בחדש ניסן תרפ“א נוסדה בתחלה “אגודת הסופרים” בתל־אביב ואחרי כן התמוטטה והתחדשה פעם בפעם בירושלים ובתל־אביב, ובעיר הזאת עודנה קיימת (ככתוב בראש כל גליון של “מאזנים”) עד היום הזה. האגודה נוסדה מראש על “יסוד” של סך חמשת אלפים לירה, אשר דרשה מאת ההסתדרות הציונית למען יסד הוצאת ספרים – ולא השיגה מאתה אף פרוטה אחת. לאמר: מיום היותה התיצבה על דרך לא נכונה; כי הן מודעת זאת מני אז, כי לא ספרים חסרים לקהל כי אם הקהל חסר לספרים ו”יותר שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להיניק". אז פניתי אל ועד האגודה במכתב, בו העירותי על זאת והצעתי לפניו כי יתאמץ להבטיח לו בראשונה חוג־קונים מאת הקהל ואחרי כן ליסד הוצאת ספרים על יסוד השתתפות העם. הצעתי היתה: לנהל תעמולה בתוך העם בפה ובכתב די לאסוף אלף חותמים, אשר יתנו איש איש את תרומתו לירה אחת או מעט יותר לשנה, מזה ישולם חלק מראש וינתן באחד הבנקים עד אשר תחל הדפסת הספרים, והנותר ישלמו החברים מעט מעט לפי אשר יקבלו את הספרים המוּצאים. וזה יהיה הגרעין למפעל הגדול הזה, אשר יַצא אחרי כן – אם יאחזו בדרכים מתאימים – מארץ־ישראל אל כל הגולה, אל כל המקומות שעוד בוער בה הזיק העברי. – הצעתי נקבלה – להלכה אבל לא למעשה…

בהצעה הזאת פניתי פעם בפעם אל אגודת הסופרים מדי התחדשה פה ושם, אל עסקנים וסופרים נכבדים בשיחות פרטיות ואל הקהל במאמרים בעתונים; גם באתי בדברים עם אחדים מבעלי הדפוס החשובים ביותר והשגתי מאתם הנחות חשובות לשם יסוּד הוצאת ספרים ע“י אגודת הסופרים. בחורף תרצ”ב לקחתי דברים עם אחדים מגדולי סופרינו ועסקנינו בירושלם ובבנותיה על הצרך להועד ולהועץ יחדו מה לעשות לטובת הספר והסופר העברי, אשר אין להם תקומה מפני ספרות התרגומים שהציפה את הארץ. כלם הסכימו, כי הדבר נחוץ וגם הוכן כתב קריאה לועידה, אבל… זה אמר: יזמין פלוני את הקרואים, וזה אמר: יחתום פלוני על ההזמנה – והועידה לא נהיתה.

בתומי חשבתי, ועודני חושב גם היום, כי תפקידה העיקרי של אגודת הסופרים, תפקיד שהוא לבדו יתן לה זכות־הקיום וכח הקיום, הוא: לדאוג לתקנת הסופרים והספרות העברית המקורית ולהַפנות אל המטרה הזאת כל מחשבותיה, כל מעשיה וכל מאמציה.

באחד המאמרים שפרסמתי על הנושא הזה, שאלתי: “האמנם לא יכלה אגודת הסופרים, לוּ עבדה בכל מאמצי כח, למצא ולשלוח צעירים חרוצים להחתים את הקהל על הספרים שתוציא, כמו שעושים האחרים?” (“הארץ” ב' בניסן, תר"ץ).

על שאלתי זאת באה תשובה מקץ חדשים מספר:

בחדש תמוז שנת תר“ץ הוציאה אגודת הסופרים כרוזים בחתימת חברי הועד, בהם דרשו מהקהל לתמוך ב”מאזנים“, ואחרי הפצת הכרוזים יצאו מטעם הסניף הירושלמי של האגודה קבוצות צעירים ועברו ימים רבים מבית לבית ברחובות ירושלם לרכוש חותמים על העתון הזה. בעצם הימים ההם, או מעט קודם לכן, חדשתי ביד הסניף ההוא את הצעתי הנזכרת – והועד המרכזי דחה אותה, כפעם בפעם. לאמר: לגשת לפעולה גדולה ורבת תוצאות לטובת הסופרים והספרות העברית בכלל, – פעולה שהיתה מוצאת בודאי הד בלבבות, – לא יכלה או לא חפצה האגודה להתעורר; אך לטובת עתון אחד מה העתונים היוצאים בארץ (השם “עתון של אגודת הסופרים” איננו אומר כלום לקהל, שאין האגודה הזאת קימת בשבילו), הזעיקה את כל הקהל בקול רעש גדול ובמצעדי־גבר! הדבר הזה הזכירני את המשל אשר נשא ישראל זנגביל על חברת יק”א: מניפה היא פטישים גדולים העובדים בכח הקיטור כדי לפצח אגוזי פרך…

ואמנם תוצאות כל התעמולה ההיא היו לפי גדל המטרה…

אך הנה עוד תשובה אחרת על שאלתי ההיא:

בקיץ שעבר, בימי החפש, התנדבו שני צעירים בעלי מרץ ועוז־רצון, מתלמידי האוניברסיטה העברית, וילכו ויעברו מבית לבית לרכוש חותמים לשם הוצאת ירחון לספרות ולשאלות החיים – דבר, שחסרונו היה מורגש בקהל – ובמשך זמן קצר בערך נאספו בירושלים ובשאר מקומות הארץ יותר מאלף חותמים והירחון – “ביתר” – קם ויהי והנה הוא יוצא מדי חדש בחדשו…

הכדבר הזה לא תוכל אגודת הסופרים לעשות לשם מטרה גדולה, חשובה ומקיפה הרבה הרבה מאוד – לשם תחית ספרותנו והרמת קרן עובדיה – לוּ אך היה עם לבב ראשיה לעשות?!

אשמנו מכל עם, כי אידיאלי־האומה הקדושים היו למשׁחק לנו: משחקים אנחנו בציונות זה חמשים שנה, ופרי המשחק – מאתים אלף יהודים בא"י וכחמשה למאה מאדמת הארץ; משחקים אנחנו באגודת הסופרים זה שתים־עשרה שנה, והתוצאות – נשיאים ורוח וספרות תלויה על בלימה…

ותלונות ועצות וקינות על גורל הספר והסופר נשמעות פעם בפעם מעל עתון אגודת הסופרים – החולה מתהפך מצד אל צד בהגיגו נכאים, ואין נחת. הדברים הגיעו לידי כך, כי סופר אחד, חבר לאגודת הסופרים, אומר נואש: מפני השעשועים האחרים הלוקחים לב העם וכן מפני שיטת־החינוך החדשה “אין סכויים שהספר ימצא לו עוד גואלים בין הרבים אלא בין יחידי סגולה” (“חשבונה של ספרות”, מאזנים, גליון ט“ז תרצ”ב). ואם כן, אם באמת עברו ימי הספר, הן גם על עושיו אבד כלח ולמה זה לנו אגודת סופרים? מה לכהנים במקדש השמם?…

אך לא! אולי נכון החשבון הזה בנוגע לכלל, ואולם לנו יש חשבון אחר. לגויים לא היה הספר מעולם, ואיננו גם היום, צרך הכרחי; הם ישבו עם ועם בארצו, דברו עם ועם בלשונו, מצאו חפצם במלחמות, בציד, בתענוגות בני אדם, בכל מעשה אשר יֵעשה ואשר לא יֵעשה – ולא חסרו דבר. ואמנם עמי אירופה, המוניהם, כהניהם, שריהם ומלכיהם, לא ידעו ספר עד אחרי הִיגָלות מעשי הדפוס בעולם, וההמונים – גם ימים רבים עד אחרי כן; והן גם היום הרוב בכל עם ועם – עם הארץ – איננו יודע ספר ואין לו ענין בספרות. בגוים לא מצא הספר מעולם גואלים בין הרבים אלא בין יחידי סגולה. ואם יחידי סגולה אלה – כשלשה או בחמשה למאה מכל המונם – קבלו אתמול את השכלתם מתוך הספר והיום מן התערוכות וההרצאות והראי־נוע והקול־נוע וכו' – אין רע, על זאת לא תרגז הארץ ולא ישתנו עליהם סדרי עולמם. ואולם היהודים, אשר עוד אין להם ארץ ועוד אין להם לשון (במראה ולא בחזון) “ואין שיור רק התורה הזאת” – מה המה ומה חייהם בלעדי הספר? עם הספר היו היהודים מני אז, והספר הוא נשמת חיי רוחם גם היום. אולי יוכלו מכשירי התרבות החדשים, ה“עושים שליחותו של הספר בעולם הגדול”, לספק את צרכי התרבות הכלליים גם לצעירינו, אך התרבות היהודית מה תהא עליה?…

בכלל אפפוני חבלי הבלי נכר בארץ עד מחנק נפש: עשירינו מגדלים את ילדיהם בחו“ל ומנכרים אותם לארץ ולעם; צעירינו דבקו במשחקי הגוים עד לשגעון, כאשר בימי שלטון היונים־הסורים בא”י לפנים (ורק מכבים אין לנו היום היום כי אם בשם…); ואשר עוד לא נתנו ספר כריתות לספר, אמונים על ספרי נכר, הנותנים בלבם את כל העלומות רק לא את עולמם שלהם. וככה הולכת ונוצרת בא"י גלות חדשה, גלות רוחנית, וכל השתות יֵהרסון ועל רבים מצעירינו, צמח הדור הבא, נסוכה רוח עועים, סרבים וסלונים הם אתנו, מלעיבים במסורת אבות, במשמעת צבורית ולאומית, פרקו על, נִתּקו מוסרות – הככה יִבָּנה ויתכונן הבית הלאומי?…

לא, העם היהודי לא יוכל לוַתר על הספר, כי בנפשו הוא. אם “שיטת־החנוך השליטה בימינו איננה עלולה לנטוע בלב התלמידים חבה אל הספר” – טובה היא לאחרים ולא לנו, ועלינו לשוב אל שיטת החנוך הישנה, לחנך את הנֹער לאהבת הספר והספרות; ואם הראינוע והרדיו ו“המִשחקים המעודנים” (כדור־רגל ובוקס?) לוקחים לב צעירינו והמונינו עד להתמכר אליהם כָּלה – עלינו להורותם, כי לא ככל הגוים בית־ישראל ולהשיבם בכל הדרכים ובכל המאמצים אל הספר, מקור חיינו. אך לא הספר שאיננו בלתי אם ראינוע בצורה אחרת, כי אם הספר העברי באמת, אשר רוח ישראל תפעם בין שורותיו ואשר יביא בלב בני העם דעת היהדות ואהבת היהדות. וזאת פקודת אגודת הסופרים: להשיב את העם אל מקור חייו – אל הספר.

ידעתי את מכאובינו: הסופרים הם אנשי רוח אך לא אנשי מעשה, כחם רב לחשוב מחשבות, אך לא להפוך את המחשבות לפעולות. הסופרים – אמנם לא כלם – מתיחסים איש לרעהו כיחס ת"ח שבבבל זה לזה (פסחים קי"ג:): אין אהבה, אין אחוה, אין כבוד, אין רֵעות, גם אינם קונים או אינם קוראים איש את ספרי חברו, ואם יש סופר תמים המכבד את רעהו הסופר בספרו – או המתכבד לתת לרעהו את ספרו – אז יהיה הספר בבית האיש ימים רבים ולא ישים עליו עין… אם בבני עמנו בכלל חזָקה העצמיות (אינדיבידואליות) מאשר בכל עם ועם עד לרופף את האחדות ואת המשמעת הציבורית, הנה בסופרים חזקה העצמיות הזאת שבעתים – לרעתם ולרעת עניניהם המשותפים.

ובכל זאת הלא הנה כלו כל הקצים ואן עצה ואין תחבולה בלתי אם האחת: עזרה עצמית. בשעת חירום מאמצים את כל כוחות החיים הגלויים והנסתרים, בשעת חירום מביאים קרבנות גדולים יותר מן הרגיל. יתעוררו נא אפוא הסופרים או באי־כחם, יתאמצו התאמצות מיוחדת לצאת מעולם האצילות לעולם המעשה; יקריבו נא מעט מעצמיותם ויקרבו זה אל זה קצת יותר, עד אשר יֵעשו כולם “אגודה” אחת באמת; יביאו נא גם קרבנות כסף, לפני הקהל אשר יפנו אליו אחרי כן, כי להם המשפט ועליהם החובה – ויגשו לפעולות אדם למען יֵראה פעלם אל חבריהם, קהל הסופרים, ואל העם.