אחד מידידינו סיפר לנו על קיומו של התיאטרון האידי על שם אברהם גולדפדן שביפו. החלטנו ללכת ולחזות בהצגתו “דאָס גרוסיע געווינס (200,000) פון שלום־עליכם, קאָמעדיע אין 4 אַקטן געשטעלט פון מרדכי הילסבערג” – ככתוב במודעות. יצאנו לגבעת־עליה, רחוב 237, ל“מגדל־אור”, שם קבע התיאטרון האידי את מושבו. השעה היתה תשע בערב ורחובות יפו המו מאדם, לרוב זוגות שנשאו את ילדיהם על ידיהם. ליד בתי המגורים עמדו גברים לבושים פיז’אמות ושוחחו עם גברים אחרים לבושים פיז’אמות. ככל שהתרחקנו ממרכזה של יפו נדמה היה לנו שאנו הולכים ומתרחקים מישראל. קטעי השיחות שהגיעו לאזנינו היו מדוברים בבולגארית, אונגרית, רוסית, פולנית, רומנית ובעיקר אידיש. מודעות־הפרסומת שהודבקו על הקירות, נכתבו אף הן, כל אחת, בכמה לשונות.

לכשהגענו סוף־סוף לרחוב 223 החלטנו לשאול היכן רחוב 237. דפקנו על דלתו של בית וקול גדול ענה לנו מבפנים. “קומט אַריין, צימערמאן!” גבר לבוש פיז’אמה ישב ליד שולחן עץ במטבח וניגב בפרוסת לחם סיר מפויח. אשתו ניגבה סיר אחר. שני ילדים חשופי־שת התאבקו על הרצפה. לאחר שתפסנו מקומנו בטבורו של המטבח הכריזו בני הבית שביתת נשק ונתנו בנו עינים, כאילו היינו מהפּוליציה של פלך נ. בפולין. שאלנו היכן רחוב 237.

“גאס 237?” ענתה האשה בשאלה, “וכי אנחנו הממשלה אנחנו שנדע? כאן הם קוראים לכל בית רחוב ונותנים לו מספר. צא ודע היכן מספר 237, אולי בגיהנום”.

בכל זאת היא יצאה עמנו אל הרחוב וקראה כלפי השמים – בלומה! בלומה הופיעה מחלון קומה שלישית כשראשה מואר ופרוע. “דאָס איז די נייע אונגארער?” שואלת בלומה בקול צרוד שהדו הכה סביב בראדיוס של מאה משפחות עד שנשיהן הוציאו ראשיהן בעד החלונות כדי לעמוד מקרוב על המתרחש.

לאחר שבלומה הועמדה על טעותה שאין אנו מן האונגארים החדשים אלא “תל־אביביים” המחפשים את רחוב 237, החל דיון כללי ומקיף ששאב אליו מדי רגע ראשים חדשים מן החלונות, שאור החל עולה בהם בשרשרת אוטומאטית. כתריסר ילדים וילדות לבושות שמלות אדומות וסרטים צהובים נחפזו ובאו לעמוד לידינו והביטו ישר לתוך עינינו מלמטה למעלה.

בולגארי אחד שיצא אל הרחוב בפיז’אמתו ובגרבי־צמר אפורים לרגליו בא לעזרנו והורה לנו את הדרך בה נלך לרחוב 237.

התיאטער, ברחוב 237, הוא בית־קפה ערבי העומד בים של חול ולידו מספר חווילות ערביות שעתה גדל בהן דור של עולים חדשים. ליד ה“קאסע” התפתל תור של אנשים שהמתינו לקנות כרטיסים במחירים שמ־420 פרוטות ועד 1.060 ל"י.

הגענו בו ברגע שהקהל של ההצגה הראשונה יצא מן התיאטער בדוחק וברעש גדול. היוצאים היו גברים לבושים חליפות ועניבות וכובעי קאסקט בראשם. הנשים, משולהבות מן העלילה שזה אך נפרשה לעיניהם, הובילו בידיהן ילדים וילדות אחוזי תנומה. כמעט כולם, פרט לילדים היו בגיל העמידה.

עמדנו בתוך הקהל שהתכונן לעשות דרכו פנימה להצגה השניה. שמנו לבנו שרובם ככולם פיצחו גרעינים שהוציאום משקיקי נייר גדולים למדי. כמה שתרנו אחר מוכר גרעינים, כדי שנהיה גם אנו מצוידים לקראת הערב, לא מצאנו. חשבנו: כנראה הביאו הבריות את הגרעינים מבתיהם, או שקנו מראש מספוא די הקיבולת להצגה. חיפשנו מכרים בין העומדים, ולא מצאנו אלא את אחד מפקידי הצנזורה ומשפחה של נגר תל אביבי, ממיודעינו.

חוג משפחתי לידנו הקשיב לסיפורו של מוישע, יהודי בגיל העמידה בקאסקט חדש, שסיפר על גרוסמאן שחזר לרומניה, משום שלא הצליח לעשות עסקים בישראל. עכשיו, מספר מוישע, מצטער גרוסמן צער רב שיצא את ישראל. ברומניה, מסתבר, קשה מבישראל.

ברומניה לא כל כך נורא, אומרת גברת אחת, בזרועה תינוק, “סמרטוט לשטיפת רצפה עולה כאן בישראל כמו כרטיס לתיאטער”.

אין אנו מחמיצים הזדמנות ושואלים זוג שעובר על פנינו ושזה אך יצא מהתיאטער, איך ההצגה? “זייער גוט, זייער גוט” באה שאלת־התשובה, “שלום אַש, כמובן” אומרת הגברת ונותנת בנו עינים של בוז. יהודי במקטורן שחור ובחולצה לבנה העומד לידינו, אומר לנו – “המחבר הוא גולדפדן”. הוא רצה להרחיב דברים על נושא זה, אך אשתו מושכת אותו ביד חזקה אחריה לתוך האולם. הוא מנהל אתה שיחה לוהטת ובהגיעו אל פתח הכניסה הוא עוקר עצמו מידה וחוזר אלינו. “פארדון”, הוא אומר, “המחבר הוא לא גולדפדן אלא שלום־עליכם”. ומי הוא שלום עליכם כי נדע, אנו שואלים ומשימים עצמנו תיירים מקאנאדה. “שלום־עליכם?” הוא שואל־ומשיב, “הוא שרייבער יהודי שכתב על ההיסטוריה היהודית”.

“כתב מחזות מן הבייבל?” אנו שואלים.

בתחילה היה כמפקפק ואחר השיב בבטחון: “כן, כתב הרבה על הביבליה שלום־עליכם כתב”. אחרים אינם יודעים כלל מי כתב את המחזה שזה אך ראו או שעתה יראו. כמעט לכל אלה שבאים אתנו בדברים שיני־כסף וזהב לרוב בפיהם. לאלה שאין מגבעות בראשם יש להם קאסקטים.

אנו נכנסים לתיאטער וקונים לנו תכניה. היחידים כמעט שטרחו לקנות תכניה. התיאטער, מתגלה לנו, אינו אלא חצר־חול עליה מסודרים כסאות וספסלים ב־17 שורות, 20 מושבים בכל שורה. החצר גדורה מצד אחד בקירו של בית ומצד שני בחומה הגבוהה כקומת נפוליאון והעשויה מגיבוב פחים וקרשים צבועים לבן. הבמה קבועה במבנה של צריף פחים ומשני צדיה זרקורים. לפניה רחבה צרה מגודרת בה יושבים הכליזמרים, מתופף ותופו, מנגן באקורדיון ופידלער.

מתוך חריצי הגדר מציצים ראשים בקאסקטים שפיותיהם עסוקים במרץ בפיצוח סיעמעצ’קעס. הילדים, מגיל שלוש עד עשר, נמלטים מידי אמותיהם לעבר הכליזמרים ומושכים אחריהם כלבים נמוכי קומה ומדולדלי זנב. המתופף מגרש אותם מעל פניו במקלות שבידיו. “מאמע איך וויל אַ באַראַבּאַן, אויכעט”, קורא ילד צהוב־שער שמעשה מרקחת אדומה מקשט א לחייו. “דער באַראַבאַנטשיק וויל מיך שלאָגען”, צועק אחר.

לפי שעה, שקט. רק פיצוח הגרעינים מנסר בחלל. השעה עשרים דקות לעשר והאורות בחלונות שמסביב כבים. דרי גבעת־עליה מקדימים לשכב לישון. אי משם נשמע קרקורם של עופות. יללת תנים מתגברת מרחוק ורוח קרירה מנשבת.

לאחר שמצאנו את מקומותינו אנו נגשים אל מאחורי הקלעים. חדרי ההלבשה אינם אלא מקומות מגודרים בפחים ובלוחות־עץ. תקרתם – כפת השמים. בחלק הקדמי יושבת האקטריסות. הן ברובן נשים שבגיל העמידה, כבדות משקל וגדולות אברים. עוסקות באיפור. ב“חדר” הגברים מקבל אותנו מנהלה של הלהקה מרדכי הילסבערג, שמסביר לנו, כי להקתו היא קואופרטיב, שנוסד בפברואר 1951 ושחבריו כולם עולים חדשים. הקואופרטיב מתקרא על שמו של גולפדן משום שזה היה מיסדו של התיאטרון היהודי העממי וכוונתם של מיסדי הקואופרטיב היא לתיאטרון עממי יהודי בישראל.

הילסבערג וסעגאל מציגים לפנינו את חברי התיאטרון. פסח גוטמארק “תלמידו של מיכאל’ס במוסקבה” – אקטור גדל קומה כגליית שניסה כוחו ב“המטאטא” ומשום שלא מצא בו מקומו ולא ניתנו לו תפקידים, חזר לצור מחצבתו והצטרף ללהקה האידית. הילסבערג עצמו – מהתיאטרון על שם רחל קאמינסקה שבווארשה. וולפאוויטש ובינע גודעס מה“יונג תיאטער” שבווארשה. בערטא ליטווינא מוילנא שהשתתפה בסרטים “לאנג איז דער וועג” ו“פורים שפּילער’ס”. החבר קליין פועל כבר 45 שנים על קרשי הבמה האידית. החבר סעגאל מספר, כי בערטא ליטווינא הצטרפה אל ה“אוהל” אולם גם היא, כפסח גוטמארק, לא מצאה מקומה שם ובאה אל הלהקה על־שם גולדפאדן.

זוהי איפוא הלהקה. אנשיה מדברים עברית יפה, אולם עצב נוגה נשמע בקולם. נימת קולם כשל אלה שישראל טרם קלטה אותם וטרם מצאו קרקע מבטחים בה. החבר סעגאל אומר שלאט לאט תעבור הלהקה ללשון העברית. אולם עכשיו תפקידה לתת מזון רוחני להמוני העולים שאינם שומעים עברית ושהמחזות המוצגים בתיאטרון העברי רחוקים מהם ומהשגתם.

כיבוי אורות כללי בישר על תחילת ההצגה ואנו מיהרנו לצאת מ“חדרי ההלבשה” אל מקומותינו. יללת התנים מרחוק נתגברה.

האפלה שנשתררה סביב עמדה לנו להעבירנו אל מעבר לתחומי ישראל והזמן.

התזמורת פצחה בקול נגן והילדים עם שני הכלבים הסתערו לעברה. ההצגה (“דאָס גרויסע געווינס”, געשטעלט פון מרדכי הילסבערג; מוזיק: ח. עמערמאן, טענץ: אל. באראבאנאוו; דעקאָראציעס: קירשנבוים־ליכטזאן; מוזיקאלישע לייטונג: פ. האראוויץ, נאסטאוויץ; טעכנישע לייטונג: מ. לעווי) – החלה.

בפצוח התזמורת בנגינה החל הקהל מחזיק אחריה ומזמזם לעצמו, בין גרעין לגרעין. חיוך מעודן נתפשט על פניהם של הצופים. הזוג שלידנו שם לבו שאין בידינו גרעינים ומיד הזדרז להציע לנו משלו מלוא החופן. עתה היינו גם אנו כאחד הקהל – מפצחים ומזמזמים.

עם הקהל נישאנו רחוק – מרחק חמשים שנה לרוסיה. לעבר סיפור המעשה בשימעלע סאָראָקער החייט שזכה ונתעשר משטר־הגרלה במאתיים אלף רובאלים ושזוג רמאים (רובינשטיק וויגדארטשיק) רימוהו והציגוהו ככלי ריק.

ההצגה – אופרה בלשונו של שלום־עליכם עצמו בסיפורו על תיאטרונה של כתריאלבקה – ­ משכה אחריה את לבות קהל צופיה. בעת שמאטל (אברהם גאפלאט) וקאפל (דוד הארט) שרים “אָט אַזוי נייט א שניידער” שר עמם הקהל בהיחבא. וכשהזוג המוסיקאלי הזה שר את האריה “ביילקעניו נשוּמעניו” – מנצנצות דמעות בעיני הנשים שמקנחות את חטמיהן במטפחות גדולות ומוחטות בהן אחרי כן את עיניהן.

האי – האי – האי – נשמעת אנחה קולקטיבית קורעת לבבות בעת שוויגדארטשיק ורובינטשיק (דער פּאַסקודניאק!!) מוצאים משימעלע את כספו במרמה.

השתתפות הקהל במחזה גדולה מאשר בתיאטראות העבריים. כל מלה הנשמעת חודרת ויורדת לעמקי לבם של היושבים בקהל. צחוקם צחוק גדול ורם המתחיל באוקטבה באסה, ונמוג בחרחור גרוני מצו־סופראני.

הקהל יודע מראש מה יגיד קאפל – א וואדע – והוא אומר זאת במקהלה עם קאפל. לאחר ההפסקה הראשונה חש הקהל ברעב המציק לו והוא דוחה את שקיקי הגרעינים ומוציא כריכים. זוג לידנו מגולל עתון פולני ומוציא סאנדביטשים גדולים ועבים ולועסם בשקיקה ובטחינה רבה. עם הישמע בדיחה על הבמה מתפרץ הזוג בצחוק גדול ולעיסתו ניתזת כממטרה על סביביו. איש אינו מסתובב לאחור כדי לגעור בזוג, שכן כולם עסוקים כמוהם באכלם ובצחוקם. לאחר שהזוג כילה את הסאנדביטשים מוציא הגבר מכיס מכנסיו חבילת שוקולד שוייצארי “סישאר” והוא מלקקו בתאוה רבה.

האופרה נמשכת בהצגה, מחול ושיר. בהפסקה האחרונה, הממושכת, דן הקהל בעניני העולם. אשה אחת מאחורינו אומרת לשכנתה שהשכנים שלה הם איומים ועושים לה את המוות. עונה לה שומעתה – קבלי חבילות מאמריקה ושונאיך יהפכו לידידיך.

השעה כבר שעת חצות. יללת התנים נמשכת והצינה גוברת. הילדים מתנמנמים על זרועות אמהותיהם. לפני סוף ההצגה חל כאילו משבר ביחסים בין הקהל והמחזה. כאילו נתעורר הקהל מחלום והוא ממשיך לחזות עד תומו של המחזה ולבו בל עמו. הצחוק אינו נשמע, גם האנחות חדלו. הקהל אינו שר עם השחקנים. אוטובוס של “דן” משמיע צופרו לאות כי הגיע הזמן לעלות לישראל. הקהל כאילו חוזר אליה בעל כרחו.

השחקנים אומרים מליהם בחטיפה. הקהל קם מכסאותיו. הוא צופה בתמונה הסופית בעמידה מאצל פתח־הכניסה. האורות כבים ואחרוני הקהל שועטים לעבר האוטובוס.

יפו היתה שרויה באפלה של לילה ורעשו של האוטובוס החריד את דממתה. דמינו, כאילו חוזרים אנו ממסע אל ארץ רחוקה. רחוקה בזמן ובמקום.