היום היחיד בשבוע בו יכול סוכן כרטיסי הקולנוע בתל אביב להעניק לעצמו מעט נופש מעבודתו, הוא יום חמישי. ושעות המנוחה היחידות שלו ביום זה הן שעות הערב. לכן, לא יכולנו לפגשו לשם שיחה קלה על מצב העסקים שלו, אלא בשעות הערביים של יום ה' שעבר, על הטיילת, מרחק מה ממשרדו ההומה.

הסוכן היה לבוש אמריקאית החל מנעליו הצהובות ומכנסי הצמר הסרוקים־תכולים והמעיל הדו־צבעי וכלה בתסרקתו המצוחצחת המוכּרת היטב למעריציו של ציזאר רומרו.

את פיו קשתו שני זנבות שפם קטומים ועיניו הופנו מדי רגע לשעון יד רב מחוגים וענוד בשרשרת זהב. מעט הפנאי שהיה ברשותו היה נתון למשמעת הקפדנית של מחוגי שעונו, ששמרו על זמנו בדייקנות של חלקי־השניה.

אמרנו לסוכן שנעים לנו לדעת, כי נפנה מעסקיו לשם שיחה אתנו. “כן”, ענה הסוכן, “יום חמישי הוא לא כבד. בסוף השבוע הסרטים מתחלפים והתורים ליד הקופות אינם גדולים”. הבטנו בבגדיו ובשעונו, אולי זוהי חליפת יום־טוב שלו, חשבנו.

יום החמישי הוא יום השבת שלך? שאלנו. הסוכן חייך כהאמפרי בוגארט לפני נשיקת ה“אפי אנד”. “רק שעות הערב פנויות. בשעות הבוקר אני עסוק ביום זה יותר מביום אחר. אתם רואים, בבוקר אני מכין את הכרטיסים למוצאי שבת”. הסוכן נאנח אנחת אושר והודיע לנו שהבוקר היה טרוד במשרדו באופן מיוחד, שכן השיג רק 220 כרטיסים לקולנוע מסויים, בעוד שהתחייב ל־250.

“לפעמים”, אמר הסוכן בקול עמוק, “עלי להתחיל בהכנת כרטיסים למוצאי שבת עוד ביום שני”. כמה חרישים של מסרק וליטוף אצבעות בשערו החזירו לו את האפשרות לתאר לנו את המנגנון הפנימי של עסקיו.

יש לי, רואים אתם, משרד בקפה ההוא (לבקשתו יהיה זה שם משרדו גם להבא), ושם אני מקבל הזמנות מאנשים שונים, ה“קליינטים שלי”. אלה הפונים למשרד, מבקשים בעיקר כרטיסים למוצאי שבת לבתי קולנוע שונים. הם אומרים לי, “תכין לנו ארבעה כרטיסים ל’יום אחד בניו־יורק' במוצאי־שבת” – אמר הסוכן והמשיך: אז אני משיג את הכרטיסים ושולח אותם אליהם.

באיזה מחיר? שאלנו.

“למוצאי שבת”, אמר הסוכן, “המחיר קבוע. שתים וחצי לירות בעד זוג כרטיסים”. הסוכן הסביר שאין זה משנה עמה עלו לו הכרטיסים, המחיר הוא קבוע. “ולפעמים יש לי הפסד על זה”, הוא אמר, שכן עסקו מחייב לספק כרטיסים משובחים. לפעמים עליו לקנות כרטיסים במחיר 340 מ“י, ואז בא ההפסד. “אבל זה רק לפעמים”, הוא הצטדק, “שתמיד אני משיג כרטיסים טובים במחיר 285 מ”י”. אתם מבינים, יש לי קשרים עם הקופאים ובעלי בתי הקולנוע, ואני מקבל כרטיסים טובים, הוא הסביר.

וכמה יוצא לך מזה? שאלנו בצפיה.

“150 ל”י ברוטו לשבוע", אמר הסוכן בגאוה. בדרך כלל יש לו “נקי” 100 לשבוע ויותר.

ואת זה אתה מרויח רק ממכירת כרטיסים למוצאי שבת? שאלנו בקצת קנאה.

“לא”, הוא הכחיש בתוקף אפשרות כזאת, “זה אני מרויח מעבודה של כל השבוע”. אחרי הכל, חשבנו, הוא צריך לעבוד כל השבוע בשביל הסכום הנ"ל.

הענין לא כל כך קל. לא את כל הכרטיסים משיג הסוכן תודות ל“קשריו”. לעתים אף הוא נאלץ להעמיד בתור סוכנים משלו שיקנו בשבילו את הכרטיסים.

“אני נגש אל מחוסרי עבודה”, אמר הסוכן, "ואומר להם ‘רוצים להרויח כסף?’ " כמובן שהם רוצים. “אז אני אומר להם, למה לא תעמדו קצת בתור ותקנו כרטיסים? כל אחד קונה ארבעה כרטיסים”.

הוא משלם להם לירה בעד ארבעה כרטיסים ומכסה להם את “ההוצאות”. יותר נכון, הוא נותן להם את סכום הקניה והרווח גם יחד.

כמה סוכנים כאלה אתה מעסיק? שאלנו.

“150 בערך מדי שבוע”, אמר הסוכן בקול של בעל־עסקים ומעביד רבא. ממקום נעלם קפצה מחצצה לבין שניו והוא היה טרוד זמן מה במחשבותיו ובחציצת שניו.

גם אתה עומד בתור? שאלנו.

“רק לפעמים”, אמר הסוכן. בדרך כלל עליו לפקח על הקניות בקופות הקולנוע השונות. אך במקרים “חשובים”, כשעליו להשיג כרטיסים בעוד מועד במספר רב, עומד אף הוא בתור.

והקופאי נותן לך כמה כרטיסים שאתה רוצה? שאלנו, בקצת תקוה, שישפוך זעמו על הקופאים.

“אם אני נותן להם בזמן סוכר, או בשר, הם נותנים כרטיסים כמה שאני רוצה. ואם באמת הכל בסדר הם גם מכינים לי כרטיסים למוצאי־שבת מלמפרע”.

ובעלי בתי־הקולנוע? שאלנו.

הסוכן חשב לרגע. אחר כך אמר ש“זה תלוי”. יש בעלי בתי־קולנוע כאלה ויש כאלה. אך כנגד אלה שאינם רואים בעין יפה מכירה מוקדמת של כרטיסים לסוכן, מוצא הקופאי תרופה. למשל? “הוא אומר לבעל בית־הקולנוע שבא איזה טיול, או שבית־ספר הזמין מקומות בשביל תלמידיו או משהו כזה”.

ובעלי בתי־קולנוע אחרים?

הסוכן הצטחק. הוא סיפר לנו שבאחד מבתי הקולנוע הגדולים התחלף הקופאי ומשום מה סירב הסוכן לפרנס גם אותו בבשר ובסוכר. החליט הקופאי, לדבריו, להיות “ג’דה” ולא למכור לו כרטיסים. אמר לו הסוכן אם אינך מוכר לי כרטיסים, לא תמכור בכלל וקנה לו שביתה ליד הקופה ועיכב את התור. לבסוף הופיע בעל בית הקולנוע לקופה לדרישת הקופאי. וראה זה פלא – בפקודת בעל הקולנוע ניתנו כרטיסים למבוקשו של הסוכן. “גם הוא מקבל לפעמים בשר וסוכר”, אמר הסוכן.

שאלתנו הבאה לא באה לנו בקלות. כל עת השיחה זכרנו ששכחנו משהו ועל אף מאמצינו לא הצלחנו להעלות את מה ששכחנו. עוד אנו משוחחים ועל פנינו חלפה מכונית משטרה. בבת־צחוק זורחת שאלנו את הסוכן – והמשטרה? – זוהר פנימי האיר את פניו, כבזרחן. “במשטרה מכירים אותי”, אמר הסוכן.

זה טוב? שאלנו.

“זה תלוי”, אמר הסוכן.

הסוכן סיפר לנו שההיכרות עם השוטרים טובה כל עוד הם באים על סיפוקם. “סוכר ובשר?” – שאלנו בבטחה, שכן היה נדמה לנו שאנו יודעים כבר משהו על עסקיו. “לא”, ענה הסוכן. נראה שבשר וסוכר זה כבר יותר מדי, חשבנו. “אבל, אני נותן להם כרטיסים לקולנוע חינם”. הסוכן חצץ בשניו חציצה נוספת, וסיפר בבת־צחוק קלה: “לפני שבוע, למשל, על יד קולנוע “תמר”, פגשו אותי שני בלשים. נתתי לכל אחד עשר לירות והענין נגמר”.

עשר לירות, זה לא יותר מדי? שאלנו בקצת דאגה.

“טוב, אלה הן ההפרעות הטבעיות”, אמר הסוכן “ויש לי חשבון”.

הסוכן הציץ שוב במחוגיו והצטער שהוא נאלץ להיפרד תוך זמן קצר. הספקנו עוד לשאלו מנין לו איזה סרט יוצג במשך זמן רב ואיזה לא.

ענה הסוכן: “אני נפגש עם בעלי בתי־הקולנוע ודן עמהם. יש לי חוש לענינים כאלה, אני יכול להגיד מראש כמה זמן ילך כל סרט”. הסוכן ציטט כמה דוגמאות שהעידו על בקיאותו.

שאלנוהו שתי שאלות אחרונות. א. כמה מנהלי עסקים כמוהו ישנם בתל־אביב? תשובה: עוד שנים, אבל הם לא שוים הרבה". ב. כמה כרטיסים נמכרים מחוץ לתור? תשובה: “כ־10% מהמכירה היומית הכללית בתל־אביב”.

הסוכן עשה מספר צעדים בכיוון משרדו וחזר בו. הוא הרגיש עצמו מצליח ובטוח ויציב, ולא יכול היה להיפטר מעמנו בלי לשית לנו עצה טובה. אמר הסוכן: “אם אתם רוצים ללכת פעם לקולנוע חינם, תראו מה אתם צריכים לעשות. תעמדו בתור, תקנו ארבעה כרטיסים. נאמר ב־285 מ”י. אני, או איש שלי, יקנה מכם שנים וישלם לכם נוסף למחיר חצי לירה על כל אחד (הנחה בשבילנו). כך תוכלו ללכת בעד אותה עמידה בתור חינם לקולנוע".

לא רק זאת, חשבנו, אלא שאפילו יישאר לנו כסף לעסיס וסיגריות חינם. הודינו לסוכן מקרב לבנו. “על לא דבר”, ענה והלך למשרדו והשאיר בחברתנו ענן קל של בושם. “קסבה”, אם איננו טועים.