עולם אחד, העולם הגדול, ברא אלהים בראשונה, ועולמות רבים, עולמות קטנים, הוא בורא בכל עת, בכל יום, בכל רגע – את בני האדם. ורוח מלפניו יעטוף, מן הנשמות אשר עשה ואשר הכין מראש באוצר הנשמות מתחת לכסא הכבוד, והיה לנפש חיה בעולם הקטן – והיה החמר ביד היוצר לאדם. מנשמת האדם הראשון ועד נשמת זרעו אחריו לדורותיו, תבא כל נשמה ונשמה בעתה, בהגיע תור אחד “העולמות הקטנים” להבָּרא, עד אשר תכלנה כל הנשמות מאוצר החיים; אז יבא המשיח ועולם חדש יבָּנה – שמים חדשים ושמש חדשה, נשמות חדשות וחיים חדשים.

והנשמות במכון שבתן בסתר עליון מתענגות על זיו כבוד ה' היוצר אותן, צופות ורואות כל גלוי וכל נעלם מקצה השמים העליונים ועד קצה ארץ תחתית ומימים קדמונים ועד קץ הימים; צפוני העתים גלויות לפניהן כהִגָּלות לעיני האדם נחל מים זכים שקופים עד היסוד בו. גם בטרם יוָלד האיש תדע הנשמה, אשר לו נועדה, את הליכות חייו ואת אשר יגיע אליו על פי פעלו: כי יזַכּה איש את ארחו וטוב לו – וטוב גם לנשמתו שם במעונה ושמחת אלהים על ראשה; וכי ישחית דרכו לנטות ארחות עקלקלות – הוא ישמח, באשר לא ידע את יומו ואת מחרתו, ונפשו עליו תאבל במרומים, כי תראה וכי תבין לאחריתו.

מה מאד תבקש הנשמה להזהיר את חבֵרה ואיש בריתה (כעתיד כהוה אחד לבני מרום) להורותו בדרך טובה, להשיבו מדחי, מכשלון, מאחרית רעה! ואולם בעודה במרום לא שיח ולא שיג לה ולא כל התחברות עם הגוף, אשר עדֶן לא היה; ובהתחברה אליו – הנה נשכחו ראשונות, נצפנו עתידות, כבה נר אלהים מעל ראשה וענן פרוש למסך בינה ובין העתים והמרחקים אשר לפני יום היו קרובים וגלויים אליה. מעתה שניהם יחד נהלכים כעורים בדרך החיים, כמגששים בתוך ערפל, אשר לא יראו בלתי אם צעדים מספר מהם והלאה: ההוה – דבר יום ביומו – גלוי וידוע להם, והעתידות, הקרובות או הרחוקות, כספר חתום; תחת אור עולם באוצר החיים, אור קפאון בחדר עכור, תחת חיים בהירים שקופים, חיים סתומים וחתומים, חיי מַאפל ועורון! זה דרך עֹצב לכל הנשמות בבואן אל הגוף, זה היה דרך הנשמה הראשונה – נשמת האדם הראשון.

וכאשר שלח אותה אלהים אל הגולם אשר יצר עפר מן האדמה, להחיות אותו, ־ וירע בעיניה ותתחנן אל ה' ותאמר: אנא, אבי ויוצרי, אל תשליכני מלפניך ואל תהדפני מאור אל חשך, אשר לא אדע עוד עת ומקום, לב מאשר אתי לנגדי, לא אביט עוד, כאדם עם יושבי חלד, את הדברים אשר יהיו הדברים הראוים להיות (כי הוגד לה מראש ותדע,) לא…

וישסע אלהים את הנשמה בנשיקות פיו ויאר פניו אליה ויאמר: הנחמי, בתי, כי גם שם לא יֵאמר לך עזובה, גם באֹפל ובחשך אני אאיר נרך. הנני נותן בך רוח, ורקם על היריעה הפרושה על העת ידות מעתה, מראות נֹעם, תמונות הוד, בריאות חדשות חליפות, אשר כנפים להם בכנפי זבוב־הרקמה, ונֹגה להם כנגה ברק החשמל וצבעים כצבעי הקשת אשר בענן; והיו לך תוצאות פעולתו, כי תראי בלילה רוב מעשים והמון עלילות גדולות ונפלאות לאין חקר וללא גבולות עת ומקום, ויומם תחזי לך חזיונות קסם, והתוית לך תוי אור, עטרת שלום ושפעת ברכה וששון ויקר. והיה כי תלין בכי בערב – ושעשעוך החלומות וערבה לך שנתך, וכי ימררו המסיבות או האנשים אך חייך יומם – וחשת מפלט לך אל חזיונות ותהי זאת נחמתך. דעת העתיד לא תהיה לך: יוסף דעת יוסף מכאוב; ואולם גיא־החזיון לפניך הוא, בו תערכי דמות לעתידות, בו תמשלי כאשר תאוה נפשך. וכל הנשמה אשר תבא אחריך אל כל בשר, אשר לו נועדה, וזכרה את הסגֻלה הזאת, אשר נתתי לכן, את החזיון, היוצר עולמות גדולים לעולם הקטן – והתנחמה. ומאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, באשר אַתְּ בתי הבכירה, הנני אגלה לך סוד: דעי, כי כאשר ירבו חוזי החזיונות והעם יקשיב וישמע וישים על לב והיו החזיונות לעתידות. –

ויתן אלהים לאדם את החזיון, ויהי לו חֵלף דעת העתידות.

בכל אשר הוסיף קהלת חכמה וכעס, דעת ומכאוב על כל אשר היו לפניו, אכן לא ראה רעה רבה תחת השמש, אחרי אשר מצא את לבבו לאמר: “טוב מראה עינים מהלך־נפש”. ולוּ ראה את אשר יראה היום אחד היהודים, אשר נתן לו אלהים עינים לראות ולב לחוש, כי אז אל נכון הפך דברו לאמר: טוב הלָך־נפש ממראה עינים.

ומדי ראותי כה וכה, כמעשים בכל יום, את כל העמל ואת כל האון ואת כל התלאה, אשר מי יודע אם ראה קהלת כהמה כל ימי חייו, עצום אעצם את עיני, אֵרומם אנָשא על כרובי, כרוב החזיון, ובהלָך־נפש אשקיפה מעל פני הישימון, אשר נגד פני, הלאה, הלאה למרחוק, אביטה, אקוה, אאמינה ואמצא נחומים לנפשי – ואת אשר אראה אגיד.

ירושלם, פורים, שנת תרצ"ב

ובמערכת “הצפירה” היוצאת זה עשר שנים בעיר הערים, רבה התכונה ליובל שנת השבעים, אשר יחֹג זקן כתבי העתים העברים ביום הזה. ויום החגיגה הגיע ומלאכים באו מקרוב ומרחוק אל ארמון המערכת, אשר ממול המכללה העברית, לברך את העורכים ולשוש אתם משוש; והשולחים אותם – הלא המה: מאַת המערכות לכה“ע העברים, אשר במאת המושבות הנמצאות בשני עברי הירדן מזה ומזה מלֹא ארך ארצנו; קוראי “הצפירה” הערבים – אשר היו לפנים בתלמידי בתי הספר התיכונים והעליונים העברים – היושבים במצרים, בארץ ישראל, ובסוריה; שלש מאות אלף היהודים אשר בירושלם העיר הישנה ואשר ב”ירושלם החדשה" (הוא השם הכולל לשלשים המגרשות, אשר בנו ויושיבו מסביב לעיר אחינו הספרדים והאשכנזים, אחרי התאחדם יחד להיות לקהל אחד בקושטא, בירושלם ובטורקיה כלה, מכסף החלוקה, אשר תעודתה, לפי הסדרים החדשים שנעשו בה, אך “לבנות ולנטוע”); ומלאכים ומכתבים וטלגרמות באו ממאה וחמישים כתבי העתים העברים – לימים, לשבועות, לחדשים ולתקופות – ומשלשים הוצאות הספרים העברים, אשר בארצות הגולה, וישמחו ויעלצו וישתעשעו יחדיו כל קהל החוגגים את החגיגה העברית הזאת שלשה ימים ושלשה לילות. והנואמים ספרו בנאומיהם, אשר נשאו באזני הקהל, והקרואים ספרו איש באזני רעהו על כל החדשות אשר צמחו בעשרים השנים האחרונות במערכות ישראל בגולה ובארץ ישראל, חדשות אשר יד “הצפירה”, המושלת ממשל רב בדעת הקהל, היתה בכלן, ודברי ימי היהודים, אשר לחיי המעשה ואשר לחיי הרוח, בתקופה הפוריה הזאת, נגֹלו כספר בפני הצעירים והצעירות, אשר הקשיבו רב־קשב ואזנם לא מלאה משמוע.

ויספר אחד על תחית הארץ בתקופה האחרונה, לאמר: אחרי אשר גבר הלחץ ברוסיה, בגליציה וברומניה לאין תקומה, והנלחצים והנרדפים – אלה נודדים כצללים על פני ארצות ויַמים רחוקים, אלה נמקים ואובדים תחתם בעניָם ואלה נואשים מעתידות עמם ונופלים אל האויב המונים המונים, ואחרי אשר נגלתה שנאת הגוים אותנו בצרפת, באטליה, באנגליה ובאמריקה עד אשר דִמו הכל, כי יזעזע הסער המתחולל גם את השאננים והבוטחים וימריצם כי יתנו לב להבין לאחרית הזעם, – שבו ראשי הציונים וינסו דבר אל אצילי ישראל ואל גדוליו אילי הזהב, אולי יאותו להם בפעם הזאת לתת יתד לעם במקום קדשו; אך המה הכבידו את לבם גם הפעם ולא אבו שמוע. אז התעורר הזקן שבחבורה¹ ויסע וילך ויבא ניויורקה וימתק סוד עם אנשי לבב מנכבדי הציונים אשר שם וישם לפניהם את הדבר הגדול, אשר רחש לבו. והמה שמעו, הקשיבו, בחנו את דבריו ויופיעו על עצתו. וימהרו ויערכו ספר זכרון אל אחד אילי הזהב הנוצרים אשר באמריקה, האיש אשר עברה עליו רוח נדיבה להקדיש כל הונו הרב והעצום לטובת בני האדם והמפזר פעם בפעם אלפי רבבות לכל דבר טוב. ונביא הקונגרסים הציונים, אשר נקרא ממחרת היום ההוא לבא אל האיש, מלא במדברו הלוקח נפשות את דברי הספר ויט את לבב הנדיב הנוצרי להקדיש הוא ואחוזת מרעיו את כל כחם לתחית עם ישראל בארץ ישראל, כאשר הקדישו אנשים מגדולי אירופה לפני מאה שנה את כל כחם לתחית העם היוני; ובזאת ייטיבו את הרעה, אשר עשו העמים הנוצרים, מימים קדמונים ועד היום הזה, לעם אשר נתן להם את האלהים ואת הנביאים ואת התרבות ואת המוסר, יעמידו רֶוח והצלה גם לעם המסכן הזה גם לעמים האחרים, אשר היהודים להם כאבן מעמסה בכל מקומות מושבותיהם, ולהם תהיה זאת לצדקה, לשם ולתהילה בדברי הימים עד עולם. הנדיב ראה, שמע ויתן אל לב ועוד מעט ותוסד חברה נוצרית לישוב ארץ ישראל ביד היהודים ובראשה – רוקפלר, ונדרבילד, קרנג’יו ועוד אחדים. והמיסדים באו בדברים עם ממשלת טורקיה והיא נאותה להם, ויקנו מאתה את אחוזות הממשלה, אשר בארץ ישראל ואשר על גבולותיה בסוריה, וגם מאת יחידים קנו כברות ארץ גדולות וטובות, ובטרם יעברו ימי שלש שנים וחצי ארץ ישראל נקנתה ונבנתה ביד יהודים. וכל כתבי העתים אשר באירופה ואשר באמריקה, הרימו את נדיבות הנדיבים הנוצרים וצדקתם עם ישראל על נס ויציגו אותם ואת החברה היהודית, המפזרת נדחי ישראל בערבות ארגנטינה וברזיליה, זה לעמת זה בדברים חוצבים להבות אש ובדֵי בזיון וקצף על גדולי היהודים המתנכרים לעמם ולכל משאות נפשו. ויק"א שמעה ותקשב (כי על כן פי הגוים המדבר אליה) ותכּלם מדרכיה וממעשיה – ותֵּהפך פתאם, בקנאתה בחברה הנוצרית, ותלך ותקן שני מליונים דונם אדמה ותיסד גם היא מושבות רבות לישראל בארץ ישראל. ואחד מראשי נדיבינו, אשר הגדיל לעשות לציון לפנים, בא בדברים עם הגרמנים בעלי המושבות בארץ ישראל, כי שמע כי נושאים הם את נפשם (בעצת אנשים גדולים מאחיהם בני ארצם), אחרי הסכינם מימי דור אחד עם ארץ חמה מארצם, לצאת ולהאחז בארץ ממשלת גרמניה אשר באפריקה; ויקן מידם את שש המושבות ויושב בהן את פליטי היהודים הנודדים מארצות המזרח והצפון. –

ואחריו קם השני, והוא משבי פשע ביעקב, לספר על תחית העם אשר נגלתה בכל עֹז בארצות הגולה בתקופה האחרונה הזאת, וישא כוס ישועות ויברך את האלהים אשר עשה נפלאות בישראל, ויתודה את עונו ואת עון רעיו ואת עון אבותיו, ואחר ספר כדברים האלה לאמר:… והימים ימי צאת חכמי הגוים פעם בפעם לתת דפי בהתבוללות ובמתבוללים ולהטיף ללאומיות ולציונות (והלא נודע, כי דברי אחד הגוים נשמעים ליהודים משבעה משיבי טעם מקרב אחיהם) וימי עבוד ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית את עבודתה הגדולה והנמרצה לניר ניר בישראל ולהכין הכל לזרע התחיה. אז נגלה גם הזורע ויצא ויזרע זרעו לברכה: כי התנדב ה' נחום סוקולוב ויעבור, בשנות תרע“ב, תרע”ג, בקהלות ישראל הקרובות והרחוקות, הָחל ברומניה וכלה באמריקה, עבור והפיח ברוח פיו על שביבי אש הקֹדש הנשארים והנסתרים בתוך האפר, עבור ועורר את קהל שומעיו בעיר ועיר, מדינה ומדינה לשוב אל שפתנו ואל תרבותנו הלאומית. וחפץ ה' צלח בידו וביד חבריו מלאכי התחיה העוזרים על ידו, ורוח חדשה, רוח אלהים, לבשה את כל הגולה ואבות ובנים התעוררו ויודיעו וישמיעו בכל הארץ, כי העם היהודי עומד לחיות על פי דרכו ובגוים לא יתערב. ובתי ספר עברים, תחתיים ושניים, נוסדו לבני ישראל בכל ארצות אירופה ואמריקה, ובערים הגדולות – גם מכללות עבריות, וילמדו בהם את הלשון ואת הספרות העברית באר היטב עד היות כל באיהם יודעים את לשון עמם לאשוּרָה. והקהלות ומוסדותיהן, אשר היו שרידי המתבוללים נוהגים בהם, נכבשו לפני הצעירים, והרוח העברי נשב בכל פנה וַיַשב את הרקבון, מורשת הדור האחרון. ובכל הארצות נוסדו כתבי עתים עברים, אשר היו לפה לעם ישראל כלו, תחת רעיהם, אשר יצאו לישראל בלשון עם ועם ואשר היו לכלי שרת לקהלה וקהלה לבדה, להתוכח עם צוררי בני שם, לעשות חֹנף לעם הארץ ולכל הדבר הקטן, למען מלא את קוראיהם שממון או להפיל עליהם חבלי שֵנה ביום השבת אחר הצהרים. ואלה נאספו מפניהם אחד אחר אחד ככוכבי נשף מפני אור שחר בהבָּקעו.

והרוח החדשה צררה בכנפיה את הבוגדים ואת הנופלים מעמם ואת רעיהם, הרבים מהם שבעתים, אשר גם בטרם ימירו את דתם היו כעצמות יבשות לבית ישראל, מבלי דעת גם הם גם כל הקרב אליהם, הלנו הם אם לצרינו, – וימהרו וישובו אל עמם ויעזבו את משמרותם ואת מרכבות כבודם ויתחמקו ויצאו ארצה ישראל להתחדש עם העם השב לתחיה ולכפר בעבודתם, אשר נדרו ואשר קימו וקבלו עליהם לעבוד מעתה את עבודת ארצם ועמם בכל לב ובכל נפש, את עון מעלם ואת עונות אבותם, אשר הרחיקום בחנוך נפתל ועקש מעל כל קדשי ישראל וינכרו את נשמתם. –

ואחד סופרי הצפירה מבני הגולה, והוא עורך מכ“ע ז’רגוני לפנים, ספר על המלחמה הגדולה וקשה, אשר היתה לבעלי התחיה העברית ו”הצפירה" בראשם, עם העתונות ועם הספרות הזרגונית, על הנדיבים, אשר מלאו אחריהם, ביסדם מהונם שעורי ערב בעיר ועיר לאנשים ולנשים, ללמד עברית את העם לכל פנותיו, על סופרי ישראל, אשר מהרו לעת זקנתם לתת גאולה לנשמתם, אשר נשבתה אל בין הגוים או אשר נשקעה בטיט היון, בתרגמם את פרי רוחם, הכתובים בלשון עם ועם או ז’רגונית, עברית לעברים, ועל שוב כל טובי הסופרים הזרגוניסטים (אשר היו מוציאים את פניניהם אל שער האשפות, בראותם כי “עטם קרובה לבית לחם”, כמליצת יל"ג) אחד אחר אחד לכתוב עברית לבדה, אשר מעתה גם עשר גם כבוד גם חיי עולם בימינה, והספרות הז’רגונית עם הקֻבּעת הנשארה התמוטטה לבלי קום. – כדברים האלה דברו גם סופרי “הצפירה”, אשר בערי אמריקה, ויגידו כי אמנם עוד המלחמה חזקה בנויורק ובכל אמריקה הצפונית והדרומית בין העתונות הז’רגונית היורדת מטה מטה, ובין העתונות העברית הדורכת על במותיה, אך לא רחוקים הימים, אשר בהם תבּנה ותכּונן העברית לבדה בכל רחבי הארץ הזאת וצרתה כליל תחלוף. –

ואחד הצעירים, והוא מיוצאי בית־הספר “כל ישראל חברים” בבגדד, דבר על החליפה ועל התמורה אשר היו בבתי הספר לחברה הזאת מאז הכריעה חברת “כל ישראל חברים” הברלינית, אחרי התחברה עם “עזרה” לחברה אחת, את רעותה הפריזית ומאז פרשה כנפיה על כל בתי הספר אשר סרו למשמעת פריז לפנים. כל הבתים האלה הנם עתה מעוז לתרבות העברית, תחת היותם מרבץ לתרבות הצרפתים; חמשים אלף התלמידים המבקרים בם נתונים בכל לב ובכל נפש לשפתנו ולספרותנו ולעבודת התחיה הלאומית. בתי הספרים אשר ליד כל בתי הספר האלה, היו עתה לאוצרות הרוח העברי, כאשר היו בימי ממשלת פריז מאספים לספרי צרפת ולרוח צרפת. והמנהלים והמורים, אשר היו הראשונים לפרוק מעליהם את עֹל פריז, נותנים לילדי ישראל חנוך עברי בשמחה ובטוב לבב ומברכים נפשם בחייהם כי נחלצו מהיות עוד כלי משחית ביד עריצים רחוקים לדור החדש הנִתּן על ידם. –

ואחד הערבים קם וידבר עברית צחה ויברך את בעלי “הצפירה” בשמו ובשם אלפי הקוראים עברית מבני עמו, ויביע את תודתו ואת תודתם על החנוך העברי ועל התרבות העברית, אשר היו כטל על נפשותם היבשות ואשר הועילו לכונן את האחוה בין שני העמים האלה הקרובים איש אל אחיו למולדתם ולרוחם ולשרש מהם את זרע השנאה, אשר זרעו בתוכם אנשים רעים מאחיהם. ויספר את אשר עשו הערבים יוצאי בתי הספר העברים או בעלי ברית לצעירים עברים ציונים מימי בקרם עמם יחד במכללות אירופה, ואת אשר הצליחו לפקוח עיני בני עמם על דרכי היהודים הטובים להם ועל דרכי בני הנכר האחרים המבקשים רעתם ורעת היהודים גם יחד, ולהפוך גם את הישרים בערבים הנוצרים לטוב על היהודים ועל משאות נפשם – מלבד אחדים מן הרעים החורצים עוד לשון ושומע אין להם.

ובאחרונה קם אחד העורכים לברך את קהל החוגגים ולדבר דבריו באזניהם. והעורך הראשון וחבריו העורכים הישנים – הם הם אשר חגגו את יובל שנת החמשים בשנת תרע"ב בגולה, בורשה – והחדשים, מטובי הסופרים העברים, אשר נוספו עליהם אחרי כן בהרחיב “הצפירה” יריעותיה פי שלשה וארבעה (כי היא יוצאת עתה פעמַיִם ביום, שלשה גליונות בבקר וגליון אחד בערב), עוד ינובון בשיבה, בריאים וטובים כלם ומראיהם טוב מאשר לפני בואם לעבוד עבודתם בארץ הפלאות הזאת, הארץ אשר ככחה לעם ישראל כלו לחדש נעוריו כקדם כן כחה לאיש ואיש להשיבו בעת זקנה לימי נעוריו ולאיתנו. גם המכתב העתי, אשר הם עובדים בו, התחדש כמוהם וישב לימי עלומיו: תכנו כלו נבחר וטוב שבעתים מבראשונה ושפתו – עברית צרופה, כאשר בימי היות שפתנו חיה בפי בני הנביאים ברחובות ירושלם או – כשפת סוקולוב ופרישמן לפנים.

וישא העורך מדברותיו על החדשה אשר נעשתה בשנים האחרונות בשפתנו, אשר שבה גם היא לקדמתה, וַיַזכר את התהפוכות אשר נראו לסופרי העברית בשנים־שלשת הדורות האחרונים: בדורות ההתבוללות, בכתוב המשכילים עברית לעברים למען הרחיקם מעל גבול ישראל, נשמרו לכתוב עברית טהורה; ובדור האחרון הזה, כנוח הרוח הלאומי, הרוח המחזיק והמשַמר, על ספרותנו ועל כל העושים בה, היתה הלשון העברית למתבוללת וסופרינו “חצים מדברים אשדודית וכלשון עם ועם” – והדוברים צחות – אין העורכים אובים לקבל דבריהם, ואם יקבלו – ישנו פניהם ויהפכו בם כמהפכת סדום. ואולם – הוסיף הנואם לספר – כאשר הרחיקו המנַכּרים את לשוננו ללכת עד הקצה האחרון, עד אשר לא הבין העם, היודע את כתבי הקדש אך לא את שבעים הלשון, דָבר בלשון אבותיו, ועד אשר מלאה השפה קמשונים – שגיאות קטנות וגדולות – ועד אשר הוכיחו הסופרים והעורכים גם הם איש את אחיו לעיני הקהל על שומם את לשוננו כעיר פרוצה; וכאשר שבו באו גם אחינו החכמים בני המערב אל שפת עמם, אחרי נעזבה מהם כימי דור אחד, ויהי בבואם – והיא מתנכרת, וברבות גם היהודים הספרדים וגם הערבים, הרחוקים מלשונות אירופה, גם הגוים באירופה ובאמריקה, הרחוקים מדעת הספרות התלמודית־רבנית, לדרוש לשפתנו ולספרותנו – והנה סֻגר השער מבּוא… אז היתה רוח אחרת עם הסופרים, אשר מאסו בכתבי הקדש ובלשון הנביאים, וישובו לכתוב עברית צרופה, אשר יסודתה לשון התנ"ך ואשר לא יבאו בה מילים ומבטאים הלקוחים מן הספרות המאֻחרת או מלשונות הגוים, כי אם לפי היות המִלואים האלה נחוצים באמת, למלא מחסורה. “הצפירה” היתה הראשונה לשוב לטהר ולחדש ככה את לשוננו וכתבי העתים האחרים יצאו בעקבותיה; כי לפי רבות העורכים המֻפקדים איש על מחלֻקתּו והנותנים את כל לבם אך לכרמם שלהם – כרם בן־שמן, המשביע בטוב עובדיו – כך נקל להם לערוך ולכלכל דבריהם בשובה ונחת, תחת אשר לפנים בגולה היו כל חיינו חיי מהומה וכל מעשינו – מעשי חפזון ופזרון הנפש, עין אחת על שבע אבנים, ועבודת הסופרים העברים קשה וזעומה, והעושים במלאכה – רוכבים על כרובים רבים ועפים…

וידבר העורך גם על הליכות הספרות העברית ושפעת פריה החדש ועל עבודת התרגומים בין ישראל לעמים, אשר היתה בה דרך אחרת: היהודים חדלו להביא את פרי רוחם, כרוכלים המביאים את רכולת ידם, לכל זר הביתה – לתרגם את מיטב פרי ספרותם ללשון עם ועם (רק מלשונות הגוים הם מרבים לתרגם כל מבחר וטוב, וביחוד כל פרי רוח ישראל אשר נשקע בהן, ללשון העברית), כי הנה היתה רכולתם דרושה לקרובים ולרחוקים: הגוים מרבים לדרוש לספרים העברים, אשר שמעם הולך וגדול על ארץ רבה, ולקרא אותם איש בביתו וללמדם את התלמידים ככתבם ובלשונם במחלקות ללשון עברית ולספרותה אשר נוסדו במכללות אירופה.

עוד דברי חפץ כאלה וכאלה, מן החדשות אשר נעשו בישראל בתקופה האחרונה, הודיעו והשמיעו ביום חג היובל שנת השבעים ל“הצפירה” בירושלם – אך בטרם תקח אזני שמץ מהם ובטרם יתבררו ויתלבנו הדברים והיו למחשבות והנה קולות אחרים עולים באזני מקרוב: קול שועת בת־עמי מארץ צפון, אנקת עשוקים ורצוצים מגליציה ומרומניה, קול נושקי השבט הנותנים גום למכים ואזנם למרצע וקוראים: “אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי”; קול מצהלות החסידים המתחברים עם המתבוללים עוכרי עמם בפולין ובגליצה; קול דברי הריבות והנאצות והשערורות והנכלים ושריקות הצפעונים עבדי פריז המפרישים בארץ מזרח בין הספרדים ובין האשכנזים ובין עם היהודים ובין אדוני הארץ; קול עניי ירושלם החרֵבה המתבוססת בבוץ החלוקה עד צואר וקול שחוק הגוים ולעגם משבתינו ועל שוממותינו ועל רפיון ידינו, ־ כל הקולות האלה עלו פתאם בלולים באזני ויבהלוני ויהממוני ויעל מעלי המראה אשר ראיתי –

"וּמִגֹּדֶל הַכְּאֵב מֵרֹב הַקֶּרֶץ

נָפַלְתִּי רֶגַע מִשָמַיִם אָרֶץ".

היום בוער כתנור והמחשבות קופאות במוח מרוב חֹם. ואני יושב, חציי ער וחציי חולם, מתבונן בכל המעשים הנעשים והנשמעים מסביב, מבית ומחוץ למחנה ישראל, ומחזות החיים ומשאות הנפש עולים בלולים בקרבי, עולים ומתרוצצים יחד ומשתפכים ונבלעים זה בזה כ“האי חירגא דיומא” לפני אור שמש או כחלומות הבקר; ענן וערפל סביבם – ובעד הערפל נשקף כה וכה שביב אור ממרחקים, כמראה זֹהר העתידות הנשקף לעיני הרוח בעת רצון. וזה חזיתי ואספרה.

נוצרים בעלי הון וערבי אחד מאדירי סוריה, אשר יהיה להם כסות עינים, בראשם, נשאו את עיניהם אל האחוזות הרבות, אשר לממשלת טורקיה בארץ ישראל ובסוריה, ויאמרו לפרוש כנפיהם עליהן והנה הם לוקחים עמה דברים זה ימים ושנים, ביד אנשי מעשיהם אשר בקושטא, על הגאולה ועל המקנה. במחשך הם אורגים קוּריהם ובמסתרים עמֹק עמֹק הם חותרים להגיע אל המטרה, כי לא טוב האור למעשיהם, אשר עדֶן לא נעשו עד תֻּמם; בכל זאת נשמע שמץ דבר בחפץ הזה, שמועות בודדות שבות ובאות פעם בפעם בעד הצנורות אשר לדעת הקהל וגם יש אשר נדמה, כי עוד מעט ובאו הקונים והמוכר “אל עמק שוה” והעסק הנעזב יפָּקד מרוב ימים ונחרץ ונעשה והיה לענין “תם ונשלם” – אך מדי הגיע מסכת הארג, אשר יארגו העושים במלאכה מפנימה לקלעים, עד קִצהּ, והנה נִתּק החוט ונרוץ הגלגל והתפרד הארג והמקנה לא תקום ולא תהיה. יודעת ממשלת טורקיה את הנשקף לה מעסקים כאלה, אשר ראשיתם זהב – ואחריתם ברזל; יודעת היא את המשפט העמים בעלי התרבות הנוצרית “לחדור בדרך שלום” לארצות “הפראים”, אשר ראו להם להשכילם בינה, ולבא אחרי כן באניות־שריון ובגדודי צבאות עם כל הכבודה אשר ברגליהם, למען “הגן על נתיניהם”; ואת אשר היה להדו, לחבל הלבנון, למצרים, למרוקה ולטריפוליס ואת אשר יהיה בכל המקום, אשר יסֹלו עליו “החודרים בשלום” ארחות אידם, ־ יודעת היא כזאת וכזאת, על כן היא מבליגה על מחסורה ונשמרת מאד ממכור את ארצה בכסף, מִשׂוּם ידים לשואפיה לתקוע להם יתד בכליותיה.

ואולם “הקונים” לא נואשו מחפצם ואנשי מעשיהם לא חדלו לחדש את המשאות ואת המדוחים ולנסות דבר השכם ונסות אל הממשלה הטורקית, אשר שתים הנה קורותיה: חֹרב אל אוצרותיה וחרב אל ארצותיה, ואשר עליה להחלץ ולהכּון ולעמד על חרבה תמיד מפני נושכיה ומזעזעיה מבית ומחוץ. והנה מקוים, כי את אשר לא יעשה להט החרב המתהפכת יעשה ברק המתכת המשתפכת וכי המצא תמָצא להם הממשלה באחרונה בגבור עליה האבִיוֹנה וחבלי הארץ ההם יקומו להם למורשה ובאו בשעריה כמבוא ארץ נכבשה.

ומי יודע אולי, או פן, גם תבא תקותם.

פן תקום הארץ, חבלים חבלים, להם למקנה, זאת הארץ המחכה לבניה שמונה עשרה מאות שנה – ואינם, פן יבלעוה אדונים זרים, אשר גם השטן לא יוצאי עוד את בלעם מפיהם – ותקות ישראל האחרונה תאבד לנצח…

ואנשים ברי לבב ומיטיבי ראות מן החרדים ומן המתבוללים ומן הגדולים המהלכים בקטנות ומכל קצות העם המפֻזר והמפֹרד מכל העמים, כל אשר בראשונה העלימו עיניהם מן הציונות ואחר נלחמו אליה ולא יכלו לה ובאחרונה באה בקרבם כנטפי דלף־תמיד בכליות אבן, ־ התבוננו פתאם אל המעשי המרֻקמים בסתר, הקשיבו אל בת־הקול היוצאת מהר ציון ששָמם, אל זעקת אדמתנו, בכי תלמיה, אבניה ועפרה, ויחלו לחשוב מחשבות חדשות לא שערון אבותיהם וישיחו עם לבבם ויחפש רוחם: מי יודע… אולי… ואולי…

מי יודע – שבו והשיבו אל לבם החרדים המחכים למשיח בכל יום שיבא (או האומרים כן יום יום בפיהם) ואינם עושים קטנה או גדולה להכין ולקרב יום בואו – מי יודע אם לא תועים ומתעים אנחנו בנפשותינו בהשליכנו יהבנו על הגואל אשר יבוא עם ענני שמיא, כי מרב עמל ותלאה דבקה לעפר נפשנו ולא עוד תרומם, כי מרוב ימים הסכַּנּוּ עם הגלות ועם כל צרותיה ולא נאבה עוד לצאת לחפשי, כי אם להשקיט לנו ממוסר כליות ולב – ועם ה' נמוג והולך וארצו הולכת ונהפכת לזרים ועוד מעט לא ישפוק עפרה, הנשאר לנו לפליטה, לשעלים למשיח ולעם אשר ברגליו בבואו… והן לגולי בבל הוגד הקץ מפֹרש ביד הנביא ובכל זאת קדמו לצאת ולשוב אל ארצם בהיות לאל ידם לעשות ולא אמרו לשבת בחבוק ידים עד מלאת הימים; ואף כי אנחנו, אשר אין אתנו יודע עד מה ואשר מי יודע כמה קצים אחרנו ברפיון ידינו… ומי יודע, אולי לא יבא המשיח כי אם בהיות קבוץ גלויות ראשונה, כאשר גם חכמינו הראשונים הגידו והשמיעו כזאת לא אחת…

מי יודע – הגו ברוחם המתהוללים והשאננים המחכים לזִכּוּי שלם ולמנוחה שלמה בארצות הגוים – מי יודע מתי תבא תקותנו והכוכב, אשר אנחנו ואבותינו הולכים לנגדו זה שנים ודורות, אם לא אור מתעה הוא… מי יודע, אם לא בהוסד לעם היהודי מרכז בא"י יבָּקע עד מהרה אור ישע וצדקה גם לכל המוניהם הנשארים בגולה. הלא עוד מעט ופרי מעשה “בצלאל” ויין כרמי יהודה וגבורות “השומר” בגליל והרוח העברי הקדמוני המתחדש בתוך הילדים והילדות בארץ ישראל, המתערה בפיהם ובלבבם ומתעתד לתת פריו בעתו, יתנו כבוד וגֹדל ליהודים נגד כל הגוים הרבה יתר מכל ספרי “גנון והצל”, אשר כתבו ואשר יכתבו הנלחמים מלחמת ישראל בגולה, ומכל המון הכח והכשרון אשר השקיעו בחומות פיתום ורעמסס בארץ ממצרים ועד הנה, ומכל פרי עבודת הרוח, מיץ המוח והעצבים, אשר קברו באוצרות הספרים ובבתי הנכות לכל העמים והמדינות ומכל נחלי הדם, אשר שפכו בכל שדי המלחמות תחת דגלי עם ועם לצבאותם; אף כי לוּ שום שמו כל העומדים מנגד ידים לבונים המעטים והדלים להגדיל מעשיהם, לו נתנו להם כח לעשות חיל על כר נרחב ולהוציא לאור את מטמוני הכח והרוח והכשרון, אשר לעם הפלאות, עם ישראל, להיותם כאבני נזר מתנוססים על אדמתו – לו לבדו ולא לזרים עמו!

והצופים הנאמנים העומדים על משמרתם בעבודתם תמיד לעמם, אשר עיניהם פקוחות ואזניהם קשובות ולבם ער לכל המעשים ולכל החזיונות רבי העלילה והתוצאות, נדברו נועצו מקרוב ומרחוק, בפה ובכתב, עד אשר גמלה עצתם ותהי למעשה. אז נועדו יחד משלחת מלאכי־עם, שחֻבּרו בה יחדו אחד מראשי הציונים, איש שפתים ואיש רוח וכביר־כח־לב, אחד מגדולי הרבנים, זקן ונשוא פנים וחכם מחֻכּם, ועוד שנים־שלשה מנכבדי ישראל, אשר כח בהם להתיצב בפני גדולים, ויבאו ויעמו לפני הנדיב הידוע, אשר עמו וארצו וגורלם ועתידותם קרובים אל לבו מכל בני משפחתו הגדולה, וישימו לפניו את העצה אשר יעצו ואת התכנית אשר הכינו, לכל פרשת הדברים: ליסד אגודת בעלי הון יהודים, והוא בראשם, אשר יקנו מאת ממשלת טורקיה את נכסי הממשלה אשר לה בא“י ובסוריה וכוננו עליהם מושבות לבני ישראל. הנדיב נדרש למשחריו גם הפעם כאשר נדרש להרב ר' שמואל מוהליבר ולחבריו לפני שלשים שנה – ולעיני כל הקהל נעשה פלא: בכוּר הזהב הֻתּכו יחד הכסף, הנחושת, הברזל והחרס ויהיו למוצק אחד: גם הכי”ח, גם יק"א, גם “עזרה”, גם אצילי ישראל אשר באנגליה ואשר באמריקה, גם החרדים, גם הרבנים בעלי המחאה לפנים – כל אלה נשמעו לנדיב הידוע בקראו להם ויתחברו עמו ליסוּד האגודה; אלה – למען הרגיע להם מפני סערת המחשבות החדשות, אשר החלו לחצוב בכליותם, ואלה למען כבוד שם הקורא, כי היום “שמא מלתא היא”. כי יקראו וכי יטיפו אנשים מן העם השכם וקרא השכם והטף לכל דבר טוב – לא יהיה להם שומע; וכי יקראו שוכני מרומים, אשר קסם על שמם ואותות כבוד על לבם, לכל דבר הבל וריק – ימהרו הקהל לשמוע ולעשות או גם לעשות ולשמוע; ואף כי עתה בקרא איש גדול ובעל בעמיו לדבר גדול כזה!

האגודה נוסדה – אך עוד היו מכשולים להרים והדוּרים ליַשר; כי כל בעלי הדברים, מממשלת טורקיה ועד הרבנים בעלי המחאה, התנו איש את תנאיו. הממשלה דרשה, כי היהודים בני הארצות השונות, אשר יבאו להאחז בארצה, יהיו כלם ליהודים עותומנים – דבר הקשה מאד בעיני אחינו בני ישראל, אשר טוב בעיניהם לחסות בצל הקונסולים על אף אדוני הארץ ולהשען על נבחר בולגרי, כי יגן עליהם בחסדו בבית נבחרי העם (אוהב ישראל רוסי או צ’חי אין בבית הנבחרים הטורקי ועל כן עליהם להסתפק בנבחר בולגרי) מהיותם לאזרחי הארץ ושלשים איש מקרב אחיהם יהיו להם שם לפה. – יק“א הביעה חפצה, כי יהיו היהודים המתנחלים עותומנים ולא יהודים לאומיים וכי יפֻזרו אחד לאחד כדוּר על ארץ רחבת ידים ולא יהיו לקבוצים גדולים מוצקים, כי פזור לישראל נאה להם ונאה לעולם. – הנדיבים האמריקנים והאנגלים בני דת משה התנו, כי יוציאו ראשונה מהמוני היהודים בני ארצם, שכבר רבו ויעצמו מאד עד היותם במעשיהם ובמשאלותיהם, אלה בדבר החנוך העברי בבתי הספר ואלו בשאלת הרבנות הראשית, לשטן להתבוללות הנכספה; וכי לא יזכירו בכל הענין הזה בשם ציון וגם לא ארץ ישראל, כי אם דבר ידברו על ישוב היהודים בסוריה. החרדים הפרנקפורטים, דגל מחנה “הישראלי”, הגידו כי אך בזאת יֵאותו לאגודת ההתנחלות בארץ, בהַפקד אנשים ממתֵי־סודם למשגיחים על הכשרות ועל משמרת חקי המעשר והתרומה והשמטה ועל חקי הדת כלה; כי אמנם כל ישראל בחזקת כשרים – אך לא היושבים בארץ ישראל. הצדיק הפרנקפורטי דרש, כי יקנו את האדמה בא”י על שם נכרי, יען כי לפי דעת אדמו“ר פלוני “קנית קרקעות בא”י היא אסור”; וכי על האדמה הזאת יושיבו רק את הציונים האפיקורסים, אשר בגרמניה ואשר ברוסיה ואשר ברומניה, כדי לטהר מהם את הארץ, “כי הפטריוטיזם לארץ מולדת מצוה לחרדים” ועליהם להיות נאמנים לכל ממלכה ולכל מדינה “אפילו אם דמינו נשפך שם כמים, גם אם תו קלון יושם בה על גבנו, גם אם מוקדי אש יערכו לנו שם¹ ועל כן מצוה עליהם להשאר בארצות הגולה, כמו שכתוב בתורה “ואבדתם בגוים”. – אנשים מרבני המחאה לפנים דרשו, כי הבנים הילודים יִקָראו בשמות הגוים יושבי הארץ; כי כיד חכמת ישראל הטובה עליהם חקרו ומצאו, אשר למען שום שארית בארץ ליהודים וליהדות אין טוב כי אם למחות שם ישראל. – בעלי “עזרה” דרשו, כי ילמדו בבתי הספר אשר יכוננו שם, אשכנזית ולא צרפתית, כי האשכנזים טובים ליהודים… במרוקה; בעלי הכי”ח – כי ילמדו צרפתית ולא אשכנזית; כי הצרפתים נתנו לבני ישראל לראשונה את הזִכּוי (מבלי דרוש במחירו כי אם ההתבוללות בעם הארץ), אשר עודנו עומד עד היום הזה כתֻמו גם בצרפת גם בכל ארצות הנוצרים, כידוע, וכי הם עוזרים ומושיעים ומגִנים ליהודים בכל הארצות אשר הם נרדפים שם, כאשר עשו בדמשק, ברוסיה, ברומניה ועתה – במרוקה…

ובהִשָמע השמועה על יסוּד האגודה, מהרו גם ממשלות רוסיה, רומניה ואוסטריה, ארצות מוֹצָא היהודים, להודיע גלוי, כי לא תתנינה להוציא את יהודיהן כי אם מספר אחוזים למאה (רוסיה אמרה לתת להם ראשונה את המשומדים) ולא תהיה זאת להן למוקש לשלום הארץ: ברוסיה וברומניה – פן יחסרו השרים והמחוקקים חֹמר למלאכתם, כתבי העתים – ענין לענות בו או שעיר לעזאזל, הפקידים עושי דבר החקים – עבודה ושעשועים והשוטרים – מקורות לשכר טוב; ובאוסטריה – פן יחסרו הפולנים והמדיארים אדוני הארץ עפַר יעקב, להכריע בו את כף המאזנים בעת “עשות” הבחירות.

ואולם אחרי אשר הרבו להתעַשֵׂק בכֹה ובכה, השכילו הנדיב ואשר אתו להרגיע את הרוחות ולכונן הכל במישרים.

האגודה נוסדה וגם באה בדברים עם הממשלה ביד ר' חיים נחום ראש הרבנים, אשר מאז שב על כנו נהפך עליו לבו, כי ראה ויכר את דרך הרוח, ויהי לעמו ולציון בכל לבבו ובכל נפשו, אפס כי לא מצא עוד את לבו ואת עתו לפַנות לפניו ולפרוק כלה מעל צוארו את עֹל העדה הקטנה, אשר ענקַתּוּ עד מחנק־נפש, כי היתה יראת פריז עליו; ועתה כראותו כי היתה רוח אחרת גם שם – וישמח מאד וימהר ויט לסֵבל שכמו. גם ארבעת הנבחרים היהודים בקושטא, אשר בוחריהם נתנו להם ביום דין לֶקח טוב על החרישם בעת שטנה מהיות מגן לעמם, ואשר הציונים הקרובים אליהם למקומותם קרבו אליהם פעם בפעם וישכילום ויורום בדברי עמם ויהפכו להם לב אחר, ־ גם המה החזיקו אחרי ראש הרבנים וידברו על לב הממשלה, אשר הבינה על נקלה, כי היהודים לא היו ולא יהיו לה לעולם למוקש וכי המה טובים לפניה להחיות שוממות ארצה מבני כל עם ועם.

והממשלה מכרה את אחוזותיה לאגודת־הישוב היהודית ואנשי האגודה יוצאים לעבור בארצות המזרח ולהכין את הכל למסע המחנות.

היום יום סגריר והמחשבות מתחמקות בערפל אשר לנגד עיני ואשר בתוך לבי. מתעוררות הן פעם בפעם למראה החדשות הנשמעות והנעשות – או הנשמעות ואינן נעשות – בעולמנו, ־ ואחר תרפינה כנפיהן ככנפי הצפרים המתרוצצות בתוך יער בוער באש…

הנה שמועה נשמעת בכתבי העתים – על אדות הנדיב יעקב שיף ונדבתו הגדולה לעיר פרנקפורט. אז אזכור את התרומה, עשרה מליונים מרק, אשר הרים איש יהודי, ראש לחברה יהודית גדולה¹ ו“ידיד” הקיסר וילהלם השני, למכללה הברלינית, מבלי שאול לנפשו או לעמו מאומה; ואזכור את כל גשמי הנדבות, אשר הזילו אנשים יהודים מאוצרותם אל תוך הים הגדול ההולך וסוער עלינו מסביב, ההולך ובולע מעט מעט אותנו ואת כספנו ואת פרי רוחנו ואת כל יש לנו, ואזכור את כל העמל ואת כל כשרון המעשה ואת כל קוי האור היוצאים מקרבנו ותקופתם על כל קצות הארץ, הרחק הרחק ממקור מוצאם ומולדתם – ועם לבבי אשיחה: אהה, כמה מקדשי ישראל החרבים יכלו לקומם בכל האוצרות, אשר פזרו ואשר יפזרו עשירינו בחייהם ובמותם החוצה לכל נֵכר; כמה מאורות גדולים התנוססו על שמינו לכבוד ולתפארת, לוּ היו כל פרי עבודת הרוח והכשרון, המתפוצצים כבני־רשף הֵנה והנה ותועים ואובדים במרחבי אין־קץ, לאחדים בידינו!…

ואני יושב על שלחני, רוחי משוטטת במרחקים ומחשבותי נעכרות בהגיגי נכאים והיו לחלומות. והחלומות – כמשפטם בלילה כן משפטם ביום: באים הם ברב ענין, מדלגים על העתים, מקפצים על המרחקים, בוללים דבר אמת ודברי שוא ותפל, נכוחות ומהתלות יחדיו; אך יש אשר תבאנה הנפשות המדברות והעושות בשפה ברורה, בהתגלות לב, אשר לא נראה כמוה בעת היות הלשון והעט עומדים על משמרתם ועובדים עבודתם בדעת שלמה – לכסות על הגיון הלב.

ובכן ראיתי בחזון והנה הנדיב שיף אומר להזיל זהב מכיס למען יסד מכללה בפרנקפורט עיר מולדתו, “העיר היהודית”, אשר רבניה וצדיקיה עומדים למחזיק ולמעוז ליהדות מפני… הציונות; וגם הגבירה אלמנת רוטשילד נכונה להתנדב מהונה לדבר הזה כצדקת פזרונה ופזרון ביתה, ואחריהם – רבים מנדיבי עם ישראל הקרובים והרחוקים. והנם באים בדברים עם אשר להם המשפט, עם ראשי העיר וזקניה, ושואלים אך דבר קטן: להפקיד גם מחכמי ישראל למורים במכללה הזאת, אשר תוָסד מהונם.

אז יאירו האנשים פנים לראש המדברים, ליעקב שיף, וענו ואמרו לו בשפתי חן: "היהודים? הוי, לוּ היו כל היהודים כמוך!… לא, יקירנו, הקשית לשאול ואנחנו לא נוכל לעשות כדבר הזה. אחת נסכלנו לפני דור אחד, בעבוֹר על הארץ רוח אהבת אדם והעמים נלחמים על נפשם ועל חֻפשם עם ועם במושליו העריצים; אז קראנו לעזרה לכל התושבים כנוצרים כיהודים ואז יִחַלנו אותם כל טוב הארץ; כאשר עשו העמים הקדמונים, וגם אבותיכם לפנים, לשלח לחפשי את העבדים בעת צר ומלחמה, למען יעזרו לאדוניהם להלחם על נפשם – ולשוב ולכבוש אותם לעבדים כעבוֹר הרעה. היהודים? הלא הנה הכרנו ונדע את הגוי הזה, מאז נָתַנו לו יד בתוכנו, וגם חכמינו החוקרים לכל תכלית הגידו לנו, כי גוי תהפוכות הוא וכל הרעות במגורו בקרבו: נרפים הם, לא יצלחו לכל מלאכה ורק מעמל ידי אחרים יאכלו וישבעו; מעפילים הם וידם בכל ורוחם שפוכה על כל מקצועות הדעת והחיים, מאין יכלת לעמוד בפניהם; משמרים הם הבלי שוא ונסוגים אחור לעמת כל הגוים ההולכים קדימה (הלא גם אנשים מחכמיכם ומראשיכם, שלמה רינך ועוד, יגידו כזאת); מחדשים ומהרסים הם ופורצים גבולות עולם, אשר גבלו ראשונים; נמוגי לב הם ומשביתי מלחמות (הלא גם רעיון השלום הכללי מאת נביאיהם יצא לפנים ומאת אחת חברותיהם² – לפני דור אחד) משנאתם דם ומיראתם אבחת חרב; מעוררי קרבות הם בין עם לעם למען בצעם ולמען שַׁלח את העמים הנוצרים איש ברעהו – או את הטורקים בנוצרים – והיתה להם הארץ (הלא נודע ובגוים נשמע, כי בכל המלחמות אשר היו בדור האחרון אך יד עשיריהם וגדוליהם היתה במעל).

לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה להיות כבנים כעבדים, כנוצרים כיהודים, כגר כאזרח, כי חרפה היא לנו ללכת בתורת העם הפרא הזה אשר שָׂמה לפני יותר משלשת אלפים שנה חקה אחד ומשפט אחד לגר ולאזרח הארץ עד הכסא… ואנחנו נחלנו מאבותינו שנאת עולם לעם הזה, שאור העמים, אנחנו הלא זה כל חפצנו לענותם ולהרעיבם למען יעזבו את הארץ או את דתיהם. וגם מה לנו לכלכל את היהודים בפקודות ובמשמרות והאנשים האלה שלמים הם אתנו אם כה ואם כה, כספם ובנותיהם, פרי רוחם וכשרון מעשיהם וכל אשר להם – הלא לנו הם, אם יתנו להם לאכול מפרי צדקותיהם ואם לאו, כי גלה כבוד מן העם הזה ובהאיר לו פנים כמעט ובהחליק אליו רגע בשפת שקר ובלשון רמיה – לכל אשר יחפצו יטוהו; גם הנה כאשר יענו אותם כן יוסיפו לדבקה במעניהם ולהתרפק עליהם ולפתוח לפניהם את אוצרותיהם, כאשר יפתחו הפרחים את סגור עליהם לפני השמש בשלחו בהם חִצי אשו – לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה לפתוח לפניהם דלתים, פן נשחית את נחלתנו".

ויאסוף שיף את חבריו ויגד להם את כל הדברים האלה. וישמעו ויבינו, כי אין חפץ לגוים ביהודים, כאשר הבין מרק טוֵין בהכות אותו בעל הבית הכה ופצוע ובגלגלו אותו מן המעלות – כי פטר אותו מלפניו… אז אמרו לו חכמיו אנשי עצתו, אף הוא השיב אמריו לו, לאמר: הן בכל עמלינו, גם כי יעשה פרי, לא תהיה תשועה כי אם למתי מעט מבני עמנו ואלה – אם ימירו את דתם בראשונה כחפץ הגוים או אם יקֻבּלו בראשונה לפרופסורים ואחר ימירו את דתם או יתנכרו ברב הימים לישראל וכל אשר לישראל מבלי המר את דת אבותם הנעזבה והנשכחה אחרי הדלת והמזוזה – הלא אל מקום אחד הכל הולך… ולמה לנו כל העמל וכל המאמצים וכל הקרבנות האלה, ועד מתי נבקש אך להסתבל על כתף אחרים, התרפס ורהב והחזיק בכנף כל נכרי לאמר נעבדה עמכם, והעבודה – עבודת עבדים, אשר אין גם שכר לפעולתם גם הכר פנים להם מאת אוכלי טובתם; הלא טוב לנו לעשות לנפשנו, לעמנו, לשום פליטה לרוח ישראל, ההולך ונבלע בתוך כל הרוחות ועוד מעט ועקבותיו לא נודעו – הבה נתּנה ראש ונשובה.

ובזכור הנדיב את ישראל ויזכור את ארץ ישראל וירושלם עלתה על לבבו. וילכו וייסדו הוא והאלמנה רוטשילד וחבריהם אדירי ההון מכללה באֵם הערים, בירושלם, ויקראו מכל המקומות רבים מחכמי ישראל, אשר אין דורש להם במקומותם בגלל יהדותם, לבא לכהן במקדש החכמה החדש הזה ולהפיץ משם אורם על ציון ועל מקראיה ועל ארץ המזרח כלה. המכללה נוסדה, ממשלת טורקיה נתנה רשיונה בשמחה באמרה, כאמור השלטן ביזיד על פרדיננד הקתולי לפנים: מה נואלו הנוצרים המרוששים את ארצותם בגרשם את רוח ישראל מפניהם, למען השכיל את ארצנו! ובעוד שנה או שנתים תבּנה ותכּונן המכללה בירושלם והיתה ערוכה בכל. ועד כה ועד כה והפרופסורים היהודים קרואיה מתכוננים למשמרת פקודתם בלמדם איש איש את הלשון ואת הספרות העברית הישנה והחדשה ואת דברי ימי ישראל הראשונים והאחרונים, אשר אלה ואלה, נדיבינו בהונם וחכמינו ברוחם, באים להוסיף עליהם עתה פרק חדש, ראש לתקופה חדשה.

א.

השערורות אשר נעשו לעם ישראל בגליציה בעת פקוֹד העם ובעת הבחירות האחרונות, ־ שערורות אשר הגיעו אל תכלית תבניתן בדרוהוביטש, ־ וכל הכעסים והמצוקות והתנואות והנכלים, אשר התאנו ואשר נִכּלו לו צורריו להצר צעדיו בדרך החיים ולקחת ממנו מעט מעט את משפטי הצדק, אשר נִתּנו לפני דור בעת רצון, זעזעו את העם, הנרדם בירכתי האניה הסוערה בהפיל עליו שכניו מסביב גורלות לבלעו חיים, וירעישוהו לכל פינותיו ויפקחו את עיניו על משבתיו. ויתעוררו העשירים אצילי בני ישראל היושבים בבתיהם ספונים הרחק מעמם ומכל מכאוביו, ויתעוררו המשכילים, אשר עטרת החכמה והמדע כקרח הנורא על ראשיהם וכמשוכת כפור וקפאון בינם ובין המוני אחיהם, ויתעוררו הרבנים, אשר בחרו הסתופף בארבע אמות של הלכה ואל שנוי העתים וחליפות דרכי החיים לא השגיחו ולא התבוננו ולא נכונו לקראתם, ויתעוררו הצדיקים וכל אגפיהם, השרפים העומדים ממעל לעם ופניהם וכנפיהם לאחור ולא לפנים, ותבא בהם הרוח – היא הרוח המעודדת ענוים והמלבישה שפלים גאון והשמה את החלשים המתרפסים לגבורים דורשי משפט בנפשותם והבוראה ניב שפתים ופֹעל כפים למרירות העצורה ימים רבים כאש בעצמות מפחד הזרוע הנטויה – ותקרב את הרחוקים ותחבר את העצמות המפֹרדות, הנרמסות ברגלי עריצים קטנים וגדולים, אחת אל אחת להיות לתבנית שלמה ומוצקה – תבנית עם אחד, איתן, רענן, נאזר בגבורה ונהדר בכבוד ובעֹז ובתפארת רום אנשים.

והמשכילים מנהלי הקהלות וראשי העם תופפו על לבביהם ויאמרו: מימי אבותינו ואבות אבותינו היינו אנחנו נושאי דגל הגרמנוּת במדינות אוסטריה רבת השבטים והעממים, נפשנו שמתנו לכלי שרת, וגם לכלי מפץ, ביד הממשלה הראשה בכל מאמציה לשפוך את הרוח ואת הלשון ואת התרבות, אשר לעם קרוֹבָה, לגרמנים, על כל העמים והמדינות, אשר בממלכה המטֻלאה הזאת; וכי התחזקו העמים המדֻכאים, כי היתה עליהם רוח חדשה, ויתעוררו בכל עז להחזיק עם ועם בנחלת אביו – ונהיה אנחנו, חלוצי הממשלה ושלוחותיה, אשר נִטשו בכל הארץ, להם לשטן, ותסֹב עלינו חמתם ושנאתם וקנאתם ונהי כחטה הנתונה בין רחים ורכב… וכי נסחפו צעירינו מעט מעט בזרם החדש ויתחברו עם העמים המקיצים לחיים וישיתו את נפשותם עליהם נוספות – ויהיו האבות והבנים לשתי מחנות הצוררות אשה את אחותה וידגלו היהודים מזה ומזה בשם עם ועם ויתגרו וילחמו מנשה את אפרים ואפרים את יהודה על כל נֵכר ויהיו כמצחקים בעיני שכניהם… ואם היינו מתמול שלשום גרמנים בתוך הפולנים, הצ’חים, האונגרים והרוטנים, היינו היום, בהתעורר גם עם ישראל לתחיה בלעדינו, גרמנים, פולנים, צ’חים… בתוך היהודים.

ככה התהפכנו והשתנינו תמיד ככרום זלות לבני אדם, ככה היינו לאנשי תהפוכות כל הימים ולא ידענו נפשנו, היינו על פני ים־העמים כקצף על פני מים, המעלה אבעבועות בשלל צבעים ותוכו ריק, תחת היותנו כשמן על פני המים הזידונים – לנו לבדנו ולא לזרים; היינו לזעוה ולשקוץ משומם בתוך העמים ולמקור מכאובים וכעס לעמנו ועודינו מחזיקים באולתנו או עוד האולת מחזיקה בנו ואין מוֹצָא ואין נחת. – אהה, כי הרבינו לפשוע, חטאנו, עוינו ופשענו!

והרבנים זכרו ימים מקדם ולבם הָמה להם לאמר: הן מאורות עמם היו רבני ישראל לפנים, ובעת היות כהני העמים האחרים הולכים אחרי ההבל ומהבילים את העם וחותמים בעד כל קו אור מהאיר נתיבות צאן מרעיתם, היינו אנחנו נושאי דגל האור והדעת, התורה והחיים גם יחד, ונצא ונבא לפני העם ולפני הממשלה ונהיה תופשי ישיבות במחנה ישראל ועושי מלאכת המלך והשרים מחוץ למחנה, ותהיינה עינינו פקוחות על דרכי האבות והבנים, על תקומת המוסר העברי, על חנוך הילדים בתורה ובדרך ארץ, על התנחל היהדות וכל סגולותיה מדור לדור. ועתה, אהה, היינו לאחור ולא לפנים ונרד פלאים נגד עמנו ונגד עם הארץ; ראמות לנו חכמות – החכמות הנמצאות כיום לכל נער בבית הספר – וכי תדרוש הממשלה דעת והשכלה מרבני ישראל – ונפתלנו נפתולי אלהים ושלחנו לפנינו מליצים מורדי אור מקרב עמנו להסיר מעלינו את “הגזרה”… גם בדברי ימי ישראל למושבותיו לתפוצותיו אין אתנו יודע עד מה, כי גדרנו בעדנו לבלתי בוא בגבולנו כתבי עתים עברים, הצופים לבית ישראל, כי אם כת"ע נכרים בלשון עם ועם.

ותחת אשר נתנו כהני העמים באחרית ימי הבינים את ידם לחכמה אחרי רואם כי אין מעצור לרוח העת, ויפרשו כנפיהם על בתי הספר ועל בתי המדרש לחכמה ועל כל בית גדול, למען חנוֹך לדור יבא בדרך אמונה על פי דרכם, ויעשו ויצליחו מאות שנים עד הדור האחרון, בכל היות האמונה והדעת לגוים כתהפוכות הצוררות אשה אל אחותה; הנה אנחנו, אשר היה החנוך נתון בידינו מימים קדמונים ואשר לנו תורת אמת ואמונה אֹמן, המתאימות עם החכמה והמדע בכל עת, ־ אנחנו הסכלנו עשֹה לנער כפינו מנחלתנו זאת, בעת הוחל ליסד בתי ספר לבני ישראל, ותחת להסב אלינו את כל הליכות הבתים האלה, לתת רוחנו בתוכם ולשומם מקור ברכה לבני ישראל לדורותם, התיצבנו מנגד, שָׂערנו שער, רעמנו פנים, השמענו קול אָלה וחרם, ־ דִמינו לעצור את גלגל העת בתקופתו והגלגל עבר על פנינו ויהדפנו בכחו אחורנית והחנוך נתּן באשמתנו וברפיון ידינו בידים לא־אמונות, אשר פִּלסו לו נתיב אל דרכי שאול ואבדון כיום הזה… ומי יתן לנו עתה בתי ספר עברים, ־ הבתים, אשר היו לנו אז לתועבה ולמשטח חרמים, ־ מי ישיבם לנו עתה, בהיות בנינו ובנותינו מגֻדלים מנעוריהם בבתי הספר לעם הארץ ומתנכרים מדור לדור לאבותיהם ולעמם, בהיות היהדות הולכת ודלה גם בבתי היראים והחרדים, ורבים בהם, אשר דור שלישי לא יבא להם עוד בקהל ה'. – אהה, כי נסכלנו, שגינו, שחתנו לנו ולכל העם!

ו“הצדיקים” פקחו עיניהם וימֻשו וימַששו עפעפיהם ויהיו כאנשים אשר יֵעוֹרו משנת־עִועים, ויתלחשו איש אל אחיו לאמר: מה זה היה לנו ומה זאת עשינו, כי שלחנו את המון ישראל בדרך תהפוכות, כי שקדנו לנסוך עליהם רוח תרדמה וקפאון, כי היינו לקירות ברזל מבדילים בין קצה העם ובין קצהו בעת התעורר האהבה והאחוה, בבוא עת התחבר והתאחד המימינים והמשמאילים להיות לעם אחד, כי כרתנו ברית עם מרשיעי ברית ועם אוכלי עמנו עשינו חוזה; איך נואלנו לשית ידינו את האצילים הגאיונים צוררי ישראל ובוזיו ולהטות ביד צאן מרעיתנו את הבחירות לחפצם! ומה מצאנו באחינו היהודים הלאומיים עול כי נהדפם באיבה ונשים מכשולים על כל דרכיהם, ולמה נעמוד כצרים צוררים לישוב ארץ ישראל, המצוה הגדולה, אשר לאורה הלכו גם הצדיקים והחסידים הראשונים מימי ר' מנדל קאסובר והלאה. עם רב אנחנו וכח גדול לנו בתוכם, מסלות בלבבם, כח האמונה והדרת הקֹדש, אשר הנחילונו אבותינו: ואיך הזנחנו את הכח האדיר הזה לבלתי פלס לו נתיב לטובת העם, לתחיתו ולעתידותיו בהיות לאל ידנו לעשות הרבה יתר מן הציונים ולשום גם לנו שם וזכר עולם בדברי ימינו! אהה, קשינו ערף, תעינו, תעתנו!

ועל המתבוללים עבר רוח משפט ויחפשו ויחקרו את דרכיהם ואת דרכי רעיהם, אשר היו לפניהם, ויהגו בשבר רוח לאמר: הן קדמונינו התחכמו לשכניהם, לעם הארץ, בבקשם קרבתם, ויכחידו ברוח פיהם את ישראל מגוי, לאמר: לא יהודים אנחנו, כי אם אשכנזים ובני עם ועם, בעלי דת משה. בשקר הנלעג הזה דִמו למצא מנוחה בגוים ולשכון כבוד בתוכם – ויתעו בנפשותם ויוליכו את העם שנים־שלשה דורות בדרך עקש ופתלתול והועיל לא הועילו. ועתה הנה יודע כל אשר לו לב לדעת ועינים לראות, כי אין הגוים חפצים לא ביהודים ולא בבני דת משה וכי לא נפיק רצון מהם עד אם הסירונו מעלינו גם את המַעטה הדק הזה, את הדת, כאשר לא נזכה בעיני אחינו ועמנו עד אם שבנו אל מחנה ישראל תשובה שלמה: ולמה איפוא נפסח על שני הסעיפים וננוע כנפשות אובדות בין ישראל לעמים, ומה בצע כי התבאשנו עם אחינו ונלך אחרי זרים לרוץ לפני מרכבתם, כי נמכרנו וכי מכרנו את חפצי עמנו לנכרים וכי היינו אנחנו וכל יש לנו הדום לרגליהם ודֹמן לאדמתם. אנחנו התכחשנו לעמנו, לנפשותנו, למורשת לבבנו, ואחינו החדשים יכחשו בנו ויבעטו בכל מנחותינו בגאוה ובוז, והבושה תכסנו יומם והנֹחם יאכלֵנו לילה… הה, קצנו בחיי עמל ורעות־רוח כאלה – הבה נשובה אל עמנו, אל מולדתנו, אל מקום שם נכונו לנו אהבה וכבוד ומנוחת־נפש ואחרית ותקוה!

ככה התודו כל מפלגה וכל מעמד על עונותם ועל עונות אבותיהם, על כל זדון ומשוגה ועל כל מעֻות, אשר נודעו להם עתה, כאשר יוָדע לחולה אָנוש, בשוב אליו רוחו, חליו ומכאוביו לפנים.

אז קם ויהי הדבר, אשר לא היה כמהו בישראל למן היום אשר נשבת ועד ארבע הארצות: הרבנים וראשי הקהלות, הצדיקים, הציונים והמתבוללים וכל פנות העם נתנו ידם גם הפיקו נפשותם איש לאחיו ואיש לרעהו ויועדו יחדיו על פי הקול הקורא להם ממעמקי לבבם, ויבאו מכל הערים לאספה גדולה להתיעץ על כל הדבר הגדול אשר לעם ישראל. וחַדודי הקצוות הֻקצעו בפגעם איש באחיו והלבבות הרחוקים קרבו אחד אל אחד ואנשים שונים, אשר לא האמין איש כי יוכלו לשבת יחדיו ולשמוע איש שפת רעהו, היו לאחדים כמעט שישבו אל שלחן אחד שעות מספר. וקנאת הצדיקים והרבנים סרה באפס יד ותֵהפך לעצת שלום ולמחשבות מתאימות לטובת הכלל; והעשירים אילי הכסף גָבה לבם בחברת טובי עמם בעבור חושם בם, כי מצא מין את מינו, ורוח נדיבה סמכתם להקדיש מעתה את הגיון לבם ואת כח מעשיהם ואת תרומות כספם וזהבם אך למחסורי אחיהם ועמם ולא למוסדות נכר; והמתבוללים בכו על צוארי אחיהם הלאומיים וידרו נדרים לשוב מעתה בכל לבבם ובכל נפשם אל עמם ואל היהדות כלה. כי נפקחו עיניהם לראות, כי אמנם “נקל לעלות על הר סיני מרדת ממנו”, כדבר אחד מחכמי הגוים אשר דבר בימי בכּוּרי ההתבוללות¹.

והנועדים כִלו מעשיהם במועצה הגדולה ההיא ויעמידו דבר להועד ולהועץ כמשפט הזה פעמַיִם בשנה באחת הערים הגדולות, אשר יראו להם פעם בפעם, ולהודיע דבריהם ומועצותיהם אל הקהל מעל כתבי העתים העברים. המה נפרדו איש מעל אחיו וילכו איש למקומו והרוח החדשה, רוח ממרום, אשר לבשה את ראשי עם ישראל בעת ההיא, נחה גם על כל העם – העם המתחכם לחכמיו, הממרה עם מוריו והשופט את שופטיו – ויֵהפך לו לב אחר, לב שומע ומקשיב וחרד על דבר מוריו לשמור ולעשות ולמלא את כל משאלותיהם, לשלומו ולטובתו.

המהלך החדש הזה הפליא לעשות ולחדש, בקרב שנות מספר, את בית ישראל ההרוס, ממסד ועד הטפחות.

ב.

ותהיינה ההחלטות הראשונות, אשר החליטו הרבנים וראשי הקהלות ונשיאי המפלגות השונות, במועצה הגדולה, ששם התכוננו לועד־הראש: א) לצוות על כל בני ישראל היושבים בכל גבול אוסטריה־אונגריה, אשר לא יקָרא עוד איש יהודי על שם עם אחר כי אם על שם עם היהודים לבדו, ולא יתערבו עוד בדברי הריבות אשר בין העמים יושבי מדינה ומדינה, ולא יבחרו עוד איש מעם אחר להיות להם לפה בבית הנבחרים ואיש יהודי לא יהיה עוד לבחיר עם אחר; ב) ליסד היהודים להם לבדם בתי ספר תחתיים ושניים לבנים ולבנות בכל עיר ועיר, ולמדו בהם חצי היום תורה וספרות ישראל וכל סעיפי היהדות, וחצי יום – למודי חֹל על פי התכנית אשר בבתי הספר לעם. והבאים בימים, אנשים ונשים, ישימו להם מועד ללמוד היטב את הלשון העברית, כל אשר אינם יודעים את הלשון הזאת, ולא יהיה איש ואשה מבני ישראל, אשר לא ידעו את לשון עמם דעת שלמה כדעת גוים את לשונם הם.

הדבר שֻלח בכל הארץ ונפל בישראל – כנפול מֶשך הזרע על נִיר רך וטוב; היהודים קימו וקבלו פה אחד את מצות הועד הראש ויכּונו למלא אחריה. אך הפולנים, המנשאים את נפשם לבלוע את היהודים בקרב שָנים, שמעו ויתעברו ויתגעשו, כי חרה להם; וימטירו על עם הרמם אש וגפרית בכתבי העתים ואנשי המשטר והשלטון הריקו בני אשפתם וירעצו וירוצצו את בני ישראל וישימו להם מוקשים על כל דרכי החיים, ככל אשר היו עושים מתמול שלשום ויותר, עד אשר גבר הלחץ והעני לאין מחיה. אך היהודים נשאו וסבלו, חזקו והתחזקו, כי רוח הגבורה אשר נחה על אבותיהם ועל אחיהם בכל המוצאות אותם מימי מסעי הצלב ועד גזרות ת"ח ועד הרגות קישינב והומל, נוססה בם גם הם ויעמדו בפני לוחציהם ודוחקיהם ולא שבו מפני כל. צורריהם התנכלו להם בתחבולותיהם להכרית אֹכל מפיהם ועשירי ישראל קמו על נדיבות ויכוננו בתי עבודה ובתי־מַשָׁאות בעיר ועיר וימציאו עבודה לעניים, לחם לרעבים, ומשען ומשענה לכל אשר מטה ידם, לשום להם שארית בארץ. וגורלות הפילו על כל אשר לא יכול עוד לקום ולהתעודד במקומו, להוציא אותו ואת נפשות ביתו ארצה ישראל, ששם קנו חלקות אדמה רחבות ידים, ויסיעו שמה כל עני וכל כושל ויביאום ויטעום בהר נחלתנו במושבות החדשות, אשר כוננו שם ביד אנשי מעשיהם, ויהיו למחיה לאדם רב.

והמלחמה אשר נלחמו היהודים עם שואפיהם על נפשם, על מולדתם ועל עמם, כבדה מאד וגם האריכה ימים עד שנה. והפולנים בראותם כי קצרה ידם שִנו את טעמם ויתהפכו בתחבולותיהם כמשפטם, ויעשו חֹנף ויבטיחו וינסו לחתור בחשך ולהפריד בין עצומים בדברי מרמות, כי אמר: הַפרד ומשול. אך ידי נכדי החשמונאים לא רפו ולבם לא נפל מפני המוראים הגדולים ולא נפתה על המדוחים ומשדה המערכה לא שבו ריקם. בכתבי העתים, במקהלות־עם ובבית הנבחרים השיבו מלחמה בחזקה ויעוררו את דעת הקהל בכל הארץ וגם מעבר לגבולותיה. גם עוזרים גדולים ונשואי פנים נמצאו להם הפעם: ראשי העמים אשר במדינות אוסטריה ובחיריהם בבית הנבחרים ראו כי טוב לפניהם לעמוד לימין היהודים בריבם זה, וישמיעו במרום קולם וירעישו וירגיזו את הממשלה הרֹאשה בשאלות ובתוכחות מאין הפוגות. וכראות הממשלה כי ריב לה עִם עם רב, אשר כח גדול לו – כח האחדות והאחוה כללית – ובעלי ברית על ימִינו מסביב וכי כבר יגעה בתחבולותיה בדֵי־ריק וכל הארץ כמרקחה ואין קצה למבוכה, ־ ותעזוב את דבר הפולנים ותַבלג על גאונה ותכָּנע ותודיע יום אחד גלוי לכל העמים, כי זה עתה נודע לה אשר היהודים יושבי ממלכתה הם – יהודים וכי על כן, למען הצדק והיֹשר, אשר היו תמיד נר לרגלה, ולמען השלום, אשר שבת מן הארץ זה ימים רבים, יען אין הקהל קש־הערף הזה אובה לבוא אל קֶרב הפולנים, גזרה אֹמר להיות עם ישראל מעתה כאחד עמי הממלכה ובגוים יתחשב גם הוא – התשיעי בחֹברת.

ותשקוט הארץ וגם היהודים וגם העמים האחרים יושבי אוסטריה שמחים, כי נגדע הסבָך, אשר נאחזו בו אלה ואלה בכל ריבי־עם השבים ובאים שם בכל עת תמיד כמוצאי בֹקר וערב; רק הפולנים עודם חורקים שִניהם על בִּלעם כי נפל מפיהם – עד אשר יסכינו ועד אשר ישלימו עם מצב הדברים גם הם. –

ובתי הספר העברים התחתיים והשניים היו, בשנות מספר אחרי הוסדם, למקור חיים לאנשי ההשכלה, אשר חכמתם בזויה לעם הארץ יען היותם יהודים, ולתופשי התורה, אשר באו איש איש ממלאכתו, לעבוד עבודתם קֹדש בתוכם (כי מפני הבתים האלה, אשר היו רצוים לכל העם ודרושים לכל חפציהם, סרו מעט מעט החדרים והישיבות, שני הקצוות, אשר לא עמד טעמם בם עוד מרוב ימים); ולמקור נפתח לעבודת הרוח, כאשר בימי הוָסד הישיבות ביד ר יעקב פולק ור' שלום שכנא; אפס כי העבודה הזאת נגלתה הפעם בדרכים חדשים ובצורות חדשות לרוח העת. ותחת אשר לא יכול רוח ישראל לעשות פרי־תאר למינו ולא נודע כחו בעוד היות זר מעשיהו, נכריה עבודתו בתוך העמים, כאשד לא יוכל פרח לבנון להתפתח על פי דרכו בתוך מטעי הצפון, ־ מצא עתה את פקודתו וישָב לעשות גדולות כקדם. ויקומו בימי דור אחד סופרים חוזי חזיונות, משוררים, חוקרי חכמת ישראל ובוני ספרותנו הישנה והחדשה, כאשר בימי קרוכמל, שי"ר ואֶרטר, ויהיו לנס לכל הקהלות אשר בארצות הקרובות, ששם שַח רוח ישראל מפני עקת אויב, והרחוקות, ששם דללו וחרבו מקורות התרבות העברית מפני אור פני הגוים, אשר הֶראום במאה האחרונה.

ג.

וככל אשר שקד הועד־הראש על כבוד שם ישראל ועל תחית רוח ישראל, כן שם לבו אל המוסר העברי ואל משמרת הטהרה והתֹם לצעירים מזכר ועד נקבה – הם הדברים אשר היו כיסוד מוסר לתקומת העם ולחַיָתו האמיצה, המלאה והרעננה, כל ימיו שמרו את משמרתם קדש, מימי קדמותו ועד הדורות האחרונים. – ויבקשו לדעת מה לעשות למען השב לאיתנן את סגולותינו ההן, אשר בגללן אִשרו אותנו כל הגוים ואשר, לדאבון לב כל הדורש טוב לעמו וחרד על עתידותיו, אין עוד כחן עתה ככחן לפנים. –

כי אמנם עוד היום, אחרי רדת המוסר העברי ממרומיו, עודנו גבוה ורם לאין ערוך ממוסר העמים הקדמונים והאחרונים; עוד היום נַעלו בנות ישראל, גם בנות דַלת העם וכל שוכני בסתר המדרגה, שבעתים על בנות כל הגוים לתֹם ולהצנע לכת. ואולם הלא הנה נִבעו פרצים גם בחומה הנשגבה הזאת, הלא הנה נראו מראות נגעים גם בבית ישראל אשר היה עומד לנס עמים, ועל העומדים בפרץ למהר לרפֹא את הנגע, בטרם יִפשֶׂה ויאכל עד היסוד בנו ובטרם נהיה לשכנינו למלה לאמר: הנה ככל הגוים בית ישראל.

ובבקשו בינה – ויכונן לחקר הימים הראשונים והאחרונים והשתנות דרכי החיים בישראל לפנים והיום, ויערוך את ערכם ואת תוצאותם אלה לעמת אלה, למען קחת מהם תורה להיטיב את הרעה.

לפנים, בעוד היות ישראל שוכן לבדד במשכנותיו בתוך העמים וחקות אבות לו לקו בכל ארחותיו, היה החק “בן שמונה עשרה לחפה” מבצר משגב למוסר העברי, ואם יש אשר אֵחר הנער מן המועד הזה שנה או שנתים, גם אז היה תמים בדרכיו עד היותו לאיש – “גן נעול, מעין חתום”, כדרשת חכמינו; כי בכל קהלות ישראל השכינו, ככרובים על דרך עץ החיים, המון חקים ותקנות וגזרות וסיָגים לשמור את דרך הבחורים מחטוא גם במראה עינים או במאויי לבב. ויהי כי שמרו הצעירים כחם וראשית אונם כל ימי בחורותיהם, היה “דרכו של איש לחזור אחרי אשה”. אם לא קנה עוד האיש את אשתו מיד אביה במֹהר ובמתן כמנהג הקדמוני, אשר עודנו נשמר ונעשה עד היום בתוך עמים יושבי קצוות, הנה גם הרבה לא הרבו הורי האשה במחיר לִקֻחיה עד להכשיל כחם, כי עוד היתה האשה דרושה; גם היפה בבנות, גם אשר נגרע חלקה בחן וביֹפי, גם היונה אשר כנפיה נחפו בכסף, גם בת העני בישראל – כלן מצאו להן מנוחה, בבוא עתן עת דודים, אשה בית אישה, אשר מִנו לה ממעל “ארבעים יום קודם יצירת הולד”.

ואולם באחרית הימים התערערו סדרי החיים והגבולות, אשר גבלו ראשונים בחכמתם, הוסגו לאחור או לפנים וגם מן החק ההוא, חק הכניסה לחֻפּה, נטו כה וכה ימין ושמאל, על פי אשר היתה עליהם יד המסבות: אלה הרחיקו לכת עד נשואי בֹסר – עד היות הילד מתעטף בטלית לפני החלוֹ להניח תפילין, ואלה אֵחרו את מועד הנשואים, עד אשר כבר יכול הבחור לראות בנים לבניו… הרעה השניה הזאת, אשר לא הריעו עליה בספרותנו החדשה כעל הראשונה, אף כי הרבתה לבלע ולהשחית ממנה, פרצה היום כמעט בכל תפוצות ישראל, אחרי אשר זה כמה נפרצו גדרות הצניעות, מורשת אבות, בראשונה בקרב היהודים הספרדים, אשר היו קרובים אל עם הארץ, שוכנים אתם בתוך טמאותם; ויש אשר גם מעיני העדה נעשתה בשגגה בתתם מכשול בפני הצעירים למַלא שִׂפקם בלא כדת². ואחרי אשר למדו בחורי ישראל אל דרך הגוים לשבור עליהם חק ולשבור בחוריהם לפני בוא מועד, אין חפץ להם עוד לבנות להם בית כדת משה וישראל; החן והקסם ומשא־הנפש השפוכים על ענין הנשואים חלפו הלכו להם ונשאר אך – החשבון… ובכן הבחורים הולכים בגפם עד חצי ימיהם ומפזרים כח נעוריהם ופרחי אביבם על כל דרכים ובנות ישראל יושבות ונובלות בנעוריהן אשה בית אביה; שקר החן והבל היפי ושוא כל יתרון גו ורוח, כי אין מחסור לצעירים… כעת יֵאמר לאיש ישראל: אוי לו למי שבניו נקבות!" עליו להתאזר עז, להתאמץ בכל מאמצי כח, לחשוך אֹכל מפיו ושמלה מעורו ושֵנה מעיניו ולגזור על ימין ועל שמאל למען הרבות מאד מֹהר ומתן ולקנות בעל לבתו. ואחרי כל אלה, הנה הברית הזאת, או העסק הזה, לא ברית־מלח היא בין האיש ובין אשתו, כאשר היה בימים הראשונים, ואחריתה לא תבֹרך. והדברים עתיקים וידועים.

למצב הדברים הרע הזה שם הועד הראש את לבו ויגזר אֹמר: עת להוציא ישן מפני חדש ועת להחזיר עטרה לישנה. אם כל הסופרים, אשר דברו על שאלות החיים מימי ר' מנשה מאיליה ועד היום, נתנו דפי במנהג אכילת המזונות על שלחן החותן, כאשר קראו חמס על הנשואים המוקדמים, הנה עתה הראונו ימי דור אחד, כי בא מועד לשום לב גם אל העֵבר האחר אשר למטבע… ובכן תקן הועד תקנה חדשה, שהיא ישנה: להשיא מעתה את הבנים במלאת להם שמונה עשרה שנה, ולתת אבי הבת לחם ומזון לזוג שנות מספר עד אשר ישלים הצעיר חקו בלמודים או בעבודת הצבא ועד אשר תמצא ידו להכין בחוץ מלאכתו. המזונות יהיו תחת המֹהר הנפרז (אשר יחדל מעתה) – קרבן תחת קרבן, ופרי הקרבן הזה – תקנת בנות ישראל ושיבת הבנים אל התֹם ואל הטהרה, סגולות עם ישראל מעולם ומקורות החיים הטובים לאיש ולעם. – גם שוֹם חק ומשפט לצעירים, הבונים בית בישראל, להניא אותם מתת יגיעם בתפארת בגדים, כלים ועדיים, ההורסים את הבית גם בטרם יתכונן.

ואף כי, כאמור, היה כל העם נכון לקים ולקבל את כל תקנות הועד־הראש, עוד הוסיפו הרבנים ואנשי עצתם לתת תֹקף לדבריהם בצאתם פעם בפעם מסֵתר אהלם אל העם ויוכיחו ויזהירו ויטיפו השכם והטף לארחות צדק ומישרים בבתי המועד ובבתי הכנסת ויבארו את הכל באר היטב ויפיצו אור על כל נתיבות החיים – אור אשר שבו קרנים מידו גם להם, כי ראה העם וידע ויכר כי לו רועים נאמנים קרובים אליו, דורשי שלומו וטובתו באמת – ויוסיפו לאהבה ולכבד אותם שבעתים מאשר לפנים.

והתקנות האלה שִנו לטוב את דרכי החיים, שכבר עלה בהם רקב, ויבראו שמים חדשים וארץ חדשה לצעירי ישראל הבנים והבנות ולכל העם. ועוד מעט ויהיו הסדרים החדשים־הישנים האלה למופת לכל הקהלות הקרובות והרחוקות, ככל אשר היו לפנים סדרי הקהלות אשר בפולין ולנס לכל תפוצות ישראל.

בחשוך עלינו היום והצללים שבו אחרי האור – היינו כחולמים, באין מעמד לרגלינו בארץ חיים – נבנה לנו מגדלים וראשם בשמים. היבאו החלומות? היתכוננו המגדלים על יסודות מוצקים? אל אלהים ה' הוא יודע וישראל – הוא יֵדע: יקרבו או יארכו הימים ובא כל חזון וכל חלום והיו למעשים או יעלו בתהו וכלו ועברו כצל – לפי אשר יהיה לב העם וגדוליו לעשות או לחדול. ואני הדל באלפי החולמים לעמֵנו שיבת שבותו, הנה נא הואלתי לספר לאחי את חלומותי מהקיץ כפעם בפעם, אולי ישמעו ואולי יואילו, אשר להם המשפט ואשר כה בידם, לתת להם פתרונים, וידעתי כי לא לריק חלמתי.

­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________

ראיתי והנה עץ צומח מראשו ולמטה, אשר לא כדרך כל העצים: הפרי נִשא על כנפי רוח ויובל אל מקום פלוני אלמוני, אל בין הררי קדם, ויתערה בארץ ויוכן על מכונתו. ממנו השתרגו ירדו אחד לאחד ענפים, בדים, שרשים, עד אשר היה הכל לעץ אדיר מעמיק, מרחיב, משתרע על כל סביביו, וענפיו עושים פרי חדש, שונה לתֹאר ולטעם ולתֹם מן הראשון, שהוא הובא הֵנה כיליד חוץ מרחוק מארבע רוחות השמים, ובלִיל־טעם אדמת הנֵכר עוד עמד בו בראשית ימי מגוריו ימים רבים.

ואשאל את מליצי הדובר בי, המליץ בין חזיונות הרוח ובין מראות החיים הנראים תחת השמש או הבוקעים ועולים, ככנפי שחר, מסֵתר הרי בתר, מעֵבר למסך העתידות, – ואֹמר: מה אלה? ויפתח את פיו ויורני ויאמר לי:

העץ ההפוך אשר ראית, עץ ישראל הוא, אשר עניניו מלאים תהפוכות מאז נִסח מאדמת מטעו ויתגלגל תחת שואה אל כל אשר היה הרוח, ויהי בארצות נודו כעץ אשר לא שׁרַש מתחת גזעו וזרעו בכל הגוים ופריו – מלֹֹא כל הארץ. והפרי – הם צעירי העם, אשר נסתרה דרכו ודרכם מחיי ארץ והנם שמים פניהם השמימה – אל חיי הרוח, אל החכמה ואל המדע. וכי גדרו בעדם גם דרך הרוח העולה למעלה – וינָשאו על כנפי רוח נדיבות ויצאו ויבראו להם שמים חדשים בארץ חדשה ועליהם התקבצו לנקבציהם כל סביבם מענף ועד שרש ויהי העץ שלם עומד על כנו ושרשיו פרצו בארץ וירבו ויעצמו ויהיו יסוד מוסד לתקופה חדשה.

ועוד אני מתבונן בדברים האלה הסתומים והחתומים כדברי האורים והתֻּמים וקורע להם חלונים ומבקש פתרונים – והנה באו הימים, צמחו החדשות, נגלו העלילות אשר רֻקמו בסתר, והחזיונות המסֻפּרים לדור לבשו בשר ועור ויהיו למעשים ויצאו לאור.

כימי דור אחד התנהלו צעירי ישראל בארץ רחבת ידים על מבועי החכמה, משא נפשם, כעל מי מנוחות; המה ובני עם הארץ יחד חברים שקדו על דלתות בתי הספר ובתי המדרש לכל אוָת נפשם ולא גֹרשו ולא דֹחו ואיש לא אמר להציב גבולות למספר בני ישראל. כי היו היהודים דרושים להריח בשאָר רוחם את עמק העכור ולגרש בעמוד אִשם את הענן ואת החשך מעל רחבי הארץ, וכי דִמו למשכם ברשת זו טמנו להם, אל קרבם, ולבלעם כשאול חיים. ורבים השלימו חקם ויציבו להם יד ויהיו למאורות לארצם ולכבוד בתוך עמם. – עד אשר נהפך עליהם אופן, כי היתה רוח אחרת בארץ בראש מרומים, ויסגרו מפניהם מעט מעט את מקדשי הרוח ויגבילום ויעיקו להם הלוך והגבל, הלוך והעיק עד מחנק נפש, וכי נדדו הלכו למרחוק לשבור צמאם לחכמה ב“ארצות ההשכלה והחֹפש”, דבקה הרשעה אחריהם גם שם, כי גברה הרוח היוצאת מצפון ותגדל יתר אל הנגב ואל המערב ואל כל הארצות המתהללות בתורת האהבה והחסד.

בראשונה התגלעו הצעירים בני הגרמנים – העם, אשר מוסר בני שם לזעוה לו ולחכמיו ואשר גם הספיח, אשר עלה בשדה נחלת אבותיו מִמַפַּל תורת ישראל בשפכה את רוחה על כל הגוים, כעצם בגרונו עד היום הזה – כי הרוח העברי המתהלך משער לשער ומגבול לגבול לרגלי היהודים יוצאי המזרח, בא כזמורת זר אל אפם ויזוררו הנערים תלמידי המכללות ויתגעשו ויתהוללו ויעירו קנאה. ואחר יצאו בעקבותם רעיהם בני עם ועם, אשר היו הגרמנים להם למופת בשנאת ישראל בעשרות השנים האחרונות, – ויעשו כן גם המה. והוריהם ומוריהם הופיעו על עצתם וגם החזיקו על ידם בסתר ובגלוי. ותהיינה תוצאות כל אלה לתלמידים העברים במקומות אשר באו שמה: פנים נזעמים ותגרות ידים ושפך־דם ואחר – חקי עמל וחרצֻבּות־רֶשע כחקים וכחרצבות, אשר הדיחו אותם הלום.

וזעקת התלמידים העברים, היושבים בארצם שוממים מבלי תורה והשוכנים אל בין עקרבים בארצות נודם, עלתה באזני הקהל ותך גלים בקרב השאננים והבוטחים ותגע עד לב עשירי ישראל וגדוליו ואציליו, אשר היו לפנים בתלמידי בתי המדרש לחכמות גם הם ויתהלכו ברחבה ויעלו ויצליחו, ואשר להם בנים המתעתדים ללמוד לֶקח ומקום אין, – ויועדו ויוסדו יחד ויבאו בדברים עם רעיהם אשר בארץ ואשר מחוץ לארץ, מאשר הציבו להם בחכמתם או בעשרם יד ושם על ארץ רבה, ויעירו ויעוררו את הכל, וירימו תרומות־כסף גדולות, כמעשה יורשי ויסוצקי, אשר היו מופת לרבים, ויכוננו “אוצר לתרבות”. אז נוסדו שנה אחר שנה המון בתי ספר תיכונים עברים בערי ארץ ישראל וסוריה מִבֵּרוֹתָה ועד עזה ומירושלים ועד דמשק ומכללות עבריות בברותה, ביפו, בירושלם ובדמשק. ואליהם נהרו צעירי ישראל לרוב מכל קצות ארץ מזרח־צפונה, וטובי חכמי עמנו מן המערב. כי עזבו איש את משמרתו בבתי הספר ובבתי המדרש, ששם ישבו אל קוצים בתוך חבריהם בני עם הארץ, ויבאו לשכון כבוד בתוך אחיהם ועמם ולהיות להם למורים. והרבים בהם, כל אשר השיגה ידו, התנדבו לתת לֶקח בבתי הספר החדשים בלא כסף ובלא מחיר שנה אחת או שתים. ובתי ישראל אלה היו לנס לרחוק ולקרוב, וכסף תועפות להם מאוצרות נדיבי ישראל אילי הכסף, היושבים על גפי מרומי אירופה, ומתבואת עצי הזית ליער הרצל, הנותנים פרים זה שנות מספר.

והבתים האלה לא נוסדו בתוך הערים בראש הומיות, כי אם במגרשיהן בקרבת שדי תבואות ומטעי גנים ופרדסים, כמשפט בתי המדרש לישראל בימי קדם (“כרם ביבנה”). ולמדו התלמידים כל שנות לִקחם גם עבודת אדמה ולעתים מזֻמנות ימלאו בידיהם אחרי תורת פי המורים ונתנו חלק לנפש ולגוף גם יחד. ומן התחברות אל האדמה אם כל חי, היו כל הימים בריאים וטובים, מוצקים משרירים ועד עצבים, לא כהתה עינם ולא נס ליחם ולא נהפך לשדם כבחורי הישיבות לפנים, אשר נזורו כלה מן החיים וממנעמיהם, וכתלמידי המכללות באירופה השואפים חיי בשרים בכל פה ושתו ומצו את כוס העדנים עד הקֻבּעת, עד בלי השאיר כֹל לימים הבאים.

ותאות צוררי ישראל באה ונהיתה, כי טהרו בתי הספר בארצם מכף רגל יהודי, גם חמשת או עשרת האחוזים, אשר נתן החק ליהודים, בֻּקשו ולא נמצאו. ויהי כי חדל תלמיד עברי מקרב הארץ – ותחדל אהבת תורה ותסר קנאת חברים; התלמידים בני אזרח הארץ, אשר ידעו כי דרכם נכון לפניהם, נתנו לבותם לכל הבל נדף, אך לא לדעת ולכשרון, ויהיו הבתים ובאיהם כפֶחם בלי שביב אש וכמִשְׁאֶרת אשר שאור אין בה. עד אשר גברו התלונות מכל עבר ויתאוננו ההורים ויֵרגנו המורים איש בביתו ואיש במסבו, לאמר: מה זאת עשו חובלינו, כי הסירו את האש המניעה בכחה את כל המכונה, כי שִלחו את בני העם הער והעונה מקרבנו ונשאר אחריהם קֹר וקפאון, דממה ושממה, שואה ומשואה!

והצעירים אשר השלימו חקם בבתי המדרש בארץ ישראל, נרדם נתן ריחו עד למרחוק ויגַדלו שם ישראל בכל המקומות אשר באו שמה. הילדים, אשר יצאו לפנים מארצות הגולה כשרשים מארץ־ציה, צנומים דקים ומדֻכּאים מנפש ועד בשר, נראו מקץ שנים כנטיעים מגֻדלים בגן אלהים לפני שמש ורוח צח, ורבים מן הגוים צוררי ישראל לפנים ראו את הצעירים האלה והנה כלם בחורי חמד טובי מראה וטובי שכל והליכותיהם כלן אומרות כבוד ועֹז ותפארת אדם – וישתוממו על המראה ויֵהפך לבבם כבלעם בנוח עליו הרוח, ויאמרו: אכן מהיות העם הזה קרוב אלינו תמיד שוכן בין כתפינו, גדלה ככה שנאתנו אותו מבלי הדעת. כי גם את הקרוב מאד גם את הרחוק מאד לא יֵדעו ולא יכירו היטב, ולו היינו שכנים קרובים אל השמש, כי עתה ראינו אך את כתמיה ואת הדוּריה ואורה לא ראינו… על כן פקחנו עינינו אך על רעות העם הזה לא ולא על טובותיו. ועתה – הביטו וראו את הצעירים הנחמדים האלה, את חין ערכם, את מראיהם ואת כל דרכיהם, הלא כלם יחד זרע ברך ה' המה, ומי יתן והיו גם בנינו כמוהם!

הרבים בצעירים האלה אמנם נותרו בארץ; אך היוצאים אל אירופה מצאו דלתים פתוחות בכל מקום ויותר בארץ ענים לפנים – ברוסיה. ממשלת הארץ הזאת המדַכּאה את היהודים בארצה, נטתה חסדה ליוצאים ותשם את לבה עליהם לטוב, כמעשה הספרדים עם מגֹרשיהם לפנים והיום וכמעשה צרפת עם הקתולים, אשר היו לה למרמס בארצה ולכלי חפץ בארץ הקדם, – ותתן להם מחסהּ ומשענתה בארץ מגוריהם החדשה ותבחר ותקָרב אותם בשובם, לתת להם פקודות ומשמרות ולהרכיבם על במתי ארץ, בשגם בממלכה הגדולה והרחבה הזאת מעטים הרופאים, הסוללים וכל בעלי ההשכלה הגבוהה מדֵי־צֹרך עם הארץ, ההולך ורב הוא ובערותו עמו.

ולרגלי הילדים הבאים אל בתי הספר ואל בתי המדרש ההם, באו אבותיהם, קרוביהם ומיֻדעיהם ויֵאחזו בארץ ויֵפרו בה ויַפרו אותה וימַלאוה אדם רב. ותחת אשר בתקופה הראשונה הביאו לנו שלשים שנות עבודה בארץ ישראל המון מושבות ואכרים – השרשים והבדים – בראשונה, ושנים או שלשה בתי ספר תיכונים – הפרי – באחרונה, הביאה התקופה השניה המון בתי ספר תחתיים ושניים ועליונים ועליהם – קהל תושבים ומושבות, אשר התכוננו ואשר התערו בכל הארץ מסביב מענף ועד שרש.

הסערות מחוץ והשממון מבית שמים מעצור לרוח, מחסום לכל הגיון־לב, כאשר תעצור הסערה הקרה בעד כל ציץ מהתפתח. לעת כזאת יבאו חזיון תחת הגיון, דמיונות תחת עבודת הרוח וחלומות תחת מעשים. בעת כזאת יֵאצרו ויֵחסנו מחשבות ומעשים לימים הטובים כי יבאו, כאסוף השרשים מתחת את לשדם בטרם יוכלו להפכו לפרי תאר לעיני כל, ושעשעו והשתעשעו בתקוות, בדמיונות ובחזיונות והתנבאו במחנה. “והנביא אשר אתו חלום – יספר חלום”.

גם אני בחלומי.

א.

והנה שואת פתאם, סופה וסערה ורעם ורעש כפרץ המון הרי געש, השמים קדרו והארץ התבקעה ושערי שאול נפתחו, והנה השטן יושב לכסא וכל צבאו סביבותיו. ומלך בלהות סר וזעף, מתעבר ומתקצף, כי ארכו לו ימי השלום בארץ וכוס החֵמה אשר בידו כמעט נִדּפה יָבשה עד הקֻבּעת ואין שותה. ובהִסער לבו עליו צוה להביא את ספר הזכרונות, אשר בו כל תלונה, כל עלילה, כל תואנה אשר לו ולשעיריו ולכל החיה הרעה, ממשלת ידו, על האדם מימי קדם ועד אחרית הימים. ויקָראו הדברים לפניו, וכספר נגֹלו נשכחות, ובתוך הזכרונות – כל תלונות החיה והעוף והרוחות והשדים על האדם, אשר גמלו עליו פעם בפעם ולא שֻלם להם כעל גמולות.

ויספרו העורבים בתלונותם לאמר: היֹה היה איש קנא ומר נפש, איש ריב לעמו ולגדוליו, עקב אשר בקש לעשות אותם לעם קדוש לה' והם בקשו ללכת בשרירות לבם, לעבוד את הבעלים ולהתענג על החיים ועל מנעמיהם. והאיש, בבקשו מפלט לו מפני חמת גדולי עמו, נדחף אל אחת המערות הנשקפות על פני הירדן, ויהי צפוי לרעב ולעורבי נחל. וישאו בני עורב את עיניהם אליו ויאמרו: הנה לנו נתח טוב, עינים גדולות נוצצות ככוכבים – ננַקרן והיו לנו לברות ובשרו לארוחת הערב. אך העורבים הזקנים, אביהם ואמם, הניאו אותם באמרם: נזיר אלהים הזקן, כלו רוח ולא בשר, ובעורקיו ובעצמותיו אש ולא דם – כַּלכלוהו והיתה זאת לכם לצדקה ולזכרון באדם, בספרתו, וגמולכם ישֻלם לכם למועד. ויעשו כן ימים רבים ויביאו לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ויחכו לגמול – ואין; כי בכח פעולות איש־הרוח־והאש ההוא ובכח מעשי חניכיו אוחזי דרכו, היה שלום בארץ ימים רבים והעורבים רעבו לבשר…

והדגים התאוננו גם הם לאמר: איש נודד ממקומו ישב באניה ורעיו הטילוהו אל הים, אל תוך פי הדג, ויבלעהו ויאמר: זה יהיה לי שלוּמים על כל המון אחי הקטנים, אשר היו למאכל לאדם, וגאלתי דמם מידו. ובטרם יאֻכּל בִּלעוֹ בבטנו והנה חזקה עליו יד ה' להקיאו אל היבשה; כי נביא היה האיש, דובר שלום לבני האדם, למנוע חרבם מדם ושִניהם מטרף. ובני האדם (גם אנשים השמים את האדם אחיהם כדגי הים) מוסיפים לצוד דגים ברשתם בדור דורים, ואלה עודם מחכים ליום נקם ושִלם, כאשר דבר להם השטן, השומר צדק לעולם, ואין.

והזאבים התאוננו ויספרו לאמר: בימי קדם החליפו האדם והחיה את דרכיהם: בני האדם היו משליכים ילדיהם על פני השדה להאבידם, כי בקרו אותם בהוָלדם והנה לא היו חזקים דֵי רצוֹח אנשים בגדלם, או כי הִשִׁיאו אותם דברי חזון וחלומות, והזאבים באו, חלצו שד, היניקו אותם – את כורש, את האחים רמוס ורומולוס ועוד, אשר לא פֹרש; וגם שום שם להם האדם זכר בספרתו וגם היתה זאת להם לחרפה ולשם רע בקהל חיתו יער, לאמר: היו הזאבים לנשים רחמניות. וכי באו לבקש שכר לפעלם, ויאמר להם השטן: שכרכם שמור לכם למועד, ומי יתן והיניקו הזאבים את כל ילדי בני האדם והיה דמם אשר הזילו אל קרבם למקור מלחמות־תמיד וחרב והרג ואבדן.

גם מן השדים והרוחות ספרו את החסדים ואת הטובות אשר עשו פעם בפעם לבני האדם, ככל הכתוב בספורים ובספרים הקדושים, וידרשו את שכרם השכם ודרוש, המה והחיה והעוף, עורב וזאב ודגי הים – יום נקם באדם, יום שלוּמים לכל תגמוליהם עליו (הן האדם לא יעשה טובה לרעהו כי אם בעד גמולות או למען הכין רשת לפעמיו ולמשכו בה אל אשר יהיה רוחו, ואף כי השדים והרוחות. והחיות הרעות!).

ורוח עועים נחה על השטן המבקש תואנה לבלע ולהשחית, ויהיו לו הדברים העתיקים הכתובים והנקראים לפניו בספר זכרונותיו, כחדשים, ותלונות דורשי המשפט עלו באזניו מערפלי ימי קדומים, וכמו תמונות לנגד עיניו וקול מלים שמע – קול מר צורח, קול ילֵיל, קול מצפצף מנִבכי ים, קול שַמה ושרקה – ויתעורר כחולם בהקיץ ויקרא: צדק! גמול! נקם ושִלם! עת להשחית, כי בא מועד! וישרוק משריקות פיהו ויקרא לראש שעיריו ויאמר:

שְׁפוֹת הַסִּיר, שְׁפוֹת, הַרְקַח הַמֶּרְקָחָה,

וּמָלְאָה הָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ;

תְּהִי יַד עָם בְּעָם, מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה,

וְיָדְעוּ כֹל, כִּי לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ.

תֶּאֱסֹף הָאֲדָמָה בִּרְכָתָהּ,

אֶת־הַתִּירוֹשׁ וְאֶת־הַלָּחֶם,

וְהוֹצִיאָה הַסִּיר חֶלְאָתָהּ –

בַּרְזֶל וּנְחֹשֶת, כְּלֵי־לָחֶם.

וְנַחַת שֻׁלְחָנִי יִמָּלֵא פְגָרִים,

וּנְשָׁמוֹת אֶל־עָל כְּצִפֳּרִים עָפוֹת:

וְדָמִים כְּנַחֲלֵי־מַיִם מֻגָּרִים,

וְעַל־מֵי יַמִּים יָשִׁיתוּ נוֹסָפוֹת.

וּבְכָל־שָׂדֶה עִיִּים וָחֳרָבוֹת,

וּבְכָל־הֶעָרִים אַלְמוֹן וּשְׁכוֹל,

וְעַל־כָּל־שְׁעָרִים אִבְחַת חֲרָבוֹת –

כָּל־חַיָּה וְעוֹף אֵתָיוּ לֶאֱכוֹל!

ב.

לכל המראה הגדול הזה נהפכו עלי בלהות ורוחי נָבקה ולבבי תעה ולא ידעתי נפשי, החוזה אנכי בהקיץ אם בחלום. ואשוב וארא, והנה אני עומד בראש ההר, אשר נמלטתי אליו מפני הרעש, צופה ומביט בחרדה על פני הארץ מסביב. והנה הארץ הולכת ומתאדמת והשמים אשר עליה הולכים ומתקדרים וסערות מתחוללות, משמיעות קול ילֵיל, קול זוָעות, מבַשרות שואה ומחִתּה קרובה, ומעינות דם נבקעו ויזובו, לא מבטן הארץ, מקום מוצא מעינות המים, כי אם מעליה, מבּין הבריאות המתרוצצות והמתנגשות בתוך התהו־והבהו אשר על פני הארץ הנסערה כים לגליו וכערער בערבה לפני רוחות הסתו אשר בשלכת. והבריאות – פרועות, איֻמות למראה, דמות אֵימים ופראים ובני שחץ, ידי אדם להנה ופניהן פני אריות, זאבים, נמרים, יענים וכל חיתו טרף, ופני אדם אך מעט מאד בתוכן. והבריאות¹ מתמרמרות, משתרעות אשה על אחותה, גדוד על גדוד ומחנה על מחנה, והסער מֵיליל ממעל ותמרות אש ועשן עולות מסביב עד מחנק נפש, וצבא השמים קדרו, כִּסו פניהם מכלימתם על הנעשה בארץ מתחת. והמעינות יפרצו לאגמים ולנחלים והנחלים – לנהרות רחבי ידים, והנהרות יגאו, יהמו יחמרו, יעלו קצף וגם באוֹש וצחנה מִרבה להכיל, ומאפסי הארץ ומקצותיה השונים יגָלו מעט מעט עוד אגמי דם, עוד נחלי בליעל, אדֻמים, זועפים, והאגמים והנחלים ירבו, יקרבו, יתנגשו יחדו עד אם כסו את פני האדמה לכל מראה עיני מסביב ויהיו לים־דם הולך ושוטף, הולך וסוער. ובתוך הים נִשָׂאים ומתגלגלים הריסות ערים וכפרים, שברי יערים, משוּאות שדי־תבואות, מכִתּת כלי חמדה ושרידי בנינים גדולים וטובים וכל יגיע כפים. ועל גלי הים נגרשים גלגלות רצוצות, צלעות שבורות, ידים ורגלים קצוצות, גויות ובתרי גויות, קֶרב ומעים וכל אברים פנימים וחיצונים, אך לב אדם אין בקרבם. והעצים והפרחים וכל צמח כפנו שרשיהם וענפיהם אל חיק אמם הורתם, מפני הכליון הנשקף עליהם מסביב, כילדים המתחבאים אל תחת כנפי אמם ביום סער. וים הדם הולך וסואן ברעש, וכנפים שחורות לאין מספר משיקות ממעל, ולויתן ורעיו, התנינים הגדולים, פוערים פיהם ושואפים מתחת, ואנקות חללים ושועת נכאים וקול בכי מזי רעב, העומדים בין החיים ובין המות, יעלו והתבוללו עם שריקות העורבים ויללת היענים והמית הסער ושאון גלי ים־הדם והיו לעֵרֶב קולות מחרישים אזנים ומקפיאים את הדם בעורקים. וממעל נשמע קול שחוק נורא, פרוע, מרעים כקול אלפי רעמים – קול שחוק השטן, לועג על רֶשע־כֶסל בני האדם, שוחק על משבַּתיהם.

לקול המולה גדולה נעורו הרפָאים מתחת מים ושוכניהם, וכל רבי מלך בלהות וצבאו ופקודיו יצאו נצבים זה בכה וזה בכה בשבעת הדרכים אשר נפתחו עתה בין ארץ חיים לגיא צלמות, ארץ ממשלת ידם, והמה מביטים, משתוממים ושואלים: מי היצורים הקטנים האלה, בכוֹרי שטן, חרשי משחית, ואיך שִׂכּלו ידיהם לשלוח אל ארץ תחתית בימי שתים־שלש שנים המונים המונים, אשר לא יוכל עזַראל מודענו לעשות כן בימי יובל שנים? ומה השטף הזה, ומה יפרצו עלינו פרץ לבא בגבולנו באלפיהם וברבבותם? הלכבוש ממלכת שאול הם אומרים, כאשר בקשנו אנחנו לפנים לכבוש את ממלכת השמים מעל המגדל אשר בנִינו בארץ שנער וראשו ברקיע? הוי, אנא² אנחנו באים מפני המשחיתים האלה, כי לא תשא אותנו שאוֹל לשבת יחדו!…

והים עודנו הולך וגדול ורחב ונסב בגאון גליו ושטף ועלה מעלה מעלה, ואני עומד בראש ההר ועֶמדתי הולכת וצרה, הולכת ונסחפת מסביב ועוד מעט ואין מקום ואין מעמד… ואזעק: הושיעה, אלהים, כי באו מים עד הראש, עד הנפש! ואחרד חרדה גדולה – ואיקץ.

ג.

מתמהון לבבי שבו נסגרו עיני, ואחלום שנית והנה עברה רוח חדשה על הארץ והשמים הקודרים מאֵד נחלי הדם טהרו, אורו, נפתחו ומלאך השלום ירד ממרום ויעמוד על ראש ההר ויתקע בשופר גדול, קול אדיר וחזק, קול מחריש שחוק השטן ושריקות העורבים והמית היענים, קול עוצר בידים השלוחות להרוג ולאבד, קול מבשר ואומר: שלום! שלום! שלום! – וים־הדם ירד כאשר עלה, שקע בתהומות רבה, והיבשה החלה להגָלות כה וכה ושרידי עצים, ערים וכפרים נראו על פניה, ושרידי החרב יצאו ממחִלות העפר ומנקרות הצורים, אשר התחבאו שם בעת מלחמה, והנם עושים הֵנה והנה, אלה חובשים פצועיהם, אלה קוברים מתיהם, מטהרים את הארץ, מִטַּהרים ומתקדשים לעבודת השלום. והאדמה, אשר פניה עוד אדמו מבּשׁת על כל התועבות הנעשות עליה, פתחה פיה ותכס על הרוגיה, החיים אשר היו קבורים ובאים במעבה האדמה יצאו עלו למעלה וההרוגים אשר היו מֻשלכים על פניה ירדו באו למנוחתם מטה – איש על מקומו באו בשלום.

ואלמנות ויתומים אשר התמוגגו בענים ויגיעו עד שערי שאול, ומֻכּי חרב המתבוססים בדמיהם על מטת דְוֹתם ומחכים למות כי יביא להם פדות, ועניים מרודים רעבי לחם ושבעי רֹגז, אשר דעך אור חייהם ויהי כפשתה כבה, שמעו את בשורת השלום אשר חכו לה בכליון עיניים ובשארית כח, ותאורנה עיניהם הדועכות וַתֵּעוֹרנה שפתיהם היבשות וישקו איש את אחיו – ונפשם יצאה בנשיקותם ב“שלום”.

ושרידי החרב פקדו את הנשארים לחיים וישאו את ראשם למספרם אחרי המגפה האדֻמה הזאת, כאשר עשו לפנים אחרי המגפה השחורה, – והנה בכל הארץ שלישית יושביה נכרתו נשמדו ושתי הידות נותרו בה – תמימים ונֵכִים יחדו.

ומלאכי עמים נאספו ב“ארמון השלום” אשר בהַג, להשיב את השלום על כנו ולהכין אותו ולסעדו במשפט ובצדקה. ותהי השמחה גדולה בכל הארץ בתוך העמים, וגרמני ואנגלי וצרפתי יצאו יחדו במחולות, ורוסי וטורקי ורומני ובולגרי אחזו איש בזקן אחיו לנשָק־לו. והאמריקני נטה הצדה ויעמוד לחַשב חשבונותיו. והיהודים סָפרו את חלליהם ואת גבוריהם אשר קבלו אותות־כבוד, ויערכו ויכינו ספר זכרון בשתי העתקות, את האחת שמו באוצר למשמרת עם יתר שטרי החובות אשר לעם ישראל על כל הגוים ממצרים ועד הנה, ואת השניה יגישו אל השלחן הירוק לבקש זכיות.

­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________

ובעת הֵאסף מלאכי השלום, ועדרי הזאבים והיענים נפוצו שבו אל מעונותם, ושפעת העורב והעיט וכל עוף־טרף, השוקדים על עמק הפגרים, כלתה כעשן עם הֵעלות הערפל האדֹם מעל פני האדמה, – והנה יונים צחורות באו משוּט בארץ וכנפיהן נחפות בכסף, נוצצות מנֹגה נגדן, כי זרחה שמש צדקה ומרפא, והיונים הוגות ונעימות בפיהן (אשר באו כחצים שנונים בלב השטן ועדתו), לאמר:

בָּא שָׁלוֹם, בָּא טוֹב, יוֹם רָצוֹן, עֵת מְנוּחָה,

הַקֵּץ לַחשֶׁךְ, לַדָּם, לַקָּרֶץ!

שֶׁקֶט וְנַחַת תַּחַת מְהוּמָה וּמְבוּכָה –

יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ!

ואחת היונים מעופפת ובאה מפאת ים, מעל לשלחן מלאכי הגוים הנועדים לכונן ארץ בצדק ולאומים במישרים, וגליון קטן, כעלה זית, בפיה וכתוב עליו בחרט עמים:

ארץ ישראל לעם ישראל.

פתח דבר

החכמים החוקרים לכל תכלית הגידו, כי כל תנועה, אשר לכל החי, היא עבודה או משחק. נוע ינוע החי לבקש לו טרף, להדוף מלפניו אויב, להסיר מדרכו כל שטן וכל מכשול – תנועה כזאת היא עבודה. ואחרי אשר מצא בעמלו די מחסורו ולא יבקש עוד לנפשו דבר, עוד נשאר בו כח עודף, כח עצור ועזוב, הדורש תפקידו גם הוא, ופרץ ויצא בדרך המעשה, אשר אין מגמת פני עושהו כי אם לפעול ולעשות – היא תנועת השעשועים, המשחק. על כן הילדים, הפראים באדם ובעלי החיים, אשר עמלם אך לפיהם ומשאלותיהם אינן עוברות מן הרגע והלאה, עובדים מעט ומשחקים הרבה (אומרים אָמֹר, גם זמירות הצפרים אינן על הרוב בלתי אם תנועת משחק); ועל כן גם עשירי ישראל, אשר דאגו ושקדו והכינו הכל להם ולבניהם וגם לעמם (כי על כן אין אביון ואין חסר־לחם ואין כושל בישראל, מאז רבו אילי הכסף בקרבנו בכל ארץ ובכל מדינה), ממעטים לעבוד ומרבים לשַׂחק – אלה במֵרוץ ואלה בציד, אלה יאמצו להם סוסים ברודים ואלה – כלבים אמוצים ואלה – עכברים לבנים ותענוגות בני אדם, שִׁדה ושִׁדוֹת.

ואני עבדכם, הלא ידעתם אם לא שמעתם, כי שמע אלהים את תפלתי ואת תחנוני, אשר התפללתי ואשר התחננתי אליו – וגם הנה הייתי לעשיר בישראל. איך היה הדבר – לא אוכל להגיד גלוי לכל הקהל, פן ישמעו חברי, אוהבי ושונאי, והלכו והיו לעשירים גם הם ואז – הלא תדעו: “מאה מיתות ולא קנאה אחת”, והיה כי תראינה עיני והנה כל רעי עשרו מצאו הון להם גם הם – ועוללה עיני לנפשי מכל עני ומכל עמל ומכל צרה, אשר יבואו עלי ועליהם גם יחד; כי בעני רעינו מאֻשרים אנחנו וכי לא יבאו קונים לחנות שכני – אז אשמח כמו לוּ באו אל חנותי אני, כאשר יאמר משַל העם: “אח לא פדה – יפדה”. וגם אין לכם לדעת איך הייתי לעשיר ואין שואל בעולם המעשה לדברים כאלה: אשר עלה היום במעלות לא תזָכרנה לו ראשונות. גר שנתגייר ועני שנעשר ואציל שהורם מאשפות – כקטנים שנולדו נדמו.

ובכן הנה הייתי לעשיר, אין עוד כל מחסור ואין עוד כל צֹרך בעבודה… הנה הכינותי את הכל למעני ולמען משפחתי ולמען עמי, עשיתי גם לביתי גם לבית ישראל – לא לכל ישראל, כי אם לבני ישראל עם קרובי: הטיתי את לב ממשלת רומניה להפיר, ביד מלאכה אשר בפילדלפיה, את עצת העשיר הרמן לאֶב על אדות צאת היהודים מרומניה אל טכסס (כי רעה עיני בחברי זה, שַׁלָמה יעשה לו שם כאחד הנדיבים בישראל וישא חן וכבוד גם מלפני ממשלת ארצו!) וגם יסדתי אגודה, אשר לה הון עשרת אלפי אלפים שקל לקרן קימת, להוציא את יהודי רומניה לארץ ישראל; כי הבינותי לממשלת רומניה וערכתי לעיניה את הטובה הכפולה והמכפֻּלת, אשר תצא לה מן הענין הזה: הֵחלץ תֵּחלץ פעם אחת מ“שאלת היהודים” ותקוע תתקע לה יתד, ביד חלוציה אלה, במקום נאמן, במזרח הקרוב. ובעד ה“רומנים בני דת משה”, הקוראים בגרון כל היום “אהבתי את אדוני – לא אצא חפשי”, שקלתי על יד איש ואיש מנבחרי העם עשרת אלפים ככר כסף ביהודים האלה – לא להאבידם, כי אם להעבידם: לתת להם, לכלם פעם אחת, משפטי אזרח, לרצוע את אזנם במרצע אל אדמת רומניה ועבדוה לעולם. כי הנה סוד גלוי הוא ברומניה, כי הסעיף השביעי אשר במשפט־המלוכה (לבלתי תת משפט אזרח ליהודים כי אם לאיש איש לבדו, על פי רוב דעות בבית הנבחרים) מקור מי־זהב הוא לנבחרים, ואיש יהודי לא יעבור שלום עד אם פִּזר נתן מלֹֹא חפנים על ימין ועל שמאל; על כן ישקדו וישמרו הנבחרים, ומגניהם אשר במערכות השלטון, בקנאה גדולה ובכל תקף על הסעיף הזה מנגוע בו לרעה…

ובהיותי לעשיר ולא היה לי עוד כל חפץ בעבודת עבודה, שמתי פני לבקש לי עבודת משחק, למען הוציא לאור יתר כחי ויתר אוני המתרוצצים והמתחוללים בקרבי כאש עצורה בכליות הר־געש.

אבל מה העבודה אשר אראה לי? סוסים וכלבים ועכברים – אינם לפי טעמי; על סוס לא רכבתי מעודי, מפני כלב אני ירא ככל בני עמי, ולעכברים הייתי איש ריב כל הימים: כי מתמיד הייתי מנעורי, “תולעת ספרים” ככל אבותי, ויהיו ספרי, אשר במעוני הדל, מעט הרֶוח ורב החוֹרים, לסלע המחלקות ביני ובין “הני עכברי רשיעי”, כי עלו ובאו בגבולי, התעשקו עמי ואני עמם על נחלתי, צרור עלים בלים, אשר גרסה נפשי ונפשם לתאבה יומם ולילה חליפות.

בקשתי לי אפוא מלאכה אחרת – בקשתי ומצאתי. אומרים אָמֹר: בני מלכים לומדים מנעוריהם איש איש מלאכתו אשר יבחרו לו הוריו ומוריו, והיה כי יֵהפך עליו הגלגל ויצא בגולה והיה נודד ללחם, או כי ישב על כסאו ו“ימלוך ולא ימשול” ונפשו תקצר למות משממון – ושלח ידו במלאכה ועשה בה ותחי נפשו.

ואנחנו בני ישראל בני מלכים, הלא גם לנו מלאכה, אשר לִמדו אותנו אבותינו מדור דור – מלאכת הכתיבה, אשר היתה לנו היום למלאכת הספרות, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכת־שעשועים. לפנים לא היו סופרים בישראל – ולא עשו עט שקר סופרים. האב או המורה הביע רוחו למסבו או כתב הגיון לבו על ספר לתלמידיו או לבניו להדריכם ולהורותם. הדברים לא היו יפים, נמלצים ומהֻקצעים, כי בעליהם לא שִוה לנגדו את הקהל הגדול ואת משפטו, על כן לא בחר לשון ערומים, לא בקש לתת לדבריו חן ויפי ותפארת מליצה, למען היות להם ברק, למען יתנו לו כבוד ויהללו בשערים מעשיו. ואולם הדברים יצאו מן הלב, אמת היה חותמם וישׁר־לב יסודם. הבנים או התלמידים, ואחריהם כל העם, ידעו נאמנה כי נפש המורה, אשר אותה שפך בספרו, היא המדברת אליהם, ידעו כי חלק האמת הנטועה בנפש איש ואיש, הוא חלקם – והדעת הזאת היתה דַיָם ועמה לא בקשו עוד תפארת לשון ונֹעם שיח וטוּב־טעם. ועתה יכתוב הסופר מראש למען “הקוראים הנכבדים” והכן יכין את עטו ואת לבבו, את לשונו ואת דעתו לעמת הטעם והחפץ ודעת הקהל ורוח היום. ויש אשר יכתוב הסופר פעם בכה ופעם בכה; ויש אשר יכתוב במכ“ע אחד, לפני קהל קוראים מיוחד, על פי דרכו, על פי דרך מכה”ע הזה, ועל שלחן אחר, לפני קוראים אחרים, יערוך מטעמים שונים, שפה אחרת ודברים אחרים. ויש אשר הוא נהפך בלשונו, עושה הֵנה והנה, במאמר אחד על ענין אחד בעצמו, זכור ושמור בדבור אחד. סופר כזה יבחר מלים, ייטיב, ייַפּה ויוציא מתחת ידו דבר מתֻקן, סופר כזה אומן את ידו, את עטו – אבל הלב? מי יודע את אשר בלבבו ואם יש דבר בלבבו אם אין!

ובכן הנה מלאכה נקיה וקלה, עבודת־שעשועים – עבודת הספרות; הבה תאחז בעט סופר ידי לשחק בו.

ואני בראשונה היה עם לבבי להיות בעורכי כה“ע בישראל, כתבי העתים העברים, כי רב גבולם, כי כביר כח מעשיהם, “בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם”. הן המה יש להם, לאיש איש, אלף אלפי חותמים, וקוראים אשר לא יִמָנו ולא יסָפרו מרוב, ועל מספר מעט מאלה לא יפרשו כנפי אורם, כי מי כמוהם בז לקטנות. על כן אין בארץ, אשר יש בה יותר משני אלפי אלפים נפש יהודים – כאוסטריה – כי אם מכ”ע עברי אחד, ובארץ אשר יש בה שבעת אלפי אלפים יהודים – אך שנים־שלשה כתבי עתים, ובאשר אין שם כי אם כמאתים וחמשים אלף – כרומניה – אין גם מכ“ע עברי אחד, והמה כלם יחדו אכן יחתמו על כה”ע העברים אשר מעבר לגבול, והביאו ממרחק לחם חקם, אשר לא יחסרנו היהודי וחי. וכי ימוט מכ"ע עברי באחת הארצות, כי יחסרון אלף אלפי חותמיו מאות או אלפים אחדים וחשך היום בצהרים – ובאו חותמיו מבני הנכר והחזיקו בו, ושלח לו הכהן הקתולי כסף חתימה לשנה שלמה וקריאה לעזרה, לאמר: העברים, הביטו לראות! ¹

היה עם לבבי – ואולם שבתי וראיתי כי העורכים האחרים כבר קִדמו פני, הכריעוני, כבר פרשו כנפיהם על כל קצות הארץ, אספו בחפניהם אל ספרי פקודיהם כל חותם וכל קורא, וכל בתי ישראל מלאו חותמים וכל שלחנות מלאו כ"ע עברים בלי מקום גם לקלפים: הארץ הנה נחלקה לאחרים והשמים – שמים לה' ולמשוררים. ואני העשיר העני מה אעשה אפוא כיום, מי יקום לי עם “מלכי אלקום” אלה ומה תקותי כי אתחרה בם – ואוכל? אז רפו כנפי, השפלתי גאותי, עם ארבות ידי ועם משא נפשי הרחבה ואֹמַר: אעלה בקרית־ספר, אֹחזה בכנף אחד העורכים ואהיה לו לסופר מודיע חדשות; המקצוע הזה רצוי לרוב הקוראים מכל יתר הענינים ובו אשליך חַכּה.

ואשוב ואראה עוד והנה בכל המקומות ובכל הארצות הנושבות כבר יש לכה"ע סופרים מודיעי חדשות, חדשות אשר צמחו או אשר תצמחנה, חדשות כאשר הן או מגֻדלות על אחת שבע; כי כן משפט הסופרים המבשרים בכל המקומות בישראל ובעמים וכן דרך הארץ: את המקומות יתנו לפני הקהל – על המפות – במדה קטנה, אחת לעשרים אלף או לחמשים או למאה אלף, ואת המעשים אשר נעשו או אשר לא נעשו בהם – במדה גדולה, על אחת שבע או שבעים ושבע; חקה אחת ומשפט אחד לדבר הזה לזכרונות דברי הימים הקדמונים ולדברי ימינו אלה. – על כן ראיתי לי מקום, אשר שם רב המון ישראל נחִתּים או משוטטים, ואשר אין שם עוד סופר קבוע: אכתוב מכתבים מגיא חזיון, אודיע חדשות גם אני, חדשות טובות משמחות לב – בטרם תצמחנה אשמיע אתכם.

א.

בימים ההם, בשנות השבעים למאה השביעית למספר בני ישראל, היה רעב בארץ, בתוך הגוים, – לא רעב ללחם ולא צמא ליין ושכר, כי אם לחקור ולדעת את תורת ישראל ואת ספריו הראשונים והאחרונים. אך לא מאהבתם את היהודים זכרו את ספריהם וינהו אחריהם, כי אם משנאתם אותם, כי גברה השנאה מאד מאד על ישראל ותגדל יתר מאהבתם ומחמלתם אותו לפני שנים־שלשה דורות כעבור על העמים ועל מושליהם רוח נדיבה להקל את ידם מעל עם בזוז ושסוי ולתת לו חקים ומשפטים צדיקים בתוך אזרח הארץ. – וישובו על כל העלילות, אשר שמו לעם חרמם למרר את חייהם ולהשפילם לפני עם הארץ, ולכל בהן – על העלילה הנתעבה והנוראה, עלילת הדם, וישימו אותה פעם בפעם לאיש יהודי אשר ראו להם, ויביאו אותו במשפט ואת עם היהודים ואת תורתם ואת דתיהם עמו. ודורשי המשפט, העומדים על האיש לשטנו, דברו בכה ובכה על ישראל ועל תורתו ככל הוַת נפשם. אך גם המה, גם הכהנים המבינים אשר הובאו מרחוק מקצה הארץ לברר וללבן ולהוציא לאור כל נעלם, לא מצאו ידיהם בספרי ישראל ויהיו לשחוק. המשפט היה והנַענה ימים על שנה יצא נקי בהשפטו והצוררים שמעו מוסר כלימתם מפי הסופרים בכה"ע, אף הם השיבו אמריהם להם: מדוע אין בתוך חכמינו וכהנינו אנשים יודעי תורת היהודים וספריהם בכתבם ובלשונם, אשר נמצא חפצנו בם בבוא עוד משפט דמים לפני השופטים ולפני הקהל (ומשפטים כאלה בא יבאו עוד – זאת יודעים אנחנו), ומי ילך לנו לעת כזאת לבקר ולבחן את ספריהם ולא יכלימו אותם מליציהם ולא יענו כחשו ואולתו בפניו ולא יחַבּלו את מעשי ידינו… אין לנו טוב, כי אם לעשות אשר ילמדו ואשר ידעו גדולינו וקטנינו את הלשון העברית, למען ירבו בתוכנו המבינים בספרי העם הזה וגלו את כל צפוניו ואת כל חקותיו הכתובים לו בספרתו מפֹרש או סתום, דבר או חצי דבר. כי אמרו להם ערום יערימו היהודים וחקיהם הנסתרים, אשר נחלו מאבותיהם, רשומים להם ברמזים ובמליצה חידות.

הדברים והמשאלות האלה, אשר הביעו איש במקומו ואיש במסבו ואיש בקהל מרעיו, התגלגלו ובאו במערכות השלטון אל אשר לו המשפט והיכלת – וגם לא שבו ריקם. ובהגיע תור העצה היעוצה להיות למעשה והלֶקח העברי להנתן בבתי הספר הגבוהים ובבתים ובאגֻדות אשר מחוץ לבתי־הספר – ויפנו כה וכה לבקש להם מורים מתוך הגוים, כמשפט, ולא מצאו, ויבקשו בתוך המשומדים – ואין (כי בדור הזה רחוק מה שהיה: אשר ימיר איש יהודי את דתו אחרי היות לו חנוך עברי מנֹער). אז נועצו לעשות כמעשה ממשלת רומניה, אשר הפקידה מבני ישראל לרופאי הגלילות בעריה ולמורי לשונות נכריות בבתי הספר בכרתה עמהם אמָנה לשנות מספר – עד היות לה רופאים ומורים מבני עמה; ויבאו בדברים עם חכמים ועם מורים יהודים ויכרתו עמהם ברית לשלש או לחמש שנים, עד אשר ימָצאו להם מורי עברית מן הגוים.

הדבר נודע בקהל על ארץ רבה, אך המגמות והמזמות והמועצות, אשר עוללו במסתרים ואשר חוללו והולידו את החדשה הזאת, לא נודעו כי אם בתוך גבולות הארץ פנימה. הרחוקים שמעו, תמהו, השיחו בה ויפנו איש לסבלותיו. אך גם היֹֹה היו אנשים וחוגים, אשר נגע הענין הזה עד לבם ולא הניח להם לישון. וכאשר באו לפנים מלאכים מארץ מרחק אל בולן מלך כוזר ואל ולדימיר הקדוש לרוסים, מבקשי האלהים, להלל אליהם איש את אלהיו ואת דתו, כן התעוררו אלה לנסות דבר אל מבקשי הלשון הנכריה ולעמוס להם איש את לשונו. ויתאמצו בעלי ה“עזרה” ביד מלאכי ארצם וביד כלי השרת אשר להם, עתוני ה“אורתודוכסים” אשר בירושלם ואשר בהמבורג, להטות לבב ידידי העברית החדשים אל לשונם, אל הגרמנית, וראשי הכי"ח שחדו מכחם על ימין ועל שמאל בעד “לשון ארצם ועמם”, לשון צרפת, לבכר אותה על פני העברית. מה היו תוצאות מאמציהם אלה ומה הדבר אשר השיבו אותם – לא נודע בקהל.

ויבאו הימים והגוים הרבו ללמוד עברית מפי מורים יהודים איש בבית הספר ואיש בביתו, וַיִשָנה החזון אשר נראה באירופה בראשית המאה הט“ז ובראשית המאה הי”ח למספר הנוצרים, בימים אשר ישבו כהנים גדולים ואצילים ורוזני ארץ לפני ר' עובדיהו ספורנו ולפני ר' אליהו בחור וחבריהם, לבקש תורה מפיהם. ויודעי עברית בישראל לא היו דַי לכל המלאכה ויקנאו ויתחרו דורשי העברית אלה באלה ויחזיקו שבעה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי אחד ובציצת ראש נער עברי אחד לאמר: למדֵנו לשונך והאר עינינו בתורתך. אך התוצאות היו שונות מאד מאשר דִמו להן בתחלה: כאשר נפרץ הדבר ויבינו בכתבי הקדש ובספרים אשר אחריהם וישקדו עליהם וישגו באהבתם – והנה נשכחו הראשונות אשר היו נסבה למשוך את בני יפת אל אהלי שם, והשתנו האנשים ונהפכו הלבבות ותהי עמם רוח אחרת. רבים בצוררי ישראל לפנים, אשר נגשו ללמוד ספרי היהודים למען מצוא בם דברי עונות ולסלף דבריהם לרעה, הגיע אליהם כאשר הגיע אל אחדים מן הנזירים הקתולים בימי הבינים ומן הנוצרים לומדי עברית אחרי תקופת ה“רפורמציה”: תורת ישראל ודברי הנביאים והחכמים והחקים הטובים והמוסר הטוב, מורשה קהלת יעקב, אשר רבים בהם היו אך עתה לחקת משפט לעמי אירופה ורבים עודם עומדים לנס ולמופת לגוים לדור אחרון – צרפו כליותם ולבם ותחת השנאה והבוז לעם הפלאי הזה, אשר ישבו עמו יחד מאות שנים וידוע לא ידעוהו, באו בלבותם אהבה וכבוד ונֹחם על כל הרעה אשר עשו ואשר דִמו לו. – ועלילת הדם היתה לחזון יקר בארץ ותלך הלוך וחדל. וכי ערבו עוד אנשים רעים חרשי משחית את לבם להכין ולערוך עלילה כזאת באחד המקומות – ויקומו לנשפט המון מליצים רבים מבני הנכר, ויציפו על עוללי העלילה ועל המחזיקים בה מבול לעג ובוז וקלון מכל עברים, אשר שטפם ואשר גרפם חיים אל תהום הנשִיה ואשר המריץ גם את הנוטים אליהם חסד ממעל לנער חצנם מהם תחת תתם להם ברכה, מתנות ופקודות.

השנאה והבוז היו הלוך וחסור, אך הקנאה, קנאת איש ועם ברעהו הטוב ממנו, לא חדלה וגם היתה מעתה כאש אוכלת בלבות רבים. וכאשר הכירו וידעו את כבוד ישראל ואת גדלו וחין ערכו, שמו טובי הגוים אל לבם לכפר את עון אבותם ואת מעלם אשר מעלו בעם בחיר ה', ותחת אשר יתחרו אך להרע, אך לדכא את היהודים ולרדפם עד כלה, למען יֵחלצו מתחרותם, יעצו להשיבם אל ארץ אבותם, להיותם שם עם לבדד ישכון כקדם, ולעמוד מרחוק לנס עמים. ויזכרו את קדמוניהם, אשר החלו לשום דרך ולסֹל מסלה לעם ישראל ציונה, מן אוליגר פוילי איש דנמרק (מת 1702), אשר הוציא מהונו אלף אלפים כסף לאסוף נדחי ישראל אל ארץ אבותם, ואשר בא בכתובים עם מלך אנגליה ועם יורש הכסא לצרפת ויתאמץ בכל² עז להטותם לחפצו זה, ועד הנסיך לבית ליגא, אשר עורר בכתביו (גנף, 1809) את העולם הנוצרי לבא בדברים עם ממשלת טורקיה למען השב את ארץ ישראל לעם ישראל, ועד הסופר הצרפתי לַהרַן, אשר דרש לציון בספרו “שאלת המזרח החדשה”, ועד האציל השויצי דונן, אשר בא בדברים (1864) על תשובת ישראל לארצו עם נפוליון השלישי (אשר נטה אחרי עצתו) ועם גדולי היהודים, ראשי חברת כי“ח, בית רוטשילד, בלייכרדר, ועוד (אשר לא אבו שמוע), – ויגמרו אֹמר לצאת בעקבותם ולכלות את הדבר הגדול אשר היה עם לבבם, והציונות היתה ל”רוח היום" בתוך הגוים בטרם יואילו לנטות אחריה כל ישראל.

ב.

והיהודים אשר בארצות המערב, אשר תשעים למאה בהם אינם יודעים עוד קרוא עברית, ואשר בארץ מזרח, אשר מחציתם אינם יודעים קרוא עברית והיודעים אין בהם קוראי עברית כי אם אחד או שנים למאה, – החרו החזיקו אחרי הגוים, כי נכלמו מפניהם וכי קנאו בם, וישימו פניהם מקטן ועד גדול ומאיש ועד אשה, לשקוד על לשון אבותם וללמדה. העשיר עזב, שעה אחת או שתים ליום, את רוב עניניו, העני את סבלותיו, הסוחר את סחרו, החָרש את אָבניו, העלמות והנערים את ספורי האהבים, מרדפי ריקים את בתי הקפה עם הקלפים ו“צעירי ציון” את האספות ואת הנאומים ואת התואנות ואת הדחיות – וילמדו עברית בקנאה גדולה, בכל לבבם ובכל נפשם. וכל העם מקצה נהרו פעם בפעם אל מוכרי הספרים גדודים גדודים כצפרים עפות בעת נדוד וכשלומי אמוני ישראל אל הנהרות ואל האגמים לעת “תשליך” – נכונים לנער איש חצנו מצרורות כספיהם ולמשוך ולקחת להם, לאיש ולביתו, ספרים עברים למקרא. ועוד מעט ותחת הקריאה הנשמעת מקצה מחננו הקטן: “הבו לנו קוראים” הקיפה הזעקה את כל גבול ישראל מסביב: “הבו לנו ספרים”.

הלא נודע, כי משפט עמנו בכל דרכיו לעבור קל מהרה מן הקצה אל הקצה. לפנים כִּבּד חדש וישן וגם נושן והיום – אך חדש מחֻדש. לפנים היתה הספרות לתורה בעיני העם, אהבו כל פרי רוח הראשונים והאחרונים, הקדישו את הכל, למדו את הכל, כל הספרים היו קדושים, כי נקדשו בקדושת הזמן והקודם בזמן היה קודם במעלה. ותעל ספרתנו הישנה כפורחת וידפיסו מדפיסים רבים ספרים קדמונים ואחרונים, וכלם מכרו ספריהם וכלם ראו שכר בעמלם – בלי הוצאות ספרים, בלי הסתדרות ובלי תחיה. – כן עשו בני הדור הישן, חובשי בית המדרש עם אוצרות ספריו בני דורות רבים, מן הישנים כארזי לבנון ועד החדשים כפרחי השרון. והדור החדש? אלה מוציאים כל היום ישן מפני חדש וחדש – מפני חדש ממנו, עוברים ורומסים היום על אשר סלסלו ורוממו אתמול, נוטים קו תהו, תחת בקרת, על הסופרים ועל הספרים אשר זה מעט היו מהֻללים בפיהם על כל תהלה ומכֻבּדים על כל כבוד. בטרם יזקן הסופר – והנה נושן פרי עטו, בטרם ישָבר כד על המבוע – יֻשלך ארצה ככלי אין חפץ בו. בכל דור ודור תהיה עבודת דור שלם – לריק, לתהו והבל כִּלו כחם, הוגיעו מֹחם, הובישו לשַדם אנשי הרוח והעט אחד אחר אחד. הישנות – נושנות, יגזרו הסופרים בעלי הטעם והבקרת, שומרי הסף לאוצרות ספרתנו. חדשות, חדשות תנו לנו! יקראו אחריהם הצעירים.

חדשות, חדשות, תנו לנו! קראו עתה כל העם למוכרי הספרים, כאשר לִמדו אותם הקוראים הישנים, אשר הורו אותם הסופרים בדרך הזה. ספרים חדשים, תבואת השנה, בכּוּרי החֹדש, ילידי היום האחרון, צעירים אנחנו, חדשים אנחנו, לנו העתיד, הלאה העבר! הזקנים – רֻבּי תורתם כמו זר נחשבו, הזקנים – יכָּרכו יחד הם וספריהם, הם והגיוני לבם וינוחו יחד על משכבותם בשלום. ספרים חדשים תנו לנו, חדשים בלשונם, חדשים בסגנונם, חדשים בתכניתם. חדשים, חדשים! קראו איש אחרי רעהו ויבקרו ויהפכו את הספרים הנִתּנים על ידם ויביטו אל השער וידרשו לשנת הדפוס – ולא מצאו להם כן.

ותהי צעקת העם גדולה על מוכרי הספרים ותלונות מוכרי הספרים – על הסופרים, והעשירים התנדבו להרים תרומות גדולות, אלפי אלפים כסף, וליסד פרסים אשר יעממו את פרסי נוביל, לסופרים צעירים אשר יֵשבו על האבנַים ובקעו ודגרו בצל הכסף והורו והוגו חדשות יום יום, ולא יהיה עוד רעב בישראל לדברי ספר.

אז נדברו הסופרים איש אל רעהו ואיש אל לבו ויאמרו: – אבל אשמים אנחנו על קהלנו, קהל הקוראים, בשנותו את טעמו מכל קהל ומכל עם לרדוף את הקו האחרון באור השמש, את הגל האחרון בזרם הספרות. קראנו אותו תמיד אל על – ונורידהו מטה, אך לפנים – ונסב את לבו אחורנית, שַנוֹנו את פי החרב השכם ושַנן עד אם קהה הברזל, היטבנו את טעם הקוראים היטב היטב עד אשר התקלקל. אנחנו, אנחנו הסופרים נִכּרנו את ספרתנו, הקלנוה, הבאשנו את ריחה בעיני הקהל – אלה בבקרת זעומה, חרוצה כמורג חרוץ בעל פיפיות, נכונה תמיד להשחית ולגדע, מואסת כל עץ אם עושה פרי הוא אם לא; ואלה בעמדם מנגד, בהעלימם עין, בהחשותם מטוב. גם הנה כל דרכינו עם הספרות ועם עושיה – תהפוכות. הלא זאת הדרך הישרה ונבחר בה: לרומם כל מפעל לפי מהללו אך לא בשפת יתר – בעוד היוצר אותו חי, למען תחזקנה ידיו ולמען פקוח את עיני הקהל על הטוב לו; ואחרי מות הסופר ירבו להלל את פעולתו בספרות בכל פה ולהציג בשער את פרי רוחו, אשר השאיר, אחריו ברכה, למופת לדור יבא. וידעו הבונים בהיכל ספרתנו בחייהם, כי יש תקוה לאחריתם ושארית לפעולתם, וידע כל הקהל, כי דור לדור יוסיף על נחלתנו וכי עֹשר רב שמור לנו ולזרענו באוצר רוח ישראל, מלבד העֹשר אשר אצרו אבותינו, הלא זאת תורת קדמונינו: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו. – ואולם אנחנו לא כן עושים היום; אנחנו – בעוד הסופר או המשורר או החוזה חי, נרוממהו, נעריצהו בכל פה, נשים קטורה באפו כל היום ונעטרהו בעטרת ראש המשוררים או הסופרים בדורותיו; הסופרים בחייהם – בני עליון כלם, מן הנפילים אשר היו בארץ, וכי ימות הסופר – וספדו לו כמשפט ואחר, גם בטרם יציבו מצבה על קברו, ישובו יהפכו ידיהם בארי המת כל אמיץ לב בסופרים, חניכיו אשר נולדו על ברכיו, וחללו שם כבודו והסירו מעליו עטרת תפארתו והורידו אותו ואת פעלו במעלות אשר העלוהו בחייו; הנפילים יהיו לנפָלים ובני עליון – כאדם ימותו וכאחד הצעירים יפֹלו. ככה נעשה לסופרים ולמשוררים, אשר היו בדור האחרון לראש פנה בהיכל ספרתנו איש בימיו – וככה יֵעשה גם לנו אחרי מותנו והיה זה שכרנו, גמול ידינו מאת חניכינו… – ועתה מה יש לנו עוד צדקה לזעוק על ערך הספרות כי נגרע ועל כבוד הסופרים כי ירד ועל הקונים והפונים לספרים עברים, כי מעטו, ועל הקוראים העוזבים את לשוננו ועל אנשי העט המזניחים אותה במעלם ללכת לרעות בשדה אחר, בספרות כל עם ולשון, ששם יש כר נרחב לעבודה והמון ספרים רבים למקרא, ששם לא יקברו את נשמות הסופרים הישנים בתכריכי ספריהם עם בלויי הסחבות, ששם אין הטעם מפֻנק ורב חליפות עד מאד ואין הרגשות והמאוַיים מבֹהלים ודחופים, נמהרים וסוערים אחרי כל חדש וכל אשר עדֶן לא היה. – באה העת להביא במשפט את משפטנו אנו, ולשקול במאזני צדק את כל יש לנו. בקרת תהיה.

וישובו הסופרים וישימו עינם על כל חֹמר ספרתנו החדשה, תבואת מאַת השנים האחרונות – לטובה ולא לרעה, ויעברו עבור ושוב משער לשער, מתקופה לתקופה, ויעשו כמעשי המבקרים בעמים לפרי ספרתם הישנה, ויבקרו את הכל בעין טובה, ברוח משפט, אך לא ברוח בָּעֵר, ויגַלו לעיני הקהל את כל הטוב הנמצא בכל ספר, ויחפשו ויוציאו את הבר מתוך התבן ואת האורות מבין הצללים (גם את הלשון הזעומה, לשון כתבי הקדש, אשר היא היתה למכשול מזכיר עון לרב הספרים ההם, שבו משכו חסד ברוחם הנדיבה!) וילמדו את קהל הקוראים לבקש ולמצא חפץ גם בכל ישן, להוקיר את פרי רוח הראשונים ולאספם אל ארונות ספריהם ולשומם לפני בניהם, כאשר יעשו העמים האחרים גם הם לספרי חכמיהם וסופריהם הישנים. והעם שמע ויקשב ויעש.

ועוד מעט והנה חדשה בארץ: נולדה לנו יום אחד ספרות גדולה וטובה, עשירה ורחבה – די היות למקרא לכל המון ישראל ימים על שנה. וכי נגֹלה אבן הנשיה מעל פי הבארות הנעזבות ונפתחו המעינות החתומים מתחת – ויֵערה עליהם גם רוח ממרום ויוָלדו לנו המון סופרים יוצרים, אנשי רוח, חושבי מחשבות וחוזי חזיונות, ותבּנה ותכּונן ספרות חדשה אשר עלתה בטוּבה וביפיה על משאלות כל רחבי הנפש בקרבנו.

ויהי בימי שיבת ציון, באחרית הימים ההם, ועזרא ונחמיה וכל הדור ההוא נאספו אל אבותם ושבי הגולה התכוננו בארצם ויעשו חיל, וצורריהם, השמרונים והעמונים ובני קדר, אשר היו להם לשטן ימים רבים בחשבם מזמה להסב אליהם את הארץ, הָשלמו להם וישבו עמהם בקרבם, והיונים גם הם החלו לבא לשבת בערי החוף מברותה ועד עזה ויסחרו את הארץ. ומלך אין בישראל, כי אם הזקנים יכלכלו את דברי הארץ והעם ונועדו יחדו לעתים מזֻמנות והתיעצו וגמרו על כל דבר גדול. ויהי היום ותבא לפני המועצה שאלת בני הנכר, אשר היו הלוך ורב בארץ ויהיו ברֻבּם כיתד תקועה לישראל בארצו ובדתיהם השונות למוקש לצעירי העם ובשנאתם, אשר פעם גֵלו אותה בקהל פעם כסוה במשאון, למהִתּה לארץ כי תקראנה מלחמה.

ויחלו איש איש לחוות דעו על הענין, אשר נִתּן לפניהם, וידברו זה בכה וזה בכה. ויאמר האחד: כי תהיה לאיש יבלת ברגלו – יכרתנה: נשמידם או נגרשם מן הארץ; ואף כי השמרונים עם זר זה, אשר התערו בארץ זה ימים רבים והנם מגדילים עלינו עקב. הן אשור, אשר הביאם ויטעם בהר נחלתנו, אבד זה כמה – יאבדו גם חוסיו, ילך החבל אחר הדלי. – ויאמר השני: את החולה השקה ישקו סמי מרפא בחזקה: נכביד אכפנו עליהם להתיהד, והיו אתנו ברב הימים לעם אחד ונֵחלץ מרעתם. – ככה הגידו איש איש את אשר עם לבבו “אם לשבט אם לחסד”.

המה כלו לדבר וראש המועצה, זקן ונשוא פנים בתוך זקני עמו, אשר חכמתו האירה פניו ונפשו היקרה נשקפה מעיניו המאירות, קם מכסאו ויאמר: – אל נא אחי תחשבו רעות כאלה בלבבכם והבעתם בפיכם, כי לא תהיה תפארתנו על הדרך הזה. בעת קרָב, החרב תשפוט בין שני העמים בעלי הריב, אך בימי שלום לא בחרב ולא ביד חזקה נשלים חפצנו. אַל לישראל לחלל את שמו ולטמא את ארצו בשפך דם אנשים היושבים לבטח אתו; גם לא לעמוס עליהם את דתינו בחזקה כי בזאת נביא בלבם שנאה תחת אהבה, שנאה אשר תיקד במסתרים ואִשָּׁהּ לא תכבה גם בדור דורים. גם הנה יש עוד רבים מבני עמנו אשר נשארו בבבל ובפרס ובשבע ועשרים ומאה מדינה, ועוד ימים רבים, רבים מאד – ומי יודע, אולי גם עד אחרית הימים – ישבו המוני עם ישראל בארצות הגוים (כי אשר לא התעוררו לשוב עם אחיהם בהִגָלוֹת נגלות זרוע ה' על עמו, בשוב הגולה קהל גדול מבבל ציונה, – לא ישובו עוד), ואלה זרים המה וזרים יהיו בתוך עם הארץ כל הימים, כשמן אשר לא יתבולל בתוך מים וכברזל אשר לא יתערב עם חרס: ולמה נִתַּן אנחנו פתחון פה לגוים ההם לעשות לבני עמנו חוסי צִלם גם המה מעשים אשר לא יֵעשו? לא, אחי, אנחנו לא נשמיד את הזרים היושבים בתוכנו, לא נלחצם ולא נדריכם מנוחה – לא באלה חלק יעקב. כי אם זאת נעשה להם, נמשכם חסד, נקרבם אלינו בחבלי אדם, בעבותות אהבה, נפתח להם את אוצרנו הטוב, את תורתנו ואת אוצרות רוחנו. כאשר שלח מלך אשור לפנים כהנים להורות את הכותים את דרכי אלהי הארץ, וכאשר ממשלת יון שולחת היום כהנים ומורים להורות את בני היונים היושבים בארצנו את לשונם ואת תורתם ואת דתיהם, בבתי הספר אשר הם מיסדים להם בברותה ובערי החוף אשר בארצנו, בתי ספר, אשר גם רבים מעמי הארץ, שמרונים ובני קדר, חֻנכו בהם ויֵהפכו ויהיו ליונים; וכאשר מלכי בבל ופרס לפנים היו מושכים אליהם מבני הנכר כל נער אשר רוח בו לגדלם עמהם בהיכליהם וללמדם ספר ולשון עמם, – כן נעשה גם אנחנו לבני הנכר אשר בקרבנו: אל בתי הספר אשר הוּחלו להוָסד בתוכנו מימי עזרא הסופר, ללמד את נערי בני ישראל תורת עמם ולשונו ודברי ימיו, אסוף נאסוף מילדיהם כעשרה או כעשרים למאה ונלמדם מתורתנו ונורם מדרכינו ונאצל עליהם מרוחנו. אמנם כי יהיה עלינו להרבות בתי ספר ומורים למען יהיו דַיָם לכל המלאכה, אך הכסף אשר נוציא יביא לנו בפריו נפשות. כי ישבו בבתי ספרנו מספר שנים מימי נעוריהם, ימים אשר החנוך והמסבות יעוללו לנפש עלילה גדולה ונמרצה עד זקנה ושיבה, והתחברו יחד עם ילדינו ולמדו את לשוננו, את תורתנו ואת ספרינו, אז קרב יקרבו אלינו ברוח והיו שלמים אתנו, אם ידבקו בדתינו ובעמנו ואם לא. כי אמנם אנחנו לא נבקש להסב את לבם מאחרי דתיהם ועמם, לא אל זאת נִשא נפשנו, כי אם רק להסיר איבה ולהשבית ריב ומדון; אך ברוב הימים גם רבים מהם דבֹק ידבקו בנו בדעתם אותנו מקרוב ובהכירם את ארחותינו לטובה. הן גם בבבל היו גולי יהודה למופת לעם הארץ בדרכיהם הטובים, דרכי יֹשר וטהרה והצנע לכת, עד אשר החלו רבים מבני הנכר לבא בקהלם ולדבקה בם, והמושלים לא מצאו טוב לפניהם כי אם להבדילם מעל עמם ולהרחיקם אל ירכתי העיר, אל בין הנהרות כבר ואהוה; ושם היו גולים וסורים, נבזים ושפלים ועבדים לשוביהם; ואף כי עתה בשוב ה' את גאון יעקב כגאון ישראל מקדם, בשבת עם יהודה בארצו, עם חפשי, כביר רוח, יפֵה פרי תֹאר, הלא יהיה לנס לשכניו ולאור לקרוב ולרחוק – רק אם לא נעזוב את בני הנכר אשר בתוכנו אל האחרים הצופים לנפשותם, אשר יקדימו למשכם ברשתם ולחנוך להם על פי דרכם, כאשר גם החל החלו לעשות, והיה זה לנַכּר אותם לנו הרבה יתר מאד ולהקים קיר ברזל בינם ובינינו עד עולם.

גם הנה גדולי אחינו אשר בפרס, הנקראים בשם “ישראל גוי אחד בארץ”, שמו להם לחק לאסוף אל בתי ספרם (אשר יסדו, למען הפיץ השכלת פרס בתוך היהודים) גם תלמידים מבני עם הארץ, ורבים מן התלמידים האלה, אשר גדלו ויהיו לפקידים ולשרים, זוכרים ושומרים זכרונות טובים ליהודים חבריהם מקדם וגם לעם היהודים כלו. ועתה אמנם כי רחוקים דרכינו מדרכי אחינו ההם ומחשבותינו ממחשבותיהם, אך בדבר הזה היטיבו לעשות: נקבל אפוא את הטוב מהם, נעשה כן גם אנו.

הראש כִּלה לדבר וייטבו דבריו בעיני סוד הזקנים אנשי המועצה ויאמרו כלם להֵעשות כן.

יש אשר לב ללב יביע אֹמר ונפש לנפש תפיק רגשי לחש, ואַחים נפרדים יתרפקו איש על אחיו, יזכרו ויפקדו איש את רעהו ממרחקים, – מרחקי עת ומקום, – והקול לא ישָמע על פני חוץ, והאנשים אשר רק עיני בשר להם לא יראו את המראה; ורק אנשי הרוח, החולמים בהקיץ, הרואים כל נהיה בטרם תהיה לו דמות ורקמה, המנחשים כל נעלם וכל ראש־דבר בּטרם יצאו והיו למראות־חיים גלוים, כנַחֵש מטה־הקסם מים סתרים, המפכים בּתחתּיות ארץ, – רק המה יראו, ידעו, יחושו את זאת.

דבר קטן נפל בארץ ישראל, – דבר, אשר כמהו כהמון מקרי יום־יום: השמרונים אשר בשכם פּנו אל ועד החנוך העברי אשר בּירושלים, לבקש ממנו מורה לבית־ספרם, אשר ילמד את ילדיהם עברית. ועד החנוך נתן להם שאלתם, מִנה להם מורה עברית, וגם הנה הוא עומד על משמרתו.

אך הדבר הקטן הזה העיר את רוחי, השיחני, הזכירני ראשונות – את המכתב, אשר שלחו השמרונים למלך פרס בימי שיבת ציון בראשונה… ומכתב אחר נראה לי בחזון – מכתב מקביל אל הראשון ושונה ממנו עד תכלית, אשר ערכו השמרונים לעם ישראל בימי שיבת ציון בשניה:

אחינו הרחוקים, אחינו הקרובים!

הנה שבנו עתה, מקץ אלפּים וארבע מאות ושמונה וחמשים שנה, לשאת עינינו אליכם.

“לא לכם ולנו לבנות יחד”, – אמרו אז זקניכם. נפרדנו ובנינו איש איש לבדו; ואחר הוסיפו קורות הימים להפרידנו; רחקנו אלה מאלה, – והלבבות רחקו שבעתים; אשר בנינו הרס הזמן: אתם גליתם מארצכם, נפוצותם בכל הארצות, נִתַּתֶּם לשד, להרג ולמשסה, הייתם מטרה לכל חץ, לכל פגעי אלהים, לכל נגעי בני־אדם; ואנחנו ישבנו תחתינו בשכם העיר, אשר ראתה ראשונה מדנים בין אחים, בעלות משרש יעקב שנים־עשר נצנים רכים, אשר גדלו ויפרצו אחרי־כן ויהיו מלוא הגוים; שם תּקענו יתד, שם ישבנו גם שקטנו עד היום הזה, ואולם אתם – כל זאת בּאַתכם, ולא נס לחכם, ולא תם כחכם, ולא פג לבכם; באתם באש ובמים, – ויצאתם כברזל מוצק; נבחנתם בכוּר־עני, – נצרפתם, אך לא נשרפתם. עתה הנה הקיפו ימי נדודיכם; אדמת מטעכם וארץ עניכם, המזרח והמערב, אצלו לכם מבּרכותיהם, שמו בכם יחד אותותם, – אותות חיים, והנכם היום חיים, ערים, פורחים כעץ אדיר, חשים עתידות לכם. ואנחנו, הה, שקטנו על שמרינו ובגולה לא הלכנו, על כן לא עמד טעמנו בנו. נהר איתן, כי יגרעו ממנו רוח ושמש כאשר יגרעו, לא יקפא, לא יעלה בתהו, לא יאבד. אך אוי לאגם קטן עומד, כי ידל, כי יכלה, כי יצָמת מפני חשך! ככה קפאנו, נפוגונו, נדמינו בחשך בתוך הרים כסונו, קצרה רוחנו עד מחנק נפש בתוך זרים סבבונו. אך עוד לא תמנו לגוֹע, עוד השאיר לנו אלהי אבותינו, אלהי אבותיכם, שריד כמעט לראות בּשוב נפוצותיכם מארבע רוחות השמים אל ארץ אבות, בקרָבכם אל גבולנו, אחינו הקרובים!

גם תורתכם, כמוכם, בגולה הלכה; בלכתכם שבי לפני צר אמצתם אותה אל לבכם, נשאתם אותה עמכם בכל נדודיכם, ותהי לכם למקדש־מעט בכל הארצות אשר באתם שמה. והיא – כמוכם נרדפה, כמוכם באה באש, שרפוה, קרעוה, שמוה למרמס; וכמוכם פרחה, הוציאה ציץ, עשתה פרי, רחבה ונסבה מדור לדור עד אחרית הימים. ורוח החיים, אשר התפעם בקרבה ואשר שמר עליה וַיַּפְרֶהָ ויתן לה שרש וענף, שב ועולל לנפשכם, לתקומתכם. עץ חיים היתה למחזיקים בה, אוצר רוח ואוצר חיים לכל עַמה.

וגם תורתנו עמנו נחה, שקטה, וגם היא עמנו קפאה יחד; בארון־האבן, ששם קברנו אותה, היתה לאבן גם היא: לא פִתְּחה, לא הנֵצה, לא עשתה פרי ולא היתה לרוחנו למחיה, שדיה צומקים ובניה גֹוְעים מאין משיב נפש.

כיום אתמול כי יעבור, כחלום רע, כחזון־בלהות, כן עברה התקופה הזאת עלינו ועליכם.

“נבנה עמכם!”

– “לא לכם ולנו לבנות”…

עתה הנה שבתם אל ארצכם, אל ארצנו, – והנה שבנו לתת ידנו לכם: התתנו לנו יד גם אתם והיו עץ אפרים ועץ יהודה לאחדים בארץ מַטָעם לפנים, אם תשיבו פנינו גם הפעם?

ומה אנחנו מבקשים מכם הפעם?

לא: “נבנה עמכם”, – כי אם: בְּנוּ אותנו, הבינונו ונחיה.

הורונו מדרכיכם, לַמדונו מתורתכם, הודיעונו אֹרח חיים, דרך חיי־עולם, סוד נצח ישראל!

מעת החלה שיבת ציון השניה, נסו אנשי הספר בארץ ישראל ליסד במה לספרות, אשר תהיה לכלכל את העם דברי ספר, חזון ושירה, מדע ושעשועים, לתת בלבו גם את העולם האחר, הנעלה מחיי יום יום – את המחשבה, את האמנות ואת היֹפי, איש לפי טעמו ואיש לפי הלך־רוחו. אך כל נסיונותיהם אשר נסו ואשר חדשו פעם בפעם בימי דור אחד נכשלו בראשית דרכם או בטרם יפלסו להם נתיב והנצנים אשר נראו בארץ לא בשלו ולא גמלו ולא עשו פרי. כי עיני העם היו איש אל מעשהו ואיש אל סבלותיו בעיר ובשדה ואת ידי העובדים עבודת הרוח לא חִזק ואל קרבנותיהם לא שעה. ואלה הוסיפו לעבוד ולפעול ולהוציא פרי רוחם אל העם, עד אשר נלאו לאחרונה בראותם כי אין פונה ואין קונה ולכל מאמציהם אין עונה; ויפוצו הֵנה והנה ושרידיהם הנשארים בארץ תלו את כנורותיהם על ערבים בתוכה – ושיר ה' הוּשר על אדמת נכר, והמלה העברית, אשר גלתה מיהודה מעֹני ומאין עבודה, היתה לה עֶדנה בארצות הגולה, פרחה, הוציאה ציץ, עשתה פרי, ספרים רבים וטובים בארץ וארץ. עשר גליות גלתה שכינה ורק בארץ ישראל, מקום קבוץ גליות, לא נודע מקומה.

בארץ ישראל היה הספר העברי יקר בימים ההם, חזון לא נפרץ, לא היתה לו כל במה קטנה או גדולה, וכהניו המעטים שוממים, נאנחים, שובתים מכל מלאכתם – המחסור הפיל את עטם מידיהם. עבודת הרוח מעטה, שבתה, נדמתה – הלב חדל להתפעם.

והנה פתאם נעורה רוח חדשה בתוך העם ואיש לא ידע מוצאה ומבואה (מי יודע את דרך הרוח?), ותפקחנה עיני רבים ויראו והנה סביבותם ריק ונפשם יבשה ורוחם שוקקה, ויתמהו האנשים איש אל רעהו ויאמרו: הן עם הרוח והספר היה עם ישראל מעולם, דבָרוֹ כאש, כנורו זמרת־יה, מִלָתו על כל לשון, ומדוע זה סביבותינו דממה ושממה? הן בכל עת ובכל מקום היה עמֵנו למופת ולמעיר לשכניו, גם היום נותנים אנשי רוח ואנשי מדע יהודים חלק רב ועצום לכל לשון ולכל ספרות בארצות החיים ופרי רוחם מתנוססים בראש ספרי כל עם ועם: והלא יכלו לעשות כזאת וכזאת בארץ ישראל ללשון עמם ולספרותו לוּ חזקנו את ידי בעלי הכשרון אשר בתוכנו ולא טפחנו ורִבּינו את נצניהם. או האמנם זה גורל עמנו להיות בכל מקום בגוים אשר סביבותיו – ער בין העֵרים וישן בין הישֵנים? העל כן באנו אל הארץ לישון וליַשן את רוח ישראל על ברכי המזרח הנרדם? הלבעבור זאת שבנו אל ערש מולדתנו לנום שנתנו?…

ושרידי אנשי הרוח אשר נותרו בארץ ועוד לא נואשו ממשא נפשם – להשיב שכינתנו לציון, החלו גם הם לחפש ולחקור דרכיהם, ויאמרו: אמנם עד כה הרבינו חזון, נסינו להעיר ולעורר את רוח העם לאהבת הספר, ולא היה לנו שומע, אך מי יודע, אולי אשמים גם הסופרים, כי לא פנו אל העם בדרך הנכונה – כי הביעו לו רוחם רק בכתב ולא בפה? ומי יודע, אולי על כן כשלנו מכל עם – ואף גם מן העם אשר אך תמול הקיץ לחיים – גם בכל יתר פנות החיים והמעשה, באשר ראשיהם, זקניהם ויועציהם באים אל המונם, מדברים אליו במקהלות ובכח שפתותיהם יטו את לבבו אל כל אשר יחפצו. ואנחנו – גבול שמנו בינינו ובין המוני העם, בעמוד ענן נדבר אליהם, מעל העתונים או מעל מגלות עפות ולא מעל הבמות נגיד דברינו ליעקב, ואולם הדבר הכתוב לא יאזר זיקות ולא יעורר לבבות ולא יניע ידים לעשות, כדברים חיים היוצאים מן הלב ומן הפה. ועתה הבה ננסה גם אנחנו את דרך הדִבֵּר החי, אשר הגוים הולכים בה ומצליחים ואשר גם עמֵנו הלך בה מלפנים ועד הדורות האחרונים, דורות ה“מגידים”, החוצבים להבות אש בקהלות ישראל ומוציאים מים מן הסלעים.

אכן, לכל זמן ועת לכל חפץ: בהתעורר העם מזה בכליון־נפש אל הספר, התעוררו גם הסופרים מזה ויאמרו איש אל רעהו: לכה ונלכה אל העם, דבר אל בני ישראל – וישמעו. ויחלקו להם את המלאכה לעשות אותה, וילכו בערים ובמושבות, ויעברו וישובו משער לשער במחנה ישראל ויקראו אספות וינאמו ויטיפו, ויעירו ויעוררו את הקהל לשוב לאשר העמיקו סרה, בטרם יהיה עַם הספר בארץ ישראל הנכשל בכל עמי התרבות הקרובים והרחוקים.

והעם שמע, שם אל לב, קבל ברצון את דברי יועציו, וכימי נחמיה העמידו עליהם מצוה וכתבו אמנה וחתמו להרים תרומה מדי חדש בחדשו למען תת תקומה לעבודת הרוח והספר בארץ ישראל.

בימי חדש אחד נתנו כאלף איש את ידיהם לדבר הגדול הזה ואחר נוספו עליהם רבים בארץ ובחו"ל והחוג היה הולך ורחב מיום ליום ומחדש לחדש. וכמעט עברו שנות מספר והנה רוח ישראל בארץ ישראל הפליא לעשות: כשרונות צעירים, חדשים, אשר כֻסו במשאון כציצים בקץ החרף תחת מַעטה השלג, צצו, פרחו, גמלו פתאם ויתנו פרי־תֹאר אשר לא היה כמהו בישראל זה שנים ודורות ותקופות. כשפעת תנובות שדה וגן אחרי גשמי ברכה, כן יצאו אחד אחר אחד דברי חזון ושיר, מדע וחקר, נחמדים בתכנם ונפלאים בצורתם, ושמעם הלך בכל הארץ מסביב וסופרי עם ועם מהרו לתרגם אותם ללשונותיהם ויתבוננו בם רבים וישתוממו ויקראו: אכן שב ופרח עץ ישראל בשובו לארץ קדשו כאשר פרח מטה אהרן בקרבתו לפני אהל מועד!

והיהודים תושבי ארץ ישראל התגאו, שמחו – וגם נכלמו: לבותיהם נעו בין חדוה ובין מוסר כליות, ויאמרו: האח ואהה! עתה זה ידענו מה רבה האבדה אשר אבדה ממנו עד כה בגלל כסף נמאס, בגלל תרומת־חדש קטנה, אשר כמוה יתן איש איש מאתנו לכל דבר הבל וריק יום יום! ולוּ הואלנו ונעשה זאת לפני עשר ולפני עשרים שנה, כי עתה כמה סופרים, משוררים, חוזים, חוקרים לכל תכלית, אשר היו למאורות לכל המזרח ואשר נתנו לנו כבוד ועז נגד כל סביבותינו, קמו לנו מאז ועד היום הזה!

­­­­­­­­­­­­­­­­­­_________________

מה זה היה לי? אני אמרתי לכתוב סקירה על תבואת הספרות העברית ועבודת הרוח בארץ ישראל בשנה הזאת, כאשר דרש ממני העורך; אך בעודני עושה הנה והנה, מלקט ומצרף, זורה ובורר, מתבונן אל מאמצי הסופרים ואנשי ה“מדע”¹, רואה את קרבנותיהם ומבין אל כל סבלותיהם, והנה התעטפה עלי נפשי, נפלה עלי תרדמה ונראה אלי חזון.

יקבלוהו נא העורך והקוראים ויהי רצון כאלו הקרבתי… סקירה.

סקירה על הספרות לשנת…

אם תרצו – לשנת תרפ"ד!