רקע
ס. יזהר
על השטפונות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דברים לאחר קבלת פרס ביאליק, 4.3.1992; 4.3.1992

מנחה: אני מתכבד להזמין את חתן הערב, יזהר, לשאת את דבריו.


ס. יזהר: חברי, עמיתי, תלמידותי, רותי, תלמידה מלפני חמשים שנה – ותלמידי של היום, ידידים יקרים, קודם כל הרבה תודה. כאשר פנו אלי מטעם המכללה לעשות את מה שהם עושים, אמרתי להם: רחמים! אבל הם היו קשוחים ולכן אנחנו כאן ואני עומד כאן ומדבר אליכם. אני מבקש להודות לכל אלה שדברו קודם, על דבריהם. אתם מבינים ששבחיהם רחוקים מאוד מן המציאות, אבל ביום חג מותר גם להפליג במופלא.

על מה נכון לדבר היום! על הפוליטיקה? על השביעיות, על מה שקורה בתוכנו סביב־סביב, כל יום? מכל הדברים שקורים לאחרונה אני מבקש לדבר על השטפונות.

הרבה גשם ירד, יש סבורים שיותר מדי, אבל בעיני גשם לעולם אינו יותר מדי. יותר מדי זה רק כאשר אין גשם.

או כשהוא פחות מדי. ואילו הגשם לוּ ירד לו ככל שהוא רוצה, תמיד. אני רוצה לדבר על השטפונות, ולשאול לאן הולכים כל הנחלים היורדים מן השמים? כי יום אחד באים המים האלה בכמויות עצומות, והם מחפשים להם את הנתיבים אל הים, כל הנתיבים שבנו בשבילם, כל אלה שניתבו אותם, כל אלה שתכננו למענם, פתאום הם שטחיים ובלתי מספיקים, והם מחפשים את הדרך הגדולה שעשה להם אלוהים בימי בראשית. לקישון יש דרך אל הים ולנחל שיקמה ולכל שאר הנחלים, יש היגיון ראשוני לדרך שלהם למטה, משהו כזה שדוחף ומפלס לפניהם בכח את הדרך, והדרך יש בה משהו שמוכרח להיות כך, כי כך בנוי העולם.

ממש על המקומות האלה התחכמו בני אדם לתכנן נתיבים שהיו מספיקים כשהגשם לא היה חזק, וכך בנו באמצע האפיקים, ובנו על פניהם, וחשבו שדי יהיה לגשמים בתעלות המלאכותיות, שיוליכו אותם היטב – ומעשה שהיה לא מזמן בעיר אשדוד, שהמהנדסים שלה תכננו את מהלך המים כך, שהמים שטפו את העיר ולא הלכו אל הים, כמתוכנן. מעולם לא נמצא אדם חכם עד כדי כך, שיודע לתכנן בשביל איתני הטבע, לאן עליהם ללכת. יש בעולם אפיקים הכרחיים, גדולים מכל חכמת האדם, ושחכמת האדם צריכה לדעת להתאים עצמה אל הגיון האפיקים האלה, לא לבנות על המקומות שהאפיקים האלה רצים אלא להשתלב עם מהלך האפיקים האלה. הם אינם בהכרח אפיקים הרסניים אלא אם כן האדם מנסה להתנגד להם ולהעמיד עצמו כיודע וכקובע ובשכחת הכל בונה את קרית ביאליק על אפיק המים. לאפיקים האלה יש גדולה, יש עוצמה, הם מעבר לתכנונו הקטן של האדם, ובשעה שהם משוחררים, הם יוצאים ופועלים לפי חוק גדול, החוק של האפיק המוליך מלמעלה למטה, כנגד כל העיכובים כביכול.

ידוע שיש כמה מקומות בעולם, ובעיקר באמריקה הדרומית, שרואים בהם מלמעלה עיגולים גדולים או קווים ישרים גדולים או דרכים גדולות שמתמשכות מאין לאן, ומכלום לכלום, וכשהולכים על פני האדמה לא מוצאים את התוואים האלה, אף־על־פי שהם ישנם, והם נראים גם בצילומים, כי הם אמיתיים. מישהו גדול בלתי ידוע סימן מעגל בתוך העולם, ולא בממדי שדה אלא בממדי מחוז עצום, אדיר, חלקת אדמה גיאוגרפית ועליה מסומן מעגל, תוואי של קו שהולך ממקום למקום. את התוואי הזה חרשו, בנו עליו, עיקמו אותו, קלקלו אותו – ומלמעלה התוואי הזה נשאר תמיד כפי שהיה ומצטרף אל אפיקי הגדולה ההם, אותם האפיקים הגדולים, הענקיים שבני האדם שוכחים לפעמים – עד שהם חוזרים ושוטפים את מה שבנו עליהם בניגוד לדרכם.

לא באתי לשיח בשבח האפיק הגדול בכל – מפני שעניין האפיק הגדול הזה מתנגש במציאות של האפיק הפתוח, שגם הוא גדול, והכרחי, ואלוהי. האפיק הזה הוא שכלו של האדם, שאין לו אפיקים סופיים – וגדולתו של האדם בכוחו לסטות מן האפיק האחד ולנטות הצידה ממנו, ביכולתו לפנות לכל כיוון ולא רק לכיוונו של כח הכובד בלבד. הוא יודע לעלות למעלה, ללכת אחורה, לפנות הצידה – ובעוד שכל שאר הדברים שבעולם נכנעים תמיד לגרביטציה, לכוח הכבידה, מוחו של האדם הולך גם מלמטה למעלה, גם פונה לצדדים, גם חוזר וגם ממשיך, גם יוצר חוק וגם מטיל בו ספק. ובכל מקום שמעכבים את זכות הסטיה הזאת את הזכות לחזור ולחשוב, לחשוב הצידה, להטיל ספק, לומר אולי זה לא כך, אולי יש דרך אחרת וכו', חוק האפיק הגדול האחד הופך כאן לחוק אלף האפיקים האלטרנטיביים.

וכך האדם בו בזמן הוא חלק מהטבע והוא נגד הטבע. הוא שייך לכוח הכובד והוא מורד בו, וכך הוא מגיע לירח, וכך הוא עושה נפלאות, וכך גם, לפעמים, הוא גם מתעלל בעצמו, משתולל נגד עצמו ונגד אחרים – כי לאדם, לשכלו, למחשבתו ולכוח היצירה שבו אין אף חוק אחד סופי. אין למוח אפיקים בנגב, אין לו מסלול אחד קבוע, אין לו מעלה ומטה של קבע, הוא יכול לעלות, הוא יכול לטפס על הקירות, הוא יכול להתדרדר, הוא יכול ליצור דברים שלא היו ולא נבראו, ויכול להרוס דברים מופלאים – האדם הוא הסוטה הגדול, המטיל ספק, המתחיל מחדש, הבועט באמיתות, והנאמן הגדול לאמיתות. המאמין בלמעלה מכוחו והמבטל את אמונתו – מקים אלהים ומדיח אותו, מאמין וכופר.

כאלה הם גם החוקים שהאדם חי לפיהם, ועובר זמן והוא משנה אותם, מלבד כמה חוקי יסוד. כשיש לאדם, כמו לטבע, אפיקים גדולים שלעולם הם קיימים ולעולם הם מחייבים, האדם איננו יכול לסטות מהם ואם הוא סוטה מהם, הוא מועל בעצמו, ושומט את הקרקע מתחת רגליו. בו בזמן, יש לו חוקים שניתן לשנותם, ומעבר לזה יש לו חוקים שאינם ניתנים להזזה. חוקי יסוד מוסד. חוקים כאלה, למשל, הם חוקי הטריטוריה שנוסדו מאז ומעולם. מאז ומעולם נתן אלוהים וחילק את הטריטוריה שלו והיקצה מקום גם לאדם. מאז הטריטוריה היא הנושא שבגללו נעשים בני האדם מאושרים או אומללים, כשהיא ניתנת להם או נלקחת מהם. קבלת מקום היא זכות, והפסד מקום הוא גלות. אפשר לומר שהטריטוריה היא בממדי כל העולם ושכל אדם יכול לחיות בכל מקום שבעולם, ואני זוכר שיחות כאלה של חיילים בימי מלחמת יום הכיפורים, באותו חורף ארוך אין־קץ, בצד האחר של התעלה, על אדמת מצרים, כשישבו שם פזורים רוב הגברים של עם ישראל, וחזרו ושאלו מה יהיה, מפני שכל מה שאמרו להם עד אז – התבדה.

אנשים אחדים שאלו אז למה אנחנו קשורים דוקא לטריטוריה המסוימת הזאת? ואחד מהם אמר בפירוש, בשיחה בלתי נשכחת, “אני אהיה בכל מקום בעולם שבו אני יכול לנגן בגיטרה שלי לאנשים שישמעו לשיר שלי. אם לא טוב לי כאן, העולם גדול, אלך לחפש מקום אחר שאוכל לשיר בו”.

לעומתו היה שם בחור אחר שהגיע לא מזמן והצטרף לאחת היחידות האחרונות שהתלקטו שם במרחבים ההם של מה שקראו אפריקה. והוא סיפר שלאחר כמה מלחמות כאן בארץ, והוא בחור צעיר עדיין, אמר לעצמו: לעזאזל מי שימות בארץ הזאת. לעזאזל מי שיישא אשה ויוליד בנים בארץ הזאת. אני אדם צעיר והייתי במלחמה אחת והייתי במלחמה שניה ולכל מקום שאני הולך, המלחמה אורבת לי, תארוב לבני, אני לא רוצה אותה. אני אברח מכאן למקום הרחוק ביותר בעולם, לטריטוריה הרחוקה ביותר, ואהיה פטור שם מהחוק הזה למות צעיר. אלה לא חיים. ואז, סיפר, הוא נסע לאוסטרליה. ושם חיפש לו מקום רחוק, רחוק מכל מגע, ומצא אישה שתהיה דווקא לא יהודיה, ולילדים שלו לא קרא בשמות יהודים, לא עתיקים ולא חדשים, לא על שם הוריו, ולא שום דבר. הוא הלך להתחיל התחלה חדשה. ויום אחד, לצערו הרב, הוא פותח את העתון וקורא שפרצה מלחמה בארץ, מלחמת יום הכיפורים. מייד הוא לוקח את אשתו, את בניו, עולה לאוירון ויורד בלוד ואומר להם: תלכו לאן שאתם רוצים, תדאגו לעצמכם, אתם גדולים, וחוזר אל היחידה שלו, ומוצא אותה כפי שהיתה: אלה כבר מתו, ואלה עדיין חיים – הנה, אני שברחתי מן המלחמה באמת הנה אני כאן. אולי אני חמור, אבל אינני יכול אחרת.

יש לאדם מרכז בעולם. בית, או ארץ, או טריטוריה, או “מקומי שלי”, ואילו אנחנו, כעת, אנחנו מושכים לעם הפלשתיני את הקרקע מתחת הרגלים שלו, ואנחנו מחכים היינו שהוא יקבל את זה בשלוה, בעוד שאנחנו לא היינו מסכימים בשום פנים שיבוא מישהו וימשוך לנו את הקרקע מתחת הרגלים, גם לא באמתלה שיש לנו הבטחה לאבותינו ולא באמתלה שיש לנו הבטחה מאלוהים. מלבד שההבטחה של אלוהים לאברהם היתה הבטחה גם לישמעאל בנו של אברהם: ישמעאל הוא זרעו של אברהם. ומכל מקום, אסור לעם אחד שימשוך את הקרקע מתחת רגליו של עם שני. מי שעושה את הדבר הזה, מזמין אסון. לא רק אסון פוליטי, לא רק אסון בטחוני אלא אסון לעצם קיומו על האדמה ולעצם המהות שלו. אי אפשר להתחמק מזה. אילו היו מושכים לי את הקרקע מתחת לבית שלי, מתחת למקום שלי, הייתי עושה הרבה יותר מהם כנגד המושכים. לא שהערבים צדיקים ולא שכל מה שהם עושים, הוא נכון וטוב – אלא שאין רשות לאף אחד למשוך את הקרקע מתחת לרגלי השני אלא רק בהסכמתו, או רק במשא ומתן, כשאין צבא מאחורי הקונה. וכעת הגענו לנקודה קריטית שאי אפשר עוד להוסיף ולמשוך את הקרקע מתחת לרגלים. חברים יקרים, דברי אינם פוליטיקה: הם תמצית היות האדם: אסור שעם אחד ימשוך את הקרקע מתחת רגליו של עם שני. זה הכל. שם לא ריק, שם יש בני־אדם, ולא ארץ ריקה. ובני אדם אינם שיחים ועיזים שאפשר לפנות אותם.

אחזור אל הסיפור הראשון על הטריטוריה, שהתרחש ברגע שגרשו את אדם וחוה מן הטריטוריה של גן העדן.

הסיפור ידוע. קין והבל מתנגשים בויכוח על הטריטוריה. כל העולם היה ריק. והשניים רבים על השדה האחד הזה למי יהיה, וקין אומר: אם אתה כאן, כאן אינו שלי, ואני רוצה שהכל כאן יהיה שלי. והוא מחליט להפטר מן המתחרה על הטריטוריה. הוא עדיין לא יודע מה זה מוות, עוד לא היה בעולם אף פעם מוות, גם איש לא לימד אותו איך ממיתים ואיש עוד לא הרג אף איש, אבל התאווה לטריטוריה הבלעדית היתה כזו שהוא קם על הבל אחיו והרגו. וכעת היה נדמה לו שהוא יחידי והוא הזדקף, והביט סביב סביב: עכשיו הכל שלי. אין לי עוד מתחרה. הטריטוריה כולה מאופק לאופק, כל העולם, עד כמה שרואים, הגבעה הרחוקה, העץ ההוא, הנחל הרחוק – כל מה שמסביב – רק שלי. רק שלי, רק אני, רק הכל שלי.

ואז קרה משהו, קול נשמע פתאום בעולם. לא דמות, לא אדם, לא גוף, אלא קול, רק קול, קול אחד, והקול אמר: אי הבל אחיך! ופתאום חזר הבל, ושוב הבל בצידו, הבל עומד כאן, והבל לא נעלם. הוא כאן, ישנו על ידו ותובע את הדם. קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ובפירוש: אחיך: אי הבל אחיך? אתה הרגת והוא ישנו ולעולם לא יפסיק להיות אחיך. ואתה אינך לבד. השני ישנו בעולם. והקול הזה, קם אז כנגד המעשה, ושאי אפשר להשיג בכח את הטריטוריה ולעולם לא תוכל ולא תיפטר ממנו. הקול הזה, הוא הקול היהודי. הוא מהות היות יהודי. לא קול חולף, לא קול ארעי, אלא חוק עולם. לא תיקח טריטוריה בכוח, לא עם מעם, ולא אדם מאדם.

אסור למשוך קרקע מתחת רגלי היושב שם. ואנחנו כולנו עושים כעת את זה, או מסכימים בשתיקה. וצריך כעת שיישמע אותו הקול, שיחזור ויאמר: עַם יחיה עִם עַם, ולא עַם במקום עַם, ובמקום לחסל זה את זה צריך להיות זה עם זה. וזה פירוש המאבק לשלום: ששניים יחיו זה עם זה בשכנות טובה ולא במשיכת הקרקע זה מתחת רגלי זה. אז השלום יהיה שלום, ויתחיל העתיד הטוב. ושוב אני מודה לכם מקרב לב.


דברים שנשא ס. יזהר בערב חגיגי שערכה לכבודו מכללת לוינסקי לחינוך, עם קבלתו את פרס ביאליק, 4.3.1992.

המלצות קוראים
תגיות