הפיליטונים: “מעילו של הדוד סטאנלי”, “אושרו וצערו של שמואל זלדינסקי”, ליפא געתוני חוזר“, הולדתו ופעליו של קיצוצקי”, “החולצה הכחולה”, “דו”ח מבצע הולצהוף“, ו”סופם של ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום" – הם בדויים מעקרם ואין בהם כל דמיון מכוּון לאנשים חיים או מתים, לא באופי ולא בשם.

“המפעל כל כך גדל והתרחב”, אמר לנו ידידנו צ’ימבי ליפובצקי שהוביל אותנו לביקור במפעלו ביום ששי לפני שבוע ימים, “ממש לא תאמינו למראה עיניכם”. להתלהבותו לא היה גבול ובכל הדרך עד לשטח המפעל הוסיף והרחיב את דעתנו בפרטים ועובדות על המפעל. כגון “רשומים בו עתה למעלה מחמישים ראשים ומשתתפים בו, באופן פעיל, מדי יום כחמישים ראשים”, ועוד דברים כיוצאים באלה.

אבל, לפני שנמשיך בתיאור הקורות אותנו בעת ביקורנו במפעלו של ידידנו צ’ימבי ליפובצקי אנו חייבים להקדים שתי הודעות:

א ) הביקור במפעל ממש נכפה עלינו על־ידי צ’ימבי שפגש אותנו, במקרה, ליד אחת מחנויות הצעצועים שברחוב נחלת־בנימין, בה קנה כעשרים סדרות של כלי רתמה ומושכות לילדים;

ב ) המפעל של צ’ימבי (וכפי שיתברר להלן גם של אשתו, צביה) אינו אלא גן־ילדים פרטי שבצפון תל־אביב שצ’ימבי יסד אותו לפני כשנה וחצי.

צ’ימבי, הוא אחד הבחורים היסודיים ביותר ונחושי ההחלטה שהכרנו מעודנו. כשנודע לו, למשל, שהמחלקה הששית בבית הספר התיכוני היא המקנה לאזרח את יסודות השכלתו, זו שתידרש לו בחייו המבוגרים, נשאר בה צ’ימבי לשנה נוספת.

נוסף לגישה יסודית לכל ענין בחיים, מצינו בצ’יבי מעלה נוספת, שאף היא נתגלתה לעינינו עוד בין כתלי בית־הספר. לא היה כוח בעולם שיזיז את צ’ימבי מהחלטה שהחליט. למשל, אם צ’ימבי אמר והחליט על פירושה של מלה מסויימת, לא יוכלו כל המילונים וכל הבלשנים שבעולם להגיהו ממסילתו. מעלה זו הייתה, אולי, אחד הגורמים המכריעים בכך שידידנו קיבל את הציון “לא מספיק” באנגלית במשך כל שנות לימודיו. בבחינה אחת באנגלית, אנו זוכרים את הדבר כאילו קרה אך אתמול, נתבקשנו לקרוא קטע כתוב באנגלית ולתרגם לעברית את המלים שהיו מסומנות בקו. הקטע היה תיאור, מדעי למדי, של חיי הקונכיות במפרץ בארינג. אחת המלים שנתבקשנו לתרגמן לעברית היתה המלה Oxygen. צ’ימבי תרגם מלה זו: “קופת חולים”, תרגום שהעיד באופן חותך עד כמה היתה הבנתו את הקטע, ואולי את הלשון האנגלית בכללה – רחוקה מן המקובל והשגרתי.

אולם, התכונה שציינה את אפיו של ליפובצקי הצעיר במיוחד היתה יכלתו לסגל את התנהגותו ואת מהלך מחשבותיו לרוח החלטותיו, שאותן ביצע ללא חת. יום אחד, אנו שוב זוכרים, הרגשנו בשינוי חמור שחל בצ’ימבי. הוא החל מתבודד יותר ויותר והיה בא בחברה רק בשעה שנושא רציני ביותר היה נתון לדיון. ברגע שהושמעה בדיחה, או דבר רכיל או סתם דבר הבאי, היה צ’ימבי מיד אוטם את אזניו ומסתלק. לנו ניאות צ’ימבי להסביר את פשר התנהגותו. “קראתי”, הוא אמר לנו אז, “שמוח האדם הוא בור סיד שאינו מאבד טיפה. אני חושש שאם אשמע כל מיני בדיחות ודברי הבאי יתמלא מוחי שטויות ולא יישאר בו מקום לדברי־חכמה ובינה שודאי תצמח לי תועלת מהם לעתיד לבוא”.

וכל, עד היום הזה, טיפול צ’ימבי במוחו והרשה רק למעיני־חכמה להיקוות בו וסכך עליו במאמצים רבים, פן תטפטף לתוכו, חס וחלילה, טיפה של שטות. מכל מקום, רוב השנים האחרונות היו, בשביל ידידנו, שנות בצורת והבור שלו נשאר יבש כביום לידתו. לפני שלוש שנים, אם איננו טועים, באה הישועה וגשם־נדבות שטף את מוחו של ידידנו באחת מחכמות החיים היותר נפוצות – ברכת הכסף. צ’ימבי החליט להתעשר ולהשתכר כסף רב. הוא מיד סיגל את אורח חייו להחלטתו זו. אלא ששוב לא ידע זמן רב כיצד יבצע את החלטתו. לפני כשנה וחצי ריחמו עליו מן השמים, וללבו־מוחו המוגן של צ’ימבי ירדה, כנראה, עוד טיפה ממעינות־החכמה. הוא החליט לפתוח גן־ילדים פרטי.

“גן ילדים פרטי”, אמר לנו אז המחנך בעתיד, “זהו הענין. תארו לעצמכם שכדי להרויח מאה לירות בחודש נקיות ממס־הכנסה, אני חוזר, נקיות ממס־הכנסה, כל מה שאתם צריכים לעשות זה רק לטייל ארבע שעות ביום עם קבוצה של עשרים תינוקות בשדרות קרן־קיימת, או בשדרות רוטשילד או בשדרות נורדאו”. מוחו של צ’ימבי, נשתכנענו עד מהרה, היה למקווה אדיר של חכמה.

הוא המשיך: “אבל זה לא כלום. מה זה לטייל עם עשרים תינוקות בשדרות? מאה לירות בסך הכל. אבל גן־ילדים פרטי! גן־ילדים פרטי, הו, זה ענין אחר לגמרי!!” כבר אז חששנו ברצינות שהפירוש שצ’יבי נותן ל“גן־ילדים”, שונה מן הפירוש שהיה נותן לו, למשל, פאֵסטלוצי. ואכן, “גן־ילדים”, הסביר צ’ימבי בהתלהבות, “זה מאתיים לירות בחודש, נקי ממס הכנסה, אני חוזר, נקי ממס הכנסה. זהו גן־ילדים!”

בקצרה, צ’ימבי הציע לנו אז, בכל הרצינות, להיכנס עמו לעסק ולפתוח יחד גן־ילדים פרטי. נודה על האמת שהיו רגעים בהם נתפתינו וכמעט אמרנו לו “הן”. כיצד אפשר היה לא להשתכנע כשצ’ימבי, הנוקט סכומים אסטרונומיים (לפני שנה וחצי!!) נקיים ממס־הכנסה, גולל לעינינו תמונה מרהיבת־עין של חיי עושר וכבוד, מלאי עצלות וחופש?

“בהתחלה”, אמר אז צ’ימבי, “נתחיל מגן־ילדים אחד. כל מה שאנחנו צריכים זה חדר בדירת מרתף או במקום זול אחר. ילדים יבואו אלינו כמו כלום. יש עכשיו מחסור עצום בגני־ילדים. לפחות עשרים בזמן הראשון. אנחנו לוקחים מכל ילד חמש לירות לחודש, זה כבר מאה לירות לחודש. אבל העסק מתפתח. באים עוד עשרים ילדים ויש מאתיים לירות בחודש, נקיות ממס הכנסה”.

אבל זו היתה צריכה להיות רק ההתחלה. מגן־הילדים הראשון היתה צריכה להתפתח שרשרת ענפה של גני־ילדים אשר המחנכות בהם תהינה נשותינו, אמהותינו וכן גננות שכירות. “ואנחנו”, הגיע אז צ’ימבי לפרק היותר מושך ומלבב בתכניתו, “נבוא בכל ראשון בחודש לגן־הילדים. נעמיד שולחן ליד פתח הגן ונכניס רק מי שיביא את המעטפה עם שכר הלימודים במעטפות אשר הוריהם יתלו על סינריהם בסיכות־בטחון”. נדמה לנו שצ’ימבי הבטיח אז שלגן־הילדים נבוא בכל ראשון בחודש במכונית אמריקאית ש“המפעל” ירכוש.

עוד אנו מהרהרים בכל אלה וצ’ימבי מעמיד אותנו מול אחד הבתים שבצפון תל־אביב ופניו ממש קורנים מאושר. “הגענו”, הוא אמר בקול רוה־התרגשות. הבטנו סביבנו וראינו את הרחוב התל־אביבי הרגיל. מרוצף, נתון בטבעת בנינים. ללא ירק. לא גילינו כל מבנה שצורתו תרמוז על גן־ילדים. “אבל הנה!!” אמר צ’ימבי והצביע על בנין אחד שכרע כמעט מנטל המרפסות שהיו תלויות על כל חמש קומותיו כאשכולות כבדים. “כאן, בדירת הקרקע יש לנו חדר בשביל המפעל”, אמר צ’ימבי. “איפה משחקים הילדים בירק ובמרחב?” שאלנו את ידידנו. פניו נזדעפו: “ואיפה משחקים כל התינוקות של תל־אביב? מדוע דורשים דוקא ממני שאספק לתינוקות שלי גני־ירק וכרי־משחק רחבי־ידים?” הוא אמר. אחר כך נרגע והוסיף: “למען האמת, לוקחים אותם לפעמים לככר צינה דיזנגוף. חוץ מזה התקנתי ארגז־חול בחדר המדרגות שבו אפשר לשחק כמו בים”.

צ’ימבי נהג אותנו והביאנו, לאחר שירדנו במספר מדרגות, אל גן־הילדים. הוא פתח בלאט את הדלת והכניס אותנו פנימה. מחמת האור הקלוש ששרר בחדר לא יכולנו, ברגע הראשון, לראות היטב סביבנו. שמענו קול, צרוד במקצת, מספר על המכשפה הרעה שביקשה לבלוע־חיים את דן ודינה (האֶנזאֶל וגאֶטאֶל) המסכנים.

“זו צביה”, לחש לנו צ’ימבי, “מספרת לילדים. כל יום ששי היא מספרת להם סיפור לקבלת שבת”. עמדנו דומם ובלב הולם הקשבנו לקולה של צביה מתהלך במרתף האפלולי – “ואז… כן… המכשפה הרעה והזקנה…” הרגשנו כיצד שערות ראשינו מסתמרות, לאטן, למשמע גורלו המר של דן.

הילדים ישבו במתיחות כאילו התכווצו שריריהם. צביה סיפרה להם בראש מורכן, שמעליו… שומו שמיים!.. היה תלוי, על הקיר, ציור של עטלפים איומים המתעופפים עוורים מסביב לתיבת־דואר הגדולה כלשהו מכרגיל. “מה זה?” שאלנו את צ’ימבי ונעצנו את צפרנינו בבשרו מתוך צמרמורת. “הו”, לחש צ’ימבי באזנינו, “אלה הם יונים ושובך שציירתי בשביל הגן בשנה שעברה. לפעמים אני עוזר לצביה בעבודת הגן”.

הילדים הקשיבו למעשה בסעודת בשר־האדם של המכשפה הרעה. ספרנו כחמישים ילדים בגיל משלוש עד חמש שנים וילדה אחת כבת עשרים, או עשרים ושלוש. “מי זו?” שאלנו את ידידנו והצבענו עליה. “זו”, לחש צ’ימבי, עוזרת לצביה".

“אז מדוע היא מתנהגת ומדברת כמו הילדים הקטנים?” שאלנו אותו. “זה משום שהיא גננת מקצועית, גמרה את הסמינר”, אמר צ’ימבי.

צביה גמרה את הסיפור ל“קבלת־שבת” ונגשה אלינו. כהרבה גננות אחרות היתה גם היא דומה מאוד לצבי הרמן שפירא. אך לפני שהספיקה להשיב על ברכת השלום שלנו, הסתובבה על עקביה, ספקה פעמיים בכפיה וקראה בקול גדול: “ילדים, באו אלינו היום אורחים גדולים, כמו אבא ואמא. אולי נראה לאורחים הגדולים איך יצאו בני ישראל ממצרים”. צביה שיוותה לפניה עווית חדשה ומהמקום שקודם יצא הסיפור על המכשפה הרעה שאכלה את דן ודינה בקעה עתה שירה אדירה וצרודה על יציאת בני ישראל ממצרים. הגננת השניה החלה מיד להכות בתוף, שחטפה מן הקיר, ולתת הוראות בלשון זו: " עליזה ורמי להסתובב. ככה". היא עצמה סובבה אותם בידיה, “ככה. יצחק’לה וסוניה להסתובב גם כן, כמו עליזה ורמי. עכשיו המעגל של בנימין ופועה”. הילדים החלו מסתובבים על ציריהם. חלק נע בכוחות עצמו וחלק היה זקוק להנעה מצד הגננת השניה. עתה חגו כל הילדים בעיגולים. אף כי עברו ימים רבים מאז, נדמה היה לנו שבגילם נהגנו אנחנו לחולל את הריקוד הזה בחג החנוכה.

הבענו את ספקותינו באזני צ’ימבי. הוא ביטלן כלאחר־יד. “קודם כל”, הוא אמר, “חג החנוכה, כחג הפסח, נחשב לחג החרות והחופש. נוסף לזה, הגענו למסקנה שיותר חשוב ללמד את הילדים דבר אחד ביסודיות מאשר הרבה דברים בשטחיות. כך שיותר חשוב לנו שכשיגמרו את הגן ידעו לרקוד ריקוד אחד בשלמות מאשר חמישה ריקודים באופן חלקי ובלתי מושלם”.

כשגמרה צביה לשיר חדלה גם הגננת השניה להכות בתוף ונראה היה שהילדים לא הצטערו על כך ביותר. עתה ספקה צביה ידיה עוד פעמיים ואמרה: “עכשיו, ילדים, נראה לאורחים הגדולים שבאו אלינו מה אנחנו יודעים על חג הפסח. כי גם האורחים הגדולים היו פעם ילדים קטנים וגם הם הלכו לגן…” כאן צביה הפסיקה, כי הילדים פרצו בצחוק עליז. צ’ימבי אף הוא חייך. “כן, כן”, המשיכה צביה, “גם הם היו פעם קטנים קטנים. ועכשיו, רמי, תגיד לנו, מי הוציא את בני ישראל ממצרים?”

רמי, שהיה ילד כבן חמש וחצי, שלף את אצבעו מחוטמו ואמר: “הקופסה הכחולה!”

“מי?” שאלנו את צ’ימבי, כי נדמה היה לנו שלא שמענו היטב. “הקופסה הכחולה”, אמר לנו צ’ימבי בלחישה, אנו משתדלים לתת להם, ככל האפשר, חינוך לאומי וכל שבוע הם מביאים תרומות לקרן הקיימת. אבל ייתכן", אמר צ’ימבי אחוז הרהורים, “שצביה הפריזה במקצת. אני אדבר עמה על כך”.

יצחק’לה ענה לשאלתה של צביה. “אבא שלי באוטובוס”, הוא אמר בקול נחמד. צ’ימבי הזמין אותו אצלנו וכשבא ליטף את ראשו בחזקה, בליטוף של מאלף חיות. “האם אינו מטומטם קצת?” שאלנו את צ’ימבי. “אח! מה אתם מדברים! יצחק’לה כזה”, אמר צ’ימבי “מכניס לנו שבע לירות בחודש”. הבטנו בהערצה על יצחק’לה הלואי והיו לנו מאה כאלה, חשבנו. אילו יכולנו היינו גונבים אותו, אבל צ’ימבי ליטף בחזקה את ראשו ואמר לו: “נחמד יצחק’לה, נחמד יצחק’לה”. שוב לא היינו בטוחים איזה פירוש צ’ימבי נותן ליצחק’לה.

לשאלתנו אמר לנו ליפובצקי, כי ההכנסה החדשית של הגן, ברוטו, מיצחק’לה וחבריו היא כ־350 לירות בחודש. אחרי שמנכים את זכרה של הגננת השניה, שכר־הדירה והוצאות אחרות נשארות לצ’ימבי ולצביה 250 לירות בחודש, נקיות ממס הכנסה. “אתם מבינים”, אמר לנו צ’ימבי, “וזה נוסף להכנסה שלי מעבודתי בחברת־החשמל שבה מס־הכנסה קוטף לי יותר מרבע המשכורת”.

“אבל כלום הוצאות החזקה של גן־ילדים אינן גדולות יותר מאשר ארבעים לירות בחודש?” שאלנו, “ככלות הכל התמונות האלה של הרצל, ביאליק וויצמן שעל הקירות ודאי עלו לכם בכסף?!”

“ההוצאות, אמנם גדולות יותר, אך אנו דורשים מההורים להשתתף מדי פעם” אמר צ’ימבי והמשיך, “חוץ מזה נעלה כנראה בימים אלה, כתוצאה מהעלאת המחירים הכללית שבאה בעקבות התכנית הכלכלית של הממשלה, את שכר הלימודים ל־8 לירות בחודש. אבל זה לא נכלל בחשבון ההוצאות. הנה המכתבים שאנו שולחים לקראת חג־הפסח להורים”.

צ’ימבי הראה לנו מכתב שנטל מערימת מכתבים שחלקם היו כתובים בכתב ידו וחלקם בכתב ידה של צביה אשתו. במכתב דרשה “הנהלת גן־הילדים” את השתתפות ההורים בסך לירה אחת לראש בהוצאות חגיגת הפסח. המכתב סיים בלשון זו: “בתקווה שתבינו, שיוקר המחירים מאלצנו לפנות אליכם בבקשה זו, כדי לאפשר לילדיכם חגיגה נאותה של חג החירות, הננו בטוחים שתיענו לבקשתנו בעין יפה. בברכת החינוך העברי במדינתנו – בשם ההנהלה – חתום, צביה ליפובצקי”.

צ’ימבי נהנה מאוד מניסוח המכתב. “בברכת החינוך העברי במדינתנו”, הוא אמר, “זה רעיון מצויין שקנה לו מהלכים בכמה גני־ילדים פרטיים”.

“אבל”, שאלנו את ידידנו בקצת קנאה ובקצת תקווה שלא הכל כל כך חלק, “האין עבודת־החינוך עבודה מיגעת יתר על המידה?”

“יותר קלה משאתם מתארים לעצמכם”, ענה. “בינינו לבין עצמנו גני־הילדים הם, ברובם הגדול, אחיזת עיניים. אני שחשבתי ביסודיות על הענין מצאתי שההורים לא משלמים לנו בעד החינוך שאנחנו נותנים לילדים אלא בעד זה שאדם זר אומר להם שבחים על הילדים שלהם. כל מה שההורים רוצים תמורת כספם זה שיגידו להם שהילדים שלהם גאונים ועולים מכמה וכמה בחינות על חבריהם. פרט אולי לגני אמהות עובדות וכמה גנים ציבוריים הדבר נכון לגבי כל יתר הגנים. אני אפילו חושב שהורים רבים שוכרים לילדיהם מורים לנגינה, ציור וריקוד, רק כדי לשמוע מפי המורים, תמורת השכר שמשלמים להם שבחים על בניהם. הגן שלנו, מבחינה זו הוא אחד המעולים. ההורים של ילדינו מקבלים שבחים על ילדיהם מלא ערך כספם. וזה מה שחשוב, כי לא איכפת להם כלל אם ילדיהם רוקדים בפסח ריקוד של חנוכה או להיפך”.

ובאמת, רק באו האמהות לקחת את טפן הביתה וצ’ימבי, צביה והגננת השניה חשו לעומתן מלאי התפעלות על עולליהן. “בנך רמי”, אמרה צביה לאמו של רמי, “הוא נהדר. את יודעת איזה חכמה הוא השמיע היום?” אמו של רמי הכינה את כל חושיה לקליטת החכמה החדשה של בנה “הוא אמר שהקופסה הכחולה הוציאה את בני ישראל ממצרים”. אמו של רמי נחנקה כמעט מצחוק וצהלה. צ’ימבי סיפר לאמו של יצחק’לה, את “החכמה הנהדרת” שאבא שלו הוציא באוטובוס את בני ישראל ממצרים. ממראה פניהם המאושרים של ההורים הבינונו שהם מוכנים לשלם כמעט כל הון תמורת חכמות, חדשות לבקרים, שבניהם מפיצים סביבם בגן הילדים הפרטי של צ’ימבי.

יצאנו מן המפעל מלאי פליאה ורשמים שבטאנו אותם לפני צ’ימבי. בסוף אמרנו לו: “אתה זוכר צ’ימבי מה שאמרת פעם, שמוח האדם הוא בור סיד שאינו מאבד מאומה, ושמרת עליו פן יתמלא בהבלים?” “כן, אני זוכר”, אמר צ’ימבי “אבל אז צחקתם ממני”.

“כן”, אמרנו בעצב, “צחקנו ממך. אבל צוחק מי שצוחק אחרון. בזמן שאתה שמרת שלראשך ייכנסו רק דברי תועלת וחכמה, נתמלא ראשנו בדברי־הבל ורעות רוח”. אילו עשינו אז כצ’ימבי היינו עתה, עשירים יותר ואולי גם מאושרים יותר.

א

מיכאל הררי הביט בשעונו, המחוגים והספרות זרחו באור ירקרק. “טוב מאוד”, רטן לעצמו בחירוק שיניים, “השעה רק 0301. יש בידי 29 דקות תמימות עד לבואו של רמי אורפז”.

במהרה, אך בחשאי, פן יעיר את אחיו הקטן שהיה שקוע בתרדמה מתוקה, יצא ממטתו החמה, התלבש ונעל את נעליו. הוא הרהר בפעולה אשר לפניו ומנה את החפצים והכלים שעליו לקחת עמו. הכל היה מוכן מראש, דבר לא נשכח. התרמיל ארוז מתחת למטה, האקדח מוצנע יפה בבטנת־המעיל ומכשירי הבילוש והעיקוב היו סדורים כיאות בתיק עור. מיכאל הררי לא השאיר דבר לעשותו ברגע האחרון. אפילו את שניו ועיניו רחץ בעוד מועד, בבוקר אתמול.

מיכאל הררי הביט בשעונו. “טוב מאוד”, רטן לעצמו בחירוק שניים, “השעה רק 0326. יש בידי מספיק זמן לנשק את הורי ואת דני נשיקת־פרידה”. אולם, לאחר שחשב בדבר, החליט ב–032616 להסתפק בנישוקו של דני, בלבד. נישוק ההורים, כך חישב, עשוי לגזול ממנו שניות יקרות, ויותר מכך, אף להעירם משנתם. במקרה כזה עלולים הם למנוע אותו מהתיצב לקריאת “קגסמבה”.

בחשאי התקרב אל מטתו של דני הקטן ונשק לו על מצחו. תוך כדי כך הבחין בספר “גברת תרנגולת” שהיה מונח למרגלות המטה, שם השאירו אמש לאחר שקרא ממנו לאחיו.

כבזק הבריק רעיון במוחו. מפנסו החשמלי הטיל אלומת־אור עמומה על הספר “גברת תרנגולת”, מאת ך. קל־און ומצויר ביד ץ. קרקבנצ’יק. בעמוד 11, מתחת לחרוזים “פיק, פיק, פיק גברת תרנוגלת דורכת פיק, פיק, גברת תרנגולת בורחת”, צייר ץ. קרקבנצ’יק תרנגולת. מסביב לציור זה של תרנגולת, שנראתה כנשר צוקים שהספר שכח לגזוז את כרבלתו, רשם מיכאל בדיו סמויה, עיגול. בגזרה הצפון־צפונית־מערבית רשם את האותיות הלאטיניות T ו–B. אותו רגע נשמעה שריקה חדה, מוּכרת. מיכאל תקע את עט הדיו־הסמויה בגרב־הצמר שעל רגלו הימנית.

מיכאל הררי הביט בשעונו. המחוגים הזורחים הורו לו את השעה המדויקת. “בדיוק”, רטן לעצמו בחירוק שניים, “השעה 0330. זהו רמי אורפז”. בזריזות ובחשאי התגנב ויצא אל הרחוב, כשהוא נושא על גבו ובידיו את תרמילו ואת כלי הבילוש והעיקוב.

“קגסמבה הולכת”, אמר רמי אורפז והסיר את מבטו משעונו.

“קגסמבה באה”, השיב מיכאל הררי על הסיסמה ואצבעו הרפתה מהמתכת הקרה של הדק־אקדחו. את האקדח העביר מבטנת הבאטלדראֶס לכיסו הימני עוד בחדר־המדרגות. מיכאל הושיט ידו לקחת מסיגריות־השוקולד שרמי הציע לו, אך…

טראח!

טראחח!!

טראחחחח!!!

שלוש יריות פילחו את האפלולית הקרה של בטרם שחר. מיכאל שלף את אקדחו מכיס הבאטלדרס והסיט את נצרתו. רמי טען את רובה־הסטאָן שלו. “תום בלאֶק, ראש הסקוטלאנד־יארד”, סינן מיכאל בחירוק שניים מבין שפתיו, “נסתלק, שתיים־שלוש!”

כחתולים התחמקו בצל הבתים ובצדי הגדרות.

ב

מפקד הגדנ"ע הביט בשעונו. מחוגי הזרחן הורו 040001. “מעולם לא איחרו”, רטן בדאגה כלפי סגנו הג’ינג’י. “הם היו צריכים להיות כאן ב־0400 ועתה כבר 040002. משהו קרה להם!”

“אל תדאג, יוש”, אמר הג’ינג’י למפקד הגדנ"ע וסלסל את שפמו האדום, “קגסמבה היא 100%. סמוך עליהם. אולי השעון שלך ממהר…”

שריקה חדה נשמעה מבחוץ. “זה קגסמבה!” אמר הג’ינג’י בשמחה. “הבחורים לא הכזיבו”, הפליט יוש מבין שניו ותקע ביניהן סיגריה ריחנית. ניכר היה בו שהצפיה הממושכת והמותחת לבואה של “קגסמבה” מרטה את עצביו. הוא התישב בכורסת־העור העמוקה וסינן מבין שניו טבעות־עשן כחולות.

היריעה הוסטה הצדה ולאוהל נכנסו מיכאל הררי ורמי אורפז, לאחר שהחליפו את הסיסמאות הדרושות עם השומרים הניצבים סביב לאוהל. “אהלן מייק, אהלן רמי”, סינן הג’ינג’י מבין שיניו. “אהלן” רטן מיכאל הררי לעבר מפקד הגדנ"ע וסגנו, “היה לנו עיכוב קטן בדרכנו לכאן. תום בלאֶק, ראש הסקוטלאנד־יארד, ארב לנו ופתח עלינו באש מהקולט 0.45 שלו. אולם, הצלחנו להשאיר פס ולהגיע לכאן”.

“השתגעתם?” רטן הג’ינג’י בחירוק שיניים ושפמו האדום נזדקר, “הוא ודאי עקב אחריכם עד לכאן. גיליתם לו את…”

“אל תדאג ג’ינג’י”, הפליט רמי בחירוק שניים, “סידרנו אותו. הוא איבד את עקבותינו. סמוך על קגסמבה!” לרמי היה חשבון קטן עם הג’ינג’י עוד מהימים שהגדנ"ע וקגסמבה פעלו שכם אל שכם בגילוי אוצר־הורדוס הנסתר.

“תפסיקו את הריב השטותי שלכם”, סינן יוש מבין שניו והתיז את הסיגריה הריחנית אל מחוץ לאוהל. “יש לנו עבודה לעשותה…”

“מה הוא חושב לו”, רטן רמי, “שאנחנו סלט חצילים?”

“נו, תפסיק כבר!” גער בו יוש. “תשתו אולי קפה לפני צאתכם לפעולה?”

“או־קיי”, רטן מיכאל ופרק את התרמיל מגבו, “יש לנו עוד 11 דקות ו־26 שניות עד לשעת האפס”.

לאוהל נכנסה מיכל ובידיה מגש ועליו שני ספלי־קפה מהבילים. עיניה התכולות דבקו בעיניו של מיכאל. שני הסרטים האדומים שבשערה הזהוב רטטו כפרחים ברוח. הג’ינג’י מיהר לתפוס את המגש אלפית־השניה לפני שנשמט מידיה. מיכל הסמיקה וברחה מהאוהל.

“מי זאת?” שאל מיכאל בחירוק שניים את רמי אורפז ולבו החל פועם בחזקה.

“זוהי מיכל, מכיתה ה' שניה. אביה הוא זאב ליפשיץ, הנהג של האוטובוס־של־שתי־קומות. יש להם בית בשיכון דן, גם כן של שתי קומות”. “יא־בא־ייה!” סינן מיכאל מבין שיניו והלמות לבו גברה, “זה הענין!”

השנים החלו גומעים מן הקפה. “אני חושב, מייק”, אמר יוש, “שתסכים לראות את סגן־המפקח הכללי של המשטרה לפני צאתכם לפעולה. הוא נמצא במחנה והמחכה לכם מאז 0104”. מיכאל הניד בראשו לאות הן. מיד הוסטה היריעה וסגן־המפקח הכללי של המשטרה מר י. א. כ. קלופסשטוויצקי הודיע על נוכחותו באוהל.

“אני מקווה שהכל ברור לכם”, סינן קלופסשטוויצקי מבין שני הזהב שלו, “כל שברצוני לומר לכם הוא – דרך צלחה, בשם המפקח הכללי ובשמי, דעו לכם שגורל המדינה נתון בידכם, המפקח הכללי אף הרשה לי, בשמו, להבטיחכם, כי עם סיומה המוצלח של פעולתכם יינתן לכם כל מבוקשכם. החסר לכם משהו?”

מיכאל הניד בראשו לאות שלילה ורמי צייץ בשפתיו “צ־צ” לשלילה. אולם כהרף עין שינה מיכאל את ניד ראשו וסינן מבין שניו “חסרה לי, אם לא איכפת לך, אבקה לגילוי טביעת־אצבעות…”

כהרף־עין הוציא קלופסשטוויצקי חבילה ארוזה יפה מכיס מעילו והניחה לפני מיכאל. “ובכן, הכל ברור?” הפליט קלופסשטוויצקי.

“מה אתה חושב שאנחנו חצילים מטוגנים?” הרעים רמי בקולו. גם עם קלופסשטוויצקי היה לו חשבון קטן עוד מהימים שמטה המשטרה וקגסמבה שיתפו פעולה בגילוי רשת מבריחי הסוסים והסמים.

מיכאל הביט בשעונו. “זזנו”, סינן כלפי רמי. יוש, הג’ינג’י קלופסשטוויצקי נתרו לדום והצדיעו בהידור רב. רמי הסיט את יריעת האוהל והשנים נעלמו מעבר לגבול. מבין חרכי האוהל ליוותה אותם במבטיה מיכל ליפשיץ הענוגה משיכון דן.

ג

תום בלאֶק החליף מבטים עם מוסטאפה עבד אל־שאפיק. ממולם, אסורים וכבולים, ישבו מיכאל הררי ורמי אורפז. “גוד מורנינג”, הפליט תום בלאק מבין שניו, “או־קיי, אם אינכם מספרים את האמת נוציא מכם את נשמתכם בעינויים, גוד מורנינג!”

מיכאל הררי ורמי אורפז קפצו פיהם והידקו שניהם. “גוד מורנינג, מוסטאפה”, סינן תום בלאֶק כלפי מוסטפה, “תן את רשות הדיבור לחבר אחמד”. מוסטפה הצטחק וגילה, תוך כדי כך, שני טורים וחצי של שיניים צהובות. ״בוקרא פיל מישמיש, תום בלאֶק", הוא רטן כלפי חברו האנגלי, “נקרא איפוא לאחמד והוא ידבר אליהם, סבאח אל חיר”. אפילו שמיכאל ורמי לא הבינו את המלים האנגליות והערביות ששני אויביהם החליפו ביניהם, לבם אמר להם, כי אסון גדול ממשמש ובא. אף על פי כן, כקגסמבאים אמתיים, לא בא מורך אל לבם.

לחדר נכנס אחמד, ענק סורי ששרירים עבותים כפתנים התפתלו על זרועותיו ועל מתניו. בידו הימנית אחז בשוט עשוי עור שארכו כשתי אמות וטפח. הוא הניף שוטו באויר. הצליפה נשמעה כרעם תותח. מיכאל ורמי קפצו פיהם במשנה כוח.

“גוד מורנינג”, סינן תום בלאֶק, ראש הסקוטלאנד־יארד, “אחמד, התחל בעבודה, או־קיי גוד מורנינג”. מוסטאפה תירגם לאחמד את הפקודה לערבית: “אחמד, בוקרא פיל מישמיש, תנין פאלאפל וואחד תא־מארינדי!”

אך שמע אחמד פקודה מפורשת זו יוצאת מסוננת מבין שניו של מוסטפה ושריריו התעוותו ונתכווצו. כהרף עין היה הדבר והשוט הכבד ירד על מיכאל ורמי כמהוות עופרת רותחת.

השוט עלה וירד, הצליף וחתך, שרק והצית, צווח וחצה. אולם, השנים לא פצו פיהם. מעונים, שכורים מכאבים, ישבו הקגסמבאים ופיהם קפוץ. תום בלאֶק תקע לפיו מקטרת ארוכה והחל מעלה מתוכה טבעות עשן כחולות. הוא התיישב בכורסת העור העמוקה ואמר למסטאפה: “גוד מורניניג, מוסטפה, יאֶס סיר, תאָנק יו, גוד מורנינג”. מוסטאפה תירגם דבריו לאחמד והשוט הונף והורד במשנה כוח. ברוח נחושה, כמעט ללא דם, קפצו מיכאל ורמי את פיהם. בלבם בזו לאחמד ולשוטו.

ד

דני הקטן היה היחיד במשפחת הררי שלא איבד את עשתונותיו. רק חזר מן הגן ומיד נתפנה לתכון תכניות כיצד לחפש ולמצוא את אחיו מיכאל שנעלם לפני שבועיים ועקבותיו לא נודעו. כל הימים האלה יגע וחיפש פתרון לתעלומה. אולם בלבו פנימה ידע, כי אחיו מיכאל ודאי השאיר אחריו סימן אשר לפיו אפשר יהיה למקמו ולמצאו.

אף שדני היה ילד רך, נהירות היו לו “עלילות האחים קרמזוב” שעובדו וקוצרו לילדי ישראל בכריכה מהודרת ובעשרים ציורים מאת ף. בגבנצ’יק. דני יכול לצטט שעה ארוכה מ“דוד קופרפילד” של דיקנס שהוצא במהדורה מקוצרת, בת 13 עמודים מצורים ובחרוזים מאת ך. קל־און על־ידי בית ההוצאה “פחים קטנים”.

הוא היה ילד מפותח מאוד. לכן לא ייפלא הדבר שלאחר שבועיים של עמל רוחני פתח את הספר “גברת תרנגולת” בעמוד 11, חיממו על אש התנור ולעיניו נתגלה העיגול סביב לציור התרנגולת אשר אותו עג אחיו בדיו סמויה ושלידו רשם את ראשי התיבות T ו־B.

“תום בלאֶק!” סינן דני הקטן וחרק בשני־החלב שלו. לרגע חשב מה פירושו של העיגול מסביב לתרנגולת. “הרי או האות סמך!” רטן דני לעצמו, “האות בה מתחיל שמו של סעדיה שרעבי מכיתה ז' שלישית!” נושם ונושף רץ דני הקטן כשהספר “גברת תרנגולת” בידו והגיע אל סעדיה שרעבי, שהיה עסוק בטחינת חומוס על מפתן בית אביו.

“קגסמבה הולכת”, רטן דני הקטן.

“קגסמבה באה!” פלט סעדיה משתומם למראהו של דני הררי האוחז בידו את ספרם של ך. קל־און וץ. קרקבנצ’יק. מיד הוביל את דני למקום מחבוא, ושם שמע מפיו את דבר תגליותיו האחרונות.

“יש לפעול במהירות”, אמר סעדיה בתום סיפורו של דני, “בוא אחרי – אנו יוצאים לדמשק!”

ה

המת דיבר אליהם.

לא הי הכל ספק בדבר. מיכאל ורמי החליפו ביניהם מבטים חדים. לפני כרבע שעה הטיל אחמד לחדרם גופה דוממת. לאחר שבדקו את הגופה הגיע לכלל מסקנה שזו גופה של מת.

עתה דיבר אליהם המת. השנים הטו אזניהם לשמוע את רחשו של הבר־מינן. מפיו המעוות נשמה הלחש “קגסמבה הולכת”. בלב הולם חשו השניים מפינתם אל הגופה.

“הלא זהו סעדיה”! קרא מיכאל ולבו הולם בו כבאותו רגע בו ראה לראשונה את מיכל. רמי אף הוא ידע את נפשו מתוך התרגשות. “איך הענינים?” הצליח רמי לסנן מבין שניו, על אף התרגשותו.

“התחפשתי למת ואחמד המטומטם דחף אותי לכאן. הכל לפי התכנית”, אמר סעדיה והתבונן בשעונו. “ב־1130 יזחל דני וייכנס בעד הסורגים לכאן ובידו מפתח התא. הוא יוציא את המפתח מכיסו של אחמד בלי שזה ירגיש בכך”.

“סמכו על דני!” רטנו השנים בשמחה.

אותו רגע נראה להם דני הקטן זוחל וחודר לכלאם. בידו היה המפתח הנכסף. “באמת שיש להמליץ עליו לפני יוש מפקד הגדנ”ע", רטן סעדיה "הוא אייזן־ברזל״.

ו

במשרדו של סגן המפקח הכללי של המשטרה, מר י. א. כ. קלופסשטוויצקי ישבו מיכאל, רמי, סעדיה ודני הקטן וסיפרו את הרפתקאותיהם ליוש, לג’ינג’י, למיכל שבאה עם אביה זאב ליפשיץ ולסופרים י. מוסינזון, מ. תלמי וא. כרמלי, שבאו למסיבה זו כדי לרשום את עלילות קגסמבה בסדרה ארוכה של ספרים.

“יחי האומץ, יחי האומץ”! סינן הסופר תלמי בהתפעלות למשמע הרפתקאותיהם של קגסמבה. “קגסמבה – קבוצת גבורים סודית מסתורית בהחלט – קגסמבה”, פלט מוסינזון, והוסיף: “יש להסריט את העלילה בהוליווּד”.

“קגסמבה זה לא חצילים מבושלים!” הרעים מיכאל והביט בנצחון במיכל המקסימה והמסמיקה, “בתו של נהג דן”, חשב בלבו, “איזה אושר!”

לחדר נכנס המפקח הכללי של המשטרה. כולם קמו על רגליהם והצדיעו לו בהדרה. “ובכן”, חרק המפקח הכללי בשיניו “מה מבוקשכם וינתן לכם? המדינה מוכנה למלא את רצון מציליה!”

“אני רוצה וילה בשיכון דן!” אמר מיכאל לשמחת לבה של מיכל.

“אני רוצה פריג’ידר, מכונת כביסה ומאסטר־מיקסר”, אמר סעדיה, “בשביל החומוס”.

“ואני רוצה להיות שליח”, אמר דני הקטן.

המפקח הכללי חרק בשיניו. “נאה דרשתם”, הוא אמר “אני שמח שהאידיאלים של הנוער מזדהים עם אלה של המבוגרים שבתוכנו”.

שלושת הסופרים ויתר הנוכחים מחאו כפיים למשמע דבריו של המפקח הכללי. אולם בדרכם הביתה נזפה במיכאל אמו, שנזדמנה ברגע האחרון למשרדו של קלופסשטוויצקי ושמעה את בקשותיהם של בניה וחבריהם.

“הדברים שביקשתם”, פלטה האם מבין שניה, “ניתנים במדינה לכל אלה שלא ניסו מעולם להקריב את חייהם למענה ואף לא נקפו אצבע להועיל לה. אתם שכמעט נפחתם נשמתכם תחת שוטו של אחמד, הייתם צריכים לבקש יותר, בהרבה יותר!”

נשמעה חריקת־שיניים, איומה.

תם ולא נשלם

ויתר עלילות קגסמבה הלא הן כתובות בספר “מלחמות קגסמבה”, שיופיע בהמשכים רבים, בחוברות מכורכות, עם פתח־דבר מאת קצין־העתונות של המשטרה, במחיר מוזל למנויים.

ערב אחד ישבנו עם “מנין” מחנכות, גננות ומורות והקשבנו בדממה לסיפור קורותיהם של רבקה’לה ועוזי ולנימוקים השונים, מדוע עדיין לא התחתנו. אף ששעתנו היתה פנויה לשמוע את דברי כל אחת מן המחנכות לחוד, התנינו שאף אחת מהן לא תשמיע דבריה יותר מ־15 דקות ברציפות, שכן התקשינו, למען האמת, לשמוע את כולן בעת ובעונה אחת. לפתע הוחרדנו מקול התפוצצות פנימית מרעישה: לבנו לא עצר כוח והתפוצץ משעמום. כנקמה, סקרנו את המחנכות מקרוב וחילקנו אותן לשני מחנות. האחד של אלה שהתחתנו לפני שנתיים, והשני – של אלה שיתחתנו בעוד שנתיים במקרה של מלחמת עולם (אם בכלל). נעצנו מבט חודר במחנה הבלתי נשוי, שכלל גננת ומספר מורות, וביקשנו אחת מהן, שתמנה לפנינו שלוש ערים בספרד.

“פורטוגל!” קראה בהתלהבות הבכירה שבהן. הסברנו לה, בסבלנות, שפורטוגל אינה עיר.

– “לא?” שאלה הבכירה שבהן באכזבה, ומעיניה ניבטה הבטחה, שהיא תבדוק את דברינו בספר “כתיבת הארץ, מאת ח. אנוך. כרך ב'”.

–“לא!” אמרנו, וביקשנו בנימוס, שעליהן להצביע לפני שתשבנה לשאלה. בקשתנו הובנה כראוי, ואנו בררנו לנו גננת צעירה ורעננה והטלנו עליה להשיב לשאלה. הגננת שקעה במחשבות עמוקות. חששנו שמא תטבע הן לחלוטין, והושטנו לה קנה־קש להיאחז בו. אמרנו ברוך: “מה שם עיר הבירה של ספרד?” מנין סימני שאלה החזירו לנו את מבטנו. מחנכת אחת, מן המחנה הראשון, הצביעה בפקפוק.

– “בבקשה, גולדברג”, אמרנו, “בקול רם”.

– “מאדריד”, השיבה גולדברג בקול, שהשורות האחרונות לא שמעוהו.

נכון! זו היתה תלויה לי על הלשון! ודאי שידעתי את זה! קראו תשע פיות.

– שקט!" תקענו בקול גדול ועודדנו בקול רך את המשיבה: “טוב מאוד, גולדברג”. שאלנו את הגננת, שמא מצאה במצולות מחשבותיה את שני שמות הערים האחרות המבוקשות. הגננת הודיעה לנו בעצב שמשום מה פרחו מראשה שמות הערים שבספרד, אך הבטיחה לנו שהיא בקיאה יותר בכל הנוגע לרומניה.

“בבקשה”, אמרנו, “שם הבירה של רומניה בוקארשט, צייני עיר נוספת בשמה”.

– – “פלטיצ’יני”, קראה הגננת בשמחה ומחאה כפיים.

– “מה?” שאלנו תמהים קצת.

– ״פלטיצ’יני", אמרה הגננת בהטעמה, ומיד הוסיפה שהיא בטוחה במציאותה של עיר כזו ברומניה, מאחר שהוריה נולדו שם.

"אולי זו עיירה קטנה? שאלנו. “אולי” – אמרה הגננת בלי ששמחתה תיפגם. הסיבונו עינינו ממנה ברוגז והסתערנו שוב על המחנכות.

– “איזה צורת משטר בספרד?” שאלנו, אך הוצרכנו לחזור על שאלתנו, שכן המושג משטר לא היה ברור לקהלנו כל צרכו. “מה שם” – שאלנו בלשון מובנת לילדים חרשים: “מלך? דיקטאטור? נשיא? אינקוויזיטור?” – נפלה דממה רבה. סקרנו את המחנה הבלתי נשוי והוספנו מתוך רצון לעזור: “או אולי לגופתאלמוס?”

הרגשנו תנודה השכלתית אצל אחת המורות, הידועה לנו מנגינתה את האֶטיוד השני של קארל צ’רני לפסנתר במשך 15 השנים האחרונות. “כן?” – פנינו לעברה.

– “נדמה לי שבספרד יש לגופתאלמוס”, אמרה קרובתו של צ’רני ופניה נהרו כיוון שטעתה בארשת ההפתעה שבפנינו, וחשבה שהיא אות אישור. “ומה את טוענת?” שאלנו מורה אחת, שהאיפרכיה שלה בגליל העליון. עדיין לא באה התשובה מנציגתו של הצפון, וגולדברג הריעה: אינקוויזיטור“!” ביקשנו את גולדברג להצביע להבא, ולחצנו על הגליל העליון. “נשיא” – אמרה המחנכת מן הגליל העליון.

החבורה שלנו היתה עובדת עצות ועל סף תבוסה. הרגשנו שמחובתנו לעודדה, כדי שנוכל לבצע בה את תכניתנו עד תומה. זכרנו, שהנביא תמיד היה חובק שה קטן ורך, ואף כי נראה לנו כל המחנכות כעזים, התאמצנו ועשינו ברוחנו כמעשה הרועה. אמרנו: “למעשה רק את מן הגליל העליון טעית. בספרד דיקטאטור, ושמו פראנקו. לכן צדקה גולדברג בכנותה אותו אינקוויזיטור, שאין זה רחוק מן האמת”. קרובתו של צ’רני הביטה בנו בעינים שואלות, החלטנו לצרף גם אותה לחבורתנו, והוספנו: “וכיוון שלגופתאלמוס פירושו ביוונית מצב לא־נורמאלי של מבנה העפעפים, שאינם נסגרים גם בשעת השינה, לא מן הנמנע, שאף מחלה זו קיימת בספרד”.

– “אמרתי!” קראה המבצעת של האֶטיוד השני. “אמרתי!”

לפני שהתחלנו בשלב השני של תכניתנו החלטנו שחילקנו את המחנכות בחלוקה לא נכונה, והודינו שטעינו במחנה הנשוי, בחשבנו שהנשואות למדו משהו מבעליהן. לכן כפינו על המחנכות חלוקה נוספת, לפיה ישבו שתים על המיטה כולה, ושאר השמונה על ארבעה כסאות.

–“ובכן”, אמרנו בקול רחב, “אתן כולכן יודעות, היכן היא ישראל?” שמונה “הן”ים מן הכסאות השיבו לנו. השתים שעל הספה סברו, שטומנים להן פח. “ובכן”, המשכנו בשמחה, “גם ידוע לכן, שהממשלה התפטרה?” ששה “הן”ים, חמשה מן הכסאות ואחד מן הספה השיבו לנו. “ובכן”, שאלנו, כמה שרים באותה ממשלה.

המחנכות כולן התחילו לספור בחשאי, כשהן זוקפות אצבעותיהן. לאחדות מהן, נראה לנו כבר בשלב מוקדם של הספירה, יחסרו עשרות אצבעות. ואכן: מורה אחת, בלי להצביע (!) גמרה לספור לפני כולן, ואמרה בקול של צופר נמל: “ששים!” שאר המחנכות התחילו לתקן אותה בנסותן תוך כדי כך להצטדק לפנינו על האיחור שחל בתשובתן הן. “שבעה עשר” – אמרה גולדברג. “מאה עשרים ואחד”. – אמרה קרובתו של צ’רני.

הפסקנו את ההמולה בקריאה: “המפקח בא!” השם פעל כמו קסם, שקט של בית־עלמין השתרר בחדר. “רק שלושה עשר שרים” – אמרנו בעצב. שאלנו: “כמה חברים בכנסת?” ושוב רבתה ההמולה והספירה, והמחנה שעל הספה הגדיל את נפחו למראית עין על ידי לועיו הפעורים. “רק מאה ועשרים חברים בכנסת” – אמרנו בעצב.

– “אמרתי!” קראה המבצעת של האטיוד השני, “אמרתי קודם מאה ועשרים ואחד! טעיתי רק באחד וזה לא נקרא טעות!” הסברנו לה ולכמה מן המחנכות האחרות את ההבדל בין הכנסת והממשלה, “זה אותו דבר” – קראה קרובתו של צ’רני באזנינו, “ואמרתי קודם מאה ועשרים ואחד” – “זה אותו דבר” היתה לסיסמת המונים ולא עצרנו כוח לעמוד נגדה. לבסוף אמרנו: “מיהו ראש הממשלה?” – שם מגייס הנשים הדתיות הושמע במקהלה כללית, וארבעה קולות ובאסו קונטינואו של אחת מיושבות הספה. “ומיהו יושב ראש הכנסת?” – שאלנו. “שפּרינצק הוא יושב ראש הכנסת” – אמרו מן הספה. “טוב”, אמרנו בסיפוק, “עכשיו אתן מבינות את ההבדל?”

בהרגשת ניצחוננו החלטנו להשאיר את המחנכות לנפשן ולסיפור קורותיהם של רבקה’לה ועוזי ולנימוקים השונים, מדוע עדיין לא התחתנו. אך בכל זאת חשבנו שיש לתת לגננת מוצא של כבוד, ושאלנו אותה “מתי מת הרצל?” הגננת שאלה “בתאריך העברי או הנוצרי?” היא הסבירה, שהתאריך העברי אינו שגור אצלה. “טוב” אמרנו, “יהיה זה בתאריך הנוצרי”, וחכינו למה שיבוא, שכן אנו בעצמנו לא ידענו יום היסטורי זה לפי תאריכו הגריגוריאני.

– “איני יודעת”, השיבה הגננת בפשטות.

– “מה?” שאגנו: “איך זה יתכן? הרי בכל שנה חוגגים, אם זו המלה הנכונה, את יום כ' בתמוז. כך היה זה לכל הפחות בימים, שאנו הלכנו לגן”.

– “כן”, השיבה הגננת, “אבל עכשיו שינו את תכנית הלימודים בגנים. הרצל רחוק יותר מדי מן הילדים, אז חוגגים את יום הולדתו של וויצמן” (וויצמן, נרמז לנו, קרוב מאוד לילדים).

הסמקנו מבושה, שכן הציונות שאנו למדנו מבוססת בעיקר על אלה שמתו ותאריכי לידה לא נזכרו בה. חששנו לשאלת נקם של הגננת, כמו “מתי נולד ווייצמן?” לכן מהרנו ושאלנו את המחנה על שני חלקיו: “כמה תושבים בכל עיר משלוש הערים הגדולות?”

לשאלתנו זו ניתנה רק תשובה אחת מן הכסאות: “עשרים וחמישה אלף בתל אביב, חמשה־עשר אלף בחיפה”. שאלנו: “וכמה בירושלים?” המחנכת אמרה: אצלהם בירושלים יש פחות".

– “אומרים אצלם ולא אצלהם”, תיקנו את המחנכת (ו־60 פעם לכתוב מלה זו במחברת לכתיבה תמה ליום ג'). “ובכן, כּמה בירושלים?”

– “אצלם בירושלים אולי יש עשרת אלפים”.

החלטנו, שבזה גמרנו את תפקידנו ולפני לכתנו צווינו את המחנכות להכין שיעורי בית: א) קריאת הפרקים על שלוש הערים ב“מולדת”. ב) קריאת עתון יומי. ליד סף הדלת הדביקה אותנו קריאתה של המחנכת הבכירה, שכל עת המבחן לא נשמע קולה: “באמת נכון, פורטוגל זה ארץ ולא עיר. נזכרתי, זה הרי כתוב על קופסאות הסארדינים”.

– “כמעט טוב מאוד, טייטלברג”, אמרנו, “תראי אותן בבקשה לכולם”. והלכנו.

סוף סוף החלטנו שעלינו למצוא דירה. יצאנו, איפוא, למצוא מתווך־דירות, בידיעה ברורה שהוא המוסד היחיד בישראל המטפל בשיכונם של זוגות צעירים בני העליה הפנימית.

נאמנים להוראות שבאחת המודעות הרבות המתפרסמות בעתונים מצאנו את עצמנו במעין פרוזדור באחד מבניני המשרדים שבמרכז תל־אביב. המתווך שלנו, זליג שפּרינגלר שמו, ישב ליד שולחנו והזיע כנושא מכתבים בקיץ. הוא לבש מקטורן־חום־של־חליפה עם פסים כחולים קדים. אפו היה גדול ואדום עם קוים סגולים.

ישבנו על ספסל וחכינו לתורנו, כאחרים. מר שפרינגלר שוחח עם אחת מלקוחותיו בלשון מהירה כשל גלב, ובלחישה. לכשגמר עמה תחב לארנקו חבילת שטרות אדומים שהוגשה אליו בחשאי ונפנה אלינו. מה? שאלנו בקול רם, כי לחשו לא הגיע לאזנינו.

“לדבר בלחש, בבקשה”, אמר לנו זליג והצביע לעבר הספסל עליו ישבו בעצבנות ניכרת לקוחות חדשים. “העסק שלי הוא סודי”, אמר שפרינגלר. צווארו התעוות לרגע לצד שמאל, אך מיד חזר, כניתר ממקומו, למכונו בשלום.

פרשנו את אברינו על השולחן והתקרבנו לעברו קרבה יתרה. מר שפרינגלר השמיע לתוך אזנינו לחש־בצלים וציוה עלינו לתת לו חצי לירה כדמי טרחה ופיצוי בעד הזמן שהקיש לנו ולחתום על כתב בו התחייבנו להפריש לו 5% מ“העסק” ולשמור את כל שיוודע לנו מפיו בסוד.

“כלומר”, אומר לנו מר שפרינגלר בצקון־לחש, “אם דמי־המפתח יהיו 4 אלפים לירות אקבל אני 200 לירות…”

200 לירות!! פרץ מקרבנו קול פחדים.

צווארו של זליג התקפל בעוית וחזר למכונו בשלום תוך כדי ניתור אוטומאטי.

“סכום זה נקטתי לשם דוגמא בלבד”, אומר לנו מר שפרינגלר. “אם דמי־המפתח, או רכישת הדירה יעלו ב־5 אלפים לירות, אקבל אני 250 לירות…”

כמאליה צפה ועלתה על לשוננו השאלה הראשונה: 250 לירות בשטר או…

ראינו אנשים רבים שאסון בא עליהם כחתף, אך הבעת פניהם, היתה זו של שמחה וקריאת־נצחון לעומת ההבעה שלבשה דמותו של זליג. לחשו היה עתה לאוושה של עלים יבשים:

לא בשטר. רק לא בשטר. במזומנים. העסק שלי אוסר עלי לקחת “שטרות”. הוא נתן בנו עיני רחמים, תקע לידינו 10 פתקים עם כתובות של דירות הנתונות לתיווכו ובקול של אדם שבאותו רגע איבד העולם את כל חינו בעיניו, הוסיף – “תבואו אלי כשתמצאו משהו מתאים”. היו איפוא בידינו עשרה פתקים עם כתובות שונות עליהם התנוססה חותמתו של שפרינגלר. מרוצים מעצמנו ומלאי תקוות, כחבר חדש של מפא"י הפלגנו לדרכנו.

שטופים בהרגשה זו, בתחושה של שמש בהירה הזורחת מבין העבים הקודרים, נמשכנו אל הכתובות של זליג. מטרת לכתנו היתה, כפי שניסחה המתווך, לראות אם הדירות הן לפי טעמנו, ואם נוכל – להשתוות עם בעליהן, או עם הדיירים בהן, על מחירה של זו שנרצה בה.

בעלותנו במדרגות הבתים השונים (שמונה מבין הכתובות היו מכוונות לדירות שמעל לקומה הרביעית) היתה לנו ההרגשה המוזרה שאנו מכירים כבר את האנשים שפגשנו יורדים במדרגות. בעיקר משך את תשומת לבנו ברנש אחד, קרח ואדום, שנדמה לנו, כי ראינוהו במשרד של שפרינגלר.

בהרגשה מוזרה זו הצגנו את רגלנו בכתובת הרביעית. רק יצא אותו ברנש מתחום ראייתנו דפקנו על דלת הדירה שהוותה מחסן ערירי על אחד הגגות ברחוב הירקון שהיה עטור יער של ארובות אמבטיה.

התשובה לדפיקתנו באה מן החלון שבקיר הצדדי של הדירה ולכן מאחורי גבנו. היתה זו צעקה מחרידה. הסתובבנו חיש ולעינינו נתגלתה אחת התמונות המזעזעות והמפחידות ביותר. פה פעור קבוע בראש של אשה, ששערו היה מעונה במתלתלי־מתכת מוכספים, חרף אותנו בקול שמסוגל היה להעיר אפילו מצפון מפלגתי:

“אתם משוגעים של שפרינגלר, מה אתם רוצים ממני? למה אתם דופקים כאן כל היום? מה עשיתי לשפרינגלר שהוא משסה אתכם בי בלי הרף?”

מזעקתה של האשה הבינונו שזו רכשה לה דירתה בתיווכו של זליג, כלפני חצי שנה, אך הלה מחזיק במנהגו ומוסיף ונותן את כתובת הדירה ללקוחותיו הבאים ופוקדים אותה בעשרותיהם מדי יום. מילטנו עצמנו במדרגות לפני שיתאסף קהל סקרנים, או לפני שאחת הארובות תתמוטט על ראשנו מעצמת הצעקה והרעש. במנוסתנו עוד שמענו: “המשוגעים האלה! אני לא יכולה אפילו לשבת רגע אחד ליד הראי ולגמור את התסרוקת…”

מעשר הכתובות, התברר לנו אחרי שביקרנו בכולם, היו שמונה דירות שנמסרו ללקוחותיו של שפרינגלר מזמן, ובשתיים האחרות הקדימונו האחרים, ולא הצערנו על כך. היו אלה שתי דירות במעמקי האדמה ששימשו אי־פעם כמחסנים לרהיטים מרוסקים שתוארו בפתקיו של שפרינגלר “דירות לוקסוס נמוכות”.

אחד מידידנו שסחנו לו את המאורעות האחרונים, הודיע לנו שאם נזכיר את שמו, זבדי, לאחד ממתווכי הדירות המפורסמים שבעיר, אין בלבו כל ספק שנמצא את מבוקשנו.

יצאנו, איפוא, לדרכנו והגענו לקומה שניה בבית שבצפון העיר. אשה הכניסה אותנו למסדרון שהיה ממולא ארונות שחורים וקופסאות עגולות למגבעות, שחורות אף הן. מן המטבח עלה ודגדג באפינו ריח חריף של קפה שהכריז על מוצאו הברזיליאני.

אמרנו לפניה התמהות של האשה שמר זבדי שלח אותנו ל“מר בראכטווייץ”.

“הה!!” היא אמרה, “אני היא גברת בראכטווייץ זאבלודובסקי ואם באתם לשם תיווך דירות מצאתם את הכתובת המתאימה”

גברת בראכטווייץ זאבלודובסקי, היא גברת לבושת שחורים ושער מכסיף המצטיינת בהיקף החזה והמתניים ובחיוך אדיב. היא הוליכה אותנו לחדר האורחים. ישבנו אצל שולחן גדול שגילו כגיל הציונות. גילינו לה את מבוקשנו ובקוצר רוח חכינו לרגע בו נתבקש לשלוף את חצי הלירה ואת העט כדי לשלם דמי טרחה ראשונים ולחתום על “העסק”. אך גברת בראכטווייץ זאבלודובסקי הצטיינה כנראה גם באורך־רוח ולא גילתה כל רמז שיצדיק פעולה זו. לפני שהמשיכה עמנו בשיחה העמידה לפנינו קפה, חררות מלוחות ובקבוק קוניאק. היא מזגה לנו מן הנוזלים והרשתה לנו לקרוא לה הילדה, לשם נוחיות וקיצור.

ישבנוֹ אצל הילדה כשעה ושמענו בקשב רב כיצד השיגה מגורים בשביל חברים רבים של הסגל הדיפּלומאטי, ליהודים מאנגליה ומארצות הברית. מדי פעם שאלה אותנו שאלות משאלות שונות. בתשובה לשאלותיה סיפרנו לה, למשל, שאנו מנגנים בפסנתר, שאף אחד מקרובינו לא קישט את ראשו בנוצות ועשב־ים שהוציא מהכרים והמזרון ושבכל ימי חיינו לא רצחנו אלא את יוהן סבסטיאן באך. הילדה הצטדקה והודיעה לנו שמחובתה לדעת את טבעם של האנשים שהיא משמשת להם כמתווכת. נראה שהנחנו את דעתה וביקשה שנסור אליה מחר כדי שתוכל להראות לנו את אחת הדירות, שלדעתה תתאים לנו ביותר.

ליד הפתח, לאחר שנפרדנו מהילדה שנשארה בחדר, נתבקשנו על־ידי גברת אחרת, ודאי מזכירתה לעניני כספים, להפקיד חמש לירות ולחתום על “העסק”. הילדה והקוניאק עשו את שלהם ועשינו כמבוקש. למחרת פגשה אותנו הילדה בפנים מבריקות ורעננות. הושיבה אותנו במונית ונסענו, ללא הרפתקאות מיוחדות, לתל־בנימין. ליד וילה חדשה, שמספר גננים עמלו בחצרה בנטיעות ובדשיאה, ירדנו ונכנסנו אחרי הילדה לחדר מלא כורסאות עור שחורות וחומות ותנורי־נפט כחולים.

אשה בשחורים הנמוכה בשני ראשים מנאפוליון שמחה לקראתנו באנגלית בקול של חצוצרה שטבלוה במים. הגברת הודיעה שהיא גברת בארטליי קוגאן מליברפול שהחליטה לעקור מתל־בנימין, מחמת הזבובים בקיץ, לאזור הוילות בהרצליה. אגב, דבר זה נודע לנו מפי הילדה עוד בהיותנו במונית.

כשעה וחצי התווכחו שתי הגברות אם כדאי לגברת קוגאן להשכיר את הוילה או למכור אותה. מיד לאחר תחילת הויכוח נפלה עלינו מעין תרדמה ולא נתעוררנו ממנה אלא בסופו של הויכוח.

“ובכן, ארבעת אלפים”, אמרה הילדה, "דמי־מפתח״ התקשינו להאמין למשמע אזנינו. הילדה המשיכה, “ארבעת אלפים בתנאי שכל רהיטיה של גברת קוגאן יישמרו כאן באחד החדרים ושמדי היותה בתל־אביב או ברמת־גן תוכל ללון את הלילה (במקרה של מחסור בזבובים, חשבנו), בחדר־השינה שלה שיעמוד לרשותה ולא יושכר”.

המלים האחרונות החזירו אותנו למציאות כליל. בכל זאת, חשבנו, העסק כדאי והחלטנו להכניס נימה מסחרית לשיחה.

ארבעת אלפים לירות, אמרנו, זה קצת…

פניה של הילדה הפכו ירוק בהיר.

“לירות?” היא שאלה, מר זבדי לא אמר לכם?"

רצינו לומר לה שניתן במזומנים, אם זו היתה כוונתה, ולא בשטר. אך הילדה המשיכה – “דולארים”.

יצאנו ובמהירות.

המתווך השלישי שלנו היה ואֶקסלר. יהודי דקיק שפקקי צמר־גפן תקועים לו באזניו. הוא מיד חטף מאתנו חצי לירה והחתים אותנו על “העסק”. הלה דיבר בקיצור ולענין. בעוד אנו מספרים לו את אפשרויותינו בלירות ישראליות, כדי למנוע טעות טראגית, היה הוא מפסיק אותנו בשאלות פסקניות – “שם?”, “כתובת?”, “מקצוע?”, “נשוי?”, “ילדים?” ולבסוף אמר: “בבקשה, תבואו אלי אם תמצאו משהו מתאים”. ותחב לידינו מאותם הפתקים הטובים, דוגמת שפרינגלר.

הכתובת הראשונה שלו הובילה אותנו לבנין שליד פסי־הרכבת. שתי דירות היו בקומה הראשונה ואנו היינו צריכים למשפחת פרידמן שרצתה לפנות את מגוריה תמורת דמי־מפתח. אולם, התקשינו למצוא את השם פרידמן. כל דלת דמתה למצבה של קבר־אחים עם הוראות כיצד להעלות כל שם באוב: זינגר (צלצל 1), יעקובי (צלצל 2), מירנברוק (צלצל 3), קאמרשטיין (צלצל 4), ז’כוביצקי (צלצל אחד ארוך וארבע נקישות קצרות).

אבל, פרידמן לא היה שם. החלטנו לשים יהבנו על הדלת שיותר שמות היו חרוטים עליה וצלצלנו בנחת, ליתר בטחון, שבעה צלצולים ארוכים ושנים קצרים מאוד. איש לא ענה לנו. פעלנו ליד הדלת השניה באופן דומה, אך התגובה לא נשתנתה. לאשרנו חלף על פנינו אחד מדיירי הבית ולשאלתנו ענה, כי כדי להזעיק את פרידמן, יש לפנות לדלת הראשונה, לדפוק פעמיים ולצלצל פעם אחת.

סבתו של פרידמן יצאה אלינו עם סינור מלא ילדים שהתפזרו על הרצפה ברגע שהושיטה לנו את ידה ללחיצה. פרידמן עצמו לא היה בבית. אך סבתו, שהסתבר במוקדם שאינה אלא אשתו, הכניסה אותנו דרך מסדרון נקוב דלתות לחדר שקירותיו מצוירים בפרחים וצפרים ירוקים, שרצפתו היתה, ברובה, מטה אחת גדולה שבקצה הצפוני שכבה סבתו, המקורית של פרידמן.

“לשני אנשים”, אמרה גברת פרידמן בנימת שכנוע רבה, לכשנודע לה מצבנו המשפחתי, “יהיה כאן באמת הרבה מקום”. דמי המפתח היו צנועים לערך, אלפיים לירות בסך הכל, בעד חדר ופינת־מטבח. דבר אחד, על כל פנים, מנע מאתנו להסכים ל“עסק”. חדר האמבטיה שכלל גם את הנוחויות האחרות, היה משותף לכל הדירה. כחדשים שבדירה היינו יכולים להשתמש בו, אילו שכרנו את החדר כמובן, רק בשעות הלילה המאוחרות בהתאם לתור.

ראינו עוד מספר מתווכים, אך מכולם יצאנו מוכי סחרחורת קלה ונקיים מכספנו כאילו יצאנו ממשרד עורך־דין. החלטנו לשוב ולנסות מזלנו אצל זליג שפרינגלר. אחרי הכל, חשבנו, היה בו קסם אישי מיוחד. אולם, לכשבאנו למשרדו מצאנוהו סגור ומודעת־אבל סיפרה על מותו הבלתי־צפוי.

“אשה אחת שתסרקתה בלתי־עשויה”, סיפר לנו אחד הפקידים במשרד הסמוך, “התפרצה שלשום למשרדו וצעקה על האומלל בקולי־קולות רגעים אחדים לפני שהחל חש ברע”. זליג לא עצר כוח והשבץ לקח את חייו.

אך עלינו על המדרכה המערבית שברחוב יבנה וכבר נחלץ, מבין קהל מעורב של צעירים וקשישים שצבא על מדרגות משרד הרבנות, ופנה לקראתנו, בזרועות מושטות, זוג צעיר ורענן, הוא בחליפה כהה והיא בשמלה ירוקה.

– “גורדון”! קרא אלינו הבחור בקול שמח אף כי יגע, “כמה זמן צריכים לחכות לכם? אנחנו עומדים כאן כבר למעלה משעה ומחכים…” הפסקנו אותו, כדי להעמידו על טעותו. איננו ולא היינו אף פעם גורדון. הלז תמה, הרכיב זוג משקפיים על עיניו ופנה לבת זוגו:

– “הוא לא נראה בדיוק כמו גורדון? יש להם בדיוק אותו שפם!”

בחרדה העברנו יד רוטטת במקום שהשפם צומח, אך לאשרנו לא נתקלנו בשום שפם, עור הפנים היה מגולח למשעי וכדרוש. הנערה בירוק הסבירה לנו שאיזי רבינוביץ', הוא בן זוגה, נרגש כל כך עד שחדל לראות כשורה, משום שמחכים הם כבר למעלה משעה לעדים, בשם גורדון, הצריכים ליתן עדותם בפני הרב הרושם אותם לנישואין. אך השתחררנו מזוג אובד־דרך זה, נחפּזה לקראתנו, מבין הקהל שעל מדרגות בנין הרבנות, ריבה בגובה וברוחב של פסנתר כנף, ואחזה בדש בגדנו…

– “אנחנו לא גורדון”! אמרנו לה וניסינו להתפנות ממנה. אך הריבה דבקה בנו כשהיא הולכת לצדנו באופן אלכסוני, שחסם והאיט את מהלכנו.

– “שמי ביאטריס שווארצסטיין”, פתחה ואמרה לנו הריבה באנגלית זורמת ותחבה לעינינו צרור מברקים ותעודות, “ובפלאטבוש בברוקלין שבאמריקה קוראים לי ביצ’י, סתם ביצ’י”. היא תפשה בידנו. עמדנו מלכת וחייכנו כלפי ביצ’י. ביצ’י פתחה נרתיק מלא שיניים מרובעות והחזירה לנו חיוך. “אני רק שלושה ימים בישראל”, אמרה לנו ביצ’י, “ואני לא מכירה כאן אף אחד שיהיה עד שלי, והרבנים אומרים שלא ירשמו אותי לנישואין עם חיים גוטליב, אם לא יהיה לי עד שיעיד עלי”.

ביצ’י סיפרה לנו, שהיא צריכה עדות לכך שהיא רווקה ושאף פעם לא נישאה. אם לרב יש עיניים לראות בהן, חשבנו בלבנו, הוא אינו צריך עדות כזאת. דומה שביצ’י קראה את הרהורנו מפנינו ו“כן”, היא אמרה, “בארצות הברית זה אחרת. אך כאן יש המון ביורוקראטיה ובלי פרוטקציה אי אפשר אפילו להתחתן. אם לא יהיה לי עד, אצטרך לחכות עד שיבואו האישורים מהרבנות בפלאטבוש”. שאלנו אותה מדוע לא תחכה, איפוא, עד שתגיע עדותם של רבני פלאטבוש. “אבל אני מוכרחה להתחתן עם חיים גוטליב”, בכתה ביצ’י, “אני לא רוצה לחכות. תהיה אתה עד שלי…”

הסברנו לביצ’י, באופן ברור ככל האפשר, שאנו עצמנו צועדים עתה למשרד הרב, כדי להירשם לנישואין וממילא לא נוכל להופיע כעדיה בשמות בדויים, כבקשתה.

הבקענו לנו פירצה בקהל ונכנסנו לבנין בן שתי קומות, שלפי שלטיו נראה יותר כחנות “כל־בן” מאשר משרד הרבנות. למעשה, יכול אדם לגמור את כל תהליך חייו בבנין אחד זה. באגף הימני של הקומה הראשונה הוא נרשם לנישואין, בחצר הוא מתחתן, באגף השמאלי הוא נרשם לגט, באגף השמאלי בקומה השניה הוא מתדיין לפני בית הדין הרבני לגיטין על המזונות שהוא צריך לתת לזו שנרשם עמה בקומה הראשונה, ואם לא קורה משהו מיוחד בינתיים, הוא יכול לצלצל בנחת ב“פעמון הלילה של חברא קדישא” הקבוע בדלת הבנין ולחזור לאבותיו.

בכניסתנו לבנין מצאנו כל אותן פעולות מבוצעות בידי מספר רב של אזרחים ורבנים. הקהל הצטופף באמצע המעברים ומעטים ביותר נשענו על הקירות המלוכלכים והמקולפים. לעתים תכופות וקצובות חולף בקהל זה, כשזקנו נטוי לפניו, רב במעיל דו־זנבי.

בחדר מספר 8, בו נרשמים לנישואין, מתחת לקלסתר פניו של הרב קאלישר, מתנת “המזרחי”, יושבים שלושה רבנים. אחד מהם, אפור זקן שעיניו מכוסות קרום־דק, בחן בשאלות עד שבא להעיד על כלה־בעתיד. “ואדוני יודע, שהבתולה קרצובניק בתולה?” שואל הרב, כשהוא מסתכל בעין אחת בעטו ובעין השניה בפני העד היושב לפניו, שארנקו משמש כיסוי לראשו. “יודע גם יודע”, משיב העד. “וכמה זמן הוא מכיר את הבתולה קרצובניק?” שואל הרב ועטו מחפש בחשד, את הטבלה הנאותה לתשובה. “הו”, אומר העד, “זה כמה שנים”. “כמה שנים הוא מכיר?” שואל הרב, שאינו מסתפק בתשובות בלתי מדוייקות. העד מפנה ראשו כלפי מעלה על מנת לרכז את זכרונו במוח־הקטן, אולם מיד ממהר לאחוז בארנקו שלא יישמט מעל ראשו. ללא רמז מיוחד קם הרב ממושבו ופונה לדלת ונעלם. עד שהוא חוזר נהנה העד מהפוגה ומנהל זכרון דברים לוהט עם הזוג שהוא מעיד עליו. החתן־בעתיד שופך לתוך אזנו קיתון של אינפורמציה שימושית: “היא גרה ברחוב עצמון, למדה ב”הרצליה“, שם אחיה הקטן זלמן ושם הגדול קלמן…”.

ליד דלת מספר 8 תלויה מודעה, המזהירה את אלה הנותנים עדות מפני שבועת שקר והאומרת, שחוץ מהעונש שיוטל עליהם על ידי ממשלת ישראל בעוון עבירה זו הם צפויים, וזה העיקר, לעונש גם מידי שמים. אולם, כנראה שלשמים קרה מה שקרה לממשלת ישראל, והעונשים ששניהם מבטיחים אינם מפחידים איש. זאת אפשר לראות מיד כששמים לב, שרק חלק קטן מאד מבין באי משרד הרבנות חובשים כובעים. הרוב הגדול, שלא התכוון כלל לבקר במוסד זה, מכסה ראשו בממחטות, ארנקים, סודרים. רוב העדים נחטפים מן הרחוב, מקפה “פאסאז'” ומהתור שלקולנוע “תמר” ומקפה “מאור”.

עוד אנו עומדים ומהרהרים בירידת המוסר ובתמונתו של הרב קאלישר וקול בכי קורע לב מחזיר אותנו למסדרון. אנו רואים, שמן החדר שמול לחדר מספר 8, שאולי טעינו קודם וחשבונוהו לחדר הקטן שבבנין, יוצאת תהלוכה של נשים, שבראשה צועדת שמלה לבנה מכוסה הינומה וממנה עולה ובוקע קול הבכי.

שני רבנים, החולפים על פנינו כשועלים, ממהרים לחצר שם מוכנה חופה ובה קהל רב מריע וחוגג. יושבי האוטובוסים מספר 5, העוברים ברחוב יבנה באיטיות מרובה, מצרפים קולם לתרועה.

השמלה הלבנה צועדת כשהיא נשענת על שתי נשים בוכיות, שמאחוריהן שתי נשים אחרות, שכל אחת מהן אוחזת בשמלה ובהינומה. כאילו היו אלה שלהן ורק השאילון לכלה. ואולי כך הוא. מאחורי שתי נשים אלו צועד גן ילדים, שכל אחד מחבריו אוחז בשולי השמלה של הגברות שבראש התהלוכה.

אי משם מובל ובא גבר נבוך, חוק כולו בחליפה כהה וכובע קאסקט בראשו. הוא מנסה לחייך כלפי מכריו השונים המצטופפים בחצר, אולם אינו מצליח אלא לגלות את שיניו בלבד. מדי פעם טופחים לו על גבו ואבק פורח מחליפתו.

ליד החדר הקטן שבבנין נמצאת בשלבי־הכנה אחרונים תהלוכה חדשה דומה לראשונה, וכבר אפשר לראות בשלישית כשהיא מתאספת ועוסקת בחלוקת התפקידים.

קול הבכי הולך וגובר מכמה גרונות של כלות והוריהן. ביצ’י שנזדמנה לכאן, כדי לדוג עֵד לצרכיה היא, מתבוננת בנעשה בקנאה גלויה. לרגע נדמה, שגם קולה משתתף בהמולה. אולם הבכי הנשמע עתה אינו קול חתן ולא קול כלה, לא ששון ולא שמחה.

קבוצה לבושה ברשלנות מתנהלת לקומה שניה למשרד “חברא קדישא” וקולה אף הוא הולך לפניה. קולות גן־הילדים שבחצר “ברוריה מתחתנת! ברוריה מתחתנת!” מתמזגים בקול בכי חנוק של אחת הנשים, ששני גברים תומכים בה להעלותה למשרד “חברא קדישה”.

ליד חדר הרישום לגיטין מתבוננים העומדים בתור בתהלוכות החתונה. גבר לבוש סרבלי־נמל, שחיכה עד כה בצפיה ובסבלנות מול אשה דקה בעלת עיניים רעבות, מתפרץ לפתע, אוחז ביד האשה ומנסה לגררה אחריו לרחוב. האשה שעיניה רעבות אינה נתונה כלל להשפעתה הסאנטימנטאלית של תהלוכות הנישואין. אדיר רצונה להירשם לגט. אולם, הגבר שינה דעתו. כמה מאחיה של האשה מנסים לעכבו. האשה עצמה שורטת בפניו. הלה מרים כפותיו וחובט באחים ראש בראש. הצלצול הנפלא המופק מפעולה זו דומה לצלצולי־כנסייה ומזעיק כמה רבנים ממשרדיהם. התגרה מתפתחת ומתעצמת. לא עוברים רגעים מספר והתגרה היתה למלחמה. המשטרה מופיעה ונכנסת מיד לפעולה. שני שוטרים הולמים באלות בראשו של לבוש־הסרבלים, אולם לכך אין יותר השפעה מאשר אילו היו מכים על חבית ריקה. לבוש־הסרבלים נאבק בגבורה ובתבונה אפילו גם בשעה שראשו מהדהד כחבית.

המשטרה, תודות ליתרון מספרי, מצליחה להכניס את הגברתן שרוט־הפנים למכונית־משטרה סגורה, המתקשה לפלס דרכה בקהל העצום שבא לחזות בחתונה ובתגרה. “זה חמור ולא בן־אדם!” קוראת אחרי מכונית המשטרה אשתו של שבוי־המשטרה. שתים אחרות, שעוללים בידיהן, הקרובות כנראה קרבת משפחה לאסיר, רצות על המדרכה רצוא ושוב, מכות על חזן וצועקות בערבית “הרגו אותו!”

העומדים בתור לרישום לנישואין מביטים כמפקפקים. אחד חכם העובר לידם שואלם “ואתם עוד רוצים להתחתן?” הרב הרושם בחדר מספר 8 שואל את אחד הנרשמים: “והוא היה נשוי כבר פעמיים וזו הפעם השלישית?” הלה מוציא תעודות המאשרות את שני הגיטין הקודמים. “זה אוהב להתחתן זה”, אומר אותו חכם. ביצ’י מנסה לעשותו עד בשבילה. אולם, נוח לו, הוא אומר, להתבשל בגיהנום מאשר לסייע לעבירה כזאת. הוא מתפנה מביצ’י וחוזר למקומו בתור שליד חדר הרישום לגטין.

הרבנים הרושמים לנישואין ממשיכים בעבודתם באין מפריע. “תעודת־זהות בבקשה”, שואל רב אחד מחתן־בעתיד. “אין לי תעודת זהות”, משיב הנשאל ומתקן את מטפחתו על ראשו, “אבל יש לי פנקס־מילואים. כרטיס־מזון”. הרב אינו רוצה באלה, רק בתעודת־זהות. הכלה־בעתיד היושבת על הספסל האחורי בעת רישום החתן־בעתיד, נזעקת ובאה לשולחן הרב. היא מסבירה, שחתנה־בעתיד שכח את תעוד־הזהות שלו בחיפה. “יסע לחיפה ויביא”, שדרושים שני עדים לזכר ושני עדים לנקבה. העד היחיד, לבוש מכנסי־חאקי ומעיל כחול, אומר לרב שיחכה רגע קט, הוא יצא לרחוב ויאסוף מלוא החדר עדים. הוא יוצא וניגש לתחנת מוניות סמוכה, מנופף בידו וצועק בקולו. כעבור זמן קצר באה בעקבותיו שיירה של נהגי מוניות חבושה מטפחות.

זוג צעיר, העומד לידינו בתור לרישום, משוחח עם הוריו ומכריו. הללו, יוצאי־גרמניה, באו בהרכב הדרוש ובציוד המתאים כולל כיפות של תכלת־לבן מוזהבות. היו עמם שני עדים לזכר ושני עדים לנקבה וכל התעודות, כולל תעודת התאזרחות וכרטיסי שרות במשמר־האזרחי. רק דבר אחד שכחו, חשבנו, את הרוקזאק" והתארמוס. הקשיש שביניהם מתרעם על הכיעור שבנוהל הנישואין. “אפשר להתבייש להתנשא כאן”, הוא אומר בעברית, “התנשאות זה דבר קדוש. מאוד קדוש.”

הסכמנו עמו לחלוטין. עוד בשעתו החלטנו, שכדי להינשא חובה על הממשלה להקציב היתרי־יציאה, או לאפשר לספני ספינות־הקיטור שעל הירקון ליהנות מחוק־הימים ולהרשות להם לערוך נישואין על ספוניהם.

אולם, לא היה לנו זמן רב להרהר בכך, שכן גם אנו נחפזנו לעמוד על המשמר עם איזי רבינוביץ' ועם ביצ’י בקרן הרחוב, כדי לצוד את העדים הדרושים לנו.

כמה מידידינו האויליים ביותר עשו יד אחת וקנו לנו תמונה כמתנה למאורע מסוים. היתה זו תמונה גדולת־מידות, בצבעי־שמן. למעשה, ממדיה כה גדולים, עד שאחרי שנתלתה על קיר נראתה כחלון חסום.

אולם, מעלתה העיקרית לא היתה בממדיה, אף כי אלה הם שבלטו לעין. התמונה סיפרה בצבעים של “טכני־קולור” על טחנת־רוח ליד נחל. בנחל שטו בנחת ברבורים לבנים, שלמעשה נראו כבנות־יענה גדולות כגמלים. מעל לפלוגת הברבורים עופפה להקת צפרים ישר לתוך יער עבות שמשום מה נראה מגומד לעומת הברבורים הלבנים. בשמים הכחולים כחולצת־עבודה שדהתה נראתה אך עב אחת קטנה.

לאיזו שעה משעות היום התכוון הצייר בדיוק – זה היה הנושא העיקרי בויכוח היחיד שניהלנו על התמונה. אמנם, בשמים נקבעה שמש, אך רבים מידידינו עמדו בתוקף על דעתם שלא היה זה אלא הירח והסתמכו בטענתם על העובדה שגם כתם קטן אחד של צל לא ניכר בתמונה. לחיזוק טענתם הביאו נימוק, כמעט חותך, שאחד החלונות שבטחנת־הרוח היה מואר באדום. כלומר, עת לילה. אנו, שטענו כי היום שליט בתמונה, הצבענו על העובדה שאפילו בירח המלא ביותר אין רואים להקת צפרים שטות להנאתן בשמים לעת לילה. החלון האדום, אמרנו, אינו אלא שמלתה של אשת הטוחן שנתלתה לייבוש.

משום כל אלה ביקשנו להיפטר מהתמונה מהר ככל האפשר. אכן, נודה על האמת, אילו צוירה התמונה בידיו של פיקאסו או שאגאל, או לפחות רמבראנט, לא היינו מבקשים להיפטר ממנה ואף מנסים היינו לשבחה בשל תכונותיה המוזרות ומוצאים בה סמלים ורזים. אולם, צייר את התמונה אחד אסניעני, ששמו נחתם עליה בעברית, בצדה הימני התחתון.

עד מהרה הוברר לנו שיותר קל היה לקבל את התמונה מלהיפטר ממנה. מצאנו, כי בתל־אביב גופא מצויים כשלושים ושבעה מוכרי־תמונות ברחוב המציעים את תוצרתם של למעלה משלושים ציירים עולים חדשים. את מספר הקונים קשה לאמוד, אולם מאז הרפתקאה זו, שמנו לבנו, כי הם רבים רבים.

ברחוב נחלת־בנימין, בחצרו של בית, מצאנו את מוכר־התמונות הראשון. נוכחנו לתמהוננו לדעת שהתמונה שבידינו לא היתה הגדולה שבעולם ואף לא הרומנטית ביותר. למוכר־תמונות זה, שהתפרנס גם מניסור מסגרות והתקנתן, היו תמונות גדולות כחלונות־ראוה, כמעט. מהן מאורכות ומהן רחבות. בכולן שימשו בערבוביה נחלים זכים עם ברבורים לבנים. ילדות בנות שלוש לבושות שמלות וורודות מלקטות פרחי־בר כחולים וירוקים. טחנות רוח, יערות עד, שלג בהרים ונערות עם כפות אדומות. קערות של פירות ובעיקר פלחי אבטיח גדולים ואדומים.

התמונה שבידינו דמתה דמיון רוחני מפתיע לתמונות שבאותה חצר. מוכר־התמונות ששמע, כי ברצוננו למכרה, הציף בה בחטיפה ואמר: – “התמונה הזאת היא של אסניעני”… כשהבטנו בפניו היה לנו רושם חזק שראינו אותו פעם. אולי, חשבנו, על שפת הים, משכיר כסאות־נוח.

– “הסחורה של אסניעני אינה הולכת טוב”, אומר מוכר־התמונות. אכן שפתיו היו סדוקות. אין ספק שראינוהו משכיר כסאות־נוח על שפת־הים. גם תיק־עור היה תלוי לו ברצועה על כתפו.

– “מדוע הסחורה של אסניעני אינה נמכרת טוב?” שאלנו.

– “אסניעני הוא מבולגריה והנוף שלו אינו מוּכר לאנשי בוכארה, מרוקו ופולין הקונים אצלי תמונות”.

– “ומי צייר את התמונות שלך?” שאלנו בקצת רוגז, שכן חשבנו שאם לא אסניעני עצמו ציירן, אז לבטח אחד מקרובי־משפחתו.

– “הו, את התמונות שלי ציירו משה־שווילי, אלפונס מזרחי ומאיר יצחק סביסלוצקי”.

– “אין אנו רואים כל הבדל בין הנוף של אסניעני ובין אלה של משה־שווילי וסביסלוצקי”, אמרנו.

– “אין לכם עין חדה”. אומר מוכר־התמונות. “ההבדל בין הברבורים של אסניעני ושל אלפונס מזרחי הוא עצום. תראו בבקשה”, והוא מצביע על תמונה הדומה כאחות תאומה לתמונתנו. “זוהי מעשה ידיו של מזרחי”, הוא אומר. “שימו לב לברבורים שלו, אתם רואים את ההבדל עכשיו?”

– “לא” ענינו בתום לב. “שני המינים דומים לבנות יענה. אולי זנבות הברבורים של מזרחי כהים יותר”.

– “זהו בדיוק”, אומר מוכר־התמונות. “אך בנות־היענה של מזרחי יש להן זנבות של טווסים… הביטו בעצמכם!”

הבטנו מקרוב. הסתכלנו היטב בברבוריו של מזרחי.

– אתה בטוח שהכוונה היא לזנב של טווס ולא לדג־חרב?" שאלנו.

– “אני בטוח”, אומר מוכר־התמונות, “שזו הכוונה, כמו שאני בטוח ששמי הוא אברשה”. אגב, בכך היינו גם אנו בטוחים.

– “הקונים שלי”, אומר אברשה בההרגשת־נצחון, “כשהם קונים תמונה הם רוצים שיהיה בה הכל. זריחת־השמש, שקיעת־השמש. הלבנה, במילואה וכחרמש, שמים זכים ושמים קודרים, ברבורים שידמו לטווסים, טחנות־רוח ונחלים. אתם מבינים, את הדברים האלה הם חסרים פה בישראל”.

– “ובמרוקו ובבולגריה יש להם ברבורים?” שאלנו.

– “אני חושב שכן”, אומר אברשה, "אחרת לא היו מזרחי וסביסלוצקי מציירם אותם.

– “סוף דבר, אברשה”, אמרנו, “כמה אתה נותן בעד תמונה משובחת זאת של אסניעני. ניתן לך הנחה על הזנב”.

– “לא יותר משלוש לירות”, אומר אברשה.

הרגשנו שמרמים אותנו. תמונה גדולה כזאת, אורגינאל, עם ברבורים כה גדולים. אמנם, בלי זנבות של טווסים, אך בכל זאת עם זנבות גדולים וחזקים.

אמרנו לאברשה שפחות מחמש־עשרה לירות לא ניקח בעד התמונה. אברשה צחק צחוק גדול עד שמעט ונקע את חטמו.

– “אפשר לחשוב שאתם מוכרים בטנים”, צחק אברשה, לוקחים מחירים שכאלה. בעד שש לירות אני מוכר לכם את התמונה הזאת של גוּמוביץ". הוא הראה לנו תמונה שהיתה ללא הגזמה, גדולה ככותל המערבי. צבועה בוורוד ובתכלת ומספרת על ברבורים, ילדים בשמלות ווֹרודות, אבטיחים ועוד כמה חפצים שנשמטו מזכרוננו. אמרנו לאברשה שאין אנו רוצים לקנות אלא למכור תמונה. למכור את האסניעני שבידנו.

– “הא”, נאנח אברשה, “אילו היתה לכם תמונה משל קירפיצניקוף, זה היה ענין אחר. בעד גודל כזה הייתי נותן לכם עשרים לירות. אבל, כמובן, קשה מאד להשיג עכשיו סחורה של קירפיצניקוף”.

אמרנו ללכת, אולם החלטנו לשאול את אברשה שאלה אחרונה.

–“אברשקה, מדוע אינך ממשיך לעבוד על שפת־הים?”

– “אהאה”, אומר אברשה, “אין עכשיו פרנסה על שפת־הים. אבל, תמונות, אנשים אוהבים שיהיה להם יפה על הקירות בבית, אז אני מוכר להם”.

הלכנו אל מוכר תמונות אחר. התמונה כאמור היתה גדולה מאוד ורבים מהעוברים ושבים הסתכלו בנו בתמיהה, משל כאילו נשאנו פסנתר־כנף תחת בית־השחי.

זה היה שמו מארקוֹ. בולגרי כמו אסניעני, ואולי יותר. מארקו, זו היתה הצרה, היה בטוח שברצוננו לקנות תמונה גדולה יותר של אסניעני. ללא דיבורים יתרים הראה לנו אחת, מלאה ברבורים וטחנות־רוח. אם נוסיף על תמונתנו לירה וחצי, היה מארקו מוכן למכור לנו את האסניעני שלו.

–“אולי יש משהו משל קירפיצניקוף?” שאלנו את מארקו.

–“אהאה”, פרש מארקו כפיו כלפי שמיא ובקול מלא רגש הוסיף, “קיר־פי־צני־קוף!! אילו היתה לי סחורה של קירפיצניקוף!!” הלכנו אצל דניאל, שבקרבת מקום. הוא היה מוכן לתת לנו בעד האסניעני שלנו שלוש לירות ולא יותר. מסקרנות שאלנו אותו אם יש לו משהו משל קירפיצניקוף.

דניאל הסיר מעל ראשו את הברט וגילה ראש שמחלת ילדות הלבינה חצי משערותיו ומחלת הגרב, כנראה טאטאה את הנותר – “קירפיצניקוף!” אמר דניאל בחום. “יש לי אחת שמכרתי והיום צריכים לבוא לקחת אותה. זוהי סחורה!”

ראינו, איפוא, את “הסחורה” של קירפיצניקוף. נודה על האמת: לא התפעלנו כלל.

– “הזהו קירפיצניקוף?” שאלנו, “הרי אסניעני טוב ממנו פי אלף”.

שמנו לבנו שהתחלנו ממש מחבבים את אסניעני שלנו.

– “כן”, אומר דניאל, “אבל אסניעני מצייר על קארטון וקירפיצניקוף על בד”.

הבטנו באסניעני, אכן על קארטון. דניאל הקיש עליו באצבעו, בבוז.

–,אבל הציור של אסניעני"… רצינו להמשיך ולומר

–“איפה הציור?” אומר דניאל, “הקונים אוהבים צבע־שמן, וכמה צבע־שמן נותן להם אסניעני? תראו את קירפיצניקוף – הרבה צבע, הרבה שמן. מאמריקה. ואיזה בד! ואיזה מסגרות־עץ!”

אכן בתמונתו של קירפיצניקוף היה בד משובח ביותר ובשפע. מספיק לכריכת תריסר מתים.

– “ועץ?” התפעל דניאל. “איפה אתם מקבלים עץ כזה היום? לא תשיגו מסגרת כזאת אפילו בעד 20 לירות”.

– “כמה עולה תמונה כזאת של קירפיצניקוף?” שאלנו.

– “עם הבד והמסגרת?” שאל דניאל ואנו נדנו בראשינו לאות הן.

“עשר לירות”.

– “עשר לירות? רק?” שאלנו בתמיהה.

– “הוא הולך במחיר זה”, אומר דניאל, “הקונים יודעים שהם מקבלים את מיטב הסחורה בזול”.

– “מדוע, איפוא, אין קירפיצניקוף מוכר רק את הבד והעץ, הרי היה מקבל יותר בכל חנות לחמרי־בנין?”

– “הוא אמן והוא מוכרח להתקיים”, השיב דניאל שלא ממין השאלה.

הבטנו במעשה־ידיו של קירפיצניקוף. התמונה תיארה אדם גדל־מידות האוכל ארוחת בשר וירק והשותה יין מכמה קנקנים.

– “זו אחת מתמונותיו היותר טובות”, אומר דניאל. “אתם מרגישים בשובע שעל פניו של האוכל?” האיש המצוייר היה באמת שבע. הוא היה שבע כל כך עד שנראה כאילו הוא זקוק לנשימה מלאכותית.

– “את התמונה הזאת”, אומר דניאל כמעלה זכרונות, “צייר קירפיצניקוף עוד בסופיה, לפני מלחמת־העולם…”

חזרנו לשוטט עם תמונתנו. נואשנו מלמכרה. לבסוף מצאנו את אביגדור ליד בנין אגרו־באנק ומכרנו לו את התמונה בשלוש לירות.

– “אולי יש לכם למכירה גם משהו משל קירפיצניקוף?” שואל אביגדור.

– “אהאה. יללנו, אילו היתה לנו סחורה של קירפיצניקוף!” ידענו שאילו היתה לנו תמונה של קירפיצניקוף היינו מוכרים אותה בחלקה לקבלן־בנין ובחלקה למטוויה וקונים לנו בשכרה את “כל כתבי” אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ', השלם.

עמדנו באחת מחנויות ה“הזדמנויות” שבעיר ושוחחנו עם מר זיגמונד שאֶכטר על מערכת יפה של כלי אוכל אותה ביקשנו לקנות במחיר מוזל. המשא־ומתן שלנו עמו הגיע לנקודת קפאון ברגע שנתברר לשני הצדדים, כי מר שאכטר אינו מוכן למכור את הסאֶרוויז בפחות מ־140 ל“י ושאנו איננו יכולים לשלם תמורתו יותר מ־55 ל”י ו־325 פרוטות, לכל היותר.

ניסינו להסביר לו שזה עתה התחתנו ושהממשלה אינה מספקת כלי־אוכל לשכמותנו (פרט לסאֶרוויז לשתיית קפה) ואם הוא, מר שאֶכטר, לא יבוא לעזרתנו, נהיה נאלצים להמשיך לאכול מן הוואזות ומן המאפרות, בהן לא קימצו ידידינו.

– “מר שאכטר…” ניסינו להשפיע עליו, אך הוא הפסיקנו בתנועת ידו שחלצה מבין שפתיו האדומות סיגאר עשן.

– שאֶ(ח)(ש)טר" הוא אמר.

שמנו לבנו, קודם, כי בכל פעם שביטאנו “שאֶכטר” השתרג במצחו גיד כחול ובולט. הוא ביטא את שמו בקפידה רבה – שאֶ(ח)(ש)טר“. כלומר, אחרי השין הראשונה לא חית ולא שין, אלא מין מזיגה הגאית של שתיהן, כב”מינ(ח)(ש)ן“, או כב”צירי (ח)(ש)“. העובדה שלא יכולנו לבטא הגה משונה זה, למרות רצוננו העז לזכות בחיבתו ולרכוש את כלי־האוכל, הנחילה לנו רגש נחיתות עמוק אשר העניק לבעל ה”הזדמנויות" עליונות מסחרית שלא יכולנו להתמודד עמה.

ברוח זו הוא הציג אותנו לפני סאֶרוויז שחשבנו מתאים יותר לאפשרויותינו ואילו הוא עצמו התפנה לשולחנו ולניירותיו. הסארוויז היה מיוחד במינו. על כל צלחותיו, באמצעיתן, היה מצוייר, בכחול חגיגי, דג גדל־אברים שזנבו פרוש כמניפה ובראשו מבריקה עין קפואה ואכזרית. על הפנכות לא צויר הדג, אך במקומו צויר זר של דגיגים שהיו נושכים האחד בזנבו של השני. לא יכולנו להתבונן בתשומת לב בסאֶרוויז, כי עינינו נתקלו תמיד בעינו הקפואה של הדג ורעד קר עבר בגבנו. לשם הרגעה הסתכלנו בחנות. היו בה וואזות גדולות ככסאות, כחולות עם ציורים מוזהבים. מיני ריהוט עתיק, מנורות, נברשות, צלחות קאֶראמיקה, כוסות וכוסיות מקריסטל וכן אגני קריסטל ועוד מיני קופסאות משן ותיבות חרוטות והרבה מאד כלי אוכל. מכל כלי האוכל רצינו רק בסאֶרוויז אחד, אבל זה היה נעלה מהשגת ידנו.

–“שאֶ(ח)(ש)טר!” לחשנו מעשה־נקם לדג הגדול שבקרקעיתה של אחת הצלחות.

– אדון שאֶשטר, אדון שאֶשטר!" קראה גברת שנכנסה עם בעלה לחנות וקנתה לעצמה עמידה על אם הריצפה ופרצה, משום מה, בצחוק חדוה.

– “שלום אדון שוסטר”, אמר בעלה בקול המלווה תמיד בטפיחת־גב ידידותית ואמיצה.

מר שאֶכטר הרים מהרצפה את הסיגאַר והסתכל בבאים בפנים אדומות ובגיד בולט וסגול. הגברת חיכתה שמר שאֶכטר יכיר אותה וישמח לראותה. כדי להחיש תהליך זה היא הסירה מראשה כובע שחרחר שנוצה ירקרקת היתה מזדקרת מתוכו. “אך”, אמר זיגמונד בעברית, “זה גברת בתיה”! פניו חזרו להיות כחלחלים כשהיו.

– “וי גייטס?” שאלה גברת בתיה בקול שמח, “אני רוצה שחיים יראה את הדברים שאני רוצה לקנות”, אמרה הגברת בגרמנית שנקנתה ברחוב בן־יהודה ושופרה אחרי שני ביקורים בנהריה. בכל זאת מי שהבין אידיש, כבעלה חיים, לא התקשה כלל להבינה. זיגמונד ניגש אל חיים, בנסותו להתרחק מהגרמנית של בתיה.

– “שלום אדון חיים”, אמר זיגמונד אל חיים בעברית, והושיט לו ידו. חיים לחץ את היד המושטת לו, מחמת זהירות, בארבע אצבעות בלבד. עיניו של חיים היו נתונות במבט קודח בדג הגדול שבסאֶרוויז שאחזנו בידינו. חשנו בעליל באהבה הזכּה והעמוקה הנרקמת בין שניהם. “זאגן זי מיר, ביטאֶ”, אמרה גברת בתיה. “גברת בתיה” – אמר זיגמונד שהשתדל, כפי ששמנו לב, להעביר את השיחה למסלול עברי, אף כי בלי הצלחה – “יש לי כאן משהו מיוחד בשבילך! קיבלתי רק אתמול. מיוחד בשבילך!” נחפז לעבר שולחן קטן מעץ אגוז וניסה למשוך אחריו, בעצם הליכתו הפסקנית, את לקוחותיו. אולם בתיה, שמרגע היכנסה היתה למנהיגה המסחרית שבחנות, לא מיהרה אחריו. היא התבוננה בחיים ומבטה ליווה את מבטו עד שנפל על הקערה העמוקה שבידינו שבקרקעיתה נח, קפוא, אפל ושקט, הדג הגדול.

– “הער שאֶשטר!” היא קראה ונחפזה לעברנו כשבעיניה ברק מוזר. מסרנו לה את הקערה ללא כל התנגדות. “חיים”! היא קראה בהתלהבות והברק שבעיניה היה לאש אוכלת מרגע שידיה אחזו בקערה, “תראה איזה סארוויז נהדר!” חיים עמד לידנו ובחן, מחמת זהירות, את הצלחת בארבע אצבעותיו שבידו הימנית בלבד, ניכר היה שאהבתו לסארוויז גדלה והולכת. בכל זאת הוא נראה כאילו משהו הטריד את מחשבתו.

– “אח, וונדאֶרבאר!” אמרה בתיה. חיים הסכים עמה. הסאֶרוויז באמת יפה", הוא אמר, “אך מעולם לא ראיתי דג כחול”. זה כנראה מה שהטריד אותו, חשבנו. “זה מודרני, חיים, זה מודרני דגים כחולים”, אמרה בתיה, “רק חבל שהשוליים אינם מצופים זהב”. חיים אמר שהסארוויז יפה מאוד גם בלי זהב בשולי הצלחות, הואיל והדג היה כחול ומודרני.

– “אדון שאֵשטר”, צעקה בתיה לזיגמונד שעסק בניקוי השולחן הקטן מעץ אגוז ובהברקתו ושלקריאתה ניעור ובא אלינו, “דאס איסט באשטימט איין רוזנטל נישטוואר?”

מר שאֶכטר נחפז לנקות מחברת רוזנטל את העלבון שרק זה יוחס לה בייצור כלי אוכל מדויגים. הוא אמר שקנה את הסארוויז ממשפחת עולים מבולגאריה. הסבר זה וארץ מוצאו של הסאֶרוויז כיבו, כמו בסילון כבאים את האש שבעיניה של בתיה ואת התלהבותה. פיה לבש צורה של חי"ת בזיונית ומבלי להביט לעברנו החזירה לנו את הקערה העמוקה. חיים, שכנראה לא קרא ולא שמע על רוזנטל נשאר מאוהב בסארוויז כמקודם.

גברת בתיה מיהרה עתה לעבר ראי, גדול כקומת ילד, שעמד זקוף על שולחן “טואלט”. מר שאֶכטר מיהר בעקבותיה ואמר שהשולחן והראי מוכנים למשלוח. בתיה קרבה פניה לראי, בקו אלכסוני, עד שנשימתה הטילה אד על הזגגה. מר שאֶכטר, שהיה סבר שבתיה מצאה פגם בראי, קרב אף הוא את פניו, ליד פניה, והרכיב משקפיו. הוא ריכז את מבטו בשים לב ובשפתיים חשוקות לעבר הנקודה הנעלמת שהעסיקה את בתיה. אולם, היא פשקה שפתיה במצמוץ, חשפה את שניה העליונות, פתחה ארנקה, שלפה ממחטה והחלה מוחה את הליפסטיק שדבק בניב הזהב שבפיה. לאחר שהיטיבה דמותה בראי, פנתה אל זיגמונד ואמרה: “אַלזו?”

זיגמונד אמר 350 לירות. בתיה אמרה “בסדר” וניתקה את חיים מאצל הסאֶרוויז עם הדג. היא הסבירה לו שאפילו יתהפך העולם היא לא תקנה סאֶרוויז שאינו משל רוזנטל. היא ניחמה אותו שבמהרה ישכח את הדג ואת הסאֶרוויז. “עכשיו יש לי הפתעה בשבילך”, אמר זיגמונד.

הדבר המיוחד שנשמר בשביל בתיה והיה הפתעה מיוחדת בשביל החיים היה, כאמור, שולחן קטן מעץ אגוז. השלושה הביטו בו בדומיה. עתה ציפה זיגמונד שלקוחותיו יכירו את המוצג וישמחו להפתעה. כדי להחיש את התהליך שלף מצידו של השולחן שני מדפים. הוא הביט בלקוחותיו בפנים המוכנים בכל שריריהם לצחוק והמחכים רק לאות לכך. פניה של בתיה אורו ופניו של זיגמונד נשטפו בחיוך מאוזן לאוזן. “הלא זהו השולחן לקלפים!” קראה בתיה. עתה הגיע תור פניו של חיים. הם נחצו לשניים בחיוך. “בדיוק מה שצריך”, הוא אמר. שניהם הסתכלו בהנאה במר שאֶכטר, שהתחיל מפתח לעיניהם את סגולותיו ותכונותיו של השולחן. קודם כל אפשר להרחיבו על ידי פרישת שתי כנפיים נסתרות. אחרי כן אפשר למשוך ממנו מדפים מיוחדים להנחת קלפים. היתה בו מגירה מיוחדת לקופסאות קלפים וכמו כן מקום ללוח צפחה לרישום נקודות המשחקים.

–“אבל המדף מתנדנד” קרא חיים בקצת בהלה. זיגמונד הסביר שהברגים רפויים והוא מיד יחזקם במברג. אולם, חיים מיהר ובצפורן שבזרת שבידו הימנית חיזק את הברגים בקלות ובמומחיות. זיגמונד הביט בצפורן ברגשות מעורבים. היא היתה כלהב, מגודלת ומאורכת בכוונה תחילה לצורך מטרות מעין אלה. כנראה, חשבנו, בשל הצפורן נזהר חיים ולחץ את ידו של מר שאֶכטר בארבע אצבעות בלבד. מפיו של חיים, שהרגיש בהתענינות הכללית בצפרנו, בעבעה ופרצה חבית של צחוק, “שמו טרומפלדור”, הוא אמר והורה על צפרנו, “זה עושה מה שאני לא עושה לפעמים במברג שלי”. חיים טפח, בארבע אצבעות בלבד, על גבו של זיגמונד הנבהל.

– “השולחן הזה בסדר גמור, בתיה, אני אוהב אותו”, אמר חיים.

– “דאס איסט דוך אאוסגאֶצייכנאֶט”, אמרה גב' בתיה, “הער שאֶשטר”.

– “שאֶ(ח)(ש)טר”, אמר מר שאכטר שהטפיחה האחרונה והגרמנית של גברת בתיה עלו לו בבריאות. הוא נהג את לקוחותיו לקראת מנורת־לילה שהיתה עשויה כפמוט גדול ועליו נברשת מבד סגול שעליו מצוירים פרחים וורודים. גברת בתיה צעדה אחריו ופניה נפולים כעוגה ששמריה בגדו בה. “שאֶשטר?” היא שאלה. “שוסטר”, אמר חיים שמאז הבריג בצפרנו את הבורג היה שרוי במצב רוח חגיגי. “שאֶ(ח)(ש)טר”, אמר זיגמונד. הוא הוציא מהארון שבקיר מנורת־לילה שניה, תאומה לראשונה.

– “בשביל מה אנחנו צריכים מנורות־לילה?” שאל חיים.

בתיה הצטחקה צחוק של התנצלות לעבר זיגמונד, והסבירה לבעלה שאת המנורות ישימו בחדר־המטות, על שני שולחנות־הלילה שאך זה קנו.

– “אבל אני ישן בחושך, לא באור”, אמר חיים בקול של מי שנעשה לו עוול.

– “אפשר לכבות את המנורות”, אמר זיגמונד בקור ובאדישות ומיד הדגים כיצד מבצעים זאת. בקלות רבה, באמת, ללא כל קושי, על־ידי משיכה בפתיל סגלגל ותו לא. לרגע היה נדמה שהתשובה הניחה את דעתו של חיים. אבל רק לרגע.

– “אז למה, לעזאזל, להדליק מנורת־לילה אם מכבים אותה?”

– “אתה מדליק אותה”, אמר זיגמונד בנעימות, אבל באדישות, “במקרה שאתה רוצה לקרוא במיטה”…

– “כן”, אמרה בתיה, “במקרה שנרצה לקרוא במיטה”… היא פנתה אל זיגמונד. “כמה עולות המנורות”? היא שאלה בגרמנית המיוחדת לה. זיגמונד ענה 298 לירות, שתי המנורות, כולל מס מותרות.

– “רק בגלל מקרה לקנות שתי מנורות כאלה יקרות”… רטן חיים. היה מורגש שהוא מסרב בעקשנות לשכוח את הסארוויז עם הדגים.

– “אבל מה יש לדבר”, אמרה בתיה, “מנורות לילה זה נהוג ומקובל בכל בית הגון. אפילו לפיסמנסקי ולסלאֶפֹוי יש כאלה, ומי הם בסך הכל? אינסטאלטור ונהג טכסי, אנחנו בטח שצריכים מנורות־לילה”. זיגמונד נענע בראשו לאות הסכמה. “חוץ מזה”, הוא אמר, “הפרחים הוורודים מצוירים ביד”.

–“כן, וגם זה”, אמרה בתיה, “אם זה מצויר ביד זה שווה כמה שנשלם בעד זה. דבר כזה תמיד נוכל למכור בעד יותר משקנינו, כי יש לזה ערך, נישטוואר?”

זיגמונד אמר הן, אבל חיים לא היה מושפע מהקואליציה שהתיצבה נגדו. קצת נעלב, אבל נחוש ברוחו, הוא הוציא מכיס מעילו אולר והחל מחדד בו את צפרנו.

– “טרומפלדור”, אמר זיגמונד והצטחק קצת. חיים החזיר לו חיוך בישני. “כן, טרומפלדור”, הוא אמר. זיגמונד אמר שאת מנורת הלילה אפשר לשים על שולחן־הקלפים, במקרה שרוצים לשחק על המרפסת בליל קיץ. “בסדר”, אמר חיים והחזיר את אולרו מחודד ומנוקה לכיס מעילו. “מה יש עוד?” שאל חיים. “הקריסטלים”, אמרה בתיה, “והוואזה”.

מר שאֶכטר העמיס על אחד השולחנות כוסות מכוסות שונות, עשויות כולן מקריסטל. מהן כוסות ארוכות קנה וקצרות קנה, רחבות שפתיים וצרות שפתיים, גבוהות וקצרות, 72 במספר. כולן מלאות פיתוחים וחתכים וקישוטים. פניה של בתיה נדלקו מחדש באש התלהבות. זיגמונד סיפר, בקול שלו ומתון, שכוסות וכוסיות אלה היו בימים עברו רכושו של איש־מעלה צ’אכי שנרצח בידי הנאצים ושעולה יהודי הביאן לישראל. סיפור אימים זה רק ליבה את אש התלהבותה של בתיה. “מה היה שמו של הצ’אֶכי?” היא שאלה. זיגמונד ענה לה מיד, “ארתור קובאלאק”. על הכוסות היו חרוטים ראשי התיבות “א. ק.”.

– “זהו קריסטל מן המין המשובח ביותר”, אמר זיגמונד, “ערכו הוא כערך ברילאַנטים”.

בתיה אמרה לחיים שתמיד יוכלו למכור את הקריסטל ברווח. חיים אמר “בסדר”. זיגמונד אמר 432 לירות, הנחה מיוחדת בשביל גברת בתיה.

הוואזה עלתה רק 120 לירות. היתה זו וואזה סגולה, גבוהה כמטר, ועליה ציורי דרקון בצבע זהב.

– “זה זהב טהור”, אמר זיגמונד והצביע על הדרקון. חיים שאל אם הזהב אינו משתחק ונמחק. “בשום אופן לא”, אמר זיגמונד. חיים הוציא את טרומפלדור ואמר לגרד בו את זנבו של הדרקון. מר שאכטר מיהר לאחוז בידו, “אפילו רק בפטיש אי אפשר יהיה לגרד בו את הזה”, הוא אמר, “ככה זה לא חכמה”.

– “אדון שוסטר”, אמר חיים, “אתה צודק”, והחזיר את טרומפלדור למקומו, אחרי שניקה בו את אזנו הימנית.

– “הדרקון הזה”, אמר זיגמונד, “הוא הדרקון שפרסאוס נאבק עמו ליד סלע אנדרומדה היפה”.

– “כן, שמענו על זה”, אמר חיים במעט עצבנות, “נו, בתיה, נגמור, אני צריך כבר ללכת”.

הם עמדו ליד שולחנו של מר זיגמונד שאכטר שהוגיע מוחו בחשבונות כדי לחשב את הסכום הכולל של הקניה.

תהינו כל הזמן מהיכן מוציאים אנשים את הכסף כדי לקנות את כל הכלים היקרים האלה. תמיד חשבנו מי יכול לשלם כל כך הרבה בעד וואזה כל כך אוילית. עכשיו ראינו מי יכול וראינו מהיכן מוציאים את הכסף. חיים הכניס את טרומפלדור לכיס ושלף בעזרתו את הארנק ממנו הוציא חבילה עשירה של שטרות אדומים, חומים וסגולים ושקלם על ידו של מר שאכטר. גברת בתיה עמדה מול הראי שעל שולחן ה“טואלט” שלה, פשקה שפתיה, מיצמצה בהן, חשפה שיניה העליונות ומחתה מעל ניב הזהב את הליפסטיק שדבק בו. לאחר שהיטיבה דמותה בראי ישבה וחיכתה עד שהסבלים באו ולקחו את הראי ושולחן ה“טואלט”, מנורות הלילה, שולחן־הקלפים, הוואזה הסגולה וכוסות הקריסטל. מה שבכל אופן, חשבנו, חסר לחיים ובתיה באופן בולט זה פסנתר־כנף טוב, שחור ומבריק, עם הרבה פיתוחים.

אולי ראיתם אותנו, לאחרונה, לובשים מעיל חום בהיר, רחב מידות, שצאוורונו מגיע מכתף לכתף וכיסים בו יותר משמונה?

ובכן, זהו המעיל של הדוד סטאנלי מאמריקה שאנו לובשים.

את הדוד סטאנלי מכירים אנו, בעיקר, מפי השמועה. בכתובים באנו עמו רק פעם אחת. אולם את מעילו מכירים אנו היטב, ויכולים אנו לספר לכם, אם תבקשו זאת מאתנו, קורותיו המפורטות של כל כיס מכיסיו. עתה גם יודעים אנו, כי קורותיו של המעיל משקפות במידה רבה את קורותיו של בעליו הקודמים, דודנו סטאנלי מאמריקה. נתחיל, איפוא, במקום בו נגלו לנו עצמנו קורות אלה.

כתפו השמאלית של הדוד סטאנלי נמוכה מכתפו הימנית בשתי אצבעות וזרת אחת. לכן נוטה המעיל, בעת שאנו לובשים אותו, ומשתפל כלפי שמאל ולמטה, כאילו נטמנו בשוליו אבני־ריחים.

האמת היא, כמובן, שהדוד סטאנלי מעולם לא נשא בכנף־מעילו אבני־ריחים. משקלו של המעיל בא לו מפנקס השאֶקים של הדוד. יודעי אנו אמת זאת מפיו של הדוד פישל, אחיו של דודנו זליג מבני־ברק, שהיה מספר באזני המשפחה, כי בנו של אחי־אמו החורגת, הוא הדוד סטאנלי, נתעשר עושר גדול בארצות־הברית של אמריקה מעסקיו בסחר הכפתורים.

עשרו בא לו, כך היה מספר הדוד פישל, מתוך שהצליח לשכנע חלק ניכר מהחייטים שבעיר ניו־יורק כי יוסיפו שלושה כפתורים על השלושה שבכל אחד משני השרוולים של החליפות שהם תופרים. קשה לתאר הצלחה גדולה מן ההצלחה שנחלו בשוק הבגדים האמריקאי החליפות שבכל אחד משרווליהן נצצו, במקום שלושה, ששה כפתורים מעשה־ידי הדוד סטאנלי.

סיפור זה שמענו פעמים רבות גם לפני שקיבלנו את המעיל. היינו שומעים אותו באדישות רבה. מה לנו ולאותו סוחר־כפתורים? היינו אומרים בלבנו ותמהים על משפחתנו שהיתה שותה בצמא סיפורים אלה מפיו של הדוד פישל. בעיקר תמהנו על הדוד פישל, שיצאו לו, בקרב עובדי הצרכניות השיתופיות, מוניטין של מהפכן־סוציאליסט מן השמאליים. תביעתו של דודנו זה להלאים את האטליזים פרסמה את שם־משפחתנו ברבים.

היום בו חל מפנה חד ביחסנו כלפי הדוד מאמריקה זכור לנו יפה. היה זה היום בו קיבל הדוד זליג במתנה את נעליו של הדוד סטאנלי. הוא התהלך בהן בגאווה רבה והפגין לעיני כל את זהרן. בראותנו נעלים אלה התהפך לבנו מקנאה, וידענו כי לא בכדי אחזה אש־התלהבותו של הדוד פישל בבני המשפחה.

התמורה שחלה בדודנו מבני־ברק, מאז נעל את הנעלים, הפליאה אפילו את הדוד זליג עצמו. הוא סיפר לנו, כי מאותו רגע שהוא נועל את נעליו של הדוד סטאנלי הינו יכול לדבר אלא אנגלית, שפה שעד כה ידע בה רק שתי מילים, “פוליציי”, ו“פיש”.

ואכן, שמנו לבנו כי הדוד זליג התחיל משבץ את העברית שלו ומתבל אותה במלים אנגליות כמו Steak with gravity and onions, strictly Kosher, Kosher Noodle Soup. Pure whole eggs in powder form. Table Bay Fish Cutlets ועוד מלים כיוצא באלה שלא נזכרן כעת.

הדוד זליג אמר לנו כי נדמה לו שהשגריר האמריקאי משגיח בו בעת לכתו ברחוב נעול נעליו של הדוד סטאנלי. ברגע זה, כשנדמה לו כי עינו של השגריר בוחנת אותו מבעד לזכוכית. המכונית, אומר זליג: “או־קאֶי, גיט מורנינג, אני מרגיש כמו Jack Frost’s Powder Sugar ומה הרגשתך אתה הבוקר, אדוני השגריר?”

אבל, נחזור נא אל המעיל.

אדישותנו כלפי הדוד מאמריקה הפכה לאש לוהטת ברגע שקיבלנו את המעיל. ולא רק כלפי הדוד השתנה יחסנו, אלא כלפי העולם כולו.

אך עוטים אנו אותו על כתפינו ולבנו מתמלא הרגשה מופלאה וטמירה. הרגשה מעין זו ממלאת בודאי את חדרי לבו של דודנו זליג בעת שהוא נועל את הנעלים. אמנם, הרגשתנו עוד אינה עזה כהרגשתו, ואין אנו דורשים בשלומו של השגריר האמריקאי. אבל נודה למען האמת – מרגישים אנו כלפיו קרבה משפחתית־לאומית. כאילו גם לנו חלק בכוחן ובעצמתן של ארצות הברית של אמריקה. אנו מרגישים כאילו כיסיו של המעיל עודם מלאים שאֶקים של דולארים. כבר נתנו לבנו על כך, כי בעת שנתונים אנו במעיל גדלה חרדתנו, במיוחד, למלחמת קוריאה ולהשפעתה על שוק הכפתורים העולמי.

לא רק שייכות לארצות־הברית של אמריקה וקנאה לשמן הטוב בעולם מרגישים אנו בלבשנו את המעיל, אלא גם התרוממות כלפי הסובב אותנו בישראל. כאילו צמחו לנו כנפים. הבריות שמסביבנו נראות לנו קטנות, דלות ואומללות, הנזקקות מדי־פעם לנדבת־דולאר, שניתנה להן לא אחת מכיס מעילנו.

מרגישים אנו כמו תיירים. מביטים אנו סביבנו כאילו היתה הארץ כולה שלנו. כאילו קנינו אותה בכפתוריו של הדוד סטאנלי.

מתלוננים אנו באזניו של הדוד זליג על כי בני־הארץ נרפים הם ועצלים, שאין הם יודעים לכלכל את מעשיהם בתבונה, על שסבורים הם, כי הדוד באמריקה יתמוך ויחזיק בהם לעולם ועד.

״לא!" אומרים אנו לדודזליג ותוקעים ידינו עמוק בתוך כיסי המעיל, “אין להרשות שמצב עינינים זה ימשך. אם הם רוצים בכפתורים, עליהם לעבוד!”

“יאֶס סאֶר”, אומר לנו הדוד זליג ושולף את כף־הנעילה מנעליו, "מה הם חושבים שאנחנו "Pure whole fish cutlets in powder form.

“הנודיע על כך לדויד ולמשה?” שואלים אנו את הדוד זליג בהחלטיות. “וגם לשגריר”, הוא אומר, “יאֶס סאֶר!”

ובכן, רואים אתם את התמורה שחלה בנו? מדברים אנו בראש־הממשלה ובשר־החוץ כאילו היו ידידינו מנוער וגישה לנו אליהם כל אימת שנחפוץ.

זהו גם חסרונו הגדול של המעיל. מדי לבשנו אותו מושך אותנו כוח טמיר אל שערי ביתם של דויד בן־גוריון ומשה שרת. לא אחת מצאנו עצמנו, במקום במשרד־עבודתנו, לפני ביתו של משה בתל־בנימין יחד עם אנשים אחרים הלובשים מעילים דומים לשלנו.

המעיל גם נטע בלבנו תשוקה עזה וסתומה לחפצים נוספים מאת הדוד סטאנלי. תשוקה זו החלה לפכות בנו מן הרגע שקיבלנו את מעילו.

רצינו גם בחליפתו. היתה זו חליפה אמריקאית נהדרת, ירוקה עם פסים אדומים ומשבצות סגולות, שהגיעה לכתובתו של הדוד פישל בחבילת־דואר אחת שכללה גם טלית, שלוש שמלות של הדודה אידה, קופסאות שימורים, מצית־סיגריות מסוג “רונסון” ועוד חפצים שהדוד פישל נזדרז להסתירם מעינינו.

את המצית והחליפה נטל הדוד פישל לעצמו. לנו נתן את הטלית. זרקנו אותה בפניו ואמרנו לו בקול חנוק מדמעות: “הדוד סטאנלי יידע על זה! הוא יידע שאתה נוטל לעצמך את הכל!”

איש מבני־המשפחה לא ניצב לימיננו במערכתנו נגד הדוד פישל. הנשים התקינו לעצמן את השמלות של הדודה אידה והדוד זליג ברר לעצמו קופסאות־שימורים של קציצות־דגים, סטאֶק עם מיץ עגבניות וגבינה קראפט.

הדוד פישל לא נתבהל כלל וכלל מצעקותינו. הוא מדד את החליפה הנפלאה של הדוד סטאנלי ואמר לנו: “מי גילה את הדוד באמריקה?” כולם הביטו עליו בפחד. “מה הייתם כולכם עושים אלולא גיליתי אני את הדוד סטאנלי? אה?”

– “בויז”, אמר הדוד זליג ותקע לתוך צקלונו קופסה אחרי קופסה, “פישל צודק. מה באמת היינו עושים לולא גילה את הדוד? הן היינו כמו Powdered whole milk with cocoa, strictly Kosher”

היה בדבריהם של הדוד פישל והדוד זליג הרבה מן האמת. לדוד פישל נודעת זכות־בכורה, נאלצים אנו להודות בכך. אכן, הוא האיש שגילה את קיומו של הדוד סטאנלי בכלל וכמקור לכלכלי לא־אכזב בפרט, בשעה שאנו היינו שרויים באפלה בהאמיננו כי נמצא לחם בעבודתנו בישראל. הוא היה הראשון שבא בכתובים עם הדוד ותאר לו את בני־משפחתו הכחולים־מרעב במדינת ישראל.

אולם, לדעתנו, כבר קיבל הדוד פישל את שכרו בעד תגליתו עשרת־מונים. בביתו מכהן כבוד מקרר בעל־נפח של שמונה רגלים מרובעות. במרפסת־המטבח שלו מוצנעת יפה מכונת־כביסה שקיבל מהדוד מאמריקה באמתלה שהיא הכרחית בשביל אשת־אחיו שהיא שמאלית בשתי ידיה ואינה יכולה לכבס את חיתולי תינוקה. במגרה השלישית מלמעלה באגף השמאלי של ארון־הקיר הגדול שלו טמון אוצר עצום של White Rose Tea. במגרה השניה מלמטה בחלק האמצעי שבארון־המטבח חבויה כמות של Kosher Noodle Soup, המספיקה להשקיית המוני “הפועל המזרחי” ו“אגודת ישראל” גם יחד. במגרה התיכונה שבארון־הלילה שלו, מתחת לתחתוניות הכחולות של אשתו, עטופים יפה כשני תריסרים של זוגות גרביים צמר וכותנה.

כיום אין במכתביו אל הדוד מלאים, כבעבר, בקריאות כ“הבה לנו בשר!” ו“הבה לנו עוד קציצות־דגים!”. עתה מבקש הדוד פישל מצית “רונסון” בציפוי של כסף, סכת־יהלום לעניבה, “ברומו־סאֶלצאֶר” נגד כאב־ראש, מגרד־גב סיני עשוי שן, ועוד חפצים כיוצאים באלה שאיש כמוהו, שזכה לעליה כלכלית כה מהירה, זקוק להם.

ארבע שנים של התכתבות תמידית עם אמריקה הביאוהו לכך שהתפטר ממשרתו במשרד הצרכניות השיתופיות, מקום ששוב לא התאים לבגדיו ולהופעתו. הדוד פישל התחיל מרכז את מאמציו לקבלת משרה בבית ציוני־אמריקה, שנפתח בתל־אביב.

שוב אין להכיר את הסוציאליסט־המהפכן, שדרש בפומבי את הלאמת האטליזים. כיום מתמרמר הדוד פישל על מיעוט בתי־הכנסת בארץ־הקודש, ומתלונן באזני שומעיו על שאינו רואה פיאות וזקנים ברחובות במספר מספיק. לא שהוא עצמו החל חרד ומאמין פתאום, אלא שרצה, כאמריקאים אחרים, שהיהודים בישראל יהיו חרדים ומאמינים. אולי זו היתה כוונתו בעת שזרק לנו את הטלית, כאילו נתכוון לומר “אתם שכאן – מוטב שתתפללו!”.

בשביל הדוד פישל היתה החליפה דבר שבמותרות גרידא. לנו היתה חיונית ביותר וחמתנו בערה בנו להשחית.

יצאנו מאצל הדוד פישל בכעס רב. בלבנו חרשנו עליו מזימות וחיפשנו אמצעים ודרכים להזיק לו. אמרנו לכתוב אל הדוד סטאנלי ולספר לו כי פישל מכר את המכנסיים שלו, של סטאנלי, לסמרטוטר. והיינו בטוחים שהוא ירגז אם ייודע לו שבישראל עושים “ביזנס” במכנסים שלו.

אולם הדוד זליג, שעשינוהו לאיש סודנו, אמר לנו כי להיפך: ייתכן שהדוד באמריקה יתמלא גאוה על שמכנסיו היו למטבע עובר לסוחר בישראל ארץ־הקודש. הדוד זליג הציע לנו לכתוב לסטאנלי ולספר לו כי ראינו את המגבעת שלו, ששלח לפישל, מונחת על ראשו של אחד ממוכרי התירס על שפת־הים ולצרף למכתב תצלום המוכיח את דברנו. הדוד זליג, כפי שאתם מבינים מאליכם, ביקש לרשת את מקומו של פישל כאיש־הקשר עם הדוד סטאנלי.

לאחר התיעצות החלטנו להחתים את בני־המשפחה כולם, פרט לדוד פישל ולמשפחתו כמובן, על מכתבנו אל הדוד סטאנלי. יחד, איפוא, כינסנו את המשפחה בכינוס גדול שנראה כמו ארון־הבגדים של הדוד סטאנלי והדודה אידה. אנחנו הופענו במעילו ובסודר (שהתקנו מהטלית) על צווארנו. תקענו ידינו עמוק בכיסים ובקול גדול ולוהט התחלנו להפיח בקהל את אש המרד נגד פישל. אחרינו דיבר הדוד זליג שתאר לבני־המשפחה כיצד נתעצם הדוד פישל על חשבונם.

אולם הדוד זליג הגזים כל כך בעצמתו ובגדולתו של פישל עד שבמקום לנטוע בלבות בני־המשפחה שנאה ואיבה כלפיו, הפיח בהם רוח של הערצה עיוורת. כמה מבני־המשפחה גם חששו לפגוע בפישל פן ירוצץ מטה־לחמם. “אתם מבקשים מאתנו לכרות את הענף שאנחנו יושבים עליו?” קראה כלפינו בזעם הדודה מתילדה.

רעש גדול קם בעקבות קריאה זו, ועשרות ידים נשלחו לאחוז בצווארון מעילנו. לפתע היתה דממת־מוות בחדר. הבטנו לעבר הדלת, כי לשם הופנו מבטי כולם.

בפתח עמד הדוד פישל, לבוש חליפת־ערב כחולה של הדוד סטאנלי, נעלי לאכה שחורות לרגליו, סיכת־יהלום בעניבתו, עט שאֵפאֵרס בכיס־הפנימי של מעילו. בידיו נשא הדוד פישל ארגז קופסאות של חלב משומר, מסוג “נאֶסטלאֶ”.

בלי לומר מלה החל הדוד מחלק לנוכחים קופסאות־חלב מן הארגז. לדודה מתילדה נתן שתי קופסאות והחליק על שערה. הוא הביט בנאספים בעינים מלאות רחמים. כולם ציפו למוצא פיו.

הדוד פישל הוציא מכיס־מכנסיו סוכריה Life Saver ולאחר שמצץ בה פעמים אחדות פנה אלינו ואמר: “הדוד סטאנלי אינו עני ואינו מסכן. ראו כיצד נוטה המעיל שעלינו – נוטה משום שפנקס השאֶקים הכבד של הדוד היה נתון בכיסו השמאלי. פנקס שאֶקים כבד מאוד!”

“שוטים שכמותכם”, אמר פישל בבוז, “איזה פנקס שאֶקים? כפתורים! כפתורים! כפתורים היה נושא דודכם במעילו זה!”

“שקר!” קראנו במלוא הגרון, “הדוד סטאנלי שכנע את חייטי ניו־יורק שיתפרו ששה במקום שלושה כפתורים…”

“הבלים!” קרא הדוד פישל, “את הסיפור הזה המצאתי אנוכי. תחילה הייתי סבור שהדוד סטאנלי באמת עשיר, והמצאתי סיפור זה. אולם לאחר ששלח לי את כפפותיו נודע לי שאינו עשיר כלל. השוויתי את כפפותיו עם הכפפות שקיבל בן־דודה של אשתי מהדוד לואיס שלו מדטרויט. בן־רגע ידעתי, כי הכנסתו השנתית של סטאנלי אינה מגיעה ל־10 אלפים דולאר בשנה, בעוד שהכנסתו של הדוד לואיס מדטרויט עולה על 15 אלף דולאר לשנה ויש לו קרייזלר!”

“יחי לואיס מדטרויט!” קראו בני המשפחה, “בוז לסטאנלי!”

“שקר”! קראנו במלוא הגרון, “שקר! אם עני הוא הדוד סטאנלי כיצד זה שלח לך סיכת־יהלום זו שאתה עונד?”

“חה, חה, חה!” צחק פישל ותקע לפיו סוכריה נוספת, “סיכת־יהלום זו לא שלח לי הדוד סטאנלי. הדוד לואיס מדטרויט, שאני גיליתיו – זכרו זאת – שלח לי את סיכת־היהלום!”

“אנו רוצים את הדוד לואיס!” קראו בני־המשפחה.

“טוב”, אמר פישל, “אני מוכן לייצג אתכם כלפיו, בתנאי שתישמעו לי בכל ותחרימו אותם!” הדוד פישל הצביע עלינו באצבע נוראה. “אם תעשו זאת תוכל הדודה מתילדה להפסיק סוף־סוף מלתת שיעורי נגינה פרטיים על החצוצרה והדוד משה יוכל למכור את החנות שלו ולחיות בנחת עד סוף ימיו. שיחיה עד 120 שנה!”

תרועות המשפחה החרישו אזניים “יחי פישל!” קרא זליג הבוגד.

“ולי יוכלו לקנות סוף־סוף פסנתר!” קראה בתה הקטנה של הדודה שרה.

“לא!” קרא פישל, “הדוד לואיס מדטרויט ישלח לך פסנתר”.

אבלים וחפויי־ראש יצאנו מעם משפחתנו החוגגת.

אולי ראיתם אותנו, לאחרונה, במעיל שנוטה ומשתפל למטה ולשמאל, שכתם צהבהב מבריק בחזהו?

ובכן זהו מעילו של הדוד סטאנלי מאמריקה שאנו לובשים. הדוד זליג נועל נעלים חדשות של הדוד לואיס מדטרויט וחובש מגבעת של הדוד פיליפּ מפילדלפיה.

כשנכנס הקיץ חדלים אנו מחיות רק את חיינו הפרטיים וחיים גם את חיי שכנינו, כאילו נעשינו כולנו למשפחה אחת גדולה. אף הקירות שהבדילו בינינו לבינם דומה שנופלים הם מאליהם בעונת הקיץ והדירה הקטנה שבה חיינו כל השנה גדלה ומתרחבת עד שמכילה היא את כל דיירי הבתים הסמוכים, בראדיוס של פרסה ממקומנו.

בקיץ שומעים אנו את קולות שכנינו, עדים אנו למריבותיהם, מריחים את תבשיליהם ונרדמים לקול נחרתם. לעתים דומה כי אף נוזפים אנו עמם בילדיהם, חשים בכאב הפסדיהם במשחק הקלפים ונעים עמם בקצב למשמע זמרתם של יפה ירקוני וישראל יצחקי המושמעים מדי חמש, או שלוש דקות מעל גלי “קול ישראל” והנקלטים היטב במקלטי־הרדיו המצוינים של שכנינו.

כבר אין הרגשה זו של משפחה אחת גדולה חדשה עמנו. להיפך, כה התרגלנו אליה עד שבעונת החורף סובלים אנו קמעה מבדידות ומגעגועים. בעונת החורף אף פוקדים אותנו מיני פחדים הנעדרים מאתנו כליל בימי הקיץ. בפצצת האטום, למשל, מהרהרים אנו רק בלילות־חורף, עת נדמה לנו שאנו בודדים וערירים, רחוקים מרחק רב מבתיה, מגברת סלוסשצ’ינסקי, ממויש’לה ומרבק’לה, מקלמן טלילי ומשימק וממר בייגלמן ומשפחותיהם.

אמת, ימים קשים עברו עלינו עד שהסכנו עם תופעת הקיץ. יסורים רבים נתיסרנו עד שהורגלנו לשמוע את ההמנון הלאומי “התקוה” מבוצע מדי בוקר־שבת בחליליות של רבקה’לה ומתוקה, ואחרי־כן גם בנפיחת מפוחיות היד והפה של מוישה’לה ועמירם. ומה חדים היו כאבינו כשלפתע פתאום החלה התזמורת הזאת מנגנת את “יונתן הקטן” לאחר שלבנו נקשר ב“התקוה”. עד היום הזה לא נקשר לבנו ב“יונתן הקטן”.

באותם הימים היתה תופעת הקיץ חדשה וזרה לנו. אז לא עמדנו על כך שבימות החום כולנו שייכים לאותה משפחה, שכל הנאמר והנצעק לאחד מבניה מופנה גם כלפינו.

זכור לנו כיצד יום אחד, בקיץ הראשון לדורנו במקומנו, עמדנו במטבח וגמענו להנאתנו כוס של תה מהביל, שכוחו יפה להפיג את הצמא בימות החום. לפתע הבקיע את תופי אזנינו קול עבה, מחוספס וחזק כקול הקומפראֶסור בפעולתו: “זרוק את זה מהפה, משוגע, זה בעבע!” כהרף־עין השמטנו מידינו בבהלה את הכוס שנפלה על הרצפה, ושם נתנפצה לרסיסים. פנינו לאחור ולצדדים, לא ראינו איש. כמובן, תוך זמן קצר נתברר לנו כי היה זה קולה של בתיה המדברת אל בנה אילן שהיה אז ילד רך עדיין.

עתה יכולים אנו להתגלח במכשירי־הגילוח החדים ביותר בלי שנינזק בשריטה כשריטת הנוצה, אפילו בבוקר שבת. בתנאי אחד – אין אנו אלא בשר ודם – ששימק לא יכה אותו רגע על עכוזי גברת סלוסשצ’ינסקי, אשתו. הד הנפץ האיום של מכת־ידו עשוי להביא מורך גם בלבו של יגאל אלון.

עתה משוחחים גם אנו עם בייגלמן הגר על קומת־הגג שממול ושומעים ממרפסתנו בענין את דברי־ימי מחלת הכבד שלו ורושמים לפנינו את סימפטומיה, ולעתים אף חוקרים אנו אותו בקשר לטיפול הרפואי שניתן לו. יקרה לא אחת שלשיחתנו זו תצטרפנה בתיה וגברת סלוסשצ’ינסקי, שתמיד יכולות הן לגוון ולהעשיר את הסימפוסיון הרפואי שלנו בפרטים ובזכרונות נדירים מימי הריונן והחלמתן בבית־היולדות. שיחות אלה, ממרפסת למרפסת ומהמדרכה אל הגג, סייעו בידינו להתוודע אל שכיננו וכן להבינם, לחבבם,ולסלוח להם על חולשותיהם. למשל, מויש’לה, בנה בכורה של גברת סלוסשצ’ינסקי נראה לנו תחילה בלתי חביב, בעיקר בשל צורת ראשו שהיא מלוכסנת. לולא שמענו את השיחה הטראנס־חללית והבין־מרפסתית אשר בה סיפרה אמו לגברת פיצ’רסקי את התלאות שבהן נתנסה מוישה’לה בעת בואו לאויר העולם, ודאי שלא היינו נוהגים בו בחביבות ולא היינו מורטים אזנו בידידות, כפי שאנו עושים עתה.

יהיה זה מן הגוזמה לומר שמשפחתנו הגדולה חיה בשלום, בהבנה וברעות כבחזון אחרית הימים. כזאת לא תשמעו מפינו. ראשונים אנו תמיד להוקיע ידידות מזויפת. אנו שהכרזנו ברחובנו כי בתיה וגברת סלוסשצ’ינסקי אף שנפרדות הן בשלום ובמתיקות ליד חדר־המדרגות, ממהרות הן, אך סגרו פתחי־דירותיהן אחרי גבן, ומציצות מחככי התריסים זו במעשיה של זו.

כך נודע לשכנים, מפי גברת סלוסשצ’ינסקי, כי בעלה של בתיה, קלמן טלילי, מביא כל יום לביתו חבילות קטנות ממשרדו ב“עמי־קם” וכך נודע לשכנים, מפי בתיה, כי בעלה של גברת סלוסשצ’ינסקי, שימק, מביא עמו תריסרי גופיות ולבנים כל אימת שחוזר הוא משירות בעתודות הצבא.

אמנם דברים אלה היו ידועים לכל. כל מי ששכל בראשו הבין מעצמו כי קלמן טלילי מעביר את רכוש “עמי־קם” לביתו בחבילות קטנות. תמיד חוזר הוא לביתו כשחבילות ארוזות בניר־עתון ובחוט־משיחה נתונות תחת אצילי ידיו. קרה לא פעם שעמירם, בנו הבכור של קלמן טלילי ואחיו של אילן, קרא ממרפסת ביתו “אבא, צריך לעזור?” בראותו את אביו חוזר ממשרדו, עמוס חבילות מכרגיל.

מי שעלה על גג הבית והביט בכבסים של משפחת סלוסשצ’ינסקי הבין אף הוא מעצמו, כי שימק נוטל מרכוש הצבא ושם בכליו. מתוך 73 פעמים שבדקנו את הכבסים של משפחת סלוסשצ’ינסקי, לראות אם אין ביניהם גם משלנו, 67 פעמים נדהמנו למראה שפע הרכוש הצבאי שנתלה להתיבש בשמש על גג ביתנו והכריז על כור מחצבתו בצד"י גדולה חסומה במעגל שחור.

ואף שאלה מן המפורסמות הם יצאנו בחימה שפוכה נגד גברת סלוסשצ’ינסקי ובתיה על שהפיצו סיפורים אלה באזני כל. נבקשכם להאמין לנו, כי מאד נפגענו כששמענו, בשעת נסיעה באוטובוס מצפת למטולה, את אחד האזרחים אומר לחברו “שימק סלוסשצ’ינסקי נוטל מרכוש הצבא ושם בכליו”. לדעתנו פרסום מסוג זה מזיק לא רק לשימק ולגברת סלוסשצ’ינסקי, אלא גם לדיירי הרחוב כולו, שנעשה משפחה אחת בקיץ.

ברם המסע שניהלנו נגד הפצת סודות המשפחה ברבים נחל כשלון חרוץ בעיקר משום שגם משכונות אחרות, כמשכונתו של מר לבנון, ניתן בימי הקיץ לראות ולשמוע את הנעשה במקומנו.

כך נודע לשכניו של מר לבנון, ולו עצמו, כי אחיו של קלמן טלילי יושב בשקט בבית־המשוגעים של ד"ר פניני זה יותר משמונה שנים. “וזו גם הסיבה”, שמענו פעם את גברת לבנון אומרת לידידתה שעה ששתו לימונדה על המרפסת, “שבתיה אף פעם לא קוראת לילדים שלה ‘משוגע’ כשהבעל שלה נמצא בבית”. גם נודע להם כי האשה הזקנה הלבושה טלאים פרומים ונעולה נעלי־גבר גדולות ללא שרוכים, המכבסת בביתה של גברת סלוסשצ’ינסקי ומכבדת בו את הרצפות, אינה אלא שארת בשרה. “תאר לעצמך דבר שכזה!” קראה גברת לבנון באזניו של החלבן, שסיפר לנו על כך.

גם אנו יכולים לראות ולשמוע את הנעשה ברחובו של מר לבנון. יודעים אנו דבר או שנים על משפחת לבנון אשר לוא סיפרנום באזניכם הייתם לוטשים עינים ואומרים “לא יאמן כי יסופר!” כן, כן. אך אין אנו כמר לבנון, ולכן לא נפיץ סיפורים על אודותיו, אפילו לא באמצעות החלבן ומוכר־הקרח, המשמשים לאחרים מפיצי־ידיעות מצוינים.

מבכרים אנו לראות ולשמוע את הנעשה בתחומנו ולא במקומות אחרים. ואכן, בקיץ מתגלות לעינינו התמורות שחלו ברחובנו. הנה מספר עקרות־הבית העושות כביסתן בגיגיות נתמעט השנה. מרפסות־המטבח שהיו מקושטות בגיגיות־כביסה נתמעטו אף הן. חידושי הטכניקה והמגע ההדוק עם יהדות ארצות הברית הביאו אף לרחובנו מכונות־כביסה אוטומאטיות. נוכחותן של מכונות אלה מורגשת, ואם תשמע אחת שואלת “איזה יש לה?” והשניה משיבה “באֶנדיקס”, תדע שבמכונות־כביסה המדובר ולא בליפסטיק.

את מוכר־הקרח וסוסו לא מקבילה השנה תהלוכה מריעה ומתריעה של נשים וילדות מנופפות בשקים ובמזלגות־קרח. מוכר הקרח עצמו רזה במקצת, ושיחו עם עקרות הבית מנומס ומלא יראת כבוד, לא כלפני שנתיים ושלוש שנים. גם סוסו, זה הסוס הגאה והאביר שלפני שלושה קיצים התיז אש מנחיריו, מכשכש עתה בזנבו לקראת הלקוחות המעטים של בעליו, ככלב אשפתות. כן, נתמעטו הקופצות על הקרח. מדירות רבות שומעים אנו בקיץ הה את רחש המנוע של מקרר חשמלי.

בחנות־המכולת שברחובנו ניתן עתה לקנות זעתר, בעוד שפעם לא ידעו החנוונים, אדון שפיגלמן ואשתו, אפילו טחינה מהי. כיום שומעים אנו את האדון שפיגלמן מלהג את קונותיו העיראקיות כאילו היו לאנדמאנשאפט"יות שלו מוולוז’ין. מתלונן הוא באזניהן על הפקדונות שחברת החשמל דורשת ממנו חדשים לבקרים ועל אי־הצדק שבמפעל הפיס, שאינו מקיים הבטחתו ולא הפכו מעני לעשיר, כמובטח. “בכסף שאני קניתי אגרות־פיס כבר אפשר היה לאשפז את כל חולי הנזלת בישראל ולי עוד לא יצא מזה כלום”. הוא אומר באידיש שלו הנשמעת באזניהן כלשון חרטומים.

כמובן, לא הכל חליפות ותמורות. עדיין מדברים ברחובנו על השליחים החומסים את הלאום ועל מס־הכנסה המלסטם את הבריות. עדיין שומעים אנו את שכנינו רוגנים על הזוהמה ששקע בה הים ורואים אותם כלואים בשבתות בבתיהם מאין להם מקום שבו יוכלו לטייל ולחלץ עצמותיהם. ולצערנו, רבקה זייגרמן טרם נישאה, ועודנו שומעים אותה ממתיקה סוד מדי חצות־ליל, עם מחזריה, עד לשעות השחר.

הנהנים אנו מתופעת הקיץ שהכל שומעים על הכל והכל רואים את הכל? דומה כן, אמנם ימים קשים עברו לעינו. בהדרגה, ככל השכנים, הסתגלנו גם אנו לאקלים הקיצי־שכונתי. נוהגים אנו כבוד בשכנינו, ובעת שסועדים הם ארוחת ליל שבת לא נשוטט בדירתנו בתחתונים ובגופיה. מצפים אנו מהם שינהגו אף הם עמנו כבוד ויחדלו לזרוק את חרצני־הזיתים למרפסתנו.

אכן נהנים אנו הנאה מצומצמת מתופעת הקיץ ולולא נהנינו מיכלתנו להבחין בחליפות ובתמורות שברחוב, לראות ולשמוע את הנעשה אצל כולם ולהיראות ולהישמע להם; ולוא סבלנו עתה כמו שסבלנו בראשית, מה? כלום בכוחנו לשנות את הקיץ? כלום יכולים אנו לקרוע עצמנו מהחברה ולהתנזר בדירה שחלונותיה ותריסיה מוגפים ולחיות את חיינו הפרטיים?

לא.

לולא הקיץ שבא לרחובנו לעולם לא היינו יודעים מדוע החליף שמואל זלדינסקי, הגר עם משפחתו בקומת־הקרקע שבביתנו, את משלח ידו. ונורא מכך: מוסיפים היינו לחשוב, בבורותנו, שאין איש מאושר ממנו בכל רחובנו.

דומה היה כי שמואל זלדינסקי שמח בחלקו. אשה לו שמנה וטובה, וגם שני ילדים שבנקל יכולים הם לנפץ אפילו את הגבוהה שבשמשות בנין הועד הפועל ולהוציא את האויר מצמיגיו של הרמטכ"ל.

עבודתו, הדבקת מודעות על לוחות הפרסומת של העיר, גם היא גרמה לו קורת־רוח לא מעטה. כך נדמה לנו בראותנו את חזות פניו מדי צאתו לעבודתו ומדי חזרו ממנה. מתניע היה השכם השכם בבוקר את אופנועו העמוס פרסומת ודבק ומניח למנוע שיתחמם שעה קלה לפני הנסיעה. האופנוע, שלא כבעליו, לא שבע נחת מעבודתו ומהשעה המוקדמת שבה נתבקש להתעורר, והיה משמיע קולות נפץ ושריקה מחרידים, ולעתים קרובות למדי אף אנקות גסיסה וחנק פתאומי.

מחאות־הבוקר של האופנוע עוררו לא אחת את שכנינו, שפתחו את תריסיהם ברעש גדול אל הרחוב הצונן והאפל, ואמרו לנזוף בפרש וברכבו על המהומה שהם מקימים לפני תפילת שחרית.

אולם שמואל זלדינסקי היה מחזיר לעומת מבטיהם הנזעמים את פרצופו החייכני והמאושר. לעתים אף היה מסיר את הקאסקט מעל ראשו לסימן של צפרא טבא, ומגלה תוך כדי כך קרחת חוורת הזורחת על פניו האדומים משזפון. קרחת זו, שנראתה כהילה של אושר וטוב־לב, דיה להמס את הזעף שבלב הנרגז ביותר ולהפוך את הבעת השפתיים הדקה והאכזרית לבת־צחוק בשרנית ולבבית.

האופנוע היה היחיד שלזלדינסקי לא נודעה כל השפעה עליו. דוקא בשעה שהיה בעליו מחייך לעבר התריסים שנפתחו, מאותת בקרחתו ומנפנף בקאסקט שלו, הוסיף האופנוע התפוצצות חדשה, מלוּוה תמרות עשן מחניק.

לא אחת גרמה התפוצצות כזאת למותו הזמני של האופנוע, על זלדינסקי היה אז לרדת ממנו ולדחפו במורד הרחוב, לזנק עליו תוך כדי מרוץ ולהתניעו מחדש בנסיעה. מבצע זה היה מרתק את לב כל רואיו. זלדינסקי היה מצליח להינתק מהקרקע, לרחף מעל דליי הדבק והפרסומת, להאביר מעל למברשת־ההדבקה הגבוהה ולהיצמד כבמציצה, אל אוכפו. היו שכנים שלא עצרו התרגשותם ומחאו כפיים באהדה כנה לזלדינסקי הטוב.

אולם עבודתו וטיפולו באופנועו היו רק טיפה אחת בים־אשרו הגדול. דומה היו לנו כי זלדינסקי שאב נחת מיוחדת משירותו בעתודות הצבא. שלא כשכננו שימק סלוסשצ’ינסקי היה לזלדינסקי חוזר משירותו בידים ריקות. אך לבו היה מלא גאוה ונפשו הילכה קוממיות.

הוא היה חוזר משירותו בשעות אחרי־הצהרים, שזוף ומאובק, וקונה לו שביתה על הגדר שליד הכניסה לחנות המכולת. במקום זה, בו פוגשים השכנים את ידידיהם שנסעו לחוץ־לארץ וחוקרים אותם לקורותיהם, היה גם זלדינסקי עונה לשואליו: “איפה הייתי כל הזמן? לא, לא נסעתי לחוץ־לארץ. בצבא הייתי. פוף, פוף!” עושה היה בידיו כמחזיק רובה.

הילדים והתינוקות היו מתכנסים סביבו, והטוראי שמואל זלדינסקי היה מספר להם את קורותיו בעתודות הצבא. מדי פעם היה נועץ בוהנו בטבורו של אחד ממעריציו הקרובים אליו ומשמיע תוך כדי נעיצה: “פוף, פוף!”

שעה ארוכה היתה עוברת עד שירד מהגדר ונכנס לביתו להתקלח. אך גם לאחר שעשה כן לא החליף את מדיו. שכנים שלא ראוהו בביתם שבועות מספר, החלו זוכים לביקורים תכופים של זלדינסקי הלבוש מדי־צבא. שואל היה לעתון בוקר, או לשרוך נעל, או לפטיש ומסמר. עד שממלאים רצונו היה מספר על עמלו בצבא ומשמיע “פוף, פוף!”

גם ימים רבים לאחר שתם שירותו מוסיף היה לענוד את מדי הצבא. הילדים היו צועדים אחריו בסך והוא היה הפונה אליהם בלשון זאת: “טוראי ראשון מויש’לה סלוסשצ’ינסקי, עמוד דום שעה שמדבר אתה אל הממונה עליך!” אחרי־כך היה נפטר מפקודיו בהצדעה. כאן המקום להעיר את תשומת לבם של האחראים, כי הממונים על זלדינסקי לא לימדוהו להצדיע כראוי. מצדיע הוא ומשתחוה גם יחד. אמנם בעת האחרונה שיפור במקצת את הצדעתו ואינו מחוה קידה עמוקה כל כך. אך עדיין מרכין הוא את ראשו בעת ובעונה אחת עם מועל ידו.

בחייו האזרחיים שאב שמואל זלדינסקי מנה גדושה של אושר, כך נדמה לנו, מתקופות כהונתו כחבר בועד־הבית. בבית המשותף שבו אנו גרים מכהנים הדיירים כחברי הועד, כל אחד בתורו, תקופה מסוימת של חדשים.

זלדינסקי, בהיפוך גמור ליתר השכנים, שש אלי תורו לכהן בועד הבית. מוכן הוא תמיד להחליף את השכן שמשום מה נמנע ממנו לכהן בתורו. שכנים מסויימים, אשר גוּנב אליהם דבר על להיטותו של זלדינסקי לכהן בועד הבית, שמחו למנות אותו, בהזדמנויות שונות, כממלא מקומם.

בימים שהוא מכהן בועד אין להכיר את ביתנו. הדשא קצור ונמוך, שיחי הפרחים מושקים, ערוגות מגן דוד ירוק עדורות וגרופות, פחי־האשפה מתוקנים ומנוקים, התיל לכביסה שלם ומתוח, חדר־המדרגות מבהיק מנקיון – והמשכנתא והרבית, ראה זה פלא, נפרעות בבנק בשבעה בכל חודש, אף לא יום אחד אחרי־כן.

בימים אלה לובש שמואל זלדינסקי את בגדי השבת שלו ונועץ עט נובע בכיס חליפתו. מדביק הוא, במומחיות מעוררת קנאה, הודעות חדשות לבקרים על לוח־המודעות של הבית. חותם הוא על מודעות אלה לא בשם הועד, אלה בשם “ההנהלה”.

כל כמה שהוא נוח ומסביר פנים לדיירי הבית כן מקשיח הוא את לבו כלפי עובדי הנקיון והגנה של הבית. מפטר הוא אותם ושוכרם חליפות. בדירתו מכנס הוא אותם ודן עמם באריכות על חובותיהם וזכויותיהם במקום עבודתם, בביתנו. הוא נהפך לחרדת־לבם של כל הגננים ועובדי הנקיון שברחובנו.

כזה הוא האיש, כאילו מאושר בחלקו. ואם תשאלו אותנו כיצד זה ישי וישמח למילוי המשימות הבטחוניות והביתיות, ובמקום שכל אזרח אחר משמיע קולות קובלנה ובכיה, משמיע הוא קולות התנדבות וצהלה? – הרי על כך אנו מספרים לכם.

מאחת השיחות שהתנהלו בינו לבין אשתו, גאולה זלדינסקי, ושהגיעו לאזנינו בעד לחלון הפתוח, נתחוור לנו, כי לדעתו של שמואל זלדינסקי שירותו בעתודות הצבא וכהונתו בועד הבית מעמידים אותו בדרגה שוה עם אותם שכנים שברחובנו אשר גדלו ונתעצמו מאד בימים האחרונים.

ברחובנו חלה תמורה ששינתה לא מעט את פניו ואת מערכת היחסים ששררה בו. אותותיה הראשונים נסתמנו בשנה השניה לעצמאותנו והתבטאו בעיקר בכך שרבים משכנינו התחילו מנצלים את מקומות־העבודה שלהם לא רק כמקורות לפרנסה, אלא גם כאמצעי־עזר נכבדים להתקדמות כלכלית וחברתית.

כך, למשל, בימי הקיצוב החמורים ביותר, היה פיצ’רסקי מביא לביתו עופות וביצים ממשרדו ב“יבול חקלאי עממי בע”מ“. רייך הלביש את בני ביתו ואת עצמו באריגים ובעור שנטל ב”הלבשה והנעלה בע“מ”, שם הוא משמש כלבלר. ואביבי מילא את ביתו בשוקולד ובמיני מתיקה אחרים שלקח ב“שיווק ופיקוח”.

היה זמן שברחובנו אכלו ביצים לשובע אלה שעבדו במשרדי ביצים, ולא חסרו מלבושים אלה שעבדו במשרדי טכסטיל וזכו ברהיטים אלה שעבדו במשרדי עץ וצבע.

אחרי כן העזו אנשי רחובנו ולא הסתפקו רק במה שידם משיגה במקומות העבודה שלהם עצמם, אלא שלחו ידם ונטלו דברים שהגיעו אליהם בעקיפין. כך זכה פיצ’רסקי במתיקה ורייך שבע ביצים, ולאביבי לא חסרה הלבשה.

אלה הן רק דוגמאות מעטות לזכויות שמקומות־עבודה מסוימים מקנים לעובדיהם. שכן גם כיום הזה בלכתנו לאוטובוס אין אנו מעמידים עצמנו בתור הארוך, אלא נכנסים מאחור, קוראים לנהג “חבר של גלובינסקי!” וקונים לנו ישיבה על אחד הספסלים. גלובינסקי, לעומת זה, נהנה מקצת הלבשה ומתיקה שמספקים לו רייך ואביבי. עוד לא קרה שמישהו ימחה נגדנו בהיכנסנו שלא בתור – שכן מן המפורסמות היא שאנשי “דן”, משפחותיהם וידידיהם פטורים מעמידה בתור.

זלדינסקי, במשך תקופה ארוכה, לא קינא ולא שאף להתחבר לסיעות הכלכליות שנוצרו ברחובנו. אולי נכון יותר לומר שלא יכול גם אם רצה, כי סוג עבודתו הוא מאלה שאינו מקנה לעושהו כל זכויות. ואף על פי כן ראינוהו פעמים רבות עוזר לקלמן טלילי לשאת את החבילות שהביא ממשרדו ב“עמי־קם בע”מ" למעלה לדירתו, בימים שאילן בנו היה חולה ולא יכול להושיט יד עוזרת. בשעת מעשה היה זלדינסקי אומר לטלילי “הזהר לבל תגרד בחבילות את הסיד מהקירות!”

לאחר השיחה בינו לבין אשתו, שהגיעה לאזנינו, נתברר לנו לפתע כי אשתו נוטלת חלק פעיל יותר בהתפתחות הכלכלית שחלה ברחובנו. ואכן, נזכרנו בשתי שיחות ששמענו בתקופות קיץ קודמות. יום אחד שמענו את גברת זלדינסקי משוחחת עם גברת טלילי, הלא היא בתיה.

“גברת אבני”, אמרה בתיה. “קיבלה מהבחור שלה מכונת־כביסה מסוג ‘ווסטינגהאוז’!”

“הבעל שלה עובד במכס, אז מה החכמה?” שאלה גברת זלדינסקי במה שעתה נדמה לנו כקצת קנאה.

“יש בזה הרבה חכמה”, השיבה בתיה, “מה את חושבת שגברת אבני מצטערת שהיא קיבלה מכונת־כביסה? לא איכפת לי שהבחור שלי ילך לעבוד במכס ויביא לי מכונת־כביסה”.

וביום קיץ אחד אמרה בתיה לגברת זלדינסקי: “גברת פיצ’רסקי קיבלה מהבחור שלה מקרר חשמלי. איזה יופי!”

“פילקו”? שאלה גברת זלדינסקי בקנאה, "כל אחד יכול לקבל ‘פילקו’ אם הוא נרשם “בתור”.

“היא לא קיבלה ‘פילקו’. היא קיבלה ‘ווסטינגהאוז’! זה יותר טוב”. ובתיה הוסיפה: “הבחור שלה נסע לאמריקה בעניני שיווק ביצים והביא לה ‘ווסטינגהאוז’ במתנה והמון דברים בשבילה ובשביל הילדים”.

“כל השליחים הם גנבים!” הצהירה גברת זלדינסקי, ואז הבינונו לראשונה כי עינה פקוחה על המתרחש מסביב.

“לא איכפת לי שקלמן שלי יהיה שליח!” אמרה בתיה.

בעת שבעלה שמואל היה מקשיב לסיפוריהם של השכנים שחזרו ממסעות אל מעבר לים, על אופנתה של פאריס ונפלאותיה של אמריקה, ומפטיר “אכן, יש מקומות בעולם!” היתה אשתו אומרת בסתר לבה “יש פרנסות!”

כל אלה סיפרנו לכם כדי שתבינו מהי התמורה שחלה ברחובנו. ועוד, כדי שתבינו את השיחה שהגיעה לאזנינו ביום קיץ. והרי עיקר הדברים ששמענו.

גברת זלדינסקי הוכיחה את בעלה לאמור: צא, שמיל והבט אל מרפסות השכנים. פעם היו כולן מקושטות בגיגיות־כביסה. והיום, הראה לי, שמיל, גם מרפסת קטנה אחת, חוץ מזו של זלדינסקי, שגיגית־כביסה תלויה עליה. שמיל, אני אומרת לך, שמיל. לכולם יש עתה מכונות־כביסה אוטומאטיות. רק לנו אין. לכולם יש מקררים חשמליים, שמיל דע לך, אשתך היא אחת המעטות ברחוב הצופות בחרדת לב לשעת בואה של עגלת־הקרח. שמיל, מדוע אינך עושה משהו שמיל?

על כך ענה שמואל זלדינסקי, שלא כדרכו, בצעקה, לאמור, למה את משגעת אותי גברת זלדינסקי? הרי יודעת את שאני עובד מבוקר ועד ערב עד כלות הכוחות ואינני משחק. את יודעת שאעשה כל מה שאוכל בשביל הילדים ובשבילך, אבל מאיפה אני לוקח לך מכונת־כביסה?

ומאיפה לקחו טלילי, פיצ’רסקי, רייך, אביבי ואבני? שאלה גברת זלדינסקי בהגיון ברזל. לאלה יש, ואתה רוצה להגיד לי שזה מהמשכורת שלהם? שמע נא, שמיל, אף אחד לא חי פה בדיוק על משכורתו. לכולם יש יותר ממה שהם מרויחים שמיל, עשה משהו שמיל!

מה לעשות? מה לעשות? שאל שמואל זלדינסקי חסר אונים ואומלל. הן היו ימים ועבודתי פירנסה אותי בכבוד! מה לעשות?

צא לאחד המשרדים ועבוד בו, אמרה אשתו. קנה לך זכויות, ואל תנסה להשתוות אל שכנינו בשירות העתודות ובכהונה בועד הבית. קנה לך זכויות באחד המשרדים. לא חשוב איזה. במשרד הבטחון מחלקים חולצות ואפודות, עובדי חברת החשמל כמעט אינם משלמים בעד המאור, חברי “דן” מקבלים עתונים וספרים חינם, אם אינך מסוגל לשווק ביצים באמריקה, שמיל, היה אחד מעובדי המשרדים האלה! שמיל, אני אחנק, אני אמות, אם גם לנו לא יהיו זכויות, כמו לכולם!

אחרי ששמענו את הנאום הזה, סקרנו מחדש את אישיותה של גברת זלדינסקי והחלטנו כי צדקה הסבתא שלנו, שאמרה פעם “אין טפשים בעולם”. בלבבנו אמרנו, אין כאן אנשים מאושרים מסוגו של שמואל זלדינסקי. אם הוא אינו מבין את המתרחש סביבו, חזקה על אשתו שתבין יפה את התמורה שהתחוללה ברחובנו. היא מבינה יפה שפרנסה בלבד אינה מספיקה, אלא דרושה פרנסה הסמוכה לקערה ציבורית גדולה.

ואכן, שלשום הודיע שמואל זלדינסקי לדיירי הבית כי התפטר מתפקידו במחלקת הפרסומת העירונית. החל מהאחד בחודש, לפי סידור שסידר קרוב־רחוק של אשתו, יעבוד במשרד הדואר.

“מי יודע”, נאנחנו ואמרנו בלבנו, “אולי יגיע יום ושמואל שלנו יעבוד במחלקה לשיווק ביצים, או אולי ב’עמי־קם', או – אל אלהים – במשרד הבטחון!”

יום אחד לפני מספר שבועות קיבלנו ממר ליפא געתוני גלויה שבה הוא מספר לנו, כי אך חזר משליחותו בחוץ־לארץ וכי הביא לנו דרישות־שלום מכמה ידידים ומכרים. כל נסיונותינו להעלות ולדלות מזכרוננו מי הוא כותב הגלויה עלו בתוהו. אמנם ידענו אדם אחד בשם ליפא, אך שם משפחתו, כמיטב זכרוננו, היה שאפושניקוב, או אולי סאפוז’ניקוב. הוא היה, בשכבר הימים, מורה־לזמרה שלנו בכיתות הנמוכות שבבית־ספר עממי. אולם לא תיארנו לעצמנו שמדינת ישראל עשאתו שליח שלה.

תוארו של אותו ליפא כמעט נמחה מזכרוננו, כל מה שנשתייר אצלנו מדמותו היה שיר אחד שהיה שגור על פיו. שיר זה, דוקא, נשתמר בזכרוננו יפה. שכן פעם, ביום חורף אחד, הבהילנו מר ליפא שאפושניקוב (סאפוז’ניקוב) בקולו החרב, כשפתח והודיע לנו בתחילת השעור הודעה אישית: “אביך מת, אמך חולה..”

רק לאחר ששככה הבהלה שקמה בכיתה הסביר לנו אותו מורה־לזמרה שההודעה העצובה שהודיע לנו לא היתה אלא הבית החוזר של שירו הידוע של אביגדור המאירי “מכתב מהגולה”. אותו בית, נקל להבין, שמור יפה בזכרוננו גם היום: “אביך מת. אמך חולה – בוא הביתה לגולה. – אחכה לך בלי הרף – מן הבוקר עד הערב – בוא הביתה בוא הביתה – בוא!” מלבד שיר זה לא שמענו את ליפא שר שיר אחר, והוא היה שר אותו בקול רווה־תוגה בכל עת מצוא.

מה בצע חשבנו, בשליח שהיה מורה־לזמרה שכל הרפּרטואר שלו המצטמצם בשיר הנכאים “מכתב מהגולה” וגם כמה שירי־חנוכה, ושבכל רגע הוא עלול להודיע לאיש שיחו, בקול באס יבש, שאביו מת ואמו חולה? חוץ מזה היה האיש אפוף רעיונות־מוות וכליון במידה כה גדושה שמשום מה נדמה לנו שקראנו פעם באחד העתונים מודעת־אבל על מותו. פטרנו, איפוא, את עצמנו מן החשש שהשליח הוא המורה־לזמרה שלנו.

טרודים במחשבות אלה הגענו לדירתו של געתוני, באחד הרחובות החסומים שבצפון ת"א, והצגנו עצמנו לפני גברת, שהכריזה על עצמה שהיא מניה געתוני. היא היתה לבושה חלוק־בית ירקרק מצמר משובח, ופניה העידו על השפע בבשר שבארצות השליחות של בעלה. בכל זאת היינו בטוחים שאותה דוקא כבר פגשנו פעם, אולי באחד מטיולינו בעבר למשקי־הפועלות. היא הודיעה לנו שמר געתוני, בעלה, הוא “בישיבה” והציעה לנו לחכות לשובו, בינתיים תנסה היא עצמה למצוא את דרישות־השלום בשבילנו.

נכנסנו לחדר האורחים, ובו פגשנו עין בעין תמונה של ואן־גוך התלויה על הקיר ותמונה של ברל, כרוכה בזכוכית, על המזנון וכן מספר רב של אורחים, שחלקם ציפה, כמונו, לליפא וחלקם האחר היה משוחח עם מניה.

גברת אחת, דומה מאד לאנה פאוקר, שמהיותה מכווצת בקפדנות במחוך רב־כוח נראתה כצינור השקאה בן 22.5 צול, צרמה, מיד לבואנו, את אזננו בשאלה: "מניצ’קה, זהו של מישקה? היא שלחה בנו מבט נוקב שנתכוון למצוא את דמותו של מישקה בפנינו.

מניצ’קה שהופיעה עם צרור מכתבים בידה הניחה את דעתה ש“זהו של מישקה” לומד עכשיו בפוליטכניום באמריקה, “במאשטוצ’יץ”. אנה ירתה בנו מעיניה שאלה, אך בחרנו להישאר אלמונים, והשתדלנו להתענין, ככל האפשר, בגליון של “דבר־השבוע”. אולם זו לא נחה. “אולי זהו של גרוגובסקי?”

“לא”, ענתה מניצ’קה, “של גרוגובסקי עובד עכשיו אצל משה, בצירות באירופה”.

תאמרי, מניצ’קה, לא הבאתם לכם שום דבר מחוץ־לארץ?" שאלה אחת שקודם שמענו כי מכנים אותה בשם מאשה, “ראיתי אצל חלודי…נו אצל חולודייצקי, דברים נפלאים. הם הביאו להם מטבח־חשמלי כולו… חבל: כשנסעתי עם לובה לא הספקתי להביא מיקס־מאסטר…”

“ואיך, מאשינקה, יכולנו להביא? הרי טסנו לשם וטסנו חזרה. מה יכולנו להביא אתנו במטוס? והרי את מכירה את ליפא – הוא לא ייהנה ממשהו ששיך למדינה ולמפלגה…”

“באמת מניה”, חזר ושאל הצינור, “מה עושה עכשיו ליפא שלך, שמעתי שהוא עובד עם…”

מניה הסבירה להם ולכולנו שליפא עובד במשרד שפעולותיו בחוץ־לארץ מצונזרות ביותר.

“אבל בכל זאת, מניה”, שאלה מאשה, “איך זה לא הבאתם אתכם כלום?” אכזבה רבה נשמעה בתלונתה, ואכן כולנו התעצבנו. נסעו ולא הביאו, חשבנו.

“לא יכולתי להביא אפילו מתנות”, הסבירה מניה קושיה שנשמעה רק מעיניהן של מאשה והצינור, “ליפא השקיע את כל תקציב הנסיעה בתפקידו. אתן הרי מכירות אותו. עבדנו ללא לאות. נסענו מפאריס לרומה, ומרומה לפאריס, ומשטוקהולם ללונדון וחזרה לפאריס וחזרה לרומה ולבריסל ומשם לוואשינגטון ומשם לניו־יורק וחזרה לוואשינגטון ולסאן־פראנציסקו ולדטרויט ושוב לשטוקהולם ולג’ניבה… נו, אתן יודעות… שליפא עובד… אז, איפה היה לנו מקום וזמן לקנות מתנות?”

מאשה והצינור לא נשתכנעו. “גם בוריא חיטון ואשתו עבדו כך, ובכל זאת הביאו…” אמרה מאשה.

"אחרי הכל, אמרה השניה, “אנחנו נתנו את החיים שלנו לתנועה ולמדינה בזמן שכל הספסרים התעשרו, אז לנו אסור לחיות כמו בני אדם?”

“יש עוד אידיאלים אצל אנשים”, אמרה מניצ’קה בתוכחה לתמיהתם המרובה של הנוכחים.

הזמן דחק לנו, וכיוון שמאניה לא מצאה את הפנאי הדרוש וגם לא את דרישות־השלום שלנו, נפרדנו לשלום מהמסיבה וביקשנו את משפחת געתוני, שתואיל בטובה לשלוח לנו בדואר את דרישות־השלום, לכשתימצאנה.

התנהגותה המוסרית של משפחת געתוני, נודה על האמת, עוררה בנו רושם רב ולא עצרנו כוח מספר לידידינו שהנה יש שליחים ש“נסעו ולא הביאו”. תמהנו לאדישותם של ידידינו למשמע סיפורנו.

“כן, כן”, אמר לנו אחד, “הם כולם למדו אותו תכסיס. כל שליח או פקיד־ממשלה הנוסע לחוץ־לארץ, יגיד לך שלא היה לו כסף אפילו להיכנס למוזיאום בארץ שליחותו. אבל תתפלאו, ידיי, לראות מה אחרי הכל אפשר לקנות בחוץ־לארץ אפילו בלי כסף”.

מכּר אחד שלנו, המודאג ביותר ממצבה של המדינה, והחולם פעמיים בשבוע על ראש הממשלה ושר האוצר, התמיה אף הוא אותנו. “אחד מידידי”, אמר לנו, “נסע לא מזמן לחוץ־לארץ. הוא ביקר במקומות שאפילו רגל מיסיונר לא דרכה בהם כדי לראות וללמוד שיטות וכולי. בסך הכל שהה בחוץ־לארץ שלושה חדשים, אבל הוא יוכל לחיות שלוש שנים על קניותיו”.

אמרנו לו שגעתוני חזר, היינו אצלו, ולא ראינו בביתו דבר מיוחד. הסברנו לו שבמטוס אי אפשר להביא אספקה כבדה. “חכו עד שתגיע האניה”, אמר לנו מכּרנו זה.

מילא, חשבנו, מה אפשר לעשות, אלה הם החיים. עד שיום אחד, לפני כשבועים, עברנו ברחובו של געתוני ומצאנוהו רועש וגועש כולו. ילדים מארבע רוחות העיר באו מתקבצים בריצה וברינה. עוברים ושבים עמדו על שתי המדרכות וריכזו מבטי־נשר על הכביש. על מרפסות הבתים ניצבו עקרות־בית.

במרכז ההתענינות עמדה מכונית־משא גדולה עמוסה ספות, מזנון, ארונות, שני מקררים, תנור־חשמל, מכונת־כביסה, מנורות־חשמל, חבילות־אריגים, ווילאות, כלי מטבח וחבילות נייר טואלט וארגזי מזון בלי ספור. היינו משוכנעים שעומדים להקים כאן חנות “סקריפּ טוּ ישראל” במתכונת כל־בו.

“בזהירות!” נשמע קול המוכר לנו היטב, “בזהירות”! שני הסבלים נטלו אחד המקררים והעמיסוהו על טנדר שחנה בקרבת מקום. הילדים הסתערו על עטיפות הנייר המשומן והקארטונים בהם היה ארוז המקרר.

“ילדים!” הרעים עליהם קול מוכּר מאוד, ללכת מכאן!"

“באמת, מה אתם מתקהלים?” פנה אליהם אזרח בבת־צחוק סארקאסטית. “שליח של הממשלה חזר, בסך הכל!”

“פעם הם היו חוזרים רק עם מזוודות, עכשיו הם חוזרים עם וואגונים!”

אמרה אם אחת באידיש לשכנתה, ומשכה את בנה אחריה.

פתאום ראינו את מניצ’קה מתקרבת ניתורים ניתורים ומסתערת על תנור מטבח הנוצץ כולו באמל לבן. “זהירות, זהירות!” קרא הקול המוכר לסבלים שטלטלו את התנור.

“מה עשיתם?” צוחה מאניה כאילו עקרו לה שן זהב, “הביטו!” היא הצביעה על כתם שחור בחזיתו של התנור, במקום שהאמל נשתחק. “מה עשיתם?”

“זה לא הם, מניה, זה לא הם!” אמר הקול שניסה להרגיע את מניה. הימאים בחיפה לא נזהרו!" ומיד שמענו את הקול המוכר פונה אל אזרח אחד לבוש חגיגית, שאחר־כך ליווה את המקרר שבטנדר למטרתו, “שביתת הימאים זוהי חרפה. הם ביישו את שמנו בעולם. אתה יודע איזה נזקים הם גרמו? הדברים שלי היו צריכים להגיע לכאן עוד לפני בואנו במטוס…”

הסבלים נשאו עתה רכבת של רהיטים מתוצרת שוואדיה לדירתו של געתוני, כשמניה ואמה צועדות אחריהם ומשמיעות צפירות אזהרה לפני כל תפנית.

הנעשה מסביב היה יותר מדי עסיסי בשביל מערכת־הדם שלנו, ועזבנו את מקום המערכה. בשעות הערב חזרנו לראות כיצד מתנהלים הענינים. מצאנו את הרחוב ריק, מכוסה למעצבה פיסות־נייר וקש אריזה. רק על המדרכה עוד היו מוטלים חבילות וארגזים קטנים שאיש אחד ליקטם באהבה. האיש שר לעצמו, בקול באס ניחר ויבש, “אביך מת, אמך חולה…”

שפושניקוב, או סאפוז’ניקוב, אמרנו בלבנו, זהו האיש. “בוא הביתה לגולה…” שרנו גם אנו. ליפא געתוני נזדקף ונפנה אלינו.

“כן”, נאנח ליפא תוך סיפוק לאחר שנתוודענו אליו, “עברו ימים יפים, ימים יפים…”

אמרנו לו, לבקשתו, לשאת לדירתו גלילי אריג שהיו מספיקים להלביש מחנה מהערומים שבהרי יהודה. “נו, מה עושים עכשיו?” השיב ליפא לשאלתנו בחדר־המדרגות, “מה עושים עכשיו?” השיב ליפא לשאלתנו בחדר־המדרגות, “מה עושים עכשיו? ממלאים תפקידים, שהיו צריכים מורים לזמרה בשנים ההן, הייתי מורה לזמרה; כשהיו צריכים נוטרים בימים ההם, הייתי בסוכנות למחלקה שטיפלה בנוטרות. כשהיו צריכים צבא, נכנסתי לעבוד במטכ”ל. מה זאת אומרת מה עושים? עושים מה שתובעים העם, המדינה והתנועה. וגם עכשיו אני חוזר משליחות העם, המדינה והתנועה".

מה יש לדבר, אמרנו לעצמנו כשאופפת אותנו הרגשת אושר: מורי הדור שלנו באמת נענו לתפקידי השעה. מורה אחד שלנו היה ראש הצי (בית־ספרו סמוך מאד לים), אחר קנה מזונות בשביל העם באמריקה, ועוד אחר נסע להשתלם בבעיות מלחמה בזבובי הטסאֵ־טסאֵ. אפילו המורה־לזמרה שלנו, כשהעם, המדינה והמפלגה תובעים זאת, יוצא בשליחות של משרד ממשלתי.

רק על דבר אחד הצטערנו. מדוע לא חינכו מורים אלה גם אותנו להענות כך לתפקידי השעה, כמותם?

לפני חדשים מספר הכביר עלינו אחד העתונים, מהמכובדים של הדור, במבול של מודעות־ברכה לאחד שלמה קיצוצקי לרגל יום־הולדתו. בהזדמנות זו במלאת לו כך וכך שנים, שרו המברכים שיר הלל לפעולתו החלוצית והפועלית, במפלגה, בהסתדרות ובמדינה.

אמנם, מודעות־ברכה הן דבר שכיח באותו עתון. אלא שהפעם היה מספרן רב מהרגיל. נותינהן לא שמו כלל לבם לקטנות, כגון מחירי המודעות, בחגגם את יום־ההולדת של יקירם, ומודעותיהם היו מן הגדולות והגדושות. שמות המברכים, שהיו ברובם קואופרטיבים מענפי המשק השונים, נעו מסביב לשמות כ“המרהט”. “המבריק”, “הגלגל”, “המטעין”, “המזין”, “המלביש”, “המדפיס”, ו“החצץ”.

ימים אחדים געשו גלי ים־מודעות זה. רק מי ששם לבו וקרא את המודעות בעיון הבחין מייד שלפניו מערכת תעמולה מאורגנת העשויה שלבים שלבים לפי תכנית שתוכנה מראש.

מן המודעות שהתפרסמו ביום ראשון למדנו, כי ענק מדיני וכלכלי, שעד כה לא ידענוהו, חי בתוכנו ועושה גדולות זה למעלה מ־25 שנים. המסגרות הכילו תיאורים של קיצוצקי כ“מנהיג הפועלים רב יזמה”. כשלמה קיצוצקי היקר “שביסס את משקן הכלכלי של המפלגה וההסתדרות”. מודעה גדולה אחת קראה בלשון היוצאת מן הלב – “האיש שנתן לנו את הבסיס”.

מן המודעות שהתפרסמו למחרתו נשקף אלינו בכל הדרו קיצוצקי ההוגה, גאון הרוח והסופר. בעוד שאתמול היו חתומים על המודעות גופים כ“המזין” ו“המכלכל”, היו היום שמותיהם של המברכים “המדפיס” ו“דף־גויל”. “קאצקה – כמו שאנו אוהבים לקרוא לו”, אמרה מודעה אחת בלשון שירה, “הוא שנפח בנו במיליו את הרצון לחיים”. מודעה אחרת גמרה את ההלל בלשון פרוזאית יותר – “האיש ש”המדפיס" חייב לו את כל אותיותיו".

ביום השלישי לבש בעל היובל צורה חדשה. הפעם הופיע בלבוש של לוחם נועז ומסור למפלגתו ולהסתדרות. איש העמל המסתפק במועט: במשכורת ההסתדרותית. המברכים העלו על נס את עניו, את נקיון כפיו, את “מסירותו העוברת כל גבול” למפעל. “היד שקצצה את ראשה הארסי של האופוזיציה בקואופרטיב “שא משא” היא של קיצוצקי!” נאמר במודעת ברכה מטעם אותו קואופרטיב.

אין, איפא, פלא שתהינו לדעת מי הוא קיצוצקי שמן המודעות ניצב לפנינו כמדינאי־הכלכלן־הסופר־הנואם־המארגן הגדול המפורסם והבלתי־ידוע ביותר. לא חשדנו, אף לא לרגע, כי המדובר הוא בשלמה קיצוצקי מכרנו משכבר. אף אם היינו מגזימים בתכונותיו ובציור דמותו ואישיותו של מיודענו לא היינו מגיעים אפילו לקרסוליו של אותו קיצוצקי חתן־היובל האלמוני.

לא עברו ימים רבים וכל הענין נשתכח מלבנו. המכובד שבעתוני הדור חדל מלהרעיש את מוסדות הארץ במודעות הברכה לחתן־היובל וברגע שאלה נעלמו מעיני הציבור, ממש באותו רגע, גז כחלום גם קיצוצקי עצמו. בשעתו התפלאנו מאד על כך שדוקא היעלמה הפתאומי של אישיות כה דגולה לא גרמה לרעש גדול יותר מהופעתה. לא נותר לנו אלא להסיק שציבור קוראיו של אותו עתון מורגל כל כך לראות מעל דפיו כוכבים דורכים וכוכבים נעלמים עד שהחל רואה בכך מעשה ממעשי־הטבע.

ואכן, לא היינו מגיעים כלל לכתיבה על קיצוצקי אילולא חזר ונתחדש, לפני ימים מעטים, הרעש סביב אותו שם ומעל דפי אותו עתון. רק שהפעם המדובר היה בחסיה קיצוצקי, רעיתו של “קאצקה”.

שוב היינו עדים ליום הולדתה, בגיל קשיש למדי, של דמות חלוצית־פועלית־מפלגתית. והפעם שפעו השבחים והקילוסים מתוך מספר גדול יותר של מודעות מאשר קודם. בהרבה יותר. שכן אל המברכים מטעם הקואופרטיבים וּועדי הפקידים הצטרפו נשיהן וחברות משקי־הפועלות, בתי החלוצות וארגוני נשים דומים שהטו כולם שכם אחד בסלילת דרך ארוכה מאד ועיקלת של ברכות וקילוסים לחסיה וליובלה.

שלא כבעלה מנו המברכים בחסיה תכונה עיקרית אחת: כוחה הגדול של חסיה, התכונה שהבדילה אותה במיוחד משאר בנות־מינה, הוא “אהבתה את המולדת אהבה ללא מצרים”. כך אמרו מודעות רבות וללא שינוי נוסח כמעט. רוב המברכים היו “ניזונים ושואבים מאהבתה של חסיה את המולדת”. אהבתה של חסיה את המולדת ואנשיה נעשתה כנראה בפומבי גדול, שכן אחרת היינו מתקשים להבין כיצד נודע דבר אהבה עזה זו לנשיהם של חברי קואופרטיב “הברז” ו“המברג” למשל. קואופרטיבים מספר ששכחו, משום מה, לברך את קיצוצקי עצמו לפני חדשים אחדים, בעת יובלו, נזדרזו בהזדמנות חדשה זו וכרכו את הברכות, שאיחרו לבוא, לשלמה קיצוצקי.

ובכן, סיכמנו בלבנו, שהאיש שעלה לגדולה כזאת אינו אלא קאצקה מיודענו, הפעיל במוסדות ההסתדרות. ותמהנו לא כל כך על שעלה לגדולה, שכן עינינו ראו בשנים האחרונות שפע רב של נמושות שנעשו אריות, אלא על כך שזה לאהבתם של ידידים כה רבים, המוכנים להוציא בשמחה הון עתק עליו ועל אשתו במודעות ברכה. היכן זה, ואיך קנה לו קאצקה אוהבים כה רבים? זו היתה השאלה שהציקה לנו. כדי למצוא תשובה לכך החלטנו ללכת לביתו של קיצוצקי כדי לקחת חבל בשמחת אשתו. תוך כדי כך, חשבנו, נראה גם את האוהבים והידידים ואולי נמצא את התשובה לשאלתנו.

בדרכנו הרהרנו באיש ובפעליו.

בפעם הראשונה נקרה האיש לפנינו בסיפור ששמענו מפי אחד הותיקים שאהב לספר על הימים ההם ולמתוח מהם השוואות לימים האלה. “בימים ההם”, כך היה מספר אותו ותיק, “השתכרנו למחייתנו כסף דל. דל מאוד. אולי שבעה־עשר גרוש ליום, לכל היותר. ודוידקה, בנם של סניה ורותקה, שהיה אז תינוק בן שנה וחצי, היה חולה. הוריו ואנו, חבריהם, חסכנו מפינו כדי לקנות לתינוק חלב ותרופות, שכחתי אולי לספר, כי אז היינו גרים בקבוצת צריפים בחדרה בעוני רב ובחוסר כל. חלוצים אמתיים”.

“ערב אחד”, כך היה הסיפור, “היינו כמה חברים, מסבים בצריפם של סניה ורותקה, מודאגים כולנו בשל התינוק. בפינה, על עששית־נפט, התחמם החלב בשביל דוידקה החולה. ולפתע פתאום נכנס לצריף קאצקה שהיה אז, כמו היום, פעיל בתנועה. רק נכנס התחיל לנאום על החזון ועל עתיד המפעל. קולו הלך וגדל מרגע לרגע ומליו נפלו על אזנינו כאבנים רותחות – והוא מדבר עלינו ועל עתיד המפעל. עודו מדבר ועיניו נחו על סיר החלב, תפסו בשתי ידיו ובהפיכה אחת, כמעט, הריק את תכנו לפיו”.

סיפור זה, נחרת היטב בזכרוננו. אחד מידידינו שחזרנו וסיפרנו לו אותו סיפור התרעם עלינו ונזף בנו על שחורצים אנו משפט על האיש בשל מעשה שטות שביצע בצעירותו. “אילו היו הבריות זוכרות ונוטרות בלבן את חטאות הנעורים ולפיהן חורצות משפטן”, אמר לנו ידידינו, “אני מבטיחכם שלא היו קמים לנו, לעולם, הרצל, וויצמן וברל”. וכמובן, גם לא קאצקה.

בפעם השניה פגשנו את איש החזון במחלבת “יבול” בתל אביב. אחד מעובדי המחלבה הורה לנו באצבעו על איש ואמר לנו “הנהו, זהו קיצוצקי”. התפלאנו לדעת מה מעשיו ב“יבול”.

– “חיבה יתרה נודעת ממנו לחמאה ומאכלי חלב”, אמר לנו איש שיחנו.

ואכן קיצוצקי היה עתה אצל השולחן, עליו נארזה החמאה בחבילות, והיה נוטל מלוא חפניו חבילות חמאה ושמן בתיקו השחור והמשומן. ותוך שהיה נוטל את החמאה הארוזה ושמה בכליו היה פיו מפיץ דברים על קשייה של המדינה, על הגדולה וההדר שבקיבוץ גלויות ועל ההכרח להכפיל המאמץ.

מה ששבה את לבנו במחזה הזה היו הפעם עיניו דוקא, ולא לשונו. בעיניו נראה האין־סוף הטמיר – היא הרעבתנות הנצחית של הקיבה. הוא שׂם בכליו שתי חבילות חמאה ומעיניו ניבטו מאתיים חבילות חמאה. הוא הוסיף ונטל ארבע חבילות חמאה ועיניו הכפילו מספרן בריבוע. הוא נראה לנו כאותו זבוב שבית בליעתו צר ועיניו מסייעות עמו מעשה־יאוש בבליעה.

ושוב התרעם עלינו ידידנו למשמע סיפורנו זה. ידיד יקר זה, שאסון חייו הוא שברל כצנלסון הסתלק לעולמו בטרם השלים וגמר את עיצוב מוחו וההשקפת עולמו, לא אבה לשמוע בדברים האלה. “האיש הזה קיצוצקי”, הוא אמר לנו, “הנו פעיל ההסתדרות. הוא חי ועובד במשכורת הסתדרותית. הוא עושה למען משק ההסתדרות ולכן למען כלכלת המדינה יותר מאשר רבבות אחרים המשתכרים פי שניים ופי שלושה ממנו. והם חיים חיים נוחים ממנו, לאין ערוך יותר נוחים. האם לו, לאיש היקר והחסיד, שאת כל חייו הקדיש למפעל, אסור ליהנות במקצת ממעשה ידיו? והלא “יבול” היא מעשה ידיהם של חבריו, של אנשי העבודה שהוא חברם”.

שיחה זו עם ידידנו השאירה בלבנו פקפוקים וספיקות רבים. ביקשנו בכל זאת לדעת, כמה מועיל שלמה קיצוצקי למשק המדינה. חשבנו שאם יתברר לנו שהאיש באמת בונה ומקים, מדריך ומארגן, נמצא בכך צידוק להתנהגותו, ומה גם שהוא עושה זאת במשכורת הסתדרותית.

לאחר שחקרנו בדבר מצאנו שרוב חבריו לעבודה בהסתדרות עשו יד אחת שלא לדבר אתו. לא ראינו ולא שמענו גם איש אחד מהם שידבר בו טובות. רובם שתקו כשהזכירו את שמו. רק ספורים מבין חברי הקואופרטיבים הרהיבו עוז ואמרו שבמקום להביא שלום־בית לחברתם הוא מפיח בהם רוח של סכסוך ושנאה. “הוא יעשה הכל” אמר אחד מהם, “משום שכל מה שהוא רוצה זה שלטון, ולשם כך מוכנים שכמותו לעשות הכל”. התברר לנו, כי הסיבה שהמפלגה מחזיקה אותו בתפקידו, אף על פי שחבריו לעבודה סוטים ממנו ועל אף זה שהוא מפיח הרס ושנאה במקום רוח יצירה ובנין, היא זו שגם היא מעונינת בשלטון.

לאחר חקירתנו נוכחנו, כי מודעות הברכה לקאצקה גרמו לו עוול. שכן שכחו להזכירו כגאון פינאנסי. העובדה היא, כי בבוא עת בחירות אי איש בעולם כולו שיוכל לסחוט כספים כה רבים לתעמולת המפלגה מהקואופרטיבים כמו קיצוצקי. אפילו קי עורף כאנשי “לחץ” ו“איזמל” נסחטו בידיו עד תום.

“אני היכיתי את אבי”, צעק פעם קיצוצקי באספת־בחירות למוסדות אחד הקואופרטיבים, “כדי להבינו את דרך הישר, ואני לא ארתע מלהכות אתכם כדי להבינכם את דרך הישר”. ועליכם לזכור, תמיד, כי בשעה שלשונו נעה, חלבו, ואולי גם דמו, של מישהו נשתה.

עיקר פעלו של קיצוצקי היה לכונן בסניפי ההסתדרות הנהלות שתשמענה את דברו ואת דבר המפלגה, ללא ערעורים וחיכוכים. הוא החליף ותיקים וטובים בחדשים ודורשי־טובתו ובכל מקום ששמע מפיהם תשובה חיובית לא היה זה אלא הדם של דבריו שלו.

ודוקא משום כך, בשעה שהיינו הולכים לביתו לחגיגת יובלה של חסיה, היינו תמהים ומתפלאים היכן ואיך קנה לו ידידים רבים כל כך היודעים בדיוק את מועד חגיגות ימי ההולדת שלו ושל אשתו והמברכים אותם ללא־חשך במודעות. מודעות יפות רבות ונפלאות. זו היתה לנו הפעם השלישית בביתו של קאצקה. אלא שהפעם לא הכרנו כמעט את תוכו של הבית. כל הרהיטים שראינו בפעם האחרונה, לפני כמה שנים, נעלמו כלא היו ובמקומם באו רהיטים מוצקים מעץ בוק מחומצן. כורסאות מרופדות הציעו מושב רך למבקריו של קיצוצקי ווילאות ומסכים עיטרו את הדירה עיטור מיוחד.

עם הכנסנו פנימה נמצא בדירה קהל לא קטן של מברכים שעמד מסביב לבעלה של כלת־היובל וצחק, בלי הרף, בקול פרוע להלצותיו. לאחר שהתערבנו בין הקהל חידדנו את עינינו ואת אזנינו לשמוע את הנעשה והמתרחש.

ממה ששמענו נודע לנו, כי רהיטיו היפים של קאצקה באו לו במתנה מקואופרטיב “המרהט”, וצחצוחם בפוליטורה ניתן לו במתנה מקואופרטיב “המבריק”. הרהיטים הועמסו ונפרקו ממכונות־המשא על ידי קואופרטיב “המטעין” והוסעו על ידי קואופרטיב “הגלגל”. נציגי קואופרטיבים אלה עמדו במעגל והיו מספרים אלה באזני אלה על טיבם ויפים של הרהיטים. קאצקה, היה, מדי פעם, ניגש אליהם וטופח על שכמם ביד רחבה. ברנש אחד שפניו היו עלובים כל זמן שדובר ברהיטים האיר עתה פניו ושאל את קאצקה “אם קיבל את הביצים והתרנגולות” שנשלחו לו על ידי קואופרטיב “המזין”.

נציגה של חברת סיגריות, שקאצקה התערב למענה והפסיק שביתתם של פועליה, הביא לו קופסה גדולה מעץ זית ובה מספר רב של סיגריות מהטבק האהוב עליו. מאז אותה שבית המעשן קיצוצקי את סיגריותיה של אותה חברה.

נציג “המלביש” הביא לחסיה חלוק־בית. רק נציג “חצץ” לא מצא לעצמו מקום והתקשה כל העת להסתיר את נוכחותו בחברתם של בעלי המתנות. אם איננו טועים, מרוב יאוש ותחבולות, רשמו חברי “חצץ” את משפחת קיצוצקי בספר הזהב ליובלם.

הבטנו באנשים האלה שנראו לנו מחוספסים ופשוטים ביותר התפלאנו כיצד זכרו אלה את מועדי היובלות של שלמה וחסיה. שאלנו אחד מהם. הלא, יהודי נפחד שעמידתו רועדת, נתן בנו עינים של תמהון וחרדה. “האם קאצקה לא צילצל אליכם?” שאל. ענינו בשלילה. עיניו הוסיפו ונתרחבו. “הוא הרי צילצל והודיע את תאריך יובלו לכל ההנהלות והועדים. לאלה ההנהלות שחבריהן מתקשים בניסוח מודעות הכתיב הוא עצמו את מודעות הברכה. כדאי לכם באמת לברר מדוע לא הודיע לכם”.

קאצקה כינס עתה את אורחיו סביבו ואמר להרים כוס יין (כוס מאת “זכוכית ישראל”, יין מאת “הדורך”) לחייה וליובלה של חסיה שחייכה כלפי מברכיה חיוך אמהי. “לחסיה שאוהבת את המולדת אהבה ללא מצרים”, אמר קאצקה וכולם הקישו בכוסותיהם.

ברגע זה נשמע צלצול בדלת ונער שליח נכנס למסדרון ובידיו ארבע חלות לשבת, מאת “פת־לחם”. גם הוא נקרא פנימה וניתן לו יין, משום שחסיה אוהבת גם אותו.

אחד האורחים קם ונשא נאום לכבודם של חסיה ובעלה. “אנחנו” אמר, “גאים בכם ויותר מכך מקנאים בכם. מקנאים על שיחד הצלחתם לתרום את חייכם למען המפעל. אנו מקנאים בכם בשביל האהבה הרבה שזכיתם לה מאתנו”.

לעזאזל, אמרנו ויצאנו החוצה, אנו מקנאים במשכורת ההסתדרותית של קאצקה!

“לכל הרוחות!” קרא יחיאל קטינא לעבר חיותה אשתו. “איפה טמנת את החולצה הכחולה שלי?” פניו היו אדומות מכעס ומאכזבה. הוא ביקש למצוא את החולצה בעצמו, מבלי לומר דבר לחיותה, אך הדבר לא עלה בידו.

“מדוע לא אמרת לי כי את החולצה הכחולה אתה מחפש?” שאלה חיותה, שהתבוננה בו כל העת שהיה הופך בארונו במאמץ אילם. “החולצה הכחולה מונחת יחד עם החולצות הלבנות שהבאת מאמריקה, במדף העליון משמאל”.

“לא את החולצה הכחולה הזאת אני מחפש!” שאג יחיאל. “איני יכול להופיע בעצרת אחד במאי לבוש חולצת־משבצות כחולה של קאובוי אמריקאי”. כיצד, חשב בלבו, מעלה אשתו על דעתה שילבש את חולצת־המשבצות הכחולה שלו לעצרת אחד במאי, שעה שהיא יודעת יפה כי החולצה הזאת שמורה למסעותיו וסיוריו בנגב עם המומחים האמריקאיים.

“אהה!” עתה הבינה חיותה סוף־סוף, במה המדובר.“מה פתאום אחד במאי?”

“מה פתאום אחד במאי”. אמר יחיאל בלגלוג, “גם אני שאלתי את חיטון מה פתאום אחד במאי, כשהודיע לי כי המפלגה הטילה עלי לנאום בעצרת בבית־העם… איפה, לכל הרוחות, שמת את החולצה הכחולה שלי?”

“היא איננה”. אמרה חיותה.

“מה זאת אומרת איננה?” שאל יחיאל מוכה תמהון.

“זה שנים שלא השתמשת בה”, אמרה חיותה, “אז במקום לזרוק אותה לפח, נתתי את החולצה הכחולה למעברות…”

“מי זה נותן חולצה כחולה למעברות?!” שאג יחיאל. בכל רגע עלול היה להתפוצץ. “מי זה נותן חולצה כחולה למעברות? חולצה כחולה היא סמל, אפילו אין משתמשים בה יש לשמור עליה, כעל… כעל דגל…”

יחיאל הפסיק את דבריו. היכן שמע אותן מלים – חולצה כחולה היא סמל, היא דגל –היכן שמע מלים אלה? הוא שקע בכבדות בכורסה הירוקה שבחדר האורחים הרכין ראשו על ידיו וניסה להעלות מזכרונו את השעה, היום והמקום שבהם שמע מלים אלה.

זכרונו סירב להיענות לו. עצבנות החלה טורדת אותו. יותר לא יכול לשבת במקום אחד. הוא התהלך בחדר, עמד, והשתרע על הספה האדומה. הוא תלה מבטו בנברשת הפליז הממורטת משלושת־הקנה. הוא אהב לתלות מבטו בנברשת.

“יחיאל! קראה חיותה. מה אתה עושה? הן אתה משחית את הריפוד שעל הספה! תוריד את הנעלים ותפרוש את הכיסוי על הספה אם אתה רוצה לשכב!”

יחיאל ניתר ממקומו בבהלה. בידיו טאטא את מעט העפר שהשאירו נעליו על הריפוד האדום. הוא פרש את הכיסוי על הריפוד ואמר לשכב על הספה, אך קולה של אשתו השיגו שוב.

“יחיאל?” קראה חיותה. “מה אתה עושה? הן תקמט את החליפה! תפשוט את החליפה ותלבש את מעיל־הבית החום ותוכל שכב בנחת…”

חליפה? הרהר יחיאל. החולצה הכחולה הן מעולם לא היתה מתקמטת. אפילו על אבנים היית שוכב, לא היתה מתקמטת. מכל מקום, חיותה מעולם לא נזפה בו על שהיה שוכב לבוש בחולצה הכחולה.

הוא חזר להתהלך בחדר. ניגש ונטל את תמונתו של ברל הניצבת בכן זכוכית על המזנון. פניו של ברל טבלו בפוליטורה המצוחצחת. יחיאל התבונן בברל. ברל השיב לו מבט של תוכחה. אך גם עתה לא יכול להיזכר היכן שמע את המלים – החולצה הכחולה היא סמל – היא דגל…

“יחיאל?” קראה חיותה. “מה אתה עושה? מסתובב על השטיח בנעלי הרחוב? מה אתה עושה לי היום? תנעל את נעלי הבית אם אתה דוקא רוצה להסתובב על השטיח כל היום”. חיותה יצאה וחזרה ובידיה זוג נעלי בית שהטילה לעברו של יחיאל.

יחיאל מיהר לחלוץ את נעליו ולנעול נעלי בית. חיבה רבה חיבב את השטיח הפרסי שבחדר האורחים ומוכן היה לעשות הכל למען יאריכו ימיו ויישאר לנצח הדרו הססגוני. אחרי־כן פשט את מעיל־החליפה ולבש את מעיל הבית החום.

לבוש בכל אלה נרגע במקצת.

“חיותה”, אמר לאשתו, “אני צריך חולצה כחולה של אחד במאי. מה נעשה?”

“אתה בכלל כסיל”, ענתה לו אשתו שלא ממין שאלתו, “אתה תמיד מסכים לכל, הכל טופלים עליך. למה חיטון בעצמו לא נואם בעצרת? למה קליב לא נואם? געתוני לא נואם? דוקא אליך נטפלו. ובכן אם הם רוצים שתנאם בעצרת, שיתנו לך חולצה כחולה. אינך מחויב לעשות הכל בשבילם חינם. מספיק נתתי את חיי כדי שתעשה הכל חינם בשבילם…”

“אבל חיותה”, אמר יחיאל בקול של חולשה, “אני צריך…”

“אתה לא צריך כלום”, אמרה חיותה. “אחרים צריכים והם מקבלים מה שהם צריכים. אבל אתה לא צריך – אתה רק נותן. אתה נתת את חייך ואת כל אשר לך כיושב ראש ועד הפועלים של “אבן”, כמזכיר הלשכה ב”שרון“, כיושב ראש “משען”. אתה הקרבת הכל לבטחון המדינה כשהיית שליח בפאריס, שכחת את מנוחתך ואת עצביך בשליחותנו לארצות הברית. תמיד אתה נותן, רק נותן. הגיע הזמן שתקח פעם משהו…”

בלבו הסכים יחיאל עם חיותה מלה במלה. אולם כלפי חוץ, לא יכול להשלים עם דבריה. “אבל חיותה”, אמר ברוֹך, "הן יודעת את כי אנו נתנו את חיינו ולא ביקשנו תמורה. טובתן של התנועה, המפלגה והמדינה…

“די!” קראה חיותה. “שמעתי את זה במשך עשרים שנה. עכשיו, מה אתה רוצה ממני?”

“אני צריך חולצה כחולה, ואת נתת את החולצה שלי למעברות…”

“אין דבר”, אמרה חיותה, “עוד אפשר להשיג חולצה כחולה בישראל”.

יחיאל ידע: חיותה תירגע, ואז תהיה בעוזריו. ואכן, לא טעה. מיד מצאה עצה. “למה לא תשאל חולצה כחולה אצל חיים?”

“איזה חיים?” שאל יחיאל. אחיה של חיותה נקרא חיים והוא היה חבר באחד הקיבוצים. יחיאל התבייש בפניו.

“חיים מפלוגת הסדרן”, ענתה, חיותה.

“לא”, אמר יחיאל והסמיק. “כיצד אוכל? הן הוא ישמור על הסדר בעצרת בעת שאני אנאם… אני פשוט מתביש”.

שוב חשבו. חשבו עד שמצאו.

“אצל מוישה!” תמיד היה לבוש חולצה כחולה, כרוב פועלי הנקיון של עירית תל־אביב.

שלחו חיותה ויחיאל את בתם נועה אל קומת הקרקע שבביתם, והיא הביאה חולצה כחולה דהויה, אך נקיה, של מוישה פועל הנקיון.

“אבא”, אמרה נועה, “מוישה כל כך שמח. הוא כל כך היה גאה שאתה תלבש את החולצה שלו. הוא תמיד מצביע בשבילנו. אבא!” קראה נועה נרגשת, “כך הוא אמר”.

למחרת, על במת העצרת, הופיע יחיאל לבוש חולצה כחולה דהויה. מטולאה, ספוגת עמל ועבודה. עטוף בחולצה זאת הרגיש יחיאל כי חזרו אליו נעוריו. הרגיש את שהיה ענק אנטאָאוס מרגיש כשחזרו כפות רגליו נגעו באדמה.

הך, הך, הך!

שלוש פעמים הכה הפטיש ודממה נשתררה באולם. אל המיקרופון קרב יחיאל. “חברים”, קרא בקול, “זה לי שנים רבות שנעדרתי, לרגל תפקידי השונים בתנועה, במפלגה ובמדינה, מקהלכם. זה לי שנים רבות שנמנע ממני התענוג לאחוז בפטיש ובמגל, בחרמש ובקלשון, במגוב ובמשדדה, בפרד ובבהמה. אבל במשך כל העת הזאת, חברים, שמרתי אמונים לדבר אחד – לחולצה הכחולה הזאת!” מחיאות כפיים החרישו אזניים.

“חברים!” קרא יחיאל, “החולצה הכחולה היא סמל! היא דגל! היא סמל לאנשינו בשדה, בכפר, בעיר ובקיבוץ, בקבוצה ובמושב, במעברה ובכפר העבודה, ברחוב ובשדרה, במשרד ובסדנא, בעמק ובגיא…”

מחיאות כפיים החרישו אזניים.

“איך שהחולצה שלי מדברת!” לחש מוישה בקול נרגש באוזן פנינה אשתו.

“קטנה החולצה עלי”, קרא יחיאל, “לוחצת – אבל עודה סמל!”

מאת: משה (מויש) אשקלון, מפקד חולית המגבית הון־2.

אל: המשרד, ירושלים.

הנדון: הטיפול בלואיס ובקלאֶַר הולצהוף.

1. לקראת ביקורם של לואיס הולצהוף, הבורסי הנודע משיקאגו ולרעייתו קלאֶר (אשר באו לישראל על סיפונה של א/ק “ארגוֹ” ועשו בה 72 שעות, 24 דקות ו־-59 שניות) התכוננה החוליה במשך שלושה שבועות. נערך סמינריון על הנושא “כיצד לגרום לכך שהולצהוף יגביר, יגדיל ויאדיר את תרומותיו?” ובו השתתפו מנהל המשרד, מנהל אגף חוץ־לארץ של המשרד, הפסיכולוג והיועץ הכלכלי של המשרד, ומפקד החוליה. חברי החוליה נטלו חלק פעיל בכל הויכוחים והדיונים.

הוכן סדר־יום קפדני ומדוקדק, עם אלטרנטיבות שונות, למשך כל זמן שהותם של הולצהוף ורעיתו. הוכן גם סדר־יום מיוחד, שגולת כותרתו היתה משתה תה־של־חמש עם רעית הנשיא, בארמון הנשיא בירושלים.

הוקם “כפר הולצהוף” וניטע “יער הולצהוף” בבן־שמן. לאחר שיקול ודיון מיגע ויסודי הוחלט לותר על “מסילת הולצהוף” מהסיבה שהדבר עשוי להעליב תורמים אחרים. עד כה טרם כינינו דרכים ומסילות בשמם של אנשים פרטיים.

את השלט על גן־הילדים והמעון על שם גברת סיריל כצנסטון מבוסטון שבשכונת שפירא בתל־אביב החליפו בשלט “גן־ילדים ומעון על שם גברת קלאֶר הולצהוף, נשיאת הצ’אֶפטר ה־10 של וויצ”ו בשיקאגו".

2. את כשלונה של החוליה במבצע הנדון אין להסביר, בשום פנים ואופן, בחוסר הכנה מספיקה, או באי־כוננות לקראת פעולה.

עוד לפני שעת האפס של המבצע נוכחנו לדעת, כי נכונה לנו תחרות קשה מצד אנשי מגבית השבות וכן מצד אנשים מגבית הפדות. אלה לא היו מוכנים לוותר על חלקם בהולצהוף. נודע לנו כי מגבית הפדות אף היא הקימה “כפר הולצהוף” ונטעה “יער הולצהוף” בגניגר.

בבואו לנמל חיפה, בטרם האיר שחר, מצא הרברט חרמון, האיש שלנו, את נציגי מגבית השבות ומגבית הפדות עסוקים בהתנעת ספינות המנוע שלהם. אירע ששתי ספינות המנוע של היריבים וספינת המנוע שלנו יצאו בעת ובעונה אחת לדרכן לקדם את פניה של א/ק “ארגו”, בכניסתה למים הטריטוריאליים של ישראל.

ספינתנו, שצוידה לפני שבועיים במנוע־דיזל חדש מסוג סוּפּאֶר סטיוארט בּונוס־פלוּס אֶנג’ין (שנקנה ממשמר־החופים האמריקאי), הקדימה את שתי הספינות האחרות, שסוג מנועיהן פשוט ואטי יותר. תודות לכך עלה האיש שלנו על סיפון ה“ארגוֹ” חצי שעה לפני יריביו, וזכה ביתרון לא קטן.

לבלר האניה הציגו לפני לואיס וקלאֶר הולצהוף, שחיכו לו, על אף שעת־הבוקר המוקדמת, במועדון האניה.

חרמון ניגש מיד למלאכה, בלי שהוציא לבטלה אף רגע. הוא נתן לטיפוליו את שיחה מס. 6א טופס מג11. שיחה זו שמטרתה להרגיל את המבקרים בישראל לחשוב במספרים גדולים ובקצב דינאמי שגורה יפה בפי האיש שלנו, שתרם לא מעט לשכלולה.

מאחר שהפק“ל (פקודות קבע לחוליה) דורשות דיווח תוכן השיחה, הריני מצרף כאן את דו”ח הפעולה היומי הראשון של הרבט חרמון: “פתחתי ואמרתי: בישראל 3 מיליון רגליים יהודיות ו־361 אלף רגליים לא־יהודיות. שטח מדינת ישראל 12 ביליון מ”ר, מחציתם בנגב. מאז קום המדינה נבנו 600 אלף קירות לחדרים בשביל מגורים. אורכם הכללי של כבישי המדינה הוא 2.2 מיליון מטר. הכנסותיה של המדינה מהנפט וממחצבי הנגב נאמדים ב־3 ביליון דולאר ו־455 אלפי דולאר, במשך חמש השנים הראשונות להפקתם.

מה אתה סח? אמר לי הולצהוף בהשתוממות.

באמת זה כך? אמרה לי רעיתו בהשתוממות.

תגובתם היתה שקטה, בדרך כלל. אין לי שום דבר מיוחד לציין כרגע. אולי כדאי לציין, בכל זאת, שאוצר מליהם של הבורסי ואשתו מוגבל לקריאות של ‘מה אתה אומר?’ ו’באמת זה כך?' עד כה לא שמעתים אומרים משהו אחר".

3. קבלת הפנים שנערכה לכבודם ב“כפר הולצהוף” – שעתיים לאחר שירדו מה“ארגו” – היתה מוצלחת למדי. שני הגלבים של החוליה הצליחו, ממש ברגע האחרון, להתקין את שערם של מספר לא זעום מיושבי בן־שמן כדי להשאיר בלב הצופה רושם שהכפר כאנשיו מטופל ומטופח בחבה ובמסירות. אגף האפסנאות של המשרד חילק בגדי־עבודה כחולים חדשים לחברי כפר הנוער בבן־שמן, שעל כיס חולצתם הימיני רקום היה באדום “כפר הולצהוף” – הולצהוף בונה ישראל".

טכס קבלת־הפנים היה מס. טק11. נגינת החליליות של ילדי הכפר לא השאירה, משום מה, את הרושם הדרוש על הולצהוף ורעיתו. ריקוד “בת יפתח ובתולותיה” שבוצע ברגלי בנות המקום, עדויות סדינים, הצליח יותר.

שני נאומים הושמעו מפי מזכיר הכפר וגזברו. את אלה תרגם לאנגלית חרמון, בהתאם לפק“ל והרי דו”חו:

"כיוון שנאומי המזכיר והגזבר לא התאימו לתכנית (הם סיפרו על הצורך בחלוציות ובחלוצים) נאלצתי לשנות מתוכנם בשעת תרגומם לאנגלית. ניצלתי שעת־כושר זו, והשמעתי את מס. 155 מי4. בעיקר הדגשתי כי לירדן, כמדינה המקבלת תמיכה קבועה מידי בריטניה, אין כל זכות קיום. חזרתי כמה פעמים על הסעיף “הביטו על ירדן, מדינה מדולדלת, שאינה יכולה לעמוד על רגליה והצריכה לתמיכה כספית בלתי־פוסקת מבריטניה, והשוו אותה לישראל, שעיניכם רואות עתה – מדינה גאה, דינאמית, מפותחת”.

הטכס עבר ללא תקלות מיוחדות. לרגע נדמה כי הרוח תפיל את עצי “יער הולצהוף” בחלקה שהוכנה לכבוד הטכס, אבל מהנדסי החוליה הקדימו וחיזקום ביתדות ברזל ובחוטי־משיכה ירוקים שאינם נראים לעין (המצאתו של מהנדס החוליה, צבי פריקאז).

4. הסעיף הבא בסדר היום של האורחים היה ביקור בחוות־ההרבעה הממשלתית שהמשרד אמר לקרוא על שמם, אם המחאה נכבדה מצדם לפקודת המשרד תצדיק מתן־כבוד כזה. כיוון שהבהמות בחווה היו עיפות מביקורי השבוע שעבר, תוכנן שהביקור יהיה קצר ביותר ומיד לאחריו יוקחו הולצהוף ורעיתו לארמון הנשיא – למשתה התה.

בטרם יצאו את “כפר הולצהוף” נעצרה ליד האורחים מכונית מפוארת שסמל הנשיא התנוסס על כנפה הימנית. שומר־ראש לבוש מדים הכניס את לואיס וקלאֶר לתוך המכונית. “משתה התה הוקדם!” קרא שומר־הראש והמכונית זינקה ונעלמה בדהרה רבת־אבק.

רק במאוחר הבין הרברט חרמון כי לא היו אלה מכוניתו ואנשיו של הנשיא, אלא בורק אבירם ואנשיו, ממגבית הפדות, שחיבלו תחבולה מוצלחת כדי להוציא בערמה את הבורסי ורעיתו מידינו.

אבל גם לאחר שהבינו את הדבר לאשורו לא יכלו אנשי לצאת ולדלוק אחרי בורק ולהשיב את הגזילה. בהתאם לפק"ל היה על אנשי לאסוף תחילה מאנשי המקום את בגדי־העבודה החדשים שחולקו להם לכבוד הטכס, והם הפסידו יותר משעתיים בחיפושים אחרי זוג מכנסיים, בחששם פן יהיה עליהם לשלם מכיסם את מחיר האבידה.

5. הרברט חרמון התקשר אתי באמצעות הטלפון, והודיע לי על המצב שנוצר. משוכנע הייתי כי בורק לא יעז להביא את הולצהוף לארמון הנשיא. יודע הוא יפה, כי השלטון על לשכת הנשיא כולו בידינו. לכן לא היה ספק בלבי כי הודעתו על משתה התה שהוקדם נאמרה כדי להטעותנו. מגמת פניו, גם בכך לא היה לי ספק, היתה לעבר “כפר הולצהוף” ול“יער הולצהוף” שבגניגר, אשר לשם הצליח “לארגן” את שר החקלאות ופמליתו.

מתוך כך פקדתי שלא לבטל את משתה התה עם רעית הנשיא, אלא לדחותו עד למועד המתאים. כן פקדתי על מחלקת הריגול הנגדי שלנו להתחקות על עקבותיהם של בורק ושבוייו.

פקדתי על ס/ח7 לפעול.

6. להלן דו"חו של סוכן־חרש ס/ח7:

"מתקדמים לעבר ירושלים. נוסעים אל מועדון התיירים בטלביה. בורק מודיע לבורסים כי זהו ארמון הנשיא. יוכבד אולדרמן (עבדה פעם בשבילנו) יוצאת על המדרגות ומושיטה ידיה לעבר הבורסים. בוּרק אומר להם ‘זוהי רעית הנשיא’. נכנסים פנימה. שותים תה ואוכלים כריכים עם נקניק חוץ־לארץ. הבורסים נהנים מן המשתה. בורק מנצל את שעת הכושר ונותן להם את 6א טופס מג11 ואת מס. 155 מי4. הבורסים אינם מוציאים מפיהם על הזמן, אלא ‘מה אתה אומר?’ ו’באמת זה כך?'

“נגמר המשתה. בורק מוציא אותם מירושלים בדרך לגניגר. ליד מגידו מקיפים אותם אנשי השבות. תודות לגורם ההפתעה ויתרון מספרי גוברים אנשי השבות על אנשי הפדות. הולצהוף ורעיתו נלקחים בשבי ומוכנסים למכונית שעל כנפה סמל הנשיא. במהירות של 110 ק”מ לשעה מגיעים אנשי השבות וזיגי בראשם אל מועדון התיירים בטלביה. זיגי אומר לבורסים ‘זהו ארמון הנשיא’. השנים מנענעים בראשם כאומרים ‘ידענו’. שושנה זיגלמן בשמלה צהובה (עבדה פעם בשבילנו) ובזרועות פתוחות מקדמת את פניהם מעל למדרגות. ‘זוהי אשת הנשיא’ לוחש זיגי באזני הבורסים.

“נכנסים פנימה, שותים תה ואוכלים כריכים עם נקניק חוץ־לארץ. הבורסים אינם נהנים מן המשתה כבראשונה. בכל זאת נותן להם זיגי את 6א טופס מג11 ואת מס. 155. הבורסים נראים מעולפים במקצת. אני ניגש לטלפון ומודיע למפקד חולייתנו בירושלים על מקום הימצאם של הולצהוף ורעיתו. כעבור שלוש דקות כבה החשמל. נשמעת צריחה של שושנה זיגלמן. האור נדלק. הולצהוף ורעיתו התנדפו. היתר נדהמים”.

7. מפקד החוליה בירושלים, שחטף את הבורסים ממועדון התיירים, הסיעם במהירות לארמון הנשיא. הודות לקשרינו המצוינים עם לשכת הארמון הוכן משתה של תה על אף השעה המאוחרת. רעית הנשיא קיבלה את הולצהוף ואת רעיתו בלבביות רבה ומזגה להם תה במו ידיה והציעה להם באדיבות רבה כריכים עם נקניק חוץ־לארץ.

דו"ח הפעולה של מפקד החוליה בירושלים מסכם את הפגישה: “רעית הנשיא ישבה בשקט רב ולא הפריעה לי מתת לאורחים הנכבדים את 6א טופס מג11 ואת מס. 155 מיג. היא אפילו הראתה התענינות בדברים. הולצהוף ורעיתו, לעומת זה, נראו כאחוזי צמרמורת, וצבע פניהם נהפך ירוק כהה”.

8. הסעיף הבא בתכניתם היה ארוחת־ערב עם נכבדי ירושלים במלון “המלך דוד”. אולם הולצהוף ורעיתו, שעד כה היו נוחים לטיפול, סירבו לעשות צעד נוסף בחברת מפקד החוליה בירושלים ותבעו את החזרתם המידית לאניה.

כיוון שהשעה היתה חצות ליל ניאותו לבסוף ללון בירושלים בחדר שסודר להם במלון. משנתם לא הקיצו אלא למחרת בחמש שעות לפנות ערב. לאחר סעודת ערב נפלו שוב על יצועם ונתעוררו מחדש רק בבוקר יום המחרת, ביום האחרון לשהותם בישראל.

הם עמדו בתוקף על רצונם לחזור בהקדם לאנייתם א/ק “ארגו”. מפקד החוליה בירושלים הסכים לבסוף להחזירם לאנייתם בתנאי שיאותו, בדרך לחיפה, להזדמן אצל גן־הילדים והמעון בשכונת־שפירא שבתל־אביב.

9. בבוא הולצהוף ורעיתו, בלווי הרברט חרמון ומפקד החוליה בירושלים, אל הגן והמעון בשכונת שפירא מצאו לתמהונם הרב כי רגע לפניהם הגיעו לאותו מקום אנשי מגבית הגאולה והשחרור שליוו זוג תיירים, המתקראים אף הם הולצהוף ורעיתו.

שני ההולצהופים ורעיותיהם עמדו במרכז הגן והילדים הקטנים, שהיו לבושים סינרים כחולים נחמדים שעליהם רקום באדום “הולצהוף הוא אבינו”, לא ידעו על צווארי מי לקפוץ ואת לחיו של מי לנשק קודם.

הגננת באה אף היא במבוכה, אך מיד תפשה בתוף, והילדים התחילו לחולל את מחול הסביבון של חנוכה – המחול שכה התחבב על התיירים.

אנשי מגבית הגאולה והשחרור וההולצהוף ורעיתו שלהם התנהגו כאילו אנשינו והולצהופיהם לא היו ולא נבראו כלל. הרברט חרמון שניסה לבוא לכלל הסדר עם איש המגבית היריבה ולמנוע סיבוכים בלתי־רצויים לשני הצדדים, נתקל בגסות שאין למעלה ממנה. הם עשו בגן ובמעון כבתוך שלהם, וגברת הולצהוף השניה אפילו רקדה עם הילדים את מחול הסביבון.

10. רק משחזיר הרברט חרמון את הולצהוף ורעיתו ל“ארגו”, בצהרי אותו יום נודעה לו האמת האיומה, הולצהוף ורעיתו שהיו בידינו לא היו כלל וכלל הולצהוף ואף לא מזרע הולצהוף. היו אלה סידני ומארשה ספיבק, סתם יהודים ומהארטפורד, קונאֶטיקאט. לבלר האניה, הקשור עם אנשי מגבית השחרור והגאולה, הבטיחם שיפגישם עם רעית הנשיא בתנאי שלא יאמרו במשך כל שהותם בישראל אלא “מה אתה אומר?” ו“זה באמת כך?” הוא גם רימה אותם ואמר להם כי הולצהוף בעברית פירושו “ספיבאק היקר שלנו”. כך הצליח להציגם, עם שחר ראשון, לפני האיש שלנו הרברט חרמון. בשעה שאנו, אנשי הפדות ואנשי השבות, רבנו על ספיבאק ורעיתו, נהגו אנשי מגבית הגאולה והשחרור בשקט ובשלוה בלי לחשוש כלל פן תופר מזימתם. הצלחתם, תודות למאמצי, היתה חלקית.

11. אך נודעו לי הדברים האלה, פקדתי לחטוף את הולצהוף ורעיתו האמיתיים מידי מגבית הגאולה והשחרור. שעתיים לפני הפלגת א/ק “ארגו”. בשעה ה־11 אפשר לומר ביימו אנשי, בחירוף נפש ממש התנגשות עם המכונית שנשאה את הבורסים המכובדים משיקאגו. אמבולנס “מגן דוד אדום” משלנו הופיע כמתוכנן במקום ההתנגשות והולצהוף ורעיתו הועמסו עליו. היה הכרח לקשרם למטות.

תודות למאמץ ער ועליון זה של החוליה ומפקדה הצלחנו להציל את המצב ולהראות לאורחים הנכבדים, במצב של שכיבה, את “כפר הולצהוף” ואת “יער הולצהוף” שבבן־שמן ולתת להם, כמו כן את 6א טופס מג11 המקוצר ואת מחצית מס. 155 מי4.

בגלל חוסר זמן לא היתה עוד כל אפשרות לסדר להם משתה של תה עם רעית הנשיא.

ובכן, ילדים, אם תאכלו את אבקת הביצים עד הפרור האחרון ותשתו את אבקת־החלב עד תומה, נספר לכם הערב אגדה חדשה, על ד“ר גרהארד פליישהאקר וד”ר אוסקר אפפלבאום.

פעם אחת חיו להם בתל־אביב שני רעים: ד“ר גרהארד פליישהאקר וד”ר אוסקר אפפלבאום שמם. לא היה גבול לאכזריותם ולא קץ לרשעות־לבם. מעולם לא פינו את מקומם באוטובוס לתלמידי בית־הספר והגימנסיה. מעולם לא תרמו לקופסה הכחולה ביום־סרט של הקרן־הקימת, אפילו אם דקרו אותם בסיכה עד זוב דם.

בקיצור, ילדים, הזאב שטרף את כפה אדומה היה כבש בהשוואה אליהם.

שניהם היו מומחים גדולים, כמעט קוסמים, במחקר המיאזמה ובעיותיה. יום ולילה עוסקים היו במחקר המיאזמה במשרדם שבקריה. כן, ילדים, ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום עבדו בקריה מאז ימי כהונתה של הממשלה הזמנית, הראשונה.

אבל, לא כיתר עובדי־הקריה הטובים והיקרים היו שני המומחים למיאזמה. במעט מן המועט הסתפקו שני הרעים. כל שביקשו מהממשלה היו שני שולחנות בחדר ונייר לכתיבה ולשרטוט בעיות המיאזמה, אשר אותה נתבקשו לחקור על־ידי הממשלה.

אנו נשבעים לכם, ילדים, אפילו תה בעת עבודתם לא ביקשו שני המומחים. יותר מכך, למעלה משנה עבדו בחדרם בלי שידעו כלל באיזו דרגה שיבצו אותם ובלי שהרגישו מחסור כלשהו בקרייזלר, או בשברולט. ומה שהרגיז את יודעיהם יותר מכל: הם סרבו לבוא בשיחה, בשעת העבודה, עם עובדי־מדינה אחרים.

הם רק עבדו, ועבדו ועבדו.

ביום בהיר אחד נכנסו, בדרך מקרה, לחדר־עבודתם של ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום שלושת נציבי־הקריה, הנציב הגדול, הנציב הבינוני והנציב הקטן. לאחר שיחה קצרה נתחוור לנציבים, כי במשך יותר משנה לא רק ששני המומחים עבדו בלי דרגה ובלי מכונית, אלא –נורא מכך – כי אין הם מהווים אגף, ולא מחלקה ואפילו לא מדור, לא ענף ולא סעיף!!!

“זה לא ייתכן!” אמר הנציב הגדול

“זה לא ייתכן!” אמר הנציב הבינוני.

“זה לא ייתכן!” אמר הנציב הקטן.

יצאו שלושת נציבי־הקריה ונסעו כל אחד במכוניתו אל המשרד הראשי. שם חשבו מה לעשות בפליישהאקר וד"ר אפפלבאום. שעות רבות ישבו, חשבו ושתו תה, ושתו תה עד שמצאו את הפתרון לשאלה המציקה להם.

איש טוב ומיטיב היה בארץ, אברשה דרומא שמו. כל ימיו היה פעיל ומזכיר במרכזים ובסניפים השונים. בשנים האחרונות ירדה על אברשה הטוב עצבות ורוחו היתה נכאה עליו. רעיו וחבריו כולם היו למנהלי־מחלקות מנהלי־אגפים, מנהלי משרדים, צירים מוסמכים ושגרירים מיופי־כוח. רק אברשה דרומא נשאר כשהיה – מזכיר הסניף.

באיש יקר זה נזכרו נציבי־הקריה והחליטו לעשותו למנהל מחלקת־המיאזמה, אשר אותה אמרו להקים בשבילו. כל התכונות הדרושות למנהל־מחלקה נמצאו באברשה דרומא.

אמר הנציב הגדול: “ראשית, אברשה לא שמע מימיו על המיאזמה. עובדה זו תאפשר לו גישה חפשית ומשוחררת משגרתיות לתפקידו החדש”.

אמר הנציב הבינוני: “אם ישאלו מאימתי מתאים אברשה דרומא לתפקיד של מנהל מחלקת־המיאזמה, נוכל להשיב ולומר שהוא אדמיניסטראטור מעולה”.

אמר הנציב הקטן: “העיקר הוא, שאברשה אינו סובל מחלי־מעיים כתוצאה מטלטלה בים, או באויר. עובדה זו תאפשר לו לצאת לחוץ־לארץ להשתלמות”.

מיד הבריקו נציבי הקריה שלושה מברקים אל אברשה.

הבריק הנציב הגדול: “אברשה היקר, נתמנית למנהל מחלקת־המיאזמה. המכונית שהוקצבה לך כבר נמצאת בדרכה אליך מניו־יורק. קבל איחולי. שלך יחיאל”.

הבריק הנציב הבינוני: “אברשה היקר, צביקה טלמון – בנה של בת־דוד אשתי – מצפה בכליון־עינים להיות עוזרך האדמיניסטראטיבי במחלקת־המיאזמה. קבל איחולי. שלך חרמון”.

הבריק הנציב הקטן: “אברשה היקר, אָיב דו קומסט שוֹין, אפשר בראֶנגסטוּ אֵטלאכאֶ אֶיאֶר אוּן צבאֶי אֵיפאֶס פונם סניף. שלך צוויק”.

מה רבה היתה שמחתו של אברשה כשקיבל את המברקים!

מיד הבריק תשובה בזו הלשון: “יחיאל, חרמון וצוויק היקרים – העובדה שעד כה לא שמעתי את שמע המיאזמה מוכיחה מה רבה העזובה וההזנחה שחלו בשטח זה. נכון אני לקבל את המשימה החלוצית הזאת ולהטילה על כתפי, וכי מי מאתנו נסוג בימים ההם מהעבודה, אפילו שלא ידענו מהי? אני מבטיחכם נאמנה, כי המיאזמה תעמוד בראש הגיגי כצפור־הנפש של האומה. עוד אני מבטיחכם: תחת הנהלתי תיהפך מחלקת־המיאזמה תוך זמן קצר לאגף עצום, ורב־פקידים ורב־סניפים. אגב, אני מקוה שזה מין הקרייזלר כמו של ליפא געתוני. שלכם אברשה”.

בא אברשה לקריה. מינה לו צביקה טלמון לעוזר אדמיניסטראטיבי, את עוזי רבינוביץ החבלן לנהגו ואת מרים מלמד לכתבנית ולקצרנית. אך ארגן מסביבו את גרעין המחלקה קרא אליו את ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום, ביקש אברשה ללמוד מפיהם על המיאזמה. פתח ושאל את ד“ר פליישהאקר: “מדוע לא תשנה שמך הלועזי לעברי, לד”ר פלא־יש־קר?”

הביט ד“ר פליישהאקר באברשה בעינים מלאות רשע וזעם. פנה אברשה אל ד”ר אפפלבאום ושאלו: “ומדוע לא תשנה שמך לד”ר תפוחי, או לד“ר תפוח־עץ?”

ד“ר אפפלבאום שלח מעיניו הכחולות חץ מורעל כלפי אברשה. פתח פיו והרצה לאברשה מהי המיאזמה, מהן בעיותיה, ומהן הפעולות והדרכים שיש לנקוט. אחריו הרצה ד”ר פליישהאקר והשלים בדבריו את דברי קודמו.

לא הבין אברשה ממה שאמרו לו דבר וחצי דבר, מכל מקום, כתום הרצאתם אמר להם: “אין דבר. נתגבר גם על מכשול זה בכוחות מאוחדים. פעם חשבו שלא נצליח להיות חקלאיים וניבאו כשלון לציונות ולמדינה. נתגבר גם על המיאזמה. ובכן, מהו לדעתכם מספר האנשים הדרוש למחלקה כדי לבצע את המשימות שהוטלו עליה?”

“שנים בלבד”, אמר ד"ר פליישהאקר.

“שנים בלבד”, אמר ד"ר אפפלבאום.

מדבריהם אלה הבין אברשה, כי לפניו אנשים שטובת־המדינה אינה נר לרגליהם. שלח אותם בחזרה לעבודתם ושוב לא ביקש את עצתם. החלטתו היתה נחושה והוא אמר להצליח בתפקידו ויהי מה.

במרץ מחודש התחיל אברשה משלים את המינויים במחלקתו. סיומה צוקרמן נתמנה מנהל המדור למשק ואספקה, שרגא פאֶראֶחודניק נתמנה כעוזר מנהל־מחלקה לאניני תיאום. מאיר שרון נתמנה כעוזר מנהל־מחלקה לענּיני מדיניות בינמשרדית.

גידול זה בחבר העובדים גרם לכך שגידול מקביל בשרותי התחבורה של המחלקה היה כורח בלתי־נמנע. עוזי רבינוביץ נתמנה, איפוא למנהל מדור־הרכב ותחתיו עבדו ששה נהגים על חמש מכוניות (חמשה בנסיעות ונהג אחד במצב הכן ברזרבה).

גידול שרותי התחבורה של המחלקה גרם, מצדו, לעומס רב על מדור המשק וסיומה צוקרמן מינה לעצמו, באישורו של אברשה, כמובן, שני עוזרים, את יוסקה וולוולוביץ ומינה גרזובסקי. אבל לאחר זמן קצר נקראה מינה גרזובסקי לתפקיד אחר במחלקה, להנהלת מדור המכתבים והתיוק.

ההתפתחות שחלה במדורי הרכב, המשק והתיוק גררה אחריה התפתחות גדולה יותר במדור הגזברות והתקציבים, שעד כה נוהל, באורח זמני, על־ידי עוזר מנהל־המחלקה לעניני אדמיניסטראציה, הוא צביקה טלמון. עתה מונה לתפקיד זה שבתי טבצ’ניק שהביא עמו גדוד לבלרים ופנקסנים לעבודת הגזברות ורישום גליונות־המשכורת.

העבודה במחלקה, על כל מדוריה, פרט למדור המיאזמה, אשר בו לא חלה כל התפתחות ושני המומחים המשיכו לעבוד בו בגפם כבראשונה, התנהלה בשמחה ובעליצות, תוך רינה ושירה. בעצם, השירה עלתה כה יפה עד שמינה גרזובסקי וחיה זבלודובסקי־ספיבק, עוזרתה במדור התיוק והמכתבים, החליטו לארגן מקהלה רב־קולית של עובדי־המחלקה ונהגיה.

ההיענות לקריאתן של מינה גרזובסקי וחיה זבלודובסקי־ספיבק להשתתפות במחלקה הרב־קולית היתה כמעט כללית. עובדה זו, ילדים, היא אות ומופת, כי עובדי־המחלקה מצאו סיפוק בעבודתם ושרוחם היתה טובה עליהם. סימן חותך הוא, כי אברשה דרומא היה אהוב על אנשיו.

ואכן, ילדים, לבו היה חנון ורחום מלבו של זרח, הנער שהביא לאמו החולה את פרח לב־הזהב. אברשה התיר ברצון לכתבניות להדפיס עבודות כתבנות פרטיות על מכונות־הכתיבה של המשרד ובשעות־העבודה. הוא התייחס אל נהגי־המחלקה כאל בניו ושלחם להביא מכולת, כביסה וכרטיסי־קולנוע. הוא העמיד תקציב ורכב לרשותם של הלבלרים והפנקסנים ממדור הגזברות והתקציבים, שערכו מדי שבוע טיול וסיור בגליל, בעמקים ובנגב, במסגרת תכנית הסברה “דע את ארצך”, שעליה מונה עוזי רבינוביץ.

ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום היו בודדים באי־סביעות רצונם מההתפחות המחלקה ופעולותיה, שלדעתם היתה מיותר לחלוטין. עדיין החזיקו בדעתם כי הם לבדם יכולים לכל העבודה במחלקת־המיאזמה. אולם מי שראה את הלבלרים והפנקסנים במדור הגזברות והתקציבים יגעים ועמלים במילוי גליונות המשכורת, או את חמשת הנהגים מתרוצצים כל היום בעיר, או בדרכים בין תל־אביב לירושלים וחיפה, הבין מעצמו כי שני המומחים הפריזו גם הפריזו בכוונתם להטיל דופי במחלקה ובמנהלה הטוב.

על אף דברי הבקורת המחוצפים של ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום לא רפו ידיו של אברשה דרומא ולא נצטנן מרצו. להיפך, מקץ שנה לכהונתו כמנהל המחלקה, השיג סוף סוף את מבוקשו ומילא את הבטחתו לידידיו – המחלקה היתה לאגף.

לכבוד המאורע החליפו רוב עובדי־המחלקה – עתה האגף – את שמותיהם הישנים בשמות עבריים טריים. צביקה טלמון היה לסגן־מנהל האגף ויתר מנהלי המדורים היו עתה למנהלי מחלקות. מספר חברי המקהלה גדל גם הוא, ובעת שנשמעה זמרתה הרב־קולית טעו רבים מן החוץ וחשבוה למקהלת הקוזאקים של הצבא האדום בקונצרט משולב עם מקהלת התלמידות של הסמינר למורות על־שם לוינסקי. אבל, ילדים, גם באגדות לא הכל תמיד יפה וורוד. לא רק ימים בהירים בהן. ימי סגריר מבשרי־רע, קודרים וחשוכים, יצבעו לעתים קרובות את מיטב האגדות בצבע שחור משחור.

ובכן, ביום סגריר אחד כזה קיבל אברשה הודעה, כי ועדה מיוחדת לצמצום המנגנון וייעולו תבקר באגף־המיאזמה כדי לבצע פיטורים של פקידים מיותרים, במסגרת התכנית לפיטורם של 500 עובדי־המדינה.

ביום עלטה אחד הופיעה הועדה והחלה בחקירת עובדי־האגף. אחד אחד נחקרו אנשיו של אברשה וסיפורו לחברי־הועדה כיצד הם יגעים ועמלים, כותבים מכתבים, מדפיסים מכתבים, כותבים דו"חות, נוסעים לירושלים ולחיפה, מטלפנים, מכינים גליונות־משכורת, מקיימים התייעצויות עורכים דיונים ומסכמים סיכומים בכתב ובעל־פה.

ללא יוצא מן הכלל עמדו עובדי־האגף במבחן. לא מיעטו אף כקוצו של יוד את ערך תפקידיהם וחשיבות עבודתם. כולם השיבו בשלילה לשאלת חברי־הועדה אם לדעתם ניתן לצמצם את מנגנון האגף.

פרט, כמובן, לד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום, שהובאו לפני הועדה למרות רצונם. הם הסבירו את סירובם להופיע לפני הועדה בטענה שעסוקים הם מדי בעבודתם. תירוץ, כמו שאתם מבינים מאליכם, שלא נראה בעיני חברי הועדה כלל וכלל.

“מדוע לא שינו עדיין את שמותיהם לשמות עבריים?” שאל יושב־ראש ועדת היעול את אברשה דרומא, “כלום לא העברת להם את החוזרים בנדון?”

“הם סירבו לדון עמי בענין זה ואף דחו בתוקף את הצעתי בנדון”.

יחסם של חברי־הועדה אל מומחי־המיאזמה היה ברור מהרגע הראשון. מרגע שהתחילה החקירה לא היה כל ספק כי ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום לא נשאו חן בעיני חברי הועדה. כזאת היתה, בערך, החקירה:

היו"ר: “אמרו לי, בבקשה, מהי עבודתכם?”

פליישהאקר: “אנו חוקרים את בעיותיה של המיאזמה, רשומים את תופעותיה ומשרטטים את עקומות התפשטותה וגידולה…”

היו"ר: “מה זה מיאזמה?”

חבר־ועדה: “היש לכך חשיבות? החשוב הוא מה עם עושים בשעות עבודתם, אם עושים הם זאת ביעילות ואם ניתן לוותר על עבודתם. אסור לנו להיכנס לפרטים המהותיים של נושאי העבודה”.

היו"ר: “צדקת. מהי, איפוא, עבודתך למעשה, ד”ר אפפלבאום?״

אפפלבאום: “עבודתי, כעבודתו של ד”ר פליישהאקר, רישום ושרטוט עקומות המיאזמה וציור רישומיהן…"

היו"ר: “אתה מצייר?”

אפפלבאום: “כמובן, מרבית היום אני מצייר ורושם”.

היו"ר: “זה כל מה שאתם עושים?”

פליישהאקר: “זה כל מה שמחקר המיאזמה דורש. רישום ושרטוט”.

היו"ר: “וכי אינכם נוסעים לירושלים פעם, או פעמיים בשבוע?”

פליישהאקר: “לשם מה?”

היו"ר: “אתה שואל אותי? אני מבין שרוב עובדי האגף נוסעים לירושלים ולחיפה, בעיר ומחוצה לה…”

אפפלבאום: “אנו איננו נוסעים. אנו עובדים במשרד…”

היו"ר: “מציירים?”

פליישהאקר: “כן. זה כל מה שנדרש למחקר המיאזמה. שני אנשים יכולים לבצע זאת ללא כל קושי”.

היו"ר: “כלום אינכם כותבים מכתבים, שולחים תזכירים למדורים השונים, ממלאים גליונות־משכורת?”

אפפלבאום: “לא. אנו איננו כותבים מכתבים, אנו עובדים”.

היו"ר: “כלומר מציירים?”

אפפלבאום: “כן”.

פליישהאקר: “כן”.

היו“ר: “וכי אינכם מתביישים לשבת ולצייר כל היום על־חשבון הממשלה בשעה שחבריכם באגף עובדים, כותבים מכתבים ותזכירים, נוסעים לירושלים, לחיפה, לטבריה ולבאר־שבע, מכינים תקציבים, כותבים דו”חות, ממלאים גליונות־משכורת, דואגים למשק ולרכב של האגף?”

בזה ננעלה החקירה.

כעבור שמונה ימים נתקבלו באגף־המיאזמה שני מכתבים רשומים. בהם היו צווי־הפיטורין של ד“ר גרהארד פליישהאקר וד”ר אוסקר אפפלבאום, מסיבת היותם מיותרים באגף־המיאזמה, בלתי יעילים ובלתי־ניתנים לניצול.

אספו ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום את כליהם ויצאו את המשרד בו עבדו למעלה משלוש שנים כשאחרי גבם נשמעת שירתה האדירה של מקהלת הלבלרים והכתבניות. מרוב כעס, עלבון וצער על שפוטרו, כרעו שני המומחים ומתו.

מיד לכדה מחלקת התקציבים והגזברות את חדרם של ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום והכינה, על השולחן שעליו צוירו ושורטטו עקומות המיאזמה, את גליונות־המשכורת ודו"חות התשלומים.

זהו, ילדים, סופה של האגדה. מוסר־השכל שלה הוא זה: בנין שמרחף באויר, אפילו נוטלים יסודותיו ממנו, אינו מתמוטט.

החלטנו ללכת ולחזות ב“תחרות מר ישראל, 1951”, שנערכה ביום ד' של השבוע שעבר באולם “אהל שם”.

באנו כרבע שעה לפני מועד ההתחרות שנקבע במודעות ל־ 8.30 בערב. הרחבה שלפני “אהל שם” היתה מלאה טף, נוער ואדם. קהל כזה לא ראו יאשה חפץ ואף לא איבון דאֵ־קרלו שהפגינו את אמנותם באותו אולם בהזדמנויות קודמות. היו שם כל אלה שהלכו עמנו לפני עשר וחמש־עשרה שנה ל“בית העם” לראות את סרטי בוק ג’ונס ב־60 מערכות בלי הפסקה. היו שם כל מוכרי הגרעינים הממולחים והממותקים וכל מוכרי האסקימו וכל אלה העומדים בתור לקולנוע בשעה 2.30 אחה"צ.

הם כולם עמדו על בהונות רגליהם ואצבעותיהם בפיהם וקול שריקתם מכריז ומודיע על נוכחותם. בעוד שחלק אחד שורק ומילל ניסה החלק האחר של הקהל שלפני דלתות־הכניסה לפרוץ ולהכנס פנימה, ללא כרטיסים. מספר שוטרים ניסו לעצור בעד הקהל. אולם מדי פעם ניגש גברתן משוח־ראש־בעטרון ריחני אל השוטר שכובעו ניסוט מחמת הלחץ ושמצחו גילה אגלי־זעה של חולשה, הדפו וזרקו. ילדים בני עשר, לבושים מכנסי־התעמלות כחולים וגופיות, הסתננו מבעד לרגליהם של השוטרים והסדרנים ובהגיעם להיכל הגבורה מילאו מיד את החלל בשריקה מצווחת למען ידעו ידידיהם שהגיעו למועד.

תגבורת משטרה שהובהלה למקום זכתה למקלחת של צעקות: “סוכני הגיסטאפּו”, “רוצים לראות את מושיקו, חמורים!” וכן למכות־ידים נאמנות שהעבירו כמה מן השוטרים לתחנת עזרה ראשונה.

האולם פנימה היה מלא מפה אל פה. היו פה נערות עם “פרמאננט” ופיות אדומים מ“ליפּסטיק” ועינים מבהיקות. לידן היו גברים שמכנסיהם הדוקים על ירכיהם כעטיפת־שעוה על הנקניק. חולצותיהם הבהיקו בכל צבעי הטריקו, ובעיקר שלטו צהוב ותכלת.

בקצרה, היה שמח. הפיות לעסו גומי, עשנו סיגריות, לגמו בקבוקי גאזוז שגולגלו על הרצפה לאחר שהורק תכנם. והכל מחכים לתחילת ההצגה.

אולם ההצגה אינה מתחילה.

על היציע פורצת תגרה. כהן כינה את יעקוביקו בשם. מיד פושט כהן מעליו את חולצת הטריקו הצהובה. יעקוביקו פושט מעליו מיד את חולצת הטריקו הכחולה. כהן מוריד ליעקוביקו בקבוק על הראש. יעקוביקו מוריד לכהן כסא על הראש. חבריו של כהן מורידים את חולצות הטריקו. חבריו של יעקוביקו מורידים את חולצות הטריקו. הטף, המשתייך לשני בתי־האבות, תוחב אצבעותיו לפיו ופותח בשריקה ובקריאות עידוד: “נגב לו את הפרסוף!”, “שים לו אחת בבטן”, “הראה לו אחת של לואיס, רחמים”, “חתוך לו שמאלית במקום ההוא”.

התגרה אוספת כוח מידידי היריבים שבאולם. כאן הכל מכירים את הכל. התגרה מתגלגלת מהיציע לחדר המדרגות ומתפשטת אט אט לפינות שונות בבית. התגרה נהפכת למסמר הערב. קבוצה של שוטרים מזנקת לעבר מקום התגרה אולם חוזרת כלעומת שבאה. השוטרים מגלים תבונה ופנים מיד עורף לתגרה שביציע ומנסים להשקיטה ממקום בטוח יותר, מהבמה. על הבמה עולה שוטר וצווח בקול: “שקט”. איש אינו שומע לו. כולם, לבם וראשם בתגרה.

לתגרה שמה קץ אשה שמעבר לגיל העמידה. גדולת מידות מלפנים ומאחור כזמרת אופרה. היא באה לחזות באחד מנכדיה המשתתף בתחרות. היא מעונינת מאוד בתחרות והתגרה מפריעה לה את השקט הנפשי הדרוש לה כדי ליהנות מעלילות נכדה. היא שולפת את נעלה (משהו כעין מישור עצום של עור ומסמרי־ברזל) ומתחילה לחבוט בכהן וחבריו וביעקוביקו וחבריו, כאחד. הכוח המשתיק של נעלה הוא טמיר ונורא. לאחר עבודה אינטנסיבית של הנעל במשך כחמש דקות נפסקה התגרה.

לאחר שנפסקה התגרה מתברר לכל, כי ההצגה טרם התחילה. שריקות וקריאות מזכירות ליוזמי התחרות את סיבת בואם לכאן בהמון. בינתיים ממשיך זרם איתן של אחיהם ואחיותיהם של הנוכחים באולם לפרוץ ולבוא לאולם, ללא כרטיסים. נראה, כאילו איבדה המשטרה כל שליטה. הזרם נפסק רק ברגע שמבחינה פיזית וחימית אין יותר מקום באולם.

אחד השוטרים מקבל מיד נעלמה טפיחת ידידות על ראשו. האורות מצטמצמים וכבים. המסך נפתח.

קונפרנסיה דק, לבוש מכנסים כחולים, חולצה לבנה ועניבה כחולה נקודה, פוסע כחתול לעבר המיקרופון. “קהל נכבד”, הוא אומר לקהל שהגיל שלו נע בין עשר וחמש־עשרה שנה, עם יוצאים מן הכלל בני עשרים ועשרים וחמש הקהל משום מה אינו רוצה בקונפרנסיה. הוא רוצה את “קארקו!” קורא היציע לבית כהן, את “רחמיזדה” קורא היציע לבית יעקוביקו. האולם מחרה מחזיק אחריהם, בהתאם לדגלי בתי האבות.

הקונפרנסיה מסביר ל“קהל הנכבד” שאם לא יהיה שקט לא תוכל ההתחרות להתקיים. בקול צרוד הוא מספר שלפני שנתיים ניבאו ליוזם “מכון שמשון” פשיטת רגל, ועתה תראו עד כמה הצליח. מנהל המכון, מר רפאל הלפרין, בתלבושת דומה לזו של הקונפרנסיה, ללא עניבה, מופיע ומתחיל צועק נגד מורי־ההתעמלות ומכריז, כי רק “שיטת הרמת המשקלות היא השיטה לפיתוח הגוף”. לפי מראה גופו נראה שהוא הרים בימי חייו יותר משקלות מעשרה סבלים סלוניקאים בנמל.

מר הלפרין, בהזדמנות קודמת, הסביר לנו את מגמות מכונו. כולן טובות ונכונות, לדבריו. הוא שואף לדמות של גוף ממוצע, משהו בין זה של הרקולס לבין זה אל אפולו (הרקולס=השאיפה האמריקאית; אפולו=השאיפה הצרפתית). בביקור במכון שאלנו אם יש בין חבריו גם כאלה השואפים לדמות על סוקראטס. לאמור, כך הסברנו, תרגילים להרחבת המצח. לא היו כאלה.

בקהל מפעפעת הערצה רבה למר ישראל 1950 (אליאס רפאל הלפרין) אולם הוא מעדיף לראותו עם משקלותיו מאשר לשמוע אותו מדבר. מר הלפרין מקצר בנאום, מכריז על חבר השופטים אשר הוכרז קודם לכן על ידי הקונפרנסיה בלשון זו: “שופט ראשון, יצחק (הנגינה על ההברה הראשונה) שדה, השופט השני הרופא הנודע ד”ר פריי, השופט השלישי העתונאי הנודע מר בניהו". מר ישראל 1950 מנגב את מצחו בממחטה שבידו.

אחד השוטרים מקבל מיד נעלמה טפיחה ידידותית על ראשו. האורות מצטמצמים וכבים. המסך נסגר ונפתח. באולם צפיה, דומיה וחרדה. לאחר שארבעה מרימי משקלות הרימו משקלות בכובד שונה, מ־60 ק“ג עד ל־120 ק”ג, מכריז הקונפרנסיה, בקול שנצטרד, על תחרות מר ישראל 1951, צעירים.

על הבמה עולים אחד אחד, צעירים שרובם קיבלו את פיתוח גופם במכון “שמשון”. כל אחד, בתורו, עומד על דוכן שמעליו מאירה מנוראה שאורה חזק ומרוכז ומפגין את שריריו.

הצעירים משוחים בשמן ועיניהם, מביעות תדהמה והנאה נסתרת. הקהל אינו נשאר אדיש לגבי המציגים. הנה עולה אחד שרבים ממיודעיו יושבים באולם.

“את שרירי הבטן!” קורא חלק מהיציע. “רחל כבר משתגעת אחריך”, קורא האולם. “הראה להם את הרגלים”, קוראת קבוצה משפחתית. מתנגדיו של המפגין ממלאים פיהם שריקה. מופיע אחר. שריריו תלויים לו בכל מקום, אפילו על שערות ראשו. הוא מטלטלם ומנידם לרצונו הקל ביותר.

עשרים ראשים עם “פּרמננט” פותחים את פיותיהם בהתפעלות. ההתפעלות והחגיגה מופרעות ברגע שקול מהיציע קורא, “אל תשכח לבוא מחר לעבודה!” המציג שומע את קול אדוניו וקורץ בעיניו קריצה בגודל של אגרוף. אחריו עולה ברנש אחר משוח בשמן ששער ראשו עשוי מעשה מרכבה, מסורק לכאן ולשם וטבול בשמן רב. אולם, חלק מהקהל אינו מתלהב ממנו. “הרם את הראש”, מיעץ לו אחד מן הקהל. “אל תבליט את האחורים”, קורא קול אחר. המציג המשוח בשמן ממלא אחר ההוראות, דבר שממלא את פיות הנוכחים גיל ושחוק.

תשואות ממושכות ושריקות מקדמות את פניו של אחד המציגים הדומה דמיון רוחני וגופני מפתיע ליתר המשתתפים. הוא עולה על הבמה, כשעיניו אטומות ובכל זאת הן מביעות שהנה בא הרגע הגדול בחייו. שריריו – בהם כל מעיניו – מתנפחים ומשתרגים, מתכווצים ונארגים. בקהל דומיה של הערצה. רק “פסססס…” של התפעלות יוצא מפי המעריצים והמעריצות. נראה בבירור שהוא יוכתר בכתר הנכסף. כל אלה שמופיעים אחריו זוכים לקול בוז ושריקה.

ועתה, תחרות מר ישראל 1951, המבוגר.

שוב אותו מחזה. כל המשתתפים בתחרות הנם חניכי המכון. רק אחד מציג בגופו, אימון ופיתוח עצמי“. זהו ברנש אדום פנים ולבן גוף, ששערו הבלונדיני עשוי תלתלים קטנים מסורקים לאחור. הוא מופיע ובעיינו מבט גבורה רב־משמעות אך גופו נעדר כל שרירים. הוא נע לכאן ולשם על הדוכן. לוחץ באצבעותיו, מוציא לשונו מרוב התאמצות, אך ללא הועיל. הקהל אינו מחבב אותו. “לך הביתה”, קורא הקהל, “אשתך מחכה לך”. הביאו לנו את טוביה”. “רוצים את טוביה”.

טוביה מופיע וזוכה בתחרות לקול תשואות ממושכות ואפילו מקבל זר פרחים שאינו יודע היכן לשימו. ילדים בני עשר במכנסי התעמלות כחולים וחולצות טריקו מביטים עליו בעינים קרועות מלאות הערצה. אחרי מחקים את עמידתו המפוארת מלאת השרירים. הנערות חומדות אותו בעיניהן.

אחד השוטרים מקבל מיד נעלמה טפיחה ידידותית על ראשו. האורות מצטמצמים וכבים. התחרות ננעלה.

היום היחיד בשבוע בו יכול סוכן כרטיסי הקולנוע בתל אביב להעניק לעצמו מעט נופש מעבודתו, הוא יום חמישי. ושעות המנוחה היחידות שלו ביום זה הן שעות הערב. לכן, לא יכולנו לפגשו לשם שיחה קלה על מצב העסקים שלו, אלא בשעות הערביים של יום ה' שעבר, על הטיילת, מרחק מה ממשרדו ההומה.

הסוכן היה לבוש אמריקאית החל מנעליו הצהובות ומכנסי הצמר הסרוקים־תכולים והמעיל הדו־צבעי וכלה בתסרקתו המצוחצחת המוכּרת היטב למעריציו של ציזאר רומרו.

את פיו קשתו שני זנבות שפם קטומים ועיניו הופנו מדי רגע לשעון יד רב מחוגים וענוד בשרשרת זהב. מעט הפנאי שהיה ברשותו היה נתון למשמעת הקפדנית של מחוגי שעונו, ששמרו על זמנו בדייקנות של חלקי־השניה.

אמרנו לסוכן שנעים לנו לדעת, כי נפנה מעסקיו לשם שיחה אתנו. “כן”, ענה הסוכן, “יום חמישי הוא לא כבד. בסוף השבוע הסרטים מתחלפים והתורים ליד הקופות אינם גדולים”. הבטנו בבגדיו ובשעונו, אולי זוהי חליפת יום־טוב שלו, חשבנו.

יום החמישי הוא יום השבת שלך? שאלנו. הסוכן חייך כהאמפרי בוגארט לפני נשיקת ה“אפי אנד”. “רק שעות הערב פנויות. בשעות הבוקר אני עסוק ביום זה יותר מביום אחר. אתם רואים, בבוקר אני מכין את הכרטיסים למוצאי שבת”. הסוכן נאנח אנחת אושר והודיע לנו שהבוקר היה טרוד במשרדו באופן מיוחד, שכן השיג רק 220 כרטיסים לקולנוע מסויים, בעוד שהתחייב ל־250.

“לפעמים”, אמר הסוכן בקול עמוק, “עלי להתחיל בהכנת כרטיסים למוצאי שבת עוד ביום שני”. כמה חרישים של מסרק וליטוף אצבעות בשערו החזירו לו את האפשרות לתאר לנו את המנגנון הפנימי של עסקיו.

יש לי, רואים אתם, משרד בקפה ההוא (לבקשתו יהיה זה שם משרדו גם להבא), ושם אני מקבל הזמנות מאנשים שונים, ה“קליינטים שלי”. אלה הפונים למשרד, מבקשים בעיקר כרטיסים למוצאי שבת לבתי קולנוע שונים. הם אומרים לי, “תכין לנו ארבעה כרטיסים ל’יום אחד בניו־יורק' במוצאי־שבת” – אמר הסוכן והמשיך: אז אני משיג את הכרטיסים ושולח אותם אליהם.

באיזה מחיר? שאלנו.

“למוצאי שבת”, אמר הסוכן, “המחיר קבוע. שתים וחצי לירות בעד זוג כרטיסים”. הסוכן הסביר שאין זה משנה עמה עלו לו הכרטיסים, המחיר הוא קבוע. “ולפעמים יש לי הפסד על זה”, הוא אמר, שכן עסקו מחייב לספק כרטיסים משובחים. לפעמים עליו לקנות כרטיסים במחיר 340 מ“י, ואז בא ההפסד. “אבל זה רק לפעמים”, הוא הצטדק, “שתמיד אני משיג כרטיסים טובים במחיר 285 מ”י”. אתם מבינים, יש לי קשרים עם הקופאים ובעלי בתי הקולנוע, ואני מקבל כרטיסים טובים, הוא הסביר.

וכמה יוצא לך מזה? שאלנו בצפיה.

“150 ל”י ברוטו לשבוע", אמר הסוכן בגאוה. בדרך כלל יש לו “נקי” 100 לשבוע ויותר.

ואת זה אתה מרויח רק ממכירת כרטיסים למוצאי שבת? שאלנו בקצת קנאה.

“לא”, הוא הכחיש בתוקף אפשרות כזאת, “זה אני מרויח מעבודה של כל השבוע”. אחרי הכל, חשבנו, הוא צריך לעבוד כל השבוע בשביל הסכום הנ"ל.

הענין לא כל כך קל. לא את כל הכרטיסים משיג הסוכן תודות ל“קשריו”. לעתים אף הוא נאלץ להעמיד בתור סוכנים משלו שיקנו בשבילו את הכרטיסים.

“אני נגש אל מחוסרי עבודה”, אמר הסוכן, "ואומר להם ‘רוצים להרויח כסף?’ " כמובן שהם רוצים. “אז אני אומר להם, למה לא תעמדו קצת בתור ותקנו כרטיסים? כל אחד קונה ארבעה כרטיסים”.

הוא משלם להם לירה בעד ארבעה כרטיסים ומכסה להם את “ההוצאות”. יותר נכון, הוא נותן להם את סכום הקניה והרווח גם יחד.

כמה סוכנים כאלה אתה מעסיק? שאלנו.

“150 בערך מדי שבוע”, אמר הסוכן בקול של בעל־עסקים ומעביד רבא. ממקום נעלם קפצה מחצצה לבין שניו והוא היה טרוד זמן מה במחשבותיו ובחציצת שניו.

גם אתה עומד בתור? שאלנו.

“רק לפעמים”, אמר הסוכן. בדרך כלל עליו לפקח על הקניות בקופות הקולנוע השונות. אך במקרים “חשובים”, כשעליו להשיג כרטיסים בעוד מועד במספר רב, עומד אף הוא בתור.

והקופאי נותן לך כמה כרטיסים שאתה רוצה? שאלנו, בקצת תקוה, שישפוך זעמו על הקופאים.

“אם אני נותן להם בזמן סוכר, או בשר, הם נותנים כרטיסים כמה שאני רוצה. ואם באמת הכל בסדר הם גם מכינים לי כרטיסים למוצאי־שבת מלמפרע”.

ובעלי בתי־הקולנוע? שאלנו.

הסוכן חשב לרגע. אחר כך אמר ש“זה תלוי”. יש בעלי בתי־קולנוע כאלה ויש כאלה. אך כנגד אלה שאינם רואים בעין יפה מכירה מוקדמת של כרטיסים לסוכן, מוצא הקופאי תרופה. למשל? “הוא אומר לבעל בית־הקולנוע שבא איזה טיול, או שבית־ספר הזמין מקומות בשביל תלמידיו או משהו כזה”.

ובעלי בתי־קולנוע אחרים?

הסוכן הצטחק. הוא סיפר לנו שבאחד מבתי הקולנוע הגדולים התחלף הקופאי ומשום מה סירב הסוכן לפרנס גם אותו בבשר ובסוכר. החליט הקופאי, לדבריו, להיות “ג’דה” ולא למכור לו כרטיסים. אמר לו הסוכן אם אינך מוכר לי כרטיסים, לא תמכור בכלל וקנה לו שביתה ליד הקופה ועיכב את התור. לבסוף הופיע בעל בית הקולנוע לקופה לדרישת הקופאי. וראה זה פלא – בפקודת בעל הקולנוע ניתנו כרטיסים למבוקשו של הסוכן. “גם הוא מקבל לפעמים בשר וסוכר”, אמר הסוכן.

שאלתנו הבאה לא באה לנו בקלות. כל עת השיחה זכרנו ששכחנו משהו ועל אף מאמצינו לא הצלחנו להעלות את מה ששכחנו. עוד אנו משוחחים ועל פנינו חלפה מכונית משטרה. בבת־צחוק זורחת שאלנו את הסוכן – והמשטרה? – זוהר פנימי האיר את פניו, כבזרחן. “במשטרה מכירים אותי”, אמר הסוכן.

זה טוב? שאלנו.

“זה תלוי”, אמר הסוכן.

הסוכן סיפר לנו שההיכרות עם השוטרים טובה כל עוד הם באים על סיפוקם. “סוכר ובשר?” – שאלנו בבטחה, שכן היה נדמה לנו שאנו יודעים כבר משהו על עסקיו. “לא”, ענה הסוכן. נראה שבשר וסוכר זה כבר יותר מדי, חשבנו. “אבל, אני נותן להם כרטיסים לקולנוע חינם”. הסוכן חצץ בשניו חציצה נוספת, וסיפר בבת־צחוק קלה: “לפני שבוע, למשל, על יד קולנוע “תמר”, פגשו אותי שני בלשים. נתתי לכל אחד עשר לירות והענין נגמר”.

עשר לירות, זה לא יותר מדי? שאלנו בקצת דאגה.

“טוב, אלה הן ההפרעות הטבעיות”, אמר הסוכן “ויש לי חשבון”.

הסוכן הציץ שוב במחוגיו והצטער שהוא נאלץ להיפרד תוך זמן קצר. הספקנו עוד לשאלו מנין לו איזה סרט יוצג במשך זמן רב ואיזה לא.

ענה הסוכן: “אני נפגש עם בעלי בתי־הקולנוע ודן עמהם. יש לי חוש לענינים כאלה, אני יכול להגיד מראש כמה זמן ילך כל סרט”. הסוכן ציטט כמה דוגמאות שהעידו על בקיאותו.

שאלנוהו שתי שאלות אחרונות. א. כמה מנהלי עסקים כמוהו ישנם בתל־אביב? תשובה: עוד שנים, אבל הם לא שוים הרבה". ב. כמה כרטיסים נמכרים מחוץ לתור? תשובה: “כ־10% מהמכירה היומית הכללית בתל־אביב”.

הסוכן עשה מספר צעדים בכיוון משרדו וחזר בו. הוא הרגיש עצמו מצליח ובטוח ויציב, ולא יכול היה להיפטר מעמנו בלי לשית לנו עצה טובה. אמר הסוכן: “אם אתם רוצים ללכת פעם לקולנוע חינם, תראו מה אתם צריכים לעשות. תעמדו בתור, תקנו ארבעה כרטיסים. נאמר ב־285 מ”י. אני, או איש שלי, יקנה מכם שנים וישלם לכם נוסף למחיר חצי לירה על כל אחד (הנחה בשבילנו). כך תוכלו ללכת בעד אותה עמידה בתור חינם לקולנוע".

לא רק זאת, חשבנו, אלא שאפילו יישאר לנו כסף לעסיס וסיגריות חינם. הודינו לסוכן מקרב לבנו. “על לא דבר”, ענה והלך למשרדו והשאיר בחברתנו ענן קל של בושם. “קסבה”, אם איננו טועים.

כשבלבנו כוססים כמה וכמה פקפוקים החלטנו ללכת ולחזות בנשף־בחירת מלכת היופי לשנת תשי“ב שנערך ביום א' בגני מלון־הגנים “רמת אביב”, בחסותם וביזמתם של השבועון “לאשה” ועורכתו האחראית חמדה נופך מוזס, עו”ד.

את הרעיון לחזות בנשף זה נטע בלבנו שוליה של גלבים במספרה בה מתקינים לנו את תספרתנו. שוליה זה, שפניו עומדים במלוא פריחתם, גם שלף בשבילנו, מכיס מכנסיו, את גליון “לאשה” מיום כ"ו באייר, בו נדפסו תמונותיהן של עשרים המועמדות לכתר מלכת היופי, כדי שנוכל לעמוד מקרוב על טיבו של המאורע. הוא האיץ בנו לקרוא את הכתוב, וגם הצביע על אילו סעיפים ניתן דעתנו לראשונה.

מן העיון בעתון זה נוכחנו לדעת שעריכת התחרויות למלכת היופי היא רק גולת הכותרת של הפעולה השגרתית, היומיומית והאפורה, ש“לאשה” מנהל לטיפוח יפין של בנות ישראל. התחרות היא גולת הכותרת של ימי־חול רבים גדושי עמל ומעשה. אפילו באותו גליון של כ"ו באייר שעמד בסימן המאורע הגדול של בחירת המלכה החדשה, לא התחמקה המערכת ממילוי חובותיה היומיומיות ותפקידיה השגרתיים. “עורן של נערות צעירות הוא נאה וחלק על פי הרוב”, אומר “לאשה” במדורו השבועי “פינת היופי”, “אולם לאחר שהנערות הללו מגיעות לגיל 25 נמוג חלק משומן העור שגרם לו להיראות צעיר ורענן”. אין העתון נרתע מלחשוף את האמת במערומיה, אפילו היא אמת מדעית ומכאיבה כמו “וכשמגיעה האשה לגיל 40 – היא מאבדת 20% משומן העור”.

“לאשה” אינו פוסק לדאוג לקוראותיו ולאחר שהסעיר את רוחן בעובדות האיומות מעולם המדע הוא מיעץ להן, בנימה של פטרון ידידותי, לשמן את עורן בעודו חלק ונאה במיני קרם שונים. אילו מיני קרם? העתון מלא וגדוש מודעות מסחריות המספקות אינפורמציה מלאה על מיני הקרם ועל המכונים לקוסמטיקה וטיפול ביופי. מודעות אלה כתובות בנוסח זה: “ליליה – טיפול בהצלחה מלאה בפצעי בגרות, נקודות שחורות, כתמים, בהרות שמש, שערות בפנים וברגליים. הוראות לטיפול עצמי בעור יבש ושמן”. הלנה טרכמן מבטיחה במודעה אחרת, “הרחקת שערות לחלוטין ללא כאב – שיטה ומכונות 1952”. במקום אחר מאירה עינים מודעה כזו: “למה לך לחשוש? השתמשי ב’שוש',! ‘שוש’ מונע זיעה דוחה הרחה”. לא היה בלבנו ספק, כי בעזרת מודעות אלה ניתן לעכב את אבדן שומן העור.

עיון נוסף בעתון מגלה שלא כל הבעיות ש“לאשה” והגב' מוזס מקדישים להן תשומת לב וטיפול נובעות מן הצד הפיזי של היופי. בעיות נכבדות אחרות נובעות, כנראה מן הצד הפסיכי ולשם פתרונן מעסיק העתון את ד“ר רומן פאר־צל “המדריך לאושר בחיי המשפחה” שבא גם בדברים במישרין עם קוראותיו וקוראיו באמצעות “תיבת הדואר”. כאן כותבים לאילנה א. מתי ואיך מותרים לה, או אסורים יחסי מין בתקופת ההריון. ל”מאוכזב" נאמר “ברור שאם אינך אוהב אותה אינך צריך לשאתה לאשה”. מ“נפתולי גורל” מבקשים שתפרש בשמה, ולקלרה מיעצים שתסתפק רק בידידות עם הגבר הנשוי, שבגיל העמידה, המחבב, כנראה, את נעוריה ומבקש משהו לבבי יותר מידידות גרידא. לקורא א. ראובן כותבים “עליך להשתחרר מהתסביך. נדמה שפחדך הוא פחד שוא. מה שנראה לך כאיבוד כוח הגברא אינו אלא תוצאת המקרה הראשון שתואר במכתבך. עצה יחידה לך: פנה לרופא לבעיות המין. בחר ברופא הראשון ששלטו יופיע לפניך”. ל“המיואשת” מסבירים ש“העובדה שנשיקתו של חברך לא העבירה בך רעד אינה מוכיחה, כי אינך אוהבת אותו”.

על כל אלה היה שפוך קסם תמונותיהן של המועמדות למלכת היופי שכשהן נתונות בבגדי־ים. עם כל ההערכה שלנו למפעלם של “לאשה” ומוזס לטיפוח היופי, מבחינה פיזית וגם מהבחינה הפסיכית, הרגשנו שלאחר שהעמקנו בעיון פג בנו החשק ללכת ולחזות בנשף בחירת מלכת היופי.

היינו סבורים שלפנינו תעבורנה בסך עשרים נערות שנבחרו מבין המון רב של “מיואשות” ו“מאוכזבות” שליליה והלנה טרכמן ניקו את השערות מפניהן ומרגליהן. נערות שהבחורים שלהן לא מעבירים בהן רעד בנשיקתם.

החזרנו, איפא, לפרח הגלבים את עתונו והבענו לפניו את פקפוקינו. הלז חזר ודחף את העתון לידינו והצביע על סעיף במאמר הראשי שבאותו גליון, בו נאמר: “מן הראוי לציין, כי בין המועמדות בלט מספר ניכר מאד של מורות, גננות, תלמידות אוניברסיטה ואחיות. עובדה הבאה להפריך את טענות השוללים את מפעל בחירות מלכת היופי, והטוענים, כי רק נערות ריקניות משתתפות בו”.

הגלב הצעיר גם הוסיף באזנינו, שלא כבפעמים הקודמות תצעדנה הפעם עשרים המועמדות בבגדי־ים. עשרים גננות, מורות, תלמידות אוניברסיטה ואחיות בבגדי־ים – זהו מראה שלא ראינוהו בכל שנותינו בגן, בבית־ספר, באוניברסיטה ובבית־החולים. הבטחה זו שמה קץ לפקפוקינו. שמנו נפשנו בכפנו והלכנו.

ב־8.30 בערב, מועד פתיחת הנשף, מצאנו את גני “רמת אביב” שוקקים אדם ואשה, זקנים ונוער. למעלה מ־170 שולחנות שפוזרו על המדשאות שימשו את באי־הנשף. אולם, רק חלק קטן משולחנות אלה ניצב ליד הבמה וליד מסלול מצעדן של המועמדות. על הבמה השתוללה לפי שעה להקת מנגניו של בהרב בשירים, “האמיני יום יבוא”. “בת שבע הזמר הוא לך” ושירים אחרים.

עוברת שעה ארוכה, זרם הקהל גואה והולך, התזמורת ממשיכה במהומה ואין עדיין כל סימן לתחילתו של הנשף. הקהל, שבחלקו קנה כרטיסים שבמחירים בין 4 ל־7 ל"י ליחיד, בחלקו הוזמן לכאן ובחלקו “הסתנן” רוגן על האיחור הרב. מחוסר מעשה רוחש הקהל בשבילי המלון, מסביב לבמה ומנסה להציץ בעד החלונות אל הצריף בו יושבות המועמדות מכווצות ומצפות בלב פועם לרגע ההכרעה.

מלצרים בשחור ובלבן מכריחים את הקהל לקנות “כיבוד” – “פּלאטה” ירקות עם מיץ או בירה – בלירה וחצי המנה. “המסתננים”, גדודים של נוער במכנסיים צרים והמהודקים ובחולצות הפתוחות עד לחגורה מגלים, מבעד לצווארון, גופיות לבנות לשעבר, מתפזרים בשטח כדי שחולית המשטרה לא תחזירם אל מעבר לגדר. סימן ההיכר של “המסתננים” הוא התסרוקת שלראשם. בדיוק מדי חמש דקות שולף כל “מסתנן” מסרק, וורוד או לבן, מכיס מכנסיו, ומעסיק אותו כמה דקות בשידוד ובדיסקוס תלי שערו.

קוני הכרטיסים, קרואי הקוראות “לאשה” מן הוותיקים, מהם נערי זהב מצוחצחים בחליפות פאר, ומהם נשים עדויות ומקושטות שרשרות זהב, עגילי זהב ומסרקות זהב, מחכים בסבלנות ליד שולחנותיהם. אולם, ברגע שהקונפרנסיה, אלכסנדר יהלומי, מופיע על הבמה, ב־9.30 בערך, מתגעש הקהל כהר והשולחנות מתחילים לנוע גלים גלים לעבר הבמה.

שולית הגלבים מיודענו קורץ לנו מתוך חליפה ירוקה. הוא מסב עם חבר מרעיו הנראים יחד כזר שקדיות בחודש שבט. עמהם מסבות נערות שנראות לנו תמיד בפתחי המספרות שברחובות בן־יהודה ואלנבי. צבע הליפסטיק שעל שפתיהן כמעט מסתיר את פיסת מצחן.

הכל מחכים עתה בחום. רבים בקהל סבורים, כמונו וכשוליה, שהמועמדות יעברו עוד מעט קט לפנינו, בסך ובבגדי־ים. למעשה, שמועה זו עושה לה כנפיים מחדש ואפילו אלה שלא ייחלו לאפשרות כזאת מתקשים עתה בבליעת רוקם מרוב צפיה.

אבל, אלכסנדר יהלומי, הלבוש שחורים מכף רגל ועד פרפר, אינו, כלל וכלל, תחליף למורה, אחות או גננת בבגד־ים. הוא מרגיז את הקהל. פתיחתו “המקום יפה, האויר צח”, וההתנצלות ש“הנהלת ‘לאשה’ אינה רגילה בעריכת תחרויות תחת כיפת הרקיע” משעממים את הקהל באופן גלוי.

רבים בקהל הביאו עמם את גליון “לאשה” ותצלומיהן של עשרים המועמדות פרושים לפניהם כמדריך למאורעות העומדים להתחולל. הם קוראים ליהלומי להתחיל במצעד. אבל יהלומי מספר במקום זה צרור עבש ונמר של הלצות. לבו של הקהל אינו נוטה לצחוק, אלא דוקא למשהו רציני בבגד־ים. וזה, משום מה, מתעכב. העצבנות גוברת עם גידול מספר “המסתננים”. היושבים אל השולחנות הרחוקים, שמשם גם בדיחותיו של יהלומי נראות כמשהו שאבד בדרך, נושאים את שולחנותיהם ומעמידים אותם קרוב יותר לבמה.

סוזי קולמן מופיעה על הבמה. רבים רואים בכך אות להתחלה רצינית של הענינים. יהלומי מציג אותה “כזמרת” האמריקאית שהתפרסמה ב“לי־לה־לו”. סוזי, בשמלה אדומה המכסה את חלק גופה העליון כמו שיצוא המדינה מכסה את יבואה, מחייכת אל הקהל ופורשת את זרועותיה החשופות. הקהל מקבל אותה כרוח קרירה ביום שרב. תוך כדי הנעת אחוריה, בשמיניות מעוגלות זעירות, היא שרה לקהל, באנגלית, את השיר Stormy Weather, וכשסוזי מניעה את אחוריה בשמיניות מרגיש חלק ניכר בקהל שהוא מתחיל לקבל את תמורת כספו וסוזי זוכה למחיאות כפים של תודה. באנגלית היא מספרת לקהל שהיא רוצה לשיר עוד שיר שהיא עשאתו פופולארי כאן. הפעם היא מניעה את אחוריה בשמיניות נדיבות יותר, ובכל זאת עודן מצומצמות, למנגינה ולמלים של “My little Yiddish home in Brooklyn Square”, הקהל אחוז התלהבות. מחיאות הכפיים הניתכות עליה מורידות את סוזי בקידה שמורידה את המחשוף ומגבירה את מחיאות התודה. היא רוצה להודיע על שירה הבא, אבל הקהל, שהחלק ממנו חש כבר אליה רגשי משפחה חמים, הוגה את בקשתו בקול נרגש “א אידישע מאמע”! סוזי אמנם אינה ממלאה את רצון הקהל בדיוק, אלא שרה “אוי מאמע איך בין פארליבט”.

סוזי גמרה את שלה והיא יורדת מהבמה. שני יהודים, אשר חדלו להשתמש באזניהם מאותו רגע שחזוה בעיניהם, פונים אל שכנם בשאלה אם נכונה השמועה ששמעו, כי סוזי קולמן היא שתוביל את מצעד המלכות כשהיא עצמה לבושה בגד־ים. מקולם בוקעת המית תקוה וגעגועים רבים. כשאנו מביטים לתוך עיניהם נדמה לנו שאנו מכירים בהם שנים מן הקורספונדנטים הקבועים של “תיבת הדואר” שב“לאשה”.

אלכסנדר יהלומי חוזר אל הבמה ומספר בדיחה על זמרת אחת שכל כך היתה מכוערת עד שבגן־החיות היו הקופים זורקים אליה את האגוזים והבטנים. משום מה לא נגרם ליהלומי כל נזק גופני אחרי שסיפר בדיחה זו, והוא חוזר ומפנה את הבמה שלם ובריא.

אלה ששילמו שבע ל“י תמורת כרטיס ליחיד ונצטוו עלה לאכול פּלטה ולשתות מיץ תמורת לירה וחצי נוספים, תמהים אם לא הגזימו הפעם בהוצאות. שכן השעה כבר אחרי עשר וחצי ואין כל סימן לתחילתה של התחרות. הקהל נותן אותות של קוצר רוח. מאן דהוא מופיע לפני המיקרופון ובקש את “מייג’ור אהרון”. הודעה זו נוטעת בלב רבים את התקוה ש”הענין מתחיל". ושוב מתחילה תזוזה נחשולית של שולחנות לעבר הבמה. דעתם של הצלמים מתבלבלת עליהם והם יורים אור סביבם כמטורפים בלי שתיראה לעיניהם כל מטרה ברורה.

סוף סוף עולים השופטים ויהלומי על הבמה והחיפושים אחרי “מייג’ור אהרון” באמצעות המיקרופון נמשכים. יהלומי מציג את חבר השופטים שבראשם “המשורר הגדול יעקב כהן”, אשר, אולי שכחנו לציין, גם הוא משתתף ב“לאשה” באותה קביעות שמשתתפים בו “המיואש”ים ו“המאוכזב”ות. בין השופטים בולטות גברת אחת ששער ראשה עשוי בצורה מוזרה ביותר וכן גברת חמדה נופך מוזס, עורכת “לאשה”, הנותנת ממקומה הוראות לימין ולשמאל וליהלומי לניהול התחרות שכנראה מתחילה סוף סוף. אבל, השופטים היושבים בצורת חי"ת על הבמה מסתירים לשלושה רבעים מהקהל את המקום שנועד למלכות היופי. דבר זה מרתיח את דם הנאספים שלא באו לכאן – זה ברור – לראות את השופטים, אפילו יצעדו לפניהם ערומים.

– איזה מין תסרוקת יש לשופטת הזאת?" נשמע קולו של מסתנן צעיר שיושב מאחורי גבה של השופטת “כמו לתרנגולת פרועה!”

– “השופטת הזאת”, קורא אחר שהשופטת מסתירה לו, “יכולה להיות מלכת היופי של אביסיניה”. השופטת, באמת ובתמים, הגזימה בתסרקתה, ללא כל התחשבות בקהל היושב מאחורי גבה. יהלומי מודיע במיקרופון שהערב יבחרו כאן במלכות היופי של תל־אביב, ירושלים וחיפה.

– “ומה עם מלכת היופי של ג’בליה?” בוקע קול מן הקהל.

יושבי השולחנות הרחוקים, מהם קל לראות ולשמוע את הנעשה ברמת־גן מאשר על הבמה, באים בגל גדול כשהם נושאים את שולחנותיהם מעל לראשיהם ומתישבים בעיגול הדוק מסביב לבמה. חוסר סדר ומהומה שולטים מסביב.

עד כה היו הענינים נתונים בידי הגברים. ברגע זה מודיע יהלומי, כי אל הקהל תדבר עורכת “לאשה” הגברת חמדה נופך מוזס, הנוטלת את הרסן לידיה. בלשון של “פינת היופי” היא פותחת ואומרת: “נשים יפות זכו מאז ומתמיד לתשומת־לב מיוחדת”.

הרעש והמהומה בולעים את תחילת דבריה של העורכת.

"לא ידוע לנו מדוע בחר שלמה המלך מכל הבנות דוקא בשולמית "אומרת העורכת־הנואמת בנאומה (באמת כיצד ידע ששולמית יפה היא בלי עזרתם של יעקב כהן וחבר שופטיו?). אבל, זו מסקנתה של הנואמת, כנראה העביר שלמה המלך את נערותיו בסך, ממש כפי שיארע אחר כך בנשף של “לאשה”, ומהן בחר את יפתו. העורכת מצטטת ביד רחבה ממחברות עמנואל הרומי הכתובים בעברית צחה השונה כל כך מסגנון “לאשה” עד שרבים מקוראי העתון סבורים שזו שפה אחרת לגמרי, לפחות אכּדית.

– “וואס האט צי גאֶזוגט?” נשמעות שאלות בקהל.

הטעות הרצינית של חמדה נופך מוזס היתה שחשבה שבקהל, כמו בין המועמדות בתחרות למלכת היופי, מצויים בעיקר מורים, פרופיסורים, רופאים ודומיהם. איש כמעט אינו מבין את אשר היא אומרת ואילו לא ציפו להופעות בבגדי־ים ודאי היו רוגמים אותה באבנים. אבל היא עדיין לא חשה בטעותה וממשיכה לצטט מיהודה הלוי.

– “איזה יהודה הלוי?” שואל קול בקהל.

– “זה שמת כבר”, משיב לו יודע דבר.

הנואמת ממשיכה לקרוא וידיה האוחזות בכתב־היד המודפס שלפניה רועדות מהתרגשות. לאחר שגמרה לקרוא את רשימת השופטים מסרה את רשות הדיבור ליושב־ראש חבר השופטים שהסתפק בנאום הקצר דלקמן: “הנני מוסר את הנהלת הטקס למר יהלומי”. כנראה שאת כל מה שהיה לו לומר בנידון זה אמר יעקב כהן בכתובים ב“לאשה” ולא נותר לו לומר בעל פה בערב הנשף.

יהלומי מקבל את הנהלת הטקס לידיו. סוף סוף הוא מוביל, בשעה 11.00, את מצעד המועמדות למלכת היופי, האכזבה כבדה, כבדה מאד. המועמדות כולן לבושות כשבלולים. אף אחת מהן אינה בבגד־ים. אנחנו, ושמנו לב שאתנו רבים אחרים, נותנים בשוליית הגלבים מבט נוקב וחודר. הוא קם וקורא בקול “תרמית, מעשה תרמית!!”. הקהל מתרגש. רבים מסכימים עמו שהיה כאן מעשה תרמית. אם לא רואים את מלכות היופי בבגד־ים, “איך יודעים שיש להן מה שצריך להיות להן?” לשוללים נאמר שעליהם לסמוך על דעתם השקולה ועל טעמם הטוב של השופטים אשר ראו את המועמדות בבגד־ים ומדדו אותן בזהירות ובדיקנות.

– ״שילכו השופטים לכל הרוחות!" מצווח אחד בקולו, “אני שילמתי כאן שבע וחצי לירות וכל מה שקיבלתי זה פּלטה עם מיץ!”

– “שמלות האלה מה אפשר לדעת? אולי יש להן פרוטזות במקום…” אבל, בלית ברירה, מסתפק הקהל במה שלפניו הוא בוחן את המועמדות מכתפיהן ומעלה. שכן שמלותיהן מכסות אפילו את קרסוליהן. המראה המתגלה לעין הצופים מהכתפים ומעלה הוא רגיל למדי. נערות מפורכסות שאינן שונות מרבות בקהל, אלא בכך שלא היה איכפת להן שתצלומיהן יתפרסמו ב“לאשה”, לצדם שלמכתביהם של א. ראובן, אילנה א. ו“נפתולי גורל”. כמה מהן אפילו מצטיינות בחוסר פרופורציה של אברי הגוף.

עורכי הנשף ידעו, כנראה, על האכזבה שתיגרם לקהל בכך שהמועמדות תופענה לבושות, והם השתדלו לפצות אותו במלות בדיחה וחכמה מפי המועמדות עצמן. תוך הרעש והמהומה, שקמו עקב האכזבה ועקב העובדה שרובו של הקהל השתדל בלי הרף להיטיב את עמדת תצפיתו החל יהלומי מראיין את נערות־היופי בהתאם לדו־שיח שהוכן מראש ושונן בעל־פה. דוגמאות:

יהלומי: שמך?

מועמדת: שמחה דראק.

יהלומי: מקצועך?

מועמדת: זבנית בחנות נעליים.

יהלומי: בחנות נעלים, המממ… אַת מוכרת בלי נקודות?

מועמד: בטח שלא! (צחוק בקהל).

יהלומי: אַת נשואה?

מועמדת: כן.

יהלומי: איזה מין נעלים מכרת לבעלך, אה?

– “את הלב שלה היא מכרה לו”, מסביר לעדתו גבר משופם שראשו משוח בבריליאנטין רב.

יהלומי מודה לשמחה דראק ואומר לה לקבל תעודה מידיה של חמדה נופך מוזס. אורה ג’אמילי, שהיא בת 18 ו־3 חודשים (!!) ומקצועה הוא “מזכירה”, מופיעה לפני המיקרופון.

יהלומי: מה אַת מזכירה לו?

מועמדת: את מה שאני עצמי לא שוכחת אני מזכירה.

המועמדת מרים טירם מודיעה שהיא פועלת בבית־חרושת לאריגה.

“מה עם המלאי?” שואל אותה יהלומי.

מועמדת: המלאי זה ענין של בעל־הבית… אבל את המלאי שלי הבאתי לכאן.

יהלומי: אילו הייתי פּקח הייתי מחרים אותו!

– “את בובה!” קורא קול של מסתנן.

סוניה לנצמן מודיעה לקהל שמקצועה הוא “פקידה באנגלית”. עורכי הנשף התכוונו כנראה להצביע בכך על הרמה הסקרטאריאלית הגבוהה של המועמדות מבין הפקידות, שלא לביישן לפני האחיות והגננות.

בקצב מזורז של בדיחות “מסביב לענין” מופיעה מועמדת אחרי מועמדת. לבסוף נופל הכתר הנכסף על ראשה של אורה ג’אמילי וכתרים אחרים על ראשן של מועמדות אחרות, שש במספר.

כשמודיעים, כי אורה ג’אמילי נבחרה למלכת היופי מסתער לעבר הבמה נחיל של הורים, אחים ואחיות ומעריצים אחרים שבעקבותיהם דוהר קהל רב. אביה של המלכה, מר ג’אמילי שברגע זה ממש הועלה ממשרת שמש בבית־ספר לתלמוד תורה לכס המלוכה, מודיע במיקרופון בקול שבור מהתרגשות שאצלו בבית, חבויות בין הכלים, עוד חמש יפהפיות דוגמת אורה. “כולן יפות יפות!” אומר האב המאושר. האם לוחצת ידים לכולם, ובכללם לשוליית הגלבים ולשני הקורספונדנטים. שנים מידידיה של אורה מריעים "יחי!”

אורה ג’אמילי נגשת למיקרופון, אנו סבורים שהיא תודה לאמה ולאביה על שנתנו לה דמות של מלכת יופי. אבל היא מודה, בלי להזכיר את הוריה, לאיזה מכון לקוסמטיקה שקראנו פרסומו ב“לאשה” ולאיזה סלון לתפירה ששכחנו שמו. גם האחרות מודות לסלונים השונים.

אורה נישאת על־ידי מעריציה לאחד הצריפים של המלון. הקהל מתחיל להתפזר. המיקרופון נדם. אבל ליד שער היציאה הוא משיג אותנו בקולו ומזמין את כל הנוכחים “לבאל הביכורים של אגודת יוצאי עיראק בישראל, בו תיבחר “מלכת המים”, לשנת תשי”ב בחסותו של העתון ‘לאשה’".

שוב נדם המיקרופון לרגע ושוב חזר והודיע, הודעה אחרונה שנשתכחה משום מה בתחילתה של התכנית – “כל התסרקות הערב היו של לוסיאן מרחוב אידלסון!”

מהרגע שדרכה כף רגלנו על מרצפות בית־הקפה “ריביאֶרה” שעל חופה הדרומי של בת־ים, בו נערך נשף בחירת מלכת־היופי של ישראל, תשי"ג, אמר לבנו כי נהוכנה לנו כאן אכזבה מרה.

מיד הרגשנו כי מערכת “לאשה” גמרה אומר שהערב ייערך הנשף בסדר ובמשטר, לפי תכנית ערוכה ומדוקדקת, וללא הפרעות והתערבות מצד הקהל. כצעד ראשון החליטה מערכת העתון להרשות את הכניסה רק לקהל מובחר. דבר זה עלה בידיה משני טעמים. האחד – מחיר הכניסה ליחיד נע בסביבות שבע לירות. השני – פרשי המשטרה על סוסיהם הצחורים והערמוניים השתלטו על השטח מסביב לבית־הקפה ושמו לאַל את ניסיונותיהם הנואשים של המוני נוער ומבוגרים שמשום מה לא נראו בעיני “לאשה” ושכוונתם היתה “להסתנן” אל זירת התחרות.

ואכן, רחוק רחוק, ממש ליד גלי הים, ראינו את מיודענו שולית הגלבים ואת מרעיו יושבים על החולות אבלים וחפויי ראש. אשתקד הם היו חתני־הנשף ושולית־הגלבים שלנו אף הדביק, ברגע של התרוממות הרוח, נשיקה מהממת על לחייה של אורה ורד, מלכת תשי"ב. היה זה אז מחזה נוגע ללב.

עתה ישב מעריץ־יופי זה עם מאות חבריו על החולות, נכא ועצוב־רוח. המסרקות הלבנים והוורודים לא הוצאו מהכיס האחורי להתקין ולסלסל את התסרוקת המקורזלת. לרגע דמינו כי שמענו קולות בכיה נמלטים מבתי חזיהם. אך אולי טעינו מחמת המרחק, ולא היתה זו אלא המיתו החרישית של הים.

הקהל המובחר עשה דרכו למקומותיו. למראה פניו נוכחנו לדעת, כי נתבדה חששנו פן לא נכיר כאן נפש חיה אחת, לאחר שידידי־נפשנו הורחקו ובודדו מאחורי חומת־המשטרה.

הנה הופיע לנגד עינינו הקצב שלנו, קשור וכבול בחליפה, ולצדו אשתו בשמלה שחורה מלאה ובקורסט חזק ומכווץ. שניהם צעדו בתוך חבורה בריאה, אך חשובת־פנים, של קצבים ונשיהם. יתכן שהארגון כיבד את חבריו בכרטיסי־כניסה למאורע העומד להתרחש הערב.

והנה שני קבלנים ששפתיהם סדוקות ואפיהם לוהטים מאודם ומאחוריהם נשיהם עם תסרקות בלונדיניות חדשות. אף הם צועדים בתוך חבורה גדולה. ולידם קבוצת נוער הזהב של תל־אביב, אשר נטלו לעצמם ערב נפש ממסיבות הריקודים ובאו לחזות בתחרות.

הקהל המובחר עשה דרכו בניחותא, ללא שריקות, ללא צווחות, ללא צביטות בעכוז. הגברים שלמדו זאת באולם התיאטרון, נתפנו מנשיהם וקנו לעצמם תכניה לערב, ובה תצלומיהן של המועמדות המתחרות, בבגדי־ים. היה זה באמת נאה מצד “לאשה”, שעזר לקהל הצופים בהדרכה מודפסת ומצולמת זו. היה זה נאה שבעתיים, שכן אשתקד היו עורכי הנשף כה בטוחים וסמוכים שכל הבאים נמנים עם קוראיו הותיקים של “לאשה”. ולכן תצלומי המתחרות חרוטים על לוח לבם. השנה, בהתחשב עם הקהל המובחר, הודפסה התכנית, וגם אלה שאינם קוראים את השבועון החביב הזה יכלו להרגיש עצמם שווים ומשכילים, לאחר עיון בתכניה, שמחירה רק 200 פרוטות.

אפילו אלה שבלבם כרסמה תולעת הספק ביחס לטיב החברה שאליה נקלעו נשמו לרווחה לאחר שהקונפרנסיה, שמואל פישר, הכריז כי הנשף כולו נערך “תחת חסותו האדיבה של יושב־ראש המועצה המקומית של בת ים, מר דב בן־ארי”. הלז, נדמה לנו, נבחר לתפקידו כאן לא רק משום היותו מראשי הציבור המקומי, אלא בעיקר משום ההנחה כי מומחה כמוהו לפלאג’ות חזקה עליו שמבין גם בנשים יפות.

אף על פי כן, זו האמת, לא שיערנו עד כמה באמת מובחר ומשובח הקהל שנזדמנו עמו לנשף. רק לאחר שסיפר לנו שמואל פישר, באמצעות מגבירי־הקול, מי ומי בקהל, ירדנו לעומקם של דברים. “עמנו כאן” קרא הקונפרנסיה, “המשורר הגדול והדגול זלמן שניאור והעורך הראשי של העתון הפופולארי ‘ידיעות אחרונות’, ד”ר הרצל רוזנבלום".

לא הספקנו לשאוף רוח וקולו של פישר השיגנו שנית: “והמשורר והסופר הדגול והגדול גרשון שופמן, ואני נרגש, נרגש מאוד, כי עמנו גם הרוח החיה של הערב, הגברת חמדה נופך מוזס, העורכת של העתון הפופולארי, לבית ולמשפחה, המצויר והמהודר – ‘לאשה’!” נוספו עליהם נח מוזס, אריה חשביה וברוך נאדל, מעמודי התווך של העתון הפופולארי ‘ידיעות אחרונות’. לרגע חשבנו, כי לוא תרם נשיא הקווייקרים אף הוא מעטו לגליון השבת של העתון הפופולארי, כזלמן שניאור וכגרשון שופמן וכאריה חשביה, היו ודאי מזמינים אף אותו לכאן ומקצים לו מקום של כבוד.

שקט, מכובד ומנומס – כזה היה הקהל. הדבר היחיד שעורר אותו למעט רוגז ושלהוב־יצרים היו המחירים שנקבו המלצרים במחיר מרכולתם, כמו שתי לירות בערך בקבוק סיידר קטן מתוצרת אנגליה, לירה ושלושים גרוש בעד בקבוק בירה. אולם גם התעוררות־מה זו שככה עד מהרה, והקהל נענה בבת־צחוק של טוב לב למחיריהם המסחררים של מלצרי בית־הקפה.

בכל זאת – הענינים יגעים. כדי לחמם קצת את האוירה מודיעים לנו כי הזמרת דורותיאה ליביו תנעים באזנינו זמירות. היא עולה על הבמה שבמרכז בית־הקפה, לבושה שמלה שחורה ולבנה נאה מאד. אך תיכף לאחר שתי הזמירות הראשונות מחליפה היא את שמלתה לשמלת תכלת.

אשתקד, הרהרנו תוך געגועים עזים, ליבבה סוזי קולמן את הקהל הרובץ עתה על חולות הים. שניהם, היא והקהל, נדחקו רגליהם מהנשף החדש. דורותיאה ליביו, ככל שנחמד צחוקה, אינה מסוגלת לנענע את מוסדותיה כמו סוזי. קידתה אמנם גמישה ומלאת־חן יותר משל קודמתה. אך השיפור הזה אין בכוחו להלהיב את הקהל.

שמואל פישר מנסה לעשות מה שלא עלה בידיה של דורותיאה ליביו, לחמם את הקהל. הוא קורא באזנינו מאמר ראשי דמיוני מעתון “לאשה” ביובלו החמישים. גב' חמדה נוך מוזס כמעט נחנקת מצחוק למשמע דברי ההיתול של שמואל פישר. אך בקהל לא חלה כל הטבה. ידידנו הקצב ואשתו אוכלים במלוא הפה כריכים שהם נוטלים מתוך טס גדול, וגומעים בשקיקה מהבקבוק.

סוף סוף נמאס שמואל פישר על אחד המתקרא לאחוס והוא קורא לו: “פישר, רד מהבמה!” אולם גם הקריאה הזאת אינה מיטיבה את רוחו של הקהל. פישר אינו יורד ולאחוס מפסיק לקרוא לו. כמו שאמרנו: חסר חיים.

באוירה חסרת מתח וצפיה מודיע שמואל פישר כי התחרות מתחילה. על הבמה עולה עלמה ששערותיה צהבהבות מתלתלות וחליפתה לבנה. גופה בנוי לתלפיות ומבעד למסגרת האדומה של שפתיה מבהיקים שני טורי שנים מבהיקים בלבנם. “אה־ה!” שמענו את שכנינו מדברים עם לבם. האמת – להתחלה מפוצצת כזאת לא צפינו. עלמה זאת, החרטה על שביזינו פעם את תחרות היופי אכלה בנו בכל פה, שוה שיתנו כתר על ראשה.

אך לתמהוננו פונה היפהפיה ויושבת ליד שולחן בקצה המסלול המערבי של הזירה. מיד מתברר לנו כי זאת אינה מועמדת לתחרות, אלא מזכירה של הנשף, שתמסור למתחרות תעודות ואותות. העלמה, זאת אומרת המזכירה, עוררה התרגשות מה בקהל. לידינו יושב ברנש ששערו עשוי בצורת מניפה. למראה המזכירה מזדקף שערו על גולגלתו כסיכותיו של קיפוד. לאחוס, שקרא לפישר, חובט לו על ראשו כדי להנמיך את שערו, שלא יסתיר לו את שוקיה הנהדרות של המזכירה. אפשר להרגיש בהתרגשות הפועמת בקהל.

והנה מופיעה המועמדת, בלונדית בשמלה וורודה. הנה מתגלה היא באורות. למראה פניה מחזיר הקהל את מבטיו על המזכירה שבלבן. המועמדת חוזרת כלעומת שבאה. אחריה מופיעות עוד שלוש בלי שתעוררנה בקהל כל התרגשות נוספת. לאט לאט פגה גם ההתרגשות שחלה עם כניסת המזכירה שוב פורשת האדישות כנפיה סביבה.

שמואל פישר מנתר על המיקרופון ואומר באזני הקהל: “זה לא ייתכן שאינכם מוחאים כפיים. תמחאו כפיים למתחרות!” הקהל ברובו פוטר את עצמו מלמלא אחר בקשתו של פישר. רק קבוצת הקצבים שלימיננו מחליטה כי יש למחוא כפיים.

מאותו רגע זוכה כל עלמה שמשקלה עולה על משקל תרנגול למחיאות כפיים אדירות מידיהם החסונות של שכנינו. מחיאות כפיים אלה עלו לשיאן ברגע שהופיעה על הבמה מרים גרשוני, שזו לה הפעם השלישית שמשתתפת היא בהתחרות. אשתקד אף נבחרה כסגנית. למחיאות כפיים עצומות כאלה זוכה רק חבצלת דרילמן.

אנו מביטים בתכניה שבידינו ונוכחים לדעת כי אין לרמות את הקצבים. הם רואים בשר ולוא גם יחביאו אתו מאחורי שמלת הערב המהודרת ביותר. דליה פינשטין זוכה למחיאות כפיים צוננות יותר. באמת, משקלה פחות בקילו או שניים ממשקלן של האחרות.

מחיאות הכפיים קבעו כנראה את גורל ההתחרות. חבצלת דרילמן נבחרה מלכה ומרים גרשוני סגנית שלה. משום מה לא הקדישו שכנינו את תשומת לבם המלאה לבתיה הויפטמן, אשר בתמונתה בבגד־ים היא נראית לא רזה מהמלכה ומהסגנית שלה. אבל תמיד זה יקרה כך בהתחרויות – לא תמיד הראשון ראשון.

חוץ מאלה כמעט אין המועמדות זוכות לתשומת לב בכלל, והברנש שלידינו, שכל העת אינו גורע מבטו מהמזכירה הלבושה לבן, יושב כששער ראשו זקוף ואי אינו מצטער על שמסתיר הוא את הבמה.

הקהל אפילו אינו מתרעם על שהמועמדות כולן מסתתרות בשמלות ערב מפוארות. מסתפק הוא במה שראה בתכניה ואינו שואף ליותר. בכלל, הבחירה של המועמדות אינה מוצאת חן בעיני הקהל. מעשרים המועמדות שש הן ילידות רומניה ולמשמע הדגש ששם שמואל פישר בעובדה זו יש החושבים כי ראויה התחרות להיערך בבוקארשט.

שוב נערכות המועמדות ועוברות בסך לעיני המסובים. עתה נראה לנו כי רבות מהן מסתכלות בנו לאחור בעברנו ברחוב. מהן שחשבנו אותן לנאות יותר על יד סירי התירס שבפינות הרחוב. “איזו סבתה יפה!” נאנח לאחוס למראה אחת מהן.

התחרות נגמרת כמו שהתחילה. בכלל בלי נאום של גברת חמדה נופך מוזס. כל זמן התחרות ישבה ופיה קפוץ. היא השאירה את ניהול הנשף כולו בידי שמואל פישר, ואולי בשל כך לא היה מוצלח כזה של אשתקד.

איש לא קפץ אל הזירה לחבק ולנשק את המלכה, חוץ מהמדריך שלה ממכון “שמשון” שבו עבדה במשך חצי שנה בנסותה להוריד קצת ממשקלה לקראת התחרות. לולא עשתה כן ודאי היתה זוכה למחיאות כפים סוערות יותר.

יצאנו מבית הקפה והלכנו בין פרשי המשטרה שהתירו את הטבעת שסגרה על יושבי החולות אך אלה, שהצטיינו בחוש ריח מפותח, הריחו כי התבשיל תפל ופנו והלכו לבתיהם בלי לנסות כלל לחדור לזירת התחרות ולחזות במלכות.

בשקט, בנימוס ובאדיבות חזרו כולם לבתיהם.

אחד מידידינו סיפר לנו על קיומו של התיאטרון האידי על שם אברהם גולדפדן שביפו. החלטנו ללכת ולחזות בהצגתו “דאָס גרוסיע געווינס (200,000) פון שלום־עליכם, קאָמעדיע אין 4 אַקטן געשטעלט פון מרדכי הילסבערג” – ככתוב במודעות. יצאנו לגבעת־עליה, רחוב 237, ל“מגדל־אור”, שם קבע התיאטרון האידי את מושבו. השעה היתה תשע בערב ורחובות יפו המו מאדם, לרוב זוגות שנשאו את ילדיהם על ידיהם. ליד בתי המגורים עמדו גברים לבושים פיז’אמות ושוחחו עם גברים אחרים לבושים פיז’אמות. ככל שהתרחקנו ממרכזה של יפו נדמה היה לנו שאנו הולכים ומתרחקים מישראל. קטעי השיחות שהגיעו לאזנינו היו מדוברים בבולגארית, אונגרית, רוסית, פולנית, רומנית ובעיקר אידיש. מודעות־הפרסומת שהודבקו על הקירות, נכתבו אף הן, כל אחת, בכמה לשונות.

לכשהגענו סוף־סוף לרחוב 223 החלטנו לשאול היכן רחוב 237. דפקנו על דלתו של בית וקול גדול ענה לנו מבפנים. “קומט אַריין, צימערמאן!” גבר לבוש פיז’אמה ישב ליד שולחן עץ במטבח וניגב בפרוסת לחם סיר מפויח. אשתו ניגבה סיר אחר. שני ילדים חשופי־שת התאבקו על הרצפה. לאחר שתפסנו מקומנו בטבורו של המטבח הכריזו בני הבית שביתת נשק ונתנו בנו עינים, כאילו היינו מהפּוליציה של פלך נ. בפולין. שאלנו היכן רחוב 237.

“גאס 237?” ענתה האשה בשאלה, “וכי אנחנו הממשלה אנחנו שנדע? כאן הם קוראים לכל בית רחוב ונותנים לו מספר. צא ודע היכן מספר 237, אולי בגיהנום”.

בכל זאת היא יצאה עמנו אל הרחוב וקראה כלפי השמים – בלומה! בלומה הופיעה מחלון קומה שלישית כשראשה מואר ופרוע. “דאָס איז די נייע אונגארער?” שואלת בלומה בקול צרוד שהדו הכה סביב בראדיוס של מאה משפחות עד שנשיהן הוציאו ראשיהן בעד החלונות כדי לעמוד מקרוב על המתרחש.

לאחר שבלומה הועמדה על טעותה שאין אנו מן האונגארים החדשים אלא “תל־אביביים” המחפשים את רחוב 237, החל דיון כללי ומקיף ששאב אליו מדי רגע ראשים חדשים מן החלונות, שאור החל עולה בהם בשרשרת אוטומאטית. כתריסר ילדים וילדות לבושות שמלות אדומות וסרטים צהובים נחפזו ובאו לעמוד לידינו והביטו ישר לתוך עינינו מלמטה למעלה.

בולגארי אחד שיצא אל הרחוב בפיז’אמתו ובגרבי־צמר אפורים לרגליו בא לעזרנו והורה לנו את הדרך בה נלך לרחוב 237.

התיאטער, ברחוב 237, הוא בית־קפה ערבי העומד בים של חול ולידו מספר חווילות ערביות שעתה גדל בהן דור של עולים חדשים. ליד ה“קאסע” התפתל תור של אנשים שהמתינו לקנות כרטיסים במחירים שמ־420 פרוטות ועד 1.060 ל"י.

הגענו בו ברגע שהקהל של ההצגה הראשונה יצא מן התיאטער בדוחק וברעש גדול. היוצאים היו גברים לבושים חליפות ועניבות וכובעי קאסקט בראשם. הנשים, משולהבות מן העלילה שזה אך נפרשה לעיניהם, הובילו בידיהן ילדים וילדות אחוזי תנומה. כמעט כולם, פרט לילדים היו בגיל העמידה.

עמדנו בתוך הקהל שהתכונן לעשות דרכו פנימה להצגה השניה. שמנו לבנו שרובם ככולם פיצחו גרעינים שהוציאום משקיקי נייר גדולים למדי. כמה שתרנו אחר מוכר גרעינים, כדי שנהיה גם אנו מצוידים לקראת הערב, לא מצאנו. חשבנו: כנראה הביאו הבריות את הגרעינים מבתיהם, או שקנו מראש מספוא די הקיבולת להצגה. חיפשנו מכרים בין העומדים, ולא מצאנו אלא את אחד מפקידי הצנזורה ומשפחה של נגר תל אביבי, ממיודעינו.

חוג משפחתי לידנו הקשיב לסיפורו של מוישע, יהודי בגיל העמידה בקאסקט חדש, שסיפר על גרוסמאן שחזר לרומניה, משום שלא הצליח לעשות עסקים בישראל. עכשיו, מספר מוישע, מצטער גרוסמן צער רב שיצא את ישראל. ברומניה, מסתבר, קשה מבישראל.

ברומניה לא כל כך נורא, אומרת גברת אחת, בזרועה תינוק, “סמרטוט לשטיפת רצפה עולה כאן בישראל כמו כרטיס לתיאטער”.

אין אנו מחמיצים הזדמנות ושואלים זוג שעובר על פנינו ושזה אך יצא מהתיאטער, איך ההצגה? “זייער גוט, זייער גוט” באה שאלת־התשובה, “שלום אַש, כמובן” אומרת הגברת ונותנת בנו עינים של בוז. יהודי במקטורן שחור ובחולצה לבנה העומד לידינו, אומר לנו – “המחבר הוא גולדפדן”. הוא רצה להרחיב דברים על נושא זה, אך אשתו מושכת אותו ביד חזקה אחריה לתוך האולם. הוא מנהל אתה שיחה לוהטת ובהגיעו אל פתח הכניסה הוא עוקר עצמו מידה וחוזר אלינו. “פארדון”, הוא אומר, “המחבר הוא לא גולדפדן אלא שלום־עליכם”. ומי הוא שלום עליכם כי נדע, אנו שואלים ומשימים עצמנו תיירים מקאנאדה. “שלום־עליכם?” הוא שואל־ומשיב, “הוא שרייבער יהודי שכתב על ההיסטוריה היהודית”.

“כתב מחזות מן הבייבל?” אנו שואלים.

בתחילה היה כמפקפק ואחר השיב בבטחון: “כן, כתב הרבה על הביבליה שלום־עליכם כתב”. אחרים אינם יודעים כלל מי כתב את המחזה שזה אך ראו או שעתה יראו. כמעט לכל אלה שבאים אתנו בדברים שיני־כסף וזהב לרוב בפיהם. לאלה שאין מגבעות בראשם יש להם קאסקטים.

אנו נכנסים לתיאטער וקונים לנו תכניה. היחידים כמעט שטרחו לקנות תכניה. התיאטער, מתגלה לנו, אינו אלא חצר־חול עליה מסודרים כסאות וספסלים ב־17 שורות, 20 מושבים בכל שורה. החצר גדורה מצד אחד בקירו של בית ומצד שני בחומה הגבוהה כקומת נפוליאון והעשויה מגיבוב פחים וקרשים צבועים לבן. הבמה קבועה במבנה של צריף פחים ומשני צדיה זרקורים. לפניה רחבה צרה מגודרת בה יושבים הכליזמרים, מתופף ותופו, מנגן באקורדיון ופידלער.

מתוך חריצי הגדר מציצים ראשים בקאסקטים שפיותיהם עסוקים במרץ בפיצוח סיעמעצ’קעס. הילדים, מגיל שלוש עד עשר, נמלטים מידי אמותיהם לעבר הכליזמרים ומושכים אחריהם כלבים נמוכי קומה ומדולדלי זנב. המתופף מגרש אותם מעל פניו במקלות שבידיו. “מאמע איך וויל אַ באַראַבּאַן, אויכעט”, קורא ילד צהוב־שער שמעשה מרקחת אדומה מקשט א לחייו. “דער באַראַבאַנטשיק וויל מיך שלאָגען”, צועק אחר.

לפי שעה, שקט. רק פיצוח הגרעינים מנסר בחלל. השעה עשרים דקות לעשר והאורות בחלונות שמסביב כבים. דרי גבעת־עליה מקדימים לשכב לישון. אי משם נשמע קרקורם של עופות. יללת תנים מתגברת מרחוק ורוח קרירה מנשבת.

לאחר שמצאנו את מקומותינו אנו נגשים אל מאחורי הקלעים. חדרי ההלבשה אינם אלא מקומות מגודרים בפחים ובלוחות־עץ. תקרתם – כפת השמים. בחלק הקדמי יושבת האקטריסות. הן ברובן נשים שבגיל העמידה, כבדות משקל וגדולות אברים. עוסקות באיפור. ב“חדר” הגברים מקבל אותנו מנהלה של הלהקה מרדכי הילסבערג, שמסביר לנו, כי להקתו היא קואופרטיב, שנוסד בפברואר 1951 ושחבריו כולם עולים חדשים. הקואופרטיב מתקרא על שמו של גולפדן משום שזה היה מיסדו של התיאטרון היהודי העממי וכוונתם של מיסדי הקואופרטיב היא לתיאטרון עממי יהודי בישראל.

הילסבערג וסעגאל מציגים לפנינו את חברי התיאטרון. פסח גוטמארק “תלמידו של מיכאל’ס במוסקבה” – אקטור גדל קומה כגליית שניסה כוחו ב“המטאטא” ומשום שלא מצא בו מקומו ולא ניתנו לו תפקידים, חזר לצור מחצבתו והצטרף ללהקה האידית. הילסבערג עצמו – מהתיאטרון על שם רחל קאמינסקה שבווארשה. וולפאוויטש ובינע גודעס מה“יונג תיאטער” שבווארשה. בערטא ליטווינא מוילנא שהשתתפה בסרטים “לאנג איז דער וועג” ו“פורים שפּילער’ס”. החבר קליין פועל כבר 45 שנים על קרשי הבמה האידית. החבר סעגאל מספר, כי בערטא ליטווינא הצטרפה אל ה“אוהל” אולם גם היא, כפסח גוטמארק, לא מצאה מקומה שם ובאה אל הלהקה על־שם גולדפאדן.

זוהי איפוא הלהקה. אנשיה מדברים עברית יפה, אולם עצב נוגה נשמע בקולם. נימת קולם כשל אלה שישראל טרם קלטה אותם וטרם מצאו קרקע מבטחים בה. החבר סעגאל אומר שלאט לאט תעבור הלהקה ללשון העברית. אולם עכשיו תפקידה לתת מזון רוחני להמוני העולים שאינם שומעים עברית ושהמחזות המוצגים בתיאטרון העברי רחוקים מהם ומהשגתם.

כיבוי אורות כללי בישר על תחילת ההצגה ואנו מיהרנו לצאת מ“חדרי ההלבשה” אל מקומותינו. יללת התנים מרחוק נתגברה.

האפלה שנשתררה סביב עמדה לנו להעבירנו אל מעבר לתחומי ישראל והזמן.

התזמורת פצחה בקול נגן והילדים עם שני הכלבים הסתערו לעברה. ההצגה (“דאָס גרויסע געווינס”, געשטעלט פון מרדכי הילסבערג; מוזיק: ח. עמערמאן, טענץ: אל. באראבאנאוו; דעקאָראציעס: קירשנבוים־ליכטזאן; מוזיקאלישע לייטונג: פ. האראוויץ, נאסטאוויץ; טעכנישע לייטונג: מ. לעווי) – החלה.

בפצוח התזמורת בנגינה החל הקהל מחזיק אחריה ומזמזם לעצמו, בין גרעין לגרעין. חיוך מעודן נתפשט על פניהם של הצופים. הזוג שלידנו שם לבו שאין בידינו גרעינים ומיד הזדרז להציע לנו משלו מלוא החופן. עתה היינו גם אנו כאחד הקהל – מפצחים ומזמזמים.

עם הקהל נישאנו רחוק – מרחק חמשים שנה לרוסיה. לעבר סיפור המעשה בשימעלע סאָראָקער החייט שזכה ונתעשר משטר־הגרלה במאתיים אלף רובאלים ושזוג רמאים (רובינשטיק וויגדארטשיק) רימוהו והציגוהו ככלי ריק.

ההצגה – אופרה בלשונו של שלום־עליכם עצמו בסיפורו על תיאטרונה של כתריאלבקה – ­ משכה אחריה את לבות קהל צופיה. בעת שמאטל (אברהם גאפלאט) וקאפל (דוד הארט) שרים “אָט אַזוי נייט א שניידער” שר עמם הקהל בהיחבא. וכשהזוג המוסיקאלי הזה שר את האריה “ביילקעניו נשוּמעניו” – מנצנצות דמעות בעיני הנשים שמקנחות את חטמיהן במטפחות גדולות ומוחטות בהן אחרי כן את עיניהן.

האי – האי – האי – נשמעת אנחה קולקטיבית קורעת לבבות בעת שוויגדארטשיק ורובינטשיק (דער פּאַסקודניאק!!) מוצאים משימעלע את כספו במרמה.

השתתפות הקהל במחזה גדולה מאשר בתיאטראות העבריים. כל מלה הנשמעת חודרת ויורדת לעמקי לבם של היושבים בקהל. צחוקם צחוק גדול ורם המתחיל באוקטבה באסה, ונמוג בחרחור גרוני מצו־סופראני.

הקהל יודע מראש מה יגיד קאפל – א וואדע – והוא אומר זאת במקהלה עם קאפל. לאחר ההפסקה הראשונה חש הקהל ברעב המציק לו והוא דוחה את שקיקי הגרעינים ומוציא כריכים. זוג לידנו מגולל עתון פולני ומוציא סאנדביטשים גדולים ועבים ולועסם בשקיקה ובטחינה רבה. עם הישמע בדיחה על הבמה מתפרץ הזוג בצחוק גדול ולעיסתו ניתזת כממטרה על סביביו. איש אינו מסתובב לאחור כדי לגעור בזוג, שכן כולם עסוקים כמוהם באכלם ובצחוקם. לאחר שהזוג כילה את הסאנדביטשים מוציא הגבר מכיס מכנסיו חבילת שוקולד שוייצארי “סישאר” והוא מלקקו בתאוה רבה.

האופרה נמשכת בהצגה, מחול ושיר. בהפסקה האחרונה, הממושכת, דן הקהל בעניני העולם. אשה אחת מאחורינו אומרת לשכנתה שהשכנים שלה הם איומים ועושים לה את המוות. עונה לה שומעתה – קבלי חבילות מאמריקה ושונאיך יהפכו לידידיך.

השעה כבר שעת חצות. יללת התנים נמשכת והצינה גוברת. הילדים מתנמנמים על זרועות אמהותיהם. לפני סוף ההצגה חל כאילו משבר ביחסים בין הקהל והמחזה. כאילו נתעורר הקהל מחלום והוא ממשיך לחזות עד תומו של המחזה ולבו בל עמו. הצחוק אינו נשמע, גם האנחות חדלו. הקהל אינו שר עם השחקנים. אוטובוס של “דן” משמיע צופרו לאות כי הגיע הזמן לעלות לישראל. הקהל כאילו חוזר אליה בעל כרחו.

השחקנים אומרים מליהם בחטיפה. הקהל קם מכסאותיו. הוא צופה בתמונה הסופית בעמידה מאצל פתח־הכניסה. האורות כבים ואחרוני הקהל שועטים לעבר האוטובוס.

יפו היתה שרויה באפלה של לילה ורעשו של האוטובוס החריד את דממתה. דמינו, כאילו חוזרים אנו ממסע אל ארץ רחוקה. רחוקה בזמן ובמקום.