ובכן, ילדים, אם תאכלו את אבקת הביצים עד הפרור האחרון ותשתו את אבקת־החלב עד תומה, נספר לכם הערב אגדה חדשה, על ד“ר גרהארד פליישהאקר וד”ר אוסקר אפפלבאום.
פעם אחת חיו להם בתל־אביב שני רעים: ד“ר גרהארד פליישהאקר וד”ר אוסקר אפפלבאום שמם. לא היה גבול לאכזריותם ולא קץ לרשעות־לבם. מעולם לא פינו את מקומם באוטובוס לתלמידי בית־הספר והגימנסיה. מעולם לא תרמו לקופסה הכחולה ביום־סרט של הקרן־הקימת, אפילו אם דקרו אותם בסיכה עד זוב דם.
בקיצור, ילדים, הזאב שטרף את כפה אדומה היה כבש בהשוואה אליהם.
שניהם היו מומחים גדולים, כמעט קוסמים, במחקר המיאזמה ובעיותיה. יום ולילה עוסקים היו במחקר המיאזמה במשרדם שבקריה. כן, ילדים, ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום עבדו בקריה מאז ימי כהונתה של הממשלה הזמנית, הראשונה.
אבל, לא כיתר עובדי־הקריה הטובים והיקרים היו שני המומחים למיאזמה. במעט מן המועט הסתפקו שני הרעים. כל שביקשו מהממשלה היו שני שולחנות בחדר ונייר לכתיבה ולשרטוט בעיות המיאזמה, אשר אותה נתבקשו לחקור על־ידי הממשלה.
אנו נשבעים לכם, ילדים, אפילו תה בעת עבודתם לא ביקשו שני המומחים. יותר מכך, למעלה משנה עבדו בחדרם בלי שידעו כלל באיזו דרגה שיבצו אותם ובלי שהרגישו מחסור כלשהו בקרייזלר, או בשברולט. ומה שהרגיז את יודעיהם יותר מכל: הם סרבו לבוא בשיחה, בשעת העבודה, עם עובדי־מדינה אחרים.
הם רק עבדו, ועבדו ועבדו.
ביום בהיר אחד נכנסו, בדרך מקרה, לחדר־עבודתם של ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום שלושת נציבי־הקריה, הנציב הגדול, הנציב הבינוני והנציב הקטן. לאחר שיחה קצרה נתחוור לנציבים, כי במשך יותר משנה לא רק ששני המומחים עבדו בלי דרגה ובלי מכונית, אלא –נורא מכך – כי אין הם מהווים אגף, ולא מחלקה ואפילו לא מדור, לא ענף ולא סעיף!!!
“זה לא ייתכן!” אמר הנציב הגדול
“זה לא ייתכן!” אמר הנציב הבינוני.
“זה לא ייתכן!” אמר הנציב הקטן.
יצאו שלושת נציבי־הקריה ונסעו כל אחד במכוניתו אל המשרד הראשי. שם חשבו מה לעשות בפליישהאקר וד"ר אפפלבאום. שעות רבות ישבו, חשבו ושתו תה, ושתו תה עד שמצאו את הפתרון לשאלה המציקה להם.
איש טוב ומיטיב היה בארץ, אברשה דרומא שמו. כל ימיו היה פעיל ומזכיר במרכזים ובסניפים השונים. בשנים האחרונות ירדה על אברשה הטוב עצבות ורוחו היתה נכאה עליו. רעיו וחבריו כולם היו למנהלי־מחלקות מנהלי־אגפים, מנהלי משרדים, צירים מוסמכים ושגרירים מיופי־כוח. רק אברשה דרומא נשאר כשהיה – מזכיר הסניף.
באיש יקר זה נזכרו נציבי־הקריה והחליטו לעשותו למנהל מחלקת־המיאזמה, אשר אותה אמרו להקים בשבילו. כל התכונות הדרושות למנהל־מחלקה נמצאו באברשה דרומא.
אמר הנציב הגדול: “ראשית, אברשה לא שמע מימיו על המיאזמה. עובדה זו תאפשר לו גישה חפשית ומשוחררת משגרתיות לתפקידו החדש”.
אמר הנציב הבינוני: “אם ישאלו מאימתי מתאים אברשה דרומא לתפקיד של מנהל מחלקת־המיאזמה, נוכל להשיב ולומר שהוא אדמיניסטראטור מעולה”.
אמר הנציב הקטן: “העיקר הוא, שאברשה אינו סובל מחלי־מעיים כתוצאה מטלטלה בים, או באויר. עובדה זו תאפשר לו לצאת לחוץ־לארץ להשתלמות”.
מיד הבריקו נציבי הקריה שלושה מברקים אל אברשה.
הבריק הנציב הגדול: “אברשה היקר, נתמנית למנהל מחלקת־המיאזמה. המכונית שהוקצבה לך כבר נמצאת בדרכה אליך מניו־יורק. קבל איחולי. שלך יחיאל”.
הבריק הנציב הבינוני: “אברשה היקר, צביקה טלמון – בנה של בת־דוד אשתי – מצפה בכליון־עינים להיות עוזרך האדמיניסטראטיבי במחלקת־המיאזמה. קבל איחולי. שלך חרמון”.
הבריק הנציב הקטן: “אברשה היקר, אָיב דו קומסט שוֹין, אפשר בראֶנגסטוּ אֵטלאכאֶ אֶיאֶר אוּן צבאֶי אֵיפאֶס פונם סניף. שלך צוויק”.
מה רבה היתה שמחתו של אברשה כשקיבל את המברקים!
מיד הבריק תשובה בזו הלשון: “יחיאל, חרמון וצוויק היקרים – העובדה שעד כה לא שמעתי את שמע המיאזמה מוכיחה מה רבה העזובה וההזנחה שחלו בשטח זה. נכון אני לקבל את המשימה החלוצית הזאת ולהטילה על כתפי, וכי מי מאתנו נסוג בימים ההם מהעבודה, אפילו שלא ידענו מהי? אני מבטיחכם נאמנה, כי המיאזמה תעמוד בראש הגיגי כצפור־הנפש של האומה. עוד אני מבטיחכם: תחת הנהלתי תיהפך מחלקת־המיאזמה תוך זמן קצר לאגף עצום, ורב־פקידים ורב־סניפים. אגב, אני מקוה שזה מין הקרייזלר כמו של ליפא געתוני. שלכם אברשה”.
בא אברשה לקריה. מינה לו צביקה טלמון לעוזר אדמיניסטראטיבי, את עוזי רבינוביץ החבלן לנהגו ואת מרים מלמד לכתבנית ולקצרנית. אך ארגן מסביבו את גרעין המחלקה קרא אליו את ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום, ביקש אברשה ללמוד מפיהם על המיאזמה. פתח ושאל את ד“ר פליישהאקר: “מדוע לא תשנה שמך הלועזי לעברי, לד”ר פלא־יש־קר?”
הביט ד“ר פליישהאקר באברשה בעינים מלאות רשע וזעם. פנה אברשה אל ד”ר אפפלבאום ושאלו: “ומדוע לא תשנה שמך לד”ר תפוחי, או לד“ר תפוח־עץ?”
ד“ר אפפלבאום שלח מעיניו הכחולות חץ מורעל כלפי אברשה. פתח פיו והרצה לאברשה מהי המיאזמה, מהן בעיותיה, ומהן הפעולות והדרכים שיש לנקוט. אחריו הרצה ד”ר פליישהאקר והשלים בדבריו את דברי קודמו.
לא הבין אברשה ממה שאמרו לו דבר וחצי דבר, מכל מקום, כתום הרצאתם אמר להם: “אין דבר. נתגבר גם על מכשול זה בכוחות מאוחדים. פעם חשבו שלא נצליח להיות חקלאיים וניבאו כשלון לציונות ולמדינה. נתגבר גם על המיאזמה. ובכן, מהו לדעתכם מספר האנשים הדרוש למחלקה כדי לבצע את המשימות שהוטלו עליה?”
“שנים בלבד”, אמר ד"ר פליישהאקר.
“שנים בלבד”, אמר ד"ר אפפלבאום.
מדבריהם אלה הבין אברשה, כי לפניו אנשים שטובת־המדינה אינה נר לרגליהם. שלח אותם בחזרה לעבודתם ושוב לא ביקש את עצתם. החלטתו היתה נחושה והוא אמר להצליח בתפקידו ויהי מה.
במרץ מחודש התחיל אברשה משלים את המינויים במחלקתו. סיומה צוקרמן נתמנה מנהל המדור למשק ואספקה, שרגא פאֶראֶחודניק נתמנה כעוזר מנהל־מחלקה לאניני תיאום. מאיר שרון נתמנה כעוזר מנהל־מחלקה לענּיני מדיניות בינמשרדית.
גידול זה בחבר העובדים גרם לכך שגידול מקביל בשרותי התחבורה של המחלקה היה כורח בלתי־נמנע. עוזי רבינוביץ נתמנה, איפוא למנהל מדור־הרכב ותחתיו עבדו ששה נהגים על חמש מכוניות (חמשה בנסיעות ונהג אחד במצב הכן ברזרבה).
גידול שרותי התחבורה של המחלקה גרם, מצדו, לעומס רב על מדור המשק וסיומה צוקרמן מינה לעצמו, באישורו של אברשה, כמובן, שני עוזרים, את יוסקה וולוולוביץ ומינה גרזובסקי. אבל לאחר זמן קצר נקראה מינה גרזובסקי לתפקיד אחר במחלקה, להנהלת מדור המכתבים והתיוק.
ההתפתחות שחלה במדורי הרכב, המשק והתיוק גררה אחריה התפתחות גדולה יותר במדור הגזברות והתקציבים, שעד כה נוהל, באורח זמני, על־ידי עוזר מנהל־המחלקה לעניני אדמיניסטראציה, הוא צביקה טלמון. עתה מונה לתפקיד זה שבתי טבצ’ניק שהביא עמו גדוד לבלרים ופנקסנים לעבודת הגזברות ורישום גליונות־המשכורת.
העבודה במחלקה, על כל מדוריה, פרט למדור המיאזמה, אשר בו לא חלה כל התפתחות ושני המומחים המשיכו לעבוד בו בגפם כבראשונה, התנהלה בשמחה ובעליצות, תוך רינה ושירה. בעצם, השירה עלתה כה יפה עד שמינה גרזובסקי וחיה זבלודובסקי־ספיבק, עוזרתה במדור התיוק והמכתבים, החליטו לארגן מקהלה רב־קולית של עובדי־המחלקה ונהגיה.
ההיענות לקריאתן של מינה גרזובסקי וחיה זבלודובסקי־ספיבק להשתתפות במחלקה הרב־קולית היתה כמעט כללית. עובדה זו, ילדים, היא אות ומופת, כי עובדי־המחלקה מצאו סיפוק בעבודתם ושרוחם היתה טובה עליהם. סימן חותך הוא, כי אברשה דרומא היה אהוב על אנשיו.
ואכן, ילדים, לבו היה חנון ורחום מלבו של זרח, הנער שהביא לאמו החולה את פרח לב־הזהב. אברשה התיר ברצון לכתבניות להדפיס עבודות כתבנות פרטיות על מכונות־הכתיבה של המשרד ובשעות־העבודה. הוא התייחס אל נהגי־המחלקה כאל בניו ושלחם להביא מכולת, כביסה וכרטיסי־קולנוע. הוא העמיד תקציב ורכב לרשותם של הלבלרים והפנקסנים ממדור הגזברות והתקציבים, שערכו מדי שבוע טיול וסיור בגליל, בעמקים ובנגב, במסגרת תכנית הסברה “דע את ארצך”, שעליה מונה עוזי רבינוביץ.
ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום היו בודדים באי־סביעות רצונם מההתפחות המחלקה ופעולותיה, שלדעתם היתה מיותר לחלוטין. עדיין החזיקו בדעתם כי הם לבדם יכולים לכל העבודה במחלקת־המיאזמה. אולם מי שראה את הלבלרים והפנקסנים במדור הגזברות והתקציבים יגעים ועמלים במילוי גליונות המשכורת, או את חמשת הנהגים מתרוצצים כל היום בעיר, או בדרכים בין תל־אביב לירושלים וחיפה, הבין מעצמו כי שני המומחים הפריזו גם הפריזו בכוונתם להטיל דופי במחלקה ובמנהלה הטוב.
על אף דברי הבקורת המחוצפים של ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום לא רפו ידיו של אברשה דרומא ולא נצטנן מרצו. להיפך, מקץ שנה לכהונתו כמנהל המחלקה, השיג סוף סוף את מבוקשו ומילא את הבטחתו לידידיו – המחלקה היתה לאגף.
לכבוד המאורע החליפו רוב עובדי־המחלקה – עתה האגף – את שמותיהם הישנים בשמות עבריים טריים. צביקה טלמון היה לסגן־מנהל האגף ויתר מנהלי המדורים היו עתה למנהלי מחלקות. מספר חברי המקהלה גדל גם הוא, ובעת שנשמעה זמרתה הרב־קולית טעו רבים מן החוץ וחשבוה למקהלת הקוזאקים של הצבא האדום בקונצרט משולב עם מקהלת התלמידות של הסמינר למורות על־שם לוינסקי. אבל, ילדים, גם באגדות לא הכל תמיד יפה וורוד. לא רק ימים בהירים בהן. ימי סגריר מבשרי־רע, קודרים וחשוכים, יצבעו לעתים קרובות את מיטב האגדות בצבע שחור משחור.
ובכן, ביום סגריר אחד כזה קיבל אברשה הודעה, כי ועדה מיוחדת לצמצום המנגנון וייעולו תבקר באגף־המיאזמה כדי לבצע פיטורים של פקידים מיותרים, במסגרת התכנית לפיטורם של 500 עובדי־המדינה.
ביום עלטה אחד הופיעה הועדה והחלה בחקירת עובדי־האגף. אחד אחד נחקרו אנשיו של אברשה וסיפורו לחברי־הועדה כיצד הם יגעים ועמלים, כותבים מכתבים, מדפיסים מכתבים, כותבים דו"חות, נוסעים לירושלים ולחיפה, מטלפנים, מכינים גליונות־משכורת, מקיימים התייעצויות עורכים דיונים ומסכמים סיכומים בכתב ובעל־פה.
ללא יוצא מן הכלל עמדו עובדי־האגף במבחן. לא מיעטו אף כקוצו של יוד את ערך תפקידיהם וחשיבות עבודתם. כולם השיבו בשלילה לשאלת חברי־הועדה אם לדעתם ניתן לצמצם את מנגנון האגף.
פרט, כמובן, לד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום, שהובאו לפני הועדה למרות רצונם. הם הסבירו את סירובם להופיע לפני הועדה בטענה שעסוקים הם מדי בעבודתם. תירוץ, כמו שאתם מבינים מאליכם, שלא נראה בעיני חברי הועדה כלל וכלל.
“מדוע לא שינו עדיין את שמותיהם לשמות עבריים?” שאל יושב־ראש ועדת היעול את אברשה דרומא, “כלום לא העברת להם את החוזרים בנדון?”
“הם סירבו לדון עמי בענין זה ואף דחו בתוקף את הצעתי בנדון”.
יחסם של חברי־הועדה אל מומחי־המיאזמה היה ברור מהרגע הראשון. מרגע שהתחילה החקירה לא היה כל ספק כי ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום לא נשאו חן בעיני חברי הועדה. כזאת היתה, בערך, החקירה:
היו"ר: “אמרו לי, בבקשה, מהי עבודתכם?”
פליישהאקר: “אנו חוקרים את בעיותיה של המיאזמה, רשומים את תופעותיה ומשרטטים את עקומות התפשטותה וגידולה…”
היו"ר: “מה זה מיאזמה?”
חבר־ועדה: “היש לכך חשיבות? החשוב הוא מה עם עושים בשעות עבודתם, אם עושים הם זאת ביעילות ואם ניתן לוותר על עבודתם. אסור לנו להיכנס לפרטים המהותיים של נושאי העבודה”.
היו"ר: “צדקת. מהי, איפוא, עבודתך למעשה, ד”ר אפפלבאום?״
אפפלבאום: “עבודתי, כעבודתו של ד”ר פליישהאקר, רישום ושרטוט עקומות המיאזמה וציור רישומיהן…"
היו"ר: “אתה מצייר?”
אפפלבאום: “כמובן, מרבית היום אני מצייר ורושם”.
היו"ר: “זה כל מה שאתם עושים?”
פליישהאקר: “זה כל מה שמחקר המיאזמה דורש. רישום ושרטוט”.
היו"ר: “וכי אינכם נוסעים לירושלים פעם, או פעמיים בשבוע?”
פליישהאקר: “לשם מה?”
היו"ר: “אתה שואל אותי? אני מבין שרוב עובדי האגף נוסעים לירושלים ולחיפה, בעיר ומחוצה לה…”
אפפלבאום: “אנו איננו נוסעים. אנו עובדים במשרד…”
היו"ר: “מציירים?”
פליישהאקר: “כן. זה כל מה שנדרש למחקר המיאזמה. שני אנשים יכולים לבצע זאת ללא כל קושי”.
היו"ר: “כלום אינכם כותבים מכתבים, שולחים תזכירים למדורים השונים, ממלאים גליונות־משכורת?”
אפפלבאום: “לא. אנו איננו כותבים מכתבים, אנו עובדים”.
היו"ר: “כלומר מציירים?”
אפפלבאום: “כן”.
פליישהאקר: “כן”.
היו“ר: “וכי אינכם מתביישים לשבת ולצייר כל היום על־חשבון הממשלה בשעה שחבריכם באגף עובדים, כותבים מכתבים ותזכירים, נוסעים לירושלים, לחיפה, לטבריה ולבאר־שבע, מכינים תקציבים, כותבים דו”חות, ממלאים גליונות־משכורת, דואגים למשק ולרכב של האגף?”
בזה ננעלה החקירה.
כעבור שמונה ימים נתקבלו באגף־המיאזמה שני מכתבים רשומים. בהם היו צווי־הפיטורין של ד“ר גרהארד פליישהאקר וד”ר אוסקר אפפלבאום, מסיבת היותם מיותרים באגף־המיאזמה, בלתי יעילים ובלתי־ניתנים לניצול.
אספו ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום את כליהם ויצאו את המשרד בו עבדו למעלה משלוש שנים כשאחרי גבם נשמעת שירתה האדירה של מקהלת הלבלרים והכתבניות. מרוב כעס, עלבון וצער על שפוטרו, כרעו שני המומחים ומתו.
מיד לכדה מחלקת התקציבים והגזברות את חדרם של ד“ר פליישהאקר וד”ר אפפלבאום והכינה, על השולחן שעליו צוירו ושורטטו עקומות המיאזמה, את גליונות־המשכורת ודו"חות התשלומים.
זהו, ילדים, סופה של האגדה. מוסר־השכל שלה הוא זה: בנין שמרחף באויר, אפילו נוטלים יסודותיו ממנו, אינו מתמוטט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.