בימינו אלה אשר גלגל העת ישוב אחורנית ואין אתנו יודע עד אנה; בימים אשר השנאה לישראל התגבר ורבים הקמים עלינו להכחיד את שארית משפטינו גם בארצות אשר בהן כמעט הונח לנו מעצבנו ומרגזנו; בימינו אלה ייטיב גהה לרוח כהה זכרון הקיסר יוסף השני אשר ישב לכסא מלכי בית הבסבורג וימלוך לצדק וליושר בתתו גם ליהודים יושבי ארץ ממלכתו חקים טובים ומשפטים יחיו בהם.
וזה החלי:
עוד בנעוריו התנכר הקיסר יוסף השני כי רוח החפש היתה אתו, ויתר אותותיו אותות כי לגדולות נוצר, כי לא רק בפיהו יגדיל וללשונו יגביר בהודיעו תושיה לרוב, אבל גם יגדיל ישועות ארצו וחילים יגבר וזרוע עריצים ישבר. כי על כן היתה תקות ישראל חזקה כי בימיו ישכון לבטח, כי גם על המחשכים אשר במו הושיבום עריצים זה מאות בשנים יגיה אורו ואת צדקתם יוציא כצהרים. דעותיו והשקפותיו על הדת והחיים כן בעודנו יורש העצר וכן בהיותו משנה לאמו המלכה, ובעלותו על כיסא המלוכה היו גלויות וברורות. במכתביו הערוכים אל איש סודו van Swieten נמצאו דברים הראוים להיות חרותים באותות זהב על לוח שיש לזכרון לדור אחרון. הלא כה דבריו: "בימי תחדל קנאת הדת במדינות ממשלתי ולא תזכר בלתי אם לדראון למען ידעו כל הסרים למשמעתי כי בזויה היא בעיני מאד; ולא יוסיפו עוד הקנאים לפגוע באיש בגלל דתו השונה מדתם. חלילה לאיש מהכביד אכפו על רעהו ולהכינסהו תחת כנפי הדת השלטת אם רוחו זרה לדת אחרת והוא יחזה לו בדתו עתידות של אושר עולמים ותנחומיה ישעשעו נפשו. כל המעשקות והרדיפות בגלל דברים שבין אדם למקום כליל תחלופנה מממלכתי כי תועבה היו לי.
כמעט ישב על כסא מלכותו ותהי ראשית מעשהו כי פקד את היהודים יושבי ממלכתו להטיב עמהם ולהסיר מעליהם חרפה: את אות הקלון, הכתם הירוק – זו פסת הבד אש דורות רבים נשאוה על בגדיהם כגברים כנשים על פי הגזרה שיצאה מלפני הכהנים הקתולים – ואת המס לגלגלת, אשר גם עליו נשאו חרפה בהבדלם לרעה מכל יתר התושבים. ואף גם זאת כי עוד בימי אמו הקיסרית מאַריַה טהרזיא, אשר התנהגה בקנאות על פי תורת כהניה, נחשבו היהודים למוגי לב ולבזויי אדם שאינם ראוים והגונים לשאת את בגדי הצבא עליהם; ובנה יוסף אחרת חשב על היהודים. הוא היה הראשון למלכי אוסטריא אשר בשנת 1788 לקח גם מהיהודים אנשי צבא. בימים הראשונים היתה עבודתם בצבא רק עבודת המשא למסע המחנות. על פי מצות הקיסר הוסיפו לשבועת־אמונים אשר נשבעו היהודים הלקוחים לצבא – תחת אחרית דברי השבועה אשר לנוצרים – כדברים האלה: “כן יביאני האל, כהבטחתו לביאת גואל אמת ותורתו האמיתית וכדברו אשר שלח אל אבותי ביד נביאיו, לחיי עולם”.
מודעת זאת כי ביום השני לירח יאנואר, שנת 1782, הודיע הקיסר יוסף השני גלוי לכל תושבי ממלכתו את “אגרת דגאולה” ליהודי אוסטריא רצוצי המשפט, וממנה יתד ממנה פנה לתורת שווי הזכיות אשר היתה למו מתנה ברבות הימים. את תכונת האגרת וחפצו של הקיסר יוסף השני נכיר ברור בפקודתו אשר שלח אל תא השרים והיועצים אשר בחצר מלכותו, ובה כתוב לאמר: “בלי כל שינוי, חליפה או תמורה, תהי ליהודי, בתור איש ככל האנשים ואזרח ככל יתר אזרחי הארץ, הזכות למלאות כל חובות יתר האזרחים לממלכה, וליהנות מזכיותיה”. באגרת הסבלנות היו עשרים וחמשה סעיפים והיותר נכבדים היו הסעיף השמיני, התשיעי, העשירי, האחד עשר, השלשה עשר והארבעה עשר. הסעיפים האלה יגידו כי הרשות לכל ילדי היהודים לבקר בבתי הספר אשר לילדי הנוצרים וגם בבתי הספר הריאלים, לעשות בכל מלאכה ומשלח יד, לבנות בתי ארג ומטוה לבד ולצמר וכן כל בתי חרשת המעשה, לקבל בהלואת כספם לנוצרים שטרי בטחון על בתיהם ואחוזותיהם, לעשות במלאכת הציור ובחרשת אבנים ופסל מסכה וכן בכל האומניות אשר רשיון מיוחד איננו דרוש לבעליהן, ועוד ועוד. בין יתר הסעיפים מצוין הסעיף העשרים וארבעה ובו כתוב לאמר: “מן היום הזה יחדלו כל האותות אשר בהם נבדלו היהודים מיתר התושבים, כמו: הגזירה לבל יבאו אל בתי משחק וסוד עליזים, אל בתי הקרקסאות והתיאטראות, וכדומה; ונהפוך הוא כי מהיום תהי הרשות לכל הסוחרים הגדולים ולבניהם גם לכל האצילים היהודים לחגור חרב על ירכם”.
הקיסר יוסף השני הכיר מעבדי יהודים רבים ויתן להם אותו כבוד גם הרים את הנכבדים שבהם למעלת אצילים. אני אזכיר בזה רק את היהודי הגליציאני, וישראל האֶניג שמו, אשר הקיסר הכירהו לטובה על יתרון חריצותו ועל הברכה אשר הביא לממלכה בסחר הטאבאק. אחרי אשר נתּן הרשיון, במעמר המלך, ליהודי גליציא לקנות בארץ מושבם גם אחוזות הממלכה הנתונות למכירה בפומבי, קבל זה האיש האֶניג גם את הזכות לקנות את האחוזה וועלם אשר באוסטריא השפלה, אף אם כבר השיבו השרים והיועצים אשר בתא חצר המלכות את בקשתו ריקם. אבל הקיסר הגיד למו גלוי בפקודתו: “רצוני הוא כי תנתן הזכות כן לעורך את בקשתו זאת וכן לכל היהודים העשירים היושבים בכל מדינות ממלכתי לקנות אחוזות הממלכה הנמכרות בפומבי, ורצוני זה יהי לכל שרי המדינה לקו”
ובאגרת השנית מיום התשעה עשר לירח מאי 1788, על אדות היהודים, צעד הקיסר עוד צעד אחד לפנים. כן כתב על אדות כלכלת העניים: כל החקים הנתונים לנוצרים כן בדבר כלכלת עניי עדתם וכן על דבר שילוח הגרים המחזרים על הפתחים, נתונים עד היום גם ליהודים בקהלתם. אפס כי מעתה, באין הבדל בין דת לדת, תהיה קופת הצדקה בכל עיר ועיר קופה אחת ליהודים ולנוצרים וכל עני מהוגן בין שהוא יהודי ובין שהוא נוצרי יקבל תמיכה הראויה לו מכסף הקופה הזאת".
דעת לנבון נקל כי בכל אגרות הסבלנות האלה טרם מצאו היהודים את חזון לבם ומשאת נפשם, כי כל אגרת ואגרת עוד היתה “אליה וקוץ בה” ולא השלימה כל חפצי היהודים אף לא מלאה שפקם. הן זאת לדעת כי הקיסר יוסף השני לא הצליח להסיר מלבו גם אמונות הבל ומשפטים קדומים בדבר היהודים. כן נתעה בשוא להאמין כי ראשי קהלות היהודים הם ראשי אגודות־סתרים ולא לאמונה יגברו בארץ, כי על כן היה כל חפצו להכחיד את הקהלות לעריהם לבל יתאספו לאספה ויבחרו למו ועדים מיוחדים. הנה בכל מדינת באֶהמען לא נתן את הרשיון ליהודים לבחור למו ועד מיוחד בלתי אם לקהל עדת העיר פראג. אף היה כל ישעו להשכיח שפת עבר מפי היהודים בחשבו למשפט כי זאת השפה תעצור בהם מלכת קדימה בדרך ההשכלה. – אולם אלה השגיאות הספורות לא תמעטנה את גודל פעלו של הקיסר הזה כביר הרוח ורב העליליה. הן אין לכחד כי אף אם עוד היה חותם ההכנעה טבוע על אגרות הסבלנות, בכל זאת היו כספרי כריתות למשפטי ימי הבינים על אדות היהודים. המעשקות חדלו, ואור חדש נבקע לישראל להצמיח ארוכתם.
ראו נא מה בין הקיסר יוסף השני לאמו הקסרית מאריא טהרעזיא, ומחשבותיהם השונות אשר חשבו על היהודים. זאת הקסרית שטמה את היהודים בלבה תכלית משטמה. בהיות מלחמת משפט הירושה בינה ובין פרידריך השני, הביאו כהניה הקנאים את דבת היהודים היושבים במדינת באֶהמען רעה אליה כי במסתרים נתנו יד לאויבה, ועל פי הדבה הזאת גזרה גזירת גירוש על כל היהודים יושבי מדינת פיהם. רק בכל עמל הצליח בידי מליצי יושר חפצם להניא אותה ממחשבתה ולהשיב את אגרת פקודתה. היא הגידה גלוי כי היהודים המה “רק רודפי נשך, משחיתים את העמים אשר בתוכם המה יושבים, ומביאים קללה ולא ברכה להממלכה”.
הקיסר יוסף השני היה אוהב את היהודים הרבה יותר משריו ויועציו. בין מתי סודו היו רבים אשר דעות הקיסר החופשיות היה לצנינים בעיניהם. זאת נראה בדבר המשפט על אדות “התלמוד”. השרים והיועצים היושבים בתא חצר המלכות בוויען התערבו גם במשפט התלמוד, בהגד למו המבקר פישער1 אשר בעיר פראג דעת לגזור גניזה על כל ספרי התלמוד או להתיר ליהודים רק את הלימוד בהוצאה מתוקנת, כהוצאת התלמוד בשנת 1581 בעיר באזעל על פי התקונים שיצאו מלפני הכהנים הקאתולים באספתם – בהסירם ממנו את כל המאמרים על אדות הנוצרים. גם העטצפֿעלד חוה דעתו, כי יש בתלמוד מאמרים רבים המתנגדים לחקי הממלכה ומה נחוץ היה לעשות בהוצאתו החדשה תקונים ושינוים. רק פקודת הקיסר החזקה הצילה את ספרי התלמוד מידי משחיתים בזדון או מקלקלים בשגגה ובבלי דעת.
פֿרידריך השני מלך פרוסיא, בדברו פעם על אדות הקיסר יוסף השני, על אדות תקנותיו החדשות בממלכתו, על אדות חקי סבלנותו והליכותיו עם היהודים יושבי מדינות ממלכתו, כי יפליא חסדו למו, הגיד כדברים האלה: אשיש על הדרך הטובה הזאת, אבל זאת לדעת, כי על הקיסר יוסף היתה גם החובה להוציא את היהודים ממצוקותיהם – הן הוא מלך על ירושלים!" – להבין את המהתלה הזאת נחוץ לדעת, כי לנסיכי בית לוטהרינגען היה התואר “מלך על ירושלים” נחלת אבות מאת הנסיך גאטטפֿריעד מבוילאָן – מי שהיה המצביא לחיל מסע הצלב הראשון ויצור על ירושלים ויבקיענה אליו ויהי למלך עליה – והקיסר יוסף השני היה בנו של הנסיך פראנץ I סטעפאַן לבית לוטהרינגען שהיה אחרי מות קארל השביעי לקיסר אשכנז ורומא.
השיחה שהיתה בין הקיסר והפרופסור איגנאץ אורעל פאסלער – בעבור הקיסר בשנת 1787 דרך העיר לבוב – ראויה להזכר, כי היא תגלה לנו את מחשבותיו ודעותיו.
“הכי לא תכתוב אדוני בזה מאומה?” שאלהו הקיסר.
“כתבתי, אדוני הקיסר”, ענהו הפרופסור ויוצא מחיקו את הספר “מליצות כתבי הקדש” וישימהו לפניו. “אנוס הייתי לערוך את הספר הזה לתלמידי בית הספר למורים” הוסיף הפרופסור “יען כי אין יד מנהלי בית הספר משגת לקנות ספרי תנ”ך לפי מספר התלמידים".
והקיסר פתח את הספר ויקרא בו שורות אחדות בשפת עבר.
“הנך רואה אדוני”, הגיד הקיסר “כן למדו מורי גם אותי בימי נעורי קראתי עברית… הנה הפקדתיך אדוני למבקר כל ספרי היהודים במדינה הזאת: האם יוסיף העם הזה גם דעת והשכלה?”
“אולי יכלתי הועיל במעט להגדיל דעת ולהאדירה לוא הואיל אדוני הקיסר בחסדו הגדול למלא את ידי, כי ארבע עצמה בבקרת כלבבי וכרוחי”
“ובמה יגדל כחך?”
“הנה המה מדפיסים חמשה חומשי תורה עם פירוש רש”י, וזה הפירוש כתוב בלשון כשדית אשר לא יבינה כל יהודי שאיננו מלומד. האם לא טוב היה לוא היה בידי הכח להסיר את פירוש רש“י ולאכוף את המדפיסים, כי תחת הפירוש הזה ידפיסו לחמשה חומשי תורה תרגום בן־מנחם?”
“חלילה לנו מעשות כדבר הזה!” ענהו הקיסר. “בן מנחם היה מאמין רק בעקרים שהם משיגי החקירה, ואני אינני רוצה כי היהודים היושבים בממלכתי יהיו מאמינים על מנת!”.
את רוב רחמיו וגודל נדבת רוחו הראה הקיסר יוסף השני בשנת 1771 בהיות הרעב חזק במדינת באֶהמען. אז מהר דרכו לבוא עירה פראג להמציא שבר לרעבים ולהושיעם ממצוקותיהם בכל אשר השיגה ידו; ואז סמכתהו רוח נדיבה לפקוד גם את רחוב היהודים אשר בעיר הזאת וירא את ענים ואת לחצם הנורא ויפקדם בפקודת ישועה ורחמים בהוציאו מאמר מלפניו, כי לא יגרע חלק היהודים מחלק כל עניי העיר בהנתן למו שבר רעבון בתיהם גם כי תהי לחולים מהם הרשות להסתפח בבית החולים אשר לעדת העיר.
מעללי הקיסר וחסדיו הפליאו את לבות כל רואיהם וכל שומעי שמעם. ולא רק באוסטריא, כי אם גם בכל רחבי אירופא יצא שמו לתהלה ולברכה. אביר המשוררים בימים ההם, זה קּלאָפשטאָק משורר “שירת הגאולה”, שר לכבוד הקיסר שיר תהלה ובו נמצא כדברים האלה:
"… רוּחַ הָאִכָּר אֲשֶׁר חֻבָּלָה
הֶחֱייֵתָ וְלֹא יִיגַע עוֹד לַבֶּהָלָה.
וְלַיְּהוּדִים הַנַעֲנִים וְהַנִּגָּשִׁים
נָתַתָּ מִשְׁפְּטֵי אֲנָשִׁים".
גם משוררים אחרים באוסטריא ובארצות אחרות העריצו בשירים נשגבים את גודל פעלו לחפש ולדרור.
בשנת 1787 יצאה לאור בעיר וייען מחברת קטנה בשם “סדר התפלה לקיסר יוסף השני” והמחברת הזאת נפוצה בכל הארצות לאלפים ולרבבות. על המחברת הזאת נקרא שם המחבר – הקיסר יוסף השני. אם ידיו כתבוה או לא, אחת היא. אבל מלבו תוציא מלים ורוחו דובר בה. הנה זה תוכן התפלה:
“אלהי עולם, חידת כל הדורות. אתה כליל האהבה והחסד, אתה תורה דרכי, כי מחשבות האנשים השונות ויצרי לבם לא ימנעוך מהיות אב רחום וחנון לכלם. ואנכי, יציר כפיך, האם לא אחון את אשר תחון ולא ארחם את אשר תרחם? האקשיח לבבי מאזרחי ממלכתי ולא אתן לאיש ואיש לערוך אליך תפלה על פי דרכו וכאשר עם לבבו? הארדוף באף את אלה אשר לא כמחשבתי מחשבותיהם, או האם אעופף חרבי על התועים ללמדם בינה? לא, צור שדי, הפוקד באהבתו כל יצורי עולמים, חלילה לי מעשות כדבר הזה! כל חפצי להדמות אליך, ככל אשר תשיג יד יצור נברא להדמות אל יוצרו; כל ישעי להדבק במדותיך. מה אתה רחום אף אני רחום, מה אתה חנון אף אני חנון! מעתה יחדל כל שלטון ברוח האדם לכלוא אותו או לשנות דרכו בכל מדינות ממלכתי… הזה משפט נבחרהו לשלוט באדם לרע לו ולהוציאהו מחברת האנשים על יצר מחשבות לבו, או האם בכח נקרב את הלבבות ובשוטים נשובב תועי רוח אלינו? מעתה ינתקו כל אזיקי הקנאות אשר יוצרי עמל כוננום לחרפת בני האדם. ופתיל החנינה והאחוה יאחד את כל לבות האזרחים יושבי ממלכתי מן הקצה אל הקצה מעתה ועד עולם”.
יוסף השני קיסר אוסטריא בדורו כמרקוס אוריליוס אנטוניוס קיסר רומא בדורו. גם דעתו היתה רחבה ולבו פתוח לכל דבר חכמה ותושיה ולכל הדעות החדשות אשר התעוררו בימים ההם על אדות משפטי בני האדם. כתבי כריסטיאן ווילהעלם פֿ. דאָהם על אדות היהודים ומשפטם להחשב כאזרחי הארץ, גם כתבי רבים מאנשי מעלה אשר קמו בימים ההם להצדיק את היהודים מעלילות שוטניהם העירו את רוחו עד מאד ויתבונן בדבריהם עד תכלית חקר. עתה פתח הקיסר ליהודים גם שערי בתי המדרש למדעים ובתי הספר לחרשת המעשה אשר היו סגורים לפניהם עד היום ההוא. – אף הוא העיר את לבות חכמים רבים, שרים ונסיכים ויודעי בינה לעתים להתבונן אל שאלת היהודים ולבוא עד חקר תכליתה, עד אם הרימו קולם להגיד יושר העשוקים בקהל רב, וקולם זה השביח את שאון צורריהם מאז. הנה שאון שירי קלאפשטאק עלה באזני הדור ההוא וירעישם בדבריהם הנאמרים באמת:
מִי לֹא תִתְקְפֵהוּ חֲרָדָה, לֹא יֵדַע רַחֵם לְדִמְעַת הָעֲשׁוּקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם
בִּרְאוֹתוֹ הֲמוֹן אֲנָשִׁים רָעִים וְחַטָּאִים
רֵיקִים וּפוֹחֲזִים הַבּוֹטְחִים בְּכֹחַ יָדָם
מִתְנַפְּלִים עַל יִשְׂרָאֵל בִּמְשׁוּבַת פְּרָאִים לְהַשְׁבִּיתֵם מִגּוֹי וּלְהַכְחִידֵם מֵאָדָם!
וּמִי וָמִי הֵנִיחַ יִשְׂרָאֵל לְעוֹשְׁקֵיהֶם
אִם לֹא אֵלֶּה שֶׁאָסְרוּ בִּנְחֻשְׁתַּיִם יְדֵיהֶם?
אַתָּה, הַגּוֹאֵל, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסְרֵיהֶם
וַיִמַּסוּ הָאֲסוּרִים מֵעַל זְרוֹעוֹתֵיהֶם.
עוֹד זְרוֹעַ אֲסִירֵי בַרְזֶל פְּצוּעָה,
וְקוֹל הַכְּבָלִים יְצַלְצֵל בְּאָזְנֵיהֶם,
טֶרֶם יַאֲמִינוּ כִּי בָאָה הַתְּשׁוּעָה
וּלְבָבָם יֵתַע וְלֹא יֵדְעוּ דַרְכֵּיהֶם.
ואמנם זה הקיסר יוסף השני התעלה בדעותיו ומעלליו על כל בני הדור ההוא ודרכו היתה גבוהה מדרכיהם, גבוהה מאד. הנה הקיסרים הבאים אחריו לשבת על כסא המלוכה באוסטריא, ליאופולד השני ופראנץ הראשון, השכיחו ליהודי ממלכתם את כל החקים הטובים והסדרים הישרים אשר הקיסר יוסף הכין למו, ועוד הוסיפו להעיק תחתם ולהכביד נחשתיהם. עוד ימים רבים אחרי מות הקיסר יוסף נחשבו יהודי אוסטריא בעיני שרי ממלכתם כבוגדים ופושעים ולא חשכו מפניהם כל חרפה וכל קלסה להשפיל כבודם ולהבאישם בעיני יושבי הארץ. הנה כי כן יצאה מלפניהם הגזרה על ישראל לבלי בוא בברית הנשואין בלתי אם הבן הבכור בכל משפחה ומשפחה, וכל פקיד בעירו התערב בעניני משפחות היהודים וישימם ללעג ולקלס בכל סביבותיהם. ועוד יותר רגזה הארץ תחת יהודי אוסטריא בימי ממלכת הקיסר פראנץ השני, בהיות הנסיך מטרניך לראש שרי הממלכה. בדברים נאמנים יתאר סופר דברי הימים לישראל, צבי גראֶטץ, את מצב יהודי אוסטריא בימים ההם: “…המה (מטרניך ובני גילו) לא גרשו את היהודים מן הארץ, כגירוש היהודים במדינות ליבעק וברעמען שהיה בימים ההם, אבל לא נתנום לשאוף רוח, כי החביאום ברחובות־כּלאים ולא היה למו המשפט לצאת מהם החוצה. שערי ארץ טיראָל היו סגורים לפניהם. במדינת מאֶהרען לא נתנום לגור בערי־השדה ובכפרים, ובמדינת מאֶהרען היה להפך כי לא נתנום לגור בערים הגדולות, כברין ואוֹלמיץ, בלתי אם ללון שמה או להתמהמה שעות מספר. ובכל מקום אשר היה להם המשפט לגור שמה נחבאו ברחובות כלאיהם. החקים המעיקים אשר ליהודי ממלכת אוסטריא היו למשל ולשנינה בכל הארץ. – ובגליציא? ליהודים היושבים במדינה ההיא נועדו חבלים ומעשקות עוד יותר מימי הבינים. גם החקים הטובים של הקיסר יוסף בדבר בתי הספר והוראת־הדת נהפכו להם לרועץ, כי לא להרבות דעת בישראל היה חפץ הפקידים בהכבידם אכפם על ילדי היהודים לבקר בבתי הספר, אבל לענות אותם ולהגדיל פצעיהם. אמנם הקיסר פראנץ הרים גם הוא יהודים אחדים אנשי אוצרות למעלת אצילים אבל יתר היהודים בממלכתו הרימו קלון. המה היו לקוחים לעבודת הצבא אבל גם אם היו גבורים משיבי מלחמה שערה לא התנשאו מעל למעלות שרי עשרות”.
רק בימי ממלכת הקיסר פראנץ יוסף הראשון ירום הודו, בשנת 1867 נתּן ליהודי אוסטריא שווי הזכיות ובאזרחי כל הארץ יתחשבו.
ובאחרית דברי עוד עלי לדבר דברים אחדים על אדות השקפת יהודי אוסטריא, בימים ההם, על רבים מחקי החפש אשר הואיל הקיסר יוסף השני לתת למו. והנה, אף אם לא נכחדה ממנו הגות לבות אסירי עני וברזל אשר פתאם הוציאתם יד חזקה ממסגר והמה לא יאמינו בטובה, בכל זאת יתחמץ לבנו בראותנו כי רוח היהודים המחזיקים בנושנות לא היתה נוחה מהסדרים החדשים אשר אמר הקיסר יוסף לעשות בקהלות יעקב, ביראתם פן יבחר לו ישראל דרך חדשה ורבו מפירי ברית ועוברי חק; פן בהסר מסבל שכמם יבערו רבים ויכסלו לפרוק מעליהם גם עול תורה ומצות. – בראש אלה המשכילים בעם, אשר קנאו לדעות הקיסר יוסף ויתאמצו ללמד תועי לבב בינה כי הקיסר אך שלומם וטובתם הוא דורש, עמד החכם הנודע רבי נפתלי הירץ וויזל, רֵע בן מנחם, ואל ראשו המטירו המקנאים לתורתם פחים וגפרית ויאמרו להחרימהו מקהלם. – נפשנו ירעה לנו כי גם הגאון רבי יחזקאל לנדא בעל “נודע ביהודה”, מי שהיה בעת ההיא רב בעיר פראג, עמד בראש אלה מורדי הדעת. זה הגאון היה גם מתנגד לתרגום בן־מנחם וביאורו לחמשה חומרי תורה. הוא נתעה להאמין כי כל ישעם וחפצם של בן מנחם ואחזת מרעיו “יעקור נטוע”, להפוך את קערת הדת על פיה.
אם כה ואם כה הדבר נכון וברור כי לבב הקיסר יוסף השני היה טוב ליהודי ממלכתו ואת שלומם דרש בנפש חפצה. על כן יהי זכרו לברכה בישראל לדור דורים!
-
הערת המתרגם: למען דעת מה גדול היה כחו של המבקר קארולוס פישר בתלמוד הנני מספר דבר אמת אשר שמעתי על אדותיו מפי החכם שטרסר: זה המבקר פישר היה גם מתורגמן מושבע לכתבי היהודים בבתי המשפט. ויהי היום ותהי עליו הפקודה מאת השופטים לתרגם לפניהם שטר פשרה הכתוב יהודית וז“ל: ”והבעלי דינים עשו פשרה ביניהם לפנים משורת הדין“ ויתרגם פישר באזני השופטים: והבעלי דינים ”אונד דיט ריכטער“ עשו פשרה ביניהם ”בראכטען איינען פערגלייך אונטער איהנען לו שטאנדע“ לפנים משורת הדין ” אין געגענווארט דעס געריכטסזיענערם". ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.