ד. המנהל המתאבד    🔗

מאן הוא? איש זקן שכוחו עדיין אתו, ראשו אגן-כסף, קווצות אין לו ולא היו לו - שערו בכלל לא סבל שינוי מוחשי. מקודם היה לבנבן-ורוד גזוז קצר ומזדקר. ונדמה לציפוי- עורה של בהמה טמאה אחת, ועתה נשאר בצביונו ובתוארו ובשעור גודלו הקודם. רק הבדל קטן חל בו - הוא הפך לבן כולו.

פניו בהגדרה הנדסית - רקע אחד של קונוס בלתי-שלם, או מה שיותר נכון, משולש עגול. אך מכל דמותו נובעת הכרה מוגדרת אחת: צורת הרבוע בכל זוויותיו הישרות, השוות והמסוימות. הכל חיובי וברור אצלו ואין מקום לפקפוקים. אילו תוצאות כל הרבעה היתה מתקבלת ברבוע - היה ודאי זה נולד עם ראש מרובע…

הוא עולה חדש מגרמניה ושמו מר ריכארד קלופף. עם בואו ארצה פנה לבית-חרושת אחד, הראה את תעודותיו למי שצריך, ומיד נתמנה למישרת מנהל. ברם, קשה ההתאקלמות לאיש כקריעת הריין. כל ימיו שנא את יהודי-המזרח, את פזיזותם המופרזת, את ראשיהם הסגלגוליים ומוחותיהם החריפים ועתה לא די שנתקל בהם על מדרך רגלו, אלא חייב להימצא בסביבתם ימים תמימים.

ביחוד חרה לו על דבר אחד. הולך האיש וחש שאין לו בעצם מה לעשות בבית-החרושת. הוא קיווה למצוא אי-סדרים, אנרכיה מזרחית-יהודית טיפוסית, בכדי שהוא, המושלם והמסוים, יוכל להפתיע את אלה “בני תרבות למחצה” בחידושיו הארגוניים-ההנהלתיים, והנה לשבר לבו מצא את עצמו מיותר. כבר הקדימו סגן אחד, יהודי מאמריקה, שהנהיג סדר מופתי בכל המחלקות.

אמנם, הכל מוגדר במר קלופף, ובנוי לפי שיטה כמעט צבאית. הן לא לחנם היה סגנו של שר-עשרה בזמן המלחמה העולמית¹ בגדוד שעמד תחת פקודתו הישרה של מקינזין בכבודו. אין מר קלופף הולך, אלא נותן צו לרגליו והן הולכות, לידיו - ומתנועעות, וככה ינהג גם לגבי העובדים בבית-החרושת. בשעה ידועה יופיע, יפקוד את הנמצאים, יראה את הכל מתנועע בסדר, ויסתלק. כמה מהבחורות אינן עוצרות בעדן, וכאשר הלה יפנה להן עורף, תשמיענה צחוק קליל. מיד יחזור המנהל על עקביו, יתאדם כסלק ויעיף מבטי-זוועה על סביבו בתורו אחר הפושעות המתחצפות, אך לשווא. עם הסתובבו שוב תשתלט הדממה, ופני הפועלות והפועלים יקבלו שנית דמויות של ספינקסים שאננים, הצופנים בהם את סוד הנצח האין-סופי…

מנסה המנהל לכעוס ואינו יכול. רוצה הוא להביע את זעמו במילים. אך לא יתכן. אין זה בהתאם לשיטה; בשביל להעניש צריך למצוא את החייב ואת הנימוק המחייב, ובהעדרם של אלה - מבטלים את התביעה וחסל. אך כאן, כמו להכעיס, אין חייב וגם הנימוק המחייב קלוש הוא במקצת.

עוד עם ראשית כהנו במשרה ראה מר קלופף שטעה בחשבון, וניסה בכל זאת לחדש בכל מחיר. מה עשה? היה פתאום פורץ לתוך אולם-העבודה ומשמיע בקול נגיד ומצווה מין תקנה חדשה: “לא להדליק את החשמל לפני השעה חמש אחר-הצהרים! העובר על כך יפוטר מיד!”

האח, כמה קיווה שמישהו יעז למחות נגדו או שלא ידייק במילוי פקודתו. האח! כיצד היה מתנקם בו ואיזה סיפוק נפשי היה מוצא אז. אך, ה“ארורים” הללו, כאילו השד כפאם; אינם חולמים אפילו למרות את פיו במשהו. המנהל כבר ניסה להוציא כמה פקודות מוזרות שבמוזרות והתוצאות לא נשתנו. רק בעוברו באולם צלצלה אותה ההצטחקות הקלילה שהיתה חותכת את גבו כאיזמל.

הולך המנהל ורוטן קללות בלחש. לאט לאט מכלה הרזון את משמניו והוא הולך ומחוויר, הולך ומיטשטש. כמה פעמים כבר התחשק לו למר קלופף להתאונן בפני בעל העסק, ובפועל החליט פעם לעשות כזאת, אך תמיד, מדי גישתו לדלת הרפודה והכבדה של אותו החדר הירוק המשמש כעין קודשי-קודשים לכל חבר העובדים שבבית החרושת, היה נרתע לאחוריו משום רגש הבושה בפני עצמו. היתכן? הוא, מר קלופף, מי שהיה פעם סגן-עשרה, ושגם עתה אומרים עליו שפניו כפני הינדנבורג נעדר-שפם, יבוא ויודה על חולשתו בפני בעל העסק עצמו. שאין בכוחו להשתלט על אנשיו ולהנהיג משמעת? לא. ביום שכך, מוטב שיגיש את התפטרותו.

מכאן ואילך - אפילוג קצר ועצוב: מר קלופף הלך והתנוון, עד שביום בהיר אחד לא עצר און והחליט להתנהג לפי השיטה המקובלת בצבא: מפקד שאין משרתו הולמתו, שם קץ לחייו, ונגמר;

בבוקר אחד, מצאוהו מוטל מת במטתו ועל השולחן פתקה קצרה:

"הו, הערר היטלר, הערר היטלר! מה עוללת לנו? ארור אתה לנצח!

מאת הגרמני ריכרד קלופף".