רקע
שולמית הראבן
אחרית דבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה־ביתן; תשנ"ב 1991

בספר הזה נכללו מסות, מאמרים, כתבות והרצאות, שנכתבו בתקופה של כשלוש שנים.

המסות, המאמרים והכתבות נתפרסמו ב“ידיעות אחרונות”, הן בימים שבהם היה דב יודקובסקי עורכו הראשי של העתון, הן בימי יורשו היום, משה ורדי; ואותו חוט של ידידות ואימון הדדי שנמשך תמיד בינם לביני, מתקיים גם בקשרי העבודה עם עורכי המדורים, אילן נחשון, זיסי סתוי, אילנה שבו ורם אורן. נוצר כאן איזה נועם, שאינו מן הדברים השגורים והמובנים־מאליהם, בעיקר בעבודה שיש בה מתח מתמיד, כעבודת התקשורת. עוד פחות מובן מאליו הוא מספר הקוראים הרציניים, גם כאשר מדובר במסות שאינן קצרות במיוחד, ותמיד מדהים מחדש לראות שיש לסוג כתיבה זה, לפחות בארץ, לפחות עד כה, קהל גדול ומגיב.

קורות שערו השני של הספר בעייתיות קצת יותר. במהלך שנת 1990 הייתי סופרת־תושבת באוניברסיטה העברית בירושלים. תפקיד זה אפשר לתרגם לאחת משתי דרכי פעולה: או שהסופר אינו מבקש לטלטל את הסירה האקדמית שבה הוא מתארח, והוא מחליט, במהלך השנה, לתת בצורה זו או אחרת שיעורי ספרות, על פי הבנתו וטעמו האישי – או שהסופר רואה בכך הזדמנות מצוינת לפתוח בדיון יסודי על השיטות הנהוגות באקדמיה ביחס להוראת הספרות, בביתה־היא, ומנקודת מבטו של סופר. למותר לומר שדיון כזה איננו בדיוק מן הדברים להם מצפים בדרך כלל המארחים.

כמי שמטילה ספק עמוק בעצם התועלת שבאקדמיזציה של הספרות, הלכתי בדרך השניה: הן בהדרכת סדנה מְתַרגלת, שעסקה בכתיבה ולא בתורת הספרות, והן בשלוש ההרצאות, המהוות את שערו השני של הספר הזה. כל השלוש, אגב, הורצו – במהלך מלחמת המפרץ – גם במכון ון־ליר, אשר מנהלו, פרופ׳ יהודה אלקנה גילה עניין רב בדיון. מטבע הדברים, כמה מאנשי החוגים לספרות – לא כולם – התנגדו לכל הנאמר; אנשי אוניברסיטה אחרים, ובראש ובראשונה פרופ׳ עזרה פליישר ופרופ׳ רות קרטון־בלום, ראו בכך מעין פתיחת חלונות, וחיזקו את ידי מאוד. אני מקווה שהדיון יימשך, במקומות אחרים ועל ידי אנשים אחרים, בלי לשכוח שהאקדמיה עצמה היא שאיפשרה לי, בסופו של דבר, לומר את דברי הביקורת עליה.

ולבסוף – הרצאות במכון ון־ליר בירושלים, שפתיחותו האינטלקטואלית היא שם־דבר, אבל גם רמת הדיון המתבקשת בו היא שם־דבר; ואני מודה שכאן, במיוחד, לא חיפשתי לי קיצורי דרך, והפגישות עם הקהל המסוים הזה הצדיקו כל מאמץ.

למי שפתחו לפני, איפוא, את שלוש הבמות, “ידיעות אחרונות”, האוניברסיטה העברית, ומכון ון־ליר בירושלים, תודה על הפתיחוּת. ואם יבוא אדם ויאמר לי שבאסופת הדברים הנוכחית אין סדר פורמאלי, או נראה־לעין, בין סוגות שונות, כתבות משמשות בו בערבוביה עם מאמרים פוליטיים, והגות קרובה לתיאולוגיה עם תורת הספרות, וכי המכנה המשותף היחיד בין כל הדברים האלה הוא, בעצם, עמדתה הרגשית והאינטלקטואלית של הכותבת, לטוב או לרע – אסכים אתוֹ מייד.

ש.ה.


המלצות קוראים
תגיות