“חסין־אדם” הוא מי שנתחסן כנגד רגישות לסבל בני־אדם. מי שכל מיני שיקולים פוליטיים קודמים אצלו לאדם עצמו, מי שבחשבונות המשקלים שלו יש רק חישובים ואין בני־אדם, מי שעושה אסטרטגיות גדולות ומתעלם ממחירן בחיי אדם. זה שיש לו, או שעשה לו, עור עבה עד שנעשה חסין מהרגיש בצערם של בני אדם, ולא כאבם ולא דאגתם אינם פוגעים בו, ואפילו הסכנה לחייהם אינה מרגשת אותו במיוחד – זה חסין־אדם.
יש חסיני־אדם המחוסנים מפני כל בני־האדם, ו“לדרוך על גוויות” בדרך אל מטרתם אינו שום קושי בעיניהם, גם לא מתחיל להיות: נפוליון ביפו, למשל, שגם ציווה להמית אלפי שבויים תורכיים, וגם הפך עורפו והפקיר למוות אלפי חיילים צרפתים חולים – היה חסין־אדם לכל. כנגדו יש חסין־אדם למקצת, ללא בני־עמו למשל, כגון שאינו מתרגש שעה ש“גויים הורגים גויים” – הללו אינם משלנו, אינם בני־אדם.
סכסוך הרופאים־האוצר גילה פתאום חסיני־אדם מצד שלא פיללנו מעולם גם בגרועים שבחלומות. שהאוצר יהיה חסין־אדם וידחוף את הרופאים למעשי יאוש – זה הפתיע פחות. שהאוצר, שריו, מנהליו ועוזריו יהיו קהים לחיי בני־אדם וששיקוליהם הכלכליים והיוקר […] יהיו מתעלמים מסבל וגם מסכנת חיים – לזה, לאחר לבנון, כמעט שהיינו מוכנים. לאחר ככלות־הכל הם פוליטיקאים שהתכנית הפוליטית שלהם קודמת לכל, לרבות סבל בני־אדם, ועד כדי שלא טרחו כלל להסתיר מעיני הציבור לא את שאט נפשם מפני רגשני־הנפש ולא כיצד הם עצמם עשויים מבולי עץ נבוב.
אבל, שהרופאים יתגלו כחסיני־אדם, זה כבר מעבר לכל השערה פראית. בוודאי, לא כולם, אבל אותו רוב שהיה פעיל וקולני, אותו רוב אוטומאטי ומציית למנהיגי הסתדרותו, כמתוך היפנוזה כפייתית – הרוב הזה נאבק בכל כוחו, ובליּ הרבה כחל וסרק, על דברים שהוצגו כקודמים לחיי אדם.
אין ספק שיש סיבות מקילות להתנהגות זו. האוצר “שיגע” אותם, הוליך אותם שולל פעם אחר פעם, הישלה אותם בטכסיסי שווא, וכו' וכו'. אבל לבסוף, בצעד המכריע, הודיעו הרופאים לעולם פשוט וברור: צידקנו קודם לחיי אדם. ואם אנחנו לא מנצחים – שימותו.
כשאידיאה כלשהי נעשית קודמת לבני־אדם, השאול מחייכת. כשצדק פרטי של קבוצה נעשה קודם לחיי כולם – נישמטת הקרקע. כשהישגים כלכליים ומעמדיים, חשובים וניכבדים ככל שיהיו, באים שווי־ערך לאחריות לחיי אדם – נעשים בני־האדם זולים מכל, והחיים פחותים משווי נייר שטר ההישג. הכוח לחטוף, הוא נישאר מנצח. רופאי האדם מציגים אז מופת קולני: מלחמתי וצידקי גדולים מן העולם. ואין זה משנה אם באמת עשו או רק איימו לעשות: כשכך מנצח הרופא – ניצח וערכו אבד.
תרבות פירושה הגבלה, קבלת סייגי עד־כאן. הפקר פירושו קח ככל שתוכל לחטוף והכל מותר. וצפוי היה שמלחמתו של רופא תהיה מלחמה עם כבלי סייגים על ידיו. אלא ששביתת הרעב שימשה כהצדקה לשמיטת הסייגים: אי־אפשר עוד לדרוש ממני אלא רק לתת לי. הצלחתי לסכן את הכל. החיים ניתלו כעת על החוט האחרון שהיה בידי.
כאמור, אין כאן נסיון להחסיר גם שמץ מאחריות הממשלה הזאת שדחקה את הרופאים לפינה – ממשלה זו לא צריך להרחיק כדי להעיד עד כמה חסינת־אדם היא – ואיך את שארית הכוח שבידיה כפתה הממשלה על הרופאים בנסיון לכופפם, עד שאמנם הצליחה לבסוף להפוך את הרופא שומר האדם – לשובת חסין־האדם.
ניראה גם שקם לנו דור חדש של רופאים. לא עוד בני דורם של ד“ר שיבא ז”ל או ד“ר פדה יבדל”א אלא דור חתוך חיתוך מודרני: מקצועי, תועלתני וחומרני, שאין ספק לפניו בצידקת טענותיו המעמדיות, כשם שאין־ספק שפחות מעצורים לפניו. מרגע שנעשה הרופא לחסין־אדם לא חס להשתמש באיום על חיי זקנים, יולדות ופגים – אפילו אם לא יממש איומו, הרי עצם היכולת לאיים על חיי חסר־ישע – מבהיל עד תהום.
כעת השאלה שוב איננה הממשלה. זו מלאה סאתה מכבר. השאלה כעת היא העם. איזה מין עם הוא זה. האם שחיקת שכר, האם ההצמדה וההיצמדות, האם המעמד והיוקרה – האם רק הם מרכז העולם ורק הם הטעם היחידי להתעורר לעשות דברים. מה היא רגישותו של העם הזה? על מה הוא מוכן לקום מאדישותו ולהתעורר ולעשות דברים, ומה הוא מוכן לשאת ולסבול, קצת רוטן וקצת רוגן, וכאילו דבר לא קרה.
השאלה ששביתת הרופאים העלתה איננה עוד שאלת מעמדם המקצועי. היא הפכה לשאלת ערך חיי אדם. לשאלת הפקעת בני אדם כבני־ערובה במאבק המקצועי.
השאלה היא על ההודעה שהודיעו הרופאים בשביתה הזו, כי אין שום דבר יקר ואין שום דבר קודם, גם לא חיים ומוות, אלא שכר מעמד וכבוד.
היום הצטרפו הרופאים אל הפוליטיקאים ואל האסטרטגים המשחקים בחיי אדם למטרות המתעלמות מבני־אדם. וכשם שעשיית “סדר־חדש” בלבנון קודמת לחיי אדם, וכשם שתפישת שטחים בכוח וישיבה בהם בכוח – קודמת לסבל בני־אדם (אבל לא, כי אלה רק ערבים) וכשם שתכניות משיחיות כאלה ואחרות קודמות לחיי אלה שישלמו עליהם בחייהם – כך גם מספר שעות העבודה ושכר ההתחלה ושכר ההמשך, שקולים כנגד חיי בני־אדם חסרי־ישע.
חיי אדם. מה כבר ערכם. לאחר שהוצאת והשארת רק את בני עמך בחזקת בני־אדם, ורק בני אמונתך הם בני אדם, הגיע הזמן להודיע שרק בני אומנותך הם בני־אדם, ושטובתם וקידומם מעל הכל. ואם הרופאים כך, מה כל השאר? ואם האחרים אינם נחשבים אלא כהמון ניבער וחסר דעת – מה הם הרופאים?
לא די להצטדק באטימות לב האוצר ובטכסיסיו הנוקשים, לא די להתחבא מאחורי מגושמות הממשלה ולתלות הכל בפגיעה שפגעה בכבוד הרופאים ובהשפלה שהשפילה אותם כדי להסביר איך יצאו הרופאים ונתנו לפני העם מופת מרחיק רדת זה: הרופאים כמו כל ההמון וכל ההמון כמו הרופאים. משהו בסתר־הלב קיווה שהם – יותר. שיש דברים שרופאים לא יעשו גם במשבר קשה. משהו בסתר־הלב קיווה כי הרופאים הם יותר. ורטט דאגה עמוקה עובר כעת ועד העומק, ועד מתחת ליסודות.
הלוואי שנתבדה: האם הנורמה שהנה קבעו רופאי ישראל לא תלך הלוך וחלחל עד לשרשים, שמהם הולך וצומח, הולך וגדל לעינינו דור חדש?
את ניצחון הרופאים אפשר למדוד במונחים משפטיים וכלכליים. את הפסד הרופאים ואת הפסד העם – איך למדוד? כמה שווה רופא חסין־אדם?
יזהר סמילנסקי מרס 1983
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.