רקע
מנחם מבש"ן
עֵץ יִשְׂרָאֵל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דפוס העברי ירושלם; תרפ"ח 1927

בחשוך עלינו היום והצללים שבו אחרי האור – היינו כחולמים, באין מעמד לרגלינו בארץ חיים – נבנה לנו מגדלים וראשם בשמים. היבאו החלומות? היתכוננו המגדלים על יסודות מוצקים? אל אלהים ה' הוא יודע וישראל – הוא יֵדע: יקרבו או יארכו הימים ובא כל חזון וכל חלום והיו למעשים או יעלו בתהו וכלו ועברו כצל – לפי אשר יהיה לב העם וגדוליו לעשות או לחדול. ואני הדל באלפי החולמים לעמֵנו שיבת שבותו, הנה נא הואלתי לספר לאחי את חלומותי מהקיץ כפעם בפעם, אולי ישמעו ואולי יואילו, אשר להם המשפט ואשר כה בידם, לתת להם פתרונים, וידעתי כי לא לריק חלמתי.

­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________

ראיתי והנה עץ צומח מראשו ולמטה, אשר לא כדרך כל העצים: הפרי נִשא על כנפי רוח ויובל אל מקום פלוני אלמוני, אל בין הררי קדם, ויתערה בארץ ויוכן על מכונתו. ממנו השתרגו ירדו אחד לאחד ענפים, בדים, שרשים, עד אשר היה הכל לעץ אדיר מעמיק, מרחיב, משתרע על כל סביביו, וענפיו עושים פרי חדש, שונה לתֹאר ולטעם ולתֹם מן הראשון, שהוא הובא הֵנה כיליד חוץ מרחוק מארבע רוחות השמים, ובלִיל־טעם אדמת הנֵכר עוד עמד בו בראשית ימי מגוריו ימים רבים.

ואשאל את מליצי הדובר בי, המליץ בין חזיונות הרוח ובין מראות החיים הנראים תחת השמש או הבוקעים ועולים, ככנפי שחר, מסֵתר הרי בתר, מעֵבר למסך העתידות, – ואֹמר: מה אלה? ויפתח את פיו ויורני ויאמר לי:

העץ ההפוך אשר ראית, עץ ישראל הוא, אשר עניניו מלאים תהפוכות מאז נִסח מאדמת מטעו ויתגלגל תחת שואה אל כל אשר היה הרוח, ויהי בארצות נודו כעץ אשר לא שׁרַש מתחת גזעו וזרעו בכל הגוים ופריו – מלֹֹא כל הארץ. והפרי – הם צעירי העם, אשר נסתרה דרכו ודרכם מחיי ארץ והנם שמים פניהם השמימה – אל חיי הרוח, אל החכמה ואל המדע. וכי גדרו בעדם גם דרך הרוח העולה למעלה – וינָשאו על כנפי רוח נדיבות ויצאו ויבראו להם שמים חדשים בארץ חדשה ועליהם התקבצו לנקבציהם כל סביבם מענף ועד שרש ויהי העץ שלם עומד על כנו ושרשיו פרצו בארץ וירבו ויעצמו ויהיו יסוד מוסד לתקופה חדשה.

ועוד אני מתבונן בדברים האלה הסתומים והחתומים כדברי האורים והתֻּמים וקורע להם חלונים ומבקש פתרונים – והנה באו הימים, צמחו החדשות, נגלו העלילות אשר רֻקמו בסתר, והחזיונות המסֻפּרים לדור לבשו בשר ועור ויהיו למעשים ויצאו לאור.

כימי דור אחד התנהלו צעירי ישראל בארץ רחבת ידים על מבועי החכמה, משא נפשם, כעל מי מנוחות; המה ובני עם הארץ יחד חברים שקדו על דלתות בתי הספר ובתי המדרש לכל אוָת נפשם ולא גֹרשו ולא דֹחו ואיש לא אמר להציב גבולות למספר בני ישראל. כי היו היהודים דרושים להריח בשאָר רוחם את עמק העכור ולגרש בעמוד אִשם את הענן ואת החשך מעל רחבי הארץ, וכי דִמו למשכם ברשת זו טמנו להם, אל קרבם, ולבלעם כשאול חיים. ורבים השלימו חקם ויציבו להם יד ויהיו למאורות לארצם ולכבוד בתוך עמם. – עד אשר נהפך עליהם אופן, כי היתה רוח אחרת בארץ בראש מרומים, ויסגרו מפניהם מעט מעט את מקדשי הרוח ויגבילום ויעיקו להם הלוך והגבל, הלוך והעיק עד מחנק נפש, וכי נדדו הלכו למרחוק לשבור צמאם לחכמה ב“ארצות ההשכלה והחֹפש”, דבקה הרשעה אחריהם גם שם, כי גברה הרוח היוצאת מצפון ותגדל יתר אל הנגב ואל המערב ואל כל הארצות המתהללות בתורת האהבה והחסד.

בראשונה התגלעו הצעירים בני הגרמנים – העם, אשר מוסר בני שם לזעוה לו ולחכמיו ואשר גם הספיח, אשר עלה בשדה נחלת אבותיו מִמַפַּל תורת ישראל בשפכה את רוחה על כל הגוים, כעצם בגרונו עד היום הזה – כי הרוח העברי המתהלך משער לשער ומגבול לגבול לרגלי היהודים יוצאי המזרח, בא כזמורת זר אל אפם ויזוררו הנערים תלמידי המכללות ויתגעשו ויתהוללו ויעירו קנאה. ואחר יצאו בעקבותם רעיהם בני עם ועם, אשר היו הגרמנים להם למופת בשנאת ישראל בעשרות השנים האחרונות, – ויעשו כן גם המה. והוריהם ומוריהם הופיעו על עצתם וגם החזיקו על ידם בסתר ובגלוי. ותהיינה תוצאות כל אלה לתלמידים העברים במקומות אשר באו שמה: פנים נזעמים ותגרות ידים ושפך־דם ואחר – חקי עמל וחרצֻבּות־רֶשע כחקים וכחרצבות, אשר הדיחו אותם הלום.

וזעקת התלמידים העברים, היושבים בארצם שוממים מבלי תורה והשוכנים אל בין עקרבים בארצות נודם, עלתה באזני הקהל ותך גלים בקרב השאננים והבוטחים ותגע עד לב עשירי ישראל וגדוליו ואציליו, אשר היו לפנים בתלמידי בתי המדרש לחכמות גם הם ויתהלכו ברחבה ויעלו ויצליחו, ואשר להם בנים המתעתדים ללמוד לֶקח ומקום אין, – ויועדו ויוסדו יחד ויבאו בדברים עם רעיהם אשר בארץ ואשר מחוץ לארץ, מאשר הציבו להם בחכמתם או בעשרם יד ושם על ארץ רבה, ויעירו ויעוררו את הכל, וירימו תרומות־כסף גדולות, כמעשה יורשי ויסוצקי, אשר היו מופת לרבים, ויכוננו “אוצר לתרבות”. אז נוסדו שנה אחר שנה המון בתי ספר תיכונים עברים בערי ארץ ישראל וסוריה מִבֵּרוֹתָה ועד עזה ומירושלים ועד דמשק ומכללות עבריות בברותה, ביפו, בירושלם ובדמשק. ואליהם נהרו צעירי ישראל לרוב מכל קצות ארץ מזרח־צפונה, וטובי חכמי עמנו מן המערב. כי עזבו איש את משמרתו בבתי הספר ובבתי המדרש, ששם ישבו אל קוצים בתוך חבריהם בני עם הארץ, ויבאו לשכון כבוד בתוך אחיהם ועמם ולהיות להם למורים. והרבים בהם, כל אשר השיגה ידו, התנדבו לתת לֶקח בבתי הספר החדשים בלא כסף ובלא מחיר שנה אחת או שתים. ובתי ישראל אלה היו לנס לרחוק ולקרוב, וכסף תועפות להם מאוצרות נדיבי ישראל אילי הכסף, היושבים על גפי מרומי אירופה, ומתבואת עצי הזית ליער הרצל, הנותנים פרים זה שנות מספר.

והבתים האלה לא נוסדו בתוך הערים בראש הומיות, כי אם במגרשיהן בקרבת שדי תבואות ומטעי גנים ופרדסים, כמשפט בתי המדרש לישראל בימי קדם (“כרם ביבנה”). ולמדו התלמידים כל שנות לִקחם גם עבודת אדמה ולעתים מזֻמנות ימלאו בידיהם אחרי תורת פי המורים ונתנו חלק לנפש ולגוף גם יחד. ומן התחברות אל האדמה אם כל חי, היו כל הימים בריאים וטובים, מוצקים משרירים ועד עצבים, לא כהתה עינם ולא נס ליחם ולא נהפך לשדם כבחורי הישיבות לפנים, אשר נזורו כלה מן החיים וממנעמיהם, וכתלמידי המכללות באירופה השואפים חיי בשרים בכל פה ושתו ומצו את כוס העדנים עד הקֻבּעת, עד בלי השאיר כֹל לימים הבאים.

ותאות צוררי ישראל באה ונהיתה, כי טהרו בתי הספר בארצם מכף רגל יהודי, גם חמשת או עשרת האחוזים, אשר נתן החק ליהודים, בֻּקשו ולא נמצאו. ויהי כי חדל תלמיד עברי מקרב הארץ – ותחדל אהבת תורה ותסר קנאת חברים; התלמידים בני אזרח הארץ, אשר ידעו כי דרכם נכון לפניהם, נתנו לבותם לכל הבל נדף, אך לא לדעת ולכשרון, ויהיו הבתים ובאיהם כפֶחם בלי שביב אש וכמִשְׁאֶרת אשר שאור אין בה. עד אשר גברו התלונות מכל עבר ויתאוננו ההורים ויֵרגנו המורים איש בביתו ואיש במסבו, לאמר: מה זאת עשו חובלינו, כי הסירו את האש המניעה בכחה את כל המכונה, כי שִלחו את בני העם הער והעונה מקרבנו ונשאר אחריהם קֹר וקפאון, דממה ושממה, שואה ומשואה!

והצעירים אשר השלימו חקם בבתי המדרש בארץ ישראל, נרדם נתן ריחו עד למרחוק ויגַדלו שם ישראל בכל המקומות אשר באו שמה. הילדים, אשר יצאו לפנים מארצות הגולה כשרשים מארץ־ציה, צנומים דקים ומדֻכּאים מנפש ועד בשר, נראו מקץ שנים כנטיעים מגֻדלים בגן אלהים לפני שמש ורוח צח, ורבים מן הגוים צוררי ישראל לפנים ראו את הצעירים האלה והנה כלם בחורי חמד טובי מראה וטובי שכל והליכותיהם כלן אומרות כבוד ועֹז ותפארת אדם – וישתוממו על המראה ויֵהפך לבבם כבלעם בנוח עליו הרוח, ויאמרו: אכן מהיות העם הזה קרוב אלינו תמיד שוכן בין כתפינו, גדלה ככה שנאתנו אותו מבלי הדעת. כי גם את הקרוב מאד גם את הרחוק מאד לא יֵדעו ולא יכירו היטב, ולו היינו שכנים קרובים אל השמש, כי עתה ראינו אך את כתמיה ואת הדוּריה ואורה לא ראינו… על כן פקחנו עינינו אך על רעות העם הזה לא ולא על טובותיו. ועתה – הביטו וראו את הצעירים הנחמדים האלה, את חין ערכם, את מראיהם ואת כל דרכיהם, הלא כלם יחד זרע ברך ה' המה, ומי יתן והיו גם בנינו כמוהם!

הרבים בצעירים האלה אמנם נותרו בארץ; אך היוצאים אל אירופה מצאו דלתים פתוחות בכל מקום ויותר בארץ ענים לפנים – ברוסיה. ממשלת הארץ הזאת המדַכּאה את היהודים בארצה, נטתה חסדה ליוצאים ותשם את לבה עליהם לטוב, כמעשה הספרדים עם מגֹרשיהם לפנים והיום וכמעשה צרפת עם הקתולים, אשר היו לה למרמס בארצה ולכלי חפץ בארץ הקדם, – ותתן להם מחסהּ ומשענתה בארץ מגוריהם החדשה ותבחר ותקָרב אותם בשובם, לתת להם פקודות ומשמרות ולהרכיבם על במתי ארץ, בשגם בממלכה הגדולה והרחבה הזאת מעטים הרופאים, הסוללים וכל בעלי ההשכלה הגבוהה מדֵי־צֹרך עם הארץ, ההולך ורב הוא ובערותו עמו.

ולרגלי הילדים הבאים אל בתי הספר ואל בתי המדרש ההם, באו אבותיהם, קרוביהם ומיֻדעיהם ויֵאחזו בארץ ויֵפרו בה ויַפרו אותה וימַלאוה אדם רב. ותחת אשר בתקופה הראשונה הביאו לנו שלשים שנות עבודה בארץ ישראל המון מושבות ואכרים – השרשים והבדים – בראשונה, ושנים או שלשה בתי ספר תיכונים – הפרי – באחרונה, הביאה התקופה השניה המון בתי ספר תחתיים ושניים ועליונים ועליהם – קהל תושבים ומושבות, אשר התכוננו ואשר התערו בכל הארץ מסביב מענף ועד שרש.


המלצות קוראים
תגיות