"בדיוק באותו הרגע יצאה הדודה אֶם להשקות את ערוגות הכרוב, והנה כשנשאה את עיניה ראתה את דורותי רצה לקראתה. “ילדתי היקרה!” היא קראה, עוטפת את הילדה בזרועותיה, ומכסה את פניה בנשיקות. “מניין לכל הרוחות באת?” “מארץ עוץ,” אמרה דורותי בפנים מרצינות. “והנה גם טוטו. אוי הדודה אֶם! אני כל־כך שמחה להיות שוב בבית!”

(הקוסם מארץ עוץ: פרנק באום, עברית: יובל ווליס, הוצאת פראג)

כך מסתיימות עלילותיה של דורותי גייל, ילדה יתומה מהוריה, המתגוררת בבית דודה ודודתה. סופת טורנדו קרעה אותה ואת כלבה הקטן, טוטו, מקנזס האפורה והמשעממת, והעיפה אותם לארץ קסומה ושמה עוץ. בלכתה בדרך הלבנים הצהובות, פגשה דחליל חסר מוח, איש פח חסר לב, ואריה פחדן, כולם מחפשים תיקון למה שחסר להם.

דרך מפותלת עשו הארבעה אל שליט ארץ עוץ, הקוסם הגדול והנורא, אשר רק הוא יוכל להגשים את המשאלות. קשה להבין איך הפך דווקא הסיפור הזה לאגדה האמריקנית הפופולארית ביותר. אולי בזכות מסריו הפשוטים והאופטימיים. ודאי תרם לכך הסרט, שנוצר ב־1939 והקרנותיו הטלוויזיוניות בכל חג הודיה או חג מולד, הפכו אותו לנצפה ביותר בכל הזמנים: למעלה ממיליארד בתים, בארה"ב ובעולם. “אי שם מעבר לקשת בענן”, שרה ג’ודי גרלנד בת ה־16, מתגעגעת לחיים אחרים, והנציחה את דורותי בלב החלום האמריקני. כשתשלח ג’ודי גרלנד יד בנפשה, בודדה בחדר של בית־מלון, 30 שנה אחר־כך, יהפוך חיפוש הנעורים שלה אחר ארץ הפלאות שמעבר לקשת, לאירוני וצובט עוד יותר. השמלה שלבשה גרלנד כשגילמה את דורותי, נמכרה לא מכבר ב־300,000 דולר.

“זהו סיפור כל־כך בסיסי, שכל אחד יכול למצוא בו משמעויות המדברות אליו,” אומרת גילי בר הלל, אספנית ספרי עוץ וחברה פעילה במועדון המעריצים, שמרכזו בארה“ב. “סיפור מסע, על ילדה קטנה שמגיעה לארץ זרה כשהיא חסרת כול, ועושה את דרכה למחוז חפצה בעזרת ידידים שהיא אוספת בדרך. הגישה מאוד דמוקרטית, פלורליסטית ואופטימית: גם אם אתה דחליל, יש לך זכות לבקש אושר. בכל מסע בחירות בארה”ב מאווררים דימויים מהספר ומזהים את המועמד שהוא איש הפח – כלומר, אין לו לב, או הדחליל – חסר המוח, ואת מוג הלב שמעמיד פני אריה. לנשיא קלינטון קראו ‘דורותי’, כלומר, זה שבסך הכול רוצה לחזור הביתה בשלום. הספר השפיע על קולנוענים ואמנים בכל התחומים, וכששומעים את ‘שלום לדרך הלבנים הצהובות’ של אלטון ג’ון, זהו ציטוט ישיר מהקוסם מארץ עוץ.”

“אם עוץ היא אמריקה, אז דורותי היא כריסטופר קולומבוס שלה,” מסביר החוקר בריאן אטברי. “עוץ הומצאה בידי אדם אשר חש את הפער העצום בין האידיאלים האמריקניים למציאות האמריקנית.” ב־15 במאי 1900, יום הולדתו ה־44 של המחבר ל. פרנק באום, הגיח מתחת למכבש הדפוס העותק הראשון של הספר. אך עלילות חייו של האיש שאהב לקרוא לעצמו “ההיסטוריון המלכותי של ארץ עוץ” – כאילו ארץ עוץ קיימת, והוא רק מתעד אותה – הן הרפתקאה מפותלת לא פחות מזו של גיבורתו האהובה.

באום נולד ב־1856 במדינת ניו־יורק, למשפחה מרובת ילדים – השביעי מבין תשעה, שרק חמישה מהם הגיעו לבגרות. אביו היה יצרן חביות, אך כשהיה פרנק בן חמש, התגלה באזור נפט, והאב הפך לאיל הון. המשפחה עקרה לאחוזה מפוארת, מוקפת בבוסתנים אינסופיים של עצי פרי, ומאות שיחי ורדים. לימים, כשיירדו מנכסיהם, ייחרט המקום כגן עדן אבוד, ובאום ישווה כל דבר לעולם הקסום שבו מולאו כל משאלותיו. מגיל צעיר סבל ממום בלב, וכילד חולני וביישן נהג להסתגר, והמציא לעצמו חברים בדיוניים וחיות מדברות – כאלה שיאכלסו אחר־כך את ארץ עוץ.

הוא ואחיו לא הלכו לבית־הספר, ולמדו בעזרת מורים פרטיים. הוא הוקסם מאגדות האחים גרים ואנדרסן, אך נבהל מהאכזריות מקפיאת הדם. כבר אז החליט שיכתוב אגדות מסוג אחר, שבהן לא יהיו דמויות מפחידות של שדים, גמדים ומכשפות, אלא רק דברים חיוביים שמרנינים את הלב. למרבה המזל, לא עמד בדיבורו.

“כשמלאו לו 12,חשבו הוריו שהוא רכרוכי מדי, ושלחו אותו לפנימייה צבאית,” מספרת גילי בר הלל. “המשמעת הנוקשה והחיים הרחק מהבית מאוד לא התאימו לו, ואחרי שנתיים נעתרו לו הוריו והחזירו אותו הביתה, אבל נשארה בו ביקורת חריפה על הצבא. בספרי ההמשך של הקוסם מארץ עוץ, הוא מתאר צבא שבו יש חייל אחד בלבד, וכל השאר הם גנרלים וקולונלים, שכולם מפקדים זה על זה, ומנחיתים הוראות על החייל הבודד.”

ליום הולדתו ה־14 קיבל מכונת דפוס קטנה, ועם אחיו הצעיר הוציא לאור עיתון ובו מאמרים, סיפורים, שירים וחידונים פרי עטו. הוא הצליח אפילו למכור מודעות לבעלי העסקים בעיר סירקוז השכנה. ברווחיו קנה מכונת דפוס משוכללת יותר, והוציא לאור מגזינים לאספני בולים, למגדלי עופות ולעיצוב חלונות ראווה. הוא החליף עבודות – היה זבן, סוכן נוסע, מגדל עופות ועיתונאי. התחלופה הגדולה נבעה מהידיעה שהוא לא חייב להתמיד בשום דבר, כיוון שכספו של אביו יחזיק אותו.

אלא שאז נדבק באום בחיידק הבמה. הוא למד בעל־פה קטעים משקספיר, ובמימון מאביו הקים להקת תיאטרון. לפי אחד הדיווחים, “ההופעה המוצלחת היחידה היתה כשרוח אביו של המלט נפלה דרך חור בבמה. הקהל, שהיה מורכב כולו מקודחי נפט, נהנה כל־כך, עד שהרוח האומללה היתה חייבת לחזור על התרגיל חמש פעמים.” כדי לפרנס את תחביבו, רכש עבורו אביו שורה של בתי אופרה בניו־יורק ובפנסילבניה. פרנק שכר שחקנים, לפעמים שיחק בעצמו, וגם כתב מחזמר מצליח, העלמה מאראן. הוא היה בן 25 כשהתאהב במוד גייג'. היא היתה מהנערות הראשונות שסיימו את אוניברסיטת קורנל היוקרתית, צעירה דעתנית ונמרצת. אלא שאמה, פעילה במאבק לשוויון זכויות לנשים, התנגדה לנישואי בתה עם האיש שנחשב למוכשר אך מבוזבז ולא יציב. מוד התעקשה, וב־1882 נשבעו זה לזו אמונים.

נישואיהם המאושרים נמשכו עד מותו של באום, כעבור כמעט 40 שנה, שבמהלכן נולדו לבני־הזוג ארבעה בנים. פרנק היה גבר נשי, אבא רך ומפנק, ופעם העיר את בנו כדי להתנצל בפניו על שהיכה אותו. מוד היתה המענישה והנוקשה, ולבשה את המכנסיים בבית. “מעניין שבסידרת ארץ עוץ הגברים הם חלשים, ואילו הדמויות הנשיות הן המרכזיות: דורותי, המכשפות הטובות והרעות, ו’המלכה עוצמה', שהיא מלכת ארץ עוץ,” אומרת גילי בר הלל. “חרף העקיצות שהוא מפזר נגד התנועה הסופרג’יסטית, הספרים פמיניסטיים מאוד ברוחם. היו להם רק בנים, ופרנק חלם על ילדה, שרצה לקרוא לה דורותי. לפני שנים ספורות נתגלה קבר של אחיינית שלו, שמתה בינקותה, ונשאה את השם דורותי, כגיבורת הקוסם מארץ עוץ.”

אלא שלא לעולם עושר, ומשפחת באום איבדה את כספה בגלל ניהול כושל, והשקעות לא נכונות. תחילה נאלצו להיפרד מביתם המפואר. האב נפטר, ואחר־כך, כשהתאזן איכשהו מצבם, חזר פרנק באום מנסיעת עסקים ונכנס למשרד. כשפתח את הדלת, נחרד למראה הפקיד הראשי שהיה שרוע על השולחן ללא רוח חיים. האקדח שבו ירה בראשו היה עדיין בידו. המעילה שלו מוטטה את המשפחה לחלוטין. בלית ברירה עקר הזוג הצעיר לדרום דקוטה. פרנק פתח חנות “באום’ס באזאר”, אבל זו היתה מושבה חלוצית, בתנאי בצורת קשה, מול מתקפות של אינדיאנים, ובאום רך הלבב לא מסוגל היה להפנות עורף לשכניו קשי היום. הוא חילק סחורות בחשאי, ביודעו שלעולם לא ייפרעו החובות.

לעיתים היה מתעלם מלקוחותיו ויושב בפתח החנות ומספר סיפורים לילדיו ולילדי השכנים. כשעיקל הבנק את החנות, באום לא נואש, אלא ייסד עיתון מקומי שהוא היה כותבו ועורכו. אבל גם זה לא החזיק מעמד, והוא פשט את הרגל. אז הציעה חותנתו הפמיניסטית, שהוא ינסה להתפרנס ממה שהוא באמת מצטיין בו: מספר סיפורים. סיפורי אמא אווזה וסיפורו של אבא אווז היו הצלחה מסחררת ונמכרו ב־90,000 עותקים. שותפו להצלחה היה קריקטוריסט מוכשר אך אלכוהוליסט, ששמו ויליאם דנסלו.

בראשית 1900 החל לספר סיפור לארבעת בניו. “פתאום חשתי ברק חולף במוחי,” סיפר, “וצורך עז להעלות על הכתב את הרעיון שנולד בי. הרחקתי את הילדים וחטפתי נייר אריזה מעל הכוננית. התחלתי לכתוב, וחשתי כיצד נמשכת הכתיבה מאליה. לא הצלחתי למצוא נייר כתיבה ולקחתי מכל הבא ליד: מעטפות ישנות, קבלות ועוד.”

כשחיפש שם לארץ הדמיונית שאליה הועפה דורותי, נפלה עינו על מגירת כרטסות האלף־בית, עליה היה מודבק הסימון “O-Z”, 12 האותיות האחרונות באלף־בית האנגלי. כך נולדה ארץ עוץ. כתיבתו השלילית על קנזס, כמדינה משעממת ואפורה, נועדה לשמור על שמה הטוב של דרום דקוטה, אשר היתה אפורה לא פחות. היום גאה קנזס מאוד להיות מולדתה של דורותי. “התיאור האידיאלי של ארץ עוץ, כארץ פורייה והרמונית, מול קשיי החיים בקנזס, מעיד שבאום, אף שלא היה חקלאי בעצמו, לא היה אטום למצוקותיהם הכלכליות של שכניו האיכרים,” סבור בריאן אטברי, בספרו מסורת הפנטזיה בספרות האמריקנית.

“בניגוד לקנזס מוכת הבצורת והרוחות, עוץ היא הארץ החקלאית המובטחת. זוהי אמריקה במיטבה: אמריקה פורייה יותר, נוחה וקסומה. מה שדורותי מוצאת, היא ארץ עם פוטנציאל מוגשם: חיות מדברות, מדבר מלבלב, אנשים שחיים בהרמוניה. עיר הבירה של ממלכת עוץ מרוצפת באבני ברקת, שום אדם שם אינו צריך ללבוש סחבות או להיות רעב. הסיפור הוא משל סוציאליסטי או קפיטליסטי, הכול לפי עמדת המתבונן.”

המו"לים סירבו להוציא את הספר, כי נראה להם שאין שוק לפנטזיות חיוביות, מה גם שציוריו של דנסלו – מאה איורים ועוד 24 תמונות צבע ששולבו בתוך עמודי הטקסט – היו יקרים להפקה. דנסלו ובאום נזקקו לשלם דמי השתתפות עצמית כדי שהספר יראה אור. ההצלחה המסחררת לא תגרום להם להצטער על השקעתם. הקוסם מארץ עוץ היה לספר הילדים הנמכר ביותר באמריקה במשך שנתיים רצופות, ובאום יכול היה סוף־סוף להפוך לסופר במשׂרה מלאה. כמחזאי מתוסכל גם עיבד אותו לבמה, וב־1902 עלה המחזמר בשיקגו. טוטו, הכלב של דורותי, הפך לפרה ששמה אימוגן (אותה שיחק שחקן נודע), כי חששו שמא כלב לא ייראה על הבמה הענקית.

זה היה מופע מרהיב, והעלילה היתה רק תירוץ לשירים ולתלבושות המפוארות. עשרות רקדניות גילמו את סופת השלגים, או את שדה הפרגים שדורותי נרדמת בתוכו בגלל ענני האופיום. באום גם הוסיף דמויות חדשות, כמו מלכת הירח, או משורר שמאוהב בדורותי, שהעניק זווית רומנטית שלא היתה במקור.

“הספר עצמו חסר כל מיניות, אבל לכל אחד מהגיבורים חסר משהו שאפשר לראות בו משל לגבריות שלו,” אומרת גילי בר הלל. “למשל, איש הפח היה פעם חוטב עצים שהתאהב בנערה, ומכשפה רעה כישפה את הגרזן שלו, והוא כרת לעצמו איברים מגופו, עד שכולו היה עשוי איברים תותבים מפח. אבל כיוון ששכחו לעשות לו לב, לא יכול היה לאהוב את הבחורה. יש הסברים שאומרים שלא חסר לו לב, אלא איבר אחר.”

ההצלחה גרמה לסכסוך עבודה, דנסלו טען שהדמויות הן לא פחות שלו, כי הוא שהפיח בהן רוח חיים, ותבע שליש גם מרווחי ההצגה, שבה לא היה לו כל חלק. באום נכנע, אך דרכיהם נפרדו. מרווחי הספר והמחזה קנה באום פטיפון, שישה זוגות אופניים, סירת מנוע, פסנתר כנף ומכונית פורד. דנסלו, לעומתו, רכש את אחד מאיי בהאמה, והמליך את עצמו בתואר “המלך דנסלו הראשון”. אחר־כך הצליח לשתות את כספו ולפשוט את הרגל.

באום מאס בארץ עוץ, ורצה לכתוב ספרים אחרים: ב־1906 החלה סידרת אחייניותיה של הדודה ג’יין – עשרה ספרים על שלוש בנותיו של מיליונר, עליה חתם כ“אדית ון דיין”. עוד עשרות ספרים כתב בשמות בדויים, כדי לא לבלבל את קהליו השונים, והוא היה פלויד אקרס, קפטן יו פיצג’רלד, אבל גם לורה בנקרופט וסוזן מטקאלף. ספר למבוגרים – המצרי האחרון – נכתב אנונימית, לאחר שבאום ואשתו בילו חופשה במצרים.

הוא כתב עוד מחזות, וגם הקים חברה שהפיקה סרטי ראינוע. כל העת ניסה לברוח מדורותי, ולהפסיק את הסידרה. בסוף אחד הספרים כתב כי נחסמה הגישה לארץ עוץ, ומכיוון שאינו מקבל יותר מידע משם, לא יוכל לכתוב עוד על עלילותיהם של דורותי וחבריה. מכתבי המחאה של הילדים, ולחצי המו"לים שלו, גרמו לו להמשיך. נוספו דמויות: בלינה התרנגולת הצהובה המדברת, הרובוט טיק־טוק, פוליכרום בת הקשת.

בהקדמה לאחד מספרי סידרת עוץ כתב פרנק באום: “הדמיון העניק לנו את מנוע הקיטור, את הטלפון, את המכונה המדברת ואת האוטומוביל, כי צריך היה לחלום אותם, בטרם הפכו למציאות. כך אני מאמין שחלומות – חלומות בהקיץ, בעיניים פקוחות, הם שיובילו לשיפור העולם. הילד היצירתי יהפוך לגבר או לאשה יצירתיים, אשר הם ימציאו ויקדימו את התרבות.”

הוא עקר עם משפחתו להוליווד ובנה בית שנשא את השם “עוצקוט”. בספריו הבאים התרבו הדמויות הטכנולוגיות: פטיפון חי ששמו “ויקטור קולומביה אדיסון”, יצור מרובע שהיה פרודיה על הציור הקוביסטי, ועוד. “חידושים והמצאות מאוד ריגשו אותו,” אומרת גילי בר הלל. “בספריו, לכל דבר יש נפש – החל בעץ או באריה, וכלה בשטיח – צריך רק לפזר את אבקת החיים.”

ב־6 במאי 1919, ימים אחדים לפני יום הולדתו ה־63, מת מהתקף לב. “מילותיו האחרונות היו, ‘עכשיו נוכל לחצות את החולות הנודדים’,” מספר אלן איילס, בספר עולמו של עוץ. “החולות הנודדים היו המחסום שמנע מבעד בני התמותה, מלהיכנס לארץ עוץ דרך ארץ הננסים. ההיסטוריון המלכותי הגיע הביתה.” הידיעה על מותו התפרסמה בכל העולם. “הוא נסע להביא את סיפוריו אל נשמות הילדים הקטנים, אשר חיו כאן בעבר, שנים רבות לפני שיכלו לקרוא את סיפורי עוץ בכוחות עצמם,” התפייטו בהספדם המו"לים שלו.

14 ספרי עוץ כתב פרנק באום, אך כדי שלא לוותר על התרנגולת שמטילה ביצי זהב, הוטלה משימת הכתיבה על רות פלומלי־תומפסון בת ה־29. בעוד שבאום העדיף את הדמויות הנשיות, תומפסון הדגישה את הדמויות הגבריות. אחרי שהשלימה 19 ספרים, נמאסה הסידרה גם עליה וב־1939 פרשה מתפקיד “ההיסטוריונית המלכותית של עוץ”. אחריה היו עוד כותבים אחדים, ועוד עשרות ספרים יצאו בסידרה. ב־1989 כתב הנין, רוג’ר באום, ספר המשך: דורותי מארץ עוץ. אין עוררין על כך ששני הספרים הראשונים והמקוריים, פרי עטו של באום, היו הטובים בכל הסידרה. צדק באום כשניסה בכל פעם לשים קץ לשרשרת האינסופית, ושגה כשנכנע לדרישות השוק.

דמותה המצוירת של דורותי השתנתה במשך השנים. דנסלו צייר אותה כילדה בת שש־שבע, אך בהשפעת צופי הראינוע, שהתרגלו לנערות זוהר, התבגרה דורותי והפכה לנערה סקסית, מתמתחת בתנועה מגרה. הסידרה המשיכה להתגלגל על אש קטנה, אבל את זריקת העידוד הגדולה קיבלה ב־1939. זו היתה שנתה הגדולה ביותר של הוליווד, 388 סרטים נעשו אותה שנה, בהם חלף עם הרוח, אנקת גבהים, והייה שלום מר צ’יפס. מטרו־גולדווין־מאייר התפארה שמספר כוכביה רב מכוכבי השמים: קלארק גייבל, גרטה גארבו, ויויאן לי, ג’ואן קראופורד. הם השקיעו בעוץ למעלה משני מיליון דולר – הסכום הגבוה ביותר שהושקע עד אז בסרט קולנוע - אך היו המון תקלות ומכשלות: עשרה תסריטאים התחלפו, במאים באו והלכו, השחקן שגילם את איש הפח קיבל אלרגיה לאבקת האלומיניום באיפור, לא יכול היה להשלים את הצילומים, והקריירה שלו נהרסה, כפי שנהרסה בריאותו. ג’ודי גרלנד זכתה בתפקיד חייה, רק משום ששירלי טמפל, שהיתה המועמדת המועדפת, היתה בבעלות האולפן המתחרה של “פוקס המאה ה־20”. גרלנד בת ה־16 נחשבה מבוגרת מדי, והיה צורך לקשור ולשטֵח את שדיה. השיר ששרה, “אי שם מעבר לקשת בענן”, כמעט ונשאר על רצפת חדר העריכה, כיוון שנחשב לסנטימנטלי מדי.

“הסרט יצא ממש ערב מלחמת העולם השנייה, והתאים לתקופתו בגלל האווירה האסקפיסטית,” אומרת גילי בר הלל. “הוא זכה באוסקר על מוזיקה בזכות ‘מעבר לקשת בענן’, וג’ודי גרלנד קיבלה את האוסקר היחיד שלה, לילדה־שחקנית. מי שזכה בגדול היה הבמאי ויקטור פלמינג, לא בזכות עוץ, אלא בגלל סרט אחר שלו שעלה על המסכים באותה שנה: חלף עם הרוח. אבל חובבי הספר כעסו על הסרט, כיוון שבעוד שבספר דורותי אכן יוצאת לארץ עוץ, בסרט זה מוצג כחלום.” הקוסם סירב לגווע; שירלי טמפל שיחקה בו בשנות ה־50, ובשנות ה־70 הועלתה גרסה שחורה של עוץ, בכיכובה של דיאנה רוס, והדחליל היה מייקל ג’קסון. יש בובות של דורותי, גלויות מצוירות, מפות של ארץ עוץ, בגדים, כובעים, ואפילו בובת הברבי של מיכל ינאי, שעוצבה כדורותי, מהמחזמר הקוסם, זוכה לפופולאריות. “עוץ היה לסמל בקהילה ההומוסקסואלית, כיוון שיש לו סממנים של ‘תרבות קאמפית’: שלל התלבושות המפוארות, קיסמה של ג’ודי גרלנד, ובעיקר הפתיחות והגיוון: כל דמות שונה לגמרי, לא רק בצבע העור, אלא במרקם, בחומר שממנו קורצה,” אומרת גילי בר הלל. “לכל אחת מהן יש שאיפה אחרת בחיים, אבל כשהם מצליחים לקבל ולעזור זה לזה, כל אחד מגשים את עצמו. בניגוד לרוב האגדות שבהן יש בסוף חתונה, דורותי פשוט רוצה לחזור הביתה, לבדה. כלומר, הפתרון הוא לא תמיד באיחוד הזוגי, אלא בהגשמה אינדיווידואלית.” יש שרואים את עוץ כסיפור של טיפול פסיכולוגי: “הדחליל חסר המוח, איש הפח חסר הלב והאריה הפחדן, מייצגים תסמונות מוכרות לכל פסיכיאטר: דימוי עצמי נמוך בגלל תחושת אי־התאמה אינטלקטואלית, רגשית, או פחד מהתמודדות,” מסביר הפסיכיאטר ד"ר דייויד מדג’ר. “השלושה מחפשים מרפא אצל הקוסם. ברגע שהוא מראה להם שכל מה שחסר אצלם זו אמונה בעצמם, הם נרפאים מייד.”

בהשוואה המתבקשת בין ארץ עוץ האמריקנית לארץ הפלאות של עליסה הבריטית, הסופר ריי ברדבורי מוחא כפיים לדורותי: לדעתו, ספרו של לואיס קרול קר ואינטלקטואלי, ואילו “ארץ עוץ היא מקום שבו עשר דקות לפני השינה אנו חובשים את פצעינו, וחולמים את עצמנו כטובים יותר, ומחליטים שעם כל רשעותה וטיפשותה של האנושות, יש לתת לה הזדמנות נוספת.”

“הספר היה יוצא דופן לתקופתו, כי רוב ספרי הילדים עד אז היו ספרי מוסר,” אומרת גילי בר הלל. “באום יצר פנטזיה אסקפיסטית. למשל, ילדים אוהבים ממתקים, אבל ברוב ספרי הילדים יכתבו שממתקים מזיקים לשיניים. הוא הלך עם הפנטזיה של הילד עד הסוף, ובספריו בונבוניירות צומחות על שיחים, והילדים חופשיים לזלול כאוות נפשם. מטרתו היתה לשמח ילדים, והרעיון הזה מאוד מהפכני גם היום. אם תביטי על מדפי הספרים בארץ, תראי שרובם אינם ספרי כיף אלא ספרי בעיה: איך לעזור לילד להתמודד עם הרטבת לילה, להינתק מהמוצץ, או, להבדיל, להתגבר על גירושין או על מות הורה. כל־כך מעט ספרים נכתבים סתם למען הדמיון והעונג של הילד. באום פשוט אהב ילדים, ולקח אותם ברצינות.”