אחד מראשי הקוראים לדרור־ישראל והלוחמים בעד צאתו מעבדות לחרות ומאפלה לאורה, היה חכם־המדינה בארץ פרוסיא, זה האיש כביר הרוח כריסטיאן וילהעלם פ. דאָהם אשר כבר הזכרנוהו לתהלה בזכרונות הקיסר יוסף השני.

הוא נולד ביום האחד עשר לירח דעצעמבר שנת 1741 בעיר לעמגאָ אשר בנסיכות ליפפע. אביו היה כהן פרותסתנטי בעיר ההיא ויחנך את בנו בכורו זה בדרך הדעת והדת. בהגדלו שלחהו אביו עירה ליפסיא להשתלם בלמודים ולבקר בבית המדרש לתורת הדת. שם התרועע את הסופר הנודע לתהלה ולברכה בימים ההם, כריסטיאן פירכנטעגאָטט געללערט, את הסופר אשר במשליו עשה לו שם עולם וימצא נחת ורוב דעת בחברתו. בכל זאת לא מצא מרגוע לנפשו בתורת הדת לבדה ויבקש דרך תבונות בהחלו לבקר בבית המדרש לתורת המשפטים. ספרי יוהאן ברנהרג ביסדוב פעלו בלב הצעיר הצמא לדעת פעולה חזקה מאד. זה האיש ביסדוב אשר היה לאשכנזים כרוּסא לצרפתים, חדש בספריו על אדות החנוך והפֿלוסופיא רוח נכון בקרב רבים מצעירי אשכנז בני דורו ואליו נשאו שואפי חדשות את נפשם. גם זה הצעיר פֿ. דאָהם, שהיה בעת ההיא בן תשע עשרה שנה וכבר היתה התשוקה לדעת כאש עצורה בעצמותיו, ראה בדברי ביסדוב אור לנתיבתו. ויעריצהו כרב הדומה למלאך ה' צבאות, ותלהט נפשו גחלים לבקש תורת אמת מפיהו. כי על כן פנה אליו במכתבו, ובו כתוב לאמר: “אין יקר לי בכל חכמה כהשכל וידוע את האמת. היא תכלית כל למודי ואותה אחפש בכל אשר אפנה. אבל עד היום טרם השכלתי למצוא אותה בטהרה ולדעת מה היא. עוד תועה לבבי בשפק ואינני יודע ומכיר את עצם מהותה. על כן אפנה אליך, האיש הנודע לאוהב אמת וחוקר עד תכליתה, ותקותי תעודדני כי מפיך אציל קשט דבר אמת כמות שהיא. פשר שאלתי זאת לא יתן דמי לי ואיננו מניח לי לישון, וגמרתי בלבי לנסוע אל עירך ולהתמהמה בחברתך עד אם אמצא מרגוע לנפשי. ובכן אך זאת שאלתי כי תשיב לי דבר ברור אם יש לי תקוה להשיג מאויי ואם תקבל אותי בסבר פנים יפות”. ואמנם אחרי עבור שנים מספר, בשנת 1771, בהיותו בן שלשים שנה, נסע עירה אלטונה לבקר בבית ביסדוב ואז כרתו שני אנשי הרוח האלה ברית ידידות, ברית מלח עולם לא תופר.

בשנת 1773 בא דאהם ברלינה, כי הסתפח על כהונת מורה ומחנך הנערים המשרתים בחצר הנסיך פרדיננד, אחי המלך פרידריך הגדול. בברלין החל למשוך בעט סופרים, אך עוד בטרם השלים את אשר החל עזב את העיר ברלין לנסוע לעיר גאֶטטינגען להוסיף שמוע לקח בבית מדרש המדעים, בתורת המשפטים ובלמודי הספרות. בימי שבתו בעיר גאֵטטינגען התהלך כרע וכאח עם הרוזן שטיין אשר היה אחרי כן אחד מראשי חכמי המדינה בארץ פרוסיא. בשנת 1776 החל דאהם להוציא לאור, יחד עם הסופר באָיע, ספר־עתי בשם “אוצר שכיות החמדה לאשכנז”. בספר־העתי הזה כתב דאהם מאמרי דברי הימים ומאמרים נפלאים בחכמת המדינות. בעת ההיא הוציא לאור גם ספרים אחדים רבי ערך, וביניהם את הספר “דברי ימי האנגלים והצרפתים במזרח הודו”. – מראשית ימי החרף לשנת 1776 ועד ימי הבציר לשנת 1779 היה מורה בבית הספר הנקרא על שם קרל הרביעי אשר בעיר קאַסעל. משנת 1779 ועד 1786 היה בברלין. ראשית כהותנו בלשכת הממשלה היתה מצערה, כי היה המזכיר באוצר הסתרים לכתבים עתיקים אשר להממשלה. אולם לא ארכו הימים וחריצותו בעבודתו גם יתרון הכשר דעתו וטהר רוחו משכו אליו את עיני המלך פרידריך הגדול ועיני הערצבערג שר המלוכה ויכירו מעבדיו וישימוהו למזכיר בלשכת השרים לעניני חוץ; ובשנת 1783 הרימוהו למעלת יועץ־סתרים למפקדי צבא מלחמה. בעת ההיא כתב מחברות אחדות בחכמת המדינות אשר מצאו חן בעיני המלך, וביניהן מחברת אחת רבת הערך הנקובה בשם “דברים אחדים על אדות ברית נסיכי אשכנז”. בשנת 1786 נתמנה לציר ממשלת אשכנז במחוזות אוסטריא השפלה וועדטפאלען וישב שם בקרבת הנהר רהיין עד חצי שנת 1792. בשנת 1789, בהתפרץ המרד במדינת ליטיך, הצדיק דאהם את הליכות ממשלת פרוסיא בספרו: “המרד בליטיך ודרכי הנעם של מלך פרוסיא עם הקושרים”. בשנת 1797, בהתאסף צירי הממלכות אל העיר סאַסטאַט לכרות ברית השלום בא גם דאָהם שמה כציר ממלכת פרוסיא ויהי אחרי כן גם למנצח על הסדרים בארצות החדשות אשר נפלו חבל למלכות פרוסיא. אחרי ברית השלום אשר כורתה בין צרפת ופרוסיא, בעיר טילזיט, בשנת 1807, בהיות הירונימוס, אחי נפוליון הראשון, למלך על מדינת וועסטפאַלען, שלחהו זה המלך החדש כציר המלוכה לעיר דרעזדען. ובשנת 1810 התפטר ממשרתו ויבחר לשבת במנוחה באחזת נחלתו, הכפר פוסטלעבען אשר אצל העיר נארדהוזען. פה הקדיש את שארית ימי חייו לעבודת הספרות ויכתוב את הספר הנודע לתהלה בשם “זכרון המעשים הגדולים בימי חיי”. בספר הזה כתב גם את תולדות פרידריך השני, ובו נראה את דאהם בכל תקפו ויתרון דעתו כדן דין אמת לאמתו ומכלכל דבריו במשפטים אשר צדקו יחדו. – זה המצוין בחכמי המדינות גוע ויאסף אל עמיו ביום העשרים לירח מאי, שנת 1820, וכל בני עמו האשכנזים התאבלו עליו.

כריסטיאן וילהעלם פאן דאהם, כביר הרוח, אשר בכל חכמה אין יקר לו בהשכל וידוע את האמת, היה גם נוצר דתו, ואמונתו בהשארת הנפש היתה חזקה. הלא כה דבריו: – (במכתבו לאהובת נעוריו אשר דרשה ממנו בימי זקנתו כי אחרי אשר התפטר ממשמרתו ובא אל המנוחה ישוב וחי עמה חיי משפחה) – “תקותי חזקה כי בעולם שכלו טוב ואין בו לא קנאה ולא שנאה ולא הבלי חיי שעה נשוב ונתראה פנים, ואז כל מפגע לא יפריד בינינו עד עולם. הרעיון הזה, אשר כל עוד אוסיף הגות בו והעמק חקר כן תוסיף אמונתי באמתו אמץ וכן תרבה עצמה, הוא הוא אשר תנחומותיו ישעשעו נפשי, עמו מקור ששון לבי ובו אשתעשע לשאת בדומיה את כל פגעי החיים”.

וזה הגבר אשר הוקם על, זה חכם המדינה אשר חננהו אלהים בשאר רוח ובנפש יקרה ולב מתנה, הוא לא יכול לראות בעני היהודים ואהבתו למשפטי אמת הציקתהו להוכיח צדקם ולהגיד ישרם. ספרו “על אדות היהודים ומשפטם להחשב כאזרחי הארץ” (נדפס בשנת 1871 בברלין ושטעטין, בבית הדפוס של פרידריך ניקולאי, בשני כרכים) הוא המצוין בין כל הספרים אשר נכתבו מאז בידי אנשים נבונים וישרי לבב להצדיק את היהודים ולהגן על היהדות. הספר הזה הרעיש את לבות הקוראים ויפקח את עיני רבים לראות את העמל ואת האון אשר עשו בישראל, ורבה היתה תועלתו להשיב את לב המלכים והשרים אליהם ולתת ליהודים חקים טובים ומשפטים צדיקים עם כל יתר אזרחי הארצות.

ובן־מנחם גם הוא העיר את רוח דאהם להוציא את מחשבתו לפעלות. בימים ההם פנו היהודים יושבי מדינת עלזאס בבקשתם אל בן־מנחם כי יואל לערוך למענם אגרת תוכחה והצטדקות והמה ישימוהו לפני שרי הממשלה בצרפת להטות לבבם אליהם ולדרוש מהם משפטי אזרחים. היהודים בעלזאס שלחו אל בן־מנחם את כל הרשימות הדרושות לאגרת כזאת, כמו תולדות קהלותיהם במדינה וזמן התישבם בה, מספר נפשותיהם, דרכי חייהם ומשלח ידם למשפחותם, ובדומה, וישחר בן מנחם את פני דאהם מכירו – אחרי ירחים אחדים לימים שבתו בברלין – לעזור לו בעריכת האגרת. הן בן מנחם הפילוסוף אשר ידע לברוא ניב שפתים לדעות סוקרטס ולשיטת ליבניץ היה נבוך בהיות אליו המצוה לערוך אגרת אל שרי המדינות, כי אגרת כזאת דורשת צורה מיוחדת, וכל שאיננו יודע בטיב כתבי המדינות לא היה לו עסק עמהם, כי על כן היה דאהם חכם המדינה ובקי בהליכות השרים דרוש לחפצו. ודאהם אשר אלהים ברא לו לב טהור וטובת כל בני האדם היתה משאת נפשו, שש כי מצא שעת הכשר להביע חזון רוחו ולתת לדעותיו החדשות על דבר סדרי הממשלות ומשפטי בני האדם מהלכים בארץ. ואולם בהיות תבנית האגרת הזאת צרה מהתכנס בה כל השקפותיו והחלטותיו וכל תוצאות חקירותיו הפלוסופיות בכלכלת דברי הממשלות ויחוסן אל כל האזרחים היושבים בארצותם למשפחותיהם, על כן נתן את לבו לשים את כל תוכחותיו בספר אשר הזכרוהו ויספח גם האגרת הזאת אל ספרו בתור הוספה.

ועתה נשים עינינו על ספרו בה ונתבונן בו.

בפתח דברו יגיד לקוראים מה המריצתו לחבר את ספרו זה. חפצו היה להוכיח כי המשפטים המכבידים על היהודים ברוב ארצות פזוריהם כובד אבן וממררים את חייהם המה רק שארית המשפטים הקדומים אשר ימי הבערות הנחילו לנו, מרוב לבב מוצאם וללא חכמה ישלטו בארץ, כי על כן אך לחרפה הם לבני דור הדעה כי יחזיקו בהם… הוא – המחבר – ימצא נחת בעבודתו אשר לה הקדיש את שעותיו הפנויות, אם בה יעיר רוח אנשי דעת וחכמי לבב המצוינים בדורו לשום את לבם אל התוכחות אשר ישים לפניהם ולהעמיק בהן חקר, ואם יצליח חפצו בידו להצמיח ישע אם ברב או במעט, גם תביא ברכה להממלכות אשר בקרבן היא יושבת. הוא יהין להקדיש את ספר זה ביראת הכבוד למושלי הארצות ומשכרתו תהי שלמה בדעתו כי הצליח לעורר את לבבם להתבונן בדבר אשר, כפי הנראה, היה צפון מהם עד היום הזה, או כי לא חשבוהו, ועל דעתו גדול ערכו מאד.

את תוכחותיו כתב דאהם בישרת לבב וברוח משפט. הנה אלה דבריו (שם צד 39): “כבר באה העת כי המשטמה ליהודים תכּחד ולא תוסיף להרגיזם על לא דבר… לכל ממלכה אשר מוסדיה איתנים ייקר כל אזרח ואזרח אשר את חקיה ישמור ובעמל כפיו יביא ברכה אל אוצרה. רק אלה הגוים אשר בחזקה לקחו להם קרנים לבוא בנחלת זרים ולרשת ארצות לא להם, המה בראשית ממשלתם יתאכזרו אל כל בן עם נכר הבא אל ארצם וישטמוהו, עינם תצר בו אף ייראו בסתר לבבם מפניו. אולם לא כאלה חלק ממלכות אירופא אשר כסאן יכון מדור דור ואין כל יראה לנגד פני מושליהן. מושלי אלה הממלכות ישישו גם לקראת זרים ויתנו למו חלק ונחלה בתוכם אם יאמרו להאחז בארצותם, לשמור חקי הממשלה ולשאת בעול כל יתר התושבים… גם ליהודי המשפט לדרוש את חלקו בזכיות יתר התושבים ולבקש מאת מושל ארץ מושבו כי יט גם אליו חסד וימשכהו אהבה. דתו לא תאביד לו כל זכות ולא תגרע חלקו להחשב באזרחי הארץ. הן אף אם יהי דבר באמונתו ושומר כל חקיה ומצותיה יוכל להיות גם בן האמן לארצו ולמלכו”.

דאהם הכיר גם את היתרונות אשר לתכונת היהודים ויגד תהלתם בקהל רב. הוא הרים על נס את חיי משפחתם, את משוש דרכם לעשות צדקה וחסד, את הצנע לכתם לשמור ארחות מוסר, את אמונת רוחם ואהבתם לממשלתם וגם את דבקותם הנושנה והעתיקה במסרת אבותיהם. הוא יצדיק את היהודים מהשטנה אשר טפלו עליהם שטי כזב כי מואסים המה בכל עבודה ורק בתבואת כספם ישימו כל מעינם. הן אם רק אל המסחר ישאו היהודים את עיניהם לא בהם העון, כי חקי הממשלות גדרו בעדם מעשות בכל מלאכה ובכל עבודה בשדה ובחרשת האמנים ורק מקנה וקנין התירו להם. “בחדול המשטמה ליהודים” יאמר דאהם שם צד 109 " בהסר החקים המעיקים תחתם, בהתם כל הסירים אשר יסכו בעדם וכל חיץ וכל קיר המבדיל ביניהם ובין יתר האזרחים עוד אינם, אז תחדלנה כל הרעות אשר רק מהחקים האלה להן תוצאות". ובכן הוא דורש מאת הממלכות שווי הזכיות ליהודים היושבים בארצותם, באין כל הבדל ופדות ביניהם ובין בני דת אחרת. ולא רק המלכים והשרים יסירו מלבם את המשטמה ליהודים הנאמנים עמהם ושבו לאהבה אותם ולהגן עליהם, אבל גם יתאמצו להתם כל קנאת הדת מארצות ממשלתם ולהשכיח כל המשפטים הקדומים מלבות הנוצרים נתיניהם. “על כל מורי בתי הספר לילדים ועל כל האבות המחנכים את ילדיהם למוסר המצוה” יאמר דאהם שם (צד 122) “להורות את חניכיהם דעת כי יחשבו את היהודים כאחים, אף אם בדרך אחרת יבקשו למצוא חן בעיני אלהים… וגם אל כל הכהנים המטיפים לקהלותיהם תצא התורה מאת שרי הממשלות כי יטיפו ושבו והטיפו באזני בני עדתם לאהבה ולאחוה, לכל בני האדם בין שהם בני בריתם ובין שאינם בני בריתם. ומה נקל יהי לכהני הדת הנוצרית אשר רוחה תחים לעשות רצון הממשלות. הן תורת החסד והרחמים היא תורת דתם ועליהם רק להורות את התורה אשר הורו השליחים, כי כל איש ואיש בכל העמים והלשונות אשר יעשה את הישר הוא רצוי לאלהים”.

הוא יכלכל דבריו במשפטים נכוחים למבין בהוכחו עם צוררי היהודים ובהכזיבו את עלילותיהם אשר יעלילו להבאיש את ריח ישראל בעיני השרים. ובשאר רוח ויתר עז יכזיב את העלילה כי היהודים לא יצלחו לעבודת הצבא גם כי הממלכות לא תוכלנה לבטוח בם כי על כן לא נשתוו עם יתר האזרחים. ובכן הוא מוכיח על פי ראיות מדברי הימים כי לא כן בדיהם: " בימי מלכי בית תלמי עשו היהודים גדולות במלחמה וישאו חן מלפני מושלי מצרים, ויכירו את אמונת רוחם ויפליאום לטובה מכל יתר אנשי הצבא בתתם רק אותם לאנשי משמר על המבצרים אשר ערכם גדול להממשלה. וכזאת יספרו סופרי דברי הימים גם על אדות מלכי מוקדון־סוריא, גם בהיותם בממלכת רומא, מימי פומפיאוס, קנו למו בעבודתם בצבא את אהבת מושליהם וגם השיבו להם גמולות. אף יוליוס קיסר יגיד תהלת היהודים בצבא כי על ידם היה נצחון הרומאים במלחמתם עם המיטרידטים. לא אחת הגידו יועצי מלכות רומא את תהלת אנשי הצבא היהודים בקהל רב ויבדילום גם לטובה כעל כל תגמוליהם על ארצם ונצחונות אשר נצחו לה בגבורת ידם ובישע ימינם. גם במלחמות המלכים הנוצרים הראו היהודים נפלאות באמונת רוחם ובגבורת ידם, עד שבא המלך הונוריוס (בשנת 418) ובפקודתו נבדלו מהסתפח במחנות צבאו. ומאז ועד היום הזה היה המשפח אשר ספחו העמים בזדון על היהודים למשפט כי לא יצלחו לעבודת הצבא". (כרך ראשון, צד 140).

דאָהם קוה כי המלך פרידריך הגדול יהי הראשון בין מושלי אירופא אשר יתן את דבריו אל לבו ויוציא את מחשבתו הטובה לפעולות. אמנם תקותו זו נשארה מעל, אולם כמעט השלים את ספרו ותבא אליו השמועה כי בנה של הקיסרית מריא תהריזיא קם כמושיע לישראל. ויביע דאָהם את משוש לבו על השמועה הזאת ב“אחרית דברו” אל ספרו, ובה כתב כדברים האלה: “אם אמת נכון הדבר כי קיסר אוסטריא, זה אדם המעלה, יכיר את היהודים לטובה ויקרא למו דרור, אז כפלים לנחת רוחי. לבי ישמח על מעשי מושל צדיק אף כבודי יגל בהיות לי עדות נאמנה כי לא שגיתי בתוצאות תוכחותי ומשפטי. אם אמת נכון הדבר, אז צפון ישע רב לממלכת אוסטריא אשר מספר יושביה היהודים רב הוא. הן במדינות באֶהמען ומאֶהרען מספר נפשות בני ישראל הוא החלק התשיעי או גם השמיני ממספר יתר העם. מה גדלו מעשי הממלכה להעניק מטובה לאדם רב, ומה רבה הטובה לחברת בני האדם כי פתאם גדל מספרה ואברים רבים אשר היו עד היום מדולדלים בה יחליפו כח להצמיח תושיה ולהפרות עבודה”. אחרי עבור שתי שנים, בהוציאו את החלק השני של ספרו לאור, כבר ראה כי תוכחותיו ומשפטיו לא חזון שוא הם, כי בממלכת אוסטריא עשו פרי ישוה למו, אף אם גם בממלכה הזאת לא נתנו החפש והדרור בלתי אם לשיעורין. ובחלק הזה הוסיף דאהם אמץ להוכיח צדקת היהודים ומשפטיהם, אף הוכיח למשפט את אויביו ומנגדיו ולשונו כאש אוכלת. הן ספרו של דאהם הרעיש בימים ההם את הלבבות, וספרים ומחברות אין קץ יצאו לרגליו, אלה להצדיק את משפטיו ואלה להרשיעם. מעבר מזה יוהאן דוד מיכאעליס ומשה בן מנחם, ומעבר השני מחברת מאת מסתתר בשם “בקרת תהיה אם היהודים ראוים למשפטי אזרחים או לא”, גם מחברת פלסתר, מאיש מסתתר, בשם “על אדות הרעה אשר היהודים היושבים במדינות באֶהמען ומאֶהרען יביאו על ממלכתם”, ומכתבי בקרת אין מספר בספרי העתים. וזה לנו האות כי המחבר קלע אל השערה ולא החטיא את המטרה.

היהודים באשכנז ידעו להוקיר את פעלו ויקדמו פניו במכתבי תודה וברכה. כן בא אליו מכתב תודה גם מאת ראשי קבלות יהודי פורטוגאל היושבים בסורינאם וחותמים על המכתב::נשיאי עם יהודי פורטוגאל אשר בסורינאם וראשיהם"

(Regens et Representants de la Nation Juif־Portugaise á Surinam), ובן מנחם אשר כבר היה בימים ההם ידידו ואיש בריתו, העריצהו באמרות טהורות ומזקקות שבעתים.