רקע
אהרן פולאק
תמונות משפת הים בתל-אביב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דואר היום; 193?

 

א. אכזבה

שפת-הים בתל-אביב. רוח צחה מרעננת שעה מוקדמת בבקר. העיר קמה לתחיה. האזרחים מחישים את צעדיהם לקראת הים, לטבול בחובו ולהנות מברכת גליו. בראש וראשונה תופסות מקום הנשים. עולם מלא וחדש נתגלה להן בארצנו בשטח הארוטיקה. הן כאן מותר לראות מה שלא ראתה שפחה על הים, ולהראות מה שלא הראו לבן-בוזי על נהר כבר…

חכם קדמון אחד אמר, שסדנא דארעא חד הוא. חכם מסכן! אילו היה מתגלגל חיים לדורנו היה בודאי כובש את פניו בקרקע מרוב בושה על עניות דעתו בכמה וכמה דבריו… היתכן לומר עתה, שפולחן המידות שוה בכל מקום? אדרבא, צא ולמד: אשה כי תמצאנה בביתה לפתע נטולת-חולצה עליונה וחשופת-צוואר שלא מן המדה, בודאי תתחלחל זו ותזדעזע ותצרח במלוא-קולה על שתפסתה בקלקלתה, ובפרט אם זר אתה לה ואם לא חנן אותך האלוהים בתבונה להתדפק על דלתה בעוד מועד… במה דברים אמורים? בחדרי-חדרים של מעון-אדם, אבל לא-כן שפת-הים בתל-אביב. כאן אותה בת האלים גופא תראה לך, באין מבקש ומפציר, את כל אשר יש לה ואשר אין לה… פה נשתנו סדרי בראשית. הפך היוצר והפך הגלגל, הגברים מצניעים לכת, מרבים לחפות על גופם מיראת השמש, והנקבות מתחשפות ומתחצפות כאילו להכעיס…

אחדים מבני-דודנו באו גם הם. תרבושיהם אדומים והם עצמם מסמיקים…הם משוחחים ביניהם ופיהם מלא תהלה…עיניהם נטויות ללא תכלית ושובע… אך הנה הופיע באיצטדיון הגדול, הנקרא משום-מה שפת-הים, גם הוד-מעלתו הצלם. אין זה חלילה, צלם חובב אלא איש מקצוע ממש. הוא בא חמוש במכשיריו המרובים, ונושא-כליו הביא אתו גם כל מיני ציורים של בימוי ודקורציה, החל מהגמל וגמור באוירון. נושא-הכלים פותח בעבודה: הוא קובע את מסגרות-הציורים במצע החול, משפשף את ידיו מרוב הנאה, ומיד נעשה סביבו כים נגרש. כמעט כל האנשים אפפוהו סבבוהו. הצלם עובד בקדחתנות מרובה. הוא מסדר, מתקן, מצלם וגורף עפרות-זהב ממש…

הנה נגשה אליו אשה אחת. היא מתעמדת בפוזה ילדותית כמעט, שמה אצבע בקצה שפותיה לאות תמימות, אך כרגע היא מוותרת על תכניתה הקודמת ומזדקפת במעמד של הרקדנית הראשית להוד רוממותו השולטן. מאד מאד יתכן שבדרך-כלל היא אשה הגונה, בוודאי אם לבנים; אך כאן נראית היא בבחינת “כלה נאה וחסודה” ומסתכלת סביבה בעורמה… בשתי רגליה נראית קווים כחולים של עורקים בולטים - שרידי הריונות מספר. האשה מכוונת את פניה מול הצלם ומחייכת. ניכר שרבות עבר עליה במובן הכלכלי והפוליטי, - אך עתה היא כולה עלומים, עולה עוז, כולה תקווה… קהל המסתכלים הולך ורב, אולם ראה זה פלא: הכל מסתכלים לא באשה אלא בצלם. הלה מכהן בקודש ועומד לבוא על שכרו בכל רגע. האשה יורדת מהדוכן מאוכזבה במקצת. היא קיוותה ליותר…

 

ב. גבור

בחור חסון, גבה-קומה, שזוף-שמש, לבוש בגדי-רחצה המהודקים לגופו היטב מטייל לו ארוכות בין המתרחצים. אין זה המציל הרשמי הממונה מטעם העיריה. זהו חובב סתם… התקנא הבחור בזר-התפארת הענוד לראשו של המצי, ביחוד התקנא בהצלחתו של זה אצל המין החלש, וגמר אומר לנסות את מזלו ויעבור עליו מה. הוא קומץ את ידו ומאהיל על עיניו כאילו צופה למרחקים. פתאום משמיע הוא קול שאגה אדירה ומתנפל לתוך גלי-הים. הוא חוצה את הגלים בעוז, מגיע לנקודה ידועה, מתנפל על אחת המתרחצות, תופס אותה בזרועותיו האדירות, סוחב אותה לקראת החוף, ונוהג בה הלכות-הצלה ממש…הכל מתפלאים למראה גבורתו של המציל חוץ מהמוצלת עצמה. זו קוראת אליו תכופות: “הנח לי, אין אני זקוקה לעזרתך כלל, למה נטפלת אלי?”, אך הלה אינו מראה כל נטיה להרפות מטרפו. הצעירה המיואשת סוטרת לו בחוזקה מנה אחת אפיים – ולפתע אירע האסון. המציל צולל, הוא היה עייף גם בלאו הכי והמכה הדהימתהו כליל. הצעירה קוראת לעזרה, צעירות אחדות מהמתרחצות חשות לעזרתה. אחרי עמל רב הן מצליחות למשות את הגבור דנן בבלוריתו מן המים, כל עוד נשמתו בו. הן גורפות אותו וסוחבות אותו ישר אל החוף. והנה סוף-סוף מוטל הגבור על החול במלוא-גופו ואינו מראה שום סימני-חיים. מופיע רופא מתנדב ולפי עצתו מתחילים להשיב לגבור את רוחו על-ידי נדנוד חזק בידיו ורגליו. מאמציו של הרופא מוכתרים בהצלחה. הגבור פותח את עיניו. הוא מקיא מלועו את כל המים שבלע בלא כוונה… אחר-כך הוא קם, מסתכל סביבו כשכור ונעלם.


 

ג. אמן

דמות מסתורית. גבר בשנות העמידה, צבע פניו כהה, עיניו תוהות, קומתו נמוכה, אפו חד, וכולו דומה לחפרפרת. הוא משוטט בין המתרחצים. ניכר, שהוא תר את הסביבה. הוא רואה שטח פנוי, ומיד רובץ האמן על החול מתחיל לעבוד. פוסל פסלים הוא בחול. הוא צובר את החול מלוא-חופניו, מעצב, מכייר ומזיע… לאט-לאט מתבלטת ברקע דמותו של פסל-ספינקס, פרי עמלו של האמן החופשי… האח! כמה יפה הפסל ומה דומה הוא בפועל לספינקס אשר בערבות מצרים. שור! הנה הראש. הנה החוטם השרוע, והנה גם הזנב…

האמן שוכב לו עדיין על החול ומשלים את עבודתו. חזקה עליו שלא יוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. הקהל סובב אותו במעגל ומתפעל למראה עיניו. “למה לספינקס זנב?” שואל האחד לפי תומו, והקהל מתפרץ בצחוק. האמן קם כאילו הכישו נחש, מסתכל רגע סביבו בזעף ובשאט-נפש, והולך לו כלעומת שבא. גם הקהל מתפזר, והספינקס נשאר לבדו. אי-אלה ילדים מתחילים לרקוד על גבו של הספינקס והוא מתפורר, פרורים פרורים…


המלצות קוראים
תגיות