רקע
שבתי טבת
בחירת מלכת היופי תשי"ב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: "הארץ"; תשי"ב

כשבלבנו כוססים כמה וכמה פקפוקים החלטנו ללכת ולחזות בנשף־בחירת מלכת היופי לשנת תשי“ב שנערך ביום א' בגני מלון־הגנים “רמת אביב”, בחסותם וביזמתם של השבועון “לאשה” ועורכתו האחראית חמדה נופך מוזס, עו”ד.

את הרעיון לחזות בנשף זה נטע בלבנו שוליה של גלבים במספרה בה מתקינים לנו את תספרתנו. שוליה זה, שפניו עומדים במלוא פריחתם, גם שלף בשבילנו, מכיס מכנסיו, את גליון “לאשה” מיום כ"ו באייר, בו נדפסו תמונותיהן של עשרים המועמדות לכתר מלכת היופי, כדי שנוכל לעמוד מקרוב על טיבו של המאורע. הוא האיץ בנו לקרוא את הכתוב, וגם הצביע על אילו סעיפים ניתן דעתנו לראשונה.

מן העיון בעתון זה נוכחנו לדעת שעריכת התחרויות למלכת היופי היא רק גולת הכותרת של הפעולה השגרתית, היומיומית והאפורה, ש“לאשה” מנהל לטיפוח יפין של בנות ישראל. התחרות היא גולת הכותרת של ימי־חול רבים גדושי עמל ומעשה. אפילו באותו גליון של כ"ו באייר שעמד בסימן המאורע הגדול של בחירת המלכה החדשה, לא התחמקה המערכת ממילוי חובותיה היומיומיות ותפקידיה השגרתיים. “עורן של נערות צעירות הוא נאה וחלק על פי הרוב”, אומר “לאשה” במדורו השבועי “פינת היופי”, “אולם לאחר שהנערות הללו מגיעות לגיל 25 נמוג חלק משומן העור שגרם לו להיראות צעיר ורענן”. אין העתון נרתע מלחשוף את האמת במערומיה, אפילו היא אמת מדעית ומכאיבה כמו “וכשמגיעה האשה לגיל 40 – היא מאבדת 20% משומן העור”.

“לאשה” אינו פוסק לדאוג לקוראותיו ולאחר שהסעיר את רוחן בעובדות האיומות מעולם המדע הוא מיעץ להן, בנימה של פטרון ידידותי, לשמן את עורן בעודו חלק ונאה במיני קרם שונים. אילו מיני קרם? העתון מלא וגדוש מודעות מסחריות המספקות אינפורמציה מלאה על מיני הקרם ועל המכונים לקוסמטיקה וטיפול ביופי. מודעות אלה כתובות בנוסח זה: “ליליה – טיפול בהצלחה מלאה בפצעי בגרות, נקודות שחורות, כתמים, בהרות שמש, שערות בפנים וברגליים. הוראות לטיפול עצמי בעור יבש ושמן”. הלנה טרכמן מבטיחה במודעה אחרת, “הרחקת שערות לחלוטין ללא כאב – שיטה ומכונות 1952”. במקום אחר מאירה עינים מודעה כזו: “למה לך לחשוש? השתמשי ב’שוש',! ‘שוש’ מונע זיעה דוחה הרחה”. לא היה בלבנו ספק, כי בעזרת מודעות אלה ניתן לעכב את אבדן שומן העור.

עיון נוסף בעתון מגלה שלא כל הבעיות ש“לאשה” והגב' מוזס מקדישים להן תשומת לב וטיפול נובעות מן הצד הפיזי של היופי. בעיות נכבדות אחרות נובעות, כנראה מן הצד הפסיכי ולשם פתרונן מעסיק העתון את ד“ר רומן פאר־צל “המדריך לאושר בחיי המשפחה” שבא גם בדברים במישרין עם קוראותיו וקוראיו באמצעות “תיבת הדואר”. כאן כותבים לאילנה א. מתי ואיך מותרים לה, או אסורים יחסי מין בתקופת ההריון. ל”מאוכזב" נאמר “ברור שאם אינך אוהב אותה אינך צריך לשאתה לאשה”. מ“נפתולי גורל” מבקשים שתפרש בשמה, ולקלרה מיעצים שתסתפק רק בידידות עם הגבר הנשוי, שבגיל העמידה, המחבב, כנראה, את נעוריה ומבקש משהו לבבי יותר מידידות גרידא. לקורא א. ראובן כותבים “עליך להשתחרר מהתסביך. נדמה שפחדך הוא פחד שוא. מה שנראה לך כאיבוד כוח הגברא אינו אלא תוצאת המקרה הראשון שתואר במכתבך. עצה יחידה לך: פנה לרופא לבעיות המין. בחר ברופא הראשון ששלטו יופיע לפניך”. ל“המיואשת” מסבירים ש“העובדה שנשיקתו של חברך לא העבירה בך רעד אינה מוכיחה, כי אינך אוהבת אותו”.

על כל אלה היה שפוך קסם תמונותיהן של המועמדות למלכת היופי שכשהן נתונות בבגדי־ים. עם כל ההערכה שלנו למפעלם של “לאשה” ומוזס לטיפוח היופי, מבחינה פיזית וגם מהבחינה הפסיכית, הרגשנו שלאחר שהעמקנו בעיון פג בנו החשק ללכת ולחזות בנשף בחירת מלכת היופי.

היינו סבורים שלפנינו תעבורנה בסך עשרים נערות שנבחרו מבין המון רב של “מיואשות” ו“מאוכזבות” שליליה והלנה טרכמן ניקו את השערות מפניהן ומרגליהן. נערות שהבחורים שלהן לא מעבירים בהן רעד בנשיקתם.

החזרנו, איפא, לפרח הגלבים את עתונו והבענו לפניו את פקפוקינו. הלז חזר ודחף את העתון לידינו והצביע על סעיף במאמר הראשי שבאותו גליון, בו נאמר: “מן הראוי לציין, כי בין המועמדות בלט מספר ניכר מאד של מורות, גננות, תלמידות אוניברסיטה ואחיות. עובדה הבאה להפריך את טענות השוללים את מפעל בחירות מלכת היופי, והטוענים, כי רק נערות ריקניות משתתפות בו”.

הגלב הצעיר גם הוסיף באזנינו, שלא כבפעמים הקודמות תצעדנה הפעם עשרים המועמדות בבגדי־ים. עשרים גננות, מורות, תלמידות אוניברסיטה ואחיות בבגדי־ים – זהו מראה שלא ראינוהו בכל שנותינו בגן, בבית־ספר, באוניברסיטה ובבית־החולים. הבטחה זו שמה קץ לפקפוקינו. שמנו נפשנו בכפנו והלכנו.

ב־8.30 בערב, מועד פתיחת הנשף, מצאנו את גני “רמת אביב” שוקקים אדם ואשה, זקנים ונוער. למעלה מ־170 שולחנות שפוזרו על המדשאות שימשו את באי־הנשף. אולם, רק חלק קטן משולחנות אלה ניצב ליד הבמה וליד מסלול מצעדן של המועמדות. על הבמה השתוללה לפי שעה להקת מנגניו של בהרב בשירים, “האמיני יום יבוא”. “בת שבע הזמר הוא לך” ושירים אחרים.

עוברת שעה ארוכה, זרם הקהל גואה והולך, התזמורת ממשיכה במהומה ואין עדיין כל סימן לתחילתו של הנשף. הקהל, שבחלקו קנה כרטיסים שבמחירים בין 4 ל־7 ל"י ליחיד, בחלקו הוזמן לכאן ובחלקו “הסתנן” רוגן על האיחור הרב. מחוסר מעשה רוחש הקהל בשבילי המלון, מסביב לבמה ומנסה להציץ בעד החלונות אל הצריף בו יושבות המועמדות מכווצות ומצפות בלב פועם לרגע ההכרעה.

מלצרים בשחור ובלבן מכריחים את הקהל לקנות “כיבוד” – “פּלאטה” ירקות עם מיץ או בירה – בלירה וחצי המנה. “המסתננים”, גדודים של נוער במכנסיים צרים והמהודקים ובחולצות הפתוחות עד לחגורה מגלים, מבעד לצווארון, גופיות לבנות לשעבר, מתפזרים בשטח כדי שחולית המשטרה לא תחזירם אל מעבר לגדר. סימן ההיכר של “המסתננים” הוא התסרוקת שלראשם. בדיוק מדי חמש דקות שולף כל “מסתנן” מסרק, וורוד או לבן, מכיס מכנסיו, ומעסיק אותו כמה דקות בשידוד ובדיסקוס תלי שערו.

קוני הכרטיסים, קרואי הקוראות “לאשה” מן הוותיקים, מהם נערי זהב מצוחצחים בחליפות פאר, ומהם נשים עדויות ומקושטות שרשרות זהב, עגילי זהב ומסרקות זהב, מחכים בסבלנות ליד שולחנותיהם. אולם, ברגע שהקונפרנסיה, אלכסנדר יהלומי, מופיע על הבמה, ב־9.30 בערך, מתגעש הקהל כהר והשולחנות מתחילים לנוע גלים גלים לעבר הבמה.

שולית הגלבים מיודענו קורץ לנו מתוך חליפה ירוקה. הוא מסב עם חבר מרעיו הנראים יחד כזר שקדיות בחודש שבט. עמהם מסבות נערות שנראות לנו תמיד בפתחי המספרות שברחובות בן־יהודה ואלנבי. צבע הליפסטיק שעל שפתיהן כמעט מסתיר את פיסת מצחן.

הכל מחכים עתה בחום. רבים בקהל סבורים, כמונו וכשוליה, שהמועמדות יעברו עוד מעט קט לפנינו, בסך ובבגדי־ים. למעשה, שמועה זו עושה לה כנפיים מחדש ואפילו אלה שלא ייחלו לאפשרות כזאת מתקשים עתה בבליעת רוקם מרוב צפיה.

אבל, אלכסנדר יהלומי, הלבוש שחורים מכף רגל ועד פרפר, אינו, כלל וכלל, תחליף למורה, אחות או גננת בבגד־ים. הוא מרגיז את הקהל. פתיחתו “המקום יפה, האויר צח”, וההתנצלות ש“הנהלת ‘לאשה’ אינה רגילה בעריכת תחרויות תחת כיפת הרקיע” משעממים את הקהל באופן גלוי.

רבים בקהל הביאו עמם את גליון “לאשה” ותצלומיהן של עשרים המועמדות פרושים לפניהם כמדריך למאורעות העומדים להתחולל. הם קוראים ליהלומי להתחיל במצעד. אבל יהלומי מספר במקום זה צרור עבש ונמר של הלצות. לבו של הקהל אינו נוטה לצחוק, אלא דוקא למשהו רציני בבגד־ים. וזה, משום מה, מתעכב. העצבנות גוברת עם גידול מספר “המסתננים”. היושבים אל השולחנות הרחוקים, שמשם גם בדיחותיו של יהלומי נראות כמשהו שאבד בדרך, נושאים את שולחנותיהם ומעמידים אותם קרוב יותר לבמה.

סוזי קולמן מופיעה על הבמה. רבים רואים בכך אות להתחלה רצינית של הענינים. יהלומי מציג אותה “כזמרת” האמריקאית שהתפרסמה ב“לי־לה־לו”. סוזי, בשמלה אדומה המכסה את חלק גופה העליון כמו שיצוא המדינה מכסה את יבואה, מחייכת אל הקהל ופורשת את זרועותיה החשופות. הקהל מקבל אותה כרוח קרירה ביום שרב. תוך כדי הנעת אחוריה, בשמיניות מעוגלות זעירות, היא שרה לקהל, באנגלית, את השיר Stormy Weather, וכשסוזי מניעה את אחוריה בשמיניות מרגיש חלק ניכר בקהל שהוא מתחיל לקבל את תמורת כספו וסוזי זוכה למחיאות כפים של תודה. באנגלית היא מספרת לקהל שהיא רוצה לשיר עוד שיר שהיא עשאתו פופולארי כאן. הפעם היא מניעה את אחוריה בשמיניות נדיבות יותר, ובכל זאת עודן מצומצמות, למנגינה ולמלים של “My little Yiddish home in Brooklyn Square”, הקהל אחוז התלהבות. מחיאות הכפיים הניתכות עליה מורידות את סוזי בקידה שמורידה את המחשוף ומגבירה את מחיאות התודה. היא רוצה להודיע על שירה הבא, אבל הקהל, שהחלק ממנו חש כבר אליה רגשי משפחה חמים, הוגה את בקשתו בקול נרגש “א אידישע מאמע”! סוזי אמנם אינה ממלאה את רצון הקהל בדיוק, אלא שרה “אוי מאמע איך בין פארליבט”.

סוזי גמרה את שלה והיא יורדת מהבמה. שני יהודים, אשר חדלו להשתמש באזניהם מאותו רגע שחזוה בעיניהם, פונים אל שכנם בשאלה אם נכונה השמועה ששמעו, כי סוזי קולמן היא שתוביל את מצעד המלכות כשהיא עצמה לבושה בגד־ים. מקולם בוקעת המית תקוה וגעגועים רבים. כשאנו מביטים לתוך עיניהם נדמה לנו שאנו מכירים בהם שנים מן הקורספונדנטים הקבועים של “תיבת הדואר” שב“לאשה”.

אלכסנדר יהלומי חוזר אל הבמה ומספר בדיחה על זמרת אחת שכל כך היתה מכוערת עד שבגן־החיות היו הקופים זורקים אליה את האגוזים והבטנים. משום מה לא נגרם ליהלומי כל נזק גופני אחרי שסיפר בדיחה זו, והוא חוזר ומפנה את הבמה שלם ובריא.

אלה ששילמו שבע ל“י תמורת כרטיס ליחיד ונצטוו עלה לאכול פּלטה ולשתות מיץ תמורת לירה וחצי נוספים, תמהים אם לא הגזימו הפעם בהוצאות. שכן השעה כבר אחרי עשר וחצי ואין כל סימן לתחילתה של התחרות. הקהל נותן אותות של קוצר רוח. מאן דהוא מופיע לפני המיקרופון ובקש את “מייג’ור אהרון”. הודעה זו נוטעת בלב רבים את התקוה ש”הענין מתחיל". ושוב מתחילה תזוזה נחשולית של שולחנות לעבר הבמה. דעתם של הצלמים מתבלבלת עליהם והם יורים אור סביבם כמטורפים בלי שתיראה לעיניהם כל מטרה ברורה.

סוף סוף עולים השופטים ויהלומי על הבמה והחיפושים אחרי “מייג’ור אהרון” באמצעות המיקרופון נמשכים. יהלומי מציג את חבר השופטים שבראשם “המשורר הגדול יעקב כהן”, אשר, אולי שכחנו לציין, גם הוא משתתף ב“לאשה” באותה קביעות שמשתתפים בו “המיואש”ים ו“המאוכזב”ות. בין השופטים בולטות גברת אחת ששער ראשה עשוי בצורה מוזרה ביותר וכן גברת חמדה נופך מוזס, עורכת “לאשה”, הנותנת ממקומה הוראות לימין ולשמאל וליהלומי לניהול התחרות שכנראה מתחילה סוף סוף. אבל, השופטים היושבים בצורת חי"ת על הבמה מסתירים לשלושה רבעים מהקהל את המקום שנועד למלכות היופי. דבר זה מרתיח את דם הנאספים שלא באו לכאן – זה ברור – לראות את השופטים, אפילו יצעדו לפניהם ערומים.

– איזה מין תסרוקת יש לשופטת הזאת?" נשמע קולו של מסתנן צעיר שיושב מאחורי גבה של השופטת “כמו לתרנגולת פרועה!”

– “השופטת הזאת”, קורא אחר שהשופטת מסתירה לו, “יכולה להיות מלכת היופי של אביסיניה”. השופטת, באמת ובתמים, הגזימה בתסרקתה, ללא כל התחשבות בקהל היושב מאחורי גבה. יהלומי מודיע במיקרופון שהערב יבחרו כאן במלכות היופי של תל־אביב, ירושלים וחיפה.

– “ומה עם מלכת היופי של ג’בליה?” בוקע קול מן הקהל.

יושבי השולחנות הרחוקים, מהם קל לראות ולשמוע את הנעשה ברמת־גן מאשר על הבמה, באים בגל גדול כשהם נושאים את שולחנותיהם מעל לראשיהם ומתישבים בעיגול הדוק מסביב לבמה. חוסר סדר ומהומה שולטים מסביב.

עד כה היו הענינים נתונים בידי הגברים. ברגע זה מודיע יהלומי, כי אל הקהל תדבר עורכת “לאשה” הגברת חמדה נופך מוזס, הנוטלת את הרסן לידיה. בלשון של “פינת היופי” היא פותחת ואומרת: “נשים יפות זכו מאז ומתמיד לתשומת־לב מיוחדת”.

הרעש והמהומה בולעים את תחילת דבריה של העורכת.

"לא ידוע לנו מדוע בחר שלמה המלך מכל הבנות דוקא בשולמית "אומרת העורכת־הנואמת בנאומה (באמת כיצד ידע ששולמית יפה היא בלי עזרתם של יעקב כהן וחבר שופטיו?). אבל, זו מסקנתה של הנואמת, כנראה העביר שלמה המלך את נערותיו בסך, ממש כפי שיארע אחר כך בנשף של “לאשה”, ומהן בחר את יפתו. העורכת מצטטת ביד רחבה ממחברות עמנואל הרומי הכתובים בעברית צחה השונה כל כך מסגנון “לאשה” עד שרבים מקוראי העתון סבורים שזו שפה אחרת לגמרי, לפחות אכּדית.

– “וואס האט צי גאֶזוגט?” נשמעות שאלות בקהל.

הטעות הרצינית של חמדה נופך מוזס היתה שחשבה שבקהל, כמו בין המועמדות בתחרות למלכת היופי, מצויים בעיקר מורים, פרופיסורים, רופאים ודומיהם. איש כמעט אינו מבין את אשר היא אומרת ואילו לא ציפו להופעות בבגדי־ים ודאי היו רוגמים אותה באבנים. אבל היא עדיין לא חשה בטעותה וממשיכה לצטט מיהודה הלוי.

– “איזה יהודה הלוי?” שואל קול בקהל.

– “זה שמת כבר”, משיב לו יודע דבר.

הנואמת ממשיכה לקרוא וידיה האוחזות בכתב־היד המודפס שלפניה רועדות מהתרגשות. לאחר שגמרה לקרוא את רשימת השופטים מסרה את רשות הדיבור ליושב־ראש חבר השופטים שהסתפק בנאום הקצר דלקמן: “הנני מוסר את הנהלת הטקס למר יהלומי”. כנראה שאת כל מה שהיה לו לומר בנידון זה אמר יעקב כהן בכתובים ב“לאשה” ולא נותר לו לומר בעל פה בערב הנשף.

יהלומי מקבל את הנהלת הטקס לידיו. סוף סוף הוא מוביל, בשעה 11.00, את מצעד המועמדות למלכת היופי, האכזבה כבדה, כבדה מאד. המועמדות כולן לבושות כשבלולים. אף אחת מהן אינה בבגד־ים. אנחנו, ושמנו לב שאתנו רבים אחרים, נותנים בשוליית הגלבים מבט נוקב וחודר. הוא קם וקורא בקול “תרמית, מעשה תרמית!!”. הקהל מתרגש. רבים מסכימים עמו שהיה כאן מעשה תרמית. אם לא רואים את מלכות היופי בבגד־ים, “איך יודעים שיש להן מה שצריך להיות להן?” לשוללים נאמר שעליהם לסמוך על דעתם השקולה ועל טעמם הטוב של השופטים אשר ראו את המועמדות בבגד־ים ומדדו אותן בזהירות ובדיקנות.

– ״שילכו השופטים לכל הרוחות!" מצווח אחד בקולו, “אני שילמתי כאן שבע וחצי לירות וכל מה שקיבלתי זה פּלטה עם מיץ!”

– “שמלות האלה מה אפשר לדעת? אולי יש להן פרוטזות במקום…” אבל, בלית ברירה, מסתפק הקהל במה שלפניו הוא בוחן את המועמדות מכתפיהן ומעלה. שכן שמלותיהן מכסות אפילו את קרסוליהן. המראה המתגלה לעין הצופים מהכתפים ומעלה הוא רגיל למדי. נערות מפורכסות שאינן שונות מרבות בקהל, אלא בכך שלא היה איכפת להן שתצלומיהן יתפרסמו ב“לאשה”, לצדם שלמכתביהם של א. ראובן, אילנה א. ו“נפתולי גורל”. כמה מהן אפילו מצטיינות בחוסר פרופורציה של אברי הגוף.

עורכי הנשף ידעו, כנראה, על האכזבה שתיגרם לקהל בכך שהמועמדות תופענה לבושות, והם השתדלו לפצות אותו במלות בדיחה וחכמה מפי המועמדות עצמן. תוך הרעש והמהומה, שקמו עקב האכזבה ועקב העובדה שרובו של הקהל השתדל בלי הרף להיטיב את עמדת תצפיתו החל יהלומי מראיין את נערות־היופי בהתאם לדו־שיח שהוכן מראש ושונן בעל־פה. דוגמאות:

יהלומי: שמך?

מועמדת: שמחה דראק.

יהלומי: מקצועך?

מועמדת: זבנית בחנות נעליים.

יהלומי: בחנות נעלים, המממ… אַת מוכרת בלי נקודות?

מועמד: בטח שלא! (צחוק בקהל).

יהלומי: אַת נשואה?

מועמדת: כן.

יהלומי: איזה מין נעלים מכרת לבעלך, אה?

– “את הלב שלה היא מכרה לו”, מסביר לעדתו גבר משופם שראשו משוח בבריליאנטין רב.

יהלומי מודה לשמחה דראק ואומר לה לקבל תעודה מידיה של חמדה נופך מוזס. אורה ג’אמילי, שהיא בת 18 ו־3 חודשים (!!) ומקצועה הוא “מזכירה”, מופיעה לפני המיקרופון.

יהלומי: מה אַת מזכירה לו?

מועמדת: את מה שאני עצמי לא שוכחת אני מזכירה.

המועמדת מרים טירם מודיעה שהיא פועלת בבית־חרושת לאריגה.

“מה עם המלאי?” שואל אותה יהלומי.

מועמדת: המלאי זה ענין של בעל־הבית… אבל את המלאי שלי הבאתי לכאן.

יהלומי: אילו הייתי פּקח הייתי מחרים אותו!

– “את בובה!” קורא קול של מסתנן.

סוניה לנצמן מודיעה לקהל שמקצועה הוא “פקידה באנגלית”. עורכי הנשף התכוונו כנראה להצביע בכך על הרמה הסקרטאריאלית הגבוהה של המועמדות מבין הפקידות, שלא לביישן לפני האחיות והגננות.

בקצב מזורז של בדיחות “מסביב לענין” מופיעה מועמדת אחרי מועמדת. לבסוף נופל הכתר הנכסף על ראשה של אורה ג’אמילי וכתרים אחרים על ראשן של מועמדות אחרות, שש במספר.

כשמודיעים, כי אורה ג’אמילי נבחרה למלכת היופי מסתער לעבר הבמה נחיל של הורים, אחים ואחיות ומעריצים אחרים שבעקבותיהם דוהר קהל רב. אביה של המלכה, מר ג’אמילי שברגע זה ממש הועלה ממשרת שמש בבית־ספר לתלמוד תורה לכס המלוכה, מודיע במיקרופון בקול שבור מהתרגשות שאצלו בבית, חבויות בין הכלים, עוד חמש יפהפיות דוגמת אורה. “כולן יפות יפות!” אומר האב המאושר. האם לוחצת ידים לכולם, ובכללם לשוליית הגלבים ולשני הקורספונדנטים. שנים מידידיה של אורה מריעים "יחי!”

אורה ג’אמילי נגשת למיקרופון, אנו סבורים שהיא תודה לאמה ולאביה על שנתנו לה דמות של מלכת יופי. אבל היא מודה, בלי להזכיר את הוריה, לאיזה מכון לקוסמטיקה שקראנו פרסומו ב“לאשה” ולאיזה סלון לתפירה ששכחנו שמו. גם האחרות מודות לסלונים השונים.

אורה נישאת על־ידי מעריציה לאחד הצריפים של המלון. הקהל מתחיל להתפזר. המיקרופון נדם. אבל ליד שער היציאה הוא משיג אותנו בקולו ומזמין את כל הנוכחים “לבאל הביכורים של אגודת יוצאי עיראק בישראל, בו תיבחר “מלכת המים”, לשנת תשי”ב בחסותו של העתון ‘לאשה’".

שוב נדם המיקרופון לרגע ושוב חזר והודיע, הודעה אחרונה שנשתכחה משום מה בתחילתה של התכנית – “כל התסרקות הערב היו של לוסיאן מרחוב אידלסון!”


המלצות קוראים
תגיות