רקע
אהרן פולאק
לילות תל אביב: התמונות מאחורי הפרגוד
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור:
תמונה 1.png

 

א. צו­­­­ענים

תמונה 2.png

שפת-הצבעים אין משלה בחלד.

צליליה אינם נשמעים אלא חודרים לתוך

גו האדם בדרך של ספינה אטית

הדרגתית. שטח השפעתם בלתי מגבל

ואינו נתון להגדרה; תחילתו נעוץ


בהתרשמות גופנית-ביאולוגית וסופו – בקביעת קלסתר, נמוס ואפי של הפרט הכלל כאחד.


עובר אתה לתמך במדרכת הרציף ולפתע נתקל מבטך ומסתנור משפעת הצבע הבולט האחד, הבוקע מחלונותיו ומכל זויתיו של בית מסים. במעקה הגג מתנוסס שלט חשמלי המכריז באותיות-אש על טיב הצבע, ועל תפקידו המוסרי החברתי בבית זה. הכל כחל כאן ומוסך סביבו אוירה של ספק ורז… הגונים המשתברים והמסתעפים יוצרים מין מזיגה נפלאה של תכל וירק, מקרנת בתאורה חשמלית שלהבתית ההופכת הכל למסתורין כחלים.


הבית נועד למעדנים ומאליו מסתבר שרק אריסטוקרטים בחירי-היקום, - בעלי נוזל כחל בעורקיהם

תמונה 3.png

ובעלי שטרות כחלים בכיסיהם, - ימנו במבקריו התדירים. המבוא פתוח ומושך… כמעט שלא מדעת אתה מהרהר רגע על ההקף המספרי של המצלצלין השוכנים כבוד בנרתיקך, ולאחר עדוד נפשי פנימי אתה מתאושש ונכנס. מיד מופיע המלצר בהדורו, ומחייך לעמתך מתוך חכיון לפקדה וציות. כל עמדתו של זה מרמזת ברורות, שאין מנוס ואין מפלט מפקדת-ההזמנה המבקשת בהכרח. אחרי הסוס קל אתה מצוה בשפה רפה, ומשנעשתה הקנניא רחב לבך ורוח לך. אתה גומע לך בנחת מן הבירה, מסתכל סביבך בתאבון, משקיף על זוגות הרוקדים, המחקים בנדנודיהם פרוצס עקרי בחיי אנוש, מקשיב לצלילים המתקים של המנגינות הצועניות, ובלבך גומלת ההחלטה להאריך את התענוג ככל האפשר…


חבורת המנגנים יושבת לה בראש על במה מיחדת. הם לבושים כדרך הצוענים. חלצותיהם רקומות פאר וחגורותיהם הצבעוניות למתניהם. הם משמיעים את סלסוליהם תוך כדי התפעלות עצמית, המובעת בהנפה ספונטנית של חלקי-גוף שטנים, במצמוץ-שפתים תאותני, בקריצת-עינים רבת-המשמעות ובכמה וכמה תנועות סמליות המיחדות אך ורק לצוענים. אין ספק: בודאי המנגנים הללו הם צוענים מבטן ומלדה…

אך הנה פתה אותך יצרך להתקרב אל החבורה במקצת. מיד אתה מבדיל ומכיר בחטם הגבנוני הישראלי של הכנר מבית-קפה פלוני, של הפורט על-פי נבל מבית-מרזח אלמוני, ושל המתופף המשבע בכל השמחות… נכר, שגם המנצח-על-הנגינות לא גדל בשדות בוהמיה, ותלבשתו הצוענית תלויה עליו כעל יהודי פורימאי מברדיצ’ב… תמונה עלובה ומבדחת…

ואתה יושב ותוהה! לשם-מה בא המסוה הלז בעיר עברית, על אדמת אבות? יושב אתה ומתחבט בקושיא חמורה זו, עד שמופיע המלצר ומיד מתחור לך הנידון בראיה מופתית! המחיר הנדרש ממך תמורת הבירה אף הוא בעיתי!


בצאתך מן הבית עובר בך רעד כחל…


 

ב. עגבים


תמונה 4.png

הקולנוע הומה מאדם. הסרט מענין. במהירות-בזק עוברים על הבד הרפתקאותיו נהועזות של הגבור. האביר האהוב הורג שודדים וחיתו טרף במחי-יד אחד. הוא תופס נמרים ואריות ומעיפם ממנו והלאה כמטחוי-קשת, ובאותו זמן הוא מחבק את אהובתו בגפוף סואן, כנהר איתן החובק סלעי-נצח ואין קצה לגליו… נדמה ששמשון והרקולס בכל עזם האגדי אינם אלא כקליפת-השום לעמתו…


הקהל סוקר ונהנה. צעיר וצעירה יושבים דבוקים זה לזו, ולמראה הנשיקות הממשכות הטבועות על הבד, נשפעים ופותחים בדברי-אהבה גם הם. “מה אהבתיך, יקירתי”, אומר הצעיר ומתקרב בדחיקה. “ידעתי גם ידעתי”, אומרת הצעירה ועונה לו בלחיצה. וככה עובר זרם העגבים מהבד אל הזוג וחוזר חלילה, במשך כמה וכמה מערכות מהסרט המצג. במרחק-מה מהם יושב בר-נש בעל תלתלים שחורים ועינים נוצצות. הוא עוקב אחרי הזוג בהתענינות גדושה… אנא, הבא לי דבר-מה לשתות", לוחשת הצעירה באזני בן-זוגה. הלה מצית וקם.


עתה הגיע תורו של העוקב השחרחר. הוא מתקרב בדחיקה אל הצעירה ולוחש ברטט: “האח, מה אהבתיך, יקירתי”. “ידעתי גם ידעתי. נפגש מחר בשעה תשע בערב על-יד הקולנוע”, אומרת הצעירה ועונה לו בלחיצה דחופה… פתאום נפסק הסרט והואר האולם. “אסקימו! אסקימו!” – נשמע קולו של הילד הרוכל, המוכר גלידה ריחנית חפוסה. על רקע המחזה בנבכי האולם מופיע האהוב השלוח. הוא נושא בידיו שני בקבוקי-גזוז וחבילת שוקולדה. והנה חוזר ושוקע האולם באפלולית קלושה. הסרט משתרע ונמשך. השחרחר מסתלק למקומו ועוקב כמקדם…


 

ג. חסכון


שעה מאחרת בלילה. אפלה כבדה שוררת מסביב. אור הפנסים דעך. הכוכבים נלאו אף הם מלהתחרות במפיקי החשמל ויתכסו מתוך כלמה בצעיף-עננים סמיך. הלך אחד עובר בשדות. הוא פוסע בכבדות, כאחד שכבר הספיק ללגם בכל שלשת הממדים… איש ואשה יושבים על ספסל ומתנמנמים. ההלך מתעכב ומציץ. לאט-לאט הוא מבדיל באפלה פנים כחושים וקמוטים של באים בימים. הגבר תומך את עצמו בדרגש הספסל והאשה משעינה את ראשה על כתפו. עיני השנים עצומות, ונכר שישנים הם.


“מה אתם עושים כאן? למה אינכם הולכים לישון?” – שואל ההלך. הגבר – כבן חמשים – מתחלחל, פותח את עיניו בבהלה ואומר במרירות: “הפחדתני. חשבתיך לשוטר, אין אנו הולכים לישון כי אם יושבים לישון. זה שבוע ימים שעזבנו את דירתנו, היה לנו חדר קטן וגם שלמנו בעדו מחיר לא-קטן, אך הנה התיקרו הדירות ובעל-הבית השכיר את חדרנו בארבע לירות לחדש. סכום כזה אין ביכלתנו לשלם. החלטנו לחסוך בשכר-דירה עד שנמצא חדר יותר זל”. הגבר דבר אידית ליטאית וזקנקנו המדבלל אשר את דבריו בתנודה חיובית עצובה.


“ואם-כן, הא לכם הלואה קטנה. מעתה תוכלו לפתח בנק של חסכון”, אמר ההלך בהלצה מעודדת. הוא זרק להם אי-אלה מטבעות והסתלק. “שמע-נא! קח את כספך חזרה”, צעק הגבר אחריו, אך ההלך כבר התמזג עם החשך ונעלם. אגלי-טל כבדים טפטפו מעל העצים. נשמעה יבבה חרישית, האשה בכתה…


תמונה 5.png
המלצות קוראים
תגיות