רקע
אהרן פולאק
יצורי שפע: תמונות־דכא על רקע הגאות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: עתון מיוחד; 26.11.34

 

א. צרור נקוב

לכאורה, אין אדם מאושר ממנו. מגבעת-קטיפה לראשו, משקפי-זהב על חטמו, חליפה ארוגה אנגלית לגופו, וישיבה שלווה בתוך שקערורית רפודה של כורסת בית-קפה מהודר – כזה הוא האיש בדיוקנו המלבב, כשהוא מדבר תמיד בלי שמץ רגישות על חיסול עסקים בהיקף כספי של כמה אלפים זהובים.

מר מיכאל היכלי – שם גבורנו הנאור – הנו נדיב לב, ובשנת החמשים לחייו הוא נושא בהתהדרות כלשהי את זר התהילה השזור לראשו על ידי מרבית הנהנים מפרי חסדיו. בפועל – קלסתר שלם לכל הדעות; אף -על-פי-כן נשקף אי-שם מבינות לזוויות עפעפיו צער מוגנב המבצבץ בחרדת-מה מקמטי הגלד, ומראהו של זה בשטח החיוך התדירי המשתרע באצילות, כמראה הנגע הנסתר המזורה פוך בפניה של ריבה נאה וענוגה…

יושב האיש וגומע לאטו ספל קפה ומסתכל לצדדין במבט אדיש. הרושם הכללי הוא של האחד הנמצא מעבר לסיומו של פרק חשוב בחייו, והסוקר עתה בליאות ובהבעת “הבל” על כל מה שעבר עליו עד כה.

ממולו יושבת אחת המפורכסות השכיחות לגבי מקרים אמידים, ואשר בית בליעתן רגיל לכלות כתם אופיר לתיאבון ללא קצב ושובע. פניה – כפני שאר אחיותיה במקצוע – טבועים בחותם של ידענות מינית רגישה… היא מציצה בבן-לויתה, כאשר יציץ הדורס בשרידי טרפו לאחר בצעו את זממו…

בין הזוג מתחיל דו-שיח חרישי:

– הגד נא, מיכאל, מתי תקנה לי את רביד-הזהב שהבטחת? באמת כבר פקעה סבלנותי.

– אל תתמהי מריאנה. במקרה הלויתי לפני שבוע לאחד מלקוחותי כמה מאות לא"י בתורת גמילות-חסד, ויתכן שעוד היום יחזיר לי זה את הסכום. אגב, מה מחירו של הרביד?

– שטויות, כשישים לא"י.

– הממ… סכום פעוט אמנם, אבל לצערי אינו בנמצא תחת ידי ברגע זה דווקא.

– כך…כל זה אינו משמח. אנא, יקירי, הלא תודה כי יש יסוד לשמועה שמצבך הכספי מזועזע במקצת?

– רכילות בזויה ותו לא.

– מיכאל, עלי לנסוע לסוריה לזמן-מה. קבלתי מברק דחוף.

–??

– אל תרבה לשאול. הערב בתשע נזדמן בתיאטרון ואז אבאר לך את נמוקי… לעת עתה, שלום…

ובתנועת ביטול גרציוזית קמה הריבה ונסתלקה לה דרך הפתח, ומיד נמסה ונתערבבה בתוך המולת ההמון המדשדש לו בקבלנות על-גבי רצפת המדרכות.

האיש נשאר שקוע בהרהוריו. לפתע ניגש אליו בר-נשון אחד, שם את ידו על שכמו במחי משפחתי מהול רצינות, ובהסמיכו את פיו לאוזן איש-שיחו, פנה בצקון-לחש עצבני:

– “הלוא תגיד לי, אימתי תחזיר לי את החמישים לירה שקבלת ממני בתורת גמילות-חסד?”

האיש מחוויר ועונה:

– “מחר בשעה זו, בדיוק”.

– “אבל אין זו הפעם הראשונה שאתה מבטיח ואינך מקיים. כמדומני ששבעתי את ה”מחרים" שלך. דייני, מופחדני שאהיה נאלץ לבקש תרופה אחרת לשם קבלת הסכום המגיע לי", – מסיים הבר-נשון בהבעה הרת-סכנה ואיום.

פני האיש מקמיטים, ובשיניים מהודקות הוא מסנן ברטט ובבחילה:

“אל תדאג. הפעם אקיים את הבטחתי. רק אתמול מכרתי מגרש באלפיים לירה והיום עלי לקבל את התמורה”.

פני הבר-נשון מבהירים במדת-מה, ובאמירה סלחנית של “טוב, טוב, אדרבא, הן אני ידידך מזמן” – הוא מסתלק לו כמו כן בלוע הפתח, ומיד מתמזג בבליל התוהו והסחרור הסרסורי הנישא בחלל האוויר…

לאחרונה ניגש המלצר לקבל את שכרו, והנה מושטת לו מטבע המצריכה פרוט, אפס כי בעליה מסרב לקבל את העודף. המלצר – כדרכו – משתאה, מחריש, ושם את הסכום בכללו בצרור מעילו, אגב קידת-הודאה שגורה.

פתאום נופלות מכיסו על הרצפה אי-אלו מטבעות, בדרדור מרגיז. עיני כל המסובים למלצר. הלה מתכופף, חופן את כספו בבהלה, וחוזר ומשנן:

“איזה אסון, לא ידעתי כי צרורי נקוב”.

“וצרורי כצרורך” הוגה האיש חרש, קם במאומץ ונעלם.

למחרת הבוקר בדיוק בשעה הקבועה נתאסף המון רב על-יד ביתו של מיכאל. גם הבר-נשון היה בין הנוכחים. הוא התרוצץ מאחד לשני וזמזם בלי הרף:

"איזה אסון! אח…אח…מה תגידו? אבדו חמישים הלירות שלי לנצח. והאיך רימה אותי? אמר לי לבוא אליו היום, והנה הוא שוכב לו מת ומצפצף על כולם. סתם ככה, שתה לו מעט רעל וחסל. איזה אסון! אח…אח… מה תגידו?

במרחק-מה מן הגוויה עמדה ריבה מפורכסת אחת וניגבה את עיניה היבשות. על שיש חזה החשוף התנוסס רביד-זהב לתפארת…


 

ב. היתר עסקא

שעה שבע בערב. ר' זרח יושב בכורסא על-יד שולחן כבד-משקל, מעיין בגמרא אשר לפניו וכולו אומר כבוד. יהודי-ישיש הנו, שערו מוכסף, זקנו משתרע בשני אגפים רחבים על חזהו המחופה ב“טלית קטן” מצוייצת, כנפי רדידו הקטיפי סרוחים על הרצפה, כיפת המשי שמוטה לו על קרחתו, כאילו בדרך-אגב, והוא מתקנה מזמן לזמן במחי-יד; גאות מוחשית מבצבצת מכל אישיותו המצוחצחה.

אשתו הגוצה והעשותה1 מגישה לו כוס-חמין; הוא גומע לאטו ואף מתאמץ להשתעל מקצת, על-מנת להכביד את הרושם של בא-בימים, הרובץ תחת נטל חשיבותו…

“איכ…קיכ…קיכ…” משתעל ר' זרח ומוסיף לסנן את גירסתו בקול, לפי הנגון המקובל “אם כך הרי מופרך הדבר מעיקרו” – מרנן ר' זרח בשמחה גלויה, על-כי עלה בידו למצוא סתירת-פלפול חריפה, מלאת חתחתים.

הקול מסתלסל בחללו של החדר, המרוהט בקפדנות גבירית, והאשה שטה בין הצללים ממרחק-מה ובולעת נחת.

לאט לאט נפתחת הדלת ונכנס יהודי שחוח, לובש קדורנית, עיניו מושפלות ארצה.

“בוקר טוב, ר' זרח” – ממלל האורח בהיסוס, ור' זרח ממשיך בניגונו העיוני, מתוך דבקות עילאה, כאילו לא קרה מאומה. “בוקר טוב” – משמיע האורח שנית, ור' זרח חוזר על פזמונו בעקשנות. אולם לאחר “הבוקר טוב” השלישי, הוא מרים את עיניו בתמיהה, כשהוא מנגב את חטמו בכבדות וסוקר את הנכנס מכל עבריו.

“המ…הבאת את השטר עם הערבויות הבטוחות, כפי שדרשתי?” – מסנן ר' זרח בשאלה רשלנית.

“בוודאי, בוודאי” – עונה האורח, מוציא את השטר מכיסו בחפזון, מוסרו לידי השואל ומרכין את ראשו מתוך ציפיה.

ר' זרח נוטל את השטר בקצות אצבעותיו, מרימו לעין המנורה, מסתכל בו בהתמדה חוקרת, ומניחו על דף הגמרא. הוא משמיע אנחה עמוקה ושואל כמשתתף בצער חברו: “לשם-מה נחוץ לך הכסף?”

פני הנשאל מתכרכמים, והוא עונה כמעט בלחש: “כפי שאמרתי לך זה מכבר אין ביכולתי לעמוד בפני חמת הנוגש. בעל הבית אינו יודע מעצור בדרישותיו להוספה; אך הנה הורשיתי על-ידי אחד מיקירי להקים צריף על מגרשו הפנוי, ולא כל הסכום הנדרש נמצא ברשותי”.

– “כל זה בא לנו בעוונותינו הרבים” – אומר ר' זרח באנחה. הוא פותח את מגרת השולחן, מניח בה את השטר בזהירות, ושוקע בהרהורים.

האורח נצמד למקומו מעומד, זורק מבט חמדה אל הכסף מתוך הנרתיק שבגמרא, והוזה בחביון…לבסוף מוציא ר' זרח חבילה קטנה של שטרי-כסף מעוכים, ולאחר ספירה חוזרת ונשנית הוא מוסרה לידי המבקש.

הלה לוקח את הכסף ביד רועדת ומונה אותו ברשרוש מהיר. אף הוא חוזר בספירתו וכמעט שאינו מאמין למראה עיניו. על פניו משתלטת שאלה דוויה.

– “בקשתי חמש-עשרה לשלושה חודשים. נכית שתים בחשבון הרבית, ומה החצי לירה החסרה?” - שואל הלווה בגניחה.

“מבין אתה” – עונה ר' זרח בענווה צנועה – צריך לשלם בעד היתר עסקא; מבין אתה? חייב אדם לקיים את הכתוב: – וחי אחיך עמך… מבין אתה?"

הלווה עומד מאובן. מחאתו שבקצות שפתיו נשארת חנוקה, לאט-לאט הוא פונה אל הדלת.

ר' זרח שוקע בכורסתו המרופדת ומציץ בגמרא, – “אם-כן, הרי מופרך הדבר מעיקרו” – חוזר הוא לדרוש בדבקות. הניגון מסתלסל לו בחלל החדר קדושת הדר, והאשה הגוצה שטה בין זוויות הצללים ובולעת נחת…


– – – – – – – – – – – – – –

הערה: בשנת 1934 עברנו מירושלים אל הצריף שבנה אבא בשכונת מחלול, הראשון מאחרי בית-החרושת לעורות של לבקוביץ, בקצה הצפוני. אני זוכרת את בעיות החובות של אבא (הערת אסנת פולאק־נזרי, בתו של אהרן פולאק)


  1. רחבה ומוצקה  ↩

המלצות קוראים
תגיות