מהרגע שדרכה כף רגלנו על מרצפות בית־הקפה “ריביאֶרה” שעל חופה הדרומי של בת־ים, בו נערך נשף בחירת מלכת־היופי של ישראל, תשי"ג, אמר לבנו כי נהוכנה לנו כאן אכזבה מרה.
מיד הרגשנו כי מערכת “לאשה” גמרה אומר שהערב ייערך הנשף בסדר ובמשטר, לפי תכנית ערוכה ומדוקדקת, וללא הפרעות והתערבות מצד הקהל. כצעד ראשון החליטה מערכת העתון להרשות את הכניסה רק לקהל מובחר. דבר זה עלה בידיה משני טעמים. האחד – מחיר הכניסה ליחיד נע בסביבות שבע לירות. השני – פרשי המשטרה על סוסיהם הצחורים והערמוניים השתלטו על השטח מסביב לבית־הקפה ושמו לאַל את ניסיונותיהם הנואשים של המוני נוער ומבוגרים שמשום מה לא נראו בעיני “לאשה” ושכוונתם היתה “להסתנן” אל זירת התחרות.
ואכן, רחוק רחוק, ממש ליד גלי הים, ראינו את מיודענו שולית הגלבים ואת מרעיו יושבים על החולות אבלים וחפויי ראש. אשתקד הם היו חתני־הנשף ושולית־הגלבים שלנו אף הדביק, ברגע של התרוממות הרוח, נשיקה מהממת על לחייה של אורה ורד, מלכת תשי"ב. היה זה אז מחזה נוגע ללב.
עתה ישב מעריץ־יופי זה עם מאות חבריו על החולות, נכא ועצוב־רוח. המסרקות הלבנים והוורודים לא הוצאו מהכיס האחורי להתקין ולסלסל את התסרוקת המקורזלת. לרגע דמינו כי שמענו קולות בכיה נמלטים מבתי חזיהם. אך אולי טעינו מחמת המרחק, ולא היתה זו אלא המיתו החרישית של הים.
הקהל המובחר עשה דרכו למקומותיו. למראה פניו נוכחנו לדעת, כי נתבדה חששנו פן לא נכיר כאן נפש חיה אחת, לאחר שידידי־נפשנו הורחקו ובודדו מאחורי חומת־המשטרה.
הנה הופיע לנגד עינינו הקצב שלנו, קשור וכבול בחליפה, ולצדו אשתו בשמלה שחורה מלאה ובקורסט חזק ומכווץ. שניהם צעדו בתוך חבורה בריאה, אך חשובת־פנים, של קצבים ונשיהם. יתכן שהארגון כיבד את חבריו בכרטיסי־כניסה למאורע העומד להתרחש הערב.
והנה שני קבלנים ששפתיהם סדוקות ואפיהם לוהטים מאודם ומאחוריהם נשיהם עם תסרקות בלונדיניות חדשות. אף הם צועדים בתוך חבורה גדולה. ולידם קבוצת נוער הזהב של תל־אביב, אשר נטלו לעצמם ערב נפש ממסיבות הריקודים ובאו לחזות בתחרות.
הקהל המובחר עשה דרכו בניחותא, ללא שריקות, ללא צווחות, ללא צביטות בעכוז. הגברים שלמדו זאת באולם התיאטרון, נתפנו מנשיהם וקנו לעצמם תכניה לערב, ובה תצלומיהן של המועמדות המתחרות, בבגדי־ים. היה זה באמת נאה מצד “לאשה”, שעזר לקהל הצופים בהדרכה מודפסת ומצולמת זו. היה זה נאה שבעתיים, שכן אשתקד היו עורכי הנשף כה בטוחים וסמוכים שכל הבאים נמנים עם קוראיו הותיקים של “לאשה”. ולכן תצלומי המתחרות חרוטים על לוח לבם. השנה, בהתחשב עם הקהל המובחר, הודפסה התכנית, וגם אלה שאינם קוראים את השבועון החביב הזה יכלו להרגיש עצמם שווים ומשכילים, לאחר עיון בתכניה, שמחירה רק 200 פרוטות.
אפילו אלה שבלבם כרסמה תולעת הספק ביחס לטיב החברה שאליה נקלעו נשמו לרווחה לאחר שהקונפרנסיה, שמואל פישר, הכריז כי הנשף כולו נערך “תחת חסותו האדיבה של יושב־ראש המועצה המקומית של בת ים, מר דב בן־ארי”. הלז, נדמה לנו, נבחר לתפקידו כאן לא רק משום היותו מראשי הציבור המקומי, אלא בעיקר משום ההנחה כי מומחה כמוהו לפלאג’ות חזקה עליו שמבין גם בנשים יפות.
אף על פי כן, זו האמת, לא שיערנו עד כמה באמת מובחר ומשובח הקהל שנזדמנו עמו לנשף. רק לאחר שסיפר לנו שמואל פישר, באמצעות מגבירי־הקול, מי ומי בקהל, ירדנו לעומקם של דברים. “עמנו כאן” קרא הקונפרנסיה, “המשורר הגדול והדגול זלמן שניאור והעורך הראשי של העתון הפופולארי ‘ידיעות אחרונות’, ד”ר הרצל רוזנבלום".
לא הספקנו לשאוף רוח וקולו של פישר השיגנו שנית: “והמשורר והסופר הדגול והגדול גרשון שופמן, ואני נרגש, נרגש מאוד, כי עמנו גם הרוח החיה של הערב, הגברת חמדה נופך מוזס, העורכת של העתון הפופולארי, לבית ולמשפחה, המצויר והמהודר – ‘לאשה’!” נוספו עליהם נח מוזס, אריה חשביה וברוך נאדל, מעמודי התווך של העתון הפופולארי ‘ידיעות אחרונות’. לרגע חשבנו, כי לוא תרם נשיא הקווייקרים אף הוא מעטו לגליון השבת של העתון הפופולארי, כזלמן שניאור וכגרשון שופמן וכאריה חשביה, היו ודאי מזמינים אף אותו לכאן ומקצים לו מקום של כבוד.
שקט, מכובד ומנומס – כזה היה הקהל. הדבר היחיד שעורר אותו למעט רוגז ושלהוב־יצרים היו המחירים שנקבו המלצרים במחיר מרכולתם, כמו שתי לירות בערך בקבוק סיידר קטן מתוצרת אנגליה, לירה ושלושים גרוש בעד בקבוק בירה. אולם גם התעוררות־מה זו שככה עד מהרה, והקהל נענה בבת־צחוק של טוב לב למחיריהם המסחררים של מלצרי בית־הקפה.
בכל זאת – הענינים יגעים. כדי לחמם קצת את האוירה מודיעים לנו כי הזמרת דורותיאה ליביו תנעים באזנינו זמירות. היא עולה על הבמה שבמרכז בית־הקפה, לבושה שמלה שחורה ולבנה נאה מאד. אך תיכף לאחר שתי הזמירות הראשונות מחליפה היא את שמלתה לשמלת תכלת.
אשתקד, הרהרנו תוך געגועים עזים, ליבבה סוזי קולמן את הקהל הרובץ עתה על חולות הים. שניהם, היא והקהל, נדחקו רגליהם מהנשף החדש. דורותיאה ליביו, ככל שנחמד צחוקה, אינה מסוגלת לנענע את מוסדותיה כמו סוזי. קידתה אמנם גמישה ומלאת־חן יותר משל קודמתה. אך השיפור הזה אין בכוחו להלהיב את הקהל.
שמואל פישר מנסה לעשות מה שלא עלה בידיה של דורותיאה ליביו, לחמם את הקהל. הוא קורא באזנינו מאמר ראשי דמיוני מעתון “לאשה” ביובלו החמישים. גב' חמדה נוך מוזס כמעט נחנקת מצחוק למשמע דברי ההיתול של שמואל פישר. אך בקהל לא חלה כל הטבה. ידידנו הקצב ואשתו אוכלים במלוא הפה כריכים שהם נוטלים מתוך טס גדול, וגומעים בשקיקה מהבקבוק.
סוף סוף נמאס שמואל פישר על אחד המתקרא לאחוס והוא קורא לו: “פישר, רד מהבמה!” אולם גם הקריאה הזאת אינה מיטיבה את רוחו של הקהל. פישר אינו יורד ולאחוס מפסיק לקרוא לו. כמו שאמרנו: חסר חיים.
באוירה חסרת מתח וצפיה מודיע שמואל פישר כי התחרות מתחילה. על הבמה עולה עלמה ששערותיה צהבהבות מתלתלות וחליפתה לבנה. גופה בנוי לתלפיות ומבעד למסגרת האדומה של שפתיה מבהיקים שני טורי שנים מבהיקים בלבנם. “אה־ה!” שמענו את שכנינו מדברים עם לבם. האמת – להתחלה מפוצצת כזאת לא צפינו. עלמה זאת, החרטה על שביזינו פעם את תחרות היופי אכלה בנו בכל פה, שוה שיתנו כתר על ראשה.
אך לתמהוננו פונה היפהפיה ויושבת ליד שולחן בקצה המסלול המערבי של הזירה. מיד מתברר לנו כי זאת אינה מועמדת לתחרות, אלא מזכירה של הנשף, שתמסור למתחרות תעודות ואותות. העלמה, זאת אומרת המזכירה, עוררה התרגשות מה בקהל. לידינו יושב ברנש ששערו עשוי בצורת מניפה. למראה המזכירה מזדקף שערו על גולגלתו כסיכותיו של קיפוד. לאחוס, שקרא לפישר, חובט לו על ראשו כדי להנמיך את שערו, שלא יסתיר לו את שוקיה הנהדרות של המזכירה. אפשר להרגיש בהתרגשות הפועמת בקהל.
והנה מופיעה המועמדת, בלונדית בשמלה וורודה. הנה מתגלה היא באורות. למראה פניה מחזיר הקהל את מבטיו על המזכירה שבלבן. המועמדת חוזרת כלעומת שבאה. אחריה מופיעות עוד שלוש בלי שתעוררנה בקהל כל התרגשות נוספת. לאט לאט פגה גם ההתרגשות שחלה עם כניסת המזכירה שוב פורשת האדישות כנפיה סביבה.
שמואל פישר מנתר על המיקרופון ואומר באזני הקהל: “זה לא ייתכן שאינכם מוחאים כפיים. תמחאו כפיים למתחרות!” הקהל ברובו פוטר את עצמו מלמלא אחר בקשתו של פישר. רק קבוצת הקצבים שלימיננו מחליטה כי יש למחוא כפיים.
מאותו רגע זוכה כל עלמה שמשקלה עולה על משקל תרנגול למחיאות כפיים אדירות מידיהם החסונות של שכנינו. מחיאות כפיים אלה עלו לשיאן ברגע שהופיעה על הבמה מרים גרשוני, שזו לה הפעם השלישית שמשתתפת היא בהתחרות. אשתקד אף נבחרה כסגנית. למחיאות כפיים עצומות כאלה זוכה רק חבצלת דרילמן.
אנו מביטים בתכניה שבידינו ונוכחים לדעת כי אין לרמות את הקצבים. הם רואים בשר ולוא גם יחביאו אתו מאחורי שמלת הערב המהודרת ביותר. דליה פינשטין זוכה למחיאות כפיים צוננות יותר. באמת, משקלה פחות בקילו או שניים ממשקלן של האחרות.
מחיאות הכפיים קבעו כנראה את גורל ההתחרות. חבצלת דרילמן נבחרה מלכה ומרים גרשוני סגנית שלה. משום מה לא הקדישו שכנינו את תשומת לבם המלאה לבתיה הויפטמן, אשר בתמונתה בבגד־ים היא נראית לא רזה מהמלכה ומהסגנית שלה. אבל תמיד זה יקרה כך בהתחרויות – לא תמיד הראשון ראשון.
חוץ מאלה כמעט אין המועמדות זוכות לתשומת לב בכלל, והברנש שלידינו, שכל העת אינו גורע מבטו מהמזכירה הלבושה לבן, יושב כששער ראשו זקוף ואי אינו מצטער על שמסתיר הוא את הבמה.
הקהל אפילו אינו מתרעם על שהמועמדות כולן מסתתרות בשמלות ערב מפוארות. מסתפק הוא במה שראה בתכניה ואינו שואף ליותר. בכלל, הבחירה של המועמדות אינה מוצאת חן בעיני הקהל. מעשרים המועמדות שש הן ילידות רומניה ולמשמע הדגש ששם שמואל פישר בעובדה זו יש החושבים כי ראויה התחרות להיערך בבוקארשט.
שוב נערכות המועמדות ועוברות בסך לעיני המסובים. עתה נראה לנו כי רבות מהן מסתכלות בנו לאחור בעברנו ברחוב. מהן שחשבנו אותן לנאות יותר על יד סירי התירס שבפינות הרחוב. “איזו סבתה יפה!” נאנח לאחוס למראה אחת מהן.
התחרות נגמרת כמו שהתחילה. בכלל בלי נאום של גברת חמדה נופך מוזס. כל זמן התחרות ישבה ופיה קפוץ. היא השאירה את ניהול הנשף כולו בידי שמואל פישר, ואולי בשל כך לא היה מוצלח כזה של אשתקד.
איש לא קפץ אל הזירה לחבק ולנשק את המלכה, חוץ מהמדריך שלה ממכון “שמשון” שבו עבדה במשך חצי שנה בנסותה להוריד קצת ממשקלה לקראת התחרות. לולא עשתה כן ודאי היתה זוכה למחיאות כפים סוערות יותר.
יצאנו מבית הקפה והלכנו בין פרשי המשטרה שהתירו את הטבעת שסגרה על יושבי החולות אך אלה, שהצטיינו בחוש ריח מפותח, הריחו כי התבשיל תפל ופנו והלכו לבתיהם בלי לנסות כלל לחדור לזירת התחרות ולחזות במלכות.
בשקט, בנימוס ובאדיבות חזרו כולם לבתיהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.