א. צעיר המחפש את יעודו    🔗

הנריק גולדשמיט, שנתפרסם ברבות הימים בשמו הספרותי יאנוש קורצ’אק, נולד בשנת 1878 (או 1879) בבית יהודי מתבולל, רווי הלכי־רוח קוסמופוליטיים ותרבות פולנית מעודנת. הקוסמופוליטיות שלו עודנה תמימה, קוראת לאחוות האדם, בטרם הפכה למילת גנאי שמשמעה תלישות לאומית. לכאורה פולני היה. אהב את שפתה, אנשיה ונופה של פולין, אך ברבות הימים מתלווים אליו העצב היהודי והבדידות. יותר ויותר מתברר הקשר שלו לעם שהעניק לעולם סופרים, הוגי דעות, מדענים ומדינאים, ששייכותם הלאומית מוגדרת לרוב לפי העמים שבתוכם הם שוכנים ולאו דווקא לפי מוצאם האמיתי, היהודי.

רבות נתייסר בחפשו אחר דרך משותפת לכל בני־האדם ללא הבדל לאום, דת וגזע אך נתיב חייו קשה היה ומפותל. ראשיתו מעורבות עמוקה בחברה הפולנית ובתרבותה, המשכו חיפושי קירבתם של חוגים פולניים ויהודיים כאחד ואחריתו – בחירה בגורל היהודי מרצונו החפשי לפי צו מצפונו ונסיון חייו. “גם אנו כאן היהודים” הוא כותב ביומנו בימי חייו האחרונים בגיטו.

על משפחת אמו, צֶציליה לבית גֶמבּיצקי, אנו יודעים מעט מאוד. בחמימות רבה הוא מספר על אבי־סבא שלו, ש“משוטט היה בחצרות האצילים והיה קובע שמשות בחלונות כי יאיר והיה קונה עורות לפרוות כי יחם”.

סבו, אבי־אביו, שעל שמו הוא נקרא (הנריק הירש), היה רופא בבית־החולים היהודי המקומי בעיר הרוּבּיֶשוב שבגליל לובלין. מעורב היה בחיים הציבוריים של קהילתו וכנציג מובהק של דור המשכילים באותם הימים עשה רבות להבאת “אור ההשכלה” לבני עדתו. כתבה אחת שלו ב“המגיד” (1865) הכתובה עברית משכילית והחתומה בשמו המלא צבי הירש גולדשמידט ד"ר מעדיצין, מעידה הרבה על דמות כותבה. בנו יוסף־יוּזף אבי הנריק, סיים לימודי משפטים באוניברסיטה של וארשה, התיישב בבירה הפולנית, הצליח במקצועו כעורך־דין והיה מקובל ביותר על לקוחותיו. הוא גילה עניין ביהדות, פירסם חיבור מקיף על “משפט הגירושין על פי דיני התורה והתלמוד” ומונוגראפיה על משה מונטיפיורי.

בית הוריו של הנריק אמיד היה ושופע כל טוב. עם זאת סבל הילד מהרגשת הבדידות האופיינית כל כך לבית אמידים מסוג זה. מתוך יומנו של קורצ’אק ומרמזים ביאוגראפיים בכתביו אנו למדים שעוד בילדותו הוגה ומקשן היה: “שאלתי את קוביותי, שאלתי ילדים ומבוגרים מי הם, צעצועים לא קלקלתי ולא איכפת היה לי מדוע הבובה השוכבת עוצמת עיניה, לא המנגנון, אלא מהות הדבר, הדבר כשהוא לעצמו בתוך עצמו”. מסתבר שהדמות המחפשת את ייעודה תוך תהיות מתמידות – בלטה בו החל בילדות, דרך תקופת הנעורים ועד יומו האחרון.

סבתא היתה היחידה שהקשיבה לילד והבינה אותו אף כאשר גילה לה בשיחה אינטימית את תוכניתו לשינוי פני העולם. רק בן חמש היה כאשר הציג לפניה את הבעיה: מה לעשות שלא יהיו ילדים מזוהמים, בלויים ורעבים שעם כמותם אסרו עליו לשחק בחצר.

בהיותו בן 11 ניחתה על משפחתו של הנריק מהלומה כבדה, שפגעה קשה בנפשו של הילד: אביו לקה במחלת־רוח ונלקח לבית־חולים, וממנו כבר לא חזר. שבע שנות מחלת האב מילאו את הבית שיממון ומוטטו את קיומו הכלכלי. הנריק הצעיר חייב היה מעתה לחלק את חייו לשניים: המחצית האחת ללמודיו הוא והשנייה – לשיעורים פרטיים לקיום האם והאחות. על השפעת המחלה של האב ומותו (1896) הוא כותב ברבות הימים: “פחד מוות פחדתי מבית־החולים שלתוכו הוכנס אבי, אני, איפוא, בנו של מטורף… במשך עשרות בשנים ועד היום הזה מציקה לי מחשבה זו מדי פעם”. עם כל זאת לא עזבוהו חיפושי הדרך והתהיות על ייעודיו בעתיד. הוא אף מנסה את כוחו בכתיבה: שירה, פובליציסטיקה ופרוזה.

בגיל 14 – לפי עדותו הוא: “המחשבות הראשונות על חינוך”. בגיל הנעורים כמעט בביטחה: “המשטר הקאפיטאליסטי מוכרח ליפול, רק אינני יודע איך”. ובאותו גיל עצמו: “העולם מלא ענין כבר לא היה מחוצה לי. עתה הוא בקרבי. איני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהַב. אין הסביבה חייבת לעזור לי, אלא אני חייב לדאוג לעולם, לאדם”.

הוא מרגיש שיש לו מה להגיד לעולם ולאדם. עם כתב־יד אחד מנסיונותיו הספרותיים בשירה־אלגיה, הוא זוכה להתקבל אפילו לריאיון אצל עורך העתון Prawda (“האמת”), שבאותה תקופה היה מקובל כסמכות ספרותית ממעלה ראשונה, אך הוא זוכה לביקורת כה קטלנית שמאז כבר לא כתב שירים. גם ניסיונו להוציא לאור סיפור נכשל. הדחיות מערערות את עצביו ואז בשלה החלטתו: “הנה כי כן לא אהיה סופר, אלא רופא. ספרות הרי אלו רק מלים והרפואה – מעשים הם”. אלא שבכל זאת לא נואש קורצ’אק לגמרי מפעילותו הספרותית והמשיך לכתוב.

בשנת 1898 מסיים קורצ’אק את הגימנסיה הרוסית בפראגה, פרברה של וארשה, ומתקבל כתלמיד במחלקה לרפואה של האוניברסיטה. באותה שנה הוא מחליט להשתתף בתחרות ע"ש הפסנתרן איגנאצי פאדֶרֶבסקי למחזות כתובים על ידי מחברים צעירים ויצירתו?Którędy (“אי הדרך?”) זכתה בציון לשבח. בשל האנונימיות של התחרות בחר לעצמו את הכינוי יאנאש קורצ’אק, על שם אחד הגיבורים של הסופר הפולני איגנאצי קראשֶבסקי. בגלל טעות של הסַדר הוחלף השם יאנאש ליאנוש. הנריק גולדשמיט השלים עם “תיקון” זה (שאולי אף מצא חן בעיניו), וכך אימץ את הכינוי לשמו הספרותי הקבוע.

הצורך לפרנס את המשפחה חייב את קורצ’אק להמשיך בנתינת שיעורים פרטיים, אך הצלחתו בתחרות עודדה אותו להמשיך בכתיבה. הוא פירסם באורח סדיר טור שבועי בשבועון ההומוריסטי הסאטירי Kolce (“עוקצין”). בטור זה העלה ספק ברצינות ספק בליגלוג שאלות חברה, או כפי הגדרתו הוא בעיות כבדות בדרך קלה, פליטוניסטית. פעם הסביר לעורך, שבעצם יש לו נטייה חזקה לעסוק בעיקר בענייני חינוך. רצונו זה נתייצב וכאשר הגיע לרובעי העוני של וארשה והתגורר כשנה בפינת חדר בדירתו של פועל בשכונת עוני, הפך הרצון מהלכה למעשה. הוא חי בין שיכורים ובריונים ונחלץ בעיקר לפעולה תרבותית־חינוכית בין ילדים שגדשו את המרתפים הטחובים.

מכאן ואילך מעמיקים חיפושי הדרך של הצעיר בעל המזג הסוער והלוחם, שיתפרסם כעבור שנים כסופר מחונן וכרופא ששמו הולך לפניו, שני עיסוקיו אלה הובילוהו אל עולם הילד. לא היה זה פרי החלטה רגעית, אלא תהליך שנתעצם מכוח דחפים פנימיים ומכוח המציאות החברתית של התקופה והמקום שבהם חי.

לימודיו באוניברסיטה הזכירו לו לא במעט את בית הספר־היסודי השנוא שבו שלט השוט, ואת הגימנסיה שפיטמה את תלמידיה בשפות הקלאסיות ובשינון מוכני של יתר המקצועות. בית הוריו האמיד נטע בו בצד הרגשות האנושיים הנעלים גם פאטריוטיזם פולני ואין פלא שנטל חלק בכל הפעילות המחתרתית הראדיקאלית־פאטריוטית שהתנהלה אז בחוגי הנוער והסטודנטים בווארשה, במחתרת ממשית או מוסווית למחצה. במקביל לאוניברסיטה היתה קיימת “האוניברסיטה המעופפת” (שהחליפה את מקומות פעילותה בגלל הבילוש אחריה) וקורצ’אק נמנה עם פעיליה. הוא פעל גם בכתות בתי־הספר בפולנית לילדים קטנים ובספריות־השאלה ללא תשלום. פעם אף נאסר לאחר הלשנה.

אך מקור היניקה העיקרי של הסטודנט הצעיר היה נסיונו האישי בתוך חיי “וארשה השנייה”, הפועלית. ניסיון זה, הוא הוא שהניב תוך שנים אחדות שתי יצירות בלבד. בספרו הראשון “ילדי הרחוב” (1901) העלה בתיאור ריאליסטי את הווי העוני של שכבות העמל בשכונות, שהאלכוהול והסטייה מן הדרך הישרה הפכו אצלם להרגל ולתרופה היחידה להשכחת צרות היום־יום. ספר זה לא היה בשל די צורכו מבחינה ספרותית, השפעתו היתה מועטת ובמשך השנים נשכח.

להצלחה גדולה זכה ספרו השני – “ילד הטרקלין”, שהתחיל להידפס בשנת 1904 בהמשכים בעיתון הראדיקאלי Głos (“הקול”). פרט לקווים הביאוגראפיים של המחבר, עיקר ענינו של הספר הוא עימות אורח החיים של החברה הבורגנית על הצביעות והשקרים המוסכמים שלה עם העוני, המצוקה והמציאות המייאשת של שוכני המרתפים הרטובים בעיר העתיקה. אלה ואלה מובילים לשחיתות ופשע. זהו ספר המצליף ללא רחמים במנהיגים ובבעלי הדיפלומות והוא כולו כעין “אני מאשים” על המשטר והחברה שהצמיחה את המציאות הזאת. מקור תקוה יחידי מוצא המחבר בילדי העוני שאותם הוא אוסף ומלמדם. בזאת הוא רואה את מטרת חייו. יצירה זו של קורצ’אק, שהופיעה כספר רק ב־1906 הקנתה לו מקום נכבד בחוגי הסופרים ועוררה הדים חיוביים בציבור הרחב.

כמאורע חשוב בחייו של קורצ’אק צריך לציין את העובדה שעוד בהיותו סטודנט (את הסמכתו קיבל רק במארס 1905) התחיל לעבוד כרופא בבית־החולים היהודי לילדים על־שם ברסון־באומאן ברחוב שליסקה. בית־חולים זה שירת בעיקר ילדים יהודים, אך בין חוליו לא נעדרו גם ילדים נוצרים. כמי שהתעתד להיות רופא ילדים, למד שם “באיזו דרך מכובדת, מבוגרת ונבונה יודע הילד למות ובאיזה כוח שאינו יודע רחם קורע העובר את רחם האם ומתפרץ לחיים ולעולם, כפרי בשל כדי להיות לאדם”. אך שם למד עוד דבר אחד, תוך שיחות עם האימהות על תמותת הילדים במשכנות העוני, ולא פעם לחש לעצמו בשקט: “מתי, לעזאזל, נפסיק לרשום סאליציל כתרופה לעוני, לניצול ולאי־צדק”.

ובינתיים, בשנת 1904 בימי מלחמת רוסיה־יאפאן – גויס קורצ’אק כרופא לצבא הרוסי ונשלח מעבר להרי אוראל ועד הגבול הסיני הגיע. לאחר המפלה מתחילים להגיע מרוסיה הדי המרידות והמהפכה של 1905; החיילים בקרון המשא, אשר קורצ’אק עבר אליו לאחר שוויתר על חברת הקצינים, תובעים מהדוקטור שלהם שינאם, הם מעמידים אותו על ארגז והוא מדבר על כך “… שאין טעם לעשות מהפכות ללא מחשבה תחילה על הילד…”

 

ב. הדרך אל הילד    🔗

רבים מהביאוגראפים של קורצ’אק מתעלמים מפרשת לבטיו בשאלת יהדותו או עוקפים אותה ומסתפקים בהזכרת מוצאו היהודי ותו לא. אנו איננו פטורים מלבחון שאלה זו לפי תקופותיה השונות על מנת להבין את זהותו המיוסרת החצויה, שהובילה אותו לסגירת מעגל חייו בגיטו.

יומנו של קורצ’אק, שנכתב בשלושת חודשי חייו האחרונים בתוך הגיטו, מלא וגדוש חוויות משותפות עם אביו: טיולים ובילויים בחגיגות־עם פולניות ובחגים הנוצריים המסורתיים. להנריק גולדשמיט לא היה צורך להתבולל – הוא כבר נולד “מבולל”. הוא מספר לנו שעל יהדותו נודע לו לראשונה במקרה בגיל חמש מפי העוזרת הנוצריה, אשר הסבירה לו שהוא אינו רשאי להציב צלב על קברה של הכנרית שלו שמתה, כי היא ציפור היא משהו ירוד בהרבה מן האדם. בן־השוער אף החמיר יותר בהסבירו לו שהעוף היה יהודי כמותו. לו, לבן־השוער הפולני הקאתולי מזומן מקום בגן עדן ואילו לו, להנריק, שמור לאחר מותו מקום לא בגיהנום אלא במקום שהחושך שורר בו. הבעיה הזאת של גן־עדן יהודי שחור נשארה אצלו בבחינת חוויה טראומאטית למשך שנים רבות.

במקום אחר הוא מספר על זיכרון ילדות נוסף: בשובו פעם מבית־הספר נעצרו, הוא וחבריו על־יד קסרקטיני הצבא הרוסי לחזות בתרגילים של אימוני הקוזאקים על סוסיהם. לפתע זרק מישהו אבן בראשו של נער יהודי. אחד התחיל ובעקבותיו המשיכו גם אחרים. הוא ראה את הדם הניגר מפני הנער היהודי. הלה אפילו לא התגונן, וספג עוד ועוד. הוא שתת דם והם המשיכו לידות בו את האבנים. הלא ראו שהוא פצוע, למה המשיכו לזרוק בו? שאלה זו נשארה תלויה באויר וכקודמתה לא נתנה לקורצ’אק מנוח שנים רבות. שנים לאחר מכן כותב קורצ’אק את סיפורו “הצלקת”, שדרכו הוא מנסה להתפרק מהמועקה הזאת. המורה הפולנית מספרת לבני כיתתה על חווייתה כילדה פולניה שלמדה בין ילדים גרמנים ונשארה לה צלקת בראשה מאחת האבנים שפגעו בה; “אך הבעיה היא לא באותה צלקת שבראשה, אלא בזו שנשארה בליבה עד עצם היום הזה”.

עם שובו ממלחמת רוסיה־יאפאן חזר קורצ’אק לעבודתו בבית החולים. “ילד הטרקלין” שהופיע בינתיים כספר (1906) הביא לו, כאמור, פירסום רב ואף היקנה לו מעמד כאחד מרופאי הילדים המעולים. קורצ’אק זילזל במידה רבה במוניטין המקצועי שלו והירבה, במקביל לעבודתו בבית החולים, בכתיבה פדגוגית וספרותית. הוא המשיך בביקורת על בית־הספר המסורתי אם בדרך של מאמרים פובליציסטיים וגם בדרך ספרותית מובהקת כמו סיפורו “שבוע ביש־מזל” שזכה להצלחה רבה ופורסם כספר (1914).

אחת היצירות המעניינות של קורצ’אק היא ללא ספק “בית ספר החיים” (1907). זהו תיאור של בית־ספר חזוני שבו הילדים ילמדו לא לפי האות הקפואה של הספר, אלא מתוך החיים: כיצד חיים אנשים, מדוע חיים כך וכיצד לחיות חיים אחרים, חפשיים ומאושרים יותר. הוא מחליט להרחיב ולהעמיק את ידיעותיו בשאלות חינוך האדם ולהכיר את המעשה החינוכי, כולל המוסדות השונים שהוקמו לרווחתו של הילד בארצות המערב, הוא יוצא איפוא בכספי חסכונותיו לחוץ לארץ ועושה שנה אחת בברלין, חצי שנה בפאריס וחודש בלונדון.

אמנם עוד ב־1899 יצא לסיור בשוויצאריה על־מנת להכיר מקרוב את חידושי המערב, אך בסיוריו הפעם היה מבוגר יותר ובשל יותר. את לקחי ביקוריו הוא מסכם כך: "בית החולים הברליני והספרות הרפואית הגרמנית לימדו אותי לחשוב על ההישגים שהגענו אליהם וכיצד להתקדם בשיטתיות; פאריס לימדה אותי לחשוב על מה שאין אנו יודעים ושואפים לדעת, מוכרחים לדעת ונדע בעתיד – את כוח הרצייה, את כאב אי־הידיעה נתנה לי פאריס; את הטכניקה של הצימצום, את גילוי הדברים הקטנים, את סדר הפרטים – למדתי בברלין.

הסינתזה הגדולה של הילד – בזה הגיתי בספריית פאריס ובסומק של התרגשות קראתי את הדברים המופלאים של הקלאסיקונים הקליניקאים הצרפתיים".

סינתזה זו שבה הגה קורצ’אק במסעותיו במערב רצה לבחון, כנראה, הלכה למעשה במציאותה של פולין. אדיר היה חפצו להכיר את הילד גם מחוץ למרפאה ולבית־החולים. הקייטנות, שבהן השתתף קורצ’אק פעמים אחדות והתנסה בחיי היחד עם הילדים על רקע חיי הכפר, העצים והנחל, תרמו אמנם לא מעט להכרת הילד, אך הוא לא הסתפק בכך. קורצ’אק היטיב לדעת את שכונות העוני של וארשה הפולנית. שהייתו בין משפחות מרובות הילדים של העמלים הפולנים בפרברי העוני של וארשה תרמה רבות להכרת אורחות חייהם ובעיותיהם של ילדי־עוני אלה, ועדים לכך פרקי “ילדי הרחוב” ו“ילד הטרקלין”.

אך לסימטאות העוני היהודי טרם הגיע הגם שקיפוחם של ילדי ישראל רב היה משל שכניהם. עצם היציאה שלהם מתחום רחובות היהודים למרחבי השדות היתה מלווה לרוב פחד מפני שכניהם בני־גילם.

לקייטנות עם ילדים יהודים יצא קורצ’אק לראשונה כמדריך בשנת 1902 או 1903. במשך הזמן נתחוור לו מה מעט ידע על אורחות חיי הילדים היהודים, אף כי נפגש עם אמותיהם בעת ביקוריהם בבית החולים.

בעתון היהודי בשפה הפולנית “איזראעליטה” משנת 1904 אנו מוצאים סידרת כַּתבות של קורצ’אק על הווי קייטנה לילדים יהודים שבה השתתף. בין היתר הוא מספר, שמתוך 76 ילדים שהגיעו לקייטנה ישנו רק 2 בביתם לחוד ואילו היתר – בשניים, עם אח או עם ההורים. רבים מהם ישנו שניים־שלושה במיטה אחת. “תנאי חייהם כיווצו במשך הלילה את הגוף ובמשך היום – את הנשמה”. מחציתם לא ראו יער מימיהם. בדברי רוגז ולעג מייסר קורצ’אק את האדונים “בעלי־המוסר, ההומוריסטים” שמרבים לתאר את הילד היהודי כפחדן ומזוהם ובהנאה רבה הם מייחסים לו את הקריאה “טאטע מאמע, געוואלד” לפני קפיצת הילד לנהר המבטאת, כביכול, את פחדנותו. קורצ’אק מכחיש כל זאת ואינו מוצא כל שוני בין הילד היהודי לבין ילדים אחרים למרות תנאיהם הקשים. הם משחקים ברצון ועוסקים בהנאה בספורט ובשחייה. בחמימות מתאר קורצ’אק את ריגשתם של הילדים כשהם שרים ביידיש “האָט רחמנות” (“רחמו”) של שמעון־שמואל פרוג שנכתב אחר הפוגרום בקישינוב (1903), או שירו העממי של וארשאווסקי “אויפן פריפעטשאָק” (“חדר קטן צר וחמים”), או פרק חזנות (“מגן אבות”).

פרקי חוויותיו של קורצ’אק בקייטנות במשך השנים מופיעים בשני ספרי המופת שלו “מושקים, יוסקים, שרולים” (1910) על קייטנת ילדים יהודים ו“יוז’קי, יאשקי, פראנקי” (1912) על קייטנת ילדים פולנים.

מסעו של קורצ’אק לארצות המערב, מגעיו עם הילדים בבית־החולים והחיים במחיצתם בחודשי הקיץ בקייטנות הבשילו בו את הרעיון של מוסד־ילדים כולל, אינטגראלי. רעיון זה התחיל לקרום עור וגידים בסוף העשור הראשון של המאה.

 

ג. אבי היתומים    🔗

בשנת 1908 הצטרף קורצ’אק לאגודה היהודית “עזרת יתומים”. על הצטרפותו לאגודה השפיעו בעיקר חבריו לעבודה בבית החולים וד"ר יצחק אֶליאסברג בראשם. תוך זמן קצר נבחר כחבר בהנהלת האגודה. לאחר השתלבותו בבית החולים היהודי היה זה צעד נוסף של קורצ’אק להתקרבות לציבור היהודי. תוך זמן קצר צירף את עצמו לפעילות חלקית בבית־היתומים של האגודה שנמצא אז בדירה שכורה. שם עבדה כבר סטאֶפאניה וילצ’ינסקה, עלמה מבית אמידים יהודי בווארשה, שבאה לעבודה זו לאחר שחזרה מלימודיה האוניברסיטאיים בחוץ־לארץ. היא מצאה בקורצ’אק אישיות רבת־קסם ודמות אידיאלית של מחנך, ואין פלא שעסקני וארשה והנהלת האגודה ראו בצירוף השניים את הצוות המתאים שהיווה כדבריהם את “נשמת הבית” ושהפך את בית־היתומים לבית של ממש בשביל חניכיו.

ב־1910 הוחלט על הקמת בניין חדש ומתאים בשביל בית־היתומים וב־1912 כבר עמד הבניין על תילו. לפי מושגי אותו זמן היה זה בית מפואר שלא היה כדוגמתו בכל רחבי רוסיה. למנהל הבית מונה ד"ר יאנוש קורצ’אק ולסגניתו, כאם־הבית, סטאֶפאניה וילצ’ינסקה, שמילאה תפקיד מאוד חשוב באירגון הבית והחזקתו. קורצ’אק עבר לגור יחד עם הילדים וכך נהגה גם סטאֶפה. לא קלה היתה התקופה הראשונה. בדומה לבתי־יתומים אחרים באותה תקופה הגיעו לרוב גם לבית־יתומים זה ילדים מהשכבות הדלות וביניהם, לעיתים, עמוסי מישקע נפשי קשה ונחשלות גופנית, ובחלקם גם קשי־חינוך. הסתגלותם לבית החדש היתה קשה.

הבית שכן באיזור פולני מאוכלס בעלי מלאכה, עגלונים ופועלים שהיו מובטלים מזמן לזמן, וההטרדות היו מרובות. יידוי אבנים וכינויים מעליבים היו עניינים של יום־יום והפכו לעיתים לתיגרות. קורצ’אק הזמין את השכנים לסיור בבית החדש, וניסה לתאר לפניהם את מטרותיו ואת הנעשה בו, אך ההצלחה במניעת חיכוכים היתה חלקית בלבד.

עם ראשית עבודתו של קורצ’אק בבית החדש בקרוכמאלנה 92 חל מפנה חד בחייו:

1. הוא שינה את השקפתו ביחס לפילאנטרופיה. עד כה הכיר את מוסדות־הצדקה הנתונים לשליטת בעלי־המאה ושאין מחנך המכבד את עצמו מוכן לעבוד בהם. עתה היא נתגלתה לו באור חדש, שכן לא נרתעה מחדשנות בשטחים שונים ולמרות אמצעיה הצנועים נמצאו תמיד יהודים בעלי לב רחב ויד פתוחה לפתרון המצוקות השונות.

2. הוא עזב לצמיתות את בית החולים ואת הרפואה כמקצוע בלעדי ו“ערק” מהם למפעל החינוכי שלו, שיהפך לסדנתו למשך 30 שנה כשהוא מלווה בצוות נאמן של עובדים. בהמשך השנים, ובעיקר ברגעים הקשים של חייו בגיטו, היה מהרהר לא פעם בצעדו זה ולעתים אף היו מלווים אותו רגשי־נוחם: החיים "הענישו אותו על “עריקה” זו.

3. הוא שינה את סדרי חייו. ברוב שעות היממה היה שקוע קורצ’אק בעבודה עם הילדים בבית־היתומים החדש. בתוך החיים ביניהם נראה היה לו שדרך המגע היום־יומי איתם התחיל, כדבריו, “לקרוא” ילדים. חיצונית הוא זונח את “מעמד” הדוקטור כפי שהוא מצטייר בעיני הבריות. רוב שעות היום הוא לובש את חלוק העבודה שלו. בימי שישי חופף את ראשי הילדים, גוזז ציפורניהם ובשעת הצורך אף מלמדם מלאכת צחצוח הנעלים, שאומנות חשובה היא.

הבית החדש מעלה גם בעיות חדשות. קורצ’אק עומד בפני אירגון סדרי הבית ויצירת תשתית חדשה לחיי החברה ולפעולת מוסדותיה. אך בעודו מהרהר בבעיות אלו ועומד לצעוד צעדיו הראשונים בפתרונן פרצה מלחמת העולם הראשונה (1914). קורצ’אק גויס לצבא כרופא בדרגת סרן ואת הנהלת הבית מסר לידיה הנאמנות של סטאֶפה וילצ’ינסקה.

יציאתו של קורצ’אק למלחמה היתה בהולה ובטרם הספיק להרהר על הצפוי לו כבר היה מעורב באחד ממעשי הקטל הגדולים ביותר שהיו אי־פעם בעולם. הוא מילא את תפקידו לעזור, לרפא ולהציל ככל שיכול היה ואף מעבר לזה. בתוך מציאות אכזרית זו התחיל לכתוב במחברות שנטל איתו מהבית את ספרו הגדול “כיצד לאהוב ילדים”. ביומנו הוא מספר: “כתבתי את הספר בבית־חולים־שדה צבאי לקול רעמם של התותחים – לפעמים כתבתי בחניות, באפר, מתחת לאורן, על סדן כרות”.

הנה כי כן במציאות של בולמוס הרצח והשנאה שתקף את העולם נכתבה יצירה, שהיא היפוכה הגמור של מציאות זו – כולה חדורה אהבת הילד ואהבת האדם. לא כיצד לרצוח אנשים, אלא כיצד לאהוב אותם.

אהבה זו, שבה היתה רצופה יצירתו, לא מצאה את תיקונה גם עם גמר המלחמה האכזרית, כשם שתולדות המאה שלנו לא אישרו את נבואתה של אֶלן קיי, מחברת הספר “המאה של הילד”. אך עצם הצלחתו של קורצ’אק להקים בתוך הסדנה המצומצמת שלו בבית היתומים חברת ילדים בעלת ערכים תרמה רבות לאמונה ולמחשבה של חינוך מתקדם והומאני גם מעבר לתקופתו.

 

ד. בשיא היצירה והעשייה    🔗

בשנת 1918, עם תום מלחמת העולם, חזר קורצ’אק לווארשה והוא אז כבן ארבעים. במשך עשרים ואחת שנות קיום הריפובליקה הפולנית השנייה – להוציא שלושת החדשים של שני ביקוריו בארץ־ישראל – לא יצא מגבולותיה ואמנם שנים אלו היו הפורות ביותר בחייו של קורצ’אק בתחום החינוך, הספרות והפעילות הציבורית.

בשנת 1919 פרצה המלחמה בין פולין והבולשביקים וקורצ’אק גויס שוב כרופא לבית־חולים צבאי למחלות מידבקות, אך הפעם כבר במדים של רב־סרן בצבא הפולני הצעיר.

באותה שנה עצמה חזרה לווארשה מאריה פאלסקה, אישיות בעלת שיעור־קומה שאיתה עבד ובידה סייע בניהול מוסד לילדי פליטים פולנים בקיוב שנה וחצי לפני כן. עתה, משחזרה למולדת הקימה בחסותם של האיגודים המקצועיים של הפועלים מוסד ושמו Nasz Dom (“ביתנו”) בשביל 50 ילדים בפרוּשקוב הסמוכה לווארשה. קורצ’אק קיבל ברצון את הזמנת פאלסקה להשתתף בהקמת המוסד ובהנהלתו, והתכוון לבנותו לפי מתכונת בית־היתומים שלו. כמו־כן חידש את השתתפותו בעיתון הילדים W słoncu (“בשמש”) ופירסם בו סידרת מאמרים פוליטיים על המתרחש בעולם. בכך יצר סגנון חדש בדרך הכתיבה של פובליציסטיקה לילדים.

פעילותו הענפה בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים מרשימה לא רק בהיקפה, אלא גם בתכניה ובגיוונה הרב, והרי פירוטה: ניהול שני בתי־יתומים, האחד לילדים יהודים והשני לילדים פולנים, הקמתן והנהלתן של פנימיות להכשרת מחנכים ומדריכים (“בורסות”) על־יד שני בתי־היתומים, הרצאות ב“מכללה החפשית”, שריכזה בתוכה את מיטב הנוער הלומד, הוראה בסמינריון למורי דת יהודיים ובסמינריון העברי לגננות מיסודה של “תרבות”, שירות־מומחה לענייני ילדים וקטינים בבית־המשפט המחוזי בווארשה, סיקור כתבי־עת גרמניים וצרפתיים בשביל קופת־חולים הארצית, השתתפות קבועה בעיתונות הפדגוגית הפולנית והיהודית ובעיתונות הילדים, ייסוד שבועון ילדים ועריכתו. אך מעל לכול בלטו פעילותו הספרותית הפדגוגית וכתיבת ספרים לילדים בשיעור שפולין לא ידעה כדוגמתו עד אז.

ב־1920 קרה לקורצ’אק אסון אשר השאיר פצע עמוק בלבו. מתוך חשש שמא עבודתו בבית החולים למחלות מידבקות תגרום להדבקת ילדי בתי־היתומים עבר לגור זמנית בבית אמו. אך מתוך חוסר זהירות נדבק במחלת הטיפוס והדביק בה את אמו שנפטרה כעבור ימים אחדים. דבר האסון, שעליו נודע לו רק לאחר החלמתו, הימם אותו וגרם לו רגשי אשמה כבדים. הוא התייסר קשות והיה נתון כולו להלך־נפש של דיכאון ומחשבות על המוות. מתוך הרהורים אלה צמחה יצירתו ההגותית Sam na sam z Bogiem (“פנים אל פנים עם האלוהים”) שהופיעה בשנת 1922 והכילה “שמונה־עשרה תפילות של אלה שאינם מתפללים” והם מעין שיחות של כל אחד מהם עם אלוהים; אך מאחורי מיגוון המתפללים חבויה דמותו של בעל התפילה האמיתי, המחפש מהיבטים שונים את הקשר בין האדם לבין אלוהיו ואת התפילה שהאדם נזקק לה בבדידותו. כזכור, המוות כבר העסיק אותו אחר מותו הטראגי של אביו הנזכר פעמים אחדות ביצירותיו.

קיימת סברה שהלכי־הרוח הקשים של קורצ’אק נבעו גם מהמאורעות החמורים שפקדו אז את הציבור היהודי בפולין. בשנים 1918־1920 הציף את ערי פולין גל של פרעות, וחמורה ביותר היתה העובדה שאת רובן ביצע הצבא הפולני הצעיר, שזה עתה הוקם. הגדיל לפרוע ביהודים צבאו של גנראל האלר, שלא החמיץ גם שום הזדמנות של התעללות, כגון קיצוץ זקנים וגזיזת פיאות. בשנים אלה התחוללו פרעות ב־150 יישובים ורב היה בהם מספר ההרוגים והפצועים. הדי הפרעות הגיעו גם לוועידת השלום בוורסאי וגרמו נזק רב לשמה הטוב של פולין, שרק זה עתה קיבלה את עצמאותה.

גם כליאת יהודים המשרתים בצבא הפולני, כולל קצינים, במחנה מיוחד ליד וארשה בגין עלילה שהם משתפים פעולה עם הבולשביקים, עוררה סערה בין־לאומית.

על האווירה הקשה ששררה ברחוב היהודי בווארשה באותה תקופה ועל תגובתו של קורצ’אק מספרת האננה מורטקוביץ’־אולצ’אקובה: “תקיפה ברחוב, גידופים, כינויים ומכות היו חלק ממציאותם העגומה של היתומים היהודים. קורצ’אק לבש קדרות בהרהרו בגורלם של היוסקים והשרולים הקטנים שלו. אין תימה איפוא אם השיב בבת־צחוק עצובה לאין קץ למחנכת הנלהבת, שהיתה חרדה שמא יטבעו ילדי הקייטנה בנהר, בפאראדוקס מר מעין זה: לכך את דואגת? ומה אם יטבעו? האין זה המוצא הטוב ביותר מן המצב לגבי היתום היהודי?”

בכל זאת לא איחרה ההתאוששות לבוא, הודות לעבודה הרבה שבה שקע. עידוד רב קיבל קורצ’אק מהופעת ספרו “כיצד לאהוב ילדים”, שיצא לאור במהדורה מלאה בשלושה כרכים: א. הילד במשפחה, ב. הפנימייה והקייטנות, ג. בית היתומים. הספר נתקבל בעניין רב על־ידי קהל המחנכים וציבור ההורים.

בשנת 1923 קמה על־יד בית היתומים ה“בורסה”. היה זה בעצם סמינריון להכשרת מחנכים ומדריכים לפנימיות ולבתי יתומים. הרעיון שמוסד מסוג זה חייב להיות צמוד לפנימייה שבה מתחנכים ילדים הוכיח את עצמו. קורצ’אק לא העריך את הלימודים בדרך של הרצאות וספרים כנהוג בסמינריונים ובמכונים להכשרת מורים, שבהם מהווה העבודה המעשית רק חלק שולי של ההכשרה. קבלת המועמדים ל“בורסה” היתה סלקטיבית ביותר, ומספר הלומדים היה בין 15 ל־20 בכל מחזור. ל“בורסה” היתה הנהלה עצמית ואף עיתון משלה. כל חניך עבד ארבע שעות בבית היתומים בעבודות שונות, רכש לו נסיון ובנוסף לשעות הלימודים סופקו לו, תמורת עבודתו, גם כל צרכיו היומיומיים.

קורצ’אק היה המנהל הפדגוגי ועסק יותר בהילכות חינוך ואילו סטאֶפה ניהלה את ענייני ה“בורסה”, נשאה בעול האירגון, בדקה את טיב עבודת החניך, דאגה לתורנויות, לסדר ולמשמעת. העניינים החינוכיים והאירגוניים שנתעוררו נידונו באסיפה השבועית הקבועה של חניכי ה“בורסה” בהשתתפותם של קורצ’אק וסטאֶפה ולדברי החניכים הם יצאו מכל אסיפה כזו ברכוש גדול, והכוונה בעיקר לדברי קורצ’אק. הוא מעולם לא הציע לראות את עצותיו והצעותיו כמירשמים בדוקים. כל אחד חייב לצבור את הנסיון האישי שלו שהוא הגורם הדומינאנטי בכל מלאכת החינוך.

יצחק אדל, מלחין ומורה למוסיקה בבית־היתומים, מספר שקיבל את הסכמת קורצ’אק לערוך קונצרט לילדים. הוא הביא למוסד צוות נגנים מעולה, אך בסופו של אותו קונצרט, שנמשך שעה וחצי, פרצה בין הילדים “סערה”. מלא בושה בפני האורחים שהזמין התלונן על מקרה זה באוזני קורצ’אק. חייך קורצ’אק ואמר: “ומי אמר לך לנגן שעה וחצי, אני עצמי החזקתי מעמד בקושי”. “ולמה לא אמרת לי קודם?” שאל המורה הנבוך. על כך השיב לו קורצ’אק: “לא היית מאמין לי, הילדים היו הפעם הקרבן, והניסיון הזה ילמד אותך לקח”. ומאז זכר המורה, כדבריו, “קונצרט לילדים – שיעורו עשרים דקות”. “תלמדו בעצמכם” – דרש קורצ’אק – “אל תקבלו שום דבר מן המוכן – כך תכירו את הילדים”.

הגם שאת עיקר מרצו השקיע קורצ’אק בעבודתו החינוכית היום־יומית (שני ימים בשבוע הקדיש למוסד “ביתנו” ואת יתר ימי השבוע – לבית היתומים) ובענייני חינוך אחרים שהיה מעורב בהם, מצא לו גם זמן להמשיך בפעילותו הספרותית הענפה: מאמרים בעיתונות הפדגוגית וספרות ילדים.

בשנת 1923 פירסם את “המלך מתיא הראשון”, שהוא סיפור קורותיו של נער שנתייתם מאביו המלך ועלה על כס המלוכה ללא כל ניסיון, כאשר הוא מוקף שרי ממשלה מבוגרים מלאי־תככים. לאט לאט, בעזרת חבר, הוא רוכש לו ניסיון, אך עוזריו המבוגרים מסכלים את תכניותיו. במרכז הספר, הכתוב בהומור רב, מוצגת הבעייה של שלטון עצמאי של הילדים. אך מאחורי העלילה הדמיונית היפה מסתתרות תופעות חיי החברה האירופית ומערכת היחסים מלאי הצביעות בין המדינאים, כפי שקורצ’אק הצליח להכירה בזמן שירותו הצבאי ולאחר סיום המלחמה. ספר זה זכה להצלחה רבה בקרב הילדים והמחבר פירסם לו המשך: “המלך מתיא באי השומם”.

שנה לאחר מכן פירסם את ספרו השני לילדים “דז’ק הקטן”, שבניגוד לקודמו הוא כולו ריאליסטי. גיבורו הוא ילד אמריקני מחונן בכישרון אירגוני ובזיקה לצורכי הכלל. הוא מצליח לעשות גדולות למען החברה בה הוא חי. רצון טוב ומסירות של יחיד עשויים לחולל רבות למען החברה כולה – זהו רעיונו העיקרי של ספר זה.

על סף שנת 1926 סיים קורצ’אק כתיבתה של יצירה החורגת בתכנה ובסגנונה מכל מה שכתב עד כה. זוהי הערכה של העבר הקרוב, ההווה והעתיד של פולין הצעירה. הכוונה היא לאסופה של 39 רשימות קצרות בשם “קצרות ללא בושה”. פולין בת השבע מתוארת באסופה זו כאכולת ציניות, מעילות ושנאת יהודים. פולין החופשית והדמוקראטית הפכה לכלי שרת בידי פקידונים שכל עניינם הוא לקדם את ענייניהם האישיים.

חשיבותה של יצירה זו איננה בערכה הספרותי, אלא בתרומתה לחשיפת יחס הכותב לתקופתו. הדברים כתובים בלשון סאטירית ועוקצנית, אך כמעט ללא מעורבות אישית. ניטל מקורצ’אק אותו להט לוחם שציין בשעתו את “ילד הטרקלין” (1906). הוא כבר אינו צעיר, והחיים לימדוהו שהטפה אינה משיגה את מטרתה. לעומת זאת גוברת אמונתו בכוחו של החינוך, והמסקנה היא: חברה זו זקוקה לחינוך מהמסד, ולוואי שיניחו לו, שכן “לתקן את העולם – פירושו לתקן את החינוך”.

כיסוד לתיקון החינוך הוא רואה את מערכת היחסים בין חברת המבוגרים לבין הילד וכיוון זה בא לביטוי מלא בכתיבתו הספרותית־פדגוגית במחצית השנייה של שנות העשרים, שהיתה מהפורות ביותר ביצירתו.

בינתיים חלו בפולין תמורות פוליטיות שעוררו ציפיות לימים טובים יותר. במאי 1926 התחוללה ההפיכה של המארשאל יוזף פילסודסקי, שסילק מהשלטון את הימין הקיצוני שבראשו עמדה מפלגת האֶנדֶציה. דמותו הנערצה של פילסודסקי, שהיה איש מחתרת פעיל במפלגה הסוציאליסטית הפולנית ולאחר מכן לחם על שיחרורה ועצמאותה של פולין – קסמה לחוגים רחבים בציבוריות הפולנית, שהאמינו כי בידיו הכוח לשים קץ להסתאבות השלטון ולשחיתות המוסרית. מן הראוי לציין, שיחסו של פילסודסקי ליהודים היה סובלני יותר ובימיו חלה נסיגה בגילויי האנטישמיות האלימה. קורצ’אק, ככל שידוע לנו, היה אחד ממעריצי פילסודסקי ובמעט שכתב עליו הציגו באורח חיובי. המארשאל יצא לדרך בסיסמת ה“הבראה”, אך לאמיתו של דבר קיבלה מפלגתו כמפלגת שלטון אופי אנטי־דמוקראטי והפכה למפלגה אוטוריטארית. אחר מותו של המארשאל היתה התפתחות זו הרת־אסון בשביל פולין.

בסוף 1925 הופיע ספרו של קורצ’אק “כאשר אשוב ואהיה קטן” – לילד ולמבוגר, דמיוני וריאליסטי כאחד. זהו בעצם מחקר פדגוגי הכתוב בצורת סיפור, שבו משתמש הסופר במדיום דמיוני של גמד ההופך את המורה המבוגר לילד ורק בסוף העלילה מחזירו למצבו הקודם. בכך הוא מעניק לגיבורו כפל הבנה וכפל שיפוט על סביבתו. בדרך זו חודר הסופר באופן בלתי־אמצעי למערכת היחסים הבעייתית שבין עולם המבוגרים לעולם הילדים. במערכת זו משתקפים ההיבטים השונים של המציאות בבית, בבית הספר וברחוב, וביניהם חוסר הקומוניקציה, אי־ההבנה והזילזול, המקפחים בראש ובראשונה את הצד החלש, כלומר, את הילד ופוגעים בזכויות היסוד שלו.

ברוח זו מפרסם קורצ’אק בשנת 1929 את חיבורו הקצר “זכות הילד לכבוד”, שהוא כעין אני מאמין תמציתי של משנתו החינוכית, הבא לתבוע שיתייחסו אל ילד כמו אל מבוגר בהווה, ולא כאל מי שיהיה אדם מבוגר רק בעתיד.

שנה אחת לאחר מכן (1930) הוא מפרסם את “כללי החיים”, מעין מורה דרך לכול, שבו הוא בא להתחלק בניסיון חייו עם הקורא בדרך של שיחה קולחת, אופטימית ופסימית לסירוגין ומוכיח לנו על־פי ניסיון חייו ש“פי עשרה מרובה הטוב מן הרע – – – ואין זה מן הראוי לקטרג”.

מן הראוי לציין עוד מפעל חינוכי חשוב שהוקם על ידי קורצ’אק באמצע שנות העשרים והכוונה לעיתון־ילדים. מראשית הקמת בית־היתומים ייחס קורצ’אק חשיבות רבה לעתון הילדים כמכשיר חינוכי־חברתי. כך גם במוסד “ביתנו”. הוא לא נתכוון לכתב־עת של שירים וסיפורים, אלא לעיתון שהילדים בעצמם כותבים בו על חייהם ועל ענייניהם. רבות חלם על הוצאת עיתון רב־תפוצה מסוג זה. לאחר עמל רב הסכים עיתון יהודי מכובד, בשפה הפולנית “נאש פשֶגלונד” (“סקירתנו”) להטות שכם למפעל זה ולסייע בהוצאת השבועון “מאלי פשֶגלונד” ( “הסקירה הקטנה”), שמשתתפיו יהיו ילדים ועורכו – יאנוש קורצ’אק (1926). לאחר ארבע שנים מסר קורצ’אק את העריכה לידידו הצעיר איגור נֶבֶרלי (לא יהודי), וזה שיווה לעיתון אופי של שבועון לנוער יותר מאשר לילדים. בדרך כלל היה טבוע העתון כל השנים בחותם ציוני או ארץ־ישראלי, שכן רבים ממשתתפיו השתייכו לתנועות־נוער ציוניות. אך במחצית השנייה של שנות השלושים עם הקיטוב הסוציאלי והפוליטי והאנטישמיות הגואה, כאשר השבועון ריכז כבר מסביבו כַּתבים ומשתתפים רבים מבין הנוער וכן חוגי קוראים במקומות רבים, התחילו להיראות בו סימנים גם של פוליטיזאציה, שלא היתה לפי רוחו של קורצ’אק. לא פעם החרימו השלטונות את השבועון, אך הקשרים בין קורצ’אק לבין המשתתפים בעתון ועורכו נשמרו. מן הראוי לציין שהעתון הצליח בגישתו החדשנית לגדל במשך 13 שנות קיומו (עד פרוץ מלחמת העולם השניה) דור של סופרים ועיתונאים צעירים. רובם מצאו אחר־כך את מותם בגיטו או במחנות־המוות בטרם זכו לגמר בשֵׁלותם.

בשנת 1931 הועלה על במת תיאטרון הפועלים “אתנאום” בבירת פולין מחזה בשם “סינאט המטורפים”. שם המחזה ובעיקר שם מחברו – קורצ’אק, עוררו סקרנות רבה בציבור הווארשאי. רק מעטים שיערו שקורצ’אק הוא גם מחזאי. הנושאים טירוף, גזע ודיקטאטורה היו בשביל רבים ממבקרי התיאטרון פגישה ראשונה עם התופעה המתגבשת והולכת מעבר לגבול המערבי של פולין והטומנת בחובה סכנה לקיומו של האדם, של המדינה ולתרבותה של אירופה כולה.

בין הדמויות של המחזה בלטה ביותר זו של הרב־סרן במדים – אויב הדמוקראטיה וההומאניזם המפעפע כולו שנאה בלתי־ראציונאלית ליהודים. כיום אנו יודעים למי נתכוון קורצ’אק: אך הוא, קורצ’אק, הקדים לראותו בחזונו האפוקאליפטי כעשר שנים לפני אירופה כולה.

קורצ’אק אומנם ניסה מתוך אופטימיזם טבעי לתת פתרון כלשהו לבעיות שמעלה יצירת פסימית זו על־ידי האמונה בדור העתיד – בילד. הוא עשה זאת על־ידי סיפור־אגדה אופטימי ששילב במחזה. אנו רק נרמזים פה על עומק האינטואיציה שלו שהגיעה כמעט לכלל נבואה, הגם שהפרשה האיומה של השואה לא פסחה גם על דור העתיד, על הילד. חלק מהביקורת שנשתמרה מאז וכן עדויות אנשים החיים אתנו כיום ושחזו אז בהצגה מוכיחים שכלל לא תפסו אז את המשמעות האמיתית של אותו מחזה.

 

ה. לשמור על האור הגנוז בילד    🔗

בית היתומים זכה לפרסום רב. אנשי חינוך שונים באו לבקר בו או להסתופף בצילו של מנהלו. פופולאריות זו צריך לזקוף, כמובן, לזכות אישיותו המקורית והסוגסטיבית של קורצ’אק שחברו בו סופר, רופא ומחנך, ושהגות, דמיון והשראה חיו בו בכפיפה אחת עם חוש לקטנות היום־יום של כל ילד.

מתוך שלוש המלחמות ושתי המהפכות שהשתתף בהן וחווה את מאורעותיהם יצא קורצ’אק שבע ספקות ואכזבות. לנגד עיניו התגשם גם חלום חייו – עצמאות פולין שזכה לחיות ולפעול בה שתי עשרות שנים. תקוותיו שהיא תיבנה על יסודות הצדק, השוויון והחופש נגוזו. היה זה אחד הלקחים החשובים בחייו: גם במהפכות ובעצמאות לאומית אין עדיין ערובה לפתרון הבעיה האנושית. את הלקח הזה ביטא במלים הפשוטות: תקווה לעתיד טוב יותר לחברה האנושית טמונה “לא במשטר חברתי טוב יותר אלא באדם טוב יותר”.

כיצד לחנך אדם טוב יותר?

שיפור דמות האדם ועידונו הוא תהליך ארוך ומסובך המורכב משניים: התורשה שהיא הנותנת לנו את “החומר הגולמי” שניתן לשפרו והחינוך – המעבדו ומעדנו. התורשה היא ללא ספק מרכיב בעל משקל רב באישיות האדם, אך לאמיתו של דבר אין לנו כל שליטה עליו, שכן קיימות מגבלות סוציאליות, רפואיות ומדיניות, שכל אחת מהן טרם נחקרה דיה ולא נוצר עד כה פיקוח חברתי מתאים עליהן. למעשה כל אחד רשאי להוליד וללדת. על כך כבר התריע קורצ’אק באחדות מיצירותיו. אין לצפות איפוא, לפי שעה, שכל הילדים שיבואו לעולם יהיו מושלמים. שיפור דמות האדם ועידונו באמצעות החינוך הוא אמנם תהליך ארוך, אך הוא מצוי במידה רבה בידנו ובכוחנו להגיע להישגים.

קורצ’אק האמין אמונה בלתי מעורערת בכוחות הגנוזים בנפש הילד וראה בהעדר תקופת ילדות נוחה וטבעית, כמגיע לגיל זה, סכנה לגדילה של בעלי־מום לכל החיים. במקום אחד הוא מבטא את זה בטון מייסר: “שנות הילדות הן הרים שמהם נוטל נהר החיים את מקורו, תנופתו וכיוונו; כיצד אנו מעיזים לזלזל בהן?”

מכאן אפשר גם להבין את הכלל הגדול שבו נקט בכל שנות חייו בהן חינך ילדים: לחיות איתם וביניהם. כך באותו מרתף צפוף ורטוב בעיר התחתית בווארשה, שבו עשה בראשית דרכו (“ילד הטרקלין”), בקייטנות ( “מושקים, יוסקים, שרולים”), כך בבית־החולים, שבו גר בבית קטן צמוד לבית־החולים ועשה כרופא תורן עם הילדים את ימיו ולילותיו ולבסוף כך גם בתוך בית־היתומים, שאותו בחר כמקום המגורים הקבוע שלו עד יומו האחרון.

אין פלא איפוא שכה היטיב להכיר את הילד ומכאן אזהרתו למחנכים ולהורים: לא לבזבז את האור הגנוז בילד, לא לכפות או לשבור ולא לשים את ידינו הכבדות על כתפיו הרכות של הילד. רק הילדים עצמם, אך בעידודנו, מסוגלים להבין ולדעת כיצד לפתור את בעיותיהם, שכן אם אנו רוצים שמן הילד לא יצמח האדם האכזר, השתלטן המצוי בחברת המבוגרים של ימינו – “האדם הטורף” (Homo rapax כלשונו), אל נשלוט בהם ואל נכפה עליהם את רצונותֵינו. באחת משיחותיו בראדיו מביע קורצ’אק את משאלתו בדרך של שאלה: אימתי תגיע אותה שעה מאושרת שחיי המבוגרים והילדים יתנהלו בה כשני טורים מקבילים?

משאלה זו תואמת את משנתו של קורצ’אק שהיתה בנויה על ההנחה שהפדגוגיה היא לא תורת הילד אלא תורת האדם, שכן “מאה ילדים הם מאה אנשים, אשר לא ‘אי־פעם’ לא ‘עדיין לא’, לא ‘מחר’ אלא ‘כבר’… ‘עכשיו’ – אנשים הם”. לתקופת הילדות יש ערך מוחלט אין היא ערך לעתיד, למישהו או למשהו, אלא ערך בפני עצמו. מכאן משתמעות המסקנות: יש לכבד את תקופת הילדות כפי שמכבדים תקופות אחרות בחיי האדם ויש להקנות שוויון זכויות לילד בכל הנוגע לענייניו.

גישתו של קורצ’אק לבעיה זו לא היתה רק כללית־עקרונית. היא מצאה את ביטוייה במעשה היום־יומי. המדובר הוא לא רק בילד בכלל, אלא בילד הקונקרטי כפי שהוא במציאות: הילד המסוים ברגע מסוים ובתנאים מסוימים ולא כפי שהוא צריך להיות, אלא כפי שהוא יכול להיות בתהליך השינויים והתמורות שחלים בו בגידולו ובהתפתחותו. קורצ’אק היטיב לבטא זאת במשפט אחד: “מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים, וכל אחד מהם יוצר קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים”.

כיצד למצוא את הקשר עם הילד, כיצד לגשר בין ההשפעה שלנו לבין רצונו שלו ולהגיע להסכמה עם היחיד או עם הכלל, לא על ידי כפייה בכוח או בהטפה, אלא דרך הסתגלות הילד מרצונו החופשי לחברה בה הוא חי, לנוהגיה ולחוקיה? דרך ההשפעה הנכונה והיעילה תהיה לא זאת הכפוייה על ידי המבוגרים, אלא זו המבוססת על דעתה של קבוצת הגיל של הילד, שהיא בשבילו הרבה יותר משמעותית. כאשר כיווני ההשפעה של קבוצת הגיל ושל המחנך יתמקדו בנקודה אחת הם עשויים להוות יסוד להתעוררות הרצון של הילד לחינוך עצמי. הם יורו לו את כללי החיים הקשים: האדם אחראי לתוצאות התנהגותו ומעשיו. הוא עשוי להגיע להישגים (לא תמיד, ולא תמיד מלאים, כמובן) המעניקים הן את שמחת הניצחון והן את תוגת הכשלון, אך תמיד כדאי לנסות מחדש על מנת לזכות בניצחון חדש.

מכאן צמחה מערכת השלטון העצמי של הילדים שעליה היה בנוי בית היתומים של קורצ’אק ושלא מעט בעיות נפתרו הודות לה.

רק יסודות ספורים מתוך המערכת של מוסדות השלטון העצמי נוכל להזכיר כאן. הם מוכיחים לנו מה גדול היה הערך השימושי ומה חשובים התכנים הערכיים הגלומים בהם ומה רבה ורב־גונית היתה האינטואיציה של קורצ’אק בשטח זה. המוסדות המהותיים ביותר לשלטון העצמי של חברת הילדים היו בית הדין והמועצה המתלווה לו, שהרי מערכת שיפוטית מהווה בכל חברה דמוקראטית קנה־מידה נכון לזכויות האזרח ולאפשרות להגן עליהן. בית־הדין פעל על יסוד חוקה של אלף סעיפים המהווה כלי להערכת המעשה או ההתנהגות החורגים מהנורמה החברתית הרגילה. הסעיפים מסווגים ומדורגים לפי קבוצות מן הקל אל הכבד, מזיכוי ועד לגינוי ועונש. שולחן הדיינים של בית הדין “אינו הצדק, אך חובתו לשאוף אל הצדק – – – אינו האמת אלא שהוא שואף אל האמת”. לבית־דין זה כפופים כל דרי הבית כולל המחנכים, ואף קורצ’אק עצמו עמד בפניו פעמיים ויצא חייב לפי סעיף 100 וזמן רב נשא בפי הילדים את השם “סֶטקה” (“מאה” בפולנית). כך רכש לו מוסד זה את סמכותו המוסרית והחינוכית בעיני הילדים משום שהם הרגישו שהכל שווים לפני החוק.

כך גם משאל־העם שנערך לכל חניך חדש בתום שנה לשהותו במוסד. ההצבעה היתה סודית וכל מצביע חייב היה לשלשל לקלפי אחד משלושת הפתקים שקיבל: חיובי (+), שלילי (–), או אדיש (0). במקרה של תוצאה שלילית היתה לפני הנכשל פתוחה הדרך להצבעה חוזרת כעבור זמן מסויים. הוא היה אף רשאי לבחור לו אפוטרופוס־מדריך לשם תיקון סטיות אופי והתנהגות עד ההצבעה הבאה. זהו איפוא מתן אתגר לילד לעלות בסולם מקומו בחברת הילדים (אורח, אזרח, חבר מלא). נוהג זה של משאל־העם חל אף הוא על מחנכים. ככל שהדבר נראה לנו מוזר ונושבת ממנו רוח של שליטת ילדים על מחנכיהם הרי נכון גם שמחנך שאינו מקובל על חניכיו או לא מכובד עליהם אינו מסוגל אף לחנכם, שהרי לא פחות משמחנכת השיטה, מחנך האדם באישיותו, בכוח ידיעותיו ובתוקפו המוסרי.

בדרך כלל היו רוב המשימות החינוכיות הנהוגות בבית־היתומים מכוונות למציאת דרך נכונה לחיזוק גורמי החיברות. הוועדות והמוסדות היו בעצם כלים טכניים, שמטרתם העיקרית היתה ריפוי, מניעה או עידון של פגמים על מנת ליצור חברה המאפשרת לילדים שהחיים לא זיכו אותם במסגרת משפחתית נורמאלית, שהיא גם לדעתו של קורצ’אק צורת החיים הטבעית ביותר לילד, לחיות חיי־יחד.

בבית היתומים הותרו תיגרות הילדים. מותר היה “לפתור” סיכסוכים מסוימים בתיגרות בין שניים, בתנאי שיתנהגו בהן לפי כללים מוסכמים: מי ייאבק עם מי ועל מה, כוחות שווים, אי־שימוש במכשירים מסוכנים וכדומה. כך נבלמו האלימות והנקמנות, ואת מקומן תפסה ה“הגינות”.

הבעת תודה – עידוד הנוהג לאמירת תודה בפומבי על מעשים טובים בין ילד לילד בין ילד למחנכו ובין המחנכים לילדים, זאת על מעשים מיוחדים, עזרה וכדומה. את ה“תודות” קראו בשבת בשעת קריאת העתון. זאת על שום מה? בכדי לפלס את הדרך לטוב. פירסום הטוב מונע את השתלטות הרע. הרע אינו זקוק לעידוד, הוא חושף את עצמו ממילא.

ה“התערבויות” – הסכמים חשאיים בין קורצ’אק לבין ילד שרוצה להיגמל מהרגל שלילי כגון שימוש ב“קללות”. הצליח במשך התקופה שנקבעה לא להוציא קללה מפיו – זכה וקיבל סוכריות. הפסיד – שילם סוכריות לקורצ’אק. ההתערבויות התנהלו בסודיות מוחלטת בין שני הצדדים.

את אחד הגורמים המחנכים החשובים ראה קורצ’אק בעבודה. העבודה הפכה קנה־מידה למעמד הילד בחברה. לבית־היתומים הוכנסה כשיטה ״יחידת העבודה" בתורנויות (כל יחידה – חצי שעת־עבודה). צבירת 500 יחידות מקנה גלוית־זיכרון ו־12 גלויות כאלו מקנות את התואר המכובד – פועל.

קורצ’אק הסתייג מהטפה או מ“סוגסטיה חינוכית” מופרזת, ואפילו שלל אותן מתוך ההנחה כי “מלבד החוק של ה’סוגסטיה החינוכית' או ההטפה קיים גם חוק האנטיתזה הנסמך על הכוח המתנגד לסוגסטיות ושכר ההטפה יוצא בהפסדה”. הוא הסתייג מכל מה שעלול להתפרש כאינדוקטרינאציה והסתפק ביצירת זיקה, או “געגועים” בלשונו לחיים טובים יותר, חיי אמת וצדק שעוד אינם, אך יהיו אי־פעם וכך ביטא את הדברים ב־1919 לילדי מחזור אחד של המוסד שעמדו לצאת לחיים עצמאיים: “אלהים לא ניתן לכם, כי עליכם לגלותו בנפשכם מתוך מאמץ שבבדידות. מולדת לא ניתן לכם, כי עליכם לגלותה בעמל לבבכם ומחשבתכם. אהבת הבריות לא ניתן לכם, מכיוון שאין אהבה ללא סליחה, והסליחה היא עמל ויגיעה, משא שכל אדם חייב להרימו בעצם ידו. אחת ניתן לכם, את הגעגועים לחיים טובים יותר, שאינם אך יהיו אי־פעם, חיי־אמת וצדק. אולי יביאוכם געגועים אלה אל האלוהים, המולדת והאהבה”.

 

ו. ארץ־ישראל    🔗

התקרבותו של יאנוש קורצ’אק לעניין ארץ־ישראל התחילה בשנות העשרים של המאה. היה זה תהליך ממושך שלא חסרו בו תהיות וספקות. היו תקופות של יחס אוהד ואף הזדהות, אך לא נעדרו גם תקופות של אי־מעורבות, אדישות וספקנות. תקופה תקופה וייחודה.

ב־1925 (ל“ג בעומר תרפ”ה) ביקרה משלחת מארץ־ישראל בווארשה. קורצ’אק היה אחד מתשעת החותמים על כרוז הקורא לאינטליגנציה העובדת היהודית לתרום תמורת יום עבודה למען הקרן הקיימת לישראל. משפט בכרוז כמו למשל “הכרוז מבטא את יחס הסולידאריות שלנו עם אחינו הבונים ארץ יהודית” מעיד על יחסו של קורצ’אק לנושא.

אך מאידך נראו לו לעתים הדברים המסופרים על הארץ כ“הזיות תמימות” או “אשליות נעורים” (1928). גם המשפט שאנו מוצאים באחד ממכתביו "הבעיה ‘אדם’ עברו ועתידו על האדמה מאפילה בפני קצת על הבעייה ‘יהודי’ " הוא רב משמעות. העניין היהודי נראה לו כמגביל את שאיפותיו האוניברסאליות.

שונים נראו הדברים במחצית הראשונה בערך של שנות השלושים עם עלות היטלר לשלטון בגרמניה (1933). מיפנה זה הטיל צל כבד על פולין, שבה לא חסרה אנטישמיות שלה מקודם. חברתו של קורצ’אק לעבודה בבית היתומים – סטאֱפה וילצ’ינסקה שביקרה בקיבוץ עין־חרוד, תמכה בהצעת חניכיו בארץ שיבוא לביקור בה; ואמנם בשנת 1934 יצא קורצ’אק לביקור של שלושה שבועות בארץ. כל זמן שהייתו בה עשה בעין־חרוד ויצא משם רק לימים מספר לביקור קצר בעמק הירדן ובגליל. אי־רצונו להיפגש עם חניכים וידידים בארץ עוררה אצלם צער ותרעומת, אך הוא באחת: זמנו מוגבל, שכן בא לארץ במטרה מוגדרת “לספוג את העבר, לבחון בשיקול דעת את ההווה ולהרחיק ראות את העתיד”. לכן אינו רשאי לאבד אף רגע. ענין רב מעורר מכתבו הראשון שכתב על סיפון האניה בדרך שובו לפולין. כולו רווי רשמים ממה שחזו עיניו בכפר הקיבוצי שהוכיח לו ש“אנחנו” זה יותר מאשר “אני”. ביטוי מוחשי לאהדתו למפעל הציוני־חלוצי משמשת העובדה שבמושב הרביעי של הסוכנות היהודית בלוצרן ב־1935 נבחר קורצ’אק כסגן־חבר של המועצה ובמכתב לעורך “מבפנים” הוא כותב: “נבואת הלב מלחשת לי שלאחר שנים – – – אני דווקא אליכם”.

ביקורו השני של קורצ’אק בארץ־ישראל (1936) היה כבר פרי מניעים פנימיים משלו, או, כפי שהוא עצמו קרא לזה, “געגועים”. הוא גם רצה לברוח מאירופה המסוערת לארץ־ישראל, שבה ראה “ניסיון להשיב לתחייה את הארץ, השפה, האדם, את גורלו ואמונתו” והתגשמות “המשאלה שמדי שנה בשנה חוזרים עליה בתפילה: לשנה הבאה בירושלים”. “כאן גבול הגלות”. וכך יגדיר זאת כעבור שנתיים (1938): “ארץ־ישראל קשה לנו מארצות שאינן נוגעות לנו מבחינה רגשית – – – בראזיל, ארגנטינה; שם – מה יהיה עלי, פה – מה יהיה עלינו, שם – 20־30 שנות חיי, פה – 2000 שנות חיינו.”

במשך ששת השבועות של ביקורו השני עלה בידי קורצ’אק לבקר עשרות קיבוצים, מושבים וערים. הוא שתה בצמא כל דבר ממציאותה של הארץ ובמיוחד הפליאו אותו העמק וחינוך הילדים בקיבוצים. הוא ראה אפשרויות ללא גבול לתמורה בגזע האדם הנולד כאן ולחידוש דמותו.

בביקורו זה אף ניסה לגלות וללמוד את מקורות הכוח היוצר והמתסיס הטמונים בארץ קטנה ומופלאה זו: האמונות והדעות. מצויד בספר תנ"ך היה מתהלך גם בסימטאות ירושלים וטבריה, מתעניין וחוקר כל דבר חדש שנתגלה לו.

היו אלה שנות מאורעות תרצ“ו, וכאן ראה במו עיניו את המאבק של הערבים נגד היהודים, שהיה מכוון לסגירת שערי הארץ בפני היהודים. אך לעומתו ראה את הגלים המתפרצים לעלייה של יהודי גרמניה המאוכזבים והמיואשים, שהגיעו לארץ־התנ”ך השוממה, שנתגלתה להם כמקלט היחידי בעולם שיש בו מקום לאדם היהודי אשר הקרקע באירופה נשמטה מתחת לרגליו. פתאום ניצבה גם לפניו שאלת גורל ילדיו בפולין. הוא התחיל להבין את הבעיה לכל עומקה.

שלוש ארבע השנים שקדמו למלחמת־העולם השניה היו שנות מבוכה רבה ברבות ממדינות אירופה וביחסי החוץ שלהן. מצב זה הטביע את חותמו גם על מדיניות הפנים והחוץ של פולין. בשנת 1934 נחתם חוזה אי־ההתקפה בין גרמניה לפולין. בשנת 1935 כבר התבסס שלטון היטלר בגרמניה עד כדי כך שלא חשש לפרסם את חוקי נירנברג הגזעניים. במאי 1935 מת המארשאל יוזף פילסודסקי, שעמד למעשה כעשר שנים בראש הריפובליקה הפולנית. שני המאורעות הראשונים הרחיבו את פתח חדירת האנטישמיות הגזענית לפולין ועם מותו של המארשאל אבדה האישיות שמיתנה וריסנה את האנטישמיות האלימה, שממדיה סיכנו את עצם קיום היישוב היהודי בה: משמרות חרם על בתי־עסק יהודיים, פרעות, והסיסמה של הגירה כפתרון היעיל של השאלה היהודית. השאלה היהודית בפולין הפכה עתה מבעייה פנימית לבעייה של מדיניות חוץ והטיפול בה הועבר לזרועות השונות של משרד החוץ הפולני כבעיה בין־לאומית.

כמה וכמה שינויים בלטו בהתנהגותו של קורצ’אק במצב החדש. בהשפעתה של ארץ־ישראל חלה התקרבות שלו ליהודים בפולין. הוא ביקר בעיירות ובעיקר קשר קשרים ואף סייע לתנועות־הנוער הציוניות־חלוציות (החלוץ־הצעיר, השומר־הצעיר, הנוער־הציוני, עקיבא) בעיקר על־ידי השתתפות בסמינרים למדריכים שניהלו התנועות. הוא פירסם גם סיפורים לעתונות שלהם (“החלוץ הצעיר”), שנושאם העיקרי היה הילד היהודי וארץ־ישראל. כמו־כן פירסם באותם הימים שני סיפורים (“האנשים הם טובים” ו“שלושת מסעותיו של הרשקו”) בעלי אופי ציוני מובהק. כזה היה גם סיפורו האחרון שהופיע ביוני 1939, סמוך לפרוץ המלחמה “כך אני מהרהר”. בין מציאות לדמיון הוא מעלה בו את הרעיון של מדינה ליהודים, שסירבו לחזור לאירופה אפילו כשהוזמנו לשוב.

עלה אף בדעתו לצאת לירושלים ולהתיישב בחדר קטן עם תנ"ך ומילון עברי. אולי ירושלים תיתן לו כוח במצוקתו? אך האם אין בזה עריקה והפקרת ילדיו היתומים? אולי בכל זאת להישאר על המשמר עד הרגע האחרון?

מתוך מכתביו הבינה סטאֱפה וילצ’ינסקה (שמאז מארס 1938 כבר עלתה לארץ וישבה בעין־חרוד) את מצוקותיו ובאפריל 1939 באה לווארשה כדי לזרז את עלייתו לארץ. הוא הרגיש שהאדמה כבר רועדת תחת רגליו. ב־2 באוגוסט 1939 פנה קורצ’אק לידידה בארץ וביקש ממנה לברר אפשרות של שכירת חדר בירושלים. תשובתה כבר לא הגיעה לידיו. מכתבה הוחזר לה על־ידי הצנזור הבריטי בארץ בשל פרוץ המלחמה וניתוק הקשרים עם פולין. אך לאמיתו של דבר – התשובה היתה מיותרת. קורצ’אק בחר כבר קודם, כדבר המובן מאליו, את בחירתו הגורלית: לא לעזוב את הילדים בווארשה במצוקתם. סטאֶפה נהגה כמוהו.

 

ז. על פי התהום    🔗

ימים מספר לאחר כניעת וארשה לצבא הגרמני (27.9.1939) כבר ניכרו התופעות הראשונות של התעללות ביהודים, בעיקר בתורים הארוכים ללחם ולמים.

קורצ’אק הסתער במלוא כוחו לפעולה היום־יומית, שכן בית־היתומים התמלא מיום ליום בילדים נוספים של פליטים מערי השדה ובראשית 1940 כבר היו בו כ־150 ילד. אגודת “עזרת יתומים”, המחזיקה העיקרית של בית־היתומים, התפרקה. רוב חברי הנהלתה, כולל ראש הקהילה היהודית מאוריצי מייזל, שהיה באותן השנים גם יושב־ראש האגודה, עזבו את וארשה בראשית המלחמה ועול החזקת המוסד הוטל על כתפי קורצ’אק וסטאֶפה.

היהודים התחילו אמנם לשקם את מסגרות החיים הציבוריים שלהם שנהרסו, ובזה השתתפו כל המפלגות, הארגונים ותנועות הנוער וגילו עמידה יפה מול הגזירות והצרות שניתכו עליהם, אך התנאים היו קשים מנשוא.

קורצ’אק וסטאֶפה שהיו מוכרים בציבור נענו בחיוב לפניותיהם. קורצ’אק לא הפסיק את ביקוריו בבתים של יחידים, שמורגל היה לקבל את תמיכתם לבית היתומים עוד לפני המלחמה ולא פסח גם על בתי ידידים פולנים. הוא נהג לקבל הכול: כסף, מזון, ומכל הבא ליד. קורצ’אק הגיע לקבלת עזרה גם לאדם צ’רניאקוב, יושב ראש היודנראט, ובעיקר היה מבקר את צנט"וס (“מרכז האיגודים לטיפול ביתום היהודי”), שהירבה לתמוך בבית היתומים. הודות לאישיותו החזקה נענו רוב תביעותיו.

בסוף נובמבר 1939 הוציאו שלטונות הכיבוש צו המחייב כל יהודי לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול. קורצ’אק היה מהיחידים, ואולי היחידי, שלא קיים צו זה. למרות האיסור הוא המשיך ללבוש את מדי הקצין הפולני שלו (ללא סימני הדרגה).

קשרים יפים התפתחו בין קורצ’אק וסטאֶפה לבין התנועה החלוצית. סטאֶפה סייעה בידיה של צביה לובטקין, חברת מרכז “החלוץ” ו“דרור” שחזרה לווארשה לשקם את קיבוץ גרוכוב – ליצור קשרים עם אנשי ציבור.

יצחק צוקרמן, חבר מרכז “החלוץ” ו“דרור”, ממקימי הארגון היהודי הלוחם וממפקדיו, מספר על השתתפות קורצ’אק וסטאֱפה בסמינר הראשון של “דרור”, שהגיעו אליו כ־45 חברים מתוך הסניפים בערים ובעיירות של הגנראל־גוּבֶרנאמֶן. הרצאותיהם היו מהטובות ומהמעניינות ביותר בשביל המשתתפים הצעירים, שהרי הם היו אותה שעה היחידים שראו במו עיניהם את ארץ־ישראל ואת קיבוציה.

באותה תקופה הורע מצב בריאותו של קורצ’אק ורופאיו תבעו ממנו להפסיק את פעילותו. למרות זאת הצליח עוד לארגן בקייץ 1940 קייטנה לילדי בית־היתומים שלו ושל מוסדות אחרים. הוא זכה לעזרה מצנטו"ס ומראש מועצת־כפר פולני על־יד וארשה. היתה לו הרגשה שזאת הקייטנה האחרונה של הילדים, ולמרבה הצער נתקיימה הרגשה זו. כל מאמצי ראש־המועצה להשפיע על קורצ’אק שיישאר בכפר ולא יחזור לווארשה לא נשאו פרי.

ב־15 בנובמבר 1940 הוקם הגיטו ולכמה מוסדות ציבוריים ובתוכם לבית־היתומים, לא נמצא פתרון בתחומו. בקשתו של קורצ’אק שהבית של בית־היתומים (קרוכמאלנה 92) לא יוצא מגבולות הגיטו – נידחתה. שלטונות הכיבוש הירשו רק לדחות את ההעברה של בית היתומים לשבועיים עד שיימצא סידור אחר, ואמנם, מצאו תמורה בבית־ספר ברח' חלודנה, בניין נוח למדי.

לדחייה היה יתרון מסוים, שכן ניתן היה להתכונן ולעשות את ההעברה בצורה מסודרת, אך בעוד שבהעברה של 15 בנובמבר לא היתה ביקורת על ההעברה, היתה הפעם בדיקה חמורה על־יד השער, והמשמר הגרמני שם את ידו על מלאי המזון. התנגדותו של קורצ’אק והרמת קולו על המשמר הביאו אותו רק ל“פאוויאק”, בית הכלא הידוע לשימצה של הגיסטאפו, ובו בילה חדשים אחדים. רק הודות לידה המארגנת של סטאֶפה, בעזרת צוות העובדים, החזיק בית היתומים מעמד במשך חודשי היעדרו של קורצ’אק.

עם שיחרורו בסוף חורף 1941 מה“פאוויאק” חודשה הפעילות החברתית והתרבותית בבית היתומים כמעט במתכונת שהיתה לפני המלחמה.

לאט לאט חודשו גם הלימודים. לפני המלחמה למדו ילדי בית־היתומים בבתי־ספר בחוץ. אך מאחר שבתי־הספר לילדי יהודים נסגרו על־ידי הגרמנים, הקים קורצ’אק בתוך בית־היתומים כעין בית־ספר פנימי. קורצ’אק סבור היה שבראש ובראשונה צריך להקנות לילדים קריאה, כתיבה וחשבון ולשם כך התקין מערכת שלמה של כרטיסי עבודה עצמית, ערוכה לפי דרגות־קושי שונות לגילים השונים של הילדים. מקצועות אחרים לא נלמדו. חלל זה נתמלא בתוכניות העשרה בשטחים שונים: פגישות־שיחה עם אורחים מוזמנים, חוגי לימוד עם מרצים, הצגות עצמיות, תיאטרון בובות ועוד. לכל הפעולות האלו היתה מטרה חינוכית לטווח רחוק, אך היה בהן גם מעין חומר־חיסון לחיי היום־יום, שהגן על הילדים מפני השפעת הגיטו המתנוון.

עניין התקרבותו של קורצ’אק לחיים היהודיים וליהדות היא פרשה מיוחדת ומעניינת וכבר עמדנו על כך פה ושם. היה סופר פולני ואמן הביטוי בשפה זו. אך את המרכז התוסס של החיים היהודיים בגדולה שבקהילות אירופה הכיר אך מעט; אפילו את שפת־העם יידיש לא ידע. זאת כבר הבין ועל כך דאב עוד בעת ביקוריו בארץ־ישראל ובשובו ממנה. אך כאשר נטל עליו את גורל החיים בגיטו, בתוך־תוכם של בני עמו, לא יכול היה אדם בעל יושר־לב אינטלקטואלי כמוהו לעמוד בפני כפילות זו ועשה מאמצים להשתחרר מהנכר הזה. בפיתוח תכניות ההעשרה שהוזכרו לעיל שלל את התביעה שהן תתנהלנה בפולנית, ודרש במקומה את היידיש “השפה שבה מדברים המוני העם ואיתה הם מתים”. במתח רב הוא מקשיב להרצאות על ידי גאָלדענע קייט" (“שלשלת הזהב”) ו“באָנטשע שווייג” (“בּונצ’ה שתוק”) של י.ל. פרץ ביידיש. באותם הימים אף דאג לארגן תפילות הימים הנוראים בבית־היתומים לאורחים ולחניכים. הוא עצמו עמד באחת הפינות שקוע בתפילה מתוך “מחזור” בתרגום פולני.

ב־26 באוקטובר 1941 צומצם שטח הגיטו ומספר רחובות הוצאו מתחומו. כך הועבר בית היתומים למעונו השלישי, לבית הפינתי שליסקה 9 – שיאֶננה 16. העברה זו גרמה לזעזוע בחיי הבית והיוותה אות מבשר רעות.

אז גם התחילו להגיע בזו אחר זו הידיעות על הרצח ההמוני של יהודי וילנה בפונארי ועל ההמתה בגאזים בחֶלמנו. רבים פיקפקו באמיתותן של ידיעות אלו, שהרי גם בתנאים הבלתי נורמאליים נשמרה אצל אנשים שפיות כלשהי. הם לא היו מסוגלים להאמין בסיפורי זוועות כאלו ועוד ניסו לחיות באשליות. אך מן המוות שהתחיל להתהלך בחוצות העיר אי־אפשר היה לברוח, ובאמונה ש“בווארשה זה לא יקרה” התחילו להתגלות סדקים. מצב זה הגביר עוד יותר את דאגתו של קורצ’אק לילדים.

פורקן כלשהו ליסורי הגוף והנפש היוותה כתיבת היומן, שבה התחיל קורצ’אק ב־15 במאי 1942, כשלושה חודשים לפני מותו. אחת הנקודות האופייניות ביומנו זה היא העלאת זיכרה של ארץ־ישראל כמה וכמה פעמים ביומן זה. גם כאן הוא עוד מחפש ביטוי לחוויות העזות ביותר שהיו לו אולי אי פעם בחייו שם. באותה תקופה היו לילותיו ללא נשוא. היו לו חלומות מוזרים ואיומים: גרמנים, יהודים וילדים מתים. מכוסה זיעה הוא מקיץ משנתו דווקא ברגע האיום ביותר. באותם הלילות הקשים של יקיצה והרהורים היה בורח לעולם הדמיונות שלו, שלא מעטים מהם אנו מוצאים ב“המלך מתיא” וב“יותם הקוסם” שכתב אי־פעם.

אך כאשר התברר לו שמן המוות הפיסי אין לברוח, הוא מתחיל לחפש את התשובה במישהו גדול יותר וחכם יותר שיכול לבוא לגאול את האדם מייסוריו. וכך הוצג בבית היתומים שבועות־מספר לפני הגירוש לטרבלינקה המחזה של ראבינדראנאט טאגור “הדואר”: הילד אמאל חולה ומצפה לגואלו, הכול מבשרים לו את הרפואה, את הגאולה שתבוא, הילד אמאל מאמין ומצפה לגאולה עד שהוא נרדם וישן שינה מתוקה…

רשמים נרגשים על הצגה זו מביא המשורר יצחק קצנלסון, שהוא ורעיתו חנה היו נוכחים בה. גם צביה ויצחק צוקרמן מספרים על האווירה באולם ההצגה, שזרמה מהבמה על קהל הצופים באולם, כאשר בחוצות העיר כבר היה מהלך המוות. ואילו קורצ’אק הסביר, כי רצונו שילדיו ילמדו לקבל בשלווה את פני מלאך המוות – – – את החכמה השלווה ברגע הטראגי שאינו הקץ לפי אמונתו.

בערב תשעה באב (22 ביולי 1942) יום לפני שיושב ראש היודנראט צ’רניאקוב בלע את גלולת הרעל, התחיל הגירוש הגדול של יהודי וארשה לטרבלינקה. למרות הניסיון שנצטבר מערי השדה וההיערכות על הסכנה בריכוז הילדים בפנימיות, קשה היה למצוא פתרונות אחרים יותר יעילים, שכן התכנית של “הילדים ראשונים לכליון” כבר היתה ערוכה בידי הרוצחים. בראשית אוגוסט התחיל גירוש הילדים וב־5 בו הוצא כבר בית היתומים של קורצ’אק: 192 ילדים ושמונה מבוגרים בנוסף לקורצ’אק וסטאֶפה.

מן הראוי לציין שבקרב הציבור היו באותה תקופה הלכי־רוח ודעות שונים בעניין ההליכה המאורגנת לגירוש. הליכתו של קורצ’אק יצרה אווירה זו של הליכה עם הילדים לתאי־הגאזים. מחנכים רבים החליטו ללכת בעקבותיו. אך היו גם דעות אחרות: מבחינה פסיכולוגית ומוסרית זה יפה, אך מה התכלית בכך? האם לא לשווא היה קרבן חייהם של המחנכים שיכלו עוד להמשיך ולשרת את הציבור?

אין אנו קרויים להוציא פסק־דין היסטורי או לקבוע מה היה על המחנכים לעשות, אך מעבר לכל ספק הוא שהייתה כאן התעלות מוסרית שלא מצאנו כדוגמתה במהלך הדורות. מצפונם הכתיב למחנכים את דרכם ואחריתם רק מעידה על ראשיתם.

כך עשו את דרכם 4000 ילדים מהמוסדות, שהיוו רק חלק קטן מ־100,000 ילדי ישראל בווארשה שהובלו להשמדה.

הפרטים של אותו יום ידועים ופורסמו בצורות שונות. לא כל המקורות מאמתים את “החגיגיות” (כגון שירה) של מסע זה. הרחובות היו ריקים מאדם וקירות הבתים – אטומים.

קורצ’אק סירב לעזוב את ילדיו אף לרגע וסירובו של קורצ’אק לקבל את חייו במתנה מקצין ס.ס. בתנאי שילדיו יעלו לרכבת והוא יחזור לווארשה – אינו צריך לעורר פליאה. ידידים רבים הציעו לו כבר בעבר הצלה: יהיה זה ראש המועצה הפולני קרופקה, או שליחה המיוחד של מאריה פאלסקה, מנהלת “ביתנו” הפולני, שבא במיוחד להוציאו לצד הארי ועוד. אם מידידיו לא קיבל את ההצעה להצלת חייו, מדוע זה יקבלה מידי הצוררים, רוצחי בני עמו וילדיו? לרבים היתה באותם ימים אפלים ברירה כזאת, ואפילו בתמורה קשה, נסיון שאין לעמוד בפניו. בשביל קורצ’אק הכרעה ללא כל פקפוקים. הוא לא יכול היה אחרת.

קורצ’אק נהג כדרך שנהגו רבים מאבות־אבותיו, כיאה לנכדו של ר' צבי הירש גולדשמיט.