בשנות תרמ“א – תרמ”ג עברה רוח סערה במשכנות ישראל ברומניה, רוח שנאת הגוים אשר פרצה ממסגרותיה, ותך בים גלים ותגע באניה הסוערת ותרעישנה ותטלטלנה הֵנה והלום, ותלך ותתע מים אל ים ומחוף לחוף, פעם אל ארץ הקדם פעם אל ארץ החדשה, ותהי מהומה ומבוסה, גלות ומנוסה, חרדת אלהים בכל המחנה ומגור מסביב. ושמש צדקת נדיבי אחינו הרחוקים זרחה על הגלים ההם, אשר נִשאו לרגלי המנוסה ומוצָאי הגולה, ויאירו אל עבר פניהם, אל מול השוכנים בטח ושאנן לחוף הים הזועף הרואים בנוע האניה הסֹערה מנגד ופניהם לא יחוָרו – הם עשירי ישראל בני ארצם אשר לא היו עמהם בצרה – ויֵרָאו ליושבי החוף, לנֹגה ברק הגלים, פני יעֵנים במדבר ולבות אבן תחת אפודת זהבם. הלב הזה לא חם ולא נע לכל הקורות ההן, ובברוח אחיהם מיָם צרה לא החזיקו בידם ולא עזרום ולא הושיטו להם את שרביט הזהב לנגוע בקצהו לפני צאתם. גם אחרי כן בשוב רעיון ישא“י לפעם במחנה, בנסות אחדים מקרב העם שנית ושלישית לעלות לציון לעבוד שם את האדמה, עמדו הגבירים מנגד או עזרו לרעה לרַפות ידי הבונים ולחבל את מעשיהם; גם כתבו עליהם שטנה אל נדיבי אחינו בחו”ל, אשר פנו אליהם לעזרה, ויכחשו להם לאמר: אין כאן לא שעות רעות ולא גזרות רעות, לא חֹסר לחם ולא חמת המציק – עולם כמנהגו נוהג והאנשים האלה רודפי קדים הם, על כן הם מרעישים שמים וארץ ולבות הנדיבים הרחוקים וקוראים באזניהם תמיד: הוציאונו מתוך ההפכה!
צאת העם מרומניה המונים המונים לבקש להם מנוח באשר ייטב להם, היתה לגבירינו כעשן לעינים בגלל שני דברים: א) הנסים והפליטים בכל מקום בואם עדים חיים היו על רשעת אדוני הארץ ואות קלון לארץ מולדתם, אשר קאה את בניה הנקיים מפשע ותשליכם אל ארצות נכריות. ועשירי ישראל פטריוטים גדולים המה, שלמים הם עם אדוני הארץ, שריה ואציליה, בתוכם יתהלכו, עמם יכָּבדו ולהם יקוו לאותות כבוד, לאור־פנים, לדברים נעימים; באור פני שר רומני – כבוד, ברצונו – עקב רב, ויהודי עני מה הוא כי ישיתו אליו לב; על כן כבוד הרומנים קרוב אל לבם מכבוד דַּלת עמם ושלומם וטובתם, וטוב בעיניהם לכסות על חרפתם לבל תוָדע על פני חוץ. ב) אם לא נגע הדבר עד לבם – כי אותות הכבוד ועדיי הזהב אשר על הלב כתריס בפני שועת עניים ומחסום להמון מעים – הלא יגע עד כיסם בהגיע תורם להעניק מכספם לאחיהם הגולים, ואם לא יתנו יהיה זה להם לחרפה לפני הנדיבים הרחוקים, אשר יראו אותם כאבירי־לב המתעלמים מאחיהם־בשרם בעת צרתם.
ויהי אחרי היות דבר ישוב א“י למשא נפש העם, ואחרי אשר אבדה תקות רבים כי לא עלה עליהם הגורל להסתפח בנחלת שתי המושבות הראשונות, שמרון וגי־אוני (זכרון־יעקב וראש־פינה), ויד הועד אשר היה בגלץ קצרה משלוח עוד חלוצים חדשים, – ויוָסדו יחד, בחורף שנת תרמ”ג, רבים מיושבי יאסי, בהם אנשי מלאכה ועובדי אדמה לפנים בכפרים, ויהיו לאגודה אחת בשם “אגודת צב”י" (צעירי בני ישראל) ויבקשו לצאת בעקבי אחיהם ההולכים לפניהם לא“י לעבוד שם את האדמה. ויהי כי לא השיגה ידם למצא חפצם מבלי עזרת אדם, וישאו עיניהם אל נדיבי אחינו אשר בפריז ובלונדון ויגישו לפניהם שאלתם ובקשתם ביד הרב ר' צדוק כהן בפריז, הרב אדלר בלונדון, לודויג פיליפזון ואברהם קונסטנטינובסקי, אשר ישב בפריז בימים ההם ויהי להם לפה אל הנדיבים אשר היה יוצא ובא בתוכם; ויספרו להם את כל התלאה אשר מצאתם: גרושי הכפרים, חק הרוכלים, אשר הכרית אכל מפי עשרים אלף נפש ברומניה, וחקים אחרים אשר יצרה עליהם הממשלה לשחתם ויתחננו להם להוציאם מארץ ענים אל ארץ־ישראל ולטעת אותם שם על האדמה, וגם אמרו לתת שארית הון ביתם הנשאר להם לפליטה מצוק העתים, ואת הנותר יתן הנדיב, אשר יוציאם, מכיסו. מספר המבקשים היה בתחלה כחמשים בתי אבות ואחר נספחו עליהם עוד אחרים ויהי מספרם כמאתים. ואלה פנו על ימין ועל שמאל ויכתבו מכתבים השכם וכתוב ויתמוגגו בתחנונים ובבקשות, עד אשר החלו אחדים מן הנדיבים, או מן המליצים אשר היו להם לפניהם לפה, לשום לב אליהם ולבקש להם איש אשר יפרוש כנפיו עליהם ויוציא אותם אל ארץ אחרת – אך לא למחוז חפצם, לא”י, כי אז היתה הארץ הזאת כארץ גזרה בעיני רבים. גם קונסטנטינובסקי הניא אותם מא"י, משא נפשם; הלא כה דבריו באחד המכתבים:
"אדוני, ראשי החברה אגודת צבי.
בעוד אני עמל ומרבה בתחנונים להחיש לכם רוח והצלה מכוּר הברזל ולהביאכם אל ארץ נושבת במדינות צרפת או בריטניה שתאכלו לחמכם בזעת אפים, יען כי בעלי מלאכה הנכם כלכם ושונים מיוצאי חפזון ההדיוטים האוכלים ואינם עושים, כי על כן אריע אף אצריח באזני הנדיבים לבל יתנו למוט רגליכם ויחישו מפלט לכם להביאכם אל ארצות החיים, והנה פתאם הופיע לפני מכתבכם השני אשר בו שניתם את טעמכם מן הקצה אל הקצה, לתמהון לבבי ולדאבון נפשי. הקשיתם לשאול דבר, אשר כל השומע יצחק לכם צחוק מדאיב לב. לארץ הצבי גרסה נפשכם לתאוה, בעת כי תבכה נפשנו במסתרים מהמון נפוחי רעב אלה אשר כבר מעדו אשוריהם כי פחזו כמים וילכו בגפם בערום ועריה עם טפלי דתליי בם ונפשם אִותה לעלות על הר הקדש טרם עתו, למרות אזהרותינו ואזהרת היקר באדם ה' אליפנט. וכמה מים זידונים יעברו על ראשי האמללים האלה עד אשר ישובו לארצם חזרה, תבקשו אתם היום מחדש להרבות עניים ולהגדיל האביונה בארץ הצבי ולהרחיק בזה עוד על מועד מועדים את גאולתנו ואת הקמת הלאם, אשר לזה תערוג נפשנו בארץ חרֵבה ליורה ומלקוש ואשר רק לזה הקדשתי את טפחות ימי בטרם אלך ואינני. בטח נעלם מאתכם מצב אחינו כרגע בארץ הצבי. שאלו נא את קוראי מכ"ע לעם ישורון ויגידוכם, זקניכם ובראשם הרב החכם ביאסי ויאמרו לכם, כי על הראשונים אנו מצטערים ונפשנו נבהלה מאד על הקולוניסטים אשר כבר נטעו אשל בארץ הצבי לבל יהיו חלילה בתיהם קבריהם אם לא נחיש להם עזר וסעד מפה ומלונדון, ואתם חפצתם להוסיף יגון על יגוננו וצרות על צרותינו. לא, לא אחי! לא זאת המנוחה אשר אמרתם במכתבכם השני, ורק בהראשון הנני משתדל ובפירוש רק למען בעלי מלאכות ולא לבטלנים להרבות בפריז חללי רעב בראש כל חוצות.
“פריז, 1 פבר 1883. אברהם קונסטנטינובסקי”.
עברו עוד ירחים מספר בחליפות מכתבים עם ק. ואחרים לא לעזר ולא להועיל, והאנשים ראו כי אין ישועתה להם במליצים אשר היו עיניהם אליהם עד כה, ויוָעצו ויפנו ישר אל הברון הירש וישלחו לו שיר תהלה כתוב עברית ומכתב בקשה, בו הפילו תחנתם לפניו להוציאם אל ארץ אחרת לאכול שם יגיע כפיהם, כי צר להם המקום בארץ מולדתם; וגם הגידו לו, כי הארץ אשר הם מנשאים את נפשם אליה היא ארץ־ישראל ולא אמריקה. – העם היטיב תמיד לראות מיועציו, מאַשריו ואנשי חסדו; גם בעלי המלאכה אשר ברומניה ותלמידי בתי־הספר הגבוהים אשר ברוסיה, היו גלויי עינים מיועציהם אשר הניאו אותם מִשֵּׂאת עיניהם אל ארץ גזרה זאת ומִלֶּכת בדרך הזה, אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזא את אשר יחזה עתה כל אדם בארץ־ישראל ובאמריקה. – וימָּצא להם הנדיב לבקשתם וַיֵּעתר להם להוציאם את הארץ, מאתים משפחות מעט מעט, אך גם לו היתה אדמת ישראל לזעוה ויבחר תחתיה באמריקה. ויבא עמהם בכתובים ויאמר להכינם לקראת שינוי המקום הזה בתת להם מורים ללמדם אנגלית לבל יבאו לאמריקה ודעת לשון הארץ אין אתם; גם דרש מהם לשלוח לו רשימת האנשים המבקשים לצאת ובני ביתם ומשלח ידם ומספר שנותיהם. ויהי בהיות הדבר נכון מעמו וקרוב להֵעשות – ויבא השטן בתוכם, אחד הגבירים אשר ביאסי, ויעמוד בין הנדיב ובין מבקשי פניו ויוצא את דבתם רעה, לאמר: האנשים האלה מרפדי ריקים הם המֵּאנים לבקש להם חַיַת ידם בארץ מגוריהם, על כן הם בוכים באזני נדיבי חו“ל ואומרים נרדפים אנחנו על צוארינו – ואין רודף אותם. הגביר הנכבד הזה, י. נ., בא יום אחד אל בית מועדם בהתיעצם ויגד להם כי עושה דבר הנדיב פנה אליו במכתב על אדותם, וידבר על לבם להכָּבד ולשבת בביתם ולחדול משטוח כפיהם אל נדיבי חו”ל: “שבו בארץ מולדתכם ואכלו יגיע כפיכם!” ובאמור אליו האנשים: “הבה לנו עסוק ונעש בחפץ כפינו ועתה כי אין למה נמות תחתינו ברעב אנחנו ובתינו”. ויען אותם קשות ויאמר: “נרפים אתם נרפים, על כן אתם צועקים אל הנדיבים אשר בחו”ל להוציא אתכם אל ארץ זבת חלב ודבש“, וילך מאתם בחרי אף. הם הוסיפו עוד לכתוב אל ויניציאני, הוא עושה דבר הברון הירש, והוא אמנם עוד ענם על מכתביהם פעמים שלש, אבל שִנה את טעמו מן העת ההיא והלאה ויבקש לו ידים להחָלץ מהם ולהשיב דברוֹ אחור בלי אשר יוָּדע להם כי יד נעלמה היתה בזאת להבאיש את ריחם בעיני הנדיב ולתתם למבקשי לחם עצלות – עד אשר נסתם חזון ממנו וכל תקותיהם היו לאין. – הנני שם בזה לפני הקוראים את מכתבי ויניציאני בתרגום נאמן מעצם כתב ידו (צרפתית); ספרי זכרון הם לנו להודיע לדור את מחשבות הברון הירש ואיש ימינו, אשר היה בימים ההם, על ישא”י ועד דברים אחרים שידֻבר בם במכתבים האלה, ולהראות לכל את התמורה הגדולה, אשר היתה בענין הזה הקרוב ללבנו, בעת הקצרה ורבת־העלילה הזאת.
עטריטאט, 29 אוגוסט, 1883.
לכבוד ראשי אגודת צב"י, ביאסי.
אדוני, – האדון ברון די הירש מסר לי את מכתבכם מיום 30 יולי, גם שיר התהלה אשר שלחתם לו, בא אליו, ויפקוד עלי להביע לכם תודתו על זאת. הנכם שואלים בדברו על אדות העצה אשר יעצתם לצאת ממקומכם אל ארץ אחרת, הדבר גדול וקשה מאד, צאת יהודי רומניה גם לפלשתינה גם לאמריקה אחוזה במכשולים וחתחתים רבים ובעמל רב מאד. זאת ידענו על פי המסות החדשות אשר ראו עינינו: המושבות העבריות אשר נוסדו באמריקה טרם נכונו וישועה רחקה מהן לפי דברי השמועות המכזיבות אשה את אחותה הבאות אלינו משם; ובפלשתינה עיני ראו ולא זר את גולי רומניה ורוסיה כי ברע הם, ותלאות וחליים מנת חלקם בארץ המשכלת הזאת1 (ce pays inhospitalier) מלבד המוקשים הרבים הנשגבים כמעט מכח אנוש, אשר לא יתנו אותנו כעת למצא חפצם שם בדבר עבודת האדמה, על כן אין אנחנו מוצאים את לבנו לתתכם ללכת ארצה פלשתינה, ולהפך עלינו להזהיר אתכם מלכת במועצותיכם אלה.
וארץ אמריקה, אף כי לא השביעה אותנו רצון עד עתה גם היא (בנוגע לגולים העברים אשר הובלו שמה), טובה לאורחים מפלשתינה ומבֹרכת היא ממנה ויש תקוה לבאים אליה למצא חית ידם עם שתי אלה: מלאכת־יד אשר תתן לבעליה לחם בימים הראשונים לבואו שמה, ודעת שפת הארץ דֵי הביע לאיש את אשר עם לבבו, אף אם לא יוכל לדבר כן, ובלעדיהן לא יהין איש לבא שמה, כי לא תהיה דרכו צלחה. ועתה אם אינכם סוחרים, רוכלים מוכרי משקי שכרון או מבקשי לחם, אם באמת יש בכם בעלי מלאכה ועובדי אדמה, אשר לא יוכלו לעשות מלאכתם ולעבוד אדמתם ברומניה מפני צוק העתים או מפני החקים הרעים הגודרים בעדכם, ובארץ אחרת יוכלו למצא מחיתם בכח ידיהם – הנה הברון די הירש נכון לעזור להם בדבר הקשה הזה אשר אומרים הם לעשות, לצאת מארץ מולדתם אל ארץ רחוקה, אמריקה או ארץ אחרת אשר תכשר יותר, והקל מעליהם בתת להם את מחסורם הראשן אשר יחסר להם: את הלֶּקח בשפת אנגליה. ואתם שאו את ראש האנשים האומרים לצאת את הארץ ושלחו לנו את שמותם כתובים בספר, וכתבתם את ראשי בתי האבות, את מלאכתם אשר עשו בה עד כה, את נפשות ביתם, זכר ונקבה, ואת שנותיהם, ואחר נראה אם יש דרך נכון לאסוף אותם אל מקום אחד, למען ילמדו מעט אנגלית, והיה כי יראה הברון כי יצלח החֵפץ הזה בידם ושם לבו לנגוע אל עצם הדבר הגדול הזה – דבר צאתם לאמריקה – כי לא יוכל איש חסד לעשות דבר לפני הסירו את המכשול הזה מני דרך. כי אמנם לא טובה העצה הזאת אם יש דרך לנטות מפניה, ואין לשום אליה לב בלתי אם אכף עליכם מצב הדברים ואין כל עצה ותחבולה אחרת לפניכם, שַׁלָמה נַשִׂיא אותנו עוֹן־אַשְׁמָה בהוציא אתכם מן הארץ אשר נולדתם בה, אם טוב לכם שם או לא, למען הביאכם אל ארץ רחוקה להיות צפוים גם שם אל עמל ותלאה כאשר בארצכם או יותר.
ואשר לחליפות המכתבים אשר יהיו בינותינו מעתה, אבקשם, אדוני, לכתוב לנו צרפתית, ואם לא תוכלו לעשות זאת ויספתם לכתוב עברית, אל נא תכתבו לנו בכתב אשר כתבתם את מכתבכם ואת שיר התהלה, כי לא אוכל לקרא אותו, כי אם בכתב מרֻבּע אשר איטיב לקרא ולא יַרבה זה לעשוק עתֵּנו.
והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.
פריז, 15 ספטמבר, 1883.
אדוני, – הברון די הירש מסר לי את מכתבכם מיום 26 אוגוסט, והנני לבקש אתכם בזה כי תואילו לשום לבבכם מעתה לרצון הברון: אשר לא תשלחו את מכתביכם ישר אליו כי אם אלי, כי לי העבודה הזאת לבא בדברים עמכם בשמו.
הנני מחכה לתשובתכם על מכתבי מיום 29 אוגוסט אשר שלחתי לכם ביד האדון ריטר פון ניישאץ, אקוה לקבל אותה בקרוב ואז נוסיף לדבר בענין שלפנינו.
והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.
פריז, 26 דצמבר, 1883.
אדוני, – הנה זה עתה בא אלי עוד מכתב מאתכם, כתוב עברית. במכתב הזה אינכם שואלים מאתי עוד עבודה, כי אם לחם. רואה אנכי אפוא כי שגיתי במשפטי על אדותיכם, אני אמרתי כנים אתם, אנשי מלאכה המבקשים לצאת אל ארץ אחרת למען מצוא שם עבודה, ועתה הנה כדַבֵּר מבקשי לחם תדברו! – ואני שאלתי ודרשתי באמריקה למען דעת איזה מקום יִכשר להביא שמה את היוצאים. אבל המלאכה לא ליום אחד היא, עלינו להועץ ולהתבונן היטב בדבר טרם נִקרב לעשותו, וגם לא במכתבים כאלה אשר שלחתם תחישו את מעשינו. אין את נפשי להוציא מבקשי־לחם, וגם לא אטה את לב הברון להוציא אנשים כאלה אל כל מקום, קרוב או רחוק, כי רַבת ידעתי את אשר יקרֵנו בדבר הזה. חדלו אפוא לשלוח מכתביכם ללא הועיל. אנחנו עושים את אשר עלינו בדבר בקשתכם, והיה כי יודיעונו דבר טוב מאמריקה והגיעה עת לעשות – נודיעה אתכם.
והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.
פריז, 25 פבר, 1884.
אדוני, – קבלתי את מכתבכם מיום 27 ינואר, אשר בו תערכו אלי מלים בדבר צאת יהודים רומנים מארצם. במכתב הזה תשימו לפני את מצב היהודים ברומניה הרע מאד ואת כל הצרות והתלאות אשר ימיטו עליהם אדוני הארץ. צר לי, כי בדבר הזה קצרה ידנו מהושיע. ובמה תהיה להם תשועה אם לא בהוציא את כל היהודים אשר ברומניה אל ארץ אחרת, והדבר הזה לא יוכל איש לעשות, כי לא נקל להסיע ארבע מאות או חמש מאות אלף נפש, מספר היהודים היושבים ברומניה, מארץ מולדתם אל מקום אחר. ואם אמרנו נוציא מאתים בתי אבות כאשר בקשתם, לא ישֻנה בזה מצב היהודים ברומניה לטוב. ובכל זאת אל תדַמו בנפשכם כי לא שמתי לב לבקשתכם. עד היום הזה אני עומד בחליפת מכתבים עם מיֻדָעַי אשר באמריקה על אדותיכם. גם עתה מקרוב כתבתי לאיש משם לדעת מה אעשה אתכם, ויענני האיש, כי אין להוציא שמה בתחלה כי אם את ראשי בתי האבות, ובני ביתם לא יניחו מקומם עד עת מועד. הדרך הזה לא ישר בעינינו וגם יודע אני כי איש מכם לא יאבה לעזוב את בני ביתו ולצאת בגפו. גם להוציא מאתים בתי אבות פעם אחת לא נוכל, כי יהיה זה מחנה כבד מאד, הדרך הנכון יהיה להוציא אתכם חמשה חמשה או ששה ששה, ואני עודני נועץ עם מיֻדעי אשר באמריקה ואקוה כי עוד מעט אוכל להוציא שמה מספר בתי אבות. אל נא תוסיפו לשלוח לי מכתבים ללא הועיל, וכי יקרב הדבר לצאת לפעולת אדם, אמהר להודיעכם.
והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.
פריז, 12 מאי, 1884.
אדוני, – קבלתי את מכתבכם מיום 19 אפריל, אשר בו תדברו אלי על אדות צאתכם מרומניה. במכתב הזה נמצא דבר אשר רע בעיני מאד, הוא הדבר אשר אמרתם, כי עשרה בתי אבות עזבו את משכנותיהם והנם מחכים ליום הוציא אותם. לא אובה לנקוב שם למעשה הזה אשר עשו האנשים ההם; האמנם יאמרו להכביד את ידם עלינו כי יעשו כזאת? הלא אמרתי לכם באחד המכתבים כי אני עומד בחליפת מכתבים תמיד עם מיֻדעי אשר באמריקה על דבר היציאה, וכל האנשים אשר דבר לי עמהם אומרים פה אחד כי לא להוציא שמה כי אם אנשים צעירים לימים ולא איש וביתו. ולמען תראו ונוכחתם, אשימה בזה לפניכם דברים אחדים מתוך המכתב אשר קבלתי מאת אחד מגדולי אחינו היושב בניו־יורק, אשר הרבה לעשות עם הגולים מיתר אחיו:
“עצתנו אמונה לבלתי הוציא מארץ מולדתם להביאם הנה כי אם אנשים צעירים לימים, אשר יעברו ראשונה כחלוצים לפני בני ביתם, ואלה יוָתרו בבתיהם, עד אשר יבאו היוצאים הראשונים אל המנוחה במקום אשר באו לשבת שם ויכלו לקרא לנשיהם ולטפם: רק בדרך הזה לבדו יש תקוה לאחרית הגולים, גם הגברים היוצאים יהיו אנשים מדלת העם, אשר כח בהם לשאת עמל ותלאה ובימי רעבון לא ידאגו, והרכים והענוגים, אשר לא הסכינו לעבודה קשה, למחסור וליגיעת בשר, לא יבאו הנה, כי לא יצליחו”.
והנה לכם עוד דברים אחדים מתוך מכתב אחר, אשר בא אלי מניו־יורק גם הוא:
“ובדבר יסוּד מושבה לעבודת האדמה, עליכם להזהר מאד באנשים אשר תבחרו לשלוח הנה, כי בהם יכוֹן הדבר או יהרֵס. אנשים צעירים לימים אשר אין להם נשים ובנים או אשר לקחו להם נשים זה עתה, אנשים אשר להם גם כח ידים גם תבונה גם לב לעשות ולעבוד – המה יכשרו לבא הלום. אל תביאו הנה המון רב. אחרי אשר תתכונן המושבה וידענו את הדרך אשר התיצבנו עליו ואת תוצאותיו, נוכל לעשות מעשינו בבטחה ולשית עליהם נוספות. ואך אז יוכלו גם קרובי הגולים ובני ביתם לבא אליהם.”
יכלתי לשום לפניכם דברים רבים כאלה וכאלה ממכתבים אשר באו אלי ואשר יַראו אתכם, כי כל האנשים אשר נשאל בעצתם יועצים פה אחד לבלתי שלוח שמה כי אם אנשים צעירים לימים היוצאים בגפם; אך גם בדברים אשר שמעתם תדעו את אשר לפניכם. ואתם דעו לכם, כי בדבר הזה גם מחשבותי גם מחשבות אחינו אשר בפריז כמחשבות האנשים ההם. ובכן לא עת עתה להוציא לאמריקה ראשי בתי אבות, איש וביתו. ורק בימים הבאים, אשר עודם רחוקים ממנו, נוכל לעשות זאת.
והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.
-
מי יגלה עפר מעיניך, ויניציאני, וראית עתה את המושבות העבריות ב“ארץ משכלת” זאת! (הערה מזמן פרסום המאמר הזה בראשונה ב“המליץ”). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.