רקע
שולמית הראבן
אחרית דבר

בספר הזה נכללו מסות, מאמרים, כתבות והרצאות, שנכתבו בתקופה של כשלוש שנים.

המסות, המאמרים והכתבות נתפרסמו ב“ידיעות אחרונות”, הן בימים שבהם היה דב יודקובסקי עורכו הראשי של העתון, הן בימי יורשו היום, משה ורדי; ואותו חוט של ידידות ואימון הדדי שנמשך תמיד בינם לביני, מתקיים גם בקשרי העבודה עם עורכי המדורים, אילן נחשון, זיסי סתוי, אילנה שבו ורם אורן. נוצר כאן איזה נועם, שאינו מן הדברים השגורים והמובנים־מאליהם, בעיקר בעבודה שיש בה מתח מתמיד, כעבודת התקשורת. עוד פחות מובן מאליו הוא מספר הקוראים הרציניים, גם כאשר מדובר במסות שאינן קצרות במיוחד, ותמיד מדהים מחדש לראות שיש לסוג כתיבה זה, לפחות בארץ, לפחות עד כה, קהל גדול ומגיב.

קורות שערו השני של הספר בעייתיות קצת יותר. במהלך שנת 1990 הייתי סופרת־תושבת באוניברסיטה העברית בירושלים. תפקיד זה אפשר לתרגם לאחת משתי דרכי פעולה: או שהסופר אינו מבקש לטלטל את הסירה האקדמית שבה הוא מתארח, והוא מחליט, במהלך השנה, לתת בצורה זו או אחרת שיעורי ספרות, על פי הבנתו וטעמו האישי – או שהסופר רואה בכך הזדמנות מצוינת לפתוח בדיון יסודי על השיטות הנהוגות באקדמיה ביחס להוראת הספרות, בביתה־היא, ומנקודת מבטו של סופר. למותר לומר שדיון כזה איננו בדיוק מן הדברים להם מצפים בדרך כלל המארחים.

כמי שמטילה ספק עמוק בעצם התועלת שבאקדמיזציה של הספרות, הלכתי בדרך השניה: הן בהדרכת סדנה מְתַרגלת, שעסקה בכתיבה ולא בתורת הספרות, והן בשלוש ההרצאות, המהוות את שערו השני של הספר הזה. כל השלוש, אגב, הורצו – במהלך מלחמת המפרץ – גם במכון ון־ליר, אשר מנהלו, פרופ׳ יהודה אלקנה גילה עניין רב בדיון. מטבע הדברים, כמה מאנשי החוגים לספרות – לא כולם – התנגדו לכל הנאמר; אנשי אוניברסיטה אחרים, ובראש ובראשונה פרופ׳ עזרה פליישר ופרופ׳ רות קרטון־בלום, ראו בכך מעין פתיחת חלונות, וחיזקו את ידי מאוד. אני מקווה שהדיון יימשך, במקומות אחרים ועל ידי אנשים אחרים, בלי לשכוח שהאקדמיה עצמה היא שאיפשרה לי, בסופו של דבר, לומר את דברי הביקורת עליה.

ולבסוף – הרצאות במכון ון־ליר בירושלים, שפתיחותו האינטלקטואלית היא שם־דבר, אבל גם רמת הדיון המתבקשת בו היא שם־דבר; ואני מודה שכאן, במיוחד, לא חיפשתי לי קיצורי דרך, והפגישות עם הקהל המסוים הזה הצדיקו כל מאמץ.

למי שפתחו לפני, איפוא, את שלוש הבמות, “ידיעות אחרונות”, האוניברסיטה העברית, ומכון ון־ליר בירושלים, תודה על הפתיחוּת. ואם יבוא אדם ויאמר לי שבאסופת הדברים הנוכחית אין סדר פורמאלי, או נראה־לעין, בין סוגות שונות, כתבות משמשות בו בערבוביה עם מאמרים פוליטיים, והגות קרובה לתיאולוגיה עם תורת הספרות, וכי המכנה המשותף היחיד בין כל הדברים האלה הוא, בעצם, עמדתה הרגשית והאינטלקטואלית של הכותבת, לטוב או לרע – אסכים אתוֹ מייד.

ש.ה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!