בתוך: כפר השילוח – ישראל זרחי; עם עובד, תל אביב, תש"ח

 

א    🔗

בסדרת־הספרים הזאת ניתן לפניך לפני כשנתיים ספרו האחד – “ארץ לא זרועה” וניתן לפניך עתה ספרו האחר – “כפר־השילוח”. אולם שלא כנתינתו של הספר הראשון, שהיה כאותו רך הנולד שאָביו שמח בו ומשַׂמחוֹ, היא נתינתו של הספר האחרון, שהוא כאותו רך הנולד שאָביו שוב לא ישׂמח בו ולא ישׂמחוֹ, שכן בין הורתו של הספר ובין צאתו לאויר־העולם נעקר אָביו ואיננו. ולפי שנעקר בעצם שגשוגו, הרי ספרו שנועד, לפי כוח־החיים של יוֹצרוֹ, להיות כחולית־בּינַים ופסיק, נעשה לפי גזר המיתה שירד על יוֹצרוֹ, כחוּלית־גמר וסוֹף־פּסוּק. לאמור, מה שעשוּי היה בחינת מַפתח בין אוּלם לאוּלם בבית הנבנה והוֹלך נעשה מַנעוּלוֹ.

ושירת־חייו באמצע נפסקה – קינה היא ותהי לקינה, מהיותה חזיון־תוגה נפרץ בקורות־ספרותנו בדורות האחרונים. אך אינו דומה מי שהגזירה רקומה בנפשו והוא יודע בה והריהו מטיל בבת־אחת כּדוּר אורו המלא על מיצר־מסילה, כמי שהגזירה רקומה באבריו ואינו יודע בה והריהו זורה מכיתת־אוֹרוֹ המתעגלת לאטה, כאילו נוֹעד לו מרחב־מסילה. ראשון דמיונו כאילן שגידולו משונה ונחפז באופן שתחילת־לבלוּבוֹ מתנעצת בגמר־בישוּלו ובהכּוֹת בו הרעם יכּנו כבין מחזוֹר למחזוֹר; אחרוֹן דמיונו כאילן שגידולו רגיל ומתוּן באופן שלבלובו בעונתו ובישולו בעונתו ובהכות בו הרעם יכּנוּ באמצע־מחזורו. בכבות כוכבו של הראשון נתאבל על כי לא זכה להֶתמד־אורו; בכבות כוכבו של האחרון נתאבל על כי לא זכה להֶשלם־אורו.

 

ב    🔗

אילן שגידולו רגיל ומתוּן באופן שלבלובו בעונתו ובישולו בעונתו – היא ההגדרה ההולמת את דרכו של מחבר הספר שלפניך, אשר עזבנו בטרם עת. הוא לא היה מבני המשפחה המצויה בספרותנו, משפחת העילויים, שדרכם להיגלות על ספה כשדפוס־צביונם שלם ומוגמר על יסודו ויסודותיו, אך כשם שלא היה בו מיתרונם של רבים מהם – מתיקוּת־ההפתעה בראשית דרכם, כך לא היה בו מחסרונם של רבים מהם – חמיצות־האכזבה בהמשכה וסיומה. כי לפי גידולו המודרג לא בא טיפוח גרעינו, שחיוניותו לא ניכרה תחילה מקוֹטן ורפיון, אלא ברוב יגיעה, שנאמנותה והתמדתה נראות לך בבירור, בין אם תבדקנה בדיקת־עין – קנה מוּעט וקלוש שגזעו מרחיב והולך, ובין אם תבדקנה בדיקת־חֵך – בוסר קהה וקשה שעסיסיו מגדישים והולכים עד הבשיל פּרי, אשר חִנוֹ כשבחו ושבחו כחנו.

ודרך הצמיחה היתה דרך מַעקשים – לא די שסגולתו הצריכה, לפי טבע ברייתה, צמיחה ממושכת, באה אוירת־גידולו והחמירה על צמיחתה. כי לא תבין לו ולשכמותו, אם לא תזכור כי לפניך דוֹר־בינַים, שתקופת חינוכו חלה באוירה שכבר לא ינקה משרשי ההוָיה העברית הישנה ועוד לא ינקה משרשי ההוָיה העברית החדשה, ולפי שהיא חלה בערבובו של עולם, בימי המלחמה ובתחומה, הרי ההשכלה וקנינה היו כבליל של שיירי החדר הישן ופירורי בית־הספר החדש ופגמם מרובה מתיקונם. וכן לא תבין לו ולשכמותו, אם לא תזכור כי לפניך דור מעבר, שתקופת התבגרותו חלה באוירה שכבר עקרה עצמה ממציאותה של הגלות ועוד לא שתלה עצמה במציאותה של ארצנו, הלא הוא דור־החלוצים, בימי העליה השלישית ואילך, שתעודתם היתה גדולה ממורשתם, ושאיפתם גדולה מקנינם, וחיפּו על התהום, שתחילה לא ראוּה או הכחישוה, בתסס של נעורים, בסיסמה של יַחפנוּת, בהשלָיה של tabula rasa, ומשנגלתה להם, אם במעוּמעם ואם בבירוּר, נתחוור להם, אם במוקדם ואם במאוחר, כי כל תסס וסיסמה והשלָיה לא יפטרום מחוּמרת החשבון בין השאיפה והקנין, בין התעודה והמורשת.

כיצד דור־מעבר זה, שלא היה עשיר כמותו בתעודה ולא היה עני כמותו במורשת, עשה את חשבונו זה, ואפילו זכה לאיזוּנוֹ, הוא ענין גדול לענות בו, וערכו אינו נפחת, אם גם מבַטאיו יעמדו עניים בפני שלפניהם, שהיו ממוּזלים מהם בקניני־אתמול ובפני שלאחריהם שיהיו ממוּזלים מהם בקניני־מחר.

 

ג    🔗

אכן, בראשית היה תסס של נעוּרים, סיסמה של יחפנות, השלַיה של tabula rasa. רק ארבע שנים יצאו מאז עלה הנער בן התשע־עשרה על חוֹפה של ארצנו ויהי כאחד החלוצים במושבה ובעיר וכבר בידו דבר־סיפור שענינו ורקעו ההוָי החדש. הסופרים הצעירים בני גילו, ששלחו שמם לפניהם, פירסמו תחילה דברים וקטעי־דברים בעתונים ואפילו דברים רפויים היו, הרי גם הקורא וגם המבקר, ששׂשׂוּ לניצן וניצן, ראוּם בחינת נסיונות ונהגו בהם מידה של אהבה. מה שאין כן הוא, שבא לפני הקורא והמבקר במגילת־ספר והופעת רומן היתה גם הופעתו הראשונה בקהל, שלא יכול לאנוס עצמו ממידה של תמיהה ורק לימים נסתבר לו כי מה שנדרש להם למחמירים כמעשה־חוצפה ומה שניתן לידרש להם למקילים כמעשה־העזה, היה ביסודו מעשה־תמימות. היא התמימות, שעמדה לו ולבני שכבתו להתיר, במעט או בהרבה, את המתיחות שנלבטו בה, אם ביודעים ואם בלא יודעים; היא המתיחות בין רצונם להמשיך את חוט הסיפור העברי על עיקר־הנושא שבו: תמורת־נפשו וגלגולי־חייו של האדם העברי בסיטוּאַציה של דורו, ולהמשיכו באופן שיצירתם תהא כתוספת־רובד על הרבדים שלפניה, ובין יכלתם שלא הדביקה את רצונם, משום שגידולם, בעולם של עזובה, לא הכשירם לכך, ונמצאים סיפוריהם כהמשך־לא־המשך לשל קודמיהם. כהמשך – אם תבדוק את הנפש הפועלת והמַפעילה בסיפוריהם הריהי אחות צעירה, או תאמר: בת קטנה, לנפש הראשה בסיפורי־קודמיהם; לא־כהמשך – אם תבדוק את הכתיבה, על רמתה ולשונה, בסיפוריהם או, לפחות, בראשוני סיפוריהם, לא תכיר מתוכה רישומם של קודמיהם, כאילו הללו לא היו קיימים כל עיקר. אמנם ההופעה הזאת של שלשלת־הקבלה, ביחוד כדמות נחלה ממוצעת של תרבות־כתיבה, הנפסקת וחוזרת ונפסקת – היא, מכמה טעמים נכבדים, הופעה מצויה בספרותנו, אך היא תדאיבך ביחוד, כשההפסקה חלה במרחק מועט של דור אחד ואפילו בתוך תחומו. שכבה שבדור, שניצבה על כרחה באוירה של שלשלת פסוקה, אוי לה אם שכרונה מעצמה מפתה אותה לפרש את גמגומה כיֵצר־בראשית ולשונה מגדילה, אוי לה אם פכחונה מעצמה מפתה אותה לפרש את דיבורה כגרר־אחרית ולשונה נאלמת, אשריה אם נשמרה לה תמימות, המסייעתה להתיר את מתיחותה ואף לגבור עליה.

 

ד    🔗

בכוֹר הרומנים שלו “עלומים” (הוצאת “מצפה”, תל־אביב תרצ"ג) מבקש לתאר לפניך חטיבת־חיים של פועל, שעבד תחילה בקבוצה, ויצא ממנה והריהם, הוא ונערה בת־זוגו, מתחבטים בעמלם וענים של פועלי המושבות, בימי־המַשבר שלאחר העליה הרביעית, ומפצים מחסורם בתום־אהבה, עד בוא הכתוב השלישי – צעיר בעל מעמד ומכונית והנערה נמשכת לו ולחיי העיר ותענוגיה וסופם היא הולכת אחריו לפאריס והפועל הבודד נעזב לאנחות. אם תאמר כי הרומן הזה רפיונו ניכר מאליו ותסבירו גם מבחינת הסופר וכוחו – מתחיל שנסיונו מועט וכליו אינם מאוּמנים בידו; גם מבחינת הסיפור, הן מצד ענינו – חטיבה שאין לה מטבע בחיים וממילא אין לה מטבע ברומן, הן מצד דרכו, הפרסוֹנַז', הפבּוּלה והאינטריגה העשויים מעשה סכימה, אין עדיין אלא כחצי־הסברה בידך. שכן עיקר רפיונו הוא בעצם התיאור של הנפש הפועלת ונפעלת בשכבתה האקטוּאַלית, ולכל המרוּבה בשכבתה האידיאולוגית, בלבד. כביכול גיבור־רומן ניתן להתמצות ברפורטז’ה, שדרכה אינה מביטה לעומק, לראות את השורש שהוא כבר עלוּם, ושאינה צופה לגובה, לראות את הצמרת, שהיא עוד עלומה, אלא רואה את הנראה בשטח הסמוּך לאַפּה. הנפש הראשה ברומן נאמר בה: “אותו דחפה תמיד אי־מנוּחה להכיר החיים לכל היקפם, לכל צורותיהם השונות”. אך תכונה זו רוב גילוּיה פה הוּא על דרך סקרנות מרפרפת, המשוטטת על פני השטח, ואך זעיר־שם זעיר־שם תתגלה על דרך התענינות ממצה, היורדת לעומק. אתה שומע על מחנה אוהלים, צריפים ורחש החיים בהם, ימי עמל וימי רעב, עונת שפל גדול ועונת גאות קטנה, על חיי קבוצה וחיי בודד, אתה רואה כמין חלוּקה מכוּונת של פרקי הסיפור – התחלפוּת של תיאוּר המושבה ותיאור הנפשות – אולם אם תבקש לדעת את הכוחות המניעים את כל אלה, כמעט שתעלה חרס בידך. אם תשאל על־מה ובמה באו כל אלה לחיות את החיים ההם תשמע: “הללו באו הנה ואש בטחון בלבם, אשר כמוה ידע רק נוער שניתק מן העבר, מבית אבא־אמא. שאיפות כבירות מילאוּ את רוּחם, כהון־יסוד של החיים, של מובן החיים הגדול והנצחי. והנה באה המציאוּת הקטנה ופרטה את ההון הזה לפרוטות־סבל קטנות – – שיחקו בגורל והנה הגורל משחק בהם”. תשובה זו, אם אתה מסיר תגי־סלסולה ומעמידה על פשטוּתה אתה שומע מתוכה כי לפניך עדת־אדם, שאין להם בעולמם אלא סערת־נעוריהם המבקשה פורקנה במה שהסטיכיה של המאורעות מגישה לפניהם. והרי יותר משהם בחרו בחיים האלה החיים האלה בחרו בהם, ונמצא כי טעמם של גלגוּלם הגדול מעל שפת הויסלה לשפת הירקון או שהוא כהנחת חשאי מוסכמת ונעשה כטפלה לעיקר שפעמים אינו מעיקרו, או שהוא נעלם מאָפקה של ההתענינות לאמיתה. חסרון זה לא תעלימו אמירה שהיא נמלצת מדי: “ברית אלם [אשר] נכרתה בין העובד ועץ־ההדר – – שניהם, העץ והעמל, באו במסורת הברית”, כשם שלא תעלימוֹ אמירה אחרת שהיא פובליציסטית מדי: “החסרנו אנשים צעירים בעלי תואר אקדימי בעמנו? ההם יביאו לנו את הגאוּלה, שחיפשנו בשוּרות העמל?” כי האמת המנשבת בדפים אלה היא באמירה האחת: “מי שהכניס עלומיו בלבד, את כוח שריריו – גל של עצמות יוציא, חביבי”, כשם שהיא באמירה האחרת: “מה הם החיים? כלום אינם צירוף מקרים של מאורעות ומעשים המצטרפים יחד לדבר אשר הגורל קרא לו? הבה ונסייע לצירוף הזה, יותר נכון, אל נעמוד לו בדרך ובל נפריע לו. יעשה את מלאכתו כרצונו… ואולי ניעזר על ידו, אולי ניגאל”…

עם זאת אמרנו: כמעט שהעלית חרס בידך. כמעט, שכן פה ושם זרוי גם רמז ושוה־רמז, כי הנפש הפועלת מבינה, שאין היא בחינת כלונס שטולטל מרחוק, מעבר לרצונו וכרחו, ומשנתקע הריהו תקוע ועומד, אלא בחינת שתיל שעקר עצמו, מכרחו שהוא רצונו ומרצונו שהוא כרחו, ממקום שהוא קרוב אך רחוק, ומשנטע עצמו במקום שהוא רחוק אך קרוב, הריהו נאבק והולך ויותר משנאבק הקנה הגלוּי נאבק השורש העלום. והנה תודעת־המאבק הזה, שנועדה להיות נפש הסיפור שלפניך, חסרה ממנו, שכן דרכה של תודעה זו שהיא נצמחת מתוך תודעת השורש וגידולו והרי השורש פה הוא נידח, נדחק, מוּסח, בכוחה של השלָית הניתוק, הנחשב פה כתפקיד ועוּבדה כאחת. אך אם אין הארת השורש הרי יש זעֵיר שם זעיר שם ניצוצים קטנים, ניצוצי־אַקראי, למשל: “תמונות ורשמים התעוֹררוּ בו מלפני שנים, עת הוא ואלישע, בהיותם עוד נערים, ישבוּ על ספסל הגימנסיה שם בחוץ־לארץ, ולבותיהם נישאו למרחבי עולם”. ויותר מזה: “ימי ילדותה קמוּ לתחיה לעיני רוּחה, כנשיבת רוח קלה משדמות אוקראינה נגעה בה. צליל ניגון אחד דיו לפעמים להחיות בלב אדם פרק־חיים שלם, אשר בו שמע וקלט אל קרבו את השיר”. ודוֹק: רק אסוֹציאַציה, שהיא מקרה־לא־מקרה, מעלה פה את זכר העולם שנעזב מאחורי הספינה והוּא בתחתית הנפש כמסדה, ולכל המרובה יבוקש זכרו לשם גיווּנה של שיחה בינה לבינו: “אוּלי תספר דבר־מה מביתך, מילדותך, דניאל”. אך הוא לא ידָרש עוד כיסוד גדול של עצם הסיפור ואפשרותו.

אולם עד שאתה בא בטענה זאת וכזאת, שים לבך להודית בעל־הדין. כי הנה המחבר, שכמעט אין מרחק, וממילא אין פרספקטיבה, בינו ובין גיבורו, יאמר לך עליו ועל שכמותו: “אנשים עומדים ברשוּת עצמם לא היוּ מעודם”. וכן: “לא בגרנו דיינו”, וביחוד: “אך אוּלי היו עשרים ושלוש שנות חיים אלה (ודוק: גיל הגיבור כגיל מחַבּרוֹ) רק בּית־אוּלפּן לדרך־החיים הארוּכה אשר לפניו”. אין הוּא יוֹדע עדיין להוֹסיף: ובית־האוּלפן לדרך־החיים הארוּכה אשר מאחוֹריו.

 

ה    🔗

המחבר הניח את גיבורו בישוב עברי נידח, שכל חיבוּרו אל מחוצה לו הוא אוטו המביא יום־יום מנת מזונות והוא חורץ בגלגליו חריצים עמוקים בחול. “עתה אני מרגיש – יכתוב המתבודד – כאילו נקשרנו לעולם הגדול בשני החריצים הארוכים האלה. וגם זו נחמה”. ודומה כי בבדידותו נחרצו גם חריצים בנפשו, על כל פּנים הרומן הבא “ימים יחפים” (הוצאת “מצפה”, ת“א תרצ”ה) יש בו כמה וכמה סימנים לכך. הסיפוּר הזה גם הוא עיקרו בוסר, אך כבר יש בו מרחק מה בין המתאר והמתואר, יש בו שהיית־מעט של התבוננות, טירחה נאמנה להוציא את הנפשות מכלל־סכימה ולהכניסן לכלל־יִחוּד. והעיקר, הנפש הראשונה אינה נגלית לפנינוּ כאותו שזרק את הפספורט לתוך הים התיכון, ואדרבה, היא קוראת לפנינו כמה וכמה דפים מתוכו. הכורח האבטוביוגרפי מקיים עצמו גם בסיפוּר זה ועל כן הנפש הראשה תופיע לפנינו כדמות צעיר, שהנגלה שלו הוא פוֹעל ביקב או בבית־אריזה והנסתר שלו הוא סופר מתחיל. אלא אם בבכוֹר־סיפוּריו פילג עצמו לשתי דמוּיוֹת: האחת, דמוּת הנער התם, פועל המושבה, המבקש לחיות כמשא־לבו, והאחרת דמות הבחור הפּוֹחז, בעל “הצפור הכחולה” בעיר, המבקש לחיות כתאות־לבו, כביכול שני יסודות נפש שבו, חוּמרת־הרצינוּת וקלות־המשובה, נלחמים אחד אחד על פי דרכו, על הנערה האהוּבה, וסופה של מלחמתם נצחונו של הפּוֹחז על התם; הרי בסיפור־המִשנה פּילג את חומרת־הרצינות ליסוד המגולם בגיבור הראש – האמונה, בעליתה לרום־יצירה, וליסוד המגולם בחברו – הכפירה, בירידתם לשפל־ניהיליזם. הנפש הראשה שוב אינה מפקירה עצמה לצירוף־המקרים, שנעשה בה כרצונה: “והיה יוסף נתון כמו לאיזה כוח מעל לו שאין מפלט ממנו. מאז ומתמיד תפשוּ להם בקרבו כוחות גועשים את מוצאם. עוד בהיותו עדיין יתום קטן בבית סבתא חיפש מנוס מכוחות אלה וממרותם”. ומה המנוס, בימי הילדות ריצה עד איבוד הכוחות, משחקים מעלי־זיעה; בימי הנעוּרים רקמת שיר ואגדה וסיפוּרי־הזיה, ועתה על ספה של השחרות – כתיבה, יצירה.

חולשתו של הרומן שלפניך הוא, כי המחבר תחת לתת את היצירה מדבר על היצירה, שהא יוֹדעה כתפקיד שאין מפלט ממנוּ, אך הוא עומד בפניה בכפל־רגשות. הוא מַקשה: “היוּכל להכניס לתוך מסגרת של יצירה את חיי העבודה, אותם החיים היום־יומיים של עוני ומיצר, אהבה ושנאה; היוכל לכל רגשות החיים האלה, לגווניהם, לשלוט בהם ברוּח של יצירה, בלי להוסיף עליהם כחל ושׂרק, כפי אשר הוטל עליו לעשות לפי אותו הכוח הפּנימי, שעוד טרם קרא לו שם?.. היוּכל ליצור את התמונה השלמה של האדם הפשוט על סבליו ולבטיו, תמונה הנשזרת גם מחוטי־אחוה שבין איש לרעהוּ, אותם החוּטים הנפלאים הקיימים עדיין במין האנושי ואשר מהם ישתזר פעם מרבד־העתיד של החיים”. לאמור, פרוגרמה של סיפוּר, שהגדרה ומליצה משמשות בה בערבוב, אך לא הסיפור עצמו. ולא עוד, אלא הוא מבקש את הסיפור, לאורה של הפרוגרמה, והוא מבקשו מחוצה לו תחת לבקשו בו עצמו: “לא שורת גיבורים חיורים ותלושי קרקע המציאות התכוון יוסף לתת ביצירת־העתיד שלו, אלא נתחים נתחים של חיי עמל וסבל, נוטפי זיעה וצער, עם גיצי שמחה בודדים, הניתכים לפעמים מתחת לפטיש החיים. לכן היו עתה כל חושיו נטוּיים לקלוט ולשמוע, לספוג ולראות את כל הארג הנפלא והמסובך ששמו: מסכת חיי אנוֹש בעבודה ובחיים. אולם היעמוד לו הכוח?” עד כמה חושיו מכוּונים לתפקידו, שהוא מבקשו מחוצה לו, אתה למד מתוך החלטה תמה, שלא לפנות לבו לפטמה, נערת־הערביים החביבה עליו – שלא לקפח את שיווּי־המשקל הדרוש לו ליצירה – והיא, כמדומה, דוגמה מובהקת למי שסקרנותו מכבה את התענינותו.

אולם כוחה של התענינות המוליכה פּנימה גדול מכוחה של סקרנות המוליכה חוצה. שלא כפרוגרמה הקבוּעה כמסמר, הרי “משוּם מה חשב פתאוֹם על ילדותו, על דאגות הסבתה ועל כוסות החלב לאין מספר שהשתדלה להשקותו באותם הימים ועל הבחילה למשקה הזה שנשארה לו עד היום. ולרגל זה מצא עצמו פתאום צף על פּני נחל של זכרונות רכים ומתוקים, ועל פני גלי־דמיון אלה הפליג לאותה הארץ האגדית, מלאת החמודות והסגולות, זו ארץ הילדות הנפלאה, אשר כוח־קסמים אדיר עצור בצלצול שמה בלבד ואשר הכל עטוף בה צעיף של קסם ועם זה הוא קורן בשפעת אור וזוהר”. וכן, משום מה ופתאום יעשה ריקונסטרוקציה קטנה של ילדותו ויספר על אמא שלו שמתה בפתח חייו, על סבתה שלו שאספה את נכדה היתום וגידלתוּ. ניתנה אמת ליאָמר, כי מה שהוּא מסַפר עתה אין בו להראוֹתנוּ קסמי ילדות, אדרבה, בית־סבתה נראה פּה לא באוֹר הפּלא אלא בצל־הממשוּת, אשר ככבדה כובד זכרה. כבר שמעת ענין הכוח שבקרבו הכופה עליו “דברים שנרתע מפניהם באימה ופחד” מחמת “אָפיוֹ החלש, ירוּשת בית סבתה”, ועכשיו אתה שומע: “הסבתה הדביקה בנשמתוֹ הרכה רגש קוֹדר של אימת המות”, ובקרוב תשמע: “בימי ראשית מלחמתו עם אָפיוֹ הוא, כשהיה צריך להילָחם בעובש של בית סבתה וגם בנחלת הטבע והחינוך, שלא הכשירוהו להיות די חזק ויציב לחיים”, וכן עם צאתו ממיצר־בית למרחב־עוֹלם: “ועל ידי כך נתגלה לו שיש לעולם עוד קסם והוד חוץ לבית סבתה”, ואף בשבתו, הרחק־הרחק ממנה, ישמיעך: “הלא יוּשם קץ לירושת בית סבתה. היִסוֹג אחור מאמצע הדרך, לאחר מאמצים קשים ולאחר שנס־המרד כבר הורם נגד אָפיוֹ החלש, נגד מעמסת העבר”. כדרך הכרזה הבאה במודגש מַחשידה עצמה הכרזה זו, שאפשר אין תוכה כברה, ובאמת עתה עומדת סבתה – כדבר המשורר – בחינת עֵד וּמשוֹפט אילם – וכן, למשל, בנדוֹד הנכד בחוצות תל־אביב החדשה ואינו מוצא פיסת־משכב לראשו: “משום מה זכר עתה את בית סבתה, את דאגותיה. בואי, סבתה, שורי איפה ילון נכדך”. ואף בבואו לרחוֹץ בצינת ימה של חיפה: “מה היתה אומרת עכשיו סבתה, לו ראתה רחיצה זו באביב מוקדם”. וכן, בצאתו מגדרוֹ והוּא משתכּר “על אפה וחמתה של הסבתה, שהיא אֵי־שם רחוק, מעֵבר לים”.

יש איפוא חשבון עם נחלה ואם כי הוא קטוע ומדמה להתמצות בסכסוך עם נחלה שעיקרה ניברוזה ינקוּתית, הרי סופו של החשבון הקטוּע חשבון רחב, מלא, בגוּר. לפי שעה הרי דרכו של העלם אינה שונה מדרכו של הילד – מה הילד, בבית סבתה, היה נמלט מקשי הממשות לעולם אחר – ההזיה, הקריאה, כך העלם, במושבת יהוּדה, נמלט אל הכתיבה, היצירה, הוא רוצה לכתוב על העולם מחוצה לו ותוך כדי כתיבה מגיח העולם שבתוכו שגילוּיוֹ גאוּלתוֹ. מנגינה שנחקקה בו בקדמות ילדוּת (“וזה יהיה סודו הגדול”) משנשמעים צליליה “קמה כל ילדוּתוֹ כבבוּאה נפלאה על פני מבוּע של מים זכים והרגיש פתאום כי עוד נשמה אחת לו, שלא ידע על קיומה עד כה, עוד הוָיה נסתרת, כעין נשמה יתירה, שנרדמה בקרבו והקיצה עכשיו ויצאה ממחבואה”. כהזית המנגינה בקדמת הילדות היא הזית הכתיבה עתה: “ודוקא הוא בעל האופי הרך והגוּף החלש – ירושת בית סבתה – דוקא הוא העיז… עד כי יש ונראה לו שמתוך הכתיבה הולך ומתלבט איש אחר – – השונה הרבה מן הקודם, בריא הרבה ממנוּ וחזק הרבה ממנו”.

אלא שאין המחבר יודע, וממילא אין גיבורו יודע במה היתה, בעצם, העזתו. כי הוא סובר שההעזה היתה בנושא של סיפוּרוֹ, שאם תלכד את רמזיו העמוּמים והפזורים, הרי תראנוּ סיפור “שלא היה חסר ענין ולא היה משולל חן, אך הדבר קיבל כעין צורת מרידה בולטת אף ביחס לכמה תופעות מציאותיות”, מרידה שבה בא, כנראה, על ביטוּיוֹ “חזוֹנוֹ על יחסי המינים זה לזה, יחסי אחוה והבנה לשם הקלת נטל החיים הקשה ממילא”, וכן “דברים אשר רבים מן הסופרים היוּ מכסים אותם צעיף של מליצה, או עוברים עליהם בכלל בשתיקה”. ובאמת, במידה שניתן לדבר על העזה, הרי העזתו היא לא באותה מגמה פובליציסטית, אלא בראשית־נסיונו לריקפּיטוּלַציה של עצמוֹ. ואכן “רוחו צייר במכחול הדמיון אגדת חיים זרים ומוזרים, שלא שיערם עד כה ולא ידעם. ורוחו המשולהב נישא לכולם רחוק ומשונה כחזיונות הילדות וחלומותיהם”.

אפשר והניגוּד שבין מגמתו ובין מה שנדחק ועלה מקרבו גם הוא גרם לקטביות של ההערכה העצמית, שמכאן אתה שומע: “רעיונות היצירה, עבודת חייו נראים לו כנקלים. למי ולמה? מי זה יקשיב ולמי זה נחוץ?” וכן: “לפתע נראוּ לו מאות הדפים שבתיק רק לקרעי סחבות של נייר, ללא קשר וללא חיבור. וצר נעשה לו על לילותיו ללא שינה, על חלומותיו שלא מצאוּ פתרון ועל תקות חייו הגדולה שעלתה בתוהו”. ומכאן אתה שומע: “מנשמתו של יוסף התנשאה סימפוניה כבירה, קול הנצחון הראשוֹן”, וכן “עכשיו אין אני מחכה עוֹד להסכמות, עכשיו תוהה אני רק על האמת הפּנימית שבתוכי ועל זו שביצירתי. ואם אשיגה – אדע שהשגתי הכל”.

 

ו    🔗

אולם האמת הפּנימית שבתוכו, שביקשה גילוּיה, נוֹעד לה דרך־עקיפין, שכן ההתענינוּת שוב נדחקה מפני הסקרנות. עננים המתחשרים שלא בעונתם מעלים את זכר הנילוּס: “כן, היאוֹר הקדוֹש משתפּך. וכך בשכבוֹ סרוּח על האדמה, נשען על מרפקיו, נישא יוסף בדמיוֹנוֹ אל גדוֹת היאור הגדול, אל השדות המרוּוים מים, אל עולמות זרים, מוּפלאים ואגדיים”. לאמור, תחת לבקש את האגדה, היא אגדת הילדות, בנפשו, הוא מבקשה בחלל. ומה שהוּא חלום לגיבור, החוֹלה והנוֹאש, הוא ממשות לאחיו הצעיר ממנו, גיבור הרומן השלישי “הנפט זוֹרם לים התיכון” (הוֹצאת הספרים הארצישראלית, ירוּשלים תרצ“ח, מהדורה ב' בתוספת הקדמה, תרצ”ט), שאם אינו מפליג לגדות הנילוס הוא מפליג לגדות הפּרת. אוּלם הסיפוּר הזה מלבד שהוּא שונה לטובה מאחיו הקודמים גם ברוחב יריעתו וחישוב־בנינו, גם בהבלט אָפיו ושילובי מאורעותיו, גם בגיווּני לשונו ושטף הרצאתו, הרי המחבר עשה בו חדשה – הוא הניח את הגיבור שידע אותו מנפשו, יליד־הגולה, שעלה בכלל החלוצים לארצנו ויהי פועל במושבות־הדרום, וברר גיבור שלא ידע אותו מנפשו, יליד ארצנוּ, בן איכר בגליל, ונתן בו מחלומו, חלום העולמות הזרים והמופלאים, שהוא מבקשו במדבר “מולדת הדברים נמנעי המציאות”. ואם פליאה היא על שפתרונו של החלום לא נמצא לו לנער בתוך ארצנוּ, הרי פליאת־משנה היא, שהוא, יליד ארצנו וגידוּל ישוּבה, כמעט שאינוֹ רוֹאה את שבין דן ובאר־שבע, כאילו אין בארצנוּ אלא כפר־מולדתו, השוקע בעניוֹ, וטבריה שבה נלמדת חַשמלאוּת, וחיפה שכל עיקרה הוָי של סנוֹבים אשר בידם המַפתח למפעלי הנפט במדבר הרחוק. גם הביאוּר כי הכל חָוָר בעיני הנער, שהזית ילדותו היתה מחוללת הרים וטוחנתם זה בזה, משנה זרמי נחלים ומכסה את המדבריות ישובים, אין בו כדי להסבירך כיצד הוא, הרומנטיקן היחיד בתוך קטנוּת־הריאָליזמוּס של בני כפרו המנוּון, מתעלם מכך כי חלומו נפתר לעיניו, במפעלוֹת בנינה של ארצנוּ, ורב יתר משהוּא נפתר במקום שהוּא הוֹלך אליו. דוֹמה כי לא תחטא אם תאמר, כי המחבר נטל יצר־הרפתקה ההולם גיבור, העשוּי כנפש גיבוריו הקודמים, שהוא ידעם מנפשו, ותולאו בגיבורו עתה, שאינו עשוי כמותם, ואפשר ובנקודות הרגישות יותר משמחַברוֹ יוֹדעוֹ הוּא בּוֹדאוֹ. אכן “זאת לא היתה טבריה – ניקור החוֹרים בקירות! כאן מפעל, תנופה, מעוז”. האפשר ולא ראה בין דן ובאר־שבע זולת ניקור חורים בקירות ובאמת צריך היה הרפּתקה זאת כדי לגלות מה שנראה לעין כל?

לא תוּכל שלא לתמוֹה, על הסופר, שהשכיל בסיפורו לתאר את כפר־הגליל ונפשותיו – כמה נחקקות דמויות הישישה, האָב, האם, האחות, הידידה – וּלעצב סיטוּאַציות ומעמדי־נפש נאים בין בדקדוּקם ובין בדקוּתם, והנה בא ועירבב פרי התבוננותו השקודה והמהימנה במסכת מוזרה, שחלקה – ההוָי של הסנוֹבּים – שאוּל לפי סכימה של נוסח־סינימה, וחלקה – אגפי־המדבר – אפילו המחבר הסתייע בו במראה־עיניו לא העלה אלא גרנדיוֹזיוּת דיקלומית. אולם לא תוכל לתמוה, כי המחבר הצליח להצמיח מתוך הכפר ובתוכו נפשות חיות וממללות, לא העמיד במדבר אלא נפשות מדומות, כאותו סטודנט הניצג כתכלית־העמקות שכל עצמה מעט התפלספות לא־נחשבת. אמת, עצם הנושא הוא פיקנטי, אך אינו מוכרח כדי להראותך נפשו של הגיבור ומאבקה, ולפניך זיווּגם של שני יסודות שונים והוּא זיווּג שלא עלה יפה.

אולם לא תצא ידי חובתך, אם לא תתעורר על כך כי השינוּי שהטיל המחבר בבחירת הגיבור, בא ללמדך כי הוא ביקש לשחרר עצמו מכּוֹרח־הנוֹשא, שדרכוֹ בשעבוד לקרקע האַבטוֹביוֹגרפיה, ולהגיע לחירות־הנוֹשׂא, שדרכה בשחרור מקרקע האַבטוֹביוֹגרפיה, באופן שהכותב יודע להפריד יסודות עצמו ולחיותם בגלגוּלי־דמויות, שמידת כוחם כמידת ריחוּקם מהוָית־עצמו על דיוּק השתלשלוּתה האוטנטית. ראינו כי י. ח. ברנר, לאחר שעיצב את דמות עצמו, כמעט כדיוק גלגוליה, הביאנו בסוד נפשו של דור אחר, תלמידיו בגימנסיה בתל־אביב, ואם תתבונן תראה כי גם בהם הוא חי את עצמו, אלא במשוחרר, כביכול במולד חדש. אלא שבעל “הנפט זורם לים התיכון” ביקש לגלגל עצמו לתוך העולם של “מהתחלה” קודם שמיצה את עצמו, קודם שהגיע לאמת הפּנימית שלו, ויהי כבורח מעצמו בטרם מועד, והיא בריחה אשר לא תצלח.

 

ז    🔗

והנה ניתנה לך כעין נשימת־בינתים – ילקוט דברים. “מסע בלא צרור”, עלים מפינקס מסעות (הוצאת הספרים הארץ־ישראלית, ירוּשלים, תרצ"ט). הפּעם מסע בלא פרטנסיה להיות מנוֹפוֹ של רומן, הפּעם רשימות ותיאורים בנעימה קלה וחיננית או, כניסוח המחבר, “צילומי־קוֹדק־של־לב”. מענינת היא קונפרונטציה בין גיבורי ספריו הקודמים ובין מחברם, כפי שהיא מתגלה בדפי־יומנו אלה, בנקוּדה חשובה – החיבור לארצנו, סודו ומשמעותו. כבר שמעת כי ב“עלוּמים” אי אתה יודע על שוּם מה עגנה האניה לחופי ארצנו, ומה שאתה שומע עמעומו מרובה מבירורו; ב“ימים יחפים” אתה שומע כי “מתוך האהבה לאדם, באשר הוא חי וסובל ומתענה, אנו באים למַגר את הישן ולברוא תנאי חיים אחרים, חדשים וטובים לכל המין האנושי”. ואילו ב“הנפט זורם לים התיכון” אתה עֵד לשיחה במדבר בין אנגלי ובין גדעון, יליד הכפר בגליל: “אַה, מארץ־ישראל? היהוּדים בונים שם מדינה חדשה, שמעתי”. גדעון חייך, שתק ואמר תפוּש־הרהורים: “מדינה לא מדינה, מנסים לנשום ככל עם מדוכא. זה הכל”. גם הנעימה המג’ורית וגם הנעימה המינוֹרית חסרות משהו אֶלמנטרי, שהמחבר לא נתנוֹ בפי גיבוריו, אך נתנוֹ בפי עצמו, ביומן שלפניך. לא זו בלבד שתשמע: “שוּב אין נסיעתי דומה הפּעם לזו של המכתתים רגליהם בחיפוּש כברת ארץ חפשית, שאין האויר בה מורעל ואין במימיה מסַם־המות”, ואף תשמע: “ובלבי מגאוַת הילד: אף אנכי בן לעם שיש לו ארץ ובה אני אזרח”, אלא גם תשמע: “ואם גם נוֹפי פונה היום לכל רוּח, שרשי נעוּץ בארצי עולמית”. כלום לא בעיה היא, כי גיבוריו עד עתה, בעצם, לא הגיעוּ לממד השלישי, ממד־העומק, של הציונוּת. והם לא הגיעו אליה משום שיוֹצרם נרתע מפני ההמשך המחוּיב של שני ספריו הראשונים, המשך הריקפיטולציה שלו עצמו, נראה כי היתה בו יראה מפני הצלילה המכוּונת בספירת הילדות. יראה זו מרומזת גם בהקדמה ל“הנפט זורם לים התיכון”, שבה ידבר על “ערגה טמירה הדוחפת את הדור הצעיר אל הכיבוש ואת הזקנים אל חוף הילדות, להתחמם לאור זכרונותיהם”, גם ב“מסע בלא צרור”, שבו יאמר: “צרה נושנת היא שבנפש האדם, בעודו צעיר נדחף לבו אל המרחק ובהזקין הלב הוּא נמלט אל חוף הילדות לדלוֹת שם פניני זכרונות”. לימים הבין כי שרירות היתה בו בחלוקה כזאת, ובאמת ההבדל בין הליכת היוצר אל המרחק שמחוּצה לו ובין הליכתו אל המַעמק שבקרבוֹ, אינו הבדל־דרגה בגיל אלא הבדל־מהות בעצם היצירה וערכה. אוּלם לפי שעה אין לבו לזכרונות וקיוּמם, בין בתחום הפרט ובין בתחום הכלל. הרי כך עתה לשונו: “איני חסיד נלהב של מסורת. איני רואה מן הקדושה בשום דייסה על שום שהיא הולכת ומתבשלת דורות הרבה באותה קדירה. אם הדייסה טעימה בקדירה זו – מה טוב, ואם לָאו – לעזאזל עם כל הקדירה על כל השיריים ההיסטוריים שלה”. דומה כי תתקשה להעלות ניסוּח חד יותר לסלידה מהיסטוריה בין של פּרט ובין של הכלל, משנכלל בשתי אמירות אלה. נראה כי בעל־האמירות לא נטרד עדיין מתוכו יסוד היחפנוּת, לפחות לא נטרד עד תומו.

קיימא לן: אין יסוד נטרד עד תומו, אלא אם הוא נגלה עד תומו – ויסוד היחפנות נגלה כך ברומן שלו “הר הצופים”, ארבע שנים מחייו של דניאל גפן (הוצאת “אחיאסף”, ירושלים, 1940). עתה נבחר כדמות ראשה מי שהמיר מעדר בספסל־לימוּדים והמחבר השאיל לו מתכונתו, אם הנטיה למחוז־החלומות, אם גובה הקומה שחוֹסן וצניעוּת מתנצחים בה, אם הדביקות־שבעל־כורח בזכרונות־ילדות עמומים, כשם שהשאיל לו פרוֹבּלימַטיקה שאינה של בחוּר בן כפר ביהוּדה. חלל החיים, חיי הסטוּדנטים, המתוארים פה, רוחש רוב טיפּוסים – מהם נַעלים מהם מגוחכים, ורוב מאורעות – מהם מוּזרים מהם פּעוּטים, אך כלל אוירה היא של קבצנוּת מנַוולת ותיפלות, ואילוּלא זהרוּרי האהבה וסיבוכיה ונבלע הכל באימי השממון. ההר עצמו, שהספר נקרא עליו, כמעט אינו נראה אלא ראִיה חטוּפה, ואף הלימוּד אינו נראה אלא באַספּקלריה עקוּמה, והכל כמכוּון להדגיש את הצד התפל שבחיי הסטודנטים, שהם כמנותקים מכל סביביהם, ואילוּלא הלך אחד מהם, לרגל פרנסתו, לערוך מפקד הרכוּש במשקי־הצפון, ואילוּלא יצא הגיבור לשלושה ימים (שהמתמיד שבסטוּדנטים רואה באיבוּדם טרגדיה) להיות במקימי ישוב חדש, ולא ידענו כי עדת התלמידים הזאת יודעת כי ההר נטוּע ועוֹמד בארצנוּ ובימי בנינה ולשמוֹ. אמת, חוָית שלושת הימים האלה משיבה רוּח של טהרה ואתה שוֹמע: “דבר נעשה באותו יום והעין לא שׂבעה מראות והלב לא פסק מהמיה. – – בכּל זלף ריח עולם ראשוני. קרקע שלא דרכה בה רגל אדם. מאום לא היה כאן, רק קרקע ועצים ובדידוּת הרים. עכשיו יפכו כאן חיים. הלב רחב. – – אפשר אלה היוּ החיים האמיתיים, החיים כפשוּטם. יום עמל תמים שהזריחה פּתיחתו והשקיעה מבשרת סיוּמוֹ”. וכן אתה שומע לימים על “שינוּי שחל קמעה ביומו של דניאל, שגרעינו התחיל נובט עוד באותו יום העליה על הקרקע”. אך באוירת החיים ההם אין החוָיה הזאת כשילוב אוֹרגני, אלא כמקרה יוצא־דופן, וכשהיא דוחקת למסקנה נאותה, שיבה לכפר, הריהי נדחסת לתוך מלל של ציטטות.

יחפנוּת היא בעדה הזאת רבת הלהג, הריקנות והציניות – שמציאותו של טיפוס כשל בן־אביגדור (אישיות מיוחדת במינה, ששימשה יסוד לדמוּתו של יוסף החסיד בסיפוּרו של ש. קדרי “עינים עצומות”) עשויה רק להבליטה – והיא, היחפנות הזאת, באה על ביטוּיה באותה השתפּכוּת־נכאים: “כלוּם מקרה הוא, שכל כך הרבה סַפקנים בציבור זה שלנו? מי מאתנו יעלה היום על המוקד למען אלוֹהות כל־שהיא? מפלגות? רק הדיוטות יענו אָמן אחרי דברי מפלגוֹת ויאמינו באמת שלהן אמונה עיורת. רק הדיוטות – – מולדת? אפס, אפס איוֹם! ואתה נשאר קרח מכל צד ואינך יודע במה לפתוח? מנין ליטול כוח לחיות? על כן אוּלי טוב יותר לשוב לכפר, לשוב ולשכוח הכל, להתעלם מן הצדדים השונים של המטבע, כך פשוט יותר, קל יותר”.

 

ח    🔗

היחפנות נגלתה לפניך עד תומה וּוַדאי שהיתה אוכלת את הנפש עד תומה, אילולא נשמר בה שורש הנעלם. עוד ב“ימים יחפים” שמעת דבר תהיה: “מופלא הדבר היאך ידעוּ פּרחי חמד אלה לשמור בבצל־שרשם את לשד־החיים בתוך ים של חול לוהט, נטול חיים, ותחת שמש צורבת עוז כבקיץ”. וב“הר הצופים” אתה שומע בדומה לכך על לשד־הנפש: “אלא שבתוך השממון הזה נמתח שביל דק מן הדק, – – פעמים שהשביל המכסיף היה אובד בין מעברות הטרשים והיה נעלם מעיניו לשעה קלה, אך משעלה שוב והבהיק אחז בו דניאל בדביקות כאילו הוליכו לפלטין מפואר”. והשביל הוא שביל־גדול־אויבי־הציניות – האהבה, פּרח־חמודות היודע לשמור בבצל־שרשו את לשד החיים בתוך ים של חול לוהט.

עתה, משנחשפה שכבת היחפנוּת עד תומה, באה שעת הפּרח ופיתוח ניצניו מבצל־שרשו. שואה שירדה על בית חיינוּ בגולה סילקה כבבת אחת פינוק היראה בפני באֵר־הזכרונות, והסירה כבבת אחת את קליפת הלעז מעל דייסת הדורות וקדירתם. מחשכת־הפורענות עלה זכר הבית, אשר עליו ועל נחלתו נשפכוּ גם לעג גם תוכחה, והנה נמצא הדרך לשורש וחישופו. “בית סבתה שחרב” (הוצאת “אחיאסף”, ירושלים, תש"א) מביאך לעיירת פּולין, דלה ונידחת ושעוּנה על נהר דלוח ושפל־זרם. ואתה רואה אותה בבליטות, כפי שתיארתה יד בנה במיזוג נאה של אהבה ויכולת, ואתה מכיר מַסדו, שהוא בו יסוד עמוק יותר מכפי שרצה ויכול להודות, והוא בו יסוד חשוב יותר מיסודות אחרים, שלא היו אלא סמוֹכוֹת והוא דימם אבני־שתיה. אתה רואה את העיירה על בתיה הרעועים, לרבות בית־כנסתה, את יושביה על דחק־פרנסתם, אתה רואה את המשפחה ושומע את הכרוניקה שלה, מכיר אישיה, שמביניהם מתבלטת והולכת דמותה של סבתה. הטיפוסים שונים, המאורעות שונים, הפרנסות שונות – עורות וטחינת קמחים ומסחרם – ומסילת־ברזל המקרבת מרחקים, וישוב מוּעט הנצמח מצדי הפסים, ומאורעות גדולים בעולם שהֵדם ורישומם מתגלגלים לפינה הקטנה בצומת הדרכים, ושמירת המסורת ופריצתה (בת השוחט המשתפת עצמה בהפגנה, הדוד האחד הבורח לאמריקה, הדוד האחר ההולך לקראקא וחוזר אנרכיסט), ומלחמת־העולם הראשונה ותמורותיה, פריחת הבית והרחבתו, גידול בנים ונכדים – ובכללם בכוֹר הנכדים, ישראל זרח, האהוב על המשפחה כולה המשתבחת בסגולותיו – והמרכז סבתה, שהיא כהילת קודש השומרת על אש־התמיד. ושוב תמורות משטר וסדרים וכמישת הבית וירידתו ופיזור בניו לארבע רוחות העולם, זה בכה וזה בכה – ועתה אך עתה נראית סבתה כטבורו של הבית, כצומת שבו נפגשו כל דרכי המשפחה הפזורים. “לבה היה זרוּע על שבעה ימים ותפילתה נתונה על כל בניה, אם לבן הלוטש יהלומים בבלגיה ואם לנכד העודר עצים בפרדסי השרון בארץ־ישראל. כך היתה נשואה תפילתה לבניה ולבית ישראל ולעולם כולו, כאֵם כל חי היתה מבקשת שירדו גשמים בארץ־ישראל. שלא ישלטו בה הבצורת והצמא; והיתה מבקשת שיפסקוּ מעט הגשמים הרצופים במחוזה שבפולין, כדי שיוכל חיים הרוֹכל לצאת לכפר ולהביא משם עגל רך למכירה, יפרנס את בני ביתו ולא ישלט בהם הרעב, ובשביל העולם כולו ביקשה שלום, שאם אין שלום אין כלום”. ולא יפּלא כי בקראה יום־יום עתון היא “שמחה ביבול הטוב שעלה השנה במכּסיקו ומצירה בצערם של הסינים, שהרס שטפון את בתיהם. בשמחה היא קוראה מודעה קטנה שפלוני בעיירה נידחת נולד לו בן למזל־טוב והיא מתאנחת אנחה עמוקה על מות אלמוני שנפטר בשיבה טובה”. וכן לא יפּלא כי בפרוס מלחמת־העולם החדשה “לבה הזקן של סבתה נתפשׂ לפתע לעצבוּת גדולה והיא זוכרת את ילדיה הפזורים על שבעה ימים, בניה ובני בניה, והיא בוכה על נפשן של אמהות רבות ששוב תהיינה נותנות את בניהן להרג”.

וכך בית הסבתה שראית בסיפוּרים הראשונים את קליפתו והיא נראתה לך עבשה, אתה רואה עתה את גרעינו והוא נראה לך מקור־חיים, והסבתה עצמה גם היא שוב אינה נראית בקליפּתה אלא בגרעינה והיא מתגדלת כסמל של אֵם כל האדם ולבו, כביכול גורל־ישראל עושה כל אֵם־ישׂראל כאם כל חי. ומשנגלה לו לנכד שרשו בגרעינו, שוב לא תהא עליו אימת־זכרונות והוא יצלול וישוב ויצלול בבאֵרם, ומכּוֹחם גם יגלה את דרכוֹ לחוֹפה של ארצנוּ כהמשך דרכם של קוֹדמים ושוב לא ירגיש עצמו כגל קטן שטילטלתו קאפּריסה של שר־המקרים, אלא כגל במערכת גלים שהעלתם מרוצת ההיסטוריה וקצבה, ולא עוד אלא מתוך שרשו ותודעתו יקנה לעצמו את הכוח לחיות את גלי־העולים הראשונים ולהשׂיחם במגילת־סיפּוּר.

 

ט    🔗

ראית דרכו במסילות הארוכות של הרומן, ועתה תראנה בשבילים הקצרים של הנובילה. הוא עצמו ראה, כמדומה, את הרומן כגילוּי־עיקר שלו ואת הנובילה כגילוּי־צדדין שלו, אך המעריך לא יוכל לכחד כי הדעה הזאת אינה מוחלטת בידו ואדרבה, הוא סבור כי דוגמה למיזוג של חפצו ויכלתו ומלוא חפיפתם ניתנה דוקא בכמה נובילות שלו. מנין נובילות שלו באו במכוּנס בספרו “שלהבת גנוּזה” (הוצאת “אחיאסף”, ירוּשלים, תש"ג), והוּא מחזור סיפּוּרים, שאחד מהם כבר נדפס קודם בקונטרס “קראו לו כּילי” (הוצאת “ספרות צעירה”, חוברת ג' ירושלים, תרצ"ט) ואחד מהם נדפס אחר כך בקונטרס “מלון אורחים” (ספרון “ידיעות אחרונות”, מספר 52). מלבד המחזור נדפס קונטרס “עיטורי ירושלים”, שבילים בעיר העתיקה (ירוּשלים, תש"ב) וקונטרס “הימים הרעים” הכולל שני סיפוּרים: “מות הרופא”, “הדורש” (הוצאת “עופר”, ירושלים, תש"ה), וכן סיפּור “על שום מה” (סידרת שעה לקריאה, מספר 11) וקצת סיפּוּרים עודם פזוּרים בעתונות. אם נוסיף על כך את שתי הנובילות הגדולות “נחלת אבות” (הוצאת ראובן מס, ירושלים, תש"ו) ו“מַחנַיִם”, שהוא אחרון סיפוּריו ולא נדפס עדיין ברבים, הרי לפנינו נחלתו בנובילה, שלפי שהתחיל כוֹתבה בתקופה מאוחרת יותר, נהנתה מהתפּתחות כוחו וּמתגבּוֹרת קנינו בלשון.

אם תאמר לעמוד על המחזור של עשרת סיפוּריו תמצא בהם כמה סוּגים בין לפי הנושא בין לפי תפיסתו. רק סיפור אחד מזכירך בימת הרומנים הראשונים. את המושבה – מעשה בפועל הבטל בעבודה מחמת חולי של קבע וכל עשייתו עבודות־הבית והוא עושה ברשלנות, שאליה נמלטת אחרית זכותו הגברית, והנה הזדמנה לו באַקראי עבודת־חוּץ ככוחו שמתן־שכרה בצדו, ואותו יום הוא לו כיומו הגדול, אשר לשובו יצפה עתה בימי הבטלה־מאונס הכוססת את נפשו ומערערתה. סיפור אחד מתחולל על חוֹפה של תל־אביב – מעשה באַלמן שפרנסתו על מעשי גבינה ונחמתו בבנו שסופו קברניט וסוף סופו טובע באניה הקטנה שרכש והאב מתקפּח לו כל טעם החיים, עד בוא יום סערה והוא חש את נשמת־הים והוא כורת עמה ברית (ושים לב, כי האב רואה עתה ראיה חדשה את ילדותו – – שלוה גדולה עלתה ושטפה את לבו"). ואילו כל שאר הסיפורים הם סיפורי ירושלים. קצת סיפוּרים ענינם טיפוּסים מחיי הישוב הישן – אם אותו הבא לכל החתונות והכל מתיראים ממנו וסיפורו סיפור אדם שמידת כילוּתוֹ היתה פורענותו; אם אותו העיור המסובב גלגל בשוק הבשמים וסיפורו סיפור נער שאהב נערה ואחיה היה לו למפגע שהיה גם סיבת עיורונו, אם אוֹתה זקנה הדבקה תמיד בנחשל, באופן שבימי טחנת־סוס היא כרוּכה אחרי טחנת־רוח ובימי טחנת־קיטור היא כרוּכה אחרי טחנת־סוּס וסופה דעתה מתעמעמת ואין זכוּר לה אלא ענין הטחנה בלבד וסוף־סופה שהיא נמצאת מתה מאחורי גדר טחנת־הרוח שיצאה מכבר מכלל שימוּשה. קצת סיפורים ענינם טיפוּסים בתחום־המעבר של הישוב הישן והחדש – אם אותה בת מאה שערים, שנישאה לרועה ומשנתאַלמנה לא הסירה צעיף אַלמנוּתה, אם אותה אניקדוֹטה שהתרחבה כדי יריעת־סיפּוּר, מעשה בכוּרדי צעיר, שעלה משפל המדרגה של סַבל למעלת קבלן, והלך לעיירת פולין ונשא בה בת טובים והביאה לשכונתו, שכונת סנהדריה, וסופה בורחת ממנו. בסיפוּר זה, המשעשע בתחילתו ומעציב בסיומו, נגע המחבר כלאחר־יד בבעיה הגדולה של שבטי־ישראל ומיזוּגם, כשם שנגע בה בסיפּור אחר, סיפור על חבורת עולי אשכנז, שעשו חייהם כמעגל חתום, מהם שאין בכוחם לצאת מעברם והם מתאבדים, מהם שהם מנסים לצאת מתוכו והם נכשלים ומתנוונים, ואך אחת לחודש הם מתכנסים ומחדשים אותה חבוּרה, והוא סיפור המתחולל בתנודה מבהילה בין ליצנות מצחיקה ותוגה מחרידה.

כמסכת קטנה הם שני סיפוּרים, החורגים ממסגרת חבריהם; גם בימתם היא ירושלים, אם כי אינה הכרח, וענינם טיפוּסים של האדם הקטן, הפקיד, שחיצוניותו מבליעתו באפרורית אוּמנותו, אך פנימיוּתוֹ היא מחבא דֶמוניה המגיחה ומשתלטת עליהם. הרי המעשׂה באותו לבלר במחסן תבוּאה, האוהב בצנעה ספרי שירה וזכרי מסעותיו, ומשמר בביתו בית־נכאות משונה של מודעות, ופגישה עם צייר ממרידתו על טורי־השקים הסוגרים עליו והריהו הופך את צנצנת הדיוֹ על פנקסי־החשבונות וסופו מתקין עצמו לבת המלך העתידה לחולל לפניו מחול משבעת צעיפיה ולהתערטל מהם וּלזכּוֹתוֹ בחזון האור הגדול וסוף־סופו יוצא מדעתו ומניח פּתק: הלילה ראיתי אור גדול. והרי מעשׂה בפקיד אחר, שחייו כנוסחת־קבע נדוֹשה ומאורע קטן – חצי לירה שהוצאה מידו בערמה – המגדיש את צל הגיחוך, שהוא שרוי בו ממילא, מוציאו מגדרו והוא יוצא לבקש את הרמאי ודרך חיפושיו תחילתה כמעשה hobby וחפצוֹ, סופה כמעשה טירוף וכרחו, והיא משנה אורח חייו ומבטלתו. בסיפור האחד הנשמע כבדיה ובסיפור האחר הנשמע כממש אתה רואה בפריצת הדמוֹניוּת מתוֹך ההוָיה הכבוּיה של האדם־הבוֹרג הנחלץ, בטירופו, אם גדול ואם קטן, ממַנגנוֹנוֹ.

עיניך הרואות, כי המחבר עבר שלושה שלבים – תחילה היה כוח־הנושא ושעבודו, וחותמם ניכר בסיפוריו הראשונים, בבוא תגובה־שכנגד נתפס להפקרות־הנושא וצֵידו, וחותמם ניכר ביחוד ברומנים על המדבר והר־הצוֹפים, ובאחרוֹנה זכה לחירות־הנושא ובחירתו, שחותמם ניכר בצרור של נובילות, שהיה כמבחן בדרכו לשתי הנובילות הגדולות ולשני הרומנים הגדולים על עוֹלי־ציון, שבהם חי את עליתו שלו ושל דורו, לא בעמעוּמה של הסטיכיה, כפי שראיתיה בסיפוריו הראשונים, אלא בבהירוּתה של ההיסטוריה.

 

י    🔗

הנובילה הגדולה האחת “נחלת אבות”, המחברת עליית ראשונים ועליית אחרונים, היא, בעצם, אניקדוטה המתרחבת כדי סמל – מעשה בעשיר גדול שבא לפני דור לירוּשלים והנה ראה עצמו “זקן שוטה, שרדף כל ימיו אחרי הבלו ולא נתן דעתו על חיי עולם, ורק עתה בנטות יומו הביא עצמו למקום שהיה מזוּמן לו כל ימי חייו והוא לא הרגיש”, ובנה שכונה בירושלים ובצוַאתו כתב כי אם איזה מזרעו ירצה להשתקע בעיר־הקוֹדש תינתן לו דירת חינם ונַפּוֹלין לשנה. והנה לשנים נזכר נכדו שבגולה שכונת סבו והוא בא ותובעה כירושה ומתנצח עם הגבאים ובעצם הימים יורדת שוֹאת היטלר על העולם, והעשיר שנשאר תקוע בעיר ניצלו חייו, אך אבד רכושו וסופו מקבל ברוח נמוכה ונפש קנוּטה אותה דירת חינם וסוף־סופו כמותו כאביו זקנו, כי מה האב הזקן בראותו אניה ההולכת ליפו נאמר בו: “והיה לו כאילו אמרו הבריות: ספינה זו הולכת לחוף ילדות רחוקה וכל הרוצה לירד בה יורד, וכלום לא היה זה פּלא מארץ הפלאות”, כך הנכד היושב בשכונת אביו זקנו נאמר בו: “ריחות טובים באים מן ההרים ומבשמים את מבואי העיר וקולות קדומים מרחשים בלילה כקולות ילדות רחוקים נשכחים מדוֹרוֹת”.

אכן, משנפתח השער לילדות הקרובה, אשר בבית סבתה, נפתח השער לילדות הרחוקה, ואתה הולך עם מבקשי הילדות הרחוקה הזאת, הם גלי־העליות בדורות האחרונים. לפני שנתיים באת בסודה של “ארץ לא זרועה”, סיפוּר נלבב על אחינוּ בני רוסיה, הסטודנטים ובני־טובים, שנתעוררוּ עם רעמי הסופות בנגב, והלכו לדגל ביל"ו לארצנוּ ובנו את גדרה, ועכשיו אתה בא בסודו של “כפר השילוח”, סיפור נלבב על אחינו בני תימן, שהתעוררוּ גם הם באותה שנה עצמה ובאוּ לארצנו לחַיוֹת שממתה ובנו כפר בעיבּוּרה של עיר־הקוֹדש. בקראך את שני הסיפוּרים המקיפים האלה, שניתנוּ בסדרת הספרים של “עם עובד” אשר לפניך, אתה למד מה דרך רחוקה עבר הסופר מאז בואו לספר לך על גל־עולים קטן, המצוּמצם ברקעו ואָפקוֹ, עד בואו לספר על גלי־עולים גדולים, רחוקים וקרובים, מירכתי צפון וחדרי תימן, קיבוּץ גלוּיוֹת בשדות הילדות הרחוקה כחלום והנה היא קרובה כממשות.

ובבואך בסוד התמימים והנלבבים, אם בני צפון ואם בני תימן, זכוֹר כי כבר נרמזת עליהם בסיפוּרים קודמים, אם לא במרכזם הרי בשוּליהם. הנה, למשל, ראית עוד ב“עלוּמים” דמות צנועה, שגילוּיה כעילוּמה, דמוּתו של אלישע, נאמן הקבוצה, הנותן לעוזביו מתת עציץ קטן, שתיל רך, שיהיו כנוטלים אבר חי מן הקבוּצה אל עולמם החדש. והנה, למשל, ראית ב“ימים יחפים” את ר' יעקב מאיר העמל ויגע ואוגר פרוטה לפרוטה להעלות את בנו הנכה והוּא מביט יום־יום בחרדה בנעליו אם אין בהן חוֹרים ותיקוּנן יפחית חסכונו לגאוּלת ילדו. וכן, למשל, השומר שכל עולמו סוכתו הדלה וכבשתו. והנה, למשל, ב“הנפט זורם לים התיכון” דמותו של מיכאל שבא לעבוד בכפר הנידח שבגליל ודבק בו ובבתיו לאהבה והוּא כאור הפשטוּת והנאמנות. כל אלה ושכמותם פיגורות צדדיות, אך הריהביליטציה שלהם נעשתה בתיאור הנרחב של אבותיהם לתום ולנאמנות בוני גדרה, מחיי “ארץ לא זרועה”.

ובדומה לכך אתה מוצא עוד ב“עלומים” במחזה־האימים של היריקה בפני הפרדסן: “הנה פניו של התימני בן השבט המעוּנה תמיד ביסורי החיים מבלי להשמיע תלונה קלה מפיו”. והנה, למשל, ב“ימים יחפים” בתיאור בית־האריזה: “הפעם היה מרים הסלים נער תימני רך ומיד נישא שמו מכל צד; יחזקאל, תן! יחזקאל, קח! הנה, שמה! ויחזקאל פלא־הזריזות, אץ ורץ על שתי רגליו הדקות כזרדים ומשתדל להשביע את רצון כולם”. וכן בלכת גיבור הסיפור ברחוב העיר והוא דוחה מעליו נער תימני ואחר הוא מתחרט וחוזר “והנער הכירוֹ, כנראה, ונעץ בו זוג עינים בוערות, משתוממות ותמימות”. והנה, למשל, ב“נחלת אבות” תראה שואב מים מבני תימן איש מצומק שרגליו כשני קנים הנעים תחת כובד המשא ואף שנדמה שהן מטות לנפול אינן נופלות". כל אלה ושכמותם פיגורות אגביות, אך הריהביליטציה שלהם נעשתה בתיאור הנרחב של אבותיהם לתום ולנאמנות, בוני “כפר־השילוח”.

אבן שלא נראתה תחילה לעין וללב, שלא היוּ פּנוּיים אלא לשכבה העליונה של הדור, נעשתה לראש פינה.