רקע
אהרן פולאק
בני עיט: רשמים נוגים מחזיונות שכיחים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: עתון מיוחד

 

א. מואבי מושבע

מאן הוא? אדם? לכאורה כן, אך בהסתכלך בו רגעים אחדים ונוכחת בטעותך. מיד יתגלה לעיניך מין דורס העוטה שלל צבעים בעוטו על השלל, ושמו - דוב רוגל. תחכימי להטיו מיוסדים על אדני חייהם של כל שוכני בר: - טשטוש צבעו המקורי של החי בהתאם להשתברות הגוונים על תריסי הנוף…

מר זה, ההדור בלבושו והדחוס בגופו, היה מקודם כחוש, דל, נמק ברעבונו, אך עם גאות הדשא בנאות ארצנו וברבות הבהם באפרי המרעה, למד לטרוף טרף. תחילה בשתיקה ובגנבה, כך - זינב לו אחת הנחשלות מפעם לפעם - ואחר ראותו כי נמו הנוטרים ואין גודר בפרץ, אזר עוז והסתער על טבור העדר, על הכרים ועל עגלי המרבק, ודרס ומחץ על ימין ועל שמאל גרמים עם מחים בצהרי חרסה ללא כלימה ורחם…

מר רוגל דש לו מין שפה חדשה הנקראת בפיו “חדישה”. כל ימיו היה אומר על עצמו שהנו פטריוט נלהב. אחר-כך החליף את הלועז בעברי וכינה את עצמו לאומי, אך פעם קרא איזו הצעה - הלצה - להגיד “מואבת” במקום “מולדת” - ומיד סימר דוב את שערו, ובצאתו חוצץ ברחובות קריה החל מריע, לצורך וללא צורך, באזני לקוחותיו, מכיריו ומכוריו - אני מואבי מושבע…

מר רוגל גואל את הקרקע, בדרך פשוטה מאד. אין הוא עוסק, חלילה, בממכר קרקעות יהודים, לא! את זאת לא יעשה לעולם. הלמאי? מחזיק יהודי בקנינו, יבוסם לו. רוגל מוכר קרקעות נכריות, נכריות ממש, בכל המובנים… כיוון שאין לו אף שעל אדמה משלו.

וכה יעשה. יפרסם מודעה רבתי על מכירת מגרשים בציון המורחבת במחיר של מה בכך - בסך-הכל כשלשה גרושיים האמה - ובהופיע הלקוח בנקיק המאורה המכונה “משרד”, יוקח ממנו סכום מעות בתורת דמי-קדימה, בתנאי מפורש למסור שטר-אחוזה במשך לא יותר משנה אחת. ועוד מובטח לו שבמקרה הפרת התנאי, כלומר, במקרה שבמקום שטר-אחוזה ינתן לו שטר אחיזה…אזי…אז יחזירו לו את כל כספו בשלמות, בניכוי סכום מיצער של כמה לא"י לצורך הוצאות קטנות…

וכך הולך הדוב ומשמין מיום ליום. גועה הצאן, נוהם הבקר, שואג העדר כולו, והנוטרים מתנמנמים. הללו אינם פוצים פה. והדוב?… הדוב מצפצף…

 

ב. פרולטרי ותיק

מי הוא? בורגני? חס וחלילה! פועל, בן-בנו של פועל, איש בעל הכרה פועלית עמוקה וחריפה, חבר להסתדרות עובדים - במלה אחת - “מהפכן” מסוכן…

שמו לייבל קרליק, אך הוא קורא לעצמו ליאו קרל, וטעמו עמו! האחד על שמו הראשון של ליאו טרוצקי, והשני על ראשיתו של קארל מארקס, בהבדל גמדי פעוט - זה קרל וזה קרליק…

מלבד זה הוא גם איסטניס רגיש ורוחו סולדת ממש למראה נגיעה כלשהי בשטרי-כסף.

הוא אינו סובל כסף. אין לו כל תאוות בצע. והיה אם מישהו הרהיב לבו לפצוח בשיחה בנוכחותו בעניני כסף, מיד יתקמר ליאו קרל כבשריון צב מרוב בחילה, מיד יהס את המשוחח: אנא, חדל! פוי!… כסף… איזה גועל…ברר…

ליאו קרל עובד במסירות-נפש במוסד פועלי, ומקפח את חייו שם בשכר זעום של חמישים לא"י לחודש בלבד…

גם בית יש לליאו קרל, בן קומות השתיים. וחצר בו, אף גן מקיף רחב ידיים, ופרחים בו, כל מיני פרחים. בעציצים, בלא עציצים, שושנים, כפרי-מור ונרציסים - ממש גן-עדן מקדם…

הגן דורש טפול יום-יום, ואף את הבית אי-אפשר להזניח.

ליאו דייקן ואוהב סדר. אך מובן שהוא לא יעבוד את אחיו העברים על-מנת לנצלם. וכי מה? וכי אינו פרולטרי? ואם כבר יש לו פרדס בן-מאה דונם ואי-אלה אלפים לירות בבנק, האם בשביל כך יתכחש לצור מחצבתו? חלילה!…

ליאו רחוק מכל רגש של שוביניזם. הוא אוטם את אזניו לשמע המלים - כיבוש, מולדת וכו'. הוא גם בעד “ארגון משותף”. בחצר ובגן הוא מעביד רק שני ערבים קטנים, ככה, ילדים בני עשר- שתים-עשרה… והוא גם אינו משלם להם כלל. הוא, אפשר לומר, כמעט שמתחלק איתם ברכושו לפי הצו השיתופי היותר רדיקלי - הוא נותן להם שילינג ליום, לכל אחד ואחד מהם…

ופלא על כל פלא! איזו הרמוניה שוררת בביתו של ליאו. איזו אשה נפלאה יש לו, וכי אשה היא? הרי זו “חברה”, חברה אמתית, פרולטרית בכל איבריה…

היא מסכימה לו בכל. הם לעולם אינם רבים ביניהם. ליאו נותן לה חופש גמור, כיאה לאזרחים חופשיים, והיא כמו-כן אינה משתמשת לרוע בחופש זה אלא לעתים רחוקות… אולי פעם או פעמיים בשנה, ותו לא… כך, בזמן קרניבל של פורים או איזה נשף חברים… אין לה כל יסורי מצפון. הרי גם הוא נוהג אצלה בחופש מוחלט…

שמה בישראל מרים, אך היא קוראת לעצמה מריא, על-שם המהפכנית המפורסמת מריא ספירידונובנה. יש לה גם חברה עוזרת בבית, ופטמה שמה - ילדה ערבית בת שמונה-תשע בערך… מריא אינה מנצלת אותה במאום. הן מתחלקות בעבודה, שווה בשווה. מריא שוכבת במטה וקוראת, ופטמה שוטפת את הרצפות, מנקה את החלונות ומשתעשעת לה ככה במשך שש-עשרה שעות ליום…

מריא אינה משלמת לפטמה כלום. היא, מריא, מתנגדת לכל השיטה הקפיטליסטית. ליאו יודע את זאת, והוא מביא לה הביתה את כל הדרוש לה: החל משמלת-משי שמחירה עשר לירות וכלה בבקבוק בושם שמחירו רק שמונים גרוש… ומריא מתחלקת עם פטמה בכל: היא נותנת לה אוכל ומשקה, ואפילו שמלה עתיקה ובקבוק-בושם ריק…

כשליאו מדבר על אודות מריא - חברתו בחייו - הוא כל כך מתרגש עד שיש ודמעות נוצצות בעיניו מרוב הפלגה באוקינוס השבח…

וככה מוסר את נפשו קרליק המסכן, על מזבח המהפכה, ונופל קרבן במאמציו הבלתי-פוסקים לטובת הפרולטריון העולמי.


*

נוסח אחר: (מחוק)

וכך, זה שנים רבות צולל לו ליאו קרל המהפכן הותיק, בתפנוקי האידיליה האינטימית, ומצטחצח בקשקשי רגשותיו הקוסמופוליטיים, לשקשוקם הלוטף של שטרי-הכסף, הנערמים באיטיות יציבה ובגידול הדרגתי מתמיד…

וכרסו הפרוליטרית הולכת וגדלה, הולכת ומתעגלת, ועוד מעט מגיעה לפסגת שלמותה הסוציאל- פקידותית.


המלצות קוראים
תגיות