רקע
ישראל חיים טביוב
שמות היהודים

 

א.    🔗

קורות שמותיהם של היהודים נותנות לנו חמר רב־ענין ורב־ערך לקורות התרבות העברית ולקורות היהדות בכלל. על־פי השמות שנקראו בהם היהודים בתקופות שונות, נוכל להעריך את מדת התפתחותה של הלשון העברית ושל הלאומיות העברית, בכל אחת מן התקופות ההן. על־פי שמותיהם של היהודים, נוכל לדעת, באיזו תקופה טפחו היהודים את לשונם ביתר חבה, ובאיזו תקופה הזניחו אותה.

כי בדורות הקדמונים לא היו היהודים נוהגים לקרא לבניהם ולבנותיהם בשמות קרוביהם שמתו (כנהוג עתה). בספרי־הקדש אין שום זכר ומנהג שכזה. העברי העתיק היה קורא לבנו או לבתו שנולדו לו, שם שיש בו איזו ברכה לנולד או תהלה לאלהים או רמז למאורע חשוב שקרה באותו הזמן. על פי רוב “המציא” האב בעצמו (או גם האם) את השם לבנו או לבתו; ואם השם היה נאה רק לאותו הילד או לאותה הילדה, או שהיה רומז למקרה שלא נשנה עוד, אזי נשאר השם הזה שמו הפרטי, “קנינו הפרטי” של אותו הנקרא בו בראשונה: דורות רבים עברו, ואיש אחר לא נקרא בשם כזה. למשל: שמותיהם של ה“אבות” ו“האמהות” לא נזכרו עוד באנשים אחרים בכל התנ"ך; וגם בימי הבית השני, וגם מאות שנים אחרי החורבן השני, לא נזכר שום איש יהודי ששמו “אברהם” (בשם “יצחק ויעקב” נקראו תנאים ואמוראים אחדים, היינו, זמן רב אחרי החרבן), וגם לא שום אשה ששמה “שרה”, או “רבקה”, או “לאה” (אשה ששמה “רחל” נזכרת בתלמוד בימי האמוראים). וכן הוא גם בשמות: משה, אהרן דוד, שלמה, וכל מלכי יהודה וישראל; וכן הוא גם בשמותיהם של אליהו ואלישע ועוד נביאים אחדים. כל השמות הללו (מלבד שמות מלכי יהודה – למן רחבעם והלאה – ומלכי אפרים), שבדורות המאוחרים התחבבו כל כך על היהודים, עד שכמעט חצי־אומה נקרא כעת בהם (אברהם, יצחק, יעקב, משה, דוד, שלמה וכדומה), – הם היו במשך אלפי שנים עזובים ונשכחים ואיש לא קורָא בהם! זוהי עובדה מענינת מאד.

ולהפך אנו רואים, כי יש שמות שעוד בימי־קדם היו חביבים מאד לעברים והרבה אנשים נזכרו בתנ“ך בעלי שם אחד כזה. למשל בשם “יהונתן” (או “יונתן”) נקראים בתנ”ך תשעה אנשים בדורות שונים (ומהם ארבעה בימי המלך דוד לבד); אולי מפני שביאור השם הזה [“ה' נתן”] הוא פשוט וברור ומובן לכל עברי, וכן בעוד הרבה שמות.

ואולם יש שמות, שבתקופה התנ“כית היו חביבים למדי, אך אחרי כן אבד זכרם מישראל: איש לא נקרא בהם עוד עד היום הזה. למשל בשם “יהושפט” נקראים בתנ”ך ארבעה אנשים שונים, וכן גם בשם “צפניה”, – ואחרי התקופה התנ"כית אין עוד זכר לשמות כאלה, ועוד למאות שמות שהיו מפורסמים ומקובלים באומה בתקופה הקדומה ההיא.

אמנם התלמוד אוסר לקרא בשמותיהם של אנשים רשעים (כלומר: אותם שבתנ"ך נאמר עליהם כי היו רעים וחטאים), והאיסור נסמך על הכתוב “שם רשעים ירקב” (“דלא מסקינן בשמייהו”). אבל החק הזה לא השתמר בין היהודים, ואפילו חכמי התלמוד בעצמם לא השגיחו בו. למשל: השם “מנחם”, שנזכר בתנ“ך רק פעם אחת, הוא שמו של אחד ממלכי אפרים, שספר “מלכים” מעיד עליו, כי “עשה את הרע בעיני ה', לא סר מעל חטאות ירבעם בן נבט”, – ובכל־זאת נקראו בשם הרשע הזה כעשרים תנאים ואמוראים; ועד היום הזה נפרץ מאד שם “מנחם” בין היהודים, תחת אשר שמותיהם של צדיקים גמורים (כמו המלך יהושפט והנביא צפניה, ועוד הרבה כמוהם) לא זכו להאריך ימים אחרי התקופה התנ”כית.

אפשר לאמר: הכל תלוי במזל ואפילו שמות עברים עתיקים. אולי יש סבות שונות שבשבילן לא יכלו שמות ידועים להתפשט בקהל. אך חוקרים נלאו למצא אותן הסבות.

גם יש שמות תנ"כיים שבין היהודים לא נתקבלו, והנוצרים (ביחוד האנגלים והאמריקאים) מחזיקים בהם עד היום הזה. לדוגמא אזכיר רק את שם הנביא “עמוס”: שום יהודי לא נקרא בשם זה, אבל בין הנוצרים (האשכנזים, האנגלים, וגם הרוסים) נמצא השם (Amos) עד היום הזה.

שמות הנשים שנזכרו בתנ“ך זכו להתקבל באומתנו עד היום הזה. אך בכלל לא רב מספר הנשים, ששמותיהן נמסרו לנו בתנ”ך, וגם מן המעט הזה יש הרבה שאין להם עוד כל זכר. ולמשל שמותיהן של נשי מלכי יהודה (שכולן נזכרו בספר “המלכים”) לא התחבבו אצלנו. וגם בשמות הנשים אנו רואים, שהנוצרים קוראים לבנותיהם בשמות תנ"כיים, שאנחנו שכחנו וזנחנו אותם. למשל, השם היפה “חפצי־בה” (שם אשתו של חזקיהו המלך) מצוי עדין בין בנות האנגלים תחת אשר היהודים לא חפצו בו.

אחרי ההשקפה הכללית הזאת, נשימה לבנו לקורות שמות היהודים למן החרבן הראשון עד היום הזה.


 

ב.    🔗

בשמותיהם של היהודים בגלות בבל ובדור הראשון של הבית השני, אנחנו מרגישים שתי נטיות, או כמו שאומרים: שני “זרמים”, המתנגדים זה לזה. אנו רואים נטיה עברית לאומית טהורה, המשתדלת לטבוע את שמות היהודים בחותם עברי טהור. בעלי הנטיה הזאת, כלומר: העברים הלאומיים שבעת ההיא, קוראים לבניהם בכונה שמות עברים שמקורם בהיסטוריה הקדמונית, בראשית עריסתה של האומה העברית. על כן אנו מוצאים בספרי עזרא ונחמיה ודברי־הימים, אנשים שנקראו בשמות הקדומים: שמעון, בנימין יוסף1) ועוד שמות עתיקים־היסטוריים שלא נזכרו בשום ספרי התנ"ך אלא בספורי התורה בלבד. בזה אנו רואים שאיפה לאומית, געגועים על ראשית ההיסטוריה שלנו, שהתעוררו בלב העברים הלאומיים בשבתם בגלות בבל על אדמת־נכר.

אבל השאיפה העברית הלאומית הזאת לא הצטמצמה בהזכרת־נשכחות בלבד; היא לא יצאה ידי חובתה בקריאת השמות שכבר נשכחו או שלא נתקבלו לכתחלה באומה. העברים הלאומיים באותה התקופה השתדלו גם ליצור שמות חדשים ברוח הלשון העברית הטהורה. על כן אנו מוצאים בספרי עזרא, נחמיה ובדברי־הימים, המון שמות עברים חדשים שאין להם זכר בספרי התנ"ך הקודמים להם. בשמות הללו הובעו, על פי רוב, אותן ההרגשות שמלאו את לב היהודים בעת־המעבר ההיא; ואותן ההרגשות היו: תקוה, נחמה, תודה, שמחת־גאולה, ודומיהן. רוב השמות החדשים של אותה התקופה רומזים אל ההרגשות הללו. למשל: נחמיה, חסדיה, רפיה (משרש “רפה” ופירוש השם: “הניח יה”), פתחיה, מלטיה, פלליה (“שפט יה”), שאלתיאל; ועוד הרבה מאד מאותו סוג. ולזה שייך גם השם המשונה במראהו: אליהועֵיני (אֶל ה' עיני!"). – ואמנם מן השמות העברים המחודשים של התקופה ההיא, חיים וקיָמים רק מעטים בקרב עמנו עד היום הזה.

לעומת הנטיה העברית־הלאומית הזאת, אנו מוצאים בשמות אחרים של התקופה ההיא נטיה, שבימינו אלה היינו קוראים לה כמעט שאיפה להתבוללות ולחיקוי־זרים. הנטיה הזאת ניכרת בצורה הארמית של הרבה שמות (כי הלשון הארמית החלה אז לפרוש ממשלתה על כל ארצות אסיה המערבית, וגם על ארץ ישראל בכלל). שמות רבים שנזכרו בשלשת הספרים הנ"ל, גומרים בהברה הארמית – י (גם אם שרשם עברי), כמו בֵבַי, עתלַי, עילַי, זכַי, שמַי2), ועוד הרבה (ובזה גם שם הנביא חגי). וגם שמות ארמיים גמורים (כלומר: ששרשם בלשון הארמית) הונהגו אז בישראל: למשל מְשֵׁיזַבְאֵל (נחמיה ג, ד; “שזב” בארמית פירוש הושע, הצל): זבינא (עזרא י, מג); שובק, חטיטא, ועוד. והרבה שמות עברים קבלו אז צורה ארמית; למשל “יהושע” נהפך “ליֵשוע” (ואחרי כן “ליֵשו”, ומזה שם מיסד הדת הנוצרית).

גם שמות הלקוחים מן העמים הנכרים כבר התאזרחו אז בישראל. למשל, השמות הערביאים “שיזא” (דה"א יא, מב; מן הפועל הערבי “שיז” – אהוב); “חריף” (נחמיה ז, כד; ופירושו בערבית “מטר־בציר” 3). ומן השמות הבבלים והפרסים שנתקבלו אז בישראל ראוי להזכיר: מרדכי שֶׁנאַצַר (דב"א ג, יח), שַׁבתַי (עזרא י', טו; והוא שם כוכב ואליל של הבבלים, ובכל־זאת נתקיים אצלנו עד היום הזה; וכן “מרדכי”, למרות אליל “מרדך” המציץ מתוכו).

ראוי להזכיר עוד חדוש משונה של התקופה ההיא: שמות פרטיים עם ה“א הידיעה בראשם. בספרי עזרא, נחמיה ודברי־הימים נמסרו לנו השמות המשונים: הקוץ (עזרא ב, ס"א), הקטן (שם ח', י"ב), הלוחש (נחמיה ג', יב), הַפִצֵץ (דה"א כד, טו), ועוד. וגם במשנה אנו פוגשים בשמות כאלה: אליהועיני בן הקוף, זכריה בן הקצב, נחוניא בן הקנה. ואחרי ששמות־משפחה לא היו בימים ההם, לכן צריך לשער, כי הם שמות פרטיים. וזה חדוש שנתחדש בגלות בבל, ושהאריך ימים עד לדורות הראשונים של התנאים; ואולם אחרי־כן לא נזכרו עוד שמות פרטיים בה”א הידיעה.


 

ג.    🔗

בלבול השמות בין היהודים גדל בתקופה היונית־סורית (כלומר: לאחרי שכבש אלכסנדר מוקדון את ארצות ממשלת הפרסים, וביניהן גם את ארץ־ישראל), אמנם גם בעת ההיא עוד המציאו היהודים שמות עברים חדשים (שאין כמותם בתנ"ך); כמו פרחיה (“יהושע בן פרחיה”, מן הזוגות), אדמון (נזכר במשנה בין “דייני גזרות” שבירושלים), שטח (שמעון בן שטח, גיסו של אלכסנדר ינאי) פַּשָׁאל (נזכר אצל יוסיפוס; ושרש השם הוא מן “פשה” בעברית), אבל רוב השמות היו אז ארמיים; והיהודים “הגדולים”, העשירים והקרובים למלכות, נהגו אז להקרא בשמות יונים. אפילו הראשון בחכמי המשנה נקרא בשם היוני אנטיגנוס!

ובתקופת החשמונאים (עוד לפני הורדוס) אנחנו מוצאים כבר הרבה שמות יונים בין היהודים. אפילו מפני השם אנטיוכוס לא היתה נפש היהודים סולדת בימים ההם! (יהודי בשם “אנטיוכוס” נזכר בספר החשמונאים הראשון, י“ב, ט”ז, וגם אצל יוסיפוס). והשמות היונים האריכו ימים כמה מאות שנים אחרי החרבן: במשנה ובגמרא אנו מוצאים המון תנאים ואמוראים ששמותיהם יוניים; כמו: אלכסנדר (השם הזה נשאר אצלנו עד היום הזה, והוא “נקדש” כשם עברי), תודרוס וגם תודוס (השם “טודרוס” בט"ית נפרץ בינינו גם עתה), אבטולמוס, כרוספדאי, דוסא, ננס, נקדימון, פלימו, פפוס, פטרוס, סומכוס, טרפון, ועוד הרבה.

ומעת שתקעו הרומאים את צפרניהם בארץ־ישראל, החלה גם הלשון הרומית (לטינית) להשפיע על דבורם של היהודים, וממילא גם על שמותיהם. אמנם השפעתה בכלל לא גדלה כזו של הלשון היונית; אך בכל־זאת אנחנו מוצאים במשנה ובגמרא (ביחוד בתלמוד הירושלמי) הרבה שמות לטינים. ומה מוזר הדבר, כי חכם תלמודי נקרא בשם ר' טיטוס! (בתלמוד ירושלמי בחמשה מקומות). יש גם ר' רומַנוס, ר' מַרינוס, ר' דרוסוס, ר' יוסטוס, ועוד.

אך ביחוד גדול מספר השמות הארמיים והפרסיים בין היהודים בתקופה ההיא (בסוף הבית השני וכמה מאות שנים לאחר החורבן). הרי כמעט רוב שמותיהם של אמוראי בבל הם או ארמיים או פרסיים!

בדורות שלפני החרבן השני היו שמות הנכרים רק שם לואי לשם העברי של בעליו 4). וכבר בספרי התנ"ך המאוחרים אנו מוצאים עקבות שמות כפולים כאלה: הדסה – אסתר; דניאל – בלטשאצר, ועוד. ומימי שלטון היונים בארץ ישראל התפשט המנהג בין היהודים להקרא בשני שמות עברים (כנהוג עד היום הזה); כי על־כן אנו מוצאים בתלמוד את השמות הכפולים: מהללאל־יהודה; יוחנן־יוסף; שרה־מרים; ועוד (לפעמים גם שם אחד עברי ושם שני ארמי). אך ביחוד נפרץ אז המנהג המגונה: להוסיף שם נכרי על השם העברי. בתחלה עשו כזאת רק “המתבוללים” הגמורים, “המתיונים”; אבל אט־לאט החזיקו במנהג זה גם “יהודים כשרים”. מלכי בית חשמונאי נקראו כלם בשמות כפולים כאלה: יוחנן־הורקנוס; ינאי־אלכסנדר (ינאי הוא תמונה ארמית של “יונתן”); יהודה־אריסתובול 5); וכן גם המלכה החשמונאית שלומית־אלכסנדרה. בראשונה השתמשו בשם הנכרי רק בבואם בדברים עם הנכרים (ואמנם גם זה מנהג לא יפה), אך באחרונה לא היה עוד השם הנכרי שם לואי אלא שם עקרי, או גם שמו היחיד של בעליו. כי על־כן נזכרו במשנה ובגמרא הרבה מחכמי ישראל רק בשמם הנכרי (כמו שראינו למעלה); אות הוא כי לא היה להם כלל שם עברי.

זאת היא פעולת הגלות. כי גם היהודים שישבו אז בארץ ישראל נמצאו תחת עול הגלות: בתחלה תחת עול היונים, ואחרי־כן תחת עול הרומאים. רק היהודים שביהודה ובגליל לא שנו את שמותיהם העברים (כך מעיד עליהם התלמוד); הם היו אפוא העברים הלאומיים בעת ההיא.

השמות העברים שנמסרו לנו בתלמוד מן התקופה ההיא (סוף ימי הבית השני והמאות הראשונות לאחרי החרבן) הם: אלעזר, אליעזר, בנימין, גמליאל, (שם שלא נזכר בכל התנ"ך, מלבד בין “הנשיאים” בימי משה), הלל, זכריה, חנניה, יהושע, יוחנן, יונתן, יוסף, ירמיה, יעקב, יצחק, ישמעאל, יהודה, לוי, מנחם, נחום, נחמיה, נתן, עוזיאל, עזריה, פינחס, צדוק, שמעון, שמואל, ועוד אחדים.

ואולם יש שגם השם העברי נמסר לנו בתלמוד בתמונה יונית. כמו, למשל, שמו של התנא המפורסם ר' יוסי (זה המבטא היוני של השם “יוסף”). וכן יש בתלמוד ר' סימון – כי כל בטאו היונים־והרומאים את השם “שמעון”, ביחוד עושה רושם משונה השם ר' לויטס (איש יבנה!) – זה השם העברי “לוי” עם ההברה היונית־רומית “טס” בסופו! ובעל השם “האסימילטורי” הזה הוא הוא בעל המאמר המוסרי היותר מדכא שבפרקי אבות…

גם בשמות הנשים באותה התקופה אנו רואים, כי השמות העברים מעטים מאד לעומת השמות הנכרים. מחמשים נשים שנזכרו בתלמוד, נקראו רק כעשר בשמות עברים: חנה, תגלה, יהודית, מרים, צפור (במקום “צפורה”), רחל, שלומית, תמר, ושאר השמות הם רובם ארמיים (כמו השם המפורסם מרתה, שפירושו אדונית, גבירה, ונתקבל אחרי־כן אצל הנוצרים במבטאו הקדמוני Martha), ומיעוטם יונים־לטיניים.

בתלמוד אנו מוצאים גם שמות עברים מחודשים (שאין להם זכר בתנ"ך), אבל מספרם מעט. המפורסמים שבהם, מחכמי־המשנה, הם: עקביה, עקשיה, עקיבא, מאיר, חוצפית, חרסם, ישבב (בדברי הימים יש “ישבאב”); ומן האמוראים יש להזכיר את השמות: נחמן, פדת. ובשמות הנשים נתחדשו אז השמות “יוחני” (יוחנה) “ואהבה” (או “אחוה”). ואולם צריך להעיר, כי בשם “יוחני” נקראים בתלמוד גם אנשים; ועל השם “אהבה” מחולקות הדעות, אם הוא שם אשה או שם איש. ואמנם שמות משותפים לאנשים ונשים נמצאו כבר בתנ"ך; למשל, אבִיָה, צִביה, שלומית, עתליה, עיפה; ועוד. וגם בדורות הקרובים אלינו היו: השמות: ירוחם, מנוחה, נחמה, שמחה, תמר, ועוד אחדים – משותפים לאנשים ולנשים.

המנהג לקרא לנולד בשם אבי־אביו, התחיל בין היהודים, כפי הנראה, בימי החשמונאים6). בראשונה נתקבל המנהג הזה רק במשפחות המלכים, הכהנים והנשיאים; למשל, במשפחת חשמונאים חוזרים השמות “יוחנן” “יונתן” “יהודה” פעמים אחדות; ובמשפחות הנשיאים מבית הלל עוברים השמות “שמעון” “גמליאל”, מדור לדור; וכדומה. אך לאט לאט נתפשט המנהג בחלק גדול של העם, ומשום־כך נצטמצם מאד מספר השמות העברים, ומדור לדור נמסרו רק אותם השמות העברים המעטים שהתחבבו על היהודים ביותר; וגם השמות הנכרים עברו בירושה מדור לדור עד כי אי־אפשר היה עוד להחליפם בשמות עברים. כי מכיון שאבי־המשפחה נקרא בשם “טודרוס” או אם־המשפחה בשם “שפרינצה”, הרי השמות הללו חוזרים חלילה בכל צאצאי המשפחה עד דור אחרון. –


 

ד.    🔗

נשימה נא עתה עין על קורות השמות בימי־הבינים, כלומר: למן שנת 400 אחרי החרבן השני והלאה.

בראשית התקופה הזאת החלו היהודים ל“הזכיר נשכחות”: הם התחילו לקרא לבניהם שמות תנ“כיים, שבימי הבית השני ובתקופה התלמודית לא היו מצויים כלל. רק לאחרי חתימת התלמוד אנו פוגשים בין היהודים בפעם הראשונה את השמות המפורסמים כל כך בספרי הקדש: אברהם, אהרן, דוד, משה, שלמה, ישעיה; וגם שמות שאינם “מיוחסים” גדולים כל כך: אמנון, אלחנן, ברוך, חנוך, ירוחם, נח, עובדיה, – וגם אלדד. וליהודי איטליה היו בעת ההיא חביבים ביחוד השמות הגומרים ב”אל": דניאל, חננאל, (שני אלו נמצאים אמנם בתלמוד), יואל, יקותיאל, מיכאל, מישאל, שאלתיאל, אוריאל, איתיאל, – וגם השם חושיאל, שנתחדש אז ושלא האריך ימים בין היהודים.

באותה התקופה בראו היהודים חדשה במקצוע השמות: הם לקחו מלים עבריות ויעשו אותם לשמות פרטיים. כי על כן אנו מוצאים בעת ההיא יהודים בעלי השמות המשונים: אמונה, מבשר, מצליח, (וגם “יצליח”), יום טוב, נסים, צמח, חיים (שני השמות האחרונים נשארו אצלנו עד היום הזה; והשמות “יום טוב” ו“נסים” מצויים עדיין בין היהודים ה“ספרדים”). ובדורות מאוחרים קצת נתחדשו עוד השמות המשונים: פסח (נתקיים עד היום), חנוכה (מצוי עדיין בין יהודי אפריקה הצפונית), שם־טוב סמן־טוב, מזל־טוב, חפץ (ר' “חפץ”, פוסק קדמון), יקר, (“יקיר”), סיני.

וכנגד זה ראוי להעיר, כי השם “ישראל”, הנפרץ עתה אצלנו כל כך, נקבע לשם פרטי רק כאלף שנים אחרי החרבן; וכן גם השם “שמשון”, ועוד הרבה.

בעת ההיא היו השמות העברים של היהודים שונים לפי ארצות גלותם. היהודים שבצרפת ואשכנז החזיקו בשמות התנ"כיים המפורסמים מאד (אברהם, יצחק, דוד, שלמה, שמואל, וכדומה). והיהודים שבאיטליה בחרו דוקא בשמות עברים שאינם מפורסמים כל כך; כמעט רק יהודי איטליה נקראו אז בשמות: צדקיה, יואב, עמנואל, גד, יאיר, וכדומה. והיהודים שבארץ יון הצטינו בשמות יקרי־מציאות מאד: אהוד, אמתי, יפת, כלב, שפטיה, שת. ובארצות המזרח אנו מוצאים בעת ההיא את השם מכיר, ואת החדוש המשונה “מבורך”.

באותה התקופה (היינו לערך עד שנת אלף אחרי החרבן) מוסיפים היהודים היושבים בבבל להקרא בשמות ארמיים ופרסיים שנמסרו להם מתקופת התלמוד; ועוד נוספו עליהם שמות חדשים ממקור ארמי או פרסי, כמו שמות ה“גאונים”: טרונאי, שרירא, האי.

וכאשר פרשו הערביאים את ממשלתם על אותן הארצות ועל מקצת מדינות אירופה, סגלו להם היהודים היושבים בתוכם שמות ערביאים, כמו: עבד־אלה, דונש, לבראט, חסאן, סהל, ועוד.

ובארצות הנוצרים החלו היהודים בעת ההיא לקרא לבניהם בשמות הנהוגים בין הנוצרים. אמנם מקצת השמות הנכרים היו רק שם לוָאי או תרגומו הלועזי של השם העברי העיקרי; אבל הרבה שמות לועזים היו שמם העיקרי והיחידי של בעליהם. למשל, השמות היונים “אלכסנדר”, “קלונימוס”, “טדרוס”, שבהם נקראו יהודי אירופה בעת ההיא, לא היו שמות־לואי אלא שמות עיקריים, ובשמות הללו עולים לתורה עד היום הזה

המנהג לקרא לנולדים בשם אבי אביהם המת, שכבר נמצאו עקבותיו גם בתקופה הקודמת7), כאמור למעלה, החל להתפשט ביותר במאה התשיעית והעשירית אחרי החרבן. מענינת היא חתימתו של חכם יהודי איטלקי מאותה התקופה. הוא חותם: “אני משולם בן משה, בו איתיאל, בן משה, בן קלונימוס, בן משולם”, בן קלונימוס, בן משה, בן קלונימוס, בן יקותיאל, בן משה, בן משולם, בן איסיאל, בן משולם“. הרי לפנינו משפחה שבמשך שלש מאות שנה נקראו בה ארבעה עשר אנשים רק בחמשה שמות! גם חתימתו של הרמב”ם מעידה על התפשטות המנהג הזה. הוא חותם: “אני משה בן מימון, בן יוסף, בן יצחק, בן יוסף, בן עובדיה, בן שלמה, בן עובדיה”.


 

ה.    🔗

משנת אלף אחרי החרבן והלאה מתחילים היהודים להשתמש בשמות לועזים ב“יד רחבה”. וכאשר ראו הרבנים, מורי העם, כי המנהג הזה עלול להשכיח את השמות העברים לגמרי, שָׂמו לחוק, כי כל נער מחויב להקרא, בהכנסו לברית של אברהם אבינו, בשם עברי; זהו שמו הדתי, אשר בו יעלה לתורה כאשר יגדל, ואשר בו יִקָרא בכל הכתבים והתעודות שיש בהם ענין דתי. ובין “השמות הדתיים” נחשבו לא רק השמות התנ“כיים והשמות העברים המחודשים, אלא גם השמות הארמיים שבתלמוד, וגם שלשת השמות היוָנים: אלכסנדר, קלונימוס, טודרוס, ש”נקדשו" מרוב ימים.

החוק הזה אמנם השתמר בדיוק, אך הוא לא מנע את היהודים מהקרא גם בשמות נכרים; ובבית ובשוק, ובכלל בחיים המעשיים, נודעו כמעט רק בשמם הלועזי. ביחוד זלזלו בשמם העברי יהודי־אשכנז; כמו שלא הקפידו על לשונם, כך לא הקפידו על שמם. לא רק שהשתמשו בשמות לועזים (ברובם אשכנזיים) יותר משאר היהודים, אלא שקלקלו גם את שמותיהם העברים, עד כי לא ניכר עוד מקורם העברי. הם הפכו גם את השמות העברים למין ז’ארגון.

ואמנם בדבר הזה עשו יהודי אשכנז כמעשה האשכנזים גופא. כי, כשם שהלשון האשכנזית התפוצצה להמון דיאלקטים, יותר מכל הלשונות אשר בארץ. כך גם בשמות היו להם לאשכנזים “דיאלקטים”: כל מדינה אשכנזית או עיר אשכנזית או גם כפר אשכנזי, בטאו שם אחד במבטאים שונים, בשנויים, בקצורים או בהוספות. אמנם גם בלשונות אחרות אנחנו מוצאים תמונות שונות לשם אחד: בדרך חבה ופנוק, או גם בדרך בזיון, משנים ומקצרים את השם או מאריכים ומקלקלים אותו. אבל ביחוד נפרץ המנהג של “שנוי השם” ו“קלקול השם”, בין האשכנזים. ומהם למדו היהודים היושבים באשכנז.

למשל: את השם “יוסף” (אמנם בימי המשנה שנוהו ל“יוסי”) “הוציאו” יהודי אשכנז ב“תקונים” שונים הללו: יוֹזל, יֶזל, יוֹזבל, יוֹסֶלין, יוסְלֵין, יוֹסקה, יוֹסן, יוֹסֶפ, יוֹסְפין, יוֹסֶפל, יוֹסל,

יוֹסֶט, יוֹסה (החולם בכולם כקמץ גדול). מן השם “יעקב” יצרו את התמונות הללו: יֶקב, יֶקל, יֶקלין, יַנקלין, יאָקל, יָאקֶב, יוֹקלין; ומלבד זה קצרו אותו ל“קאָפל” (מן “יעקבל”) “, קאָפעלין” “קאָפלמאַן”. ואת “שמואל” קלקלו ל“זנויל”, וגם ל“זַבל”. וכן שנו וסרסו כמעט את כל השמות העברים. כי זה כחו של הז’ארגון לקלקל ביחוד את השמות, – מפני שהשם נשא תמיד על שפתי כל איש. והשנויים והקלקולים הללו לא היו רק שמות חבה ופנוק לילדים (כנהוג בכל הלשונות), אלא הם נשארו לשמות קבועים לאנשים גדולים; וגם בשער ספריהם נקראו המחברים בשמות המקולקלים־המגוחכים הללו – ולא תמיד בהוספת השם העברי האמתי.

כבר אמרנו, כי בתקופה ההיא רבו מאד השמות הלועזים בין היהודים. היו אבות רבים שקראו לבניהם הנולדים להם, דוקא בשמות נכרים; אבל מורי־הדת השתדלו להוסיף על השם הנכרי גם שם עברי. והוספה זו נעשתה בדרכים שונים:

א) בדרך תרגום מלועזית לעברית. למשל, מי שנקרא בשם האשכנזי “בער” תרגמו את שמו לעברית “דוב”, ולמי שנקרא “הירש” הוסיפו בעברית “צבי”, ול“גוטליב” נתנו את השם העברי “ידידיה”. וכן תרגמו “בֶנדיט” – ברוך, ו“פייבוש” – אורי או שרגא (שפירושו בארמית “אור”; כי “פייבוש” Phoebus הוא שם אלהי האור ביונית).

ב) בדרך רמז ואסמכתא על איזה פסוק בתורה. למשל: יהודה נקרא בברכת יעקב “גור אריה”: לכן מי ששמו באשכנזית “לאֶוו” או לֵיב (או בלשונות אחרות בהוראה זו: ליאון, וכדומה), קראו לו בעברית “יהודה” (אבל גם “אריה” בתרגום פשוט). ומי ששמו “הירץ” (“הירש”) קראו לו בעברית נפתלי, יען כי בברכת יעקב נאמר “נפתלי אילה שלוחה”. ומי ששמו “וואָלף” קראו לו בעברית בנימין, כי בברכת יעקב נאמר: “בנימין זאב יטרף” (אבל גם “זאב” כתרגומו).

ג) על ידי שווי הצלצול בלבד. למשל, מי ששמו בלועזית “בוֹנָם” (זה שם צרפתי Bonhomme = איש טוב), קראו לו בעברית “בנימין”, רק מפני שהוא דומה לו בצלצול. וכן “מנחם = מַן” (מַן הוא שם אשכנזי ופירושו “איש”; ומן “מַן” השתלשל “מֶנדיל”).

אך על־פי־רוב צירפו אל השם הנכרי שם עברי שאנו דומה לו כלל, לא בהוראתו ולא בצלצולו, אלא סתם כך, בלי שום טעם. למשל, ל“גומפריכט ול”גימפל" (שמות אשכנזים עתיקים) נִיתן השם העברי, כביכול, מרדכי; ל“הֶינדל” – מנוח; ל“קופמאן” – יקותיאל; ל“זיסקינד” –אלכסנדר (כי, כאמור, נקדש השם היוני הזה כשם עברי). ונפלא הדבר, כי גם לשם “מיכל” (שהוא באשכנזית קצורו במכווץ של “מיכאל”) הוסיפו עוד שם עברי: יחיאל 8).

מן המון השמות הצרפתים והאיטלקים. שבהם נקראו היהודים בעת ההיא, לא נשארו אצלנו אלא אחדים; כמו: בֶנדיט, בונם, פיבוש, שניאור (Senior בלטינית, ופירושו “הזקן”; ואולי נעשה אחר־כך במתכונתו השם הז’ארגוני “אלטער”. שכותבים בצורה עברית “אלתר”; אך יש אומרים, כי שניאור הוא סניור, שבלשונות הרוֹמַנִיות פירושו “אדון”). אך מן השמות האשכנזים העתיקים, שנקראו בהם היהודים לפנים, עוד קיָמים ונהוגים אצלנו כמעט כלם, ומספרם גדול מאד. לדוגמא משמות האנשים: אנשיל, בער, פלק, פרידל, גוטשאלק, גץ (ו“גציל”), גימפל, הירש, (ו“הירץ”), וואלף, ליב, לֶמיל, מַאנוש, הילמאן, קלמן, ליברמן, ליפמאן, זוסמאן, מנדל, (“מן”), סנדר (קצורו של “אלכסנדר”), זונדיל, זיסקינד, זוסל (“זוסיא”), פייטל, גרונם (“גֶרָנים”, זה שם איטלקי יותר), מערים (למרות צורתו העברית הוא שם גרמני עתיק “מהרים”), זליג, זלקינד; ועוד ועד.

אך הרבה יותר מן האנשים, נקראו אז הנשים בשמות לועזים; בשבילן לא הוחק חק לקראן בהִוָלדן בשם עברי דתי (כי הן לא “עלו לתורה”), – ולפיכך רוב שמותיהן של הנשים אצלנו הם עד היום הזה לועזים, ורק מקצתם עברים.

ובכל זאת, גם בעת ההיא חדשו היהודים הרבה שמות עברים, ביחוד לנשים. ה“חדושים” הללו היו כמעט רובם תרגומים מלועזית לעברית: נערה שנקראה בשם לועזי, תרגמו אבותיה ה“לאומיים” את שמה לעברית. כך נתחדשו אז השמות: קצינה (תרגומו של השם האיטלקי “רִיקא”), מרגלית (היא “פערל” האשכנזית; ואמנם “מרגלית” בעצמה היא יונית – מרגריתה –אלא שמתוך שהיא מצויה הרבה בתלמוד נחשבה כעבריה), זהב (תרגום השם היוני “כריזה”), שמחה (זו “פריידה” האשכנזית), טובה (זו “בוֹנה” האיטלקית), נחמה 9), ברכה 10) מנוחה ועוד אחרים.

וגם שמות־האנשים נתעשרו אז ב“חדושים” עברים אחדים; כמו: ששון, שמחה (משותף לשני המינים), ישועה, מנוחה (גם־כן משותף), נַחמו, פרח, רחמים, רפואה, שבח (נשאר אצלנו עד היום הזה), שארית, תשובה, צדקה, וגם השם: חי.

רוב החדושים האלה נעשו על־ידי היהודים שבאיטליה ובארצות המזרח. יהודי אשכנז לא השגיחו לא על לשונם ולא על שמותיהם: הם עסקו ב“חדושים”, אחרים, ב“חדושי” תורה, ולא בחדושי שמות עברים.


 

ו.    🔗

בלבול השמות בין היהודים גדל ביותר במאות האחרונות של ימי־הבינים, כאשר גברו הצרות והרדיפות והגירושים, והיהודים נעו ונסו ממדינה למדינה. הנמלטים הביאו אתם את השמות הנהוגים בארץ־מולדתם, וברבות הימים קבלו אותם היהודים במדינה החדשה ויקלקלו אותם לפי מבטאם המיוחד. היהודים האשכנזים “שנו” את השמות הצרפתים והאנגלים על פי דרכם; והיהודים הפולנים “תקנו” את השמות האיטלקים והאשכנזים על־פי טעמם הם. זה היה ממש “דור הפלגה”. והשמות הנכרים המקולקלים עברו בירושה מדור לדור, עד היום הזה. ומדור לדור נתקלקלו יותר בפי ההמון, עד כי לא ניכר עוד מקורם ומוצאם. (כזה אירע גם לשמות העברים, כמו שראינו למעלה).

וברבות הימים הגיעו הדברים לידי כך, עד שהיו השמות היהודים ללעג ולקלס בפי שונאי־ישראל. שונאינו בדו עלינו עלילת־שקר חדשה, כי השמות הלועזים המקולקלים של היהודים אינם כלל שמות לועזים, אלא שמות יהודיים; כלומר: היהודים יצרו להם שמות משונים ומגוחכים כאלה! ואמנם המוני היהודים בעצמם לא ידעו גם הם, כי שמותיהם המקולקלים והמשונים אינם שלהם אלא של העמים שבתוכם ישבו (כמו שההמון היהודי לא ידע כי גם הז’ארגון אינו שלו). ואפילו בשמות העברים לא ידעו היהודים ההמוניים, וביחוד הנשים, את תמונתו האמתית של השם. והעמים, וביחוד שונאינו, סמכו על דברי ההמון שלנו, ויחליטו כי למשל: יצחק, יעקב, משה, יוסף יהודה וכדומה, אינם כלל שמות של יהודים; שהרי היהודים קוראים לעצמם לא: “יצחק”, אלא איצי, איציק, איצקה; ולא “יעקב”, אלא יאנקיל; ולא “משה”, אלא מאָשקה; ולא “יוסף”, אלא יאָסיל, יאָסקה; ולא “יהודה”, אלא יודל, יודקה; וכיוצא בזה.

ואמנם אין לנו לשים לב ללעג־שונאינו, ביחוד בדבר השמות. הם לועגים, יען שהם הדיוטים, נבערים מדעת. הם אינם יודעים, או עושים את־עצמם כאילו אינם יודעים, שכל העמים משנים ומקלקלים את שמותיהם עד כי לא יוכר מראיהם ונוסחתם העקרית. אין לך דבר הנוח והעלול להתקלקל ולהשתנות, כשם פרטי; כי השם “נִלעס” בלי־הרף בפי כל, כקטן כגדול. ביחוד מתקלקל השם בימי הילדות, כשההורים והקרובים מראים חבתם לילד או לילדה ב“שנוי השם” בכנויי־פנוק. ויען כי היהודים אהבו את בניהם תמיד אהבה עזה מאד, לכן קלקלו את שמותיהם יותר מכל העמים, בכנויים של חבה ופנוק. אבל, אם אין לנו לשים לב ללעג ההדיוטי של שונאינו, הרי עלינו לשים לב לכבודנו בעיני עצמנו, לכבוד לאומיותנו העברית, לכבוד שפתנו העברית. נער עברי צריך להתביש כשקוראים לו “יאסקה”, בעת שהוא יודע ששמו יוסף. נערה עברית צריכה להתביש כשקוראים לה “ציפה” או “ציפקה”, בעת שהיא יודעת כי שמה הוא צפורה. השמות העברים יפים יותר מ“תקונם” הז’ארגוני־לועזי. ולהראות סמני־חבה אפשר בדרכים אחרים, בדרכים עברים. גם בעברית יש (ונקל להמציא) סמני ההקטנה והפנוק. ל“יוסף” אפשר לקרא בחבה – יוסיפון; ול“צפורה” – צפוריה; וכיוצא בזה.

ואת השמות הנכרים המקולקלים (שביחוד עצום מספרם בשמות הנשים) צריך לגרש כלה: לא מפני ששונאינו לועגים להם, אלא מפני שאנחנו בעצמנו צריכים ללעוג להם, – כי לא שלנו הם. אנחנו יודעים את מקורם, ולכן אין אנו חפצים בהם. היהודים אינם אשכנזים, לכן אין להם צורך בשמות אשכנזים עתיקים, שכבר אבד זכרם מקרב האשכנזים גופא. אין אנו צריכים, לא לשמות נכרים עתיקים, ולא לשמות נכרים חדשים. יש לנו, תהלה לאל, שמות משלנו, שמות עברים, במספר עצום מאד. השמות שבתנ“ך, והשמות העברים שבתלמוד ושנתחדשו בכל הדורות, עולים לאלָפים. הלא חרפה היא לנו, לקחת ב”הקפה" אצל אחרים, בעת שיש לנו רב! והחרפה גדולה יותר, בראותנו, כי האנגלים מחבבים דוקא את השמות העברים, והיהודים חטפו להם פירורי שמות מכל אומה ולשון!

הגיע זמן לגול מעלינו חרפה זו! עתה, בימי גסיסת הז’ארגון, עלינו להשתדל, לא רק שהלשון העברית תירש את מקומו של הז’ארגון ההולך ומתנוונה, אלא גם שהשמות העברים יירשו מקומם של השמות הז’ארגונים. גאונם הלאומי של בנינו ובנותינו יגדל יותר, כשיחדלו מקרבנו ה“מֶנדלים” וה“פייבלים” או ה“יֶינטות” וה“זעלדות”, ובמקומם יבואו רק השמות העבריים. וכמה שמות יפים יש באוצר השמות העבריים! ביחוד שמות הנשים, שבהם לא נגענו עד עתה כמעט כלל; כי לחרפתנו, רוב בנותינו נקראות בשמות ז’ארגונים־לועזים.

אמנם, השמות עוברים בירושה; אבל מ“סבל הירושה” הזה אנחנו יכולים ורשאים להחלץ ולהִפָטר. הסבא שנקרא בשם הכפול “מנחם־מנדיל”, לא יקצוף ולא יתהפך בקברו, אם נכדו יקרא אחריו רק “מנחם”. הסבתא שנקראה בשם "יינטה או “קיילה”, לא תקצוף, אם נכדתה תקרא אחריה “ימימה או קציעה”: – זה יהיה "חלוף יפה מאד, שהלאומיות העברית תרויח בו הרבה.



  1. עזרא י' לא, ל“ב, מ”א.  ↩

  2. כמעט כל השמות הללו נזכרים גם במשנה, אלא ששם הם כתובים באל"ף לפני היוד הסופית (שמאי, זכאי, עילאי). ואחדים מן השמות הללו עודם מצויים אצלנו עד היום הזה (“שמאי”, “שבתי”, ועוד).  ↩

  3. ואולם אותו האיש בעצמו נקרא בספר עזרא (ב, יח) “יורה”, שהיא מלה עברית בהוראה זו עצמה (“יורה ומלקוש”). אות הוא, כי כבר אז היו יהודים שנקראו בשני שמות: האחד נכרי, והשני תרגומו העברי.  ↩

  4. גם הגרמנים באירופה, הסורים באסיה והקרתגים (בני צור) באפריקה, שהרומאים שפכו עליהם ממשלתם וקולטורתם, היו בעלי שני שמות: האחד רומי, והשני בלשון עמם.  ↩

  5. השם הנכרי לא היה מתאים כלל, בהוראתו, אל השם העברי. כזאת ראינו כבר בשם הכפול “הדסה־אסתר” (“אסתר” הוא שם כוכב בלשון פרס, ואין לו שום דמיון “להדסה”). אך בתקופה היונית השתדלו היהודים, שהשם היוני יהא דומה לכל־הפחות בצלצולו לשם העברי (אליקים־אלקימוס; ישוע־יאזון; וכדומה).  ↩

  6. ועיין בדברי הימים א‘ ה’ ביחוסם של הכהנים, חוזרים השמות “עזריה”, “אחיטוב” “צדוק” “אמריה”, פעמים אחדות. ושם פרשה ו' ביחוסם של הלוים נראה כזאת בשמות “אלקנה” “אסיר”. אך ביחוסם של שאר השבטים לא נמצא כזאת. ובכלל אין לסמוך הרבה על “אילני היחש” שבדברי הימים.  ↩

  7. על הדוגמאות שהבאנו למעלה יש להוסיף מן התלמוד: בטנית בן אבא־שאול בן בטנית; ר‘ חלפתא בו יוסי בן חלפתא; ר’ אבא בר חייא בר אבא; ועוד.  ↩

  8. אך בכלל לא היו אז חוקים קבועים בענין הוספת השם העברי; ויש שהיו נותנים שמות עברים שונים לשם לועזי אחד, וכן הוא עד עתה.  ↩

  9. “נחמה” בתור שם־נקבה פרטי מבטאים הבריות בהברה ספרדית (הקמצים כפתוחים). אך בתור שם מפשט, שנתאזרח בז‘ארגון (במקום “טרויסט” האשכנזי) מבטאו אשכנזי־ליטאי (בשני קמצים). וזה אות, כי את השם הפרטי קבלו יהודי פולין וליטא מיהודי המערב, תחת אשר השם המפשט הכניסו בעצמם לדבורם הז’ארגוני.  ↩

  10. “ברכה” נמצא כבר בדה"א (יב, א) בשם של אחד מגבורי דוד. ובימי־הבינים היה משותף לאנשים ולנשים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35416 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!