אידיליה 🔗
ברוכים השמים, אנו נוסעים. שיירת מכוניות ארוכה מתפתלת במפנה הכביש, ראשה צבא, זנבה צבא והאזרחים בתוך. כך מעפיל ישראל סבא מכפר-סבא לעפולה. הושגה המטרה. מישהו עמל וטרח הרבה למען החזיר לנו את הייעוד של “יהודי חסות” גם בארץ היעודה, ולאחרונה הוכתרה טרחתו זו בהצלחה מונומנטלית. סוף סוף הושגה המטרה. אנו נוסעים בלווית משמר צבאי…
עם היציאה מן המושבה רוחב הלם למראה אחינו הערבים העובדים עדיין בפרדסי היהודים, – יתפקעו המסיתים! הנה עומד לו ערבי צנוע כפוף על מעדרו ועל ידו מעבידו העברי. האחד מלווה אותנו במבט כבוש רווי משטמה טמירה, והשני משקיף עלינו כחוגג: הפעם זכה למגר את השביתה. ועוד איך? אפילו בלי אכילת קורצא ובלי משמרת…
הקרב האחרון 🔗
השיירה זורמת בשרשרת ארוכה אחת, המשתרעת בחוליותיה הבודדות והמרוחקות על שטח תלול ומדורדר. גונח השסתום הקדמי ונוחר המחרוך1 האחורי; כבד המשא וקשה העליה ולרגע נדמה, כי לא אבטובוס דומם לפניך, אלא יצור חי הוא המאמץ את שארית אונו השרירי בהעפלה מתוחה עד כדי התפלצות.
הנה קרבים אנו לכפר ערבי. הרחק בחביון ההכרה מפרפרת השאלה האילמת: הנעבור בשלום? רגש עמום מעמיס על הלב כאילו מושכו למטה, והדופק אץ. הנוסעים מסתכלים סביבם בזהירות ירוקה2 ונועצים את מבטיהם בגוף החלל בצפייה דוויה. הנה, הנה, עוד קילומטר אחד, ומה הלאה?
לפתע קרה הדבר. לפתע ניתן האות. בראש המשמר הניף חייל סקוטי את ידו, והכל נדם במקומו. הדרך חסומה בגל אבנים. חורקים המעצורים והמכוניות מתאפקות ועומדות. החיילים טורחים להסיר את המכשול, והנוסעים יורדים לעזרתם.
פתאם ניתך מטר כדורים. הם באים דחופים בזה אחר זה מכל כיוון ועבר ועפים ומזמזמים מעל ראשינו כעדת דבורים מבוהלה. ודווקא עתה אין פחד. כל אחד משתוקק לראות את מקור הסכנה, את היורים עצמם, את הסמויים מן העין ההם, המרשרשים אי-שם בגבעולי הקמה ברוביהם הסודיים.
אך הצו ניתן על-ידי שומרינו להחבא במחסה גלגל, מאחורי כנף ברזל ובתוך חריצי התלם. כל אחד ממהר לצאת ומזרז את חברו. אין שהות. השומרים מסתדרים במערכת צבאית ושולחים אש. אש תחת אש, מות תחת מות.
הנה נגמר הקרב. הוא לא ארך הרבה, “רק” חצי שעה. הנוסעים יוצאים ממחבואיהם ותופסים את מקומותיהם בחיוך של נצחון: – “אנו נצחנו…” המתנפלים נמלטו, והדרך חפשית, השיירה זזה. צעיר בעל דיוקן מופסי 3 מפזם לו בצנעא את שירת האינטרנציונל!
“זה יהיה קרב אחרון”.
“הלואי רבונו של-עולם, אבא מתוק שבשמים” – עונה לעומתו יהודי זקן במנוד ראש ובאנחה חרישית…
הגליל בתחתונים 🔗
הכפר העברי שלרגלי ההר עושה לילות כימים ואינו ישן. המנזר בפסגה מתנוסס באולמיו חצובי השיש המפיקים סביבם נוגה לבנוני קלוש, והוא מזדקר למרום כדחליל מתרה בשוכני הגיא: – אל תנומה!
הצעירים רובצים בחפירות מאחוריהם של מתרסי שקים ממולאי-חול ומהדקים את קתות רוביהם הפושרים, שאינם יורים אלא יריה אחת בלתי מרחיקה ומזיקה, ואשר הוענקו להם מטעם המשטר הנדיב.
הירח הצעיר שקע מעבר להר ואת מקומו בתאורת היקום תפסה האש האדומה. שוב הוצתה הקמה בפעם האין-ספור. הצעירים אצים למקום השריפה ומתקבלים ביריות ממארב. השוטרים המלווים אותם דורכים את המקלעות ושולחים אש לטבור אש, בהשתדלם להבריח את המבעירים. הצעירים קופצים לתוך הלהבות במסירות-נפש ומכבים את התבערה בשקים רטובים ובזיעת פניהם. כל אחד נשמתו בקמתו, בעמלו משך שנה תמימה, המורד לטמיון ביד זדונית.
כה דרך הצעירים מפרוץ המאורעות. הנה הם חוזרים שטופי זיעה וחרוכי ריסים, כשהם מתווכחים ביניהם על מקור התורפה: על שכניהם בכפרים הסמוכים ועל ידידיהם מבין “הפועלים הקבועים” בתוך המושבה – אלה שנולדו וגדלו בה אתם יחד.
– מובטחני, שזהו מעשה איסמעין, פועלו של ל. – טוען האחד.
– לא, איסמעין לא יעשה כזאת. זהו בודאי מעשה ידי אחמד, הפועל שלכם – משיב בנו של האכר ל. בעוקץ מיוחד.
וכך מגונים ומגנים הם את פועליהם-עוזריהם במשך שנים רבות, אולם הנדונים הנכבדים גופם אינם כאן. אין לבם עתה לעמל ישרים. מכאן ואילך “שובתים” יקראו לעצמם וב“מלאכה נקיה” יתעסקו: רצח ותבערה. כך נגזר עליהם ממרומי הסיני השטני ואין להרהר.
שוב רובצים הצעירים בחפירות. אך לא כן הזקנים. הללו מתהלכים בתחתוניהם ומטכסים עצה, כיצד לקדם את פני הרעה: כיצד להפטר מן הצרה הנצחית ששמה עבודה זרה. לילה לילה הם מתאספים במחסן העצים, המשמש להם בית תפילה ובית-עם יחדיו, ולאחר וכוחים אין-קצה הם מחליטים בחגיגיות: מעתה ולהבא לא תדרוך רגל זרה על אדמת מושבתנו. ברם, מיד עם תום האסיפה יטילו ספק בכנות ההחלטה ויתחילו לפרכס זה את זה:
– הן מחר תהיה אתה מן הראשונים להשיב את אחמדך! – אומר האחד בחום.
– ואתה את מוסטאפך, מכירים אותך, צבוע שכמותך! – ישיב יריבו בקצף על שפתותיו.
– הסו! אל תריבו! שניכם טובים! – משלים השלישי כמכריע, והם מתפזרים.
השעה לאחר חצותה של האשמורת התיכונה. בכמה פינות נראות עדיין קבוצות בודדות של אכרים המתווכחים ביניהם בהתלבות על הפרובלימה הקשה של עבודה עברית ועל שובר המשבר הוודאי התלוי בצדה.
בינתיים חולף הלילה, וטל השחר הקרב מרטיב את תחתוניהם של הזקנים המתדיינים. הפרות גועות, והעזים מקישים בזוגות שעל צוואריהם – סגולה נגד המזיקים בלילות. אחמד איתבילי, הפועל הקבוע היחידי שלא שבת, מוציא את העדר למרעה.
הערת שוליים 🔗
בשנת 1936 נסענו (הורי ושלושת ילדיהם) לכפר תבור, כפר הולדתה של אמי, לרגל אירוע משפחתי – (חתונת דודי), בינתיים פרצו המאורעות, ונשארנו שם זמן רב, כי הדרכים היו מסוכנות. אבל אבי נאלץ לחזור לתל-אביב לעבודתו ומדי פעם היה בא לבקרנו. ואז כשומר ותיק היה יוצא לשמירה יחד עם אנשי המושבה. הרשימה הנ"ל נכתבה, כנראה, לאחר אירוע אמתי. הצבא, כמובן, היה מנדטורי בריטי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.