רקע
שבתי טבת
מיכאל הררי מ"קגסמבה"
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: "הארץ"; תשי"א

 

א

מיכאל הררי הביט בשעונו, המחוגים והספרות זרחו באור ירקרק. “טוב מאוד”, רטן לעצמו בחירוק שיניים, “השעה רק 0301. יש בידי 29 דקות תמימות עד לבואו של רמי אורפז”.

במהרה, אך בחשאי, פן יעיר את אחיו הקטן שהיה שקוע בתרדמה מתוקה, יצא ממטתו החמה, התלבש ונעל את נעליו. הוא הרהר בפעולה אשר לפניו ומנה את החפצים והכלים שעליו לקחת עמו. הכל היה מוכן מראש, דבר לא נשכח. התרמיל ארוז מתחת למטה, האקדח מוצנע יפה בבטנת־המעיל ומכשירי הבילוש והעיקוב היו סדורים כיאות בתיק עור. מיכאל הררי לא השאיר דבר לעשותו ברגע האחרון. אפילו את שניו ועיניו רחץ בעוד מועד, בבוקר אתמול.

מיכאל הררי הביט בשעונו. “טוב מאוד”, רטן לעצמו בחירוק שניים, “השעה רק 0326. יש בידי מספיק זמן לנשק את הורי ואת דני נשיקת־פרידה”. אולם, לאחר שחשב בדבר, החליט ב–032616 להסתפק בנישוקו של דני, בלבד. נישוק ההורים, כך חישב, עשוי לגזול ממנו שניות יקרות, ויותר מכך, אף להעירם משנתם. במקרה כזה עלולים הם למנוע אותו מהתיצב לקריאת “קגסמבה”.

בחשאי התקרב אל מטתו של דני הקטן ונשק לו על מצחו. תוך כדי כך הבחין בספר “גברת תרנגולת” שהיה מונח למרגלות המטה, שם השאירו אמש לאחר שקרא ממנו לאחיו.

כבזק הבריק רעיון במוחו. מפנסו החשמלי הטיל אלומת־אור עמומה על הספר “גברת תרנגולת”, מאת ך. קל־און ומצויר ביד ץ. קרקבנצ’יק. בעמוד 11, מתחת לחרוזים “פיק, פיק, פיק גברת תרנוגלת דורכת פיק, פיק, גברת תרנגולת בורחת”, צייר ץ. קרקבנצ’יק תרנגולת. מסביב לציור זה של תרנגולת, שנראתה כנשר צוקים שהספר שכח לגזוז את כרבלתו, רשם מיכאל בדיו סמויה, עיגול. בגזרה הצפון־צפונית־מערבית רשם את האותיות הלאטיניות T ו–B. אותו רגע נשמעה שריקה חדה, מוּכרת. מיכאל תקע את עט הדיו־הסמויה בגרב־הצמר שעל רגלו הימנית.

מיכאל הררי הביט בשעונו. המחוגים הזורחים הורו לו את השעה המדויקת. “בדיוק”, רטן לעצמו בחירוק שניים, “השעה 0330. זהו רמי אורפז”. בזריזות ובחשאי התגנב ויצא אל הרחוב, כשהוא נושא על גבו ובידיו את תרמילו ואת כלי הבילוש והעיקוב.

“קגסמבה הולכת”, אמר רמי אורפז והסיר את מבטו משעונו.

“קגסמבה באה”, השיב מיכאל הררי על הסיסמה ואצבעו הרפתה מהמתכת הקרה של הדק־אקדחו. את האקדח העביר מבטנת הבאטלדראֶס לכיסו הימני עוד בחדר־המדרגות. מיכאל הושיט ידו לקחת מסיגריות־השוקולד שרמי הציע לו, אך…

טראח!

טראחח!!

טראחחחח!!!

שלוש יריות פילחו את האפלולית הקרה של בטרם שחר. מיכאל שלף את אקדחו מכיס הבאטלדרס והסיט את נצרתו. רמי טען את רובה־הסטאָן שלו. “תום בלאֶק, ראש הסקוטלאנד־יארד”, סינן מיכאל בחירוק שניים מבין שפתיו, “נסתלק, שתיים־שלוש!”

כחתולים התחמקו בצל הבתים ובצדי הגדרות.


 

ב

מפקד הגדנ"ע הביט בשעונו. מחוגי הזרחן הורו 040001. “מעולם לא איחרו”, רטן בדאגה כלפי סגנו הג’ינג’י. “הם היו צריכים להיות כאן ב־0400 ועתה כבר 040002. משהו קרה להם!”

“אל תדאג, יוש”, אמר הג’ינג’י למפקד הגדנ"ע וסלסל את שפמו האדום, “קגסמבה היא 100%. סמוך עליהם. אולי השעון שלך ממהר…”

שריקה חדה נשמעה מבחוץ. “זה קגסמבה!” אמר הג’ינג’י בשמחה. “הבחורים לא הכזיבו”, הפליט יוש מבין שניו ותקע ביניהן סיגריה ריחנית. ניכר היה בו שהצפיה הממושכת והמותחת לבואה של “קגסמבה” מרטה את עצביו. הוא התישב בכורסת־העור העמוקה וסינן מבין שניו טבעות־עשן כחולות.

היריעה הוסטה הצדה ולאוהל נכנסו מיכאל הררי ורמי אורפז, לאחר שהחליפו את הסיסמאות הדרושות עם השומרים הניצבים סביב לאוהל. “אהלן מייק, אהלן רמי”, סינן הג’ינג’י מבין שיניו. “אהלן” רטן מיכאל הררי לעבר מפקד הגדנ"ע וסגנו, “היה לנו עיכוב קטן בדרכנו לכאן. תום בלאֶק, ראש הסקוטלאנד־יארד, ארב לנו ופתח עלינו באש מהקולט 0.45 שלו. אולם, הצלחנו להשאיר פס ולהגיע לכאן”.

“השתגעתם?” רטן הג’ינג’י בחירוק שיניים ושפמו האדום נזדקר, “הוא ודאי עקב אחריכם עד לכאן. גיליתם לו את…”

“אל תדאג ג’ינג’י”, הפליט רמי בחירוק שניים, “סידרנו אותו. הוא איבד את עקבותינו. סמוך על קגסמבה!” לרמי היה חשבון קטן עם הג’ינג’י עוד מהימים שהגדנ"ע וקגסמבה פעלו שכם אל שכם בגילוי אוצר־הורדוס הנסתר.

“תפסיקו את הריב השטותי שלכם”, סינן יוש מבין שניו והתיז את הסיגריה הריחנית אל מחוץ לאוהל. “יש לנו עבודה לעשותה…”

“מה הוא חושב לו”, רטן רמי, “שאנחנו סלט חצילים?”

“נו, תפסיק כבר!” גער בו יוש. “תשתו אולי קפה לפני צאתכם לפעולה?”

“או־קיי”, רטן מיכאל ופרק את התרמיל מגבו, “יש לנו עוד 11 דקות ו־26 שניות עד לשעת האפס”.

לאוהל נכנסה מיכל ובידיה מגש ועליו שני ספלי־קפה מהבילים. עיניה התכולות דבקו בעיניו של מיכאל. שני הסרטים האדומים שבשערה הזהוב רטטו כפרחים ברוח. הג’ינג’י מיהר לתפוס את המגש אלפית־השניה לפני שנשמט מידיה. מיכל הסמיקה וברחה מהאוהל.

“מי זאת?” שאל מיכאל בחירוק שניים את רמי אורפז ולבו החל פועם בחזקה.

“זוהי מיכל, מכיתה ה' שניה. אביה הוא זאב ליפשיץ, הנהג של האוטובוס־של־שתי־קומות. יש להם בית בשיכון דן, גם כן של שתי קומות”. “יא־בא־ייה!” סינן מיכאל מבין שיניו והלמות לבו גברה, “זה הענין!”

השנים החלו גומעים מן הקפה. “אני חושב, מייק”, אמר יוש, “שתסכים לראות את סגן־המפקח הכללי של המשטרה לפני צאתכם לפעולה. הוא נמצא במחנה והמחכה לכם מאז 0104”. מיכאל הניד בראשו לאות הן. מיד הוסטה היריעה וסגן־המפקח הכללי של המשטרה מר י. א. כ. קלופסשטוויצקי הודיע על נוכחותו באוהל.

“אני מקווה שהכל ברור לכם”, סינן קלופסשטוויצקי מבין שני הזהב שלו, “כל שברצוני לומר לכם הוא – דרך צלחה, בשם המפקח הכללי ובשמי, דעו לכם שגורל המדינה נתון בידכם, המפקח הכללי אף הרשה לי, בשמו, להבטיחכם, כי עם סיומה המוצלח של פעולתכם יינתן לכם כל מבוקשכם. החסר לכם משהו?”

מיכאל הניד בראשו לאות שלילה ורמי צייץ בשפתיו “צ־צ” לשלילה. אולם כהרף עין שינה מיכאל את ניד ראשו וסינן מבין שניו “חסרה לי, אם לא איכפת לך, אבקה לגילוי טביעת־אצבעות…”

כהרף־עין הוציא קלופסשטוויצקי חבילה ארוזה יפה מכיס מעילו והניחה לפני מיכאל. “ובכן, הכל ברור?” הפליט קלופסשטוויצקי.

“מה אתה חושב שאנחנו חצילים מטוגנים?” הרעים רמי בקולו. גם עם קלופסשטוויצקי היה לו חשבון קטן עוד מהימים שמטה המשטרה וקגסמבה שיתפו פעולה בגילוי רשת מבריחי הסוסים והסמים.

מיכאל הביט בשעונו. “זזנו”, סינן כלפי רמי. יוש, הג’ינג’י קלופסשטוויצקי נתרו לדום והצדיעו בהידור רב. רמי הסיט את יריעת האוהל והשנים נעלמו מעבר לגבול. מבין חרכי האוהל ליוותה אותם במבטיה מיכל ליפשיץ הענוגה משיכון דן.


 

ג

תום בלאֶק החליף מבטים עם מוסטאפה עבד אל־שאפיק. ממולם, אסורים וכבולים, ישבו מיכאל הררי ורמי אורפז. “גוד מורנינג”, הפליט תום בלאק מבין שניו, “או־קיי, אם אינכם מספרים את האמת נוציא מכם את נשמתכם בעינויים, גוד מורנינג!”

מיכאל הררי ורמי אורפז קפצו פיהם והידקו שניהם. “גוד מורנינג, מוסטאפה”, סינן תום בלאֶק כלפי מוסטפה, “תן את רשות הדיבור לחבר אחמד”. מוסטפה הצטחק וגילה, תוך כדי כך, שני טורים וחצי של שיניים צהובות. ״בוקרא פיל מישמיש, תום בלאֶק", הוא רטן כלפי חברו האנגלי, “נקרא איפוא לאחמד והוא ידבר אליהם, סבאח אל חיר”. אפילו שמיכאל ורמי לא הבינו את המלים האנגליות והערביות ששני אויביהם החליפו ביניהם, לבם אמר להם, כי אסון גדול ממשמש ובא. אף על פי כן, כקגסמבאים אמתיים, לא בא מורך אל לבם.

לחדר נכנס אחמד, ענק סורי ששרירים עבותים כפתנים התפתלו על זרועותיו ועל מתניו. בידו הימנית אחז בשוט עשוי עור שארכו כשתי אמות וטפח. הוא הניף שוטו באויר. הצליפה נשמעה כרעם תותח. מיכאל ורמי קפצו פיהם במשנה כוח.

“גוד מורנינג”, סינן תום בלאֶק, ראש הסקוטלאנד־יארד, “אחמד, התחל בעבודה, או־קיי גוד מורנינג”. מוסטאפה תירגם לאחמד את הפקודה לערבית: “אחמד, בוקרא פיל מישמיש, תנין פאלאפל וואחד תא־מארינדי!”

אך שמע אחמד פקודה מפורשת זו יוצאת מסוננת מבין שניו של מוסטפה ושריריו התעוותו ונתכווצו. כהרף עין היה הדבר והשוט הכבד ירד על מיכאל ורמי כמהוות עופרת רותחת.

השוט עלה וירד, הצליף וחתך, שרק והצית, צווח וחצה. אולם, השנים לא פצו פיהם. מעונים, שכורים מכאבים, ישבו הקגסמבאים ופיהם קפוץ. תום בלאֶק תקע לפיו מקטרת ארוכה והחל מעלה מתוכה טבעות עשן כחולות. הוא התיישב בכורסת העור העמוקה ואמר למסטאפה: “גוד מורניניג, מוסטפה, יאֶס סיר, תאָנק יו, גוד מורנינג”. מוסטאפה תירגם דבריו לאחמד והשוט הונף והורד במשנה כוח. ברוח נחושה, כמעט ללא דם, קפצו מיכאל ורמי את פיהם. בלבם בזו לאחמד ולשוטו.


 

ד

דני הקטן היה היחיד במשפחת הררי שלא איבד את עשתונותיו. רק חזר מן הגן ומיד נתפנה לתכון תכניות כיצד לחפש ולמצוא את אחיו מיכאל שנעלם לפני שבועיים ועקבותיו לא נודעו. כל הימים האלה יגע וחיפש פתרון לתעלומה. אולם בלבו פנימה ידע, כי אחיו מיכאל ודאי השאיר אחריו סימן אשר לפיו אפשר יהיה למקמו ולמצאו.

אף שדני היה ילד רך, נהירות היו לו “עלילות האחים קרמזוב” שעובדו וקוצרו לילדי ישראל בכריכה מהודרת ובעשרים ציורים מאת ף. בגבנצ’יק. דני יכול לצטט שעה ארוכה מ“דוד קופרפילד” של דיקנס שהוצא במהדורה מקוצרת, בת 13 עמודים מצורים ובחרוזים מאת ך. קל־און על־ידי בית ההוצאה “פחים קטנים”.

הוא היה ילד מפותח מאוד. לכן לא ייפלא הדבר שלאחר שבועיים של עמל רוחני פתח את הספר “גברת תרנגולת” בעמוד 11, חיממו על אש התנור ולעיניו נתגלה העיגול סביב לציור התרנגולת אשר אותו עג אחיו בדיו סמויה ושלידו רשם את ראשי התיבות T ו־B.

“תום בלאֶק!” סינן דני הקטן וחרק בשני־החלב שלו. לרגע חשב מה פירושו של העיגול מסביב לתרנגולת. “הרי או האות סמך!” רטן דני לעצמו, “האות בה מתחיל שמו של סעדיה שרעבי מכיתה ז' שלישית!” נושם ונושף רץ דני הקטן כשהספר “גברת תרנגולת” בידו והגיע אל סעדיה שרעבי, שהיה עסוק בטחינת חומוס על מפתן בית אביו.

“קגסמבה הולכת”, רטן דני הקטן.

“קגסמבה באה!” פלט סעדיה משתומם למראהו של דני הררי האוחז בידו את ספרם של ך. קל־און וץ. קרקבנצ’יק. מיד הוביל את דני למקום מחבוא, ושם שמע מפיו את דבר תגליותיו האחרונות.

“יש לפעול במהירות”, אמר סעדיה בתום סיפורו של דני, “בוא אחרי – אנו יוצאים לדמשק!”


 

ה

המת דיבר אליהם.

לא הי הכל ספק בדבר. מיכאל ורמי החליפו ביניהם מבטים חדים. לפני כרבע שעה הטיל אחמד לחדרם גופה דוממת. לאחר שבדקו את הגופה הגיע לכלל מסקנה שזו גופה של מת.

עתה דיבר אליהם המת. השנים הטו אזניהם לשמוע את רחשו של הבר־מינן. מפיו המעוות נשמה הלחש “קגסמבה הולכת”. בלב הולם חשו השניים מפינתם אל הגופה.

“הלא זהו סעדיה”! קרא מיכאל ולבו הולם בו כבאותו רגע בו ראה לראשונה את מיכל. רמי אף הוא ידע את נפשו מתוך התרגשות. “איך הענינים?” הצליח רמי לסנן מבין שניו, על אף התרגשותו.

“התחפשתי למת ואחמד המטומטם דחף אותי לכאן. הכל לפי התכנית”, אמר סעדיה והתבונן בשעונו. “ב־1130 יזחל דני וייכנס בעד הסורגים לכאן ובידו מפתח התא. הוא יוציא את המפתח מכיסו של אחמד בלי שזה ירגיש בכך”.

“סמכו על דני!” רטנו השנים בשמחה.

אותו רגע נראה להם דני הקטן זוחל וחודר לכלאם. בידו היה המפתח הנכסף. “באמת שיש להמליץ עליו לפני יוש מפקד הגדנ”ע", רטן סעדיה "הוא אייזן־ברזל״.


 

ו

במשרדו של סגן המפקח הכללי של המשטרה, מר י. א. כ. קלופסשטוויצקי ישבו מיכאל, רמי, סעדיה ודני הקטן וסיפרו את הרפתקאותיהם ליוש, לג’ינג’י, למיכל שבאה עם אביה זאב ליפשיץ ולסופרים י. מוסינזון, מ. תלמי וא. כרמלי, שבאו למסיבה זו כדי לרשום את עלילות קגסמבה בסדרה ארוכה של ספרים.

“יחי האומץ, יחי האומץ”! סינן הסופר תלמי בהתפעלות למשמע הרפתקאותיהם של קגסמבה. “קגסמבה – קבוצת גבורים סודית מסתורית בהחלט – קגסמבה”, פלט מוסינזון, והוסיף: “יש להסריט את העלילה בהוליווּד”.

“קגסמבה זה לא חצילים מבושלים!” הרעים מיכאל והביט בנצחון במיכל המקסימה והמסמיקה, “בתו של נהג דן”, חשב בלבו, “איזה אושר!”

לחדר נכנס המפקח הכללי של המשטרה. כולם קמו על רגליהם והצדיעו לו בהדרה. “ובכן”, חרק המפקח הכללי בשיניו “מה מבוקשכם וינתן לכם? המדינה מוכנה למלא את רצון מציליה!”

“אני רוצה וילה בשיכון דן!” אמר מיכאל לשמחת לבה של מיכל.

“אני רוצה פריג’ידר, מכונת כביסה ומאסטר־מיקסר”, אמר סעדיה, “בשביל החומוס”.

“ואני רוצה להיות שליח”, אמר דני הקטן.

המפקח הכללי חרק בשיניו. “נאה דרשתם”, הוא אמר “אני שמח שהאידיאלים של הנוער מזדהים עם אלה של המבוגרים שבתוכנו”.

שלושת הסופרים ויתר הנוכחים מחאו כפיים למשמע דבריו של המפקח הכללי. אולם בדרכם הביתה נזפה במיכאל אמו, שנזדמנה ברגע האחרון למשרדו של קלופסשטוויצקי ושמעה את בקשותיהם של בניה וחבריהם.

“הדברים שביקשתם”, פלטה האם מבין שניה, “ניתנים במדינה לכל אלה שלא ניסו מעולם להקריב את חייהם למענה ואף לא נקפו אצבע להועיל לה. אתם שכמעט נפחתם נשמתכם תחת שוטו של אחמד, הייתם צריכים לבקש יותר, בהרבה יותר!”

נשמעה חריקת־שיניים, איומה.


תם ולא נשלם


ויתר עלילות קגסמבה הלא הן כתובות בספר “מלחמות קגסמבה”, שיופיע בהמשכים רבים, בחוברות מכורכות, עם פתח־דבר מאת קצין־העתונות של המשטרה, במחיר מוזל למנויים.


המלצות קוראים
תגיות