ר' גדליה זילברמן מתהלך בחדרו, וברשמי-פניו מסתמנים דאגה, רגז וקצר-רוח של צפיה. “שבועים כבר עברו מן המועד הקבוע – יוצאת נהמת-תלונה מבין שפתיו – הגם היום לא אקבל מכתב?!…”
ר' גדליה הוא זקן כבן ששים שׁנה, אך קומתו הגבוהה עודנה זקופה ופניו בריאים ורעננים לא לפי שנותיו. בני עירו אומרים עליו, כי חייו עברו באושר ועתה הוא מבלה שבתו בטובה, והדברים האלה אינם רחוקים מהאמת. כל ימיו היה ר' גדליה סוחר מצליח ויתגורר בעיר מ. ולעת זקנה העביר את בית-מסחרו לבני בניו, כי צרכיו לא היו מרבים עוד ופרנסתו נמצאה לו ברוח מתבואת-הונו. חייו עברו במנוחת-נפש שלמה, יום אחד לא שנה ממשנהו; רק היום השלישׁי פעם בשׁני שבועות היה מצטין מהאחרים, כי אז לפנות ערב, למועד משתה התה, היה ר' גדליה מקבל מכתב כתוב על ידי בניו ואנשי-ביתם… אלה ידעו את טבע אביהם, כי אוהב הוא סדר נכון וקביעות בכל דבר, ובהיותם מכבדים אותו מאד ושוקדים למלא את רצונו בדיוק, לא הרשו מעולם לעצמם, להפריע את הסדר הקבוע ולאחר את המועד. –
כה עברו ימים ושנים, ומה זה היה להם הפעם, כי שנו פתאם ממנהגם?
על זאת נסער לב ר' גדליה מאד, ובנפשו מתחוללים רגשות דאגה ורגז, פחד ותלונה.
קול הדלת בהפתחה ובהסגרה נשמע מהדר החיצון. “נושא-האגרות הוא זה!” חולף הרעיון כברק במוח ר' גדליה, ובאותו רגע נפתחה הדלת, המשרתת נראתה על הסף והושיטה לו גליונות-עתון אחדים ומכתב…
המעטפה נכרת בצורתה, גם כתבת הפירמה וכתב-היד נודעים. רגע דופק הלב דפיקות חזקות קצת מהרגיל, היד רועדת מעט, הפנים נוהרים משמחה והעינים מבריקות; אך בהרגע השני מתקמט המצח, מתכנסות גבות-העינים וכל רשמי-הפנים נעשים רצינים, כמעט גם קשׁים.
“לא אנקם הפעם – נוהמות שפתיו בלחש – יוסרו וידעו מועדם להבא!”
בטרם פתחו את המכתב הוא מתבונן מכל עבריו. הוא רואה שתי מרקאות במקום האחת הרגילה, ובפלס ידו הוא נוכח, כי אמנם כבד הפעם משקל המכתב.
“הם מרבים להתנצל, – חולפת בת-צחוק של רצון על שפתיו – אך טרחת-שוא הוא: כל התנצלות לא תועיל להם!”…
ובהרעיון הזה, הוא מרגיש מין ענג, מין ספוק-נפש מיוחד. רגע אחד מתעוררת אמנם דאגה בלבו, אולי קרה שם אסון, והחששׁ הזה מעוררהו לפתוח מהרה את המכתב; אולם אחרי רגע קטן הוא לועג בעצמו לחששיו השׁטותיים, ומבלי שים לב לזאת, שׁבסתר-נפשׁו פנימה בוערת כאש התשוקה לדעת את הכתוב במכתב, הוא עושה הכנותיו הרגילות במתינות שלמה ובלי כל חפזון. הוא יושב לו על כסאו הרך, נשען בגבו על כר הכסא מאחריו, מוציא את משקפיו מנרתיקם, מוחה את זכוכיותיהם ומרכיבם על חטמו, ורק אז הוא קורע את קצה המעטפה, מוציא את המכתב בעצמו, פורשהו על השלחן ומחל לקרא בו…
זה כחצי שעה הוא קורא את המכתב, שונה ומשׁלשׁ, והדברים סתומים ובלתי-מובנים לו כל עיקר… בכלל רבות מאד הזריות והפליאות: מכלותיו ונכדיו אין איש כותב לו דבר, גם בנו השני כותב רק שׁורות אחדות; כל המכתב ערוך ביד בנו הבכור, אך גם זה איננו כותב כמנהגו בשפה ברורה, שפת-סוחרים קצרה ומדויקה…
שני גליונות-ניר גדולים לפניו, כתובים מכל עבריהם; אך הוא איננו מבין דבר מכל המון המליצות האלה, מכל ההתפלספות הארכה הזאת על ה“חיים” וה“דת”, על ה“הכרה” ו“אמונת-הלב”, על ההרגל לתנאי-חיים ידועים ועל הצרך להתרגל לתנאי -כהחיים אחרים, שונים ובלתי-רגילים… מה זה עלה פתאם על לב בנו להקביל את אפני-החיים בעיר מ. אל אפני-החיים באחת מ“ערי התחום”?… מה פשר הדברים: “קרבנות בלתי-אפשריים”, “עתידות הבנים”, “הכרח לעשות מעשה נגד ההכרה-הפנימית” ועוד דברי-פלא רבים כאלה?… למה זה התעורר בנו פתאם לדבר על יהדותו ועל דבקותו בה, מבלי שים לב לכל דבר, ומה הוא החטא המדומה, אשר הוא מבקש עליו סליחה ומעורר “רחמי אב משכיל, היודע להבחין בין אשמת זדון משרירות-לב ובין חטאת-אונס מהכרח מר” – מה פשר כל החזון הסתום והפלאי הזה?… מי יבאר לו את כונת כל הדברים האלה?…
חצות-הלילה קרובה ור' גדליה עודנו מתהלך בחדרו, שׁקוע במחשבותיו. "סדרי-בראשית נשׁתנו עלי – מתלונן הוא כפעם בפעם במחשבתו – שבועים ימים עוברים מן המועד ומכתב אין; סוף סוף יבוא המכתב והנה הוא סתום ומלא פליאות! אכן סדרי-בראשית נשתנו עלי!…
ובאמת, האין זה שנוי בסדרי-בראשית? מי ראה כזאת, כי למועד חצות-הלילה עוד יהיה ר' גדליה ער ומתהלך בחדרו?!…
לו היה סדר-יום קבוע, כל דבר ומעשה היה נעשה יום יום בשׁעה מזומנה; רק היום שנה הכל. הוא לא קרא את עתונו לפנות ערב, לא יצא אחרי משתה התה אל המעקה, אשר לפני ביתו, וסיגרתו בפיו, למען שוהה מעט את העוברים עליו ממכריו, לא הלך לבית-המדרש לתפלת מנחה וערבית, לא אכל בערב את סעודתו הרגילה ולא עלה בשעה העשירית על משכבו… מאז קרא את המכתב, רק רעיון אחד ממלא את כל נפשו, רק שאלה אחת מעסקת את כל מוחו. בינתים באה “זקנתו” החדרה, והוא לא קרא באזניה את המכתב מתרגם יהודית כמנהגו. היא חכתה זמן מה דומם, אחרי כן פנתה אליו בשאלתה, והוא לא עשה חפצה. היא נבהלה מפני הסמנים הלא-טובים האלה, ובלב חרד הפצירה בו להגיד לה, לפחות, מה שלום הבנים ומה נשמע אתם; אך הוא ענה בקצר-רוח ורגז גלויים: “שלום, שלום להם, כל חדשׁ אין”. היא הביטה אליו ברגזה ודאגה, במבטה נשקפו צרת-נפש ותוכחה שׁתקנית ובאנחתה העמוקה, אשר התמלטה מלבה בצאתה את החדר, נשמעה קבלת-יסורים בהכנעה; אך הוא לא שם לבו לכל אלה…
הוא לא שם לבו לזאת, כי כבר עבר זמן תפלת מנחה וערבית, לא התבונן, כי המשרתת הביאה מנורה דולקת ותשם את לחם-הערב על השלחן, אף לא הרגיש בזאת, כי המשׁרתת נשׁארה זמן מה על עמדה בפתח, כמחכה לפקודתו, ואחרי כן יצאה במשכה כתפה ובהניעה ראשה –
הוא מתהלך פעם בחפזה ופעם לאטו. לפעמים הוא עומד רגע, שם את כף ידו על מצחו ועוצם את עיניו; אך אחרי רגע כבר שב הוא להליכתו, וככה הוא מתהלך וחושב, מתהלך וחוקר בדברי החידה הסתומה הזאת!…
רגליו נלאות מרוב הליכה, מוחו נלאה מרוב עיון וחקירה.
מאפס כח הוא נופל על כסאו הרך, עוצם את עיניו ולוחץ בשתי ידיו את רקותיו, כאלו הוא אומר לעצור בחזקה בעד הרעיון מפעל; אך המוח איננו נשמע לפקודה והמחשבות מוסיפות להגרר זו אחרי זו מאליהן –
הוא רואה ונוכח, כי מרוב חקירתו מוחו מתבלבל ורעיונותיו מסתבכים, על כן הוא מחליט להסיח מעט את דעתו מהענין המטרידו, ולמען הטות את מחשבותיו לעבר אחר, הוא שולח את ידו ולוקח את גליונות העתון, אשר נתקבלו יחד עם המכתב.
בעתון היה קורא רק את הפרק הפוליטי: יתר הפרקים, ביחוד פרק החדשות, היו נקלים ובלתי-חשובים בעיניו; תחת זאת היה קורא את החדשות הפוליטיות בשימת-לב ורצינות מיוחדות; כל פרט בהן היה מענינהו ואל כל שמועה היה חודר ומתבונן… “פה צפונה חכמה רבה ועמוקה בכל מלה, בכל הגה קל – כן היתה דעתו – והקוראים דברים כאלה קריאה שטחית אינם יודעים ואינם מבינים כל דבר”… הוא מנסה גם עתה לקרוא בעיון; אך הדבר הזה אי אפשר לו הפעם: רק עיניו עוברות משורה לשורה ומוחו איננו קולט כל רעיון, איננו תופס משמעות כל משפט… באופן מכונתי הוא עובר משורה לשורה, מעמוד לעמוד, מפרק לפרק, ופתאם מופיע לפניו שם מ. בראש אחד המאמרים. הוא מחל לקרוא בלי-בחינה, בלי התענינות; אך עוד מהשורות הראשונות הוא נמשך אחרי הדברים הנקראים, ובמדה שׁהוא מוסיף לקרוא, בה במדה תגדל התענינותו –
הוא קורא על דבר גזרת-יציאה, אשר נגזרה על היהודים, היושבים בעיר מ. שלא כדין, והחדשה הזאת פוקחת פתאם את עיניו והוא מחל להבין את מכתב בנו… רגע הוא מרגיש מעין רוחה, כמו הוסרה מעל נפשו מעמסה כבדה; אך באותו רגע כבר תוקפים אותו רגשות צער ודאגה לזכר הצרה הגדולה, אשר באה על בניו… הוא איננו מסים עוד את המאמר שהתחיל, כי הרעיון: עד כמה הרעה הזאת נוגעת לבניו – הרעיון הזה משעבד לעצמוֹ את כל מוחו של ר' גדליה, והוא לוקח עוד הפעם את המכתב ושב לקרא בו…
עתה הוא מבין את המכתב בכללו, מבין על מה מתאונן בנו, מבין מה היא הצרה הפתאומית והבלתי-צפויה, אשר עליה מסבים רוב הדברים; אך בכל זאת עוד רבים המקומות הסתומים והבלתי-מובנים, עוד רבים הדברים, הנראים לו כזרים ומתמיהים עד מאד!
הוא קורא עוד הפעם את המכתב, שונה ומשלשׁ; אך הדברים הסתומים אינם מתבארים בשום אופן והוא מרגיש, כי פה צפון דבר-מה, חשוב ורב-ערך מאד, אשר איננו יודעהו עוד…
הוא יושב זמן מה כנדהם ועיניו נטויות נכחן אל נקודה אחת, פתאם חולפהו רעיון כברק, הוא קופץ ממקומו ופניו מלבינים מאד.
“לא, לא!… הדבר הזה אי-אפשר הוא!”
ובכל זאת הוא רועד כלו ומביט על סביבותיו בבהלה… הוא שולח ידו לאחוז במכתב, הפרוש על השׁלחן; אך ידיו רועדות כל כך, שהמכתב נשמט מהן פעמים אחדות ואיננו מתהפך כחפצו… סוף סוף עולה הדבר הזה בידו, והוא מחל לקרא את המכתב עוד הפעם מראש; אך בעמדו בחצי העמוד השני המכתב נשמט מידו, קריאתו נפסקה וגופו נוטה באפס-כח אחורנית על גב הכסא –
הוא איננו חושב, איננו מרגיש גם כאב; רק כעין מועקה נוראה מכבידה על כל נפשו והוא קופא על מושבו בלי תנועה!
הוא איננו יודע בעצמו, כמה זמן נמשך מצב הקפאון הזה; אך פתאם הוא ננער כמו מדחיפה חזקה, והוא מזדעזע כלו, מרים את ראשו ומביט על סביביו בתמהון. במשך רגעים אחדים איננו יכול לברר לעצמו מה אתו, אך מעט מעט מתעורר זכרונו והכרתו תשוב אליו. עוד רגע קטן מסופק הוא ושואל את נפשו: אולי חלום הוא? – אולם סקירה אחת לעבר המכתב, הפרוש על השלחן, דיה להסיר גם את הספק הקל הזה…
הוא קופץ ממקומו: סערת-הרוח, ההולכת וגוברת בקרבו, איננה מניחה לו לשבת תחתיו במנוחה… קצף נורא מתקלח יותר ויותר בנפשו, רגשות חמה עזים מרתיחים את דמו, שניו מתעצמות לחריקה ואגרפיו מתלכדים מאליהם –
“איך מלאם לבם לעשות כזאת?!”
הוא היה יודע, כי בניו אינם נזהרים הרבה במצות-הדת, גם הוא בשעתו היה מרשה לעצמו מעשה-חרות ידועים: במ. אי-אפשׁר להתנהג כמו שמתנהגים באחת ערי-התחום – אולם צעד כזה!…
ובבהירות מכאיבה נגלה לפניו כל עמק התהום הנורא, אשר טבעו בו כל היקר לו, כל נחמת חייו וכל פרי עמלו ושקידתו: למה עמל?… על מה שקד כל שנות חייו?…
ושאלת-היאוש המרה הזאת מעוררת בקרב נפשׁו שׁאלה אחרת, מרה ומדאיבה עוד הרבה יותר: האין הוא עצמו אשם בכל זאת, אשר נהיתה עתה?!… הוא היה מתגאה תמיד בפעולת עצמו במין מנוד-ראש של חמלה על רבים מבני-עירו, אשׁר לא השכילו כמוהו לכונן את מצב בניהם – האין אחרית-הדבר מוכיחה את ההפך?!… האין הוא ראוי למנוד-ראש מצד אותם האנשים, אשׁר היה נד להם לפנים ומקנא בהם עתה?!…
רגשות החמה והתמרמרות הולכים ורפים בקרבו; אותו תוקפות איזו התיאשות ואפיסת-אינרגיה מחלטות, בו מתעוררת כעין חמלה על אפסות עצמו, ובנפשו המדכאה אין גם די רצון לחשוב מחשׁבות, לחקור את מצבו בדעה צלולה –
הוא איננו מתהלך עוד, גם מוחו כמעט שאיננו עובד את עבודתו; הוא מוטל בלי-כח על כסאו ובלי הכרה עוברים בדמיונו ציור אחרי ציור, מחזה אחרי מחזה…
בדמיונו הוא רואה את עצמו בחדר-משכבו על עשר-דוי. הבקר כבר האיר, אךְ בחדר שורר עוד חצי-אפל, כי מסכות-החלון מורדות. אנשים שונים מתהלכים אנה ואנה, אך הדממה איננה נפרעה, כי הנמצאים צועדים לאט, בזהירות על בהנות רגליהם. הדברים נאמרים בלחש, אך הוא שומע ומבין, כי חושיו רפים אמנם, אבל צלולים עוד למדי.
“מחלתו אנושה – מגיע לאזניו קול מתלחשים – הגסיסה קרובה”.
“ואים בניו? האמנם אינם יודעים דבר?!”
משיכת-כתפים של תמהון מדברת כמו בברור: האמנם אינכם יודעים?…
“הוא מתנועע, רוזם… הוא מבקש בודאי לקרא ודוי”.
“ודוי… אמנם כן, לודוי הוא זקוק מאד!”
וכל העינים, הנטויות אליו, מפיקות חמלה ומנוד-ראש. “יסר יסרהו יה – קורא הוא ברור במבטי העינים האלה – היש עוד גוע אמלל כמוהו?!…”
היש עוד?… היש?…
והמחזה הולך ונמשך, דמיונו מוסיף לציר –
חרשי-האדמה מכסים את עיניו, גושי העפר נופלים וממלאים את חלל הקבר החדש: תור ה“קדיש” הראשון מגיע…
מי יקרא את ה“קדיש”?… הכל מחרישים, מניעים ראש ונאנחים בלי-רצון…
אחד השמשׁים אשׁר לא פג עוד שׁכרונו, קורא קול צרוד ולשׁון מגמגמת את ה“קדיש” הראשׁון, וכל השׁומעים נדים לגורל האב האמלל, אשר באתהו כזאת.
היש עוד רעה גדולה מזו?… היש?…
הלילה חולף ואתו יחד נודדים גם מחזות הדמיון הנסער: אולם רשמי הלילה הזה אינם נמחים… לשוא מתאמץ ר' גדליה להסתיר שברו מעין זרים ולהתראות כשלו ומאשׁר: הכל רואים, כי קומתו הזקופה נעשתה כפופה, פניו הרעננים והבריאים צמקו וקדרו –
והשמועה הולכת ומתפשטת בעיר…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.