נראה כמערה שנפרץ פתחה. החורבן היה שלם, הכל חזר לתוהו ודבר לא ניצל מן ההרס.

והנה הגיע למדרגות ביתו. המעלות היו הרוסות למחצה, כמו נעקרו האבנים ממקומן; האכסדרה דמתה כגל אבנים שבורות, אין זכר לאשכלות הענבים שחתך בנערותו ועשאם בנחושת מעשה־חושב; רק הקירות עוד עמדו על מקומם ערומים וחשופים מכל. נכנס בבית, ידו נישאת לנשק את המזוזה ונעצרת בחצי דרכה, אין לפניו אלא סימנה המטושטש. מרוב ריגוש לא יכול לשהות בפנים אפילו שעה קטנה ויצא לחצר בפתח הפרוץ. באורח פלא נותר קיטון המטבח כמעט שלם, נדמה לו שאמו תצא מפתחו ותקדים את פניו לשלום. שהה אצל המטבח כהרף עין וניגש לעץ־הזית העתיק שבקצה החצר. נו­ֹף העץ שוב נפגם, העזים חזרו לטפס על גזעו, שיבּרו את ענפיו הדקים, שהם תלוּיים עתה נבוּלים ומעוכים כאברים מתים, שכבת אבק נוטלת מן העלים את צבעם. הגדר מסביב לעץ היתה הרוסה והאדמה קשה וחרוכה. נטיעת החמדה שטיפחוה ידי אביו באהבה וברחמים רבים שוב התחילה מכמישה והולכת, עליה מכורכמים וענפיה שבורים, פירותיה המצומקים מופקרים מאין בעלים.

מראות החורבן עכרו את רוחו ודיכדכו את לבו עד ששכח את ספר־התורה שבּא לבקש בין החרבות. שעה ארוכה נשתהה אצל עץ־הזית, לבו הומה בו מהמון זכרונות. כשהסיר את עיניו מן האילן נדמה לו שהסיח דעתו מן העיקר, נבהל לחפּש את התורה האבודה במקום שאמר לו המעורר החדש. בפסיעה כושלת התחיל מבקש את האבידה במחבוא ולא נמצאה לו. בחמת יאוּש פנה כה וכה, נובר בידיו, עוקר כל אבן ממקומה, ולא מצא כלום. כבר נתיאש מן האבידה וקם ללכת, כשראה אצל מפתן אחד קרעי גוילים. שח להרים את הקרעים ונתן בהם עיניו; בקרעי הגויל הכיר את ספר־התורה שידיו כתבו לפני שנים והקדיש לו את ביתו למשכּן. בלב שבור אסף את כל הקרעים המתגוללים על הארץ, קרע קריעה גדולה בחלוקו, מנשק ומגפף את הגוילים, בוכה ומקונן עליהם קינה מרה.

זמן רב ישב כך שח ונדכא ולא השגיח ביום שחלף. כשנבהל ללכת כבר שקעה השמש במערב, זהרי היום נאספו וצללים דקים כבר התחילו נארגים בשוּלי ההרים. חזר ונשק כל גויל מן הגוילים שמצא, שמם על לבו באהבה והתחיל שב דרכו לעיר. מרוֹב דכדוך לא נתן דעתו לאן הוא הולך ורק אחר הליכה של שעה נדמה לו שנשתבשה דרכו ושוב אינו הולך בדרך שהגיע בה. האפלה התחילה זוחלת מן ההרים והוא הלך כעיור, נתעה בשבילים המפותלים, בין שׂיחים גבוהים, לוחץ אל לבו את הגוילים שטומאו, מכוון פסיעותיו כלפי הר הבית, שעוד שׂרדה בו טיפת־אור זהובה, החומות רחוקות ממנו וההר גבוה מאד.

כשהגיע לפרשת שבילים נדמה לו שצל אדם אפל ביצבץ לפניו כהרף עין ונעלם בשיחים, כמו ניערה הרוח בזלזליהם. עד שהספיק להרהר בצל שחלף שמע נפץ אדיר כקול רעם בגלגל, חש כמו נחבט בצדו ונפל על הארץ, ואחר קם העולם לדממה. מנוּחה גדוֹלה ירדה עליו בהדרת השלוה, רחש של ערב נישׂא מסביבו; קול המים בא לאזניו, עליז ושוקק; נדמה לו עתה שהוא רואה חזון ירושלים, הר הבּית נשׂגב עד השמים, החומות בנוּיות לתלפיות ומגדליהן מתנשאים לתפארת, מרוב פליאה ומתיקות עצר את נשימתו והיה שוכב שקט שקט, שפתיו מרחשות תפילה זכּה שאין קולה נשמע ורק הלב נע לנגינתה; אור גדול בא בקרבו למראה המחזה הנפלא, הזיה שקטה באה עליו, כל נדריו הוּתרוּ וכל חלומותיו נתקיימו. עתה שכב אצל השיחים המשיבים קול לחש לרוּח הערב, והוּא שליו ורוגע, כמוֹ שברו של חלום גדוֹל בא עליו פּתאום מוּל שערי ירוּשלים…


 

פרשה שמינית: יָמִים אַחֲרוֹנִים

א

ירושלים החדשה פרצה צפונה, נגבה וימה, נחלצה מתחום חומותיה העתיקות והיא יושבת עתה פרזוֹת, הרים סביב לה; בית נבנה על יד בית והבתים מצטרפים לרחובות והרחובות נעשים שכוּנות, ואין לה לירושלים שיעוּר.

בית־הכרם היושבת על סלעים טובלת כולה בירק עצי־אורן, גגות בתיה האדומים מציצים מבּין צמרות העצים כפטריות אדומות־ראש; רוחות מערב נעימות הבאות מן הים פוקדות אותה תחילה, מנערות באילנות ומפיצות ריח שׂרף, ואנשים באים מכל כנפי הארץ לשבת בה ישיבה של קיץ.

בּתי תלפיות בנויים אף הם בשיעור ובמידה מול הים האחרון, הרי מואב הכחולים תלויים בשמים כפרוכת, ועם ערב הם מרעיפים את תכלתם השקופה והדקה כחוטי חלום, באים ונארגים על פתח השכונה.

הר הצופים, שיש לו פנים למדבר יהודה ופנים להר הבּית, כּוּלוֹ בנוי ארמנות־תפארת, גינות־נוי של מיני פרחים וצמחים שטוּחוֹת מבית לבית כמרבדים ותלמידי־חכמים יושבים שם יומם ולילה ומכשירים עצמם לתורה ולתעודה.

ובתחוּם העיר עומדים בתים רבים וצפופים ודחוּקים, שיתרוַח בהם מקום לרבּים, ולא יאמר אדם, צר לי המקום בירושלים. העיר הומה מכל השבטים, שבט שבט ושכוּנתו, אלו גרים בכאן ואלו בכאן. יהודים באי מזרח יושבים צפופים בשכונת נחלת־אחים ובכל בנותיה ובנות־בנותיה, שכבר הן משיגות זו את גבולה של זו, נבלעות זו בזו ומתרפּקות זו על זו, עד שנעשות כולן שכונה אחת: נחלת־ציון ונחלת־צדוֹק וזכרון־אחים וזכרון־יוסף ואוהל־משה וסוּכת־שלום ומשכנות־ישׂראל, אין הגבול מתוּח ביניהן ורק השמות שקראוּ אותן מיסדיהן בראשונה עוד קרואים עליהן עד היום.

ויהודים שבי מערב יושבים בבתי רחביה, כולם עשׂוּיים אבן ירוּשלים אפורה, ואף שאינם דוחקים זה על זה כמו בתי נחלת־אחים וסביביה, וגינות־נוי שׂמוֹת רוַח בין בית לבית, – הם פורצים למעלה, קומה על קומה, אריח על גבי אריח, עד שתעלה כביכול ירושלים של מטה ותגע בירושלים של מעלה.

וגבוּלוֹת העיר רחבו ופרצו והגיעו עד חומת כרם־אברהם והתדפקו על שערה הנעול, שסתמוהו צמחי קיסוס ימי דור שלם. שכוּנוֹת גאוּלה ובנותיה, יגיע־כפים וכרם, ונחלת־צבי ושערי־פינה ורחובות הבוּכרים וסנהדריה ומחנַים, כולן באו במעגל והקיפו את נחלתה של מיסיס פין, שהאריכה עוד ימיה בלונדון, שוב אין תחוּמה מרוּחק מן העיר כמלפנים. באו נכרים וביקשו לקנות להם את הנחלה, שעתה כבר רחבה ירושלים וארכה מאד ובאו בתים לגבולה; אך הישישה לא הסכּימה למכור את נחלתה אלא ליהודי ירושלים, שיהיו מרחיבים גבול בירתם העתיקה יותר ויותר, עד שיעשוה בירה חדשה ויפה. הרבּה הצטערה שאין כוחותיה מספיקים לחזוֹת עוד פעם את ירושלים הנבנית, שכבר קרוֹבים ימיה למות, אך כתבה לניניה של אותה גבירה במערבה של אנגליה, שכּבר נתמלאה צוָאתה של אמם הזקנה; ראשי היהודים נטלו על שכמם את העבודה של שיבת ציון ובנין ירושלים; מן העבודה שלה בכרם־אברהם לפני ימים רבים ראו וכן עשו, ועתה כבר יכולים יורשי הגבירה לגַזם את שׂדירת הערמונים העבותה, שבודאי נסתם בינתים מבוֹיה לחלוטין, כי נתמלא תנאי־הצוָאה וחזון זקֶנתן הולך ומתגשם, היהודים חוזרים לארצם הקדומה ועושים פנים לאדמתה, בונים ערים ויושבים בכפרים ושיבת ציון עוד מעט ונתגשמה. מכרה מיסיס פין את אדמתה ליהודים במקח השוה והם סללו בה דרכים וחילקוה חלקות חלקות ועשׂאוּה שכונה נאה; חוצותיה נשתבצו באילנות מן הגן שנטעו יהודים לפנים, ועוד שרדו זעיר פה זעיר פה, כזכר רחוק, תאנה עבותת־פארות ואורן ירושלמי זקוף וזית עתיק שגזעו מבוקע; וקראו היהודים על השכונה את שם המקום מראשיתו, כרם־אברהם עד היום הזה.

ירושלים חדשה הולכת ונבנית לשמחת לב כל אדם וירושלים עתיקה הולכת וחרבה ויורדת מנכסיה, אלו בתי הכנסיות והמדרשות והסדנות למלאכה והשוָקים, כמו נתמלאה העיר החדשה מחורבנה של העתיקה למגינת לב הכּל. עיר היהודים שבין החומות הולכת ומצטמקת כבשׂר בקלחת, מבואיה הצרים נסתמים אחד אחד, כל מהומה שבאה לעיר מקצצת בכנפיה ומצֵרה שביליה; עיר הישמעאלים דוחקת צעדיה מכאן ועיר הנוצרים מצרה דרכיה מכאן, ולא נותר להם ליהודים בעיר שבין החומות אלא מעט רחובות קטנים ופתלתולים, מקיפים את בתי־כנסיותיהם העומדים ריקים מתפילה, ובתיהם כסיעת אבנים, גל על גל, יושביהם עלובים וילדיהם חיורים, קומץ של שומרי חומות מסביב לזכר המקדש העצוב.

נחלתו העתיקה של ר' ישראל, שקנוה יהודים לפני דור בהרי ירושלים, היא רמה אצל קבר שמואל הנביא, כדי לשבת בה ישיבת כפרים, – אף היא לא קמה לתחיה. אחר שבנוה לפנים צעירי התימנים שנה לפני השמיטה, נעזבה וחזרה לשממת עולם. בעלוּתה רשומה בספרי־המקנה על שמות היהודים, אך עדיין לא חזרו בעליה לבנותה. ביקשו יקירי ירוּשלים לחדש את מסוֹרת העליה על קבר שמואל הנביא ביום פטירתו, ואף הושיבו מנין יהודים מאנשי כוּרדיסתן, שיהיו יושבים שם, בבתי־הכנסת, עוסקים בתורה ושומרים משמרת השם; אך גם מסורת זו דעכה מפני ריחוק המקום וסכנת הדרכים, ונעזב קברו של הנביא ונוּטשה האדמה שמסביבו בימים הרעים, עד בוא חליפתם.

ואף כפר־השילוח בחוּרבנוֹ עומד. עד מה ביקשו יוֹשביו לפנים לחדש את ימיו כקדם, ולא עלתה בידיהם. עתה חרב הכפר אבן אחר אבן ואריח אחר אריח, יושבי הכפר הישמעאלי עוקרים מבּתיו כל שניתן לעקירה, בונים מאבניו ומכסים גגותיהם מרעפיו, ומה שנותר אחר הביזה הולך ונבלע אט אט בהר והופך תל שממה, הקירות החשופים בלבד עודם עומדים בשיפולי הר המשחה כזכר לחורבן.

יושבי הכפר נתפזרו בכל פאתי העיר, בבתיה ובשכונותיה הדלים, וכבר נבלעו בין יוצאי תימן החדשים שבאים עתה לארץ חבוּרות חבורות. כל השבטים נמשכים לירושלים וכולם עוסקים בישוּבה, אך באי תימן חולים אהבת ירושלים יותר מכולם, יסורי אהבתם חביבים עליהם ונותנים טעם בחייהם. ראשוני הבאים כבר הלכו לעולמם זה כבר ונאספו אל עמם בטהרה ובקדושה ובניהם שעלו עמם נערים, מהם מנוחתם על הר הזיתים ומהם זקנים, יושבים בעיר ועובדים את השם באמונה. קומץ מועט, אחד ברחוב ושנים בשכוּנה; אך סיעות חדשות באות תמיד, אין כל היסורים והגזירות נחשבים בעיניהם כלום, והם פורצים להם דרך כמו נקפץ המרחק מתימן לירושלים.

המשוּלח החכם השלם רבּי אליעזר בן יוסף מיפו, שבּא לפני שנים לתימן כשלוּחו של רבּי אברהם בן יצחק הכהן, אב בית־דין קדוש יפו, והביא עמו ספר מבַשׂר טוב, הלך לכל עיירה קטנה ולכל כפר נידח ועורר לגאולה; אמר להם, גנאי לכם ישיבת חוּצה־לארץ, קומו ועלו ארץ הצבי, עד מתי תהיו מתבוששים; ותנאים התנה אז המשוּלח עמם, שיהיה לו לכל אחד חפץ בארץ־ישראל ושיהיה לו גוף בריא לעבודת אדמה ושיהיה לו כסף בשביל שׂכר הספינות עד שיגיע ליפו.

כך היה לפנים. אבל עכשיו בצוֹק העתים, משעצמו הצרות מני ים ובאו מים עד נפש, שוב אין אדם מקפיד על התנאים שהתנה עמם בשעתו המשולח רבי אליעזר בן יוסף מיפו. הגלות המרה צימצמה להם את פניה והחשיכה עיניהם, פרנסתם נתקפחה והם מצטערים אפילו על פת לחם, ובצוֹרת באה עליהם ומוסיפה צרה על צרה, מושלים רעים נוטלים את נשימתם וגוזרים עליהם כל יום גזירות חדשות. שמד היתומים מכרית נפשות מקהלם ושנאת הגויים ממררת את חייהם; ביטלו מהם תקיעת השופר ואסרו עליהם להשמיע קולם בתורה, ורע להם ומר להם עד שנפשם מבקשת לצאת. עתה שוב אין ביניהם חילוק, אחד עשיר ואחד עני, גיבּור וחלש, איש ואשה, זקן ונער, כולם תשוּקתם בוערת לארץ־ישראל והם קמים ועומדים ומוכרים כל מה שיש להם ומפסידים כל מה שבידיהם, מקרקעים ומיטלטלים וכל מקנה וקנין, ולא נשאר להם כי אם הפרוטות המעטות שקיבּלו במחיר רכושם והם יוצאים מתימן המוניות המוניות, עיירות שלמות נתלשות ממקומן, והם מבקשים להם הצלה מן הגלות.

המדינות צוררות אותם בכל מקום, זו אוסרת עליהם את היציאה וזו אוסרת עליהם את הכניסה, ושודדים ורוצחים אורבים להם בדרכים ושופכים דמם וגוזלים את רכושם. אך הם אינם משגיחים בכלום וכולם הורסים לעַדֶן רוכלת העמים השוכנת לחוף ים־סוּף, ששולט בה האנגלי, מאמינים שמשם יפתח להם פתח לארץ־ישראל. אך כשהם מגיעים לעדן העיר סחופים ודוויים, פצועים ומוּכּי־שחין, הם שומעים ששערי ירושלים נעולים.

אך הם אינם מתיאשים, יושבים בחוצות עיר זרה, מתפלשים בעפרה ומצפים לגאולה כי תבוא. מעט מעט מרחיב להם הקדוש־ברוך־הוא כנפי חסדו והם פורצים להם דרך לירושלים, אחד ברשות מלכויות רעות ושנַים שלא ברשות, אין כל אוּמוֹת העולם יכולות להם כלום.

באים לעיר ורואים ירושלים עודה חרבה. מהם ממלאים את רחובות העיר ומהם נפוצים בכל כנפי המדינה. מתחילה היו כולם מבקשים לראות את המשוּלח אליעזר בן יוסף, החכם השלם, פעמון זהב ורימון, שעדיין חיה שמועתו בין נידחי תימן, ואת שולחו מרן אברהם הכהן גאון התורה וכלי התפארת. שעדיין זכוּרות כל שאלותיו ששלח להם בידי שלוחו. אך בבואם לארץ־ישראל נמצא להם המשולח בדמות עסקן פועלים שהוא יושב בתל־אביב, אין לו זקן ולא סימנים ושמו בפי כל שמואל יבנאלי; ולמגינת לבּם נודע להם שהשולח הגדול כבר הלך לעולמו, ורק זכרו עוד חי בעולם הזה לצדקה ולברכה.

באי תימן, ישנים גם חדשים, לא נולדו בשעה של מזונות ואין הנכסים מתקיימים בידיהם. אין בהם בעלי־מטבּע ולא גבירים אדירים, כאילו דלוּת ישראל דבקה בהם מעולם ועד עולם, ופעמים שאין להם מה להטיל לתוך פיהם, והם הולכים ועמלים, רצים ונחפזים ובהולים להשׂתכר על פת לחם ובן־שום עשוי במלח.

אך אין העניוּת פוסלת בהם. אדרבא, עוד היא להם כלוית־חן. דקי־גו ודלי־פנים, כתפיהם משופעות ובטנם נפולה, הם ממלאים את רחובות ירושלים דיצה וחדוה, קפיצה וריצה, משמשים כל מוסדותיה ובתי־ספריה, תיק השמשים תחת בית־שחים, פיאותיהם המסולסלות מיטלטלות להם, כשהם רצים בסנדליהם השטוחים לעשות שליחותם בעיר; הם כובסים את ירושלים מזוהמתה ומטהרים את רחובותיה מאבק; ויש בּהם צוֹרפים ופחחים ועושי כל מלאכה; וכותבי ספרי־תורה ומזוזות ובודקי פרשיות תפילין ועוסקים בכל עבודת קודש. ויש מהם מוכרים בראש כל חוצות פת וּפלַפל חם בחורף ותירס רך וצעיר בקיץ ועתונים מעתונים שונים בכל עת ועונה; ויש בהם ירקנים ומוכרי כל פירות הגן וחולבים ורוכלים ומוכרי סדקית ברחובות; ויש מהם פותחי־גורל ורואי־מזלות וכותבי קמיעות וכל מיני סגולות; ואף שרגליהם כקיסמים וכתפיהם דקות הם נושאים כל משׂא לעייפה. ויש מבניהם פועלים ונהגים ומרצפים וכובשי־דרכים ועושים כל מלאכה חדשה. ויש מבנותיהם טבחות ורקחות ומשמשות בבתים, כל בוקר נפרחות מבתיהם סיעות סיעות של נערות ההולכות לשמש בבתי גבירותיהן.

כל ששת ימי־מעשׂה הם בהולים על עבודתם, בנפשם יביאו לחמם, משכּימים לקום ומאחרים לעלות על יצועם; אך בשבּת בין השמשות הם יוצאים כּולם מבּתיהם, בתי־אב בתי־אב הם מהלכים, בעל־בית ופועל ואפילו קבצן עם זוגתו הקבּצנית, כולם יוצאים מפתחיהם הדלים, מנוחת השבּת הפיגה מעט את יגיעתם והכניסה בהם נשמה יתירה, והם יוצאים עתה ליהנות מזיוה של עיר, מהלכים ברחוב יפו ובכל שאר החוצות מתון מתון, מיני ריחנין בידיהם וזרעונים קלויים בכליהם, מריחים מן הגירנדה ומן הרוּדה ומפצחים גרעיני חמניות ופיסתקים, ומשבּחים לאל שנתן להם שבּת מנוחה לעיר קדשו בירושלים.

יש בהם מן הדור הצעיר שהם מאבדים עד מהרה צלם בני תימן, מוחקים הסימנים ומשנים המלבּוּשים ואינם הולכים בדרכי אבותיהם; אך גם בהם מעיד העור שהם זרע קודש, גזע עתיק, והוא מאיר כעין הזית ואף עיניהם בוערות בתשוקה גדולה כעיני כל בני השבט, כאילו איווּ להם צער ישראל ותשוקת גאולתו את אישון עינם לשכּון בו תמיד, וחן קדוּם משוּך עליהם מאבותיהם. ואף שהם עצמם עדיין לא נבנו ועניוּתם הולכת אחריהם כמו צל, הם עמלים לבנות את ירושלים ולחונן הריסותיה וידיהם עושׂות בבנינה כל היום בתמימות ובאמונה ובהתלהבות גדולה, והם מקנאים את קנאת הגאולה, כמו נבחרו מכל השבטים להיות נזר ירושלים וענק על צואריה.


ב

חיים ערוּסי פרע כל חובותיו ושוּב היה בן־חורין. כל אותם הימים שלא ישב בּירוּשלים ונדד בשביל פרנסה באו עליו יסורים. עבודת הפרדסים במושבות היא עבודה קשה וניתנת אך לסירוגין, תלויה בשמים ובבשׂר ודם. בימי גשמים אין קוטפים תפוחי־זהב מפני הגשם ואחר שפסקו הגשמים אין קוטפים מפני הרטיבות, וכשמתחילים בקטיף אין מכוֹניות להוביל את הפרי לנמל ולא ספינות בנמלים לשלוח את הפרי לארצות הים; ולעתים עמוס השוק באנגליה פרי הדר ואין השעה כשרה להוסיף הדרים על הדרים, ואומרים לפועלים להפסיק עבודתם. ואם היום יפה והפרי יבש והמכוניות משכּימות לשער הפרדס והספינות עומדות וטוענות את פרי הזהב ואין השוק באנגליה עמוס הדרים, בּא משגיח הפרדס ואומר שאין לו צורך בכל הפועלים כולם; פרדסו קטן ופריוֹ מועט ואם ימהר ויקטוף עכשיו כל הפרי בעונה של זול, לא ישתייר ממנו בשביל שלהי החורף, כשמחירו יקר, ולא יכניס לו הפרדס אפילו כדי הוצאות הקטיף, והוא שולח רובי פועליו הביתה ואך מקצתם קרֵבים לעבודה. פרנסתו של פועל במושבות דחוקה ודי לו לעובד בפרדסים כשהוּא מחַיה את נפשו בפת לחם ובפלח תפוח־זהב ואשכולית, ואין לו לשלם חובות ממגרשים ומבּתים עם עצי־בּרושים זקוּפים, כתובים על גבי מפות.

היה חיים ערוּסי קוטף תפוּחי־זהב ונושׂא משׂא התיבות ועודר אדמת הפרדס ועובד כל עבודה קשה; פעמים שהוא מתעטף ברעב, חוסך מפיו ואוגר פרוטה לפרוטה ומצרפה לחשבון. בימים שבטלים מהם מקטיף ואין שום עבודה אחרת בפרדס, הוא מחַזר על הפתחים למצוא איזו עבודה, שאפילו אינה נמצאת לו מגישים לו בבתים כף תבשיל או כוס תה והוא אוכל ושותה בבושת פנים, שמעודו לא נצטרך לבריות, וחומק אחר האכילה כעובר עבירה.

ערב שבּת הוא בא לירושלים, ועוד לפני שפוקד את ביתו הוא סר לבעלי־החוב, מסלק להם מקצת חובם, חלק כחלק לכל אדם, הכל לפי הרוַח של ששת ימי־מעשה, ואחר הוּא הולך לביתו לנותן לאשתו שארית פרוטותיו בשביל צרכי שבּת. כבר סילק כל השיעורים שהיה חייב בחברות הצדקה ובקופות עוזר דלים וזוקף כפופים וכל יתר הקרנות שעמדו לו בשעת צרה, לא נותר לו אלא מעט חובות אצל אנשים טובים שראו בעניו והלווּ לו מכספם בצר לו.

פעם אחת ביום הששי בא אל אשה אשכּנזיה שבעלה סוחר, כולו עייף ויגע מטורח השבוע, נושם בכבדות, גונח ומשתעל, מבקש לשלם לה חלקה בגמילות החסדים שגמלה עמו בקיץ שעבר. ראתה האשה את יגיעתו, כיצד הוא מוציא ממטפחת אדומה את פרוּטותיו בידים חרדות וראשי אצבעותיו מרתיתות, ואמרה לו:

– תן מה שהבאת היום ואת השאר תתן צדקה כשירוַח לך…

בפנים לוהטים יצא חיים מלפני האשה והוא חש עצמו אדם חדש. נדמה לו כאילו הוא רשאי מעתה לנשום אויר בהיתר ולא באיסוּר; פתאום תקפוּהוּ געגוּעים עזים על חייו הקודמים בירושלים, כשהיה קרוב לביתו וכל יום מביא עמו פרנסתו; ואולם סבּל שוב לא יוכל להיות, שנידלדל כוחו, וסבּל בלי כוח כמו גוף בלי נשמה, ואף מיתר המלאכות כבר נגמל, והיה תמה מה יעשׂה עכשיו כדי לפרנס את ביתו.

אותה שבּת הלך לבית־הכנסת בשמחה גדולה, התפלל בכוונה יתירה והיה מזמר בהתלהבות, ובמוצאי־שבת פשט אבריו על יצועו בנחת ובהרחבת הדעת, כמי שניתנה לו ירושלים דורון; ולמחרת היום קם שׂמח וטוב לב ושוב לא חזר למושבות.

ימים אחדים היה פונה כה וכה, חוקר ודורש ומבקש לו דרך להתפרנס, ולא מצא דבר מתאים. פעם אחת קם בחצי הלילה, כּשכּל בני בית ישנים, הבעיר אש בתנור והעלה פתילה קטנה בחדר, נטל את כל הקלחות והסירים והתרוָדים שהיו לה לאשתו על הכיריים והתחיל מלבּב לביבות, מטגן בשמן וטובלן בסוכר, כמו שעשתה לפנים אמו בימי חג ומועד. יום ראשון לא עלתה המלאכה יפה, בצק הלביבות לא נתאחד והיה מתפורר ונפרך, יום שני השבּיחה מעט המלאכה בידיו ויום שלישי כבר נודע טיבן של הלביבות בכל חוצות ירושלים והן נחטפו מידיו לפני שעשׂתה חמה חצי דרכּה בשמים.

מאז דבק ערוּסי במלאכת הלביבות ולא הניח לה. בהשכמת הבוקר, עוד הלילה לן ברחובות ובוקר חשאי אך עתה נולד, הוא יוצא מזורז מפתח מרתפו בסוּכּת־שלום, ידיו אוחזות בשני דליים מלאים לביבות חמות; לובש פרוַת־כבשים קצרה עד מתניו, ביום חם תלויה לו הפרוה על כתפיו מופנה כלפי פנים, וכשהשעה קרה הוא הופך את הצמר לחוץ. אך בא לרחוב הוא מחיש את צעדיו ורץ עם הדליים חיש מהר; לפני שהוּא מכריז על סחורתו הוא עובר על פני אבן־ישראל ומניח לביבה אחת בחלון אלמנה עניה, בשביל בתה היתומה. כל יום הוא מפריש מעשר מסחורתו, נדר הוא שנדר בלבּו מאז יצא בשלום ממעשׂה המגרש, והוא מקיים את נדרו באמונה. כאן יש לו אלמנה עניה ושם ילדה חולה, פה זקן גלמוד שאין לו מי שישים לו דבר בפיו, ושם איש חסר־דעה שממתין לו בפינת רחוב, לוטש עינו לדלייו והוא תוקע לו בכפו לביבה חמה; פעמים משלמים לו קרובי האיש לחיים מחיר הלביבה ופעמים שאינם משלמים לו, אך חיים אינו תובע מהם כלום. אחר שעשׂה נדרו הוא בא לרחוב יפו ומסלסל קולו בשׂמחה, נעימתו דקה כציוּץ צפרים עליז:

רָבִיב, רָבִיב –

עַל הַכֹּל חָבִיב, חָבִיב…

וכשדלייו מחסירים ולבו טוב עליו הוא מַטעים שירו ומנתר, מטעים ומקפץ, קולו מגבּיר והולך:

רָבִיב, רָבִיב –

אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב,

מַה יָפִיתָ וּמַה נָּעַמְתָּ בַּתַּעֲנוּגִים, רָבִיב, רָבִיב…

קולו הולך בכל טבּור העיר, ברחוב יפו וברחוב בן־יהודה וברחבת ציוֹן, וחוזר חלילה. ועד שהוא מבקש לרוּץ למחנה־יהודה כבר אין לו לביבות בדליים. פועלים נסוּכי־שינה נוטלים משלו בלכתם לעבודה ואוכלים מנתם בעודה בכפם; תינוקות של בית רבּם שוֹלים מכליהם פרוטה שנתנה להם אמם וקונים לביבה מתוקה בדרכם לבית־הספר, – אין היום שוהה הרבה וכבר דלייו ריקים.

פעמים שהוא פוגש באקראי את נסים בנו, שניהם באים זה כנגד זה, נפגשים פנים אל פנים ואינם יכולים להיסוג. נסים שוב אינו יושב עם אביו במרתף שבסוּכת־שלום וגר בעיר, עודו מבקש ללבוש בגדים חדשים, נוהג מנהג משונה, מצחצח שיניו כל יום כמו היו מנעלים ופורשׂ רשת על שערותיו בלילה, שתהיינה שכובות לו על ראשו בסדר ובמשטר, כל שׂערה ומקומה, ובבוקר הוא נוסך עליהן מיני שמנים שתהיינה נוצצות ונותנות ריח. מעילו הארוך תלוי על כתפיו הצרות כאילו לא לפי מידתו נתפר, עקבי נעליו שחוקים, נראה שאין משׂרתו הקטנה בבית־הבנק מצליחה לו, פניו רעים ונפולים ועצמוֹת לחייו בולטוֹת. כשהוא פוגש את אביו שלא בטובתו, הוא מפטיר לו שלום בפנים נזופים ומבקש לחמוק ממנו, אך חיים תופסו בכנף בגדו, מוציא לביבה גדולה מן הדלי, תוקעה בכף ידו בעל כרחו ואומר לו בלשון של פיוס:

– אין דבר, קח, כשירוַח לך תשלם לי…

בּבּוֹקר דרכו של חיים ערוּסי בהולה ומזורזת, רבים למדו לאכול מדלייו לפני עבודת יומם, והוא מבקש להניח את דעת כולם; ואילוּ אחר הצהרים הוּא מהלך בנחת ובישוּב־הדעת. פרשת הלביבות כבר נסתיימה, הוא מניח לדליים הריקים ונוטל טס של פליז, נותן עליו מיני קטניות עשוּיות במלח, חומצה ואפוּן, פוֹל תימן ועדשים, ושׂם את הטס על סל של נצרים שטוּח, מניחו על ראשו ויוצא לרחובה של עיר.

בין השמשות יוצאים בני הנעורים להלך מעט לרוּח הערב; כל החוצות צפופים ורחבות בתי־השעשועים מלאוֹת אדם, והבריות אוהבים שיהיה פיהם מלא בשעת מנוחה ועינוג. הולך חיים בעיבוּרה של עיר, מרקיד בידו את קוּבּעת המשׂוּרה, טס הקטניות על ראשו ומכריז על סחורתו בקול ערב, שיש בו משלוַת בין־הערבּים:

קִטְנִיוֹת טוֹבוֹת, קִטְנִיוֹת בְּרוּרוֹת,

כָּל אֶחָד יָבוֹא לִקְנוֹת…

וכשמעכבו קונה, הוּא ממלא לו בקוּבעת הזכוּכית מלוא הכף קטניות ואומר לו בקול ניגון:

– בחיי, מציאה, בחיני־חינם, עֵשׂיו בשעתו נתן בעד נזיד עדשים את הבכוֹרה, ואתה נותן רק פרוּטה קטנה…

עתה, שעתותיו בידיו ואין דרכו בהולה, בא לו חיים ערוסי ושוהה מעט אצל חברוֹ גמליאל. גמליאל מוכר עתונים, בּבּוקר בּבּוקר הוא רץ, ילדיו דוחפים עגלת־תינוקת שבורה, דפנותיה מחוצות והיא צולעת בּשני גלגליה, חבילות חבילות של עתונים עמוסות עליה כמו הר; בכל רחבי העיר עובר גמליאל עם בני ביתו ומכריז על עתוניו, נדמה, כל החוצות מלאים מקולו. ואילו בין־הערבּים הוא קובע לו מושבו אצל מגרש ריק, מוּקף גדר של קרשים, מדבּיק את דפי העתונים לגדר, מוציא ספר־יראים מחיקו, יושב ומעיין. חיים ערוסי אוהב את ידידו החדש, שמשכּים כמוהו לעבודת היום ורץ בשביל פרנסתו מבוקר עד ערב. חיים אהב גם את עתוניו של גמליאל. עכשיו שרוַח לו מצרת המגרש, חזרה ונתעוררה בו התשוקה הישנה לשמוּעוֹת והוא משוּך מאד אחר העתונים. גמליאל עצמו אינו נותן בעתוניו אפילו עין מהירה, אך לפני חברו הוא מבקש לפרוֹשׂ כל יריעותיו. חיים אינו מניח לו לשטוח לפניו את העתונים והוא עומד בקומה גחונה וקורא בחדשות מעל גבי הקרש, מביט מכאן ומכאן, עד שקרא הכל.

אחר שגמר חיים לקרוא את כל החדשות הוא נאנח, פונה אל גמליאל חברו ואומר:

– ומה, חביבי, צרות ישראל מתחדשות בכל יום; עוד הצורר הזה, שֵם רשעים ירקב, חי ומרדף את היהודים!

גמליאל סוגר את ספרו מפני כבוד חברו, ואף שאיננו קורא אף פעם בחדשות הוא משיב:

– כל יום אותו דבר, אין חדש…

– אין חדש? כך אתה אומר?! היה לך להיות אצלנו לפנים, כשעוד ישבנו בשילוח, איך היינו באים חבורה שלמה אצל זכריה חמדי, זכרונו לתחיה, והיינו מרדפים אחר חדשות, הי, כמה היינו מרדפים! אבל אתה לא הכּרת את זכריה, מסכּן, רצחו אותו אצל השילוח; חבל, חבל, כלי יקר היה כלי טהור…

– ד' ינקום דמו! – משיב גמליאל בחרדה; – לא הכרתי אותו…

– הי, והיה שם אחד מעורר זקן, זה היה קופץ כל יום מן החדשות המתחדשות, כמו ששפכו עליו רותחים! ומי היה מביא לו את כל החדשות? – אני! וכשלא הבאתי לו יום חדשה היה כועס עלי! כמו אני חייב לו דבר, כך!

– עכשיו יש עתונים הרבה הרבה, בבוקר, בצהרים ובערב, באותיות גדולות ובאותיות זעירות, עם תמונות ובלי תמונות, עד שאני מתפלא מאד מאד מה הם כותבים שם כל כך הרבה ומה הם כל כך בהולים לקרוא ואינם מתקנים את העולם כלום, רק תמיד רדיפות ורציחות ויסורים וצער הרבה הרבה…

גמליאל שוהה מעט ושוב אומר בתמיהה:

– עוד זה העתון של שחרית טרי ומלכלך את הידים, כבר זה של צהרים בא, עוד זה של צהרים לא נקרא וכבר זה של מעריב הגיע, ועוד יש מיני תוספות, מוסף גדול ומוסף קטן לשבּת ולימים טובים ולימים נוראים, יש עתון של שבוע ויש עתון של חודש, אחד צנום כמו תימני ואחד שמן כמו גרמני, ואין להם סוף לעתונים…

– ברוך השם, בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא יש מקום לבריות הרבה, יש עתון ענק ויש עתון רקק, וכולם מלאים חדשות כרימון, הי, ומה איכפת לנו, ברוך השם יום יום; אם לא נבראו כל העתונים כולם אלא בשביל שתהיה לאחד גמליאל פרנסה מן המכירה ולאחד חיים ערוסי כף נחת מן הקריאה – דיינוּ, זה נהנה וזה לא חסר!

שניהם צוחקים בבדיחות הדעת. חיים נוטל בכפו קומץ קטניות מן הסל ושופך לפיסת ידו של גמליאל, ואף הוא עצמו מטיל לפיו וטועם פולים אחדים, ושניהם יושבים ומגלגלים להם זמנם בלעיסה.

בא קונה, נבהל גמליאל ונותן לו עתונו. מחכּה חיים עד שירחק הקונה ואחר אומר באנחה:

– תגיד לי, גמליאל, מה יהיה לעתיד לבוא ומה ישתנה, שאמרו חז"ל, המהלך ד' אמות בארץ־ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ואנחנו שנינו, כמה אנו מהלכים ורצים בירושלים מבוקר לבוקר?

גמליאל נותן בחברו עינים גדולות, כאילו שמע זה עתה פליאה רבה, והוא משיב בתמיהה:

– ומה יהיה, חיים?..

– ומה יהיה? – משיב חיים ושוהה מעט, מבקש תשובה שתניח את דעת חברו, ואחר הוא אומר, ספק בישוב־הדעת וספק בלשון בדוחה:

– אנחנו כבר זכינו, שאנחנו יושבים בירושלים, ומהלכים בּה ד' מאות פעמים ד' אמות בכל יום, וכבר שנינו בני עולם הבּא, חוץ מן הספק ודאי וּוַדאי, ורק שאנחנו עובדים קשה מאד; ולא שאני כמו מתלונן, חס ושלום, אני דוקא שׂמח בחלקי, ברוך השם, ברוך השם, אין השכינה שרוּיה לא מתוך עצבוּת ולא מתוך עצלות ולא מתוך דאגה, אלא מתוך דבר של שמחה…

הוא מחריש כתוהה על הדברים שעוד נשתהו בקרבו, מוסיף ואומר:

– ואפילו אין לי בּית, לא איכפת… אני לא רציתי להרעיב את הילדים שלי בשביל שיהיה לי מגרש ובית, די לי במקום להניח את הראש; ואפילו המרתף שלי מקרר בחורף ומחמם בקיץ, לא איכפת, ורק שפעמים אני מתגעגע לעבוד קצת פחות, ויהיה לנו קצת פנאי בשביל ליהנות מזיוה של ירושלים…

גמליאל שוהה רגע על תשובת חברו, וכשנזקף חיים ללכת והוא נוטל את סל הנצרים ומגבּיהו על ראשו, כופף עצמו גמליאל אליו ואומר לו בחשאי:

– אמת, אמת, חיים, בתימן היתה לנו לפעמים הנאת הגוף, אבל הנפש, הנפש בירוּשלים…


ג

סלימאן בן יעיש בּדיחי הולך על מקלו וגורר עמו את רגלו השמאלית. מאז קרה אותו המקרה הרע ואבן סלע מחצה את רגלו בשעת חציבה, לא חזר לאיתנו. כמה צער נצטער עם הרופאים וכמה יסורים באו עליו ב“הדסה” ובקופת־חולים, ולא רפא לו. הוא יכול להלך על מקלו, אך רגלו החולה אינה נכפפת והיא נגררת לו מאחוריו כשׂחיף־עץ, ובימי גשם וסגריר היא כואבת כאילו ניקרה בה תולעת.

ויותר שהוא מצטער על רגלו שעושׂה אותו בעל־מום, הוּא מצטער שהיא מבטילה אותו מעבודתו. עד עכשיו היה עובד עבודה קשה ומשׂתכר כדי מחיה ברוַח; עכשיו שרגלו פגוּמה שוב לא יצלח לכל מלאכה וצערו גדול. אמנם קצב לו “סולל־בונה” שיעור קטן בחודש, שקרה אותו המקרה הרע במחצבה שלהם, וסלימאן חוצב זקן שכּילה כוחו בסלעי ירושלים ימי דור שלם; אך אין בהן במעות שהוא מקבל לא כדי חיים ולא כדי מיתה. בסולל־בונה הבטיחו לו שישׂימוהו מורה לחוצבים חדשים, שעוד צריכים לימוּד, ושׂכרו יהא נאמן מקופתם תמיד, אך בינתים הבטחתם הבטחה לעתיד לבוא והוא צריך פרנסה היום.

בנו בכורו מבקש לתמוֹך בו בעניוֹ, שולחו לרופאים ומדבּר עמו שיסע בחורף לחַמי טבריה, לרחוץ את רגלו במי־ישועה. אך הוא עצמו עני, ואפילו הוא טוחן טבּק של הרחה מבּוקר עד ערב, די לו אם יוכל לפרנס כל פיות ביתו ולא יצטרך לבריות. סלימאן אינו לוקח ממנו כלום ועוד הוא מכין בּבּית קצת פירות מתוקים לנכדיו, תאנה יבשה ואשכול תמרים או תפוח קטן על מקל של עץ, טבול בסוכר אדום; התינוקות באים אצלו עם ערב, מכרכּרים סביבו ופועים:

– סידי, סידי, אני למדתי היום בתורה פסוּק חדש נורא… סידי, סידי, אני הייתי היום הכי־ראשונה בכיתה…

סלימאן מוציא מן הפירות המתוקים, נותן לנכדיו ביד טובה ואומר להם בקפידה:

– קחו, קחו, אבל שלא תבקשו עוד!

סלימאן הולך נשען על מקלו ורגלו החולה שוהה לו מאחוריו. לפני הצהרים הוא יורד לשוק בעיר העתיקה, סל של קש על זרועו, לקנות לו צרכי יום. כיון שאינו עובד ועתותיו בידיו, הוא מבקש לו מקום של זול לקנות חופן עגבניות שכּבר נגעה בהן רקבובית כלשהי, מלפפון גדול וחציל כרסן וקצת בּשׂמים ואגוּדת חַמלה וקומץ של צימוקים לבשל מהם כוס לכבוד שבּת.

קנה סלימאן את צרכיו, סלו מלא כדי מחצית, הולך לדרוש בשלום סעיד חברו, לפני שיחזור לביתו. הוא יוצא מרחוב דויד ונכנס ברחוב היהודים מנגד לשוק הבשׂמים. מאז פרצו המהומות קבעה הממשלה שער של ברזל שיבדיל בין מקום ישמעאלים למקום יהודים. השער נפתח אך ביום והוא מקצץ ברחוב היהודים כדי שליש, מצד הישמעאלים הניחו היהודים את מקומותיהם מכּל וכל, וגם מצד היהודים נתרוקן הרחוב הרבה, אפילו מעבר לשער מזה קבעו להם ישמעאלים פתחים לחנויותיהם, מכבים סיד ומגהצים לבנים ואופים לחם בתנורים גדולים, ולא נותרו מבּין היהודים אלא יינן וקצב ומעט מוכרי סידקית וגרוטאות של בּרזל וכל שברי־כלים, בגדים ישנים ונעלים מרוּפטות שאין בהן מתום.

סלימאן עובר כּל ארכּוֹ של רחוב היהודים המצומק והמצומצם, פונה לדרך־המעלות החדשה שעשה השלטון לכותל המערבי, בין החומה ובתי־מחסה, שלא יהיו יהודים צריכים לילך בין בתי הגויים, והוא בא אצל שער הגדרה של סעיד.

השער סגור, סלימאן צריך להקיש בו שעה ארוכה עד שנפנה סעיד מסוכת־הפחים ובא לפתוח לו פתח. אף שסעיד שׂמח לראות את סלימאן תמיד, אינו נבטל מעבודתו עד גמירה. סעיד יש לו עתה צאן מועט, ראשים אחדים בלבד, אין לו מי שיעזור על ידו. אברהם בנו נשא את האשכּנזיה מאשכּנז, ומאז החתונה לא סר לראות את הוריו; רק טרוּדי אשתו באה אל סעיד מפקידה לפקידה ומשיחה עמו שעה ארוכה על מנהגי תימן וארחותיה, כיצד באו ראשוני התימנים בארץ, מה עשו ואיך אירשׂו להם את השילוח וכיצד עזבוהו בעל כרחם שלא בטובתם. ויתר ילדיו של סעיד מפוּזרים אף הם, אחד בעבודה ואחד בבית שבּנה לו, הנערות הקטנות שעוד נשארו אצלו עוזרות על יד אמן, אלמנתו של זכריה באה לשבת אצלו אחר שקידש בעלה את השם, והטרחה בבית מרוּבּה.

סלימאן יושב לפני הסוּכּה, צעיר הצאן מקפץ לפניו ומדלג בשׂמחה. סעיד מכין את הבליל לבהמה הדקה, כיון שהשׂעוֹרים עתה ביוקר הוא קונה קליפות ענבים ותאנים ביקב של בּני ר' מנדל יינן, מוסיף עליהם שיירי לחם עבש, שהוא אוסף מיושבי בתי־מחסה, מבשלו תחילה במים, סגולה לחלב מתוק ושמן.

סעיד מכלה מלאכתו, מקריב לצאן בלילו ויוֹצק לפניהם מים בשוקת; מזל אשתו יוצאת מבּיתה ומביאה להם מקטרות של מים עשוּיוֹת, גחלתן לוחשת על גבי הטומבק המפיץ ריח טוב. היא מעמידה את הנרגילות ומחזירה פניה מסלימאן. הזִקנה קפצה עליה בימים האחרונים ועיניה כהות, ופקדו עליה הרופאים שתרכיב משקפים על אפה ולא יאבד לה מאוֹרה, ועודה מתביישת לבוא במשקפיה בין הבריות.

סעיד יושב אצל סלימאן ומכוון פניו כנגד השילוח. תמיד הוא יושב כך בשעת עישון ותולה עינים עצובות בבתי הכפר. הוא תובע את פי הצינור פעם ועוד פעם, מוציא מפיו עשן כחלחל ושקוף כחבל דק ואומר באנחה:

– כשאני רואה איך עולה עשן מכל הבּתים בסלוַאן ורק הבּתים שלנו קרים, הלב שלי בוכה בפנים; תראה איך הכּל שם בהיר ורק אצלנו אפילו הרעפים האדומים השחירו כמו פגרים…

סלימאן שומט את הצינור מפיו ואומר:

– שמעתי שהיורשים של שמעון דמתי מכרו את הנחלה שלו בשוה פרוּטה…

– מכרו! גם אצלי בא לפני שבּת אחד ורצה שאמכּור לו את הנחלה, אבל אני לא אמכור; אפילו שאדע להפסיד את הקרקע, לא אמכּור! ואולי עוד ירחם השם, מי יודע…

– אמר לי חיים ערוסי שבן־צבי רוצה לחדש את הישוב ורק שקרן קיימת אומרת לא כדאי, המקום רחוק, אין אדמה הרבה וקשה לעשות דרך לעיר.

– היום מבקשים חשבונות רבים, כדאי, לא כדאי, אבל כשבאנו אנחנו לירושלים לא היינו שואלים הרבּה ורק נדבּקנו לקרקע כמו אבן… – הי, לא כדאי לדבּר, רק שהלב נשרף, נשרף…

עגמה נשמעת בדבריו. הוא מעשן את המקטרת ומעלה בוּעוֹת במימיה. עתה שוב אינו אומר כלום ורק מבטו העצוב תלוי בבתים החרבים של כפר־השילוח. צעיר הצאן בא ומקפץ ודוחק עצמו אצל בעליו: סעיד מושיט ידו ללטפו ומפספס את צמרו בחיבה.

אחר הצהרים הולך סלימאן לנחלת־צבי, להתפלל בכנסת בית עמר של שלום שבּזי. פעמים שהוא סר אל יוסף, שיש לו שם קיטון בראש השכונה מבחוץ, על דרך מאה־שערים. הקיטון בנוי למעלה ובית־הכּנסת עומד למטה, חלונו מגיע עד פתח הסדנה. יושב יוסף ועובד ומטה אוזן חפצה לקול התורה הבא ועולה מבית־הכנסת למטה. פעמים שאזנו קולטת פירור של סוגיה והוא תופס את המִלות בחדוה, משננן לעצמו בשעת מלאכה, כאילו היה שותף עם הלומדים במשא־ומתן של תורה. הקיטון מלא גרוטאות ושברי־כלים וסיגים ומיני פסולת שנערמו ציבורים ציבורים. על האיצטבה הגבוהה נתונה מערכת כלי המקדש, צורות מצורות שונות כתבנית כלי המשכן שעשה לפנים ליונה בתו, כשהיתה עוד ילדה מתפנקת לפני אביה, מפזזת ומקפצת ושרה לו שיריה. מדי פעם מוריד יוסף את מעשׂי ידיו מעל האיצטבּה הגבוהה, את השולחן ואת כליו ואת מנורת־המאור ואת כל כליה ואת מזבּח הקטורת, ואת מזבח העולה ואת הכיור וכנו; מקנח את האבק שנצבּר עליהם, מתקן כפתור וָפרח שנפגמוּ בעטיוֹ של הזמן ומצחצח את הציצים ואת פיתוחי החותם והזרים והלולאות, ומשיב את הכּלים למקומם.

סלימאן בא אצלו, יושב על הספסל הנמוך שאצל הפתח, פושט רגלו הפגוּמה כנגד האש ואת רגלו הבריאה הוא משהה בפתח, כי צר הקיטון ואין בו כדי פישוט רגל ארוכה. בימי סגריר, אפילו יורדים גשמים וכל החומות נוטפות מים והבּתים עטופים בערפל כתנורים עשֵנים, אין יוסף סוגר את הדלת מפני האור שהוּא צריך למלאכתו. הוא יושב לפני הפתח הפתוח לרחוב, אדם ובהמה עוברים לפניו, רגליהם מקישות על האבן, איש ואשה מהלכים בשתיקה ותגרים מטעימים סחורתם והולכים. הוא עוטף את כתפיו בשק מפני הצינה הלחה ויושב לפני הצָרפית, רגליו שלובות תחתיו.

כשיושב סלימאן אצל חברו, מסית יוסף את האש במפוח, הגחלים מעלות אדמומית וזורעות גצים בחלל הקיטון. סלימאן מחמם את רגלו החולה אצל האש ואת רגלו השניה הוא עוטף בשׂק שנותן לו יוסף. אוהב הוא להזכיר נשכחות ולהעלות זכרונות לפני חברוֹ. ואף על פי שאין יוסף מרבּה בדברים, די לו לסלימאן לראותו יושב בקיטון ועובד, עושה קוּפה של בשׂמים או מתקן פגימה של מנורת חנוּכּה, והזכרונות עולים בו כמַעין המתגבר. אך בא לקיטון ויושב אצל חברו שעה קטנה, הוא פותח ואומר:

– הייתי אתמול אצל סעיד ופגשתי שם את בנו של זכריה, זכרו לתחיה, בא לראות את אמו המסכּנה…

– איפה הוא עכשיו?

– הלך לקבוּצות. כבר יש להם אדמה ועכשיו הם יושבים בנגב. ואת האדמה שלנו, יוסף, בשמוּאל הנביא, אתה זוכר?

– כמו היום הזה…

– ואת הפרות שלנו אתה זוכר?

– גם את הפרות…

– ואיך ישבנוּ במערה והיינו אוכלים בחוץ ומתנצחים בדברים על הכּפר, אתה זוכר?

– הכל אני זוכר…

סלימאן מסַלק את מקלו שעדיין היה מונח לו על ברכיו והוא קורא בהתעוררות:

– עכשיו כשנותנים להם אדמה ונותנים להם כסף ונותנים להם מכּל טוּב, הם חכמים גדולים, ועוד הם מרעישים את העולם וקוראים לזה קיבוץ וקבוצה וכל מיני שמות ועושים תמונות ומדפיסים בכל העתונים! שמעוּ שמים והאזיני ארץ! אבל כשהלכנו אנחנו לשמוּאל הנביא לבדנו, לבדנו, רק ר' ישראל משתדל עמנו קצת, ועשׂינוּ לנו אגוּדה אחת וכיס אחד היה לנו ועבדנו את האדמה בזיעת אפינו והיינו הולכים ברגל מן העיר כל שבוע ומצטערים כל כך הרבה, זה לא נחשב כלום, כלום!

– ודאי, ודאי, אלא שאנחנו לא זכינו…

– אומַר לך, יוסף הצעירים של היום לא כּמו שהיינו אנחנו בימינו. הם חושבים שכּבר אנחנו לא שוים כלוּם, אבל באמת מה הם עצמם שוים? רק תן להם לחם לאכול ובגד ללבוש ועוד תטיל להם פרוּטה בכיס בשביל בתי־משתה… ומה הם יודעים היום? אולי רק מלאכה אחת, כמו הרופאים של ימינו, מי שמבין ברגל לא יבין בראש, ומי שיודע רפואה לאוזן לא ידע למעיים, אבל אנחנו כמו הרופא לפנים, שידע כל מכּה וחוֹלי, – מה לא עשינו? עבדנו אדמה ועשׂינו כל מלאכה וחצבנו וסיתתנו ובנינו ונשׂאנו משא, הכל לפי הצורך, אלא שלא נתמזל לנו המזל…

יוסף מַשהה מעט את ידיו במלאכתו, מבּטו קבוּע הרחק הרחק, כאילו באו לפניו ימיהם הרחוקים ונצבו לנגד עיניו, והוא אומר חרש:

– מה לעשות, מה לעשות, לא זכינו, אבל יש בהם בצעירים גם לב טוב…

סלימאן מקרטע על מקומו ומשיב לו ליוסף בריתחה:

– מה יש להם? כלום! דלים וּמָכים. זקני הדור אפילו היו מצטערים הרבה וחיו בדוחק וביסורים קשים, היתה להם קדוּשה והיה עליהם חן גדול, אבל אלה החדשים – התפארת הלכה והדלוּת נשארה, כמו בא להם סילוּק שכינה, חס ושלום; תראה היום את אלה התימנים הקטנים, לא טעם להם ולא נוֹי, לובשים מכנסים צרים מאחור ויש להם כובעים מעוקמים ותולים להם מין קולר על צוארם; פי, מאיסוּת!,,

כשיורדת אפלה בעולם מעלה יוסף בקיטון עששית דקת־פתילה ושוֹלה מתיבת־העץ מעט מזונות צרוּרים במטפחת אדוּמה שהוא מביא עמו מביתו. כשהיה גר בכפר־השילוח ועוד יונה ילדה, היתה אשתו שולחת בידיה מעט אכילה וכוס קהוה להשיב את נפשו כל שעה; אבל עכשיו, כיון שהוא יושב במחנַים וקיטונו בראש נחלת־צבי ויונה גדולה והיא עתה זמרת בתל־אביב, אין לה לאשתו בידי מי לשלוח לו מזונותיו והוא נוטלם עמו בבוקר, בלכתו לעבוד בקיטון. יוסף מתיר את הצרור ומניח לפני סלימאן פת ועגבנית וקומץ זיתים וקציצה של ירק; אחר הוא מסית את האש בגחלים והיא פורצת ועולה בלהבה כחולה ובלהבה אדומה, פעם אשה של זו על העליונה ופעם אשה של זו על העליונה, והוא אומר לחברו:

– שתה, סלימאן, שתה ויֵחם לך…

שניהם סועדים בדומיה ושותים מן הכוסות בגמיעה מעטה. סלימאן יושב עוד שעה קטנה אחר הסעודה, תוהה ומחריש, ואחר הוא מבקש את מקלו, מושך את רגלו הלקויה, נזקף באנחה וקם ממקומו, נוטל ברכת־הפרידה מחברו ועומד בפתח. כשהוא מעמיד את רגלו הבריאה בחוץ כבר נשׂרך ערפל הערב מקיר אל קיר, כל הגגות נוטפים וצינת יום הסגריר לופתת אותו ברוח קרה. כשהוא עומד בחוץ הוא מחזיר עוד כהרף עין את ראשו לקיטון, כמו עלה על לבו דבר נכבד, כופף עצמו בפתח, מכוון פניו כלפי יוסף היושב לפני הצרפית ואומר לו בעצבוּת נפש:

– שתדע לך, יוסף, כבר אנחנו זקנים…

והוא מושך עצמו מן הפתח, הולך על מקלו ונבלע באפלת הערב.


המלצות קוראים
תגיות