עם ישראל היה בראשיתו כילד מֻשלך על פני השדה בגעל נפשו ובטמאתו אשר דבקו בו ממולדותיו (כתאור יחזקאל) או ככסף חֲבור סיגים ובדילים אשר נספחו עליו ממקום מוצאו. ורועיו הראשונים התאמצו לטהרו מטמאתו, או להסיר בדיליו ולצרוף סיגיו, כאשר יעשה הצורף לעפרות הכסף אשר יחפור ממעבה האדמה בטרם ישיב ידו עליו לעשותו לכלי; ותורת ה' אשר בפיהם היתה לו כתמרוקי־טהרה ליליד וכמַצרף לכסף. כי הנה כל עמי קדם אשר עבר או אשר ישב ישראל בתוכם בימי קדמתו, היו שקועים למעלה ראש בזמה ובכל תועבה. בראש כל דרך ובפתחי הבתים ובראשי המצבות והבמות היו מצירים או פוסלים תמונות “כמער איש ולּיות”, סמל הפריה; את אלהיהם היו עובדים במעשי הוללות וזנונים, ראשית פרי בטנם העבירו למֹלך באש. ספר החקים אשר לחתים הקדמונים, התיר את התועבות הנזכרות בספר ויקרא י"ח, 23,22,17 (התועבה הנזכרת בפסוק 22 היתה דרך־חיים בעמי התרבות, היונים והרומים, גם אחרי עבור כאלף וחמש מאות שנה למועד הר סיני…). תחת הצדק והמשפט, משל כח הזרוע; השרים והאצילים אכלו את טוב הארץ והעם היה נעבד, עשוק ורצוץ. והפרץ הרחב הזה בין “חורי ארץ” ובין המונים העם הנעבדים היה כרקב לרוב הממלכות להחיש קִיצָן.
רוח האומה, אשר נתגלתה בנביאיה, נאבקה קשה עם רוח הטמאה אשר סבבַתָּה ותשוּפֶהָ כערפל כבד, וכל מאמצי משה והיוצאים בעקבותיו היו ערוכים לעמת את החפץ האחד הזה – להבדיל את ישראל מן העמים ולשומו לגוי קדוש. במקומות רבים בתורה, וביחוד במשנה תורה, הזהיר את העם ושנן להם לא אחת ולא שתים לבלתי התחתן בגוים, לבלתי עבוד את אליליהם לבלתי עשות פסל וכל תמונה ולבער מן הארץ את המצבות ואת האשרים וכל סמל וכל זכר לדרכי התועבות; בעוד אשר רוב המצוות נזכרות רק פעם אחת בתורה. גם יהושע המריץ את אלה יותר מכל מצוות התורה בצוותו את בני ישראל לפני מותו (יהושע כ“ד וכ”ד). אחריהם החזיקו הנביאים לדורותם בכל אש קנאתם ונלחמו מלמות ה' בבעל ובעשתרות וגם בעשק רש וגזל משפט האדם והעם, בעוד אשר כל העמים בדורות ההם וגם העמים החדשים לא ידעו חפש ומשפטי אדם עד המהפכה הצרפתית.
העבודה הקשה והארֻכה הזאת, אשר היתה מכוונת לצרף ולטהר את עם ה' מטמאת הגוים, באה עד קִצהּ בתקופת שיבת ציון, שאז סרו כל בדיליו ותחת “הצורפים” באו היוצרים – עזרא וחבריו אנשי כנסת הגדולה ואבות המשנה והתלמוד ותלמידיהם בכל דור ודור, אשר היתה עבודתם ליצור ולעַצֵב את עשת הכסף אחרי טהרתו ולעשותו לכלי – לבנות ולכונן את ישראל לעם עולם. את הפלא הזה הוציאו לפעל גם הם בכח התורה, אשר פִתּחו פִתּוּחיה וישימו אותה ואותם חקת עולם לכל העם; בעוד אשר ליתר הגוים, הקדמונים והאחרונים, היו התורה, הספר, עבודת הרוח, עצורים לכל המונם. במצרים היו הכהנים לבדם שומרי מסתורי דתיהם וגם חרדו עליהם לבל יבא איש מן העם בסודם (לעמת זה נאמר לישראל: “ואתם – כל העם – תהיו לי ממלכת כהנים”). הכנסיה הנוצרית גם היא מנעה מן העם את דעת כתבי הקדש ואף את תורתם־הם, את האונגליון, אסור היה לתרגם ללשונות המתהלכות בארץ. וככה היה גם יחס חכמי יון אל העם: חנוך יחידי סגולה והרחקת כל המונם מן החנוך ומן הלימוד1.
בהיות המצוה על כל איש ישראל ללמוד תורה, – התורה אשר נתן ה' לאבותינו בהר סיני, – ראו לומדיה את עצמם בכל דוד ודור כאלו הם עומדים לפני האלהים ושומעים את תורתו מפיו, כדבר משה: “לא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת… כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה”. הרגש הזה היה חזק ורב־עלילה מכל השפעות חיצוניות. בכח למוד נמשך בדורות רבים והרגל שנעשה טבע, באו כל המצוות וכל המדות הטובות כמים בקרבם וכשמן בעצמותיהם; וככה היתה התורה סם־חיים לאומה וחומת ברזל ונחשת בפני ההתבוללות. העם, אשר הרגיש זאת בחושו הבריא, קים וקבל עליו ברצון עֹל תורה ומצוה, ובכל לבבו ובכל נפשו ברך תמיד את הברכות “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” ו“אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”, ואם לדברי רינאן היתה התורה, לפי אשר פִיתּחו אותה אנשי הכנסת הגדולה, “שמלת־לחץ לעם, אשר לא היתה כמוה מועקה לגוף חי”2 ופעולת שאול התרסי גאולה רוחנית מן המועקה הזאת, הנה אנחנו יודעים כי העם הוא לא חשב כלל את התורה שבעל־פה למועקה ולא חש את כֹּבד משאה, כאשר לא יחושו הדגים את כֹּבד המים אשר יחיו בהם; וכי הגוים לא הכירו את “הגאולה” לטובה. וגם אמנם מן העת ההיא ועד אחרית הימים לא קרה אף פעם אחת, כי יתקומם העם או חלק גדול ממנו על היהדות ויאמרו “ננתקה… ונשליכה…”; בעוד אשר הנצרות, אשר לא שמה על מחזיקיה עֹל תורה ומצוות, כי כל מצותיה אמונה, היתה תמיד מורת־רוח לגוים וכמעט מיום היותה נסו פעם בפעם המונים ועמים וארצות להפוך אותה משרש ועד ענף, ואנשים מעמי הארץ ומגדוליהם התיהדו גם בעתים ובמקומות אשר היו היהודים נרדפים ונלחצים עד מאד, ואף בסוף המאה הי"ז למספרם קמה באנגליה תנועה גדולה, נמרצה, כללית לבטל את הנצרות כלה, והאחד אשר נסה לדבר עליה טובות, עשה זאת ביראה ופחד מפני דעת הקהל והצטדק באמרו, כי איננו יועץ לקים את הנצרות, אשר עליה אבד כלח, כי אם רק להחזיק בצורתה החיצונית, מפני טעמים אלה ואלה.3
מאז הוחל להזניח את התורה, נשמת רוח האומה, היתה היהדות כחולה אשר חייו תלוים לו מנגד. המוסר העברי מורשת אבות, המדות הטובות, תהלת ישראל מעולם, וכל קדוש וכל נאצל וכל נעלה, הולכים ונדפים כעשן מפני רוח, פגה התורה – וסרה הטהרה; ועוד מעט והיו ככל הגוים בית ישראל, ועוד מעט והבנין הנפלא, אשר עמלו בוניו בו ממשה ועד הגאונים ועד אחרוני ראשי הישיבות לדורותם, לא יעמוד עוד למופת כי אם למשל, לא עוד לכבוד ולתפארת כי אם לראוה…
ואולם זאת נחמתנו, כי דעת מקור המחלה היא הדרך להעלות ארוכה לה. והארוכה – לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה: על ישראל לשוב אל התורה – לא רק בבית הכנסת כי אם גם בבית הספר, לא רק לחֹג אותה או לשמוח בה אחת בשנה, כי אם ללמוד וללמד אותה כל השנה.
שובו והשיבו את בניכם אל מקור החיים, אשר עזבוהו לחצוב להם בורות בורות נשברים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.