“המפעל כל כך גדל והתרחב”, אמר לנו ידידנו צ’ימבי ליפובצקי שהוביל אותנו לביקור במפעלו ביום ששי לפני שבוע ימים, “ממש לא תאמינו למראה עיניכם”. להתלהבותו לא היה גבול ובכל הדרך עד לשטח המפעל הוסיף והרחיב את דעתנו בפרטים ועובדות על המפעל. כגון “רשומים בו עתה למעלה מחמישים ראשים ומשתתפים בו, באופן פעיל, מדי יום כחמישים ראשים”, ועוד דברים כיוצאים באלה.

אבל, לפני שנמשיך בתיאור הקורות אותנו בעת ביקורנו במפעלו של ידידנו צ’ימבי ליפובצקי אנו חייבים להקדים שתי הודעות:

א ) הביקור במפעל ממש נכפה עלינו על־ידי צ’ימבי שפגש אותנו, במקרה, ליד אחת מחנויות הצעצועים שברחוב נחלת־בנימין, בה קנה כעשרים סדרות של כלי רתמה ומושכות לילדים;

ב ) המפעל של צ’ימבי (וכפי שיתברר להלן גם של אשתו, צביה) אינו אלא גן־ילדים פרטי שבצפון תל־אביב שצ’ימבי יסד אותו לפני כשנה וחצי.

צ’ימבי, הוא אחד הבחורים היסודיים ביותר ונחושי ההחלטה שהכרנו מעודנו. כשנודע לו, למשל, שהמחלקה הששית בבית הספר התיכוני היא המקנה לאזרח את יסודות השכלתו, זו שתידרש לו בחייו המבוגרים, נשאר בה צ’ימבי לשנה נוספת.

נוסף לגישה יסודית לכל ענין בחיים, מצינו בצ’יבי מעלה נוספת, שאף היא נתגלתה לעינינו עוד בין כתלי בית־הספר. לא היה כוח בעולם שיזיז את צ’ימבי מהחלטה שהחליט. למשל, אם צ’ימבי אמר והחליט על פירושה של מלה מסויימת, לא יוכלו כל המילונים וכל הבלשנים שבעולם להגיהו ממסילתו. מעלה זו הייתה, אולי, אחד הגורמים המכריעים בכך שידידנו קיבל את הציון “לא מספיק” באנגלית במשך כל שנות לימודיו. בבחינה אחת באנגלית, אנו זוכרים את הדבר כאילו קרה אך אתמול, נתבקשנו לקרוא קטע כתוב באנגלית ולתרגם לעברית את המלים שהיו מסומנות בקו. הקטע היה תיאור, מדעי למדי, של חיי הקונכיות במפרץ בארינג. אחת המלים שנתבקשנו לתרגמן לעברית היתה המלה Oxygen. צ’ימבי תרגם מלה זו: “קופת חולים”, תרגום שהעיד באופן חותך עד כמה היתה הבנתו את הקטע, ואולי את הלשון האנגלית בכללה – רחוקה מן המקובל והשגרתי.

אולם, התכונה שציינה את אפיו של ליפובצקי הצעיר במיוחד היתה יכלתו לסגל את התנהגותו ואת מהלך מחשבותיו לרוח החלטותיו, שאותן ביצע ללא חת. יום אחד, אנו שוב זוכרים, הרגשנו בשינוי חמור שחל בצ’ימבי. הוא החל מתבודד יותר ויותר והיה בא בחברה רק בשעה שנושא רציני ביותר היה נתון לדיון. ברגע שהושמעה בדיחה, או דבר רכיל או סתם דבר הבאי, היה צ’ימבי מיד אוטם את אזניו ומסתלק. לנו ניאות צ’ימבי להסביר את פשר התנהגותו. “קראתי”, הוא אמר לנו אז, “שמוח האדם הוא בור סיד שאינו מאבד טיפה. אני חושש שאם אשמע כל מיני בדיחות ודברי הבאי יתמלא מוחי שטויות ולא יישאר בו מקום לדברי־חכמה ובינה שודאי תצמח לי תועלת מהם לעתיד לבוא”.

וכל, עד היום הזה, טיפול צ’ימבי במוחו והרשה רק למעיני־חכמה להיקוות בו וסכך עליו במאמצים רבים, פן תטפטף לתוכו, חס וחלילה, טיפה של שטות. מכל מקום, רוב השנים האחרונות היו, בשביל ידידנו, שנות בצורת והבור שלו נשאר יבש כביום לידתו. לפני שלוש שנים, אם איננו טועים, באה הישועה וגשם־נדבות שטף את מוחו של ידידנו באחת מחכמות החיים היותר נפוצות – ברכת הכסף. צ’ימבי החליט להתעשר ולהשתכר כסף רב. הוא מיד סיגל את אורח חייו להחלטתו זו. אלא ששוב לא ידע זמן רב כיצד יבצע את החלטתו. לפני כשנה וחצי ריחמו עליו מן השמים, וללבו־מוחו המוגן של צ’ימבי ירדה, כנראה, עוד טיפה ממעינות־החכמה. הוא החליט לפתוח גן־ילדים פרטי.

“גן ילדים פרטי”, אמר לנו אז המחנך בעתיד, “זהו הענין. תארו לעצמכם שכדי להרויח מאה לירות בחודש נקיות ממס־הכנסה, אני חוזר, נקיות ממס־הכנסה, כל מה שאתם צריכים לעשות זה רק לטייל ארבע שעות ביום עם קבוצה של עשרים תינוקות בשדרות קרן־קיימת, או בשדרות רוטשילד או בשדרות נורדאו”. מוחו של צ’ימבי, נשתכנענו עד מהרה, היה למקווה אדיר של חכמה.

הוא המשיך: “אבל זה לא כלום. מה זה לטייל עם עשרים תינוקות בשדרות? מאה לירות בסך הכל. אבל גן־ילדים פרטי! גן־ילדים פרטי, הו, זה ענין אחר לגמרי!!” כבר אז חששנו ברצינות שהפירוש שצ’יבי נותן ל“גן־ילדים”, שונה מן הפירוש שהיה נותן לו, למשל, פאֵסטלוצי. ואכן, “גן־ילדים”, הסביר צ’ימבי בהתלהבות, “זה מאתיים לירות בחודש, נקי ממס הכנסה, אני חוזר, נקי ממס הכנסה. זהו גן־ילדים!”

בקצרה, צ’ימבי הציע לנו אז, בכל הרצינות, להיכנס עמו לעסק ולפתוח יחד גן־ילדים פרטי. נודה על האמת שהיו רגעים בהם נתפתינו וכמעט אמרנו לו “הן”. כיצד אפשר היה לא להשתכנע כשצ’ימבי, הנוקט סכומים אסטרונומיים (לפני שנה וחצי!!) נקיים ממס־הכנסה, גולל לעינינו תמונה מרהיבת־עין של חיי עושר וכבוד, מלאי עצלות וחופש?

“בהתחלה”, אמר אז צ’ימבי, “נתחיל מגן־ילדים אחד. כל מה שאנחנו צריכים זה חדר בדירת מרתף או במקום זול אחר. ילדים יבואו אלינו כמו כלום. יש עכשיו מחסור עצום בגני־ילדים. לפחות עשרים בזמן הראשון. אנחנו לוקחים מכל ילד חמש לירות לחודש, זה כבר מאה לירות לחודש. אבל העסק מתפתח. באים עוד עשרים ילדים ויש מאתיים לירות בחודש, נקיות ממס הכנסה”.

אבל זו היתה צריכה להיות רק ההתחלה. מגן־הילדים הראשון היתה צריכה להתפתח שרשרת ענפה של גני־ילדים אשר המחנכות בהם תהינה נשותינו, אמהותינו וכן גננות שכירות. “ואנחנו”, הגיע אז צ’ימבי לפרק היותר מושך ומלבב בתכניתו, “נבוא בכל ראשון בחודש לגן־הילדים. נעמיד שולחן ליד פתח הגן ונכניס רק מי שיביא את המעטפה עם שכר הלימודים במעטפות אשר הוריהם יתלו על סינריהם בסיכות־בטחון”. נדמה לנו שצ’ימבי הבטיח אז שלגן־הילדים נבוא בכל ראשון בחודש במכונית אמריקאית ש“המפעל” ירכוש.

עוד אנו מהרהרים בכל אלה וצ’ימבי מעמיד אותנו מול אחד הבתים שבצפון תל־אביב ופניו ממש קורנים מאושר. “הגענו”, הוא אמר בקול רוה־התרגשות. הבטנו סביבנו וראינו את הרחוב התל־אביבי הרגיל. מרוצף, נתון בטבעת בנינים. ללא ירק. לא גילינו כל מבנה שצורתו תרמוז על גן־ילדים. “אבל הנה!!” אמר צ’ימבי והצביע על בנין אחד שכרע כמעט מנטל המרפסות שהיו תלויות על כל חמש קומותיו כאשכולות כבדים. “כאן, בדירת הקרקע יש לנו חדר בשביל המפעל”, אמר צ’ימבי. “איפה משחקים הילדים בירק ובמרחב?” שאלנו את ידידנו. פניו נזדעפו: “ואיפה משחקים כל התינוקות של תל־אביב? מדוע דורשים דוקא ממני שאספק לתינוקות שלי גני־ירק וכרי־משחק רחבי־ידים?” הוא אמר. אחר כך נרגע והוסיף: “למען האמת, לוקחים אותם לפעמים לככר צינה דיזנגוף. חוץ מזה התקנתי ארגז־חול בחדר המדרגות שבו אפשר לשחק כמו בים”.

צ’ימבי נהג אותנו והביאנו, לאחר שירדנו במספר מדרגות, אל גן־הילדים. הוא פתח בלאט את הדלת והכניס אותנו פנימה. מחמת האור הקלוש ששרר בחדר לא יכולנו, ברגע הראשון, לראות היטב סביבנו. שמענו קול, צרוד במקצת, מספר על המכשפה הרעה שביקשה לבלוע־חיים את דן ודינה (האֶנזאֶל וגאֶטאֶל) המסכנים.

“זו צביה”, לחש לנו צ’ימבי, “מספרת לילדים. כל יום ששי היא מספרת להם סיפור לקבלת שבת”. עמדנו דומם ובלב הולם הקשבנו לקולה של צביה מתהלך במרתף האפלולי – “ואז… כן… המכשפה הרעה והזקנה…” הרגשנו כיצד שערות ראשינו מסתמרות, לאטן, למשמע גורלו המר של דן.

הילדים ישבו במתיחות כאילו התכווצו שריריהם. צביה סיפרה להם בראש מורכן, שמעליו… שומו שמיים!.. היה תלוי, על הקיר, ציור של עטלפים איומים המתעופפים עוורים מסביב לתיבת־דואר הגדולה כלשהו מכרגיל. “מה זה?” שאלנו את צ’ימבי ונעצנו את צפרנינו בבשרו מתוך צמרמורת. “הו”, לחש צ’ימבי באזנינו, “אלה הם יונים ושובך שציירתי בשביל הגן בשנה שעברה. לפעמים אני עוזר לצביה בעבודת הגן”.

הילדים הקשיבו למעשה בסעודת בשר־האדם של המכשפה הרעה. ספרנו כחמישים ילדים בגיל משלוש עד חמש שנים וילדה אחת כבת עשרים, או עשרים ושלוש. “מי זו?” שאלנו את ידידנו והצבענו עליה. “זו”, לחש צ’ימבי, עוזרת לצביה".

“אז מדוע היא מתנהגת ומדברת כמו הילדים הקטנים?” שאלנו אותו. “זה משום שהיא גננת מקצועית, גמרה את הסמינר”, אמר צ’ימבי.

צביה גמרה את הסיפור ל“קבלת־שבת” ונגשה אלינו. כהרבה גננות אחרות היתה גם היא דומה מאוד לצבי הרמן שפירא. אך לפני שהספיקה להשיב על ברכת השלום שלנו, הסתובבה על עקביה, ספקה פעמיים בכפיה וקראה בקול גדול: “ילדים, באו אלינו היום אורחים גדולים, כמו אבא ואמא. אולי נראה לאורחים הגדולים איך יצאו בני ישראל ממצרים”. צביה שיוותה לפניה עווית חדשה ומהמקום שקודם יצא הסיפור על המכשפה הרעה שאכלה את דן ודינה בקעה עתה שירה אדירה וצרודה על יציאת בני ישראל ממצרים. הגננת השניה החלה מיד להכות בתוף, שחטפה מן הקיר, ולתת הוראות בלשון זו: " עליזה ורמי להסתובב. ככה". היא עצמה סובבה אותם בידיה, “ככה. יצחק’לה וסוניה להסתובב גם כן, כמו עליזה ורמי. עכשיו המעגל של בנימין ופועה”. הילדים החלו מסתובבים על ציריהם. חלק נע בכוחות עצמו וחלק היה זקוק להנעה מצד הגננת השניה. עתה חגו כל הילדים בעיגולים. אף כי עברו ימים רבים מאז, נדמה היה לנו שבגילם נהגנו אנחנו לחולל את הריקוד הזה בחג החנוכה.

הבענו את ספקותינו באזני צ’ימבי. הוא ביטלן כלאחר־יד. “קודם כל”, הוא אמר, “חג החנוכה, כחג הפסח, נחשב לחג החרות והחופש. נוסף לזה, הגענו למסקנה שיותר חשוב ללמד את הילדים דבר אחד ביסודיות מאשר הרבה דברים בשטחיות. כך שיותר חשוב לנו שכשיגמרו את הגן ידעו לרקוד ריקוד אחד בשלמות מאשר חמישה ריקודים באופן חלקי ובלתי מושלם”.

כשגמרה צביה לשיר חדלה גם הגננת השניה להכות בתוף ונראה היה שהילדים לא הצטערו על כך ביותר. עתה ספקה צביה ידיה עוד פעמיים ואמרה: “עכשיו, ילדים, נראה לאורחים הגדולים שבאו אלינו מה אנחנו יודעים על חג הפסח. כי גם האורחים הגדולים היו פעם ילדים קטנים וגם הם הלכו לגן…” כאן צביה הפסיקה, כי הילדים פרצו בצחוק עליז. צ’ימבי אף הוא חייך. “כן, כן”, המשיכה צביה, “גם הם היו פעם קטנים קטנים. ועכשיו, רמי, תגיד לנו, מי הוציא את בני ישראל ממצרים?”

רמי, שהיה ילד כבן חמש וחצי, שלף את אצבעו מחוטמו ואמר: “הקופסה הכחולה!”

“מי?” שאלנו את צ’ימבי, כי נדמה היה לנו שלא שמענו היטב. “הקופסה הכחולה”, אמר לנו צ’ימבי בלחישה, אנו משתדלים לתת להם, ככל האפשר, חינוך לאומי וכל שבוע הם מביאים תרומות לקרן הקיימת. אבל ייתכן", אמר צ’ימבי אחוז הרהורים, “שצביה הפריזה במקצת. אני אדבר עמה על כך”.

יצחק’לה ענה לשאלתה של צביה. “אבא שלי באוטובוס”, הוא אמר בקול נחמד. צ’ימבי הזמין אותו אצלנו וכשבא ליטף את ראשו בחזקה, בליטוף של מאלף חיות. “האם אינו מטומטם קצת?” שאלנו את צ’ימבי. “אח! מה אתם מדברים! יצחק’לה כזה”, אמר צ’ימבי “מכניס לנו שבע לירות בחודש”. הבטנו בהערצה על יצחק’לה הלואי והיו לנו מאה כאלה, חשבנו. אילו יכולנו היינו גונבים אותו, אבל צ’ימבי ליטף בחזקה את ראשו ואמר לו: “נחמד יצחק’לה, נחמד יצחק’לה”. שוב לא היינו בטוחים איזה פירוש צ’ימבי נותן ליצחק’לה.

לשאלתנו אמר לנו ליפובצקי, כי ההכנסה החדשית של הגן, ברוטו, מיצחק’לה וחבריו היא כ־350 לירות בחודש. אחרי שמנכים את זכרה של הגננת השניה, שכר־הדירה והוצאות אחרות נשארות לצ’ימבי ולצביה 250 לירות בחודש, נקיות ממס הכנסה. “אתם מבינים”, אמר לנו צ’ימבי, “וזה נוסף להכנסה שלי מעבודתי בחברת־החשמל שבה מס־הכנסה קוטף לי יותר מרבע המשכורת”.

“אבל כלום הוצאות החזקה של גן־ילדים אינן גדולות יותר מאשר ארבעים לירות בחודש?” שאלנו, “ככלות הכל התמונות האלה של הרצל, ביאליק וויצמן שעל הקירות ודאי עלו לכם בכסף?!”

“ההוצאות, אמנם גדולות יותר, אך אנו דורשים מההורים להשתתף מדי פעם” אמר צ’ימבי והמשיך, “חוץ מזה נעלה כנראה בימים אלה, כתוצאה מהעלאת המחירים הכללית שבאה בעקבות התכנית הכלכלית של הממשלה, את שכר הלימודים ל־8 לירות בחודש. אבל זה לא נכלל בחשבון ההוצאות. הנה המכתבים שאנו שולחים לקראת חג־הפסח להורים”.

צ’ימבי הראה לנו מכתב שנטל מערימת מכתבים שחלקם היו כתובים בכתב ידו וחלקם בכתב ידה של צביה אשתו. במכתב דרשה “הנהלת גן־הילדים” את השתתפות ההורים בסך לירה אחת לראש בהוצאות חגיגת הפסח. המכתב סיים בלשון זו: “בתקווה שתבינו, שיוקר המחירים מאלצנו לפנות אליכם בבקשה זו, כדי לאפשר לילדיכם חגיגה נאותה של חג החירות, הננו בטוחים שתיענו לבקשתנו בעין יפה. בברכת החינוך העברי במדינתנו – בשם ההנהלה – חתום, צביה ליפובצקי”.

צ’ימבי נהנה מאוד מניסוח המכתב. “בברכת החינוך העברי במדינתנו”, הוא אמר, “זה רעיון מצויין שקנה לו מהלכים בכמה גני־ילדים פרטיים”.

“אבל”, שאלנו את ידידנו בקצת קנאה ובקצת תקווה שלא הכל כל כך חלק, “האין עבודת־החינוך עבודה מיגעת יתר על המידה?”

“יותר קלה משאתם מתארים לעצמכם”, ענה. “בינינו לבין עצמנו גני־הילדים הם, ברובם הגדול, אחיזת עיניים. אני שחשבתי ביסודיות על הענין מצאתי שההורים לא משלמים לנו בעד החינוך שאנחנו נותנים לילדים אלא בעד זה שאדם זר אומר להם שבחים על הילדים שלהם. כל מה שההורים רוצים תמורת כספם זה שיגידו להם שהילדים שלהם גאונים ועולים מכמה וכמה בחינות על חבריהם. פרט אולי לגני אמהות עובדות וכמה גנים ציבוריים הדבר נכון לגבי כל יתר הגנים. אני אפילו חושב שהורים רבים שוכרים לילדיהם מורים לנגינה, ציור וריקוד, רק כדי לשמוע מפי המורים, תמורת השכר שמשלמים להם שבחים על בניהם. הגן שלנו, מבחינה זו הוא אחד המעולים. ההורים של ילדינו מקבלים שבחים על ילדיהם מלא ערך כספם. וזה מה שחשוב, כי לא איכפת להם כלל אם ילדיהם רוקדים בפסח ריקוד של חנוכה או להיפך”.

ובאמת, רק באו האמהות לקחת את טפן הביתה וצ’ימבי, צביה והגננת השניה חשו לעומתן מלאי התפעלות על עולליהן. “בנך רמי”, אמרה צביה לאמו של רמי, “הוא נהדר. את יודעת איזה חכמה הוא השמיע היום?” אמו של רמי הכינה את כל חושיה לקליטת החכמה החדשה של בנה “הוא אמר שהקופסה הכחולה הוציאה את בני ישראל ממצרים”. אמו של רמי נחנקה כמעט מצחוק וצהלה. צ’ימבי סיפר לאמו של יצחק’לה, את “החכמה הנהדרת” שאבא שלו הוציא באוטובוס את בני ישראל ממצרים. ממראה פניהם המאושרים של ההורים הבינונו שהם מוכנים לשלם כמעט כל הון תמורת חכמות, חדשות לבקרים, שבניהם מפיצים סביבם בגן הילדים הפרטי של צ’ימבי.

יצאנו מן המפעל מלאי פליאה ורשמים שבטאנו אותם לפני צ’ימבי. בסוף אמרנו לו: “אתה זוכר צ’ימבי מה שאמרת פעם, שמוח האדם הוא בור סיד שאינו מאבד מאומה, ושמרת עליו פן יתמלא בהבלים?” “כן, אני זוכר”, אמר צ’ימבי “אבל אז צחקתם ממני”.

“כן”, אמרנו בעצב, “צחקנו ממך. אבל צוחק מי שצוחק אחרון. בזמן שאתה שמרת שלראשך ייכנסו רק דברי תועלת וחכמה, נתמלא ראשנו בדברי־הבל ורעות רוח”. אילו עשינו אז כצ’ימבי היינו עתה, עשירים יותר ואולי גם מאושרים יותר.